שמלה

רגע לפני שנכנס לבית חשב עוז מה בעצם אסנת תעשה אם תדע שזה מה שהוא עושה כרגע, שם על עצמו כפפות גומי, חולצת סוף מסלול וג'ינס ישן, נועל בלנסטון, נכנס לבית של זרים בצפון הישן, מעמיס דלי ומתחיל לנקות. ההורים שלה חשבו שהוא בדרך להיות אדם מפורסם, אם לא עשיר (העושר היה פחות חשוב להם מהפרסום. המחשבה שהשכנים יגידו 'זה החתן של בוזגלו' הייתה מרטיטה). היא עצמה חשבה שהוא עומד להיות איש משפיע. אולי יועץ תקשורת, אולי איש תקשורת, אולי תסריטאי. זה הזמן לכתוב את הסיפור שתמיד רצית, אמרה לו כשהתחיל כל הסיפור הזה. לך תסביר לה שאם רוצים שהקשר ביניהם ישרוד איכשהו צריך שהוא, כלומר שעוז, לא יחזור להורים שלו בכרמיאל אלא ישאר בתל אביב, ובשביל להישאר בתל אביב צריך לשלם שכר דירה, ובשביל לשלם שכר דירה צריך כסף, כל החסכונות הלכו על התואר הזה, וזה היה בעצם מה שהוביל אותו לרגע הזה. יום שלישי. עשר בבוקר. הצפון הישן. המפתח היה מתחת לעציץ. ארבע שעות של ניקיון. הוא נשם עמוק ונכנס.

הבית היה הפוך לחלוטין ומסריח. זה המם אותו ברגע שנכנס. גל כבד של סרחון של כלים לא־שטופים ושאריות סיגריות וגרביים שכנראה לא כובסו במשך שבוע. נעלי עקב היו זרוקות על הרצפה כמו שביל הסוכריות של עמי ותמי. שמלה אדומה, עדיין עם התווית, הייתה זרוקה בפינת האוכל מתחת לשולחן. על שולחן הקפה בסלון היה בדל סיגריה ושתי כוסות יין מטונפות משפתון וטביעות אצבעות. על הספה ישן גבר כבן חמישים וחמש, עם שיער קצת אפור, זיפים וגופיית סבא – עוז הניח שהוא מר דוד רוזן, כלומר דודו – ונראה היה שהוא ישן שם כל הלילה. כשעוז נכנס הגבר התעורר, הזדקף ובהה בבלבול בעוז. עוז בהה בו חזרה והרגיש מושפל. לא אמור היה להיות שם אף אחד. יש משהו מביך בלהגיע למקום ולנקות כשמישהו מסתכל עליך, כאילו העובדה שהוא משלם לך על העבודה עושה אותו טוב ממך באיזשהו מובן. סליחה, אמר עוז. הגבר בהה בו. אה, אמר הגבר, אתה המנקה. ברור. ברור. הוא העביר אצבעות בשערו. טוב תקשיב, הוא אמר, תן לי שנייה ואני עף מכאן. רק מתקלח ושם על עצמי משהו. תכין לעצמך איזה קפה או משהו בינתיים, כן?

טוב.

בצד של פינת האוכל, במקום קצת נסתר, היו כתמים חומים על הרצפה שנראו כמו דם ישן, קרוש. מה קרה כאן, לעזאזל?

המטבח היה הפוך בדיוק כמו הסלון ופינת האוכל. עטיפות של פיצות קפואות התגוללו על הרצפה, בכיור התגבהה ערימת כלים שזלגה גם אל השיש שליד. לא הייתה שקית בפח, וריח של ירקות רקובים עלה ממנו. על שולחן המטבח הייתה שקית נייר שנכתב עליה 'בית־אוכל; מסעדה תל־אביבית', סכו"ם במבוק, כמה קופסאות פלסטיק שהאוכל כנראה הגיע בהן. עוז פילס את הדרך אל הקומקום, הרתיח אותו, הוציא את הקפה מהמקום הקבוע. על דלת המקרר היה לוח שנה עם תמונה של דודו ורותי, סומנו בו ימי הולדת של הילדים, חופשת 'כתיבה ונשימה' של רותי מסומנת בקו על פני הימים שני עד רביעי, פגישות של דודו עם הפסיכולוג. עוז הכיר את הלוח הזה בעל פה, הוא היה מדפדף בו כשהבית היה שטוף, מנסה ללמוד על תושבי הבית מבין האירועים שהם משתתפים בהם. רותי הייתה, כמובן, רוחניקית; שמלות מתנפנפות עתירות פרחים, קול מאנפף, גבוה קצת, תכשיטים שצלצלו בכל תנועה. היא הייתה קצת מלאה, קצת נמוכה; בדיוק הטיפוס שילך לאירועי 'כתיבה ונשימה'. היא הייתה זו ששכרה אותו, הגיעה אליו דרך חברה משותפת, התקשרה, שאלה אם 'עוז מדבר', ואמרה שהיא חברה של שולמית והבינה שהוא מנקה בתים. רק לאחרונה, אמר עוז. את יודעת, הקורונה… כן כן, אמרה רותי. ודאי לי. על כל פנים, תוכל לבוא מחר בבוקר?

