אחרית הימים (לפרשת ויחי)

א.
וככה, בערב אחד בינואר, אדם חווה התקף חרדה. הוא יושב בפינת החדר שלו והחדר מתעצם עליו והקירות מתגבהים והאורות חזקים יותר או עמומים יותר, הוא רוצה לצעוק לסיון אבל החזה נאבק לשאוף אוויר. ואדם יודע שזה התקף חרדה ולא התקף לב, אז הוא רק יושב שם ונושם לאט, כמו שאיצקו אמר. לאט לאט. לשאוף, לספור עד שבע, לנשוף. ואיצקו הרי יש לו קול רך ומשקפיים עגולים קטנים, אז הוא יודע. וכשסיון מגיעה היא רואה אותו יושב על הכיסא שלו, מביט במחשב, כאילו הכל בסדר. הכל בסדר, היא שואלת, והוא אומר כן, כן, בטח, היה לי רק איזה התקף חרדה קטן. היא מתיישבת על הספה. אויש, היא אומרת. מה קרה? והוא אומר מה קרה, מה זה משנה מה קרה. מה יקרה, זו השאלה האמיתית.

כי כן, לפני שנה וקצת חשב אדם שהדבר הנכון לעשות עם החיים שלו הוא לצאת להיות עצמאי. הוא גייס קצת כסף מפה ומשם ולקח הלוואה של שבעים אלף בבנק והקים עסק קטן להפקת אירועים קטנים; בריתות, בר מצוות, הלוויות של אנשים בלי הרבה חברים. שנה אחר כך חיכתה לו מעטפה בתיבת הדואר עם הסמל של הבנק, הודעה על יתרת חוב. ואדם, שהחוב שלו הלך והתעצם ודווקא העסק, במפגיע, עדיין מדשדש, מנסה מפה ומשם להחזיק את הראש מעל המים אבל הוא יודע, אין לו אוויר. יש כמה פרוייקטים שמחכים לו בינואר ובפברואר אבל עד שזה יגיע, אלוהים יודע מה הוא יעשה עם האוכל, עם שכר הדירה, עם החיים האלה שמתרוצצים מחוץ לחלון וצועקים אליו בוא תעשה איתנו משהו.

ב.
סיון לא יודעת מה להגיד, אז היא לא אומרת. היא מביאה לו כוס שוקו גדולה עם מרשמלו ואומרת הנה קח, תתנחם, ואדם שותה אבל לא אדם הוא להנחם. מה יהיה, הוא אומר לסיון, וסיון אומרת יהיה טוב כפרה, באמת שיהיה טוב. אבל איך את יודעת, אומר אדם, וסיון אומרת למה שלא יהיה טוב? אתה מוכשר, יש לך כיוון, יש ביקוש לעבודה שלך, למה שלא תצליח? אבל להבטיח היא לא יכולה, זו האמת, ואדם יודע היטב שזו האמת. הוא יודע שיש לו דרך ויש כיוון והעולם יכול להאיר לו פניו, ויודע היטב שאין לו שמץ של מושג מה יהיה.

גרוע מזה, שאף אחד בעולם לא יודע מה יהיה.

זה נורא. כלומר חווית אי הידיעה הזו, היא נוראית. היא עוקבת אחריו ברחוב, בתחנת האוטובוס, בתחנה המרכזית, באוטובוס הבין עירוני. היא כמו מפלצת גדולה שתובעת את תשומת לבו ואי אפשר להיישיר אליה מבט. היא עוקבת אחריו ברחוב ועוקבת אחריו כשהוא נכנס לעמליה, היועצת העסקית שהוא לקח במחיר מסובסד. בקבוצות הפייסבוק שהוא חבר בהן יש אלף אנשים שאומרים לו תקנה נדלן, תשקיע בעיצוב, תבנה אתר כמו שצריך לא ככה אלא אחרת, תיצור תיק מניות פסיבי, או אקטיבי, אתה עוד צעיר הלב שלך יכול להחזיק מעמד בסלאלום של השוק, והוא יודע שזה נכון בתיאוריה אבל כל הזמן חושב: אולי לא? אולי בעצם לא? איך בכלל אפשר לדעת מה יהיה?

