כל היום אורי צרח

כל היום אורי צרח. צרח צרח צרח. לא רוצה, לא רוצה. והיא הבינה אותו יא אללה איך היא הבינה אותו. כשהכל התחיל היא רצתה לעשות עם אלישע ישיבה ביתית מסודרת, לאכול פתיבר עם נוטלה ולשתות כוס קפה של ליטר ולהגיד טוב, אנחנו הולכים לצלוח את המשבר הזה, והילדים ישארו בבית וילמדו בבקשה אנגלית ותכנות וכל מיני דברים שלא מלמדים בבית הספר, אבל זה נדחה ביום ואחר כך ביומיים ואחר כך אבדה לה תחושת הזמן וכל הזמן היה נראה היה לה כמו יום אחד ארוך ארוך וכל היום הזה אורי צרח.

בהתחלה הוא צרח כי לא הייתה לו ארוחת צהריים טעימה. מיד כשהכל התחיל אלישע הוגדר בתור עובד חיוני. זה ברור, הוא הסביר לה – כמו תמיד, מפוכח וקצת מתנשא – הם צריכים אותי. בלעדי כל המערכת הזו לא פועלת. גילה אף פעם לא הייתה בטוחה מהי המערכת ההיא ומה בה לא פועל בלי אלישע, כאילו אלישע הוא איזה צ'יפ שנכנס למערכת כל בוקר ורק ככה היא עובדת – ובכל זאת, כמעט ברגע, כמעט כמו שמשפט אחד מתחלף במשפט אחר, מאישה עצמאית ומצליחה במשרה מלאה, עם שלשה ילדים במסגרות שכוללות ארוחות צהריים ואיש עם משרה גמישה, מצאה את עצמה עקרת בית בסינר מטבח, שלשה ילדים מתרוצצים סביבה, בתי ספר שמחפשים את עצמם והיא מסתחררת סביב עצמה ומחפשת מי היא בכלל ומה בעצם הילדים שלה רוצים לאכול.

הם רוצים לאכול שניצלים בצורה של חיות. שניצלים של חיות הם רוצים. כל שניצל הוא שניצל של חיה היא רצתה להגיד אבל לא אמרה, רק אמרה בקול נעים אולי, ילדים, אולי נחתוך את השניצל בצורה של חיה, נכון? ויעל עיצבה פרה וטוהר עיצב דג ורק אורי זרק את השניצל על הרצפה וצעק לא רוצה, לא רוצה, ואם זה לא היה מביך כל כך היא הייתה מתקשרת לחדווה הגננת ואומרת לה תגידי לי, חדווה, מה עושים כשהילד לא רוצה לאכול כלום? וחדווה הייתה אומרת ככה ואומרת אחרת אבל בינתיים גילה הייתה עייפה כל כך, לא טלפון ולא דייט שבועי ולא כלום, רק שלפחות יהיו בגדים נקיים בבית, שיהיה אוכל, שאפשר יהיה לדרוך על משבצת נקייה בסלון.

ואלישע עצמו מה, התחיל לחזור יותר מאוחר בערב. תגיד לי היא אמרה לו, מה צריך אותך כל כך שם? והוא הסתכל עליה כאילו היא טיפשה ואמר נו מה, מצב חירום. המערכת צריכה אותי. והיא הצטערה באותו רגע שאף פעם לא הקשיבה לו עד הסוף כדי להבין מה בעצם המערכת שלו עושה ואם זה הגיוני שהוא חוזר הביתה בעשר בלילה. מצד אחד קורונה, מצד שני זו לא הייתה החצי שנה הכי טובה לזוגיות שלהם, בואו נגיד את זה ככה, ובדיוק הם התחילו לעלות על הדרך הנכונה, אז זה נכון שהוא לא היה גבר מהסוג שילך לרעות בשדות זרים אבל מצד שני איזה גבר הוא כן מהסוג הזה?

ובשבועות שאחרי, שבהם התערבבו לה פסח ויום העצמאות ונקיונות וסידורים ובדיקת חמץ, התחילו גם טוהר ויעל לאבד את זה. היא התלבטה אם לצאת איתם לגינה והתלבטה אם לאחד משפחות עם מישהו מהגן ואולי פשוט לעלות לרכב, לנסוע לירושלים, להתייצב אצל סבא וסבתא ולהגיד די, אמא, אני לא מסוגלת יותר, את יכולה בבקשה לעזור לי? כי מה שפתאום הבינה מהקורונה הזו היה שהיא אף פעם לא הייתה אמא טובה. לא מספיק טובה. שתמיד מצאה לה אנשים אחרים שיעניקו לילדים שלה חום, או אהבה, או אוכל, או שיקחו אותם למשחקייה. היו להם את החיים שלהם ולה את החיים שלה, והיה טוב בסך הכל, ופתאום עכשיו כשלא הייתה ברירה – בדיוק אז נחשפה במלוא חרפתה, שהיא לא אמא טובה דיה ולא אמא טובה בכלל, רק מישהי שמנסה בכל הכח ולא מצליחה שום דבר.

וכשאמרה את זה בשבת אחת לאלישע, אלישע המהם והמהם ובסוף אמר איזה שטויות את מדברת, גילה, ככה הוא אמר. מה נראה לך, שיש לילדים האלה אמא אחרת? את האמא היחידה שיש להם וזה הכי טוב בשבילם, וזהו. אבל איכשהו במקום לשכנע אותה בנחרצות הזו, דווקא הניסוח המהודק הזה גרם לה לחשוב שאולי הוא התחיל כבר את המסע בדרך אל המשמורת החלקית או לתת לה משמורת מלאה ולשלם מזונות או משהו אלוהים, גילה, למה את חושבת על זה בכלל? מי הכניס לך את זה לראש? ככה היא אמרה לעצמה, אבל זה לא עזר, וכמו שיר גרוע משנות השמונים זה המשיך לפעום בתוך הראש שלה בגלים של חרדה ו(גרוע מזה-) תקווה.

