נושאת המחלות

ישנו סיפור שסופר פעמים רבות. אב סיפר אותו לבנו. אם סיפרה אותו לבתה. הוא החליף גוונים, השתנה, אבל בבסיסו הוא אותו הסיפור. ובסיפור הזה אישה צעירה מגיעה לגור בעיר אחת במזרח התיכון כשליחה של רשף, נושא המחלות, מחולל הנשאים, שכל עיניו עין אחת. האישה הצעירה אינה אישה באמת, וגם אינה צעירה באמת, ובכל זאת היא לובשת דמות של אישה צעירה ושוכרת דירה בבניין אחד שמשקיף על גינה ציבורית שנמצאת בסביבה. היא קוראת לעצמה בשמות רבים, אבל על דלת הבית היא כותבת 'עירית', ודי בזה.

המחלה מגיעה יחד איתה. היא עוברת כמו ברק מאדם לאדם, מבזיקה, מאירה, נוחתת. איש אינו יודע מה בדיוק קורה ואיך. עירית מסתגרת בינתיים בבית. היא צופה בחדשות, וכשאינה צופה בחדשות היא צופה בגינה הציבורית ממרפסת ביתה. לא אכפת לה במיוחד מהעיר הזו, גם לא מהאנשים שגרים בה. הם נעים מולה כמו רוחות נטולות שם או אישיות, עולים, יורדים, מקללים לפעמים, מתחבקים. החיבוקים מעבירים את המחלה. גם החזקת היד לאדם כאוב. גם נשיקות. לעירית לא אכפת במיוחד. היא צופה.

אחרי שלשה ימים מדפק איש על דלתה. אין לו שם. הוא אומר, אני שליח. הזמנת במקרה פיצה הפוכה? לא, היא אומרת. לא הזמנתי. אתה מלאך? הוא מחייך. כל איש עם פיצה הוא מלאך, הוא אומר. האנושות עדיין לא הבינה את זה עד הסוף. היא לא רוצה את הפיצה, אבל הוא מתעקש. אין לו איפה לשים את הפיצה. הוא בודד. המסיבות בעיר הזו הסתיימו. החברים חזרו להורים. יש לו חברים אבל הם אבודים בין העבודה ובין הילדים. הוא רוצה לשמוע קצת קול אנושי, אולי לראות פנים. היא מזמינה אותו פנימה, והם אוכלים את הפיצה יחד. היא לא מספרת לו מי היא.

הם מתחילים להתראות. האיש מקבל שם, אבל היא עדיין קוראת לו מלאך. הוא קורא לה עירית. הייתי אשת לוט, היא מספרת לו. הייתי נציב מלח. הוא צוחק. הוא לא מאמין לה, ולכן היא מפסיקה. מספרת לו שאין לה עבודה כרגע. שהגיעה מהדרום. המלאך מאמין. בכל ערב הוא מופיע עם פיצה אחרת, ובכל ערב הם יושבים ואוכלים יחד. הם צופים בילדים משחקים בגינת המשחקים. הם שומעים את הזקנים מלמטה אוכלים יחד ארוחת ערב. אחר כך הם נפרדים. המלאך הולך לביתו, עירית נשארת. היא מתחילה להרגיש רגשות שלא הרגישה כבר אלפי שנים.

המחלה מתפשטת. אנשים חולים יותר ויותר. האיש הזקן מלמטה נפטר, משאיר את אשתו הדמנטית לבדה. לפעמים היא נזכרת בו ומתגעגעת. לפעמים היא שוכחת אותו ומסתובבת אבודה בבית, נתקלת ברהיטים, תוהה מי היא. עירית צופה בה מלמעלה, וליבה נחמץ. היא תוהה מה בעצם המחלה שרשף תכנן כאן. האם זו מחלה פשוטה, וירוס ותו לא, או שזו דרך מחוכמת לגרום לאנושות לערטל את עצמה ממה שהופך אותה למי שהיא? היא שולחת לרשף רוח, שואלת אותו מתי כל זה נגמר. הוא צוחק. אני לא יודע, הוא שולח חזרה. כמו תמיד, משהו ידעך.

