להחזיר מנה | לפרשת וישלח

יש שני סוגי אנשים בעולם, אני רוצה להגיד לכם. קל לראות אותם כשהם הולכים למסעדה (זוכרים שהייתה אופציה כזו פעם?) ומקבלים מנה לא טובה. הסנדוויץ' עייף, הסלט מעפן, הפסטה ראתה ימים טובים יותר וההמבורגר שרוף כולו. ואז בדיוק העולם נחלק לשני חלקים שווים, פייט או פלייט. אם יבוא עשיו אל המחנה האחד והיה המחנה האחר לפליטה. חלק אחד אומר לעצמו שילמתי על זה, ומיד דופק על השולחן ואומר למלצר תגיד לי, אתם מסעדה או בית לשאריות. מה זו המנה הזו. קח אותה ותביא לי אחרת. וחלק שני אומר לעצמו המסעדה עושה לי טובה שהיא בכלל נותנת לי לשבת, ואם אלוהים רצה שאני אקבל כאב בטן אז אין מה לעשות, ושותקים ומשאירים טיפ כי לא נעים.

והחלק השני הזה, שהמסעדה עושה לו טובה, הוא ממש טוב בבריחה. ממש טוב בבריחה. בהדחקה. בהתעלמות. בשכחה. הוא מדחיק חברים מתים, חברים חיים, עובש בקירות, כאבי לב, התעלמויות, מדחיק ניירת, מדחיק ביורוקרטיה, מדחיק קניות שצריך לעשות, בדיקות, מדף שצריך לתלות בחדר של הילד, מדף שלא צריך לתלות ואולי צריך לעשות איתו משהו, מדחיק תקוות שוא, תקוות אמיתיות, כלים בכיור, אבק על השטיח, כביסה שצריך לקפל, מדחיק 45 מיילים (נכון לספירה האחרונה), הכל נדחק אחורה מהתודעה, הוא יודע שצריך להתמודד עם זה יום אחד, אבל למי יש כח.

וגם יעקב קצת ככה, אפשר לומר. כל הזמן בורח מעימותים. אין לו כח למלחמות, הלא, צריך להבין. כל חייו יעקב עושה כל מה שהוא יכול כדי לא להיקלע לעימות חזיתי. מה לא עשה: הכין מרק עדשים כדי לקחת את הבכורה, החזיק בעקב אחיו כדי לצאת, התחפש לאח שלו כדי לקבל ברכה, התחתן עם שתי אחיות, הרביע כבשים כדי לקבל משכורת, הכל רק כדי לא להתעמת חזיתית. וכשהוא מתעמת חזיתית זה תמיד מעמדה של להיות או לחדול. זה לצעוק על רחל ולכעוס על לבן כשהוא עם הגב לקיר ואין לו ברירה. אפילו המאבק שלו מול לבן מגיע רק אחרי שהוא בורח בלילה בלי לספר לאף אחד. הוא מאוהב ברחל שרק רוצה ממנו ילד, ושונא את לאה שאוהבת אותו כל כך. איזה חיים אלה, בחיי.

ומה קורה שם, במעבר יבוק הזה, אם לא יעקב שנמצא עם הגב לקיר, אחרי שניסה את כל דרכי ההתחנפות שלו. רש"י אומר שהוא מתכונן למלחמה אבל במחילה מרש"י, יעקב לא מתכונן שם לשום מלחמה. הוא מתחנף ושולח מתנה ומתפלל אבל אין שם שום מלחמה. הוא מפחד, וצר לו, והוא נמצא בשוחות בקו החזית ואומר לעצמו אין ברירה, אין ברירה, מה לעשות, מה לעשות. והוא חוזר בגלל פכים קטנים כי הוא לחוץ כל כך, ואז, איכשהו