קטע יומי (8.9 – 16.9)

(כאן מצטרפים לקבלת הקטע היומי בוואטסאפ)

לפני משהו כמו חצי שנה קניתי רכב. המוכר הציע סכום מסוים שהיה נראה לי יקר מדי, אז לקחתי את הרכב למכון בדיקה ובדקתי ואחרי שהכל נמצא תקין הסברתי לו למה הסכום הזה יקר מדי, ובעצם המחיר שאני מוכן לשלם על הרכב הוא פחות אי אלו שקלים. להפתעתי, הוא הסכים מיד, בלי להתמקח, ובמשך חודש אחר כך הסתובבתי עם התחושה שמישהו מכר לי רכב עם תקלה שלא הצלחתי לזהות.

יש קטע קצר של לאונרד כהן שאני מחבב. הוא נשמע ככה:

Always after I tell him
what I intend to do next,
Layton solemnly inquires:
Leonard, are you sure
you're doing the wrong thing?

(Leonard Cohen, "Book of Longing", page 87)

בעברית זה נשמע פחות טוב, כמובן, ואני לא מתרגם מקצועי. בכל זאת אני אנסה:

"תָּמִיד אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לוֹ
מָה אֲנִי מִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת,
לֶיְטוֹן מְבָרֵר בַּחֲגִיגִיּוּת:
לֵאוֹנַרְד, הַאִם אַתָּה בָּטוּחַ
שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַלֹּא נָכוֹן?"

כמובן, המילה שאני הכי מחבב פה היא solemnly, שמשמעותה היא 'ברצינות' או 'באופן מכובד' או 'בחגיגיות'. אני אוהב את זה מפני שלייטון חוגג את השאלה הזו. נותן לה פאתוס שהופך להיות משועשע קצת. הוא מכוון אל ה'הדבר הלא נכון'. זה מה שצריך לעשות, שגיאות. באופן משונה, אירוני משהו, הדבר הלא נכון לעשות הופך, באמצעות השאלה, להיות הדבר הנכון לעשות.

וזה נכון. לא לומדים שום דבר מלעשות את הדבר הנכון. פשוט עושים אותו. אבל שגיאות וכשלונות הן הדבר הנכון לעשות. זה כמו שלפעמים, כשאנחנו עושים משהו – עומדים על המיקח, למשל, ברכישת רכב – והכל זורם מדי, אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר. זה לא אמור להיות ככה, אנחנו אומרים. אתה אמור להתווכח, אתה לא אמור להגיד 'טוב, בסדר' ולתת לי במחיר הזה.

אם זה קורה, כלומר אם אני עושה את הדבר הנכון והכל זורם, כנראה שפספסתי איפשהו. זה מפני שהעולם הזה בכלל, והחיים בו בפרט, לא 'זורמים'. כשמסתכלים עליהם מלמעלה הם נראים ככה, אבל בפועל הם בנויים משבר על גבי שבר, מהפרעה על גבי הפרעה. ואולי יש, לפעמים, להסתובב בעולם במודעות מלאה לכך שאנחנו עושים את הדבר הלא נכון, מתוך הבנה שהדבר הלא נכון – הוא הוא הדבר הנכון לעשות כרגע.

(קטע יומי 9.9.19)


"מה על אלוהים, אתה שואל? יש. כלומר אין. כלומר עד שאתה שואל על אלוהים, תשאל על אינטימיות. יש אינטימיות בעולם? אם כן, תראה לי אותה. אה, אי אפשר להראות אינטימיות? אז מה אפשר להראות, בכלל? מה עם הדברים שאינם ניתנים לצפייה? מה עם אלה שנעלמים כשמביטים עליהם? מה עם אלה שמתביישים?

אני אגיד לך מה הבעיה שלך. אתה חושב שאלוהים הוא גיבור על. זה שטויות. אלוהים הוא לא גיבור. אין לו שואו, והוא לא דופק הופעה. הוא קצת כמו שיפוצניק, ועוד אחד ביישן. מופיע כשצריך, מנסה לתקן, לפעמים לוקח לו זמן כי ככה זה בעולם. לפעמים זה לא עובד לו, וגם זה קורה לפעמים בעולם. הוא לא מזיז את העולם לכאן או לכאן ומחכה שימחאו לו כפיים, הוא לא צריך את זה. זה אפילו מביך אותו לפעמים.