המלאך שלה מתקשר אליה בבוקר אחד. אני חולה, הוא אומר לה. אתה תבריא, היא אומרת. אני לא יודע, הוא אומר. קשה לי לנשום. אני רוצה לחבק אותך, היא אומרת. את לא יכולה, הוא אומר. את בריאה. תישארי בבית. אני רוצה להחזיק את היד שלך, היא אומרת, והוא אומר אי אפשר, עירית. הוא מצלם את עצמו ושולח לה, והיא רואה אותו עם זיפים בני כמה ימים, כבוי, מתנשם בכבדות. אני מתגעגעת, היא אומרת לו. בוא מהר, ותביא איתך פיצה. הוא צוחק, אבל לא עונה.

היא רצה ברחובות אל בית החולים. חצייה אנושי, חצייה אוויר, ונכנסת מבעד לשערים ולמחיצות ולמערך ההתמגנות עד שהיא רואה את המלאך שלה שוכב, עצום עיניים, נושם בכבדות באחת הפינות. היא מחבקת אותו ומתחילה לבכות. הוא פוקח עיניים. מה את עושה כאן, הוא אומר, והיא אומרת, באתי להציל אותך. את לא יכולה, הוא אומר. והיא אומרת בוודאי שאני יכולה. אני רק צריכה ללכת מכאן ולא לחזור. אל תלכי, אומר לה המלאך. קשה לו לדבר. אני אבריא ואצא מכאן, הוא אומר, ואז מה אני אעשה בלעדייך. אולי לא תבריא, היא אומרת, ואז מה אני אעשה בלעדיך. היא מנשקת אותו על הלחי. תבריא, היא אומרת. ויוצאת מהמחלקה.

היא יוצאת מהקומה ויוצאת מבית החולים, הולכת ברחוב עד סופו ויוצאת מהשכונה, ובכביש המהיר שמחבר בין שכונה לאחרת היא הולכת עוד ועוד עד שהיא יוצאת מהעיר והעיר ניצבת תחתיה, אפופה שקט מוזר, כאילו היא עיר חיה אבל משהו קרה לה, לאנשים שלה, שקפאו והפשירו שוב ושוב עד שמשהו בעמידה שלהם התערער. לא רק האנשים עצמם חולים, היא מבינה. זוהי עיר שלמה שחולה. חברה אנושית שמתנשמת בכבדות, שתוקפת את עצמה, שניטל ממנה טעם וריח.

אני הולכת, היא אומרת לרשף. ורשף מופיע מולה. כל העיניים שלו נעוצות בה. לאן את הולכת, הוא אומר, והיא אומרת, לשום מקום. למקום ששמו שום מקום. אל הריק. התאהבת, הוא אומר־קובע, והיא אומרת כן, אני מצטערת. אל תלכי, אומר לה רשף. זה לא יעזור. משהו אחר יבוא. אבל יקח לזה זמן, היא אומרת, ובינתיים זה יעזור למישהו אחד שאני אוהבת, היא אומרת, וכשהיא מסתכלת כך היא מפנה את גבה אל העיר ואז מסבה את ראשה למבט אחרון. המלח מכסה אותה, ואולי זו היא שהפכה מלח? גושים גושים של דמעות מוצקות. היא חונקת צווחה, ואז שקט. דממה. היא הלכה.

בבית החולים מתעוררים החולים איש איש וחוזרים לנשום באנחת רווחה. אחר כך הם משתחררים, חוזרים לבתים, חולקים ידיים וגוף, מתחבקים, אוכלים דברים שלא אכלו זה זמן, צוחקים בפה מלא שיניים. מזכירים לעצמם שוב איזה חסד יש בלהיות אנושיים. רק ברחוב אחד בעיר, מלאך אחד נוקש על דלת שוב ושוב ולא זוכה למענה. הוא פותח בזהירות את הדלת ונכנס לדירה שהוא מכיר היטב זה זמן. הדירה ריקה. היא באמת הלכה, הוא אומר לעצמו, למרות שידע, ואז מתיישב על הספה, אוכל פיצה ישנה שהייתה במקפיא, למרות שאין לו שום צורך באוכל או בשתייה. לזכרה, הוא אומר, ואחר כך יוצא אל המרפסת, פורש כנפיים וממריא.

2 מחשבות על “נושאת המחלות

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s