וכך, איך לומר, המצב הגיע לידי כך שיום שלם אורי צרח. צרח צרח צרח. היא יצאה איתו החוצה והוא צרח, וחזרה והוא צרח, ולשכן שהציץ מהחלון היא אמרה כן, אתה הרי יודע, חודש וחצי בתוך בית, איך הוא לא יצרח, וזה היה נכון ובכל זאת הוא צרח כאילו הריאות שלו מתפקעות וכל מה שהוא רוצה זה להוציא אותה מדעתה. היא הייתה בחדר, כמובן, כי בסלון היה שיעור בזום על המחשב על ידי מורה שלא ידע איך להפעיל מחשב, וטוהר רב עם יעל על המחשב ואז על המצלמה ואז הכריז שהספה שלו ואסור לשבת עליה ובינתיים אורי ישב בחדר וצרח שהוא לא רוצה כלום לא רוצה כלום לא רוצה כלום, ואלישע היה עובד חיוני.

וככה, בסוף היום, כשכבר הייתה סמרטוט רצפה והשיער שלה היה מרוט ומדובלל והבגדים מטונפים והילדים אכלו לארוחת ערב מנה חמה ולחם עם קטשופ, והכל רק חיכה לרגע הזה שבו הם ילכו למקלחת ואז לישון והיא תתחיל לגרד את עצמה מהרצפה, אורי התייצב באמצע הסלון ואמר 'לא רוצה' ככה בקול, ושוב התחיל לצרוח, והיה לה כבר ברור שהוא צורח רק בגללה או בשבילה, שהוא רק רוצה לעצבן אותה או למרוט לה את העצבים עם הצרחה הזו שלא נגמרת, וכמו חיה פצועה היא הסתערה עליו וצעקה אתה, הולך, עכשיו, למקלחת, והוא אמר 'לא רוצה', והדלת נפתחה אבל היא לא ראתה שום דבר ורק צרחה כמו משוגעת והיד שלה התרוממה שוב ושוב, כאילו מאליה, והיא העיפה לו סטירה ועוד אחת. אבל אמיתית, של מבוגרים. והסטירה צלצלה בכל הבית ובחדר המדרגות ובכל מקום שרק היה אפשר.

אם לא הייתה סטירה בסוף אולי כל הסיפור היה סיפור אחר לגמרי, סיפור שבו איך שהתחיל כל הסיפור הזה עשו גילה ואלישע ישיבה ביתית מסודרת, קודם כל עם עצמם וזו הייתה – הלוואי – ישיבה שכללה פתיבר עם נוטלה וכוס נסקפה אולי קצת גדולה מדי (אין דבר כזה כוס קפה גדולה מדי, היה אומר אלישע) – ואחר כך ישיבה עם שלשת הקטנים, להסביר להם שנשארים בבית ושזה סדר היום שלהם ושילמדו בבקשה אנגלית ותכנות ודברים שלא מלמדים בבית הספר – אם לא הייתה סטירה בסוף זה היה הסיפור הזה. אבל זה לא. זה סיפור אחר לגמרי. ובסיפור הזה אורי התחיל לבכות אבל באמת, צרחות אמיתיות, כאילו הוא באמת נפצע, ואלישע הופיע משום מקום ואמר לה די, גילוש, תלכי לחדר השינה, ככה מול הילדים, כאילו היא מטורללת, והיא אפילו לא התווכחה רק הלכה מושפלת לחדר השינה וסגרה את הדלת והקשיבה לסלט שנחתך ולמקלחות שקורות ולבית שמשכיב את עצמו לישון ורעדה בכל הכח בתוך תוכה, איזו מין אמא היא.

ואחרי הכל, בתשע וחצי בלילה, אלישע נכנס לחדר והיה גם הוא תשוש, והוא הסתכל עליה והיא ציפתה לראות חמלה בעיניים שלו אבל במקום זה ראתה רק אכזבה, והיא אמרה אתה לא מבין, הוא צרח כל היום רק כדי לעלות לי על העצבים, ואלישע אמר אבל גילוש, שום דבר לא מצדיק אלימות, והיא ידעה שזה נכון, ורצתה להגיד זו לא הייתה אלימות זו היתה סטירה, אבל לא אמרה את זה, רק פרצה בבכי ארוך ארוך ואמרה לו אלישע, אני לא מסוגלת יותר, והוא חיבק אותה ואמר זה יגמר מתישהו, מאמי, והוא הכין לה קפה ופתיבר עם נוטלה והם ישבו לדייט ההוא, הרבה יותר מדי מאוחר, ודיברו דברים של סתם, אבל היא ידעה – והיא ידעה שהוא יודע – שגם בעוד שנים דברים ימשיכו להיות איתם ככה, כמו צלקת בלב ההורי שלה, גם אחרי שכל זה יסתיים וישכח.

מחשבה אחת על “כל היום אורי צרח

  1. יום אחד ישאלו אותי, תגיד, טוקבקיסט, למה נשארת רווק ערירי כל ימי חייך, ואני אשיב להם: קראתי יותר מידי חומרים של יהודה גזבר.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s