וזו הבעיה. אתה מצפה להתגלות, אבל אחי, אלוהים לא מתגלה. מה שאתה חושב לחוויות דתיות זו הנפצה. אנשים מדמיינים איך נראית חוויה דתית, ואז הם חווים אותה, ואז הם מספרים עליה לכולם. זה לא ככה. חוויה דתית זו סתם התחושה – הלא נעימה, לפעמים – שיש מישהו בסביבה. לא תמיד הוא מביט בך. לפעמים אתה חושב שהוא מביט בך והוא מביט על מישהו אחר. לפעמים שניכם אכן מביטים זה בזה. בכל מקרה זה לא משהו מסמר שיער. אם מישהו מספר לך ומסמר את שיערך, תדע שזו הנפצה או סמים. וסמים, יקירי, זו לא חוויה דתית.

וזה הסיפור של התפילה, כאילו. אתה מתפלל לא לאיזה גיבור על. תחשוב על זה כאילו אתה מתפלל לאבא שלך שבא לעזור לך לתקן את התריס בבית. לא תמיד הוא רואה את הבעיה, לפעמים הוא רואה משהו קריטי יותר במקום אחר. לפעמים הוא סתם מעצבן, שואל למה הבית שלך הפוך. בכל מקרה החוויה הבסיסית של התפילה זו ההפנמה שאתה לא לבד בעולם. לא רעש, לא צלצולים. סתם, לדעת ולהכיר בזה שאתה לא מרכז העולם, שאתה לא יכול הכל, וזה בסדר. ובאותה נשימה, לדעת שאתה לא לבד."

(קטע יומי 10.9.19)


אחד המתחרים הראשיים לתואר 'הסופר האהוב עלי' הוא כותב שהסיפורים שלו הם החלק הפחות טוב ביצירה שלו. אני מעריך אותו כסופר, אבל המסות והכתבות העיתונאיות שלו טובות, בעיני, פי כמה וכמה מהסיפורים שלו. קוראים לו דיוויד פוסטר וואלס, הוא היה חולה בדיכאון, והוא התאבד היום לפני 11 שנים. אני אוהב אותו כי אני מאמין לו. אני אוהב אותו כי הכתיבה שלו משלבת באופן נדיר בין כנות, הומור וחמלה. נדיר למצוא כותב שכותב בכנות, נדיר עוד יותר, כותב שכותב בכנות לא על עצמו, ואפילו יותר מזה, נדיר למצוא כותב שמתבונן בפיכחון על סביבתו, אבל הפיכחון הזה מהול בהומור, וההומור הזה מהול בחמלה.

קצת התלבטתי איזה קטע שלו לצטט. יש נטייה, במחוזות מסויימים, להציג אותו ככותב צ'ופרים לתנועות נוער. כלומר כהוגה הומניסטי חביב שרוצה להגיד לכולנו עד כמה נחמד יהיה אם נחייך זה לזה. אבל זה לא נכון: פוסטר וואלס הוא לא כותב 'נחמד'. הוא מלא כנות. כנות שלפעמים אומרת 'אם נצא מהפופיק של עצמינו, נראה משהו', וכנות שלפעמים אומרת 'העולם הזה הוא מקום נורא'. ועל דרך אותה כנות בחרתי לצטט מ'אלו הם מים'; טקסט פשוט, ראשוני למדי, לא מתקדם או חתרני או מגניב, שבו הוא מרצה למסיימי קולג' על המשמעות האמיתית של חשיבה, בחיים הבוגרים.

"תראו, אם אבחר לחשוב בדרך הזאת, אז בסדר, ככה רבים מאיתנו חושבים – אלא שחשיבה בדרך הזו נוטה להיות הדרך הקלה והאוטומטית כך שהיא לא בהכרח בחירה. חשיבה בדרך כזאת היא ברירת המחדל המובנית הטבעית שלי. זו הדרך האוטומטית והלא-מודעת לחוות את החלקים המשעממים, המתסכלים והצפופים של חיי הבוגרים, בזמן שאני פועל לפי האמונה האוטומטית והלא-מודעת שאני במרכז העולם ושהצרכים והרגשות המיידיים שלי הם אלה שצריכים לקבוע את סדרי העדיפויות של העולם.

