פתיתים, פרק ג'

פרקים קודמים: א, ב

הדבר הראשון שאלישבע חשבה עליו היה רגע, זה אמיתי? ומשהו בחזה שלה קפא וכמעט השתתק, והדבר השני שהיא חשבה עליו זה לצרוח? לא לצרוח? אם אני אצרח, מישהו ישמע אותי? ככה היא חשבה, ולמזלה היה בחצאית הג'ינס שלה כיסים, כי היא הכניסה יד לכיס ומצאה שם את מחזיק המפתחות הגדול של הסניף, והיא נזכרה בפרק ההוא ב'חוק וסדר' או משהו והכניסה מפתח בין כל אצבע ואמרה לעצמה אם יקרה משהו לפחות יש כאן מפתחות חדים, אם יקרה משהו, רק שלא יקרה. על כל זה היא חשבה, ובזמן הזה היא המשיכה ללכת רגיל, כאילו שום דבר לא קרה.

באמת, שום דבר עדיין לא קרה.

מה שכן קרה כבר היה שהיא יצאה מהסניף, כמו בשבועיים האחרונים, בתשע בערב, והרגישה תשושה מאוד. לא היה לה כח לשום דבר שהוא לא גלידה, שקט ואיזה פרק נחמד בסדרה טובה. הסניף היה מסודר תודות למתן, הוואטסאפ של הצוות געש וכמה הורים חשבו שהדבר הנכון לעשות הוא להתקשר ולייעץ לה. היא העבירה חמש דקות מיוסרות עם אמא של יובל שטענה בתוקף שלא יכול להיות שזה הילדים עשו, ושכדאי לבדוק בצוות אם אין איזה מישהו שרוצה לנקום, ועוד רבע שעה מול אמא של רוני שאמרה 'אבל הרי את יודעת איך הנוער כאן' בטון שרימז שאין לאלישבע, קומונרית חדשה אחרי שבועיים וחצי בסניף, שמץ של מושג על הנוער כאן, ואחר כך סיננה שני הורים ואת דפנה האמא המאמצת שכנראה רצתה להציע ארוחת ערב אבל לא היה לה כח, היא רק חיכתה שמעלות יסיימו את הפעולה והיא תוכל לצאת.

כשיצאה, הסניף היה מסודר. הספות עמדו במקומן. הקיר של מעפילים עדיין נראה הרוס אבל כבר תכננו איך לשפץ אותו, ועמרם, אבא של אחת החניכות מניצנים, בא להתקין מצלמה בכניסה לסניף כדי לזהות את הוונדליסט או, לכל הפחות, להרתיע אותו. אלישבע חיכתה עד שיסיים את ההתקנה ואחר כך נעלה את הסניף. הוא הציע להקפיץ אותה לדירה, אבל אלישבע העדיפה שלא לנסוע עם אדם שהיא לא מכירה. במקום זה אמרה לעצמה טוב, הרי יש אור, והרי אנשים הולכים בשבילים האלה, וזה בסך הכל מקום טוב באמצע הארץ וממש שקט כאן בסך הכל, מה כבר יקרה. והאמת שהיא לא חשבה על כל הדברים האלה, במקום זה היא חשבה על המיטה שלה בדירת השירות ועל המטבח הקטן והמקרר הגדול והגלידה במקפיא. על כל זה היא חשבה.