זה היה קצת מעליב. הוא לא היה מנקה. כלומר הוא ניקה בתים, כפועל, אבל זו לא הייתה ה-עבודה שלו. ניקיון הייתה עבודה שהייתה שייכת לאנשים אחרים, ו'מנקה' – תואר ששמור לאנשים אחרים, שאינם הוא. קצת כמו 'נהג אוטובוס', או 'מלצר'. הוא עצמו היה עיתונאי. כלומר תכנן להיות עיתונאי. עיתונאי חוקר, כמובן. מאלה שהולכים במעילים אנגליים ארוכים בשולי סמטאות, משפילים כובע, שולפים פנקס ועיפרון, לוקקים שפה עליונה. הוא היה בוגר שנתיים של תואר בתקשורת כדי לדעת שמהתואר בתקשורת לא נהיים עיתונאים, אבל החלום עדיין נשאר. הוא סיקר אירועי ספורט מקומיים למקומונים כדי לראות את השם שלו מודפס בעיתון, ובשאר הזמן עבד במלצרות אצל נוגה. נוגה היה שם של בית קפה וגם שמה של בעלת בית הקפה. היא הסתכלה עליו בבוז כי הוא למד תקשורת. הוא הסתכל עליה בבוז מהול בקנאה כי היא הייתה בעלים של בית קפה. ובהתנשאות אחרת נהג להתבונן בתסריטאיות שישבו על קצות הכיסאות בבית הקפה, מקלידות על המק שלהן, מפטפטות בטלפון. התנשאות מהסוג שרק אנשי שטח יכולים לחוש מול אנשי משרד. מהסוג של לוחמים מול אנשי בא"ח. מהסוג של עיתונאי חוקר מול כותב טורי דעה. מי שרוצה באמת לכתוב על בני אדם, כך חשב, חייב להתערבב בחברת בני האדם.

הכסף על השולחן, הודיע דודו, אחריו נשמעה דלת נטרקת. היה משהו שבור בקול שלו, אבל עוז לא דיבר איתו מעולם. הוא הסתובב עם הקפה ברחבי הבית המסריח, מנסה לאמוד את העבודה; חדר הילדים היה, במפתיע, מסודר יחסית, אז זה בסדר. להרים כמה רהיטים, לטאטא, לשטוף, אולי להחליף מצעים, זה הכל. הסלון ופינת האוכל היו הפוכים. המרפסת הייתה ריקה כתמיד. חדר העבודה היה צפוף – היו בו פינת עבודה, כונניות ספרים, מיטה לאורחים וארון שלש דלתות. הפינה הייתה מבולגנת כרגיל, אבל חוץ מזה הכל היה מסודר. דלת הארון הייתה פתוחה ומשהו בו היה קצת מבולגן, אבל לא שילמו לו כדי לסדר ארונות. ובחדר השינה — טוב, חדר השינה היה מוזר. חצי מיטה הייתה מסודרת, חצי מיטה הייתה הפוכה. החצי ההפוך היה הצד הקרוב יותר לפתח. הארון היה סגור אבל המזוודה שנמצאת מעליו בדרך כלל – נעלמה. החושים שלו כעיתונאי חוקר התעוררו. היה ברור שמשהו לא טוב קורה במשפחת רוזן־פיינגולד.

הבית עדיין היה מסריח ואי אפשר היה לחשוב ככה. עוז פתח את דלת המרפסת לרווחה, שיכנס אוויר, יצא למרפסת והדליק סיגריה. הוא נשען על מעקה המרפסת. כיכר בזל נשקפה אליו, ריקה ועגומה. השמיים היו מעוננים. קודם כל, הוא אמר לעצמו, אם תרצה, זו לא אגדה, זו זירת פשע. אל תיגע בשום דבר. רק תסתכל. תסתכל טוב. מה היה כאן שכבר לא כאן? מה לא אמור להיות כאן ובכל זאת כאן?