העניין הוא שיש בבירור דרכים שונות לחשוב על המצבים האלה. בפקקים האלה, כל כלי הרכב האלה תקועים בדרכי ומבטלים את זמני: זה לא בלתי אפשרי שחלק מהאנשים האלה בארבע-על-ארבע עברו תאונות דרכים מחרידות בעבר ועכשיו נהיגה היא חוויה כל-כך טראומתית בשבילם שהפסיכולוג שלהם הורה להם לקנות רק ארבע-על-ארבע עצום וכבד כדי שיחושו בטוחים מספיק ויוכלו לנהוג; או שבהָאמֵר שבדיוק חתך אותי נוהג אבא שבנו הקטן יושב פצוע או חולה במושב לידו, והוא מנסה להגיע במהירות לבית החולים, ובמידה מסוימת החיפזון שלו הוא הרבה יותר גדול ולגיטימי משלי – למעשה זה אני שעומד בדרכו. או שאני יכול לבחור להכריח את עצמי לקחת בחשבון את האפשרות שכל האחרים בתור לקופה בסופרמרקט מן הסתם משועממים ומתוסכלים בדיוק כמוני, ושלחלק מהאנשים האלה יש למעשה חיים הרבה יותר קשים, יותר משעממים או מכאיבים משלי באופן כללי. וכן הלאה.

שוב, בבקשה אל תחשבו שאני נותן לכם עצה מוסרית, או שאני אומר שאתם "אמורים" לחשוב בדרך הזאת, או שמישהו מצפה מכם שפשוט תעשו את זה אוטומטית, כי זה קשה, זה דורש כוח רצון ומאמץ נפשי, ואם אתם כמוני, יהיו ימים שלא תהיו מסוגלים לעשות זאת, או שפשוט דוּגרי לא תרצו לעשות זאת. אבל ברוב הימים, אם אתם מספיק מודעים בשביל לאפשר לעצמכם את הבחירה, אתם יכולים לבחור להסתכל אחרת על הגברת השמנה, מזוגגת המבט, המאופרת-מדי שכרגע צרחה על הילד שלה בתור לקופה – אולי היא לא כזאת בדרך כלל; אולי היא לא עצמה עין שלושה לילות רצופים כי החזיקה את ידו של בעלה, שגוסס מסרטן העצמות, או אולי האישה הזאת ממש היא פקידה בשכר נמוך במחלקת כלי רכב ממונעים שרק אתמול עזרה לבת הזוג שלך לפתור בעיית סחבת סיוטית על-ידי איזו פעולה קטנה של אדיבות בירוקרטית.

כמובן, שום דבר מכל זה אינו סביר, אבל גם לא בלתי אפשרי – זה תלוי רק במה שאתם מוכנים לקחת בחשבון. אם אתם בטוחים באופן אוטומטי שאתם יודעים מהי המציאות ומי ומה באמת חשוב – אם אתם רוצים להתנהל על פי ברירת המחדל המובנית שלכם – אז אתם, כמוני, ככל הנראה לא תיקחו בחשבון את האפשרויות שהן לא חסרות טעם ומרגיזות. אבל אם באמת למדתם איך לחשוב, איך לשים לב, אז תדעו שיש לכם אפשרויות אחרות. תוכלו באמת לחוות מצב של גיהינום-מסוג-צרכני, צפוף, חם ואיטי, לא רק כבעל משמעות, אלא כקדוש, שבוער בעזרת אותו כוח שהאיר את הכוכבים – חמלה, אהבה, האחדות שמתחת לפני השטח של כל הדברים.

לא שהדברים המיסטיים האלה נכונים בהכרח: הדבר היחיד האמיתי באמת הוא שבכוחכם להחליט איך אתם עומדים לנסות ולראות את הדברים. זהו, לטענתי, החופש של חינוך אמיתי, החופש של לימוד הדרך איך להיות מאוזן: להחליט בעצמכם באופן מודע לְמה יש משמעות ולְמה אין. להחליט בעצמכם לְמה לסגוד."

(מתוך 'אלו הם מים', דיוויד פוסטר וואלס. תרגם: אסף גברון. בתוך 'ילדה עם שיער מוזר'. ספריית פועלים).

(קטע יומי 12.9.19)


באחד הקטעים היפים בספר הנפלא 'גילגי' שעובד לסרט בשם 'בילבי' והתחיל בכלל מהשם 'פיפי' (זו האמת, בחיי), הולכת בילבי עם טומי ואניקה למצוא מציאות ברחבי הכפר. הם רואים זקן מנמנם על הדשא, ובילבי מציעה לקחת אותו לעצמם. אבל הרי אי אפשר לקחת את הזקן, אומר טומי, ובילבי אומרת – מדוע לא? הרי מצאנו אותו! זה קטע חמוד, והוא גם מחדד מחלוקת תלמודית מפורסמת, מחלוקת יאוש שלא מדעת: האם חפץ יכול להימצא בלי להיות אבוד? אם אדם עדיין לא יודע שהוא איבד את החפץ שלו, האם זו אבידה?

