הדס (עדיין שם זמני), פרק ב

(פרק א' זה כאן)

לחתול קראו שפם. 'זה בגלל השפם שלי', כפי שהצהיר בגאווה. מהנינוחות שבה הוא ישב, התלקק ודיבר הוא היה נראה כמו חתול בקיא במה שקורה בעולם, סוג של גבר בן שישים עם כרס קטנה וקצת עבר בטחוני. אבל הוא היה לא יעיל במידה מפתיעה. לא היה לו מושג איך יכול להיות שהוא מדבר ('חתולים יודעים לדבר', אמר, 'חוץ מאלה שלא יודעים'). לא היה לו מושג איזו ארץ זו, איזה זמן זה, מהי העיר הגדולה הקרובה ובעיקר לא היה לו מושג איך הדס הופיעה שם. היו לו, כמובן, דעות נחרצות על כל דבר אחר.

הוא כן ידע להגיד שזה הגיוני שזה יקרה, כי זה 'בית של מכשפה'. זה היה בית של מכשפה כי מי שגרה שם לפני כמה שנים הייתה מכשפה. קראו לה מרתה. שפם לא ידע לספר עליה הרבה, ומה שידע לספר עליה היה קשור בצורה הרבה־יותר־מדי מפורטת לאוכל שלו ('היא הייתה מכינה לי חביתות!'). אבל הוא ידע להגיד כמה דברים בכל זאת; היא הייתה מכשפה. היא לא הייתה מאוד מבוגרת. היא נעלמה יום אחד בלי להסביר לשפם – או לעכבר שלו, האדון תומס סימון בר־סימון השלישי (עכברים לא נודעים במקוריותם בבחירת השמות שלהם) – לאן היא הולכת. 'כמו חיוך,' אמר שפם. 'לרגע היא הייתה פה, ופתאום – פוף! נעלמה'.

כל זה לא עזר להדס במיוחד. היא חזרה לסלון, התיישבה על הספה וניסתה להבין. זה היה די ברור שהיא עברה למקום אחר – ארץ קסומה, אולי? היא לא קראה מספיק פנטזיה כדי לדעת איזו ארץ ומאיזה סוג וממה היא צריכה לפחד. זה היה די ברור שזה מקום שחתולים מדברים בו, אז זה, נניח, היה בסדר. חתולים מדברים, שיהיה. לפחות זה לא הציפורים שמדברות. אבל רגע, למה שיהיו בכלל ארצות קסומות? ולמה דווקא היא? ומה בעצם קרה? היא ניסתה לחשוב על זה כשפתאום הבינה שאף אחד לא גר בבית הרבה מאוד זמן, אבל הבית היה נקי. איך בעצם זה קרה? לא היה לה שמץ.

היא רצתה לנקות משהו (כשמנקים את הבית מנקים את הראש, אבא שלה נהג להגיד), אבל לא היה שום דבר לנקות ובעצם בכלל לא היו שם מטאטא או יעה. היא רצתה לראות טלוויזיה אבל לא הייתה שם טלוויזיה. גם לא עיתונים. גם לא ספרים. שום דבר לברוח אליו. הדבר החכם לעשות היה לקחת שוב את הסל עם הפירות (פתאום חשבה – ממתי הפירות האלה בכלל? ומאיפה?) וללכת בשביל שיגיע לאנשהו, כנראה לכפר או עיר או דרך, שיהיו שם אנשים שיוכלו לתת לה תשובות. היא התכוננה לקום מהספה כשלפתע צלצל פעמון מאי שם. היה לו קול עמוק, כמעט קטיפתי, כמו שפעמון אמור להישמע, רק שלא היה פעמון בכל הבית. בכל מקרה, הניחה הדס, אם יש פעמון כנראה מישהו עומד בדלת. היא קמה לפתוח.