וזה מה שהוא אומר לעמליה. הוא אומר לה, עמליה. אני מרגיש כאילו אני הולך על קרח דק. נכנס כסף ויוצא כסף אבל כל הזמן אני עומד ליפול, מנסה להחזיק את הראש לפני שכל הסיפור הזה הולך לפח. הוא יושב שם במשרד הקטן עם הנוף לבניין ממול ועמליה אומרת לו תשמע, אף אחד לא יודע, אבל אני אגיד לך מה. אני עובדת עם הרבה אנשים. אתה מתייחס לסיפור הזה הכי ברצינות. כולם מאמינים במוצר שלהם, גם אנשים שמנטרים מוני מים מאמינים במוצר שלהם. אבל אתה היחיד שבאמת יודע שאתה יכול ליפול, ולכן אתה תיפול, וזה בסדר, כי תצליח לקום. ככה עמליה אומרת. ואדם מאמין לה, כי אם אלוהים לא היה רוצה שנאמין ליועצים עסקיים שהוא לא היה יוצר דבר כזה מלכתחילה.

ג.
עד כמה שזה אירוני בשביל פרשה שמתחילה במילה 'ויחי', יעקב אבינו מת בפרשה וגם יוסף מת בפרשה, ולפני שיעקב מת הוא אוסף את כל הבנים שלו, וכולם שם במצרים מתאספים סביב מיטתו של יעקב ומוחים דמעה ומקנחים את האף בממחטות נייר רכות ויעקב אומר להם תשמעו, אני אגיד לכם מה יקרה אתכם באחרית הימים. והוא רוצה, הוא באמת רוצה לספר להם מה יקרה להם באחרית הימים, כי הם הבנים שלו, והוא דואג להם, והוא רוצה שיהיה להם טוב. שתהיה להם מטרה. שהם יחזרו לארץ ישראל ושהכל יהיה איתם בסדר בעתיד.

אבל הוא לא יודע מה יהיה בעתיד.

כי אף אחד לא יודע.

אבל הם כבר במתח, הבנים של יעקב. הם יושבים סביב המיטה ותולים בו עיניים מצפות. הילדים הקטנים שלהם משחקים כדורגל בחוץ. מתישהו יגמר הזמן. ובלית ברירה, בעצם, יעקב מתיישב על המיטה ובמקום לספר להם מה יקרה איתם באחרית הימים הוא רק מספר להם מי הם עכשיו.

הוא אומר – ראובן, אתה הבכור שלי אבל גם שכבת עם אשתי. ויהודה, אתה מנהיג. ונפתלי, אתה מהיר כמו איילה שלוחה, ודן, אתה יש לך שכל ישר, וככה הוא עובר אחד אחד ומתאר אותם, והם מקשיבים ומתפלאים, שהרי זה הם, ובסוף הוא שוכב על המיטה, אוסף את רגליו, מתכרבל כמו עובר ונאסף אל אבותיו.

מה זה אומר, לספר את ההווה במקום את העתיד. מה זה אומר.

ד.
ויום אחד כשאדם מסתובב ומפחד מאוד סיון מניחה נייר בספר שהיא קוראת (היא קוראת ספרי מתח בצורה מאוד מוזרה. היא קודם בודקת אם הגיבור ימות בסוף או לא, ורק אז מתחילה לקרוא. בשביל מה לי כל המתח הזה, היא אומרת, בשביל מה כאב הלב? אני באתי לכאן כדי ליהנות) ואומרת לו מה יש לך, אדם. לא טוב לך העצמאות? לך תהיה שכיר. מה אתה מבלבל את המוח כל הזמן.

ואדם אומר אבל טוב לי העצמאות, אני רק מפחד כל הזמן.

וסיון אומרת תשמע רגע, אני אספר לך סיפור.

והיא אומרת. לפני שבוע הלכתי לקנות משקפיים. הלכתי לשופיק האופטיקאית, פתחתי מגירות, חיפשתי וחיפשתי, בסוף היא אומרת לי שומעת סיון, יש לי פה מאחור זוג משקפיים שאין דברים כאלה. יקרות יקרות אבל סוף. היא נכנסת למאחורה של החנות, מוציאה את המשקפיים, תקשיב – אין דברים כאלה. עגולות ואדומות ומהממות. לקחה את המספר שלי במשקפיים, אמרה תחזרי עוד שלשה ימים. הלכתי, חזרתי אחרי שלשה ימים, שמתי על העיניים – מדהים. רואה בדיוק אותו דבר, ואיזה משקפיים! בקיצור שילמתי, ארזה לי, הלכתי.