עוז חזר לסלון, שהסריח אבל פחות. הדבר הכי בולט היה, כמובן, כתמי הדם. מאיפה שיהיו כתמי דם? בדרך כלל, כשמישהו נחתך. אבל בדרך כלל גם מנקים אותם. למה לא לנקות כתמי דם? הוא הסתכל שוב. המיקום שלהם היה קצת מוזר. זה לא היה במטבח, איפה שחותכים דברים, אבל גם לא בסלון. כנראה שהעובדה שמישהו דימם נעלמה ממי שדימם. מה שאומר, כנראה, שמישהו דימם לא כתוצאה ממכה, שלא היה שם כאב. איך נראה דימום בלי כאב? עוז הכיר רק אפשרות אחת לדימום כזה: דימום מהאף. כשמתייבש מדי, או כשלחוצים. מצד שני, הוא לא היה רופא. אבל נניח, דימום מהאף, זו אפשרות הגיונית. אחר כך נחשוב למה. מה הלאה? מה עוד?

הוא הסתכל סביבו. שמלה אדומה חדשה. כלומר מישהו קנה למישהי, או מישהי קנתה לעצמה, שמלה חדשה. אדום לא היה כל כך הצבע של רותי רוזן־פיינגולד. הוא הרים את השמלה: היא הייתה ארוכה למדי, מבד די גמיש. זה לא היה נשמע כמו רותי. בד גמיש נצמד לגוף, אדום זה צבע של נשים אחרות, ובעיקר האורך. אם רותי הייתה לובשת את השמלה הזו היא הייתה מטאטאת איתה את הרצפה. ובכן, אישה נוספת. זה מתחיל להיות מעניין. על השמלה עדיין היה פתק עם מחיר, כלומר מישהו השקיע במישהי איזה ארבע מאות ושבעים שקלים. מחיר יפה לשמלה. הוא הניח שזה לא הכי זול ולא הכי יקר, ובכל זאת, משהו. מה עוד אפשר להגיד? האישה לא אהבה את השמלה, כי אם כן היא הייתה לובשת אותה ולא זורקת אותה בפינת הסלון. או שהיא לא אהבה שהוא קונה לה שמלה, כי זה אומר – ובכן, משהו. עוז לא היה בטוח מה זה אומר. או, אולי, אישה אחרת לא אהבה שנקנתה כאן שמלה.

אוקיי, הסיפור התחיל לקבל צורה. עוז צילם את הכל, ואז קיפל את השמלה והניח אותה בשקית המותג שהייתה על הכיסא. הוא הסתכל על הספה: היה ברור שדודו ישן שם במהלך הלילה, כי היו שם כרית ושמיכה. למה שישן על הספה? טוב, כולנו יודעים למה גברים ישנים על הספה. עוז קיפל את השמיכה, לקח אותה עם הכרית והניח בארגז המצעים שבחדר השינה. אחר כך הסתכל על חדר השינה שוב. המצעים היו פרועים, כאילו מישהו לא ישן שם, אבל כן עשה שם דברים אחרים. ובכן, הוא חשב, דודו הזה, הטיפוס, הביא אישה זרה הביתה, קנה לה שמלה, רותי גילתה את זה, הם רבו. זה הסביר את כתמי הדם, בצורה מסויימת. דודו היכה את רותי? אולי להפך? אולי היא לא הרגישה את זה בגלל האנדרנלין. זה הסביר גם את הארוחה מהמסעדה. היה שם רגע רומנטי? בלי ספק. הוא סידר את חדר השינה, הרים את השטיח הקטן והניח על הכיסא, הרים את הכיסא על המיטה וטאטא הכל, אחר כך חזר לסלון. עכשיו, כשהסתכל על זה, התמונה של רותי ודודו נעלמה מהמזנון. היא הייתה ביחד עם השלטים של הפלייסטיישן במגירה של שולחן הקפה. אוקיי, אז ערב. דודו מביא אישה זרה הביתה. מביא לה מתנה. לא מספר לה על רותי. או אולי היא יודעת? הם אוכלים ארוחה רומנטית, אחר כך ממשיכים למיטה. רותי מגיעה, מגלה את זה, הם רבים, רותי אורזת את הדברים במזוודה ויוצאת מהבית, דודו הולך לישון על הספה בסלון.

