על תפישת העולם של אלפראבי ואנסלם מקנטרברי

א.
ובכן, אמש לימדתי את התלמידים שלי ברוח צעירה שני טקסטים ימי ביניימים שמציגים שתי הוכחות פילוסופיות לקיומו של האל. לאחת אנחנו קוראים הטיעון הקוסמולוגי, וכדי להציג אותה הבאתי את אלפראבי. לשניה אנחנו קוראים הטיעון האונטולוגי, והיא הוצגה על ידי הראשון שהגה בה – אנסלם מקנטרברי.

הטיעון הקוסמולוגי הוא די פשוט בבסיסו: לכל דבר יש סיבה שקדמה לו, ולסיבה הזו יש סיבה שקדמה לה וכן על זו הדרך. מכיון שאי אפשר שהשרשרת הזו תהיה אינסופית, חייבת להיות סיבה ראשונית שחוללה את כל השרשרת הזו. לסיבה הראשונית הזו אנחנו קוראים 'אלוהים'. הנה אל־פאראבי כותב את זה:

הטיעון האונטולוגי קצת יותר מורכב, אבל בגדול, הוא כזה: אלוהים הוא הדבר הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת. מה שקיים גם בשכל וגם במציאות גדול יותר ממה שקיים רק בשכל, ולכן אלוהים קיים גם במציאות. הנה זה אצל אנסלם:

ב.
אבל מה שמעניין יותר מהשאלה האם אלוהים קיים והאם ההוכחות האלה תקפות לוגית או בלתי ניתנות להפרכה (ספויילר: תקפות לוגית, אבל בהחלט ניתנות להפרכה), זו השאלה איזה אלוהים ואיזה עולם ההוכחות או ההגדרות האלה יוצרות. נתחיל מאלפראבי, שבעצם משתמש בקוסמולוגיה של אריסטו כדי להוכיח את אלוהים:

אלוהים של אלפראבי הוא הסיבה הראשונית. או להפך, הסיבה הראשונית היא אלוהים. אני בכוונה מערבב כי השם 'אלוהים' קצת חסר משמעות כאן. באותה מידה ניתן היה להציב שם עציץ ולקרוא לו אלוהים. זה אלוהים חסר תודעה, מטרה, תכלית, זמן או הקשר. הוא מאוד 'אובייקט'. העולם אמנם נובע ממנו, אבל זהו.

עכשיו נחשוב הלאה. ההוכחה של אלפראבי נובעת מהעולם, או מהיקום. העולם, כפי שתופס אותו אלפראבי, הוא מעין מכונה משומנת שכל דבר מוביל בה לדבר, ואלוהים מתפקד בה כחלק מהמערכת הכללית הזו. זה יוצר עולם מאוד מסודר, מהונדס ולוגי, עם גבולות ברורים וסיבתיות. אבל מה טיבה של אמונה בעולם כזה?

ובכן, זו שאלה טובה. אם אלוהים לא 'מתעניין' בכלום, למה להתפלל אליו? יותר מזה, בשביל מה להאמין בו? או מה אומרת המילה 'אמונה'? בהקשר הזה? באופן טבעי, בעולם לוגי – אמונה תהיה שווה להשכלה, או לחשיבה. ולכן המאמין של אלפראבי הוא הפילוסוף. במובן הזה אין אצלו 'דת' אמיתית. הדת היא ההשכלה.

ג.
במעבר חד, הטיעון האונטולוגי משתמש במאמין (ובמה שהוא יכול להעלות על הדעת) כדי להוכיח את קיומו של אלוהים. זה לא אומר שקיומו של אלוהים תלוי במאמין, ואפילו לא שהנחת היסוד היא האמונה. זה אומר שכשאנסלם מחפש נקודת מוצא, הוא מוצא אותה בתוך ליבו.

אבל זה יותר מזה. האלוהים של הטיעון האונטלוגי הוא לא חלק ממערכת או מהיקום. להפך, הוא מתנשא מעל הקוסמוס, גדול יותר מכל דבר שניתן להעלות על הדעת. הוא מעורר יראה. והיראה הזו חשובה מפני שהאלוהים הזה, שאינו עציץ, יכול להיות בעל תודעה, שליחות ואפילו להעניק משמעות לחיי המאמין בו.

הקוסמוס של הטיעון האונטולוגי הוא קוסמוס נברא. כלומר הוא דומה יותר ליצירה – אמנותית – מאשר למערכת מסודרת, לוגית והגיונית. הוא מעניק משמעות לאמוציונליות, לזמן ולמרחב, ויכולים להיות בו הרבה יותר דברים אקראיים. וכמובן, למאמין של אנסלם – מקורו של הטיעון – יש משמעות בעולם כזה.

אמונה, לפי הטיעון הזה, היא לא פילוסופיה. הוא משתמש בכלים פילוסופיים כדי להגדיר או להסביר אותה, אבל בבסיסה היא משהו אחר – סוג של תחושה. היא 'העלאה על הדעת'. זה כמובן אומר שגם אנסלם וגם אלפארבי מוכיחים את קיומו של אלוהים, אבל כל אחד מהם מוכיח אלוהים שונה לחלוטין.

ד.
מה שבאמת מעניין בכל הסיפור הוא היחס בין צורה ותוכן. אלפראבי פותח את הספר שלו, 'דיעותיהם של אנשי העיר המעולה' בנמצא הראשון, מפני שהוא, כאמור, הראשון. זו ההתחלה. זה ספר מאוד מסודר, מאוד לוגי ומאוד מהונדס, ולפעמים הוא מרגיש כמו מילון שמנסה להגדיר דברים אובייקטיבית, למען ההגדרה עצמה.

אנסלם, לעומת זאת, מגיע להוכחה בתוך מונולוג שלם בינו ובין אלוהים. הוא מתייחס לכתבי הקודש ומצטט אותם (מבחינתו הם התגלות אלוהית), מביא דוגמאות, מכביר תארים לאלוהים – הטקסט שלו הרבה פחות 'מסודר', והוא גם מייצג תקשורת תמידית בין המאמין ובין האל – בדיוק כמו ההוכחה שלו עצמה.