נתכונן! (למה?)

אתמול ב סדנת הכתיבה המקוונת של יהודה 🙂 דיברנו על להתכונן למשהו. לספור את ספירת העומר, להתאמן לקראת משחק, להתרגש לפני ביס מוצלח בסנדוויץ'. השנייה, כמו שאומר פו הדב, שאין שניה לה.

פתחתי את המפגש במחלוקת האמוראים אם מצוות צריכות כוונה או לא. הזכרתי את המחלוקת בראש השנה על מי ששומע שופר במקרה, ואת שאלת התפילה כקבע או כתחנונים ("העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים"), ואמרתי – יכול להיות שאתם נרתעים קצת, שומעים 'מצוות', נרתעים, גם אני קצת כזה, לפעמים.

אבל צריך להבין, כך אמרתי, שהשאלה אם מצוות צריכות כוונה היא בעצם שאלה אחרת, היא שאלת ה'האם דברים משמעותיים יכולים לקרות בחיינו בלי שנהיה שם כל כולנו'. האם התפילה קורית כשהדעת שלנו מוסחת? האם צריך להתכונן כדי שמשהו יקרה? ללמוד באמת? האם משהו יכול לקרות כשהקשב שלנו במקום אחר? זו בעצם השאלה, ככה אמרתי. או צד אחד של השאלה. הצד השני הוא השאלה 'איך עושים דברים משמעותיים בחיים'. האם צריך להתכונן? להתכוונן? לנעוץ מטרות ולהתאמן לקראתן? האם משהו משמעותי יכול לקרות בחיים האלה באקראי, בדרך נס?

דף המקורות היה ארוך והפלגנו להרבה מאוד כיוונים, אבל משהו אחד אני כן רוצה להניח כאן. דיברנו על 'הכנה לתפילה', ומהי הכנה לתפילה, והבאתי קטע יפה מר' פנחס מקוריץ. צירפתי אותו כאן כתמונה. זה בא על רקע הדבר הזה שקוראים לו 'הכנה לתפילה', שמניח, אולי בצדק אולי לא' שבשביל להתכוון צריך להתכונן.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏טקסט‏‏אם קראתם הארי פוטר ואתם זוכרים את שיעור ההתעתקות, אתם זוכרים שצריך שלשה דברים כדי להתעתק כמו שצריך. שלשת הכ"פים: כיוון, כוננות (כלומר, התכוננות), וכוונה. זה מעניין, כי ההגדרה הזו שאי אפשר להתעתק בלי להתכונן אומרת, בעצם, שהכנה היא חלק מהדבר עצמו. שאי אפשר לבצע את הקפיצה הזו בלי להגיע אליה מוכן. ובמידה מסויימת גם תפילה היא כזו, ואי אפשר להתפלל *באמת* בלי להתכונן אליה. זו תפיסה מקובלת, ויש בה מין ההיגיון.

אבל ר' פנחס מקוריץ, תלמידו של הבעש"ט, אומר שזה לא נכון. קודם כל, הוא אומר, הכנה לתפילה לא מייצרת תפילה משמעותית. דווקא בגלל שתפילה היא קפיצה אל התוהו, צריך להתפלל כשמרגישים שזה הזמן להתפלל, ולא כשמחליטים. זה לא עובד ככה. יותר מזה, הוא אומר, כשמתכוונים מאוד, מפספסים. לא סתם אומרים בשיעורי קליעה בצבא שהשרירים צריכים להיות רפויים. מאמץ מחטיא את המטרה. יתר־התכוננות מחטיאה את המטרה. לפעמים, מרוב המאמץ להיות ברגע, אנחנו מפספסים את הרגע עצמו.

ולכן, אומר ר' פנחס מקוריץ במהלך מבריק (בעיני), כל היום הוא הכנה לתפילה. הולכים לישון? הכנה לתפילה. קמים בבוקר? הכנה לתפילה. שותים קפה? הכנה לתפילה. התפילה היא לא מחוץ לחיים, היא חלק מהחיים, ובמובן הזה כל מה שמתרחש בין תפילה לתפילה הוא עצמו הכנה לתפילה. זה יפה בעיני, כי זה עושה מהלך כפול: מעקר את הצורך בהכנה (לא צריך להסתובב בחדר אנה ואנה ולחשוב על תפילה), ומחייב את ההכנה לתפילה. כל מה שאנחנו עושים זה הכנה לתפילה. איזה יופי זה.

(הוא מדבר על תפילה, כמובן, אבל זה נכון לכל החיים כולם)

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s