ומה שקרה היה שבערך אחרי שלש דקות היא הרגישה שעוקב אחריה מישהו. בהתחלה היא אמרה לעצמה לא, לא יכול להיות, והסתכלה אחורה ולא ראתה אף אחד, אבל התחילה ללכת מהר יותר על כל צרה שלא תבוא, וליד הבית של הפרידמנים היא פנתה ימינה וראתה מישהו הולך אחריה. היה לו קפוצ'ון על הראש. היא חשבה לעצמה, איזה מוזר, למה שבנאדם ילך עם קפוצ'ון על הראש כשעדיין לא אמצע החורף. גם באמצע החורף זה לא הגיוני. ואחר כך חלחלה בה איזו הבנה והיא חשבה 'רגע, זה אמיתי' ו'לצרוח? לא לצרוח?' והכניסה את המפתחות בין הידיים ואמרה לעצמה שיט, אלי, תתאפסי עכשיו ומהר. למי את יכולה להתקשר, למי את יכולה להתקשר. היא הוציאה את הפלאפון ופתחה את הנעילה ביד אחת, כי ביד השניה היו מפתחות, ולחצה על שיחות ולחצה על השיחה האחרונה שהיא קיבלה, שהייתה מדפנה, והצמידה לאוזן וחיכתה שדפנה תענה.

היא לא ענתה.

האיש המשיך לעקוב אחריה. היא פנתה שמאלה, הוא פנה שמאלה. הוא היה תמיד במרחק של פינה אחת מאחוריה, אבל זה היה נראה כאילו הוא יודע לאן היא הולכת. היא התקשרה שוב לדפנה, וכשדפנה ענתה היא נשמה נשימה עמוקה ואמרה בכל השליטה העצמית 'דפנה, תשארי על הקו. מישהו עוקב אחרי ואני מתה מפחד', ודפנה אמרה, 'מאמי, איפה את', ואלישבע אמרה 'אני ברחוב כפות תמרים', ודפנה אמרה איפה בכפות תמרים, ואלישבע אמרה ליד הגינה, ודפנה אמרה תקשיבי, לידך יש מקווה. הקוד שלו הוא 1525. זה אהבה בגימטריה. את זוכרת? אהבה. פשוט תיכנסי לשם, אני כבר באה. ואלישבע אמרה לעצמה 'אהבה, אהבה', ורצה לכיוון השלט של המקווה ונכנסה לשביל קטן שהסתיים בדלת עם קוד ומלמלה 'אהבה' ולחצה מהר '1525' והדלת נפתחה והיא נכנסה פנימה וסגרה את הדלת אחריה והתיישבה על כורסה שהייתה שם במבואה והניחה את התיק שלה לידה ונשמה עמוקות ופרצה בבכי.

דפנה הגיעה עם הרב בני אחרי חמש דקות. היא נקשה על הדלת ואמרה 'אלישבע, זו אני, אני יכולה להיכנס?' בזמן שהרב בני, כנראה, הסתובב בחוץ וחיפש את הבחור, ואלישבע אמרה כן, את יכולה, והמשיכה לבכות בזמן שדפנה נכנסה וחיבקה אותה ואמרה אויש, יקירה שלי. אויש, מאמי שלי. איזה סיוט שאת עוברת. ואחרי שהבכי נרגע, דפנה אמרה מאמי, אנחנו צריכות לפנות כאן את המקום. לאן את רוצה להמשיך מכאן? לדירת השירות? לבית שלנו? ואלישבע ניסתה לחשוב על השאלה הזו בהיגיון אבל כל מה שעבר לה בראש היה 'אני רוצה הביתה' ו'מה ההורים שלי יחשבו עלי, אפילו להיות קומונרית אני לא מסוגלת', ולכן אמרה לדפנה, אפשר להיות אצלכם קצת? ודפנה אמרה בטח, ברור, ואמרה לרב בני בוא, בני, אנחנו לוקחים את הילדה הביתה.

