ויגש אליו יהודה ויאמר

א.
לפעמים עדי מבקשת מאדם שישטוף את הרצפה. מה זה אומר לשטוף את הרצפה, לשטוף את הרצפה זה אומר להניח את הכיסאות על השולחן, ועליהן את השרפרף ואת סל הניירות, ולשאוב את השטיח ולגלגל אותו ואחר כך להניח אותו במקום שבו הוא לא ירטב, וזה אומר להרים את הנעליים ואת כל הדברים שעל הרצפה ואז מטאטא ואז מים ואז סמרטוט לח וסמרטוט יבש, ולחכות שיתייבש ולהחזיר הכל למקום, סך הכל שעתיים וחצי אם מוסיפים לזה את הקפה שאחרי. ואדם אומר טוב, כי הרצפה צריכה שטיפה. אבל הוא ממורמר.

וכשהוא מרים את הכיסאות הוא כועס המון המון בתוך תוכו. הוא אומר לעצמו למה היא אף פעם לא עושה שום דבר, רק אומרת לי לשטוף רצפה ולשטוף כלים ובעצמה מה היא עושה, שום דבר וכלום, רק קניות ובישולים וכביסה הרי הוא תולה לפעמים ומקפל כשהיא לא שמה לב. למה רק אני, כך הוא אומר לעצמו ומטיח את האגרטל בכן הטלוויזיה, למה רק אני עושה דברים בבית הזה, והרי אני עובד. הוא מהדק את הלסת שלו. נוהם. הרי. אני. עובד. למה אני צריך לשטוף פה את הרצפה.

אבל הוא שוטף, ולעדי הוא לא אומר כלום.

ב.

או נניח יום שלישי בערב, משחק של ליגת האלופות ודווקא אז החליטה עדי להזמין הביתה את החברות שלה מהתיכון לערב ריכולים ובישולים, ככה הן קוראות לזה אבל בתכל'ס הן מזמינות סושי כי כשהן מגיעות נופר אומרת נו מה, נעמוד עכשיו נכין מרק? יאללה אני מזמינה לעצמי סושי מי עוד רוצה, ככה הן אומרות, וכמובן שהן מזמינות ואוכלות הכל ולאדם לא נשאר כלום, וגם טלוויזיה אין לו וגם לא ספה, והוא יושב בחדר העבודה ורואה את המשחק בשידורים צולעים באינטרנט ומתעצבן, מתעצבן, אבל לא אומר כלום, כי מה הוא יהרוס לה עכשיו הכל.

וככה המשחק נגמר והסושי נגמר ואדם עדיין מבעבע מבפנים, ועדי שואלת אותו תגיד, איך היה המשחק? הווא אומר בסדר, הם הפסידו, והיא אפילו לא שואלת מי זה 'הם', עד כדי כך היא מנותקת, ובמקום זה אומרת מה אתה יודעת, נופר ועמי רבים בלי הפסקה כבר שלשה חודשים. הוא רוצה לעזוב הכל ללכת לגור באיזו חווה בגליל לגדל עגבניות שרי, הוא אומר שזה החלום שלו. ככה לעזוב את סימילאר־ווב. היית מאמין? ואדם דווקא מאמין, אבל לא אומר כלום, רק אומר מעניין, ווואלה, לא הייתי חושב, דווקא הוא היה נראה לי טיפוס של מלפפון בייבי, ובפנים הוא עדיין מבעבע.

ג.

וביום חמישי אחר הצהריים עדי נכנסת למטבח ואומרת יא אללה, איך מטונף פה, אדם, אתה לא שוטף כלים? ואדם נכנס אחריה למטבח ואומר מה, אבל רואה מה, הכל מטונף והכלים בכיור ועל השיש ועל הכיריים ובעצם בכל מקום שבו יכולים כלים להיערם, ועדי אומרת אי אפשר ככה נו מה, אמרת שתשטוף, ככה היא אומרת, ואדם רוצה להמשיך לשתוק אבל לא מסוגל יותר ומוציא כל איש מעליו ואומר לה תגידי, מה נסגר איתך? בשבת שטפתי ככה וכל היום אני עובד ובשלישי לא השארתם לי סושי ולמה את כל כך מעצבנת השבוע, למה?

ככה הוא אומר, אבל לא בניסוח הזה. הוא זהיר. הוא אומר לה שמעי נא את דבר עבדך הנאמן. והוא אומר לה אל ייחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. גם הוא העביד את בני ישראל בפרך ואחר כך הם יצאו ממצרים. לא שזה עוזר לו, עדי כמובן נעלבת ואומרת מה, מה בעצם אמרתי, ואדם כמובן מתעצבן עוד והכלים נשארים בכיור מלוכלכים והם צועקים אליו בוא תשטוף אותנו בוא, אבל הוא לא שומע כלום כי העשן ממלא לו את האוזניים.

ד.