אני הולכת לי ככה ברחוב, ומכל הכיוונים – מחמאות, מבטים, בחורה שאני לא מכירה עצרה אותי ואמרה תשמעי, את לבושה מהמם, בקיצור, אני זוקפת קומה, מסתובבת כמו מלכה ברחוב יפו, כולם מביטים בי כאילו אני בני ישראל שחוצים את הים, מוכרות בקסטרו נחפזות לשרת אותי ומיכל – אתה זוכר את מיכל? מהלימודים? הפוצה? – פוגשת אותי ליד הפלאפל ואומרת תקשיבי, את נראית כמו מלכה. אני! כמו מלכה! בקיצור אני ממשיכה, מבסוטה כולי, נכנסת למשרד, ושולה אומרת לי וואו, מה קרה היום? את זורחת. אני אומרת כן, הכל בזכות המשקפיים, ושולה אומרת – איזה משקפיים? הן לא חדשות.

בקיצור אני רצה לשירותים, מסתכלת – זה המשקפיים הישנות. מנסה לשחזר מה היה, פתאום אני מבינה שהמשקפיים החדשות עדיין באריזה שלהן בתיק שלי, וכל היום הזה הסתובבתי עם המשקפיים הישנות.
וזהו.

ה.
מה זהו, אומר אדם.

זהו, היא אומרת. שאין לי מושג מה זה אומר. אבל אני חושבת ככה בקול על עצמי, שאם מישהו אומר לי 'את יפה' ואני מסתכלת על עצמי כעל יפה, אני באמת אהיה יפה. ואם תחשוב שיהיה טוב, אז באמת יהיה טוב. ואם שאתה בדרך להצלחה, אתה תצליח. ואם מישהו אומר לך 'וואי, אתה חכם', ואתה תחשוב על עצמך בתור חכם, אתה גם תהיה חכם. ואם מישהו יגיד לך 'אתה מצליחן', אתה תהיה מצליחן, אתה מבין? ככה הדברים האלה עובדים. אתה שואל איך אני יודעת שיהיה טוב? אני לא יודעת שום דבר בוודאות. אף אחד לא יודע. אני רק יודעת שאם אומרים לך שיהיה טוב, וגם אם אתה בתוך הבוץ הכי בוצי בעולם, עם עסק באמצע סחרור ועובדים שנוטשים – מה שמפיל אנשים מעל האופניים שלהם זה לא שהם לא יודעים לדווש, אלא שהם מפחדים ליפול.

אבל, אומר אדם, אבל מה אם אני אהיה בטוח בעצמי ובגלל זה אני אפול? גם זה קורה הרבה. וסיון אומרת תשמע, מה אני יודעת, אני רק שכירה. אבל לרכב על אופניים אני יודעת, ואני יודעת שאי אפשר לרכב על אופניים בלי ליפול.

ככה היא אומרת, וחוזרת לספר שלה, כי בכל זאת היא באמצע המתח.

ו.
ובני יעקב מה איתם, אתם שואלים.
היו במצרים, אחר כך בניהם יצאו משם. ויש איזו אגדה יפה בספרי הדרכה להורות שאומרת שאם אומרים לילד 'אתה כל כך חכם', הוא יהיה חכם, ואם אומרים לה 'וואי, את כל כך טובה במתמטיקה' היא תהיה טובה במתמטיקה. למה? אין איש יודע. יכול להיות שזו רק אגדה. אבל היא אגדה יפה בעיני, שאומרת דברים יפים על הצורה בה אחרית הימים נקבעת לפי הצורה בה מסתכלים על ההווה.

ומה יהיה עם העסק של אדם? את זה אף אחד לא יודע. הוא צומח אט אט ויכול גם ליפול. וגם סוף טוב אין כאן כי מי בכלל יודע מה יהיה בסוף, ובכל זאת הזמן עבר ומשהו באדם נרגע אט אט, וההלוואות משולמות להן בזמן, ודברים מתרחשים כפי שדברים מתרחשים. אבל התקפי החרדה שככו להם אט אט, והרי זה מה שחשוב.

________
(עדיין אפשר להירשם אצלי לסדנה החד פעמית במוצ"ש הקרוב, וכמובן גם לסדנאות הארוכות שמתחילות עוד שלשה שבועות).

מחשבה אחת על “אחרית הימים (לפרשת ויחי)

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s