רגע, לא, זה היה לא הגיוני. אם רותי לא בבית, למה שדודו ישן בסלון? ואם דודו יודע שרותי בבית, למה שיביא אישה זרה הביתה? ואיפה הילדים בכל הסיפור? עוזר חזר לחדר הילדים. הוא היה מסודר, במפתיע. היה ברור שאף ילד לא ישן שם הלילה. הוא הרים את הכסאות על המכתבה וטאטא. היומן של נופר, בת ה17, היה במקום המסתור הקבוע שלו. עוז קרא בו כבר לא מעט פעמים. נופר מאוהבת ביובל, את זה כולם ידעו. גם הכיתה שלה ידעה. ההורים לא ידעו, כנראה. הסגר הוציא ממנה ביטויים שעוז לא חשב שילדים משתמשים בהם. קווצותיו היו תלתלים שחורות, כך היא כתבה, ומשהו עם הרצון שלה לדעת אותו. איזה ביטוי יפה, הוא חשב. בכל אופן, הוא דפדף אל הסוף. בעמוד האחרון של היומן היה תיאור ארוך ארוך של נופר חוששת ללכת לישון אצל סבא וסבתא, שהיו בני שמונים ובקבוצת סיכון לקורונה. עכשיו הדברים נהיו ברורים יותר. הילדים הלכו לישון אצל סבא וסבתא נגד רצונם, כך שהבית היה ריק. איפה רותי הייתה?

בריטריט שלה, כמובן! בקבוצת נשימה וכתיבה, או משהו כזה. בקיצור, דודו ארגן לעצמו לילה שקט, הביא איזו מישהי. אבל זה הורס את הסיפור עם המריבה. אולי היא הגיעה במקרה הביתה? למה שזה יקרה? לא, הסיפור היה אחר. רותי לקחה את המזוודה ונסעה לריטריט, דודו הביא את האישה האחרת, ארוחה רומנטית, קצת גישוש, ניסיון חיזור עם שמלה, ואז קרה משהו. אולי היא גילתה שהוא משקר, או שהוא נשוי. הם רבו קצת, היא הלכה. כל שאר הסיפור היה כתוב בשאריות הדם (קצת מים חמים והכל ירד), במצעים סתורים (הוא החליף מצעים), בארוחה ממסעדה (הכלים נשטפו, כלי הבמבוק הלכו לארון של החד־פעמי, הקופסאות הלכו למקרר, מה שלא היה בו אוכל הלך לפח), בכוסות יין (נשטפו), בחדר מסודר של ילדים (עבר שטיפה), במריבה בסלון (נעלי העקב הוחזרו למקום, השמלה קופלה והוחזרה לשקית), בדודו שישן על הספה (הכל קופל והלך לארגז המצעים), לא נשאר אלא לשפוך פקק של נוזל רצפות לדלי מים חמים, לשטוף את כל הבית, להשפריץ קצת אקונומיקה על השירותים והאמבטיה והכיור, לשטוף הכל, להכין עוד קפה ולשתות אותו כשהכל מתייבש, והופ, מאתיים שקל והתעלומה נפתרה. כלומר היה ברור מה קרה, השאלה היחידה שנותרה היא למי לספר את הסיפור הזה.

היו שתי אפשרויות. דודו או רותי. עוז שקל את שתיהן בכובד ראש. השאלה הייתה מוסרית, כמובן, אבל גם כלכלית: רותי לא תתן לו כלום, כנראה, בעוד דודו יכול לשלם לו שכר דירה לשארית החוזה שלו, אם לא יותר. בימים שכאלה, טרופי חששות ומלאי אי־בהירות לגבי העתיד התעסוקתי שלו ולגבי העתיד הרומנטי שלו עם אסנת, זה היה שיקול משמעותי. לרוע המזל היה לו רק את המספר של רותי. הוא חיפש את המספר של דודו בכל מקום, אבל אנשים לא נוטים לכתוב את המספר של עצמם בשום מקום. הוא חיטט במגירות של חדר העבודה עד שמצא צרור מסמכים כלכליים; היה שם תיעוד פעולות בעו"ש (הם היו במינוס יותר גדול ממה שהוא ראה אי פעם. מצד שני, גם תלושי המשכורת שלהם העידו על הכנסה חודשית יותר גדולה מכל מה שהצליח לחסוך אי פעם), מכתבים מביטוח לאומי, וגם קבלה של תשלום חודשי למר דוד רוזן, מנוי מספר כך וכך. עוז שמר את המספר, אחר כך אני יודע מה עשית אתמול בלילה, הוא כתב. זה היה נשמע נכון. אם תתן לי סיבה טובה, המשיך להקליד, אני לא אספר לרותי. אחר כך הניח את הפלאפון. התלבט. התלבט עוד קצת. בסוף לקח עוד לגימת קפה, יצא למרפסת ושלח את ההודעה.

