ואפילו בהסתרה

לפעמים בא לי לצרוח עליו. ככה, לצרוח. לבוא אליו בסוף תענית אסתר רגע לפני קריאת מגילה ולשאוג עליו שימיייייייייייייייייי ולשמוע אותו נוהם ככה, מהשמיכה שלו, ולהגיד לו חלאס, לא מעניין אותי דיכאון ולא מעניין אותי כלום, אתה עכשיו לוקח את יפעת ונדב והולך לשמוע קריאת מגילה במניין המרכזי. אני רוצה שהילדים שלי ירו באקדח קפצונים כשהם שומעים את המן. ככה אני רוצה לעשות, אני רוצה לבוא עם דלי גדול מלא מים ולשפוך עליו ולהגיד לו ימח שמך חמוד שלי, צא מזה. תפסיק למשוך לי כתפיים כאילו אין לך מילים בפה. קום כבר, פשוט קום.

אבל אני לא אומרת כלום.

הפסיכיאטר אמר לו, ואחר כך אמר לי, תשמעי, דיכאון זה מחלה. לא כמו מחלה, ממש מחלה. מה, תבואי למישהו חולה ותגידי לו היי, אולי מספיק כבר להיות חולה? מה, תאשימי אותו בזה שהוא חולה? אי אפשר. זה לא אשמתו. צריך להבין אותו ולרחם עליו ולסעוד אותו ולחכות שהוא יתאזן. לא יודע אם הוא יצא מזה, אבל יתאזן. וזה נכון. אי אפשר להאשים אותו.

תענית אסתר, אני לא צמתי. לא יודעת, נראה לי מוגזם. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני עם שני ילדים קטנים בבית, בעל ששוכב במיטה, מליון משלוחי מנות להכין, מנה לסעודה הערב מנה לסעודה מחר, ואני צמה. אלוהים יסלח לי, אמרתי, הוא יבין. בכלל, אצלנו בבית היה מקובל שנשים לא צמות תענית אסתר. זה צום לגברים, אמא שלי אמרה פעם, ומאז זה כך. אבל לשימי לא אמרתי כלום, כי משום מה זה עושה לו רע. הוא לא אומר לי כלום, כן? אבל זה עושה לו רע, ואני אמרתי לעצמי איך עוד אפיזודה עכשיו. מה נעשה עם פורים.

ולפעמים אני אומרת לעצמי מה, ואם הוא היה חולה, הייתי אומרת לו תודה רבה קח משכך כאבים ותעזור לי לשטוף כלים. ואם הוא היה חולה יותר קשה, נניח במשהו שמאשפזים עליו, אז לפחות כולם היו מכינים לי ארוחות שיהיה מה לתת לילדים, והוא לא היה כאן לידי בחדר הסמוך נוהם לעצמו בשקט שכזה, ואולי הייתי צריכה לטפל בו אבל לפחות לא היה לי חור שחור בחדר השינה ששואב אליו את כל הבית.

הנה ככה חיפשתי את הילדים בתחפושות שלהם ושמתי מסכה כזו שהייתה לי מאיטליה והלכתי לקריאת מגילה, וחשבתי על הששון והשמחה האלה שמה יהיה איתם. והילדים היו איתי, כי נדב עוד קטן, וכל המגילה בכיתי מאחורי המסכה. מה זה בכיתי. לא ממש בכי, אבל דמעות. פריקה שהיא לא פריקה. החיים האלה מה הם, סוחבים וסוחבים אותם עד הסוף.