בין כל המצוות שממלאות את פרשת כי תצא, פרשת השבוע, מסתתרת מצוות השבת אבידה. זו מצווה פשוטה למדי, שאומרת שהעובדה שמצאת חפץ לא הופכת אותו לשלך. הוא צריך לא להיות של אף אחד אחר. זה נכון לא רק לחפצים: ברור לנו שילד ליד ההורים הוא לא אבוד, וברור לנו שילד שמסתובב באמצע הקניון, בלי ההורים ובלי יעד, הוא אבוד. שאלת האבידה היא, בעצם, שאלה של זיקה, או של שייכות.

אני חושב על זה הרבה כשאני מרגיש אבוד. בין אם אני לא מבין טקסט ארוך, לא בטוח מה לעשות עם החיסכון או אין לי מושג מה לעשות עם החיים שלי. כל מה שאני צריך זו נקודת זיקה אחת: משפט שהבנתי, כיוון, אפילו אמירה. ברגע שתהיה לי אחת כזו, אני כבר אמצא את הדרך. אני לא אבוד, אני אומר לעצמי, כל עוד לא התייאשתי.

(קטע יומי 13.9.19)


 

יש משהו קשה במוצאי שבתות. מעין תהום שפעורה בנפש. חסידים הראשונים הציעו שזה קשור לנשמה היתירה שעוזבת את הגוף, ואנשים פרקטיים יותר הציעו שזה עניין של יום ראשון ויום העבודה שבא תכף, וזה נכון, כתחושה, אבל אני חושב שכל אלה הם ניסוחים של משהו אחר, ראשוני יותר בנפש:

למדתי השבוע עם התלמידים שלי את כתבי פילון האלכסנדרוני, ובין היתר שאלתי אותם על המשפט האהוב עליהם בפרק שלמדנו. הם הציעו רעיונות שונים, יפים מאוד, ואני נזכרתי שב'תחינה על האינטימיות' של אלחנן ניר יש קטע קצר שבו הוא מצטט את פילון. ספציפית יותר, את פילון על המילה 'תהום' בפסוק 'וחושך על פני תהום'. פילון חושב שהמילה 'תהום' משמעה ריק, או ריקנות: המשמעות של העדר. כך הוא כותב:

"וּלְזֶה קָרָא 'תְּהוֹם',
כִּי עָמֹק
מְאוֹד
הָרִיק
וּפָעוּר."

ואמרתי להם תראו, אנחנו מסתובבים הרבה סביב השאלה אם הוא היה יהודי שלמד פילוסופיה או פילוסוף שהכיר יהדות, ושואלים את עצמינו מה הוא רוצה ואיך הוא תופש את העולם, אבל מאחורי כל פילוסופיה יש אדם, עם רגשות ועם אהבות, מתחת לכל המילים היפות האלה היה אדם. אדם שהתרגש, שפחד, שכתב, שלפעמים היו בו תהומות פעורים בלב.

הנה, חשבתי לי. הקושי של מוצאי שבתות, התהומיות שלו – אני חושב כבר הרבה זמן שזה קשור להיותו זמן ריק. זמן ביניים שכזה, שאינו עבודה ואינו מנוחה. ולכן שהציעו חכמים לאכול ארוחה נוספת במוצאי שבת, סעודת 'מלווה מלכה', כדי לעשות משהו בזמן הזה. שיהיה לו ייעוד. שלא יהיה ריקנות, מפני שהריקנות היא תהום.

ומה שמאחורי הפילוסופיה והמצע והניסוחים מסתתרים בני אדם – זה נכון לאנשים שחיו לפני 2000 שנה כמו שזה נכון לאנשים שחיים לצידנו כיום.

(קטע יומי 14.9.)


 

קיבלתי השבוע מייל. תלמיד ישיבה, שיעור ה', כתב לי 'יהודה, קראתי את הדברים שכתבת לפתיחת השנה בישיבה והרגשתי שאתה כותב עלי. אתה צודק, אני חייב לעשות שינוי, אבל אני לא מעז לעשות כלום, מה יחשבו עלי בישיבה? מה יחשבו עלי ההורים?', ומישהי כתבה לי היום שהיא התחילה מקום חדש, ומרוב שהיא עסוקה בלהבהיר לכולם שהיא א' ולא ב' אין לה טיפת זמן לעצמה, המטרה הראשית שלשמה היא הגיעה למקום החדש.

