איש ונבו לו | לפרשת האזינו

חברה ביקשה ממני אתמול, בפתע, שיר על פרידה, אולי כתבתי משהו, היא אמרה. ואני אמרתי אויש, וביקשתי לחבק וביקשתי להגיד יהיה טוב וביקשתי להגיד שאין לי מילים לדבר בפרידות, שכבר הרבה זמן לא נפרדתי, ברוך השם. שלפעמים אני מרגיש שהיה איזה עצב כזה בגוף שלי, עצב מלשון עצבים ולא מלשון עצבון, שהיה מתורגל בפרידות ובכל פעם שהייתי נפרד הוא היה מתעורר ופורט בי משהו בלב וכבר כמה שנים שאין לו שימוש והוא הולך ודוהה וכבר אני שוכח איך זו פרידה. אני לא מצטער על זה, שהרי מי רוצה להיפרד ולמה, אבל עוברות השנים וחברות נפרדות מחברים ואני מוצא שאין לי את המילים להגיד להם שהשלם עשוי מן השברים.

ולפעמים ברגעים האלה אני חוזר לשיר הקטן והיפה של רחל ונאחז בו. אני חושב שאתם מכירים את השיר, או מכירות. קוראים לו 'מנגד', על שם הפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" שחותם את הפרשה שלנו, פרשת האזינו. ככה הוא נראה:

"קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה."

בדרך כלל קוראים את השיר הזה הפוך, כלומר שרחל יושבת בביתה שבירושלים או בתל אביב או בכנרת ומבקשת לשמוע אם מישהו עולה במדרגות, והיא מצפה לו והוא לא בא, ועם ההקשבה באה איזו השלמה (פרושת כפיים) ואיזה עצב על המרחק בינו ובינה, מרחק שאי אפשר לגשר עליו. כך קוראים את השיר על פי רוב, וכך ראוי. אבל היום חזרתי לשיר הזה וקראתי אותו הפוך, כלומר על משה, ופתאום הבנתי משהו.

פרידה אין משמעה רק ריחוק או נתק, כך אומרת רחל. פרידה משמעה כמעט. והכמעט הזה שובר לב מפני שמשה עולה על ההר ורואה את הארץ והוא נוגע ולא־נוגע בה. הוא שובר לב לא מפני שאיש לא בא, אלא מפני שמישהו כמעט ובא. כמעט ויבוא. הוא שובר לב מפני שהוא מצפה לבוא אל הארץ אבל לא בא. והוא עומד ביומו האחרון על הר נבו ומשקיף אל הארץ ורואה את הכמעט הזה, את השער שנסגר לפני שיספיק לעבור בו (כמו בסיפור הנורא ההוא של קפקא), וכל הארץ מלאה בעצב הזה, בנבו הזה.

מה אנו, מה חיינו. כמה כמעט יש לנו בחיים האלה. החל מהדירה שלא קנינו למרות שהייתה זולה ואחר כך התייקרה, והבחור שכמעט נישא לבחורה ובסוף אמר אבל הרי לא, ופגישות שהתחילו מוצלח ונסוגו, וביטולי אירוסין וגירושין רחמנא לצלן ואפילו אדם שקם בוקר אחד וראה בשעון שהוא מאחר, ובנעליים לא שרוכות מצא את עצמו רץ לתפוס קו שלושים ואחד שהיה בתחנה והאוטובוס סגר את הדלתות על פניו ונסע לו, כמה יאוש יש בשריכת השרוכים הזו שאחר כן, ואלמלא היה האוטובוס בתחנה לא היה הלב נשבר, מפני שלא היה בו כמעט. וכל כמעט כזה הוא כמו סדק קטן שבעולם, דיסוננס קטן, פער קטן שבין העולם השלם ובין העולם השבור, שלפעמים מתרחב ומתרחב עד שאדם נופל בו ונופל. כי כל מעשיהם תוהו.

וכדי שלא לסיים בתוהו נסיים בתיקון, דברים שכתובים כאן ידע משה רבינו כשעלה אל הר העברים, ובכל זאת הוא בוחר ביומו האחרון לשיר שירה ולהגיד לבני ישראל שאחר השבר – תיקון, ואמנם הוא לא בא אל הארץ אבל העם בא אל הארץ, וגם אם יצאו בגלות, כך שר משה רבינו, יש גאולה בעולם. "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא". עגנון מספר ב'אורח נטה ללון' איך מתקנת לו אחת מנשות העיירה את גרביו שהשליך לפח, והטלאים עשויים יפה כל כך עד שהגרביים בלות והטלאים נשארים על עמדם כבראשונה. ואולי כך דרכו של עולם, שמהכמעט הזה אנחנו בונים גשרים למקומות אחרים והגשרים נשארים על עמדם גם אחרי שהבחורים נשכחים והפרידות נשכחות והמיתרים שנפרטו בלב עומדים ושוקטים לשנים ארוכות וטובות.

______________
(קטע יומי 11.10.19 /
לקבלת הקטע בוואטסאפ מדי יום:
https://chat.whatsapp.com/CEi0NviJUdzDMLUUgg4Bf5)

כמו כן סדנאות בנובמבר: https://yehuda.ravpage.co.il/october
סדנה חד פעמית בסוכות: https://app.icount.co.il/m/17b38

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s