ה'מישהו' היה בחור צעיר. הוא לא עמד בדלת אלא בשער. למעשה הוא גם לא עמד בשער, אלא במרחק מה ממנו, כאילו השער והשטח מעבר לו מלאים בנמלי אש אדומות (פעם היא קראה בויקיפדיה שנמלי אש אדומות הן היצור החי המסוכן ביותר. אחר כך מישהו תיקן את הערך למשהו כמו 'נמלי האש מהוות סכנה' או משהו כזה, אבל היא ידעה). הוא היה בערך בגיל שלה, עם שרירים דקים וקשיחים, שיער מטונף וחצ'קונים שלא־נדע. הוא לבש בגדים חומים והיה יחף, וכשראה את הדס יוצאת מהדלת הפנים שלו רטטו בתערובת של יראה והתלהבות. "מרתה!" הוא לחש.
"אני לא מרתה," אמרה הדס, "אני הדס".
הקול שלה הלחיץ את הבחור, משום מה, כי הוא כרע על ברכיו, הליט את פניו בידיו ואמר "גבירתי המכשפה, אני מאוהב".
"תנחומי," אמרה הדס, שלא ידעה מה היא צריכה להגיד.
"אני צריך שיקוי אהבה," אמר הבחור.
"אני לא מכשפה," אמרה הדס. "סתם מישהי שעוברת כאן. אתה צריך את מרתה".
הבחור בהה בה בטמטום. "את מרתה," הוא אמר.
"אני לא," התעקשה הדס.
"המכשפה," לא התייאש הבחור, "את יכולה להכין לי שיקוי אהבה?"
"בטח," אמרה הדס. "כלומר, מה. למה. במי אתה מאוהב?"
"מאוהב באדל הבת של הטוחן" אמר הבחור. "שיקוי".
זה היה כמו בויכוחים עם הבנים בתנועת הנוער; פשוט לא היה עם מי לדבר. היא התייאשה. "חכה כאן רגע," אמרה לבחור, הסתובבה וחזרה לבית. כשנכנסה הביתה חשבה מה לעשות, ואז ניגשה למטבח, לקחה כוס עץ, מילאה מים מהקומקום (הם עדיין היו חמים), הוסיפה קצת קקאו וקצת תבלינים (היו שם קינמון, הל, פלפל שחור, ומשהו שהיא לא זיהתה אבל היה כתוב עליו בגדול 'לשימוש פנימי בלבד'. היא הניחה שהוא לא יזיק), ויצאה עם הספל החוצה.
"קח," אמרה לבחור.
הוא לקח את הספל בידיים רועדות.
"חכה," אמרה לבחור. "הוראות."
הוא חיכה.
"ככה," היא אמרה, "קודם כל אם אתה לא באמת אוהב אותה זה יהרוג אותך; חצי תשתה אתה, חצי תשתה היא. את החצי שלך תשתה עכשיו. אחר כך לך, תגיד לה שיש לך משהו להביא לה. קח אותה למקום יפה, אולי ליד הנהר או משהו (היא קיותה שבאמת יש שם נהר, אבל הבחור הנהן), תקטוף לה שלשה פרחים, הושב אותה ותן לה לשתות את השיקוי הזה. לא פחות משלשה, והשיקוי צריך להיות חם. ואם זה לא עובד, אין מה לעשות ואפשר להתייאש."

"תודה," אמר. "תודה תודה תודה. הנה שי צנוע לגבירתי המכשפה," אמר והוציא צרור בד מהכיס שלו. בצרור היו כמה זרעים. לא היה לה מושג איזה זרעים ומה היא צריכה לעשות איתם, אבל היא לקחה אותם בארשת פנים רצינית. הבחור הרכין ראש, ואז ברח. כלומר נמלט. כלומר רץ בשביל כאילו דובים רודפים אחריו. היא הניחה שזה יכול לקרות במקום הזה.