ונזכרתי: אח שלי בילה את השבת בלקרוא את כל ספרי אן מאבונלי שתורגמו לעברית. אני אוהב את אן מאבונלי (במאבק בין נשים קטנות לאסופית אני, ללא כל ספק, בצד של האסופית), ועם המייל שהגיע הבוקר נזכרתי בקטע קצר שנכתב בספר הרביעי בסדרה, 'בית החלומות של אן', שנפתח בתיאור החתונה המלבבת של אן וגילברט. לא, לא הציפור הקטנה והשמחה. קטע אחר, קצת קודם. לצורך העניין, אין צורך לדעת מיהי מרת הרמון אנדרוס; היא מישהי מהעיירה.

""ותינשאו בטרקלין?"
"לא – אלא אם ירד גשם. בכוונתנו להינשא בבוסתן – כשכחול השמים מעלינו והשמש על סביבותינו. את יודעת מתי והיכן הייתי רוצה לבוא בברית הנישואין, אילו רק יכולתי? הייתי עושה את זה עם שחר – שחר של חודש יוני, עם זריחה נהדרת, וּורדים פורחים בגנים; אז הייתי מתגנבת לפגוש את גִילְבֶּרְט, ויחד היינו הולכים אל לב עצי האשור – ושם, תחת הקשתות הירוקות שהיו לנו כקתדרלה נהדרת, היינו באים בברית הנישואין."
מרילה נשפה בבוז ומרת לינד נדהמה בעליל.
"אבל זה היה מוזר להחריד, אן. מה, זה לא היה נראה חוקי. ומה היתה מרת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּס אומרת?"
"אה, כאן טמון העוקץ," נאנחה אן. "יש בחיים דברים רבים כל כך שאיננו יכולים לעשותם אותם מפחד מה שמרת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּס תאמר. אילו דברים מענגים יכולנו לעשות לולי מרת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּס!"

(מתוך בית החלומות של אן / ל.מ. מונטגומרי. תרגום: אלאנורה לב)

(קטע יומי 15.9.19)


כשהייתי בן תשע, משהו כזה, שיחקתי בבית הכנסת שאבא שלי התפלל בו. רצתי בין המעברים והרגל שלי הסתבכה במשהו ונפלתי על הפנים. אני לא זוכר אם בכיתי או לא, אבל אני זוכר שכאב לי מאוד, ושאבא שלי בא והרים אותי ולקח אותי לשטוף פנים ולבדוק שהכל בסדר, ואחר כך, כדי להרגיע אותי, הוא אמר לי – יש פסוק שאומר במשלי שאומר 'כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק – וָקָם'. אנשים חושבים שזה אומר שצדיקים תמיד קמים מנפילות, אמר אבא שלי, אבל מה שהפסוק הזה באמת אומר הוא שצדיקים נופלים והרבה.

אני זוכר את הרעיון הזה מאז. לא רק בהקשר של נפילות פיזיות (שזה חמוד), אלא גם ובעיקר בהקשר של כשלונות, של דייטים לא מוצלחים (בזמנו), של סיפורים לא טובים שכתבתי, של ציונים נמוכים במבחנים, של ניסיונות להשיק מוצר שלא עובד, ושוב לא עובד, ושוב לא עובד. נפילות.

דיברתי אתמול עם איש עסקים בינלאומי מצליח, והוא סיפר לי על היחס שלו לכשלונות או להצלחות. "אני תמיד מזכיר לעצמי", כך הוא אמר, "שאם אני נכשל – זה לא בגלל שאני לא מספיק טוב, אלא בגלל שיש דברים שלא תלויים בי. ושאם אני מצליח, זה לא בגלל שאני הכי טוב בתחום שלי, אלא בגלל שהכל הסתדר, במזל, על הצד הטוב יותר. באותה מידה יכולתי להיכשל. שני הדברים לא תלויים בי עד הסוף."

וזה נכון. אנחנו נוטים לחשוב שהצלחה היא כמו גרף שמציג קו ישר שעולה למעלה, אבל האמת היא שאם מסתכלים על הקו מקרוב רואים שהוא מורכב גם מהמון ירידות, גדולות או קטנות, וזו המגמה הכללית שלו שעולה למעלה. לפעמים אפילו אין פיקים, נקודה שאפשר להצביע עליה ולהגיד – הנה, תראה איזה זינוק של הצלחה. זה פשוט המגמה הכללית; מה קורה אחרי שאנחנו נכשלים, נופלים או טועים. האם אנחנו אומרים 'לא, זה לא בשבילי', או אוספים את השברים ומחזקים את עצמינו להמשיך וללכת.

(קטע יומי 16.9.19)

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s