(בסוף יהודה ניגש, כן? אחרי כל הטררם והבלה בלה בלה, ורגע לפני שיוסף חושף את כל הקלפים, יהודה אומר טוב נו, תקשיב, כך וכך היה הסיפור ונפשו קשורה בנפשו. אבל את כל הנאום הזה הוא פותח באמירה קצת זהירה. הוא אומר, אל ייחר אפך באחיך, כי כמוך כפרעה.

אני חושב על זה הרבה, כי באמת יוסף כמו פרעה. כלומר שליט על כל ארץ מצרים ויש לו המון כח בידיים. אבל הוא גם כמו פרעה כי הוא חולם חלומות שמתגשמים, ואולי הוא כמו פרעה – ככה פתאום יהודה רומז, ויוסף מבין – כי יש בו איזו גחמנות. הוא יכול להוריד את שרי המשקים והאופים לכלא, להשיב אחד, לתלות שני. הוא יכול לעשות הכל. הוא כבר לא אדם רגיל, וגם לא אח, הוא שליט.

לכן הם היססו מלכתחילה, כן? לכן הם הילכו על ביצים. לכן כל הסיפור הזה התהלך כמו שהוא התהלך. איזה סיפור מוזר. בנאדם חולם שהוא שליט על אחיו, אחיו מרגישים שהוא מתנשא עליהם, ואז הוא הופך להיות שליט. מה הם אמורים להרגיש כרגע? בכל אופן –

יהודה ניגש.

זה רגע מלא פאתוס בספר בראשית, שהוא ספר מלא ברגעים מלאי פאתוס גם ככה. אבל זה רגע מלא פאתוס כי יהודה לא יודע את מה שאנחנו יודעים, כלומר, שזה יוסף. כשהוא ניגש לדבר הוא לא ניגש בתוך האחווה הזו, אלא מתוך פחד. אפשר לשמוע את זה במילים שלו. יהודה לא גיבור שלא יודע פחד. להפך, הוא רועד.

דווקא בגלל זה הרגע הזה כל כך משמעותי, כי הוא עושה כאן מהלך שמערער את ההיררכיה. כשיהודה ניגש להרצות את טענותיו ולהגיד שבנימין חייב לחזור איתם כי 'נפשו קשורה בנפשו', הוא בעצם מייצר כאן מערכת אחרת, שבה יוסף כבר לא מעליו. כלומר הוא כן מעליו וכן שליט וכן יכול להרוג אותו בהנפת אצבע, אבל הוא גם אדם שמקשיב לאדם אחר, ושניהם באיזה שוויון של שיחה.

מה שמלמד אותנו שדיאלוג עושה משהו שהוא מעבר להצגת דברים. חלק מהסיבה שיוסף נשבר בדיאלוג הזה היא לא בגלל מה שיהודה אומר, אלא בגלל שיהודה מדבר. מלכתחילה. שהוא רואה בו מישהו שאפשר לדבר איתו ואולי הוא ישתכנע. בר שיח, אפשר להגיד. ולמרות שעוד רגע האחים נבהלים מפניו וכן הלאה וכן הלאה, עדיין יש כאן איזה רגע של קרבה בין יוסף ובין יהודה, רגע שגורם ליוסף להגיד אוקיי, הוא מדבר איתי. סוף סוף הוא מדבר איתי)

ה.

אני לא מבינה, צועקת עדי, אני לא מבינה. למה אתה שותק. שבוע אתה עצבני, מסתובב סביבי כמו סביבון. למה אתה לא אומר כלום? אתה עצבני, תגיד שאתה עצבני.

אבל אז את מתעצבנת עלי, אומר אדם

בטח שאני מתעצבנת, כי אתה מעצבן, אומרת עדי. אז מה? תן לי להתעצבן. מה יקרה, מה, אני אשלח אותך לכלא? אני אתעצבן, אתה תתעצבן, ואנחנו נשלים ואחר כך הכל יחזור להיות כמו שהיה. אבל ככה, כשאתה שותק, אתה רק צובר וצובר וצובר לעצמך דברים בלב, ואחר כך מה אני יכולה לעשות? אתה מנהל מול עצמך איזה דיאלוג שאני לא חלק ממנו, לא יכולה להגן על עצמי ולא יודעת שאתה לא מרוצה ושאתה צריך עזרה, מה אני אעשה?

אז מה אני אעשה? כועס אדם חזרה, ועדי אומרת, בוא, תדבר.

וזה מעצבן את אדם כי זה לעשות בדיוק את מה שעדי רוצה שהוא יעשה, אבל מה אפשר לעשות, ככה זה זוגיות; היא צודקת.

__________
(ההרשמה לסדנאות הכתיבה של ינואר בעיצומה. לקבלת עוד פרטים, הירשמו כאן.
אם את או אתה מעוניינים לבדוק בסדנה חד פעמית, אפשר לראות פרטים עליה כאן.)

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s