איזונים | לפרשת כי תבוא

א.
התעצבנתי בשבוע שעבר על מישהו. ממש התעצבנתי, אני מתכוון. עמדתי וצעקתי והטחתי דברים. הוא היה מעצבן, כן? אבל אני לא אדם עצבני במיוחד, ובכל זאת התעצבנתי. לזכותי יאמר שהיה חם. וכשחם, כל דבר מעצבן. היה גם סוף אוגוסט. את כל החודשים האחרונים העברנו בבית, שני אנשים שמנסים להתפרנס וילדה שלומדת למשוך דברים מהמגירות. לפעמים אני פוקע.

אנחנו הולכים על חבל דק. צריך להגיד את זה. כל אחד ואחד מאיתנו הולך על חבל דק כל הזמן. כמו מיתר שצריך להיות מתוח אבל לא מדי. פחות מדי מתוח ואתה מוצא את עצמך רפוי, מרקיב מול הטלוויזיה שבסלון, רואה מתווכי נדל"ן בהמפטונס שבלונג איילנד עושים מסיבות בריכה. יותר מדי מתוח ואתה מוצא את עצמך עם כאב ראש שלא נגמר. הכל תוקף אותך: ההורים בקבוצה של הגן, המשפחה שמתקשרת לשאול מה שלומך. אנחנו כל הזמן על חבל דק, מנופפים בידיים, מנסים לחצות את החיים האלה.

ב.
כל החיים האלה הם איזונים. הרמב"ם מתאר בהלכות תשובה איך אדם צריך לראות את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. מאוזן בדיוק בתפר שבין הזכות ובין החובה, כשכל מעשה מטיל אותו, ואת העולם כולו, לאחד הצדדים. זה דימוי די מדהים, כשחושבים עליו. כל העולם כולו ניצב על חודו של עיפרון, וכל תנודה קלה מטילה אותו לאחד הצדדים. תחשבו כמה מאמץ נדרש כדי להחזיק את העולם הזה כך שימשיך להיות מאוזן. חציו כאן, חציו שם.

הרב קוק מתאר את זה אחרת. הדור הזה, הוא אומר, כולו זכאי וכולו חייב. חושך ואור משמשים בו בעירבוביא. זה דימוי מוזר קצת, כי מי שלקח קצת חושך וקצת אור וערבב אותם ביחד גילה שמקבלים דמדומים כאלה, בין ערביים או לפני עלות השחר. משהו שאי אפשר לראות מה הוא בדיוק. אבל זה לא מה שהרב קוק אומר, הוא אומר שאדם כולו זכאי וגם כולו חייב. האיזון הזה הוא לא מקריות, כך שמעשה אחד יטיל אותנו לצד כלשהו של המאזניים. זה מה שאנחנו, הוא אומר. בלאגן שלם בנפש. גם חושך, גם אור.

ג.
בסוף של פרשת השבוע, פרשת כי תבא, משה מתאר איך אחרי חציית הירדן יעמוד חצי מעם ישראל על הר גריזים וחצי על הר עיבל. חצי על הר הברכה, חצי על הר הקללה. אבל באמת אני חושב שזה היה ככה רק בשביל הפאתוס. שבאמת באמת, אנחנו גם ברכה וגם קללה. כל הזמן. ארורים וברוכים גם יחד. זה לא שאין צדיקים בעולם, ולא שאין רשעים, אבל רובנו לא שם ולא שם. אנחנו לפעמים מתעצבנים ואחר כך מאשימים את עצמנו. חוטאים ואז מצטערים. שוגים ומבקשים סליחה.

אני מתכוון לומר שבקשת הסליחה היא לא ניסיון לתקן באג במערכת. היא הפיצ'ר. כמו שהרב קוק מתאר ב'אורות התשובה', התשובה היא חלק מהותי מהמערכת. זה לא שברירת המחדל שלנו היא שאנחנו טובים, וכל חטא מסיט אותנו מהטוב הזה. גם לא להפך. הויכוח המטופש ההוא, אם האדם טוב או רע מיסודו? הוא רק כי בני אדם חובבים דיכוטומיות. אבל באמת האדם גם טוב וגם רע מיסודו. כך, שניהם ביחד.

ולהיות אנושי שכזה, שחוטא ומיד אחר כך מצטער, שצועק ומיד מבקש סליחה, זה מי שאנחנו. ככה אנחנו מתקדמים בעולם, מנסים לשמור על איזון ולא לטבוע באחד מן הצדדים. זו הברכה שלנו, זו הקללה שלנו; שניהם גם יחד.

__

עד ראש השנה יש מבצע פתיחת שנה על הסדנה המקוונת שלי. פרטים כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online )