ואני מה? אנשים ששומעים ששימי חולה אומרים לי אוף, אבל הוא נראה כל כך טוב. או אומרים, מה, וציפרלקס (הם אומרים את זה לא נכון, כאילו ציפרלקס זה שילוב של בני ציפר וסלמון מעושן), זה לא עוזר? כאילו זו מין תרופת קסם כזו. והם מרחמים עליו, ואומרים אויש, איזה מסכן. ואני מה? כלומר אני הבריאה כאן, כן, אבל היי, מה איתי, אני סוחבת פה משפחה על הכתפיים, הלווו, תרחמו עלי! עלי, לא עליו! אני לא רק נספח כאן בסיפור הזה —

אחר כך הלכנו הביתה וכל הבית כנסת איחל אחד לשני פורים שמח, פורים שמח, ורציתי להגיד ככה לרננה, שאיחלה לי פורים שמח עם החיוך הכי גדול והכי מעצבן שיש בעולם הזה, את יודעת מה זה פורים שמח? אני אספר לך מה זה פורים שמח. מחר כשתשבי בארוחה שלך עם המשפחה המורחבת שלך ותשתי יין ותספרי בדיחות אבא גרועות אני אשב לי בבית ואפחד שאולי הוא יעשה משהו או יפגע בעצמו או בנו, כי אי אפשר לדעת מה יהיה. זה מה שרציתי להגיד לה, אבל לא אמרתי. רק איחלתי פורים שמח והלכתי עם הילדים הביתה, וכשנכנסתי הביתה שימי עמד שם בפיג'מה וחייך אלי.

אני אוהבת אותו, זה מוזר. כשהוא מחייך אני מרגישה כמו אשה מוכה שמחייכים אליה, ואני שונאת את עצמי שאני מרגישה ככה, ויודעת שהוא עדין ונקי ולא מתנהג באלימות אף פעם, זו המחלה שהיא אלימה ככה, אני יודעת. והוא סובל יותר ממני, גם את זה אני יודעת. אני לא ממש סובלת, רק נלחמת. כל יום הוא מלחמה: לקום בבוקר, להכין סנדוויצ'ים, לחייך, ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, להכין ארוחה חמה, לחייך עוד, לנקות, לסדר, לקלח, להרדים, לשטוף כלים. אז זה לא סבל, כי סבל הוא בריחה. קשה לי, ואני נלחמת. איזה שיט זה, בחיי. איך אני אוהבת שהוא מחייך.

ומה שקרה היה שבערך בתשע רונן השכן מהקומה למטה, זה שנשוי לאפרת, דפק בדלת ואמר היי, מה קורה, ואני אמרתי מה, משלוחי מנות זה מחר, והוא אמר כן, אשתי שלחה אותי לקחת את שימי, ושימי דשדש בפיג'מה מהחדר ואמר היי, רונן, וכמו תמיד כשהוא עם זרים הוא רץ לחדר ועטה מסכה של שמחה והתלבש ואמר יאללה, בוא נלך למסיבת פורים, ואחרי שהוא הלך הגיעה הבת של רונן ואפרת ואמרה שאמא שלחה אותה לשמור על הקטנים שכבר ישנו, ואני שלא היה לי מה לעשות רבצתי על הספה עד שאפרת עלתה כדי להגיד טוב, חמודה שלי, שימי על עצמך תחפושת, תורידי את המסכה הזו ובואי, אנחנו הולכות להשתכר.

וזהו. אחת עשרה וחצי עכשיו. אני קצת שיכורה לכן אני כותבת. שרתי את כל השירים וצעקתי במקומות הנכונים והתחבקתי עם כל הנשים מהמניין כולל אלו שאני לא אוהבת ואז התיישבתי על הספה ופשטתי ידיים לצדדים וברקע היו כל השירים החדשים שאני כבר לא מכירה ואמרתי לעצמי פורים שמח, פורים שמח, והיה שם רגע, אני יודעת, אולי הייתי שיכורה ואולי סתם, ערב חופשי, אבל היה רגע שהייתי בו שמחה באמת. כמה שזה טוב טוב, בחיי.

4 מחשבות על “ואפילו בהסתרה

  1. ממש תודה יהודה. אני קורא אותך לא מעט וגם בפייסבוק. שתדע שזה עושה מאוד טוב
    וזה נוגע, באופן כללי בד"כ וזה במיוחד. תודה!

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s