אבל מה אחר כך

א.
אבל מה אחר כך. באמת, מה אחר כך. אחר כך נצא לאור השמש ממצמצים, וננוע בשבילים במרחקים שוים ברגלים המורגלות כבר לנוע הרחק, הרחק מאדם אחר, ולפעמים הרגל תכשל מרוב ששכחה איך ללכת, ונתמוך זה בזה בידיים וניגע מהוססים זה בזה כמו מבעד וילון ובזהירות נתיישב פריכים על הספסל ונשאל את עצמנו מה עושים עכשיו, ונגיד זה לזה 'זוכר מה היה?', ולא נזכור.

ב.
לפני חודשיים קמנו מצלילי השקט. בבית הספר הסמוך לא התקיימו לימודים, ומכוניות לא צפרו בחוצות בהמתנה לרמזור הקצר שבקצה הרחוב. ציפורים צייצו בחוץ אבל הרחוב היה דומם, דומם. מכונית אחת הגיחה, נסעה נגד כיוון התנועה, חמקה מעבר לסיבוב ונעלמה.

היום בבוקר היה רעש. הורים מביאים ילדים אל הגן. לקחתי את שי והבטנו מעבר לחלון, רואים את השמיים הכחולים מתעננים אט אט. שי צחקה, וגם אני צחקתי. העניין כולו היה נראה מצחיק כל כך – מגוחך, כמעט. אחר כך, מאי שם, גשם התחיל לרדת. אוויר קר נשב על פנינו.

ג.
אני לא יודע אם מותר לכתוב; דווקא הייתה טובה אלי, התקופה הזו. נתנה לי לב לדעת ורוגע לנפש. ושקט. ופגשנו שכנים, והתכנסנו בתוך עצמנו, וקצת עבודה והרבה מאוד לחמים שנאפו בתנור בבית, וכמה פרופורציות שקיבלתי פתאום לחיים. הנה, לפני שלשה חודשים הדבר הכי מפחיד היה שמישהו יכתוב משהו רע על הספר שלי. ובינתיים – הספר יצא ואנשים אוהבים, וחלק לא, והכל בסדר. העולם קיבל פרופורציות פתאום. הדברים החשובים צפו, הדברים הפחות חשובים הוכרו כפחות חשובים.

ד.
לא היה זמן, לזמן הזה.

ה.
פתאום הכל בבת אחת, כמו בשיר של יהודה עמיחי, אדם בחייו אין לו זמן לכל. פתאום לנסוע לפגוש את ההורים, את הסבים והסבתות, להספיק עוד רגע. פתאום לריב עם כולם, לפרוק חודשיים של התאפקות בבית. של מילים שלא נאמרו כדי לא לערער את מה שהיה עלול להתפרק מבאין מוצא. פתאום ללכת לאכול בכל מקום, לנסוע לחבק את כל העצים שביער ירושלים, לפגוש את כל החברים, האחים, בני הדודים, לעלות על הרכב ולנסוע הרחק, הרחק ככל שאפשר בארץ הזו, ואחר כך לחזור.

ו.
אתה שואל את עצמך לפעמים איך מרגיש ההיסוס שאחרי. מה לומדות הרגליים, הגוף. מה הוטבע כל כך עד שהפך הרגל. הנה, הבית נפתח ובכל זאת אתה מוצא את עצמך בו. מוציא רגע רגל החוצה, מהסס, חוזר חזרה. האם ללכת לקניות? לנסוע להורים? האם להתחבק? כמה היסוסים הוטבעו פתאום ביום יום, עד שלא ניתן להגיד 'חזרנו לשגרה'. נכון יותר יהיה להגיד שקרה משהו.

אתה נזכר בספר שקראת פעם. קוסם היונים קראו לו. היה שם תיאור של אדם זקן שהוכה ברחוב חשוך באמצע הלילה, וקוסם שנחפז לעזרתו. הוא שואל אותו האם הוא נשדד. הזקן בודק בכיסיו, במעילו, בתיקו, ולבסוף אומר בפליאה לא, לא נשדדתי, הכל כאן. זה לא נכון, אומר הקוסם. האם תלך מעכשיו בלילה ברחוב? האם תיכנס לרחובות חשוכים? האם תוכל ללכת ממרכז העיר לביתך? לא, אומר הזקן. אני אקח מונית. זה מה שנלקח ממך, אומר הקוסם. לקחו ממך את הביטחון לחיות את חייך כפי שאתה רוצה. נשדדת, ואתה אפילו לא יודע את זה.

זה ציטוט מהזיכרון, אבל די בו לעכשיו. אתה רוצה לצאת ואינך מעז לצאת. הרחובות בחוץ שטופים באור עמום של גשם אביבי. אתה קורא. אתה כותב. אתה ממשש בכיסך לבדוק מה נשאר ומה אבד. איך כתבה המשוררת? רק זה אשר אבד ממך, קניינך לעד.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s