אבל משום מה, רבע שעה אחר כך היא רק חשבה איך היא מפריעה להם באמצע הזוגיות. השולחן היה מסודר לארוחת ערב זוגית, הילדים ישנו את שנת הלילה שלהם (אחד הקטנים קם ודשדש לפיפי בעיניים חצי עצומות, והיה נראה חמוד כל כך עד שהיא התאפקה שלא ללוש לו את הלחיים), המחשב של דפנה דלק על סרט כלשהו, והיה נראה שהם מאוד לא תכננו שהיא תתיישב אצלם בסלון באמצע הערב. מה גם, וזה היה הדבר הבא שהתגנב לה למחשבות, שאולי היא דמיינה את כל הסיטואציה הזו. היה שם מישהו, בוודאי, והוא גם הלך בכיוון שהיא הלכה. אבל מי אמר שהוא עקב אחריה? הוא לא היה שם תמיד, הרי, נכון? וזה שהיה לו קפוצ'ון על הראש – טוב, היה קצת קר. לא מאוד קר, כן, אבל קצת. וחוצמיזה יש חבר'ה מהנוער שמסתובבים עם הקפוצ'ון כל הזמן, גם בקיץ. האמת שאפילו יש כמה בנות כאלה. אז מה, כל הסיפור בגלל שהיא קצת מפחדת, או מדמיינת דברים? וככל שחשבה על זה יותר הרגישה פחות ופחות נעים ויותר ויותר מפריעה.

ולכן, אחרי חמש או עשר דקות, היא אמרה לדפנה דפנה, אני חושבת שאלך לדירה. ודפנה אמרה את בטוחה, יקירה? ואמרה הכל יהיה כאן בסדר, את לא חייבת ללכת. אנחנו יכולים אפילו לסדר לך כאן מיטה אם צריך. ואלישבע אמרה לא, לא, באמת הכל בסדר. נרגעתי, אני לא חושבת שעוד משהו יקרה עכשיו. אולי סתם רצו להפחיד אותי. אולי סתם דמיינתי הכל. ודפנה אמרה טוב, יקירה, אם זה מה שאת רוצה, והחליפה מבטים עם הרב בני שאלישבע פירשה אותם בתור או, סוף סוף היא הולכת ונוכל לדבר או לראות סרט, והרגישה נכון עם הבחירה הזו.

דירת השירות הייתה בקומה השניה מתוך שלש קומות בבניין. השותפות שלה לדירה היו בחדרים שלהן ורינת, השותפה לחדר שלה לא הייתה בחדר, למרבה המזל. השעה הייתה עשר בלילה כשאלישבע התיישבה על המיטה והורידה את חולצת התנועה ואת החצאית והחליפה למכנסיים נוחים וחולצת טריקו. היא הרגישה בודדה מאוד והגלידה עמדה על סף סיום ולא היה שמץ של סיכוי שהיא תצא הערב מהדירה. היא חשבה אם זה הגיוני לבקש מרינת שתביא איתה גלידה ובינתיים דפדפה בהודעות בפלאפון כדי לספר לחברות שלה מהבית. היא כתבה להן הודעה ארוכה ולחוצה עם טאצ' מרגיע בסוף וכתבה שהכל בסדר, וכתבה למתן תודה רבה, כי הוא היה כל כך מריר היום, ואחר כך היא פתחה את המחשב הנייד שלה וניסתה להיזכר בשם של הסדרה שרצתה לראות, אבל משהו עדיין הפריע לה.

היא הציצה מהחלון: לא ראו כלום. היא פתחה את הוילון ואת החלון והסתכלה החוצה. הרחוב כולו היה מואר אבל בפינת הרחוב היה גוש עצים שהטיל צל על סביבותיו, ובצל עמדה דמות חשוכה ולא מזוהה, אפילו לא ניתן היה לזהות מה היא לובשת, שראתה שאלישבע מוציאה את הראש מהחלון ומסתכלת. אלישבע הסתכלה עליה, והדמות הניפה יד – לשלום? לאיום? ואחר כך הלכה מעבר לפינת הרחוב ונעלמה, ואלישבע התיישבה קפואה מול המחשב, פתחה פרק אקראי בסדרה אקראית, בהתה בו בזמן שהיא חושבת אם להתקשר לאבא שלה שיבוא לאסוף אותה עכשיו, עכשיו, הביתה, ולא הצליחה להירדם בשאר כל אותו הלילה.

(המשך יבוא)

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פתיתים, פרק ג'

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s