דודו ענה די מהר. מה? הוא כתב. מי זה? המספר לא שמור אצלי.

לא חשוב, כתב עוז. מישהו שיודע.

מה קרה אתמול בלילה? כתב דודו. ומה הקשר לרותי?

שנינו יודעים, כתב עוז. אתה רוצה שגם רותי תדע?

זו סחיטה או בדיחה? זה אתה, אמסטרדם? אם זו סחיטה, אני מעביר את המספר למשטרה.

אוי ואבוי. עוז לא חשב על זה. הוא לא חשב על זה בכלל. זו סחיטה? כנראה שכן. כאילו, זו סחיטה. ככה נראית סחיטה. מצד שני, הוא לא התכוון לסחוט. הוא רק היה צריך כסף. מה עדיף, לנקות שירותים עם נוזל לניקוי אסלות? הוא בסך הכל רצה שמישהו ישלם לו על כישורי הפענוח שלו, או התחקיר, או על היכולת שלו לטוות סיפור שלם מתוך כמה רמזים שאפשר לשלות בניקיון בתים של אנשים. לא לא, הוא כתב מהר, זה אני, אמסטרדם, סתם רציתי לצחוק איתך. הוא שלח, ואחר כך חשב עוד קצת. אם זה אמסטרדם, יהיה אשר יהיה, כנראה שדודו חושב שהוא יודע משהו על מה שהיה אתמול. ולכן שלח הודעה נוספת: 'מה היה בסוף?'

דודו הקליד. הפסיק. הקליד שוב. הפסיק. בסוף התחיל להקליט. אתה לא תאמין, הוא הקליט. אחרי שהזה שלה התבטל היא הייתה עם פרצוף תחת כל היום, הסתובבה בבית לא עשתה כלום. אמרתי לה עזבי, ארגנתי לנו ערב רומנטי, שלחתי את הילדים לסבא וסבתא שלהם, שתינו קצת יין, הוצאתי לה את השמלה ההיא שקניתי לה בסוף, זו שהיא אמרה שהיא יפה. 470 שקלים היא עלתה. במבצע. היא כעסה עלי. אמרה שאני צוחק עליה ושאין לנו כסף לזה. מה יש לך, בשבילך תמיד יש לנו כסף. היא אמרה לא, ומה פתאום, ואז התעצבנה שלא עשיתי כלום בבית, ואז התעצבנתי כי היא מובטלת ואני זה שעובד כל היום והבית עדיין נראה ככה. בקיצור כל הערב הלך לעזאזל. רבנו וזה, אל תשאל. היא התחילה לדמם מהאף מרוב כעס. לא הסכימה שאני אשן איתה. ישנתי על הספה. תראה מה זה.
עוז הקשיב לכל זה, המום. ואחר כך התעשת.

יא אללה, הוא כתב.

אשכרה, כתב דודו, אני מנסה לעשות לה טוב והאישה הזו, כלום לא טוב לה. זו הקורונה הזו, אני אומר לך. מאז שהיא בחל"ת היא חצי בנאדם.

כמו כולנו, כתב עוז. הוא הרגיש פתאום חמלה עצומה לאדם זר שבקושי הכיר, שמנסה להחזיק את הבית שלו ואת העבודה שלו בתנאים לא הגיוניים, ולאישה זרה שהתרגלה שיש לה כסף להכל ופתאום אין לה כסף לכלום, ולשניהם שמנסים להחזיק אוכל ומערכת חינוך לילדים והכל קורס בסוף לערימת פיצות קפואות, ואפילו לילדים עצמם שמי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שנופר תפגוש את יובל. הבית התייבש, ועוז יצא, נעל את הדלת והניח את המפתח מתחת לעציץ. הוא ירד את אבן גבירול וחשב על אסנת, ועל הניסיון שלו להחזיק את הזוגיות הזו ואת השקר שסובב אותה, כאילו הוא איזו הבטחה שעומדת להתפוצץ עוד מעט, למרות שהוא בסך הכל לקראת שנה אחרונה בתואר שלא יביא לו כלום, בלי המון עתיד מקצועי, מה שהוא באמת צריך לעשות, עכשיו כשאין תל אביב ואין מסיבות והכל מלא קורונה, זה לחזור להורים ולעבוד קצת בלול. לחסוך כסף, לקוות שאסנת תישאר איתו למרות שכבר לא יהיה להורים שלה במי להתגאות, ולהבין מי ומה הוא בעצם עומד להיות, עכשיו כשכל הסיפורים השתנו.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s