כשחזרה לבית שפם היה שרוע על כרית קטנה שישבה על אדן החלון. "את באמת מכשפה," הוא אמר.
"זה לא היה שיקוי אמיתי," אמרה הדס. "סתם, לקחתי דברים מפה ומשם. עשיתי כמו שלמדתי במאסטר שף".
"חי נפשי!" אמר תומס העכבר. הוא צץ מאיפשהו וצפצף. "גם מאסטר וגם שף! הוא בוודאי קוסם גדול מאוד!"
הדס התעלמה ממנו. "הוא לא הסכים לעזוב אותי," היא הסבירה לשפם.
"כן," אמר שפם, "ככה זה. הם מפחדים ממכשפות. חושבים שהן מביאות מזל רע, אז בדרך כלל כמה מהם מנסים להרביץ להן או להרוג אותן או להפך. הם מגיעים לכאן רק כשהם חייבים, ואז כבר אין להם ברירה, הם לא יחזרו אחורה. מעניין מה הוא מצא בבת של הטוחן".
"אין לי מושג מי זו הבת של הטוחן," אמרה הדס, "ואני לא מכשפה".
"טוב," אמר שפם. נראה שבזה הסתיימה השיחה, כי הוא חזר להתבונן בחלון.
כל הסיטואציה הייתה מוזרה מאוד, והדס חשבה על זה שאולי היא לא חייבת ללכת לכפר כבר עכשיו. אפשר אולי לחכות רגע, לבדוק אם יש שביל בכיוון אחר. בינתיים היא הרגישה שלא בנוח בסלון, עם החתול הזה רובץ שם, והחליטה לבדוק רגע מה יש בחדר העבודה עם התנור הגדול.

היה שם תנור גדול.
וגם כמה כלי קרמיקה עם מתכונים לטחינה "כמו שדודה שלי אוהבת להכין". מי בכלל צריך מתכונים לטחינה? הרהרה הדס, זה הדבר הכי פחות מסובך שיכול להיות.
היו שם גם כמה כלים שבלי שום ספק לא היו כלי קרמיקה; היה שם גם רובה עתיק שעון על הקיר מאחורי עמודת הכלים, והמוני צנצנות עם תוויות, וקופסה שהיה כתוב עליה 'מסוכן מאוד, לפתוח רק אם כבר מתים'. היה שם גם שולחן עץ גדול במרכז החדר, ועוד שולחן עבודה קטן בצד. הדס חשבה שאפשר היה לעשות שם סטודיו מחול נחמד מאוד אם לא היו שם, ובכן, כל הדברים האלה. על שולחן העבודה היו כמה ספרים ושלש מחברות. על אחת מהן היה כתוב 'שיקויים' באותו כתב יד שבו נכתבו כל התוויות. הדס לא הייתה סקרנית, אבל –

טוב, נו, היא הייתה סקרנית. היא לקחה את המחברת ופתחה אותה. בעמוד הראשון הייתה רשימת שיקויים לצד רשימת מספרים. היא דפדפה במהירות לעמוד 121, 'שיקוי אהבה'. בראש העמוד היה כתוב בגדול 'שיקוי אהבה'. לא הייתה שם רשימת מצרכים ולא הוראות הכנה. היה כתוב שם רק:

"לא שווה להסתבך. מספיק לאלתר משהו עם מי ברז רתוחים ותבלינים אקראיים, לתת לבחור או לבחורה, לשלוח אותם למקום יפה (בשוליים נכתבה הערה: אולי לשלש האבנים הגדולות ביער?), להגיד להם לחזר אחד אחרי השניה ולהזהיר אותם שיהיו מנומסים כל חייהם או שהשיקוי יבער להם בבטן."

ואחרי שקראה את זה, התיישבה הדס המומה על הכיסא, פשטה רגליים קדימה ולראשונה הרגישה שאין לה מושג מה בעצם קורה כאן.

2 מחשבות על “הדס (עדיין שם זמני), פרק ב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s