מעבר דירה

א.
אתה שואל את עצמך מה הרגע בו אדמה נענית לאדם. במקרה שלך זה אספלט, בניינים, השכנה מהקומה למעלה שדופקת על הדלת בשש בערב ושואלת מה נשמע, האם יש חדש עם הגינון, ואתה מפטפט איתה כמה רגעים. סדר הרמזורים בצומת שליד הבית מוכר לך, אתה יודע את המבוכות הקטנות של הרחוב; פרחים שנשפכים מהבוגנוויליה. הצמחים שנובטים בצדדיו, כמו זיפים שחמקו מגילוח. הצורה בה הוא מתרגש מהגשם ומוצף בפתאום. למדת לחבב את המעידות האלה.

המוכר במכולת מהנהן אליך כל בוקר. אתה נכנס לקנות לחמניות, חמאה (הוא שומר לך במיוחד), שמן קנולה שנגמר. הוא עושה לך הנחה על הבירה, אומר עזוב, אני מכיר אותך. אתה מעיר הערות על הטלוויזיה שפתוחה שם במשך כל היום. היום ראיינו בה מומחית לבריאות השן. אתה אומר, 'אין להם על מה לדבר, אלה', ושניכם צוחקים כי גם לכם אין על מה לדבר. ובכל זאת, מדברים. אדם אחד מכיר באדם אחר. המעבר במכולת הופך להיות טקס שמכונן את היותך אדם במקום הזה. כמו נשיקה על מזוזת השער של השכונה.

מתי הפסקת להיות אורח והפכת להיות בן המקום? אתמול ביקשת את השכנים שיפסיקו להרעיש. שמעת הדים רחוקים של מוזיקה מארץ אחרת, כמו שגרירות של מוזיקה בבניין מעבר לחצר. יצאת באחת עשרה וחצי בכפכפים, במכנסי פיג'מה, הלכת לחצר, נקשת בדלת, אמרת – אני מהדלת ממול. איזו אמירה; המקום שלי הוא כאן. הם התנצלו, אמרו שהם חדשים כאן. סלחת להם, כמובן. ברוחב לב של מארח. לקחת אחריות על המרחב הזה, שאתה מכיר אותו והוא מכיר אותך.

יש רגע כזה; שעת צהריים. אתה הולך ברחוב בדרך הביתה, ומולך בעל המכולת השכונתית. גם הוא הולך הביתה. אתה מהנהן אליו, הוא מהנהן אליך, רוצה להגיד משהו, אחר כך חוזר בו, שותק, מחייך, ממשיך ללכת. לעולם לא תדע מה רצה להגיד, אבל אין בזה חשיבות; הרחוב ממשיך לפניך אל הבית, מתעקל. הרגלים למודות את הדרך. יש שקט ברחוב בשעת הצהריים הזו, ובכל זאת אינך לבד.

 ב.
המוכר במכולת מכיר אותי. קוראים לו משה, הוא יודע שקוראים לי יהודה. לפעמים הוא רואה אותי ברחוב ואומר לי 'בוקר טוב' בקול עמוק עמוק, מנענע בראשו, נכנס פנימה למכולת הקטנה, המקומית. המכולת שלו מלאה באנשים שמכירים אותו והוא מכיר אותם. הוא יודע שאני שותה קפה שחור וסודה, שאני מחפש קמח כוסמין, שאני כותב. לא אכפת לו למכור לי בהקפה כשאין לי כסף. בשעות הפנויות שלו הוא משחק ששבש על הרחוב, עם קפה וסיגריה וכמה חברים שככל הנראה מסתובבים שם כבר שנים. אנחנו לא מכירים באמת, ובכל זאת, יש בינינו איזה חוט של קשר שרוטט כשאנחנו נפגשים, מהנהנים לשלום, נפרדים. חוט קצר למדי, אבל – באופן משונה כלשהו – הרבה יותר נוכח. זה הזמן שעושה את זה.

פגשתי הרבה אנשים בחיי שהיו חובבים גדולים של שינויים. החיים קצרים כל כך, הם אומרים, אתה צריך להספיק לחוות הרבה, כמה שיותר, ככל שניתן; לך לטייל, והרבה, בכל מקום, ועשה כל הרפתקה לפחות פעם אחת. עבור ממקום למקום. מאישה לאישה. מעיר לעיר. הם נעים כל הזמן אחרי הדברים שיכולים להיות, ומתנחמים בנוף המרהיב של הגסט-האוס. מהחלון שלי רואים כמה עצים וצל של רחוב, ובבוקר יש צפירות של הורים שהביאו את ילדיהם לבית הספר והם ממהרים לעבודה. זה לא גסט האוס, אלא משהו אחר לחלוטין; זה בית.

זה מזכיר לי: גי דה מופסאן בא פעם בבהלה לפלובר וביקש ממנו ללמוד לכתוב רומן.
הכישרון, אמר לו פלובר, הוא אורך רוח.

(אני חושב שלקחו לי חמש שנים כדי להבין למה הוא התכוון)

אני לא מזלזל בריבוי חוויות או בקוצר החיים, אבל כמדומני שיש סוג חוויות – עמוקות יותר, רבות רבדים – שנוצרות או מתקיימות רק כשנותנים להן זמן. היכרות עם שכונה, נניח, לוקחת לפחות שנה. חברות טובה צריכה, לכל הפחות, כמה שנים. על זוגיות אני אפילו לא מתחיל לדבר. מנוחה אמיתית נזקקת לשבוע של בטלה, לא של ריגושים. אלה חוויות שלא מרגשות בזמן אמת, ובוודאי שאין בהן את אותה הצפה שיש בהרפתקאות, אבל יש בהן עומק, בשלות, כמה רבדים. אי אפשר לחוות כשעושים מסע רוחבי שכזה וטועמים מהכל. באיזשהו מובן, אפילו להפך; בשביל להכיר משהו באמת צריך משך של זמן. צריך להשתהות. לחכות עוד קצת ועוד קצת. להירגע. לנוח. רק אז.

ג.

לפני כמה שנים, כשעוד הייתי רווק הולל ועברתי מבית ההורים לדירה קטנה ברחביה, יצאתי מהבית אל הצומת שליד ופתאום הבנתי את סדר הרמזורים. הבנתי שאחרי האדום הזה בא ירוק פה, ואז אני. והבנתי, ככה, שאני גר כאן. באמת. לא רק אורח.

זה קטע שבית הוא באמת בית. כלומר שhouse הוא home. שהנוכחות בתוך מרחב היא לא רק כמו פוטושופ, אדם מודבק על רקע, אלא חלק מהותי. השכונה שבה אני גר מחלחלת אלי. אני מניע אותה חזרה. השכנים, השכנות, קבוצת הוואטסאפ, המוכר במכולת, הלחם שאנחנו אוכלים; אני חלק מהמרחב הזה. מישהו הולך שם ואומר לעצמו 'אה, הנה תושב'. זה די מדהים.

עברנו היום בית. סופית. כן, זו סאגה מתמשכת, אבל באמת עברנו. שטפנו את הדירה הישנה, סתמנו חורים של מסמרים, ניקינו חלונות, אספנו את כל שאריות הדברים שלנו והלכנו. ופתאום בחציית המפתן ירדה עלי התחושה שמשהו גורלי קורה כאן, שאני עוזב דירה שגרתי בה שש שנים. הלא דבר הוא. כלומר שלא רק אני עוזב את הדירה, גם הדירה עוזבת אותי. משהו ממני השתנה היום, כך הרגשתי, והתחלתי לבכות.

אחר כך היינו בדירה החדשה ופרקנו עוד ועוד ארגזים, וכשהתעייפנו מרב אמרה טוב, נלך לסיבוב, והלכנו לטייל ברחובות שאנחנו לא מכירים, וחצינו רמזורים שחיכינו להם בלי לדעת מה יקרה מתי, וקנינו חלב וביצים בחנות שנכנסנו אליה פעם ראשונה, ואחר מרב אמרה, אני מרגישה קצת חו"ל עכשיו. וזה היה תיאור יפה. אנחנו עדיין ארעיים כאן, יקח זמן לשכונה לחלחל מתחת לעור. אבל נו, כבר קנינו במכולת! זו לגמרי התחלה.

 ________________

כן, עברנו דירה.

וגם: בעוד שבועיים נתחיל בסדנה מיוחדת לחודש אלול; להקיץ נרדמים, להשיב רוח על נפש עייפה, להשקות במים הולכי רגל בחום הכבד של סוף הקיץ.
עוד פרטים והרשמה – כאן: https://app.icount.co.il/m/67cb9

מחשבה אחת על “מעבר דירה

  1. איזה יופי של כתיבה! שימת הלב להרגשים הקטנים, הדיוק, בחירת המילים. פשוט מקסים. קריאה צרופה בהנאה, רגשות ובמחשבות.. תודה לך!

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s