הדס | פרק ג'

פרק א כאן. פרק ב כאן.

ג.
היא לא הייתה מכשפה.

קודם כל, למכשפות יש אף גדול ושיער דליל. הדס הייתה די בטוחה בזה. מצד שני, כמה היא כבר יכולה לסמוך על הביטחון שלה? אתמול בערב היא הלכה לישון כשהיא בטוחה שלמחרת יש לה מבחן במחשבים, אבל לא היה. במקום זה היא התעוררה בבית לא שלה, לבשה בגדים לא שלה, שתתה קפה בלי חלב והכינה שיקוי אהבה לנער כפרי מחוצ'קן שהיא לא הכירה. זו הייתה התוכנית, בעצם? היא הרגישה מבולבלת ממש, וכל מה שרצתה עכשיו הוא לשבת ליד שולחן המטבח עם אמא שלה ולהגיד לה 'אמא, אני צריכה את העזרה שלך' ולקבל עוגת תפוחים, אבל אמא שלה לא הייתה בסביבה ובעצם הדבר היחיד שהיה לה להיאחז בו היה חתול מדבֵּר ועצלן. היא הרגישה בודדה מאוד, אבל התעשתה: כמו שנופר מהחוג אהבה להגיד לכולן, 'אל תבהו, תעשו עם עצמכן משהו'!', ולכן היא לקחה את הסל הקטן שהכינה מקודם, הלכה בשביל שיצא מהבית הקטן בו התעוררה, השאירה מאחוריה את שפם ותומאס, וניסתה להבין אם היא מכשפה או לא, ואיפה היא בעצם.

כשהלכה בשביל ניסתה דברים. קודם כל הרימה מקל מהרצפה ונופפה בו בפראות. כלום לא קרה. היא אמרה "הלוואי שיופיע כאן איזה אייס קפה", אבל כלום לא קרה. אולי אין בעולם הזה אייס קפה. "הלוואי שתהיה כאן פרה", היא אמרה. כלום לא קרה. היא אמרה 'אברה קדברה', ועדיין שום דבר לא קרה. היה שקט מוחלט מסביב, שהופר רק ברעש ההליכה שלה ובצפצופי ציפורים. היער התמשך קדימה ואחורה באלפי גוונים של ירוק, והיא הרגישה מטופשת מאוד. מנופפת ככה בענף! ומה עדי ונופר היו חושבות עליה, היא לא רצתה לחשוב על זה. אז אני לא מכשפה, אמרה לעצמה, כבר טוב לדעת. הדס הייתה מאוכזבת קצת, כמובן – מי לא תהיה מאוכזבת מזה שהיא לא מכשפה – אבל משהו בה נרגע. עכשיו, חשבה, נשאר רק למצוא מישהו או מישהי – היא לא הייתה בררנית – שיסביר לה מה בעצם קרה ולמה.

היא לא התעמקה בזה במיוחד אבל זה היה שביל מאוד מאוד מוזר, בכנות. היה נראה כאילו הוא עושה סיבובים סתם כי מתחשק לו. על הכתף היה לה סל מלא בתפוחים ואפרסקים ועוד דברים טובים (כדורים חומים קטנים שהיו בתוך צנצנת בחדר העבודה שהיה כתוב עליה 'דברים טובים'. היא לקחה כמה), והיא ניצלה את הדרך כדי לנסות לארגן מחדש את המחשבות ולנסות להקל את תחושת האימה שהתחילה לרחוש לה בבטן. אני לא מכשפה, היא אמרה בקול. אני הדס. בת 17. מירושלים. מדריכה בתנועת נוער. לומדת במגמת מחשבים. לחברות שלי קוראים עדי ונופר. אמא שלי עורכת דין ולאבא שלי יש משתלה. היא אמרה את זה שוב, בקול, כדי להזכיר לעצמה, אבל כשאמרה בקול מילים כמו 'מגמת מחשבים' היה נראה כאילו המילים שלה דוהות באוויר הפתוח. כאילו אין באמת מגמה או מחשבים בעולם הזה. היא הלכה והרגישה בודדה מאוד.

אבל אחרי אחד הסיבובים היער, ואיתו השביל, הסתיימו בפתאומיות. כמה מטרים אחר כך הייתה חצר עם גדר ובתוכה פרה. זו הייתה פרה קטנה בתוך חצר גדולה והיא נראתה קצת תלושה, ומאחורי החצר עמד בית עץ עם גדר צבועה בכחול צעקני. זה היה הבית הראשון בתוך כפר שלם, מרוצף באבנים ומוקף גבעות ירוקות ירוקות, מלאות דשא. היא הסתכלה מאחוריה – היער השתרע למלוא העין. היא התקדמה לתוך הכפר, הולכת בין שבילים רחבים שהלכו והצטמטמו. הכפר היה יותר גדול ממה שחשבה. היא חשבה על כפר כמו בציורים של אסטריקס; עשרה, אולי עשרים בתים. כיכר שוק גדולה עם הרבה מוכרים מסביב, הכל מוקף בגדר עם פתח לים וזהו בערך. היא לא חשבה שכפר הוא יצור חי, שמתפתח ומתרחב. בשולי הכפר היו בתים גדולים ומרוחקים זה מזה, וככל שהתקדמה עם הדרך הדרך עצמה הייתה צרה יותר והבתים צפופים יותר. מאחורי אחת הפניות היה גשר קטן מעל נחל קטן עוד יותר, ועליו ישבה נערה בשמלה חלקה, ירוקה־בהירה, מחזיקה חכה. היא נראתה נחמדה, עם סרט שמחזיק שיער חום וגלי שהתפרץ בגלים, אבל כשראתה את הדס הביטה בה במבט עוין.

"היי!" אמרה הדס, "מה השעה?'
זה לא היה משפט הפתיחה הכי מוצלח שהיא יכולה הייתה למצוא, אבל זה מה שעלה לה בראש. מה היא תשאל. איפה אני? מה זה המקום הזה? באיזו שנה אנחנו? מה הדרך הטובה ביותר להכין שייק פירות בלי בלנדר חשמלי?
הבחורה פשוט פלטה צווחה תוך שהיא קמה, ורצה לתוך הבית הקרוב. זה היה מטופש כי החכה שלה נשארה מאחור והדס יכולה הייתה לקחת אותה, אם היא הייתה רוצה. אבל היא לא רצתה. מה יש לה לעשות עם חכה? מילא היו שם דגים. בכל אופן, אחרי כמה שניות הסתער מתוך הבית בחור צעיר, קצת שמנמן, אוחז חרב. הוא עצר ליד הדס והסתכל עליה במבט מופתע.
"השעה צהריים", הוא אמר בזהירות, תוך כדי שהוא שומר ממנה מרחק בטוח. הוא אמר את זה כמעט בפליאה, כאילו זו שאלה מוזרה מאוד. מה, את לא רואה שעכשיו צהריים? האמת הייתה שלא היה ממש צהריים אלא יותר דמדומי בוקר. לא משנה. זה לא היה עקרוני. היו דברים עקרוניים יותר לשאול.
"שיהיה," אמרה הדס, "איפה אני?"
"בכפר," אמר הבחור.
"איזה כפר?" שאלה הדס.
"כפר־האבן־שליד־היער" אמר הבחור.
זה לא עזר בהרבה. "זה שם ממש מילולי," אמר הדס.
"כן," הסכים איתה הבחור. הוא השפיל את החרב, והיה נראה כאילו הוא נרגע.
"למה היא ברחה ממני?" שאלה הדס.
"פלורה?" אמר הבחור, "סליחה על זה. יצאת מהיער. היא חשבה שאת המכשפה".
הדס צחקה. "לא, אני לא," היא אמרה. "המכשפה זו מרתה. אני הדס".
הבחור נעץ בה מבט. "אנחנו לא אומרים כאן את השם שלה," הוא אמר, "ומכשפות זה לא עניין לצחוק".
"זה קצת," אמרה הדס. "בכל אופן, תגיד, יש כאן – ספרייה, או מישהו חכם, או משהו כזה?"
"ספרים? לא," אמר הבחור. "רק אצל המכשפה. ויש קצת אצל ראש הכפר. זה שם" הוא נפנף במעורפל קדימה.
"טוב," אמרה הדס. "תודה". היא פנתה ללכת.
הבחור היסס. אחר כך אמר "תיזהרי,".
"ממה?" אמרה הדס.
"לא יודע," הוא אמר, "את זרה, לא אוהבים כאן זרים".
"למה לא אוהבים כאן זרים?" היא אמרה, אבל הוא משך בכתפיו בתנועת 'עזבי', וחזר עם החרב הביתה.

הדס חשבה על זה כשהמשיכה ללכת והגיעה למרכז הכפר, שהיה רחבה, עם אבן גדולה מאוד במרכזה, שסביבה חנויות. הייתה שם חנות ענקית שהוקדשה, כמדומה, לפטריות, הייתה שם חנות קטנה עם סמל של מעטפה, שכנראה הייתה הדואר, והיו שם כמה דוכנים של כלים שהיא לא זיהתה. היה שם נפח, מוכר דגים, מוכר חכות, דוכן גדול של אבטיחים וחנות שנראתה כמו בית קפה, עם שולחן בחוץ. חוץ מזה, לא היו שם הרבה יותר אנשים. רובן היו נשים שהסתכלו עליה במבט קצת מפוחד. היא ניסתה לפנות אליהן, אבל הן התרחקו ממנה כאילו היא רעילה. הייתה תחושת מתח באוויר, כאילו משהו עומד לקרות עוד רגע, אולי באשמתה. "אני בסדר," היא אמרה בקול, "הכל בסדר". לרגע הצטערה שאין איתה איזה משהו להגן על עצמה. אדווה, המדריכה בקורס ההגנה העצמית, אמרה שכל דבר יכול להיות כלי נשק בידיים הנכונות, והשתמשה כדוגמה בצרור מפתחות. אבל קודם כל, למי בעולם יש צרור מפתחות. מה אנחנו, שרתים של בית ספר? ושנית, לא היה להדס מפתחות, או בכלל כלי מתכת. לא היה לה חפצים בכלל. זה ציער אותה לרגע, ואחר כך היא התחילה לחשוב על חפצים אחרים: היה לה מקל קצר, סל עם פירות, סנדלים שאפשר לשלוף ולהכות בהם, זהו בערך. הייתה תחושת אימה כל הזמן, כאילו היא אמורה לברוח גם ולהיעלם, אבל לא היה לה לאן לברוח, והיא רצתה לדבר עם ראש הכפר.

"אי!" היא שמעה צעקה.
היא הסתכלה סביב: אף אחד לא הסתכל עליה. אף אחד לא צעק. לא היו שם הרבה אנשים באופן כללי, וכולם השתדלו מאוד להתרחק ממנה ולא להביט לה או לאף בעיניים. היא דמיינה את הצעקה הזו, כנראה.
שוב צעקה. "אייי! די! שמישהו יעזור לי!"
הפעם זה היה יותר ברור. הצעקה באה מאחד הבתים מימינה. הדס קמה מהאבן והלכה לבדוק מה קורה. אם היא לא מצליחה להתרכז, לפחות שתראה במה מדובר, אבל היא לא הייתה צריכה להתרכז הרבה. מאחד השבילים בכפר יצא סוס גדול ועליו רכב גבר גבוה, עטוי שריון קל וחרב. הוא החזיק ילד בזרועו, והילד הטלטל באוויר אנה ואנה, צורח ומבקש עזרה. הפנים של הרוכב היו רציניות וקפואות. אישה רזה, עטוית סינר, הגיחה מאחת הסמטאות והסתכלה מסביב בוכיה מבולבלת. היא הייתה נראית כמו אמא של הילד, ונראתה חסרת אונים.

וזה היה הרגע שבו הדס הבינה שהיא לא בחלום. שזה אמיתי. כל ההזייה הזו. אמיתית. באמת יש כפר. באמת יש בית ביער, חתול מדבר ועכבר מתנשא. שהיא באמת בתוך איזה כפר שהיא לא מכירה, וילדים נחטפים כאן. בעולם שממנו היא הגיעה היו, כמובן, אנשים רעים. דיברו עליהם לפעמים בחדשות, והיו עליהם דיונים בסניף מדי פעם, אבל היא לא הכירה אנשים רעים באופן אישי. האיש הזה היה רע, בלי ספק. היא רצתה לחזור אחורה ולהיעלם, אבל הבינה שיראו אותה, ומעל להכל הייתה לה איזו תחושת אימה גדולה והיא לא הצליחה לעשות כלום שהוא לא לקפוא במקום ולקוות שאף אחד לא רואה. מה שבאמת באמת הדס רצתה לעשות היה לפרוץ בבכי, אבל אמא שלה הייתה רחוקה מאוד וכך גם עדי ונופר ושאר כל החברות שלה. לא הייתה לה כתף לבכות אליה. במקום זה נשמה עמוק וניסתה להתרכז. הסוס והרוכב התקרבו אליה אט אט, והרגליים של הדס רעדו.

הרוכב דיבר. "אז מה יש לנו כאן?" הוא אמר. היה לו קול עמוק וקצת עמום.
"כלום," אמרה הדס.
"כלום כלום?" אמר הרוכב. "או שיש לנו כאן איזו מכשפה קטנה?"
"אני לא מכשפה!" אמרה הדס, מבוהלת, "רק הלכתי לאיבוד!"
"את זרה," אמר הרוכב. "ויש לך מקל ביד. תוכיחי שאת לא מכשפה, או שאני אניח את הפרחח הקטן הזה ואקח אותך איתי".
היה בקול שלו משהו שהראה שהוא אכן מסוגל לעשות את זה. הו, לעזאזל, למה בכלל היא עזבה את הבית השקט שבאמצע היער והלכה לקבל תשובות? מה חשבה שיגידו לה? שזה דבר מקובל כאן, שנערות זרות מתעוררות באמצע בתים ובאות לשאול איפה הן ואיך חוזרים הביתה? אבל לא היה לה זמן לתהות.
"איך מוכיחים שאני לא מכשפה?" היא שאלה.
הרוכב צחק.
"אי אפשר," הוא אמר. "אבל רק מכשפות ישאלו אותי את השאלה הזו. אם היית סתם בת כפר היית נופלת עכשיו על הרגליים, רועדת. אז את מכשפה קטנה. מעניין".
"אני לא," אמרה הדס. היא החזיקה בסל ובמקל שלה בכל כוחה. "אני לא, אני לא".
משום מה, נראה כאילו משהו שכנע את הרוכב. "טוב," הוא אמר, "יש לי פה ילד קטן להעביר אותו סדרת חינוך." הוא הרים את הילד באוויר. דם זב מאפו של הילד, והוא צווח, גם אמא שלו צווחה. הסוס, הרוכב והילד המשיכו בדהרה באחד הרחובות, והדס גילתה שהיא מזיעה כולה, כאילו נרדמה עם פוך בליל קיץ והמזגן נכבה באמצע.

היא לא עמדה לקרוס שם, בלב הכפר. הו, לא. אפילו במחנות הקיץ היא העדיפה להתייבש במאהל ולא באמצע השביל. ולכן יצאה מהכיכר צעד אחר צעד, בכיוון שקיוותה ששם נמצא הבית של מרתה. היא לא ראתה אף אחד מסביבה, כאילו התאדו כולם, ויצאה מהכיכר בדיוק כמו שנכנסה, לבדה. בדרך ראה אותה הבחור משעת הצהריים. הצעיר, עם החרב. הוא הסתכל בה ממרחק בטוח. לא הציע עזרה. העיניים שלה פגשו משלו.
"את מבינה," הוא אמר, "לכן אנחנו מפחדים מזרים".

השביל היה שם, בדיוק איפה שהיא עזבה אותו. היא הגיעה לבית של מרתה תשושה לחלוטין. הבית קידם אותה בפנים יפות, באיזשהו אופן. מגבות חמות חיכו לה ליד המקלחת. פירות טריים הופיעו בקערה שממנה היא לקחה הבוקר את הפירות, והקומקום ביעבע בשביעות רצון. שפם לא נראה בסביבה, וגם לא תומס. היא התקלחה בזריזות, התלבשה והתיישבה, עדיין רועדת אבל קצת יותר רגועה, ליד השולחן. היא לא הספיקה לאכול או לשתות משהו כשהפעמון נשמע שוב, מאי שם, אבל הדס לא הייתה צריכה לפתוח את הדלת; הדלת נפתחה מעצמה, ואישה כבת ארבעים וחמש, בבגדים מחוייטים, נכנסה כשהיא מחזיקה מטאטא ביד אחת ואייס קפה ביד השניה. היא הסתכלה על הדס ואמרה "אויש, את לא נראית טוב, יקירתי, קרה משהו?"

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s