פתיתים (פרק ב')

(פרק א' כאן)

אחרי ששלח מתן הודעה לאלישבע 'את רוצה שאעביר פעולת ערב שבת?' באחת עשרה וחצי בלילה הרגיש מתן כאילו הוא דחק את הקץ בהודעה אחת ושני וי כחולים. הוא ספר את הדקות עד רבע לשתיים עשרה, ואז עד שתיים עשרה בלילה, ולאט לאט ירדה עליו ההבנה שאלישבע לא הולכת לענות לו. קודם כל, כי אלישבע לא ענתה לו ואין גדול ממראה עיניים. שנית, כך חשב, כי מה הוא היה צריך להציע לה להעביר פעולת ערב שבת. מסכנה. קומונרית חדשה וכבר הסניף הפוך ואין לה אל מי תפנה והנה נופל עליה בחור שאין לה מושג מי הוא, מאיפה לו המספר שלה ולמה לה המספר שלו.

הוא, אמנם, ביקש את המספר מאחת המדריכות, והוא הניח שהיא יודעת שזה הוא כיון שהיו לו שם ותמונה בוואטסאפ, ובכל זאת, כך הרגיש, היה בזה איזו חדירה לפרטיות שאולי לא צריך היה לעשות. ולכן אחרי ההודעה הזו לא שלח מתן הודעה נוספת ולא ביקש ממנה כלום ורק מדי פעם בשעות שבהם לא למד בבית המדרש הוא היה מוציא את הפלאפון שלו, מסתכל על התמונה שלה בוואטספ – היא הייתה קצת נמוכה, אבל לא מאוד, שיער חום מתולתל, משקפיים בלי מסגרת – ואומר לעצמו לשלוח לה הודעה, לא לשלוח לה הודעה, מה יעשה הבן ולא יחטא.

וכך עבר עליו שבוע שבו לא היה לחוץ יותר מדי שתענה לו אבל בכל זאת לא היה רגוע, ובערבים כשהיה בודק את הפלאפון היה מחכה לראות אם שלחה לו הודעה, וככל שהתקרבה שבת חיכה יותר ויותר ואפילו קצת לא נרדם כי אמר נו, תכף שבת, אולי היא תחפש מישהו ברגע האחרון, וברגע האחרון אמר לו אורי משיעור א' שהוא הולך להעביר שם פעולה ומתן הרגיש שזה קצת לא הוגן שאדם עושה ככה חסד, פוסק מלימודו והולך ומנקה סניף לא־לו עד שהוא אומר מה נאה אילן זה, והקומונרית שהוא עושה איתה את החסד הזה לא שולחת לו אפילו הודעת תודה אחת קטנה, אבל אמר לעצמו נו, מה, עשיתי את החסד הזה כדי לקבל פרס? לא, עשיתי כדי לעשות טוב בעולם, וכך היה בו איזה רצוא ושוב של 'למה היא לא אומרת כלום' ו'לא עשיתי את זה כדי שהיא תגיד לי תודה', אבל איכשהו מפה לשם מצא את עצמו שוב ביום שלישי אחר הצהריים מסתובב ליד הסניף ואומר לעצמו אולי היא תהיה כאן במקרה שוב, ואפשר יהיה לדבר איתה חצי בצחוק ולהגיד מה קורה, אלישבע, מה, לא תזרקי לי איזו מילה טובה על שניקיתי וסידרתי את הסניף שלך?

ובאמת, במקרה או שלא במקרה, שוב קרה שאלישבע יצאה החוצה מהסניף והתיישבה על הספסל בחוץ בוהה בפלאפון וליבו של מתן נכמר עליה והוא שכח את כל מה שהסתבך בו במהלך השבוע האחרון רק ניגש אליה ואמר אני מבין שאת שוב צריכה עזרה. ואלישבע הסתכלה עליו בעיניים אדומות ואמרה מה, מאיפה אתה עכשיו, ומתן אמר אני כבר יש לי מסורת, אם קומונרית יושבת על הספסל ובוהה בפלאפון, כנראה שהיא צריכה עזרה, ואלישבע אמרה כן, אבל מה, באת לחפש אותי במיוחד? הסתובבת כאן וחיכית שאני אהיה כאן? והיא הסתכלה על מתן במין מבט שכזה שהראה כאילו היא לא מרוצה מכל העניין, ולכן אמר מתן לא, לא, מה פתאום, אבל לא עלה לו שום תירוץ בראש למה בעצם הוא שם, ולכן אמר מה, שוב הפכו את הסניף? ואלישבע הסתכלה עליו בעייפות ואמרה כן.

הוא נכנס לסניף והספות היו הפוכות וניירות היו פזורים בכל מקום, ולכן דבר ראשון הוא הפך את הספות וטאטא את הניירות עד שהסניף חזר לקבל צורה של סניף, כלומר של מקום עם ספות קרועות וניירות על הרצפה וקצת גואש מרוח פה ושם וקירות צבועים, ורק הקיר של שבט מעפילים, שהיה הרוס כבר בפעם הקודמת ונכתב עליו 'זבל!', נראה עכשיו הרבה יותר נורא. במקור היה מצוייר על הקיר איזה מעגל של חרדי וחילוני ודתית לאומית ואתיופית, כולם אוחזים ידיים, ומישהי עם חולצת תנועה עומדת גם היא במעגל והיה אפשר לזהות בה, אם היו מסתכלים בה בחטף, את רעות, המדריכה של מעפילים. היה לה שיער בלונדיני והיא הייתה קצת גבוהה והיו לה משקפי שמש על הראש. ואף שמהרבה בחינות אחרות היא לא נראתה כמו רעות, בכל זאת המאפיינים העיקריים היו בה. כל זה היה מצוייר שם במקור, אבל עכשיו הדמות הזו הייתה מחוקה לחלוטין בספריי שחור שנלקח, מסתמא, מחדר הציוד, וחלקים מהקיר היו שבורים, ומה'יחד שבטי ישראל' שהיה כתוב שם למעלה, נשאר רק 'יחד'. ואת זה לא היה למתן שום דרך לתקן.

כך עמד וטאטא ושטף ואחר כך יצא החוצה, ואלישבע הסתכלה עליו ואמרה תודה, ומתן אמר בכיף, מה, זה לא שהיה לי מה לעשות עכשיו, ואלישבע אמרה מה, אין לך סדר צהריים? ומתן התבלבל קצת ואמר מה, מאיפה, ואלישבע אמרה כן, המשפחה המאמצת שלי זה דפנה והרב בני, ומתן אמר אז מה, הרב בני יודע שהייתי כאן? ואלישבע אמרה כן, יודע, מה זה משנה בעצם, ומתן אמר מה זאת אומרת, הוא הר"מ שלי, ואלישבע אמרה מה, בן כמה אתה, ומתן אמר אני שיעור ד', ואלישבע אמרה מה זה אומר, ומתן אמר אני 21, עוד מעט 22. ואלישבע אמרה אה, אחרי צבא, ומתן לא ידע אם היא אומרת את זה לטוב או לא, ואמר לה כן, וכדי להסיט את הנושא מהגיל המופלג שלו הוא אמר תגידי, למה בעצם לא ענית לי על ההודעה הקודמת, ואלישבע אמרה מה אני קשורה לפעולות חב"ב, בשביל זה יש רכז חב"ב, וברגע הזה הבין מתן שהיא בעצם עוד שניה פורצת בבכי.

לכן עשה מתן את מה שעשו בני ישראל לאורך כל ההיסטוריה, כלומר אמר לה חכי רגע, ורץ לקיוסק שליד הסניף וקנה שם גלידה וחזר ואמר לה הנה, תאכלי, ואלישבע אמרה לא, לא, ולא אכלה, ומתן אמר אז מה את חושבת, מי עשה את זה, ואלישבע אמרה אין לי מושג, אין לי מושג, ואמרה אני מכירה את הסניף הזה בדיוק שבועיים וחצי. אני אפילו לא יודעת את השמות של כל המדריכים שכועסים עלי. ואמרה מתן, אתה יכול לעזוב עכשיו, בבקשה? אני צריכה קצת זמן לעצמי. ומתן אמר ברור, ברור, למרות ששום דבר לא היה ברור, והוא אמר טוב, אם את צריכה עוד משהו את יודעת איפה למצוא אותי, והלך לישיבה מבולבל כולו.

והוא נכנס למבואה קצת מבולבל ובמבואה ראה את הרב בני, והרב בני אמר שלום מתן, ומתן אמר שלום הרב, ולא ידע אם השיחה אמורה להמשיך משם או לא, והרב בני אמר אני מבין ששוב היית בסניף, ומתן אמר מה, ואז נכנע ואמר כן, ואמר איך הרב יודע? והרב בני אמר לא משנה, אז מה, הסניף שוב הפוך? ומתן אמר כן, והקיר של שבט מעפילים הרוס כולו, בגואש והכל, והרב בני אמר מה זה אומר? ומתן אמר הרב מכיר את הקיר של מעפילים? יש שם מעגל כזה, נו, של דמויות, ואחת הדמויות מקושקשת כולה, והרב בני אמר אני מבין, ואמר, מתן, נניח שאני לא אני ואתה לא אתה. כלומר שאנחנו לא רב ותלמיד אלא שני אנשים שמנסים להבין מי עשה את זה. מי לדעתך היה יכול לעשות את זה?

ומתן אמר אממ, והרב בני אמר תחשוב, למי יש סיבה לעשות את זה? ומתן חשב רגע, ואמר טוב, זו כנראה לא רעות המדריכה, כי היא המדריכה וזה הקיר של השבט שלה. אבל זה יכול להיות חבר'ה משועממים שעושים ונדליזם, וזה יכול להיות חבר'ה שכועסים על רעות המדריכה, וזה יכול להיות מישהי שהייתה אמורה להכנס להדרכה במקומה, וזה יכול להיות מישהו שרוצה להפריע לקומונרית החדשה, וזה יכול להיות מישהו שלא מסכים עם מה שכתוב בציור, והרב בני אמר יפה, אני חושב שאתה מסוגל ללמוד קצת גמרא, וטפח פעמיים על שכמו של מתן לאות שהשיחה הסתיימה ושהוא צריך ללכת ללמוד, ומתן הלך ללמוד כשהוא עדיין מבולבל, אבל יש בו איזו תחושת גאווה שהרב בני שואל לדעתו בדברים שיש להם ערך ולא סתם דברים ברומו של עולם.

ככה למד כל היום בתחושת גאווה ובלבול שכזו, ובערב כשיצא מבית המדרש בעשר ובא ללכת לחדר שלו בפנימיה, הדליק את הפלאפון שלו וחיכה שהוא ידלק, וככה איך שנדלק הפלאפון הוא ראה הודעה בוואטסאפ מאלישבע, ובהודעה היה כתוב, 'תודה, מתן', ואם היו לו חברות בנות הוא היה יכול לשבת איתן ולנסות לחשוב מה זה אומר שהיא כתבה 'תודה' ולא 'תודה רבה על העזרה', ושהיא כתבה 'מתן', כי הרי יש משהו מיוחד כשמזכירים דווקא את השם שלך, וזה שהיא עשתה פסיק ולא עברה שורה, וזה שהיא יכולה הייתה לכתוב משהו עקיף יותר, 'אולי תבוא להעביר פעולת ערב שבת', שיכול היה לסמן 'תודה', אבל לא כתבה. האם זו הודעה רשמית? האם זו הודעת קרבה או ריחוק? את כל זה יכול היה מתן לנתח ביחד עם החבורה שלו, ותכל'ס זו גם סוגיה בנדרים שהיה אפשר ללמוד עם החברותא שלו, אבל לא הייתה למתן לא חבורת חברות בנות ללבן איתן את הסוגיה ולא חברותא נורמלית, ומפני כן, לראשונה באותו שבוע, הלך מתן לישון רגוע ושמח.

אלישבע, לעומת זאת, לא הצליחה להירדם בכל אותו הלילה.

 

(המשך יבוא)

מחשבה אחת על “פתיתים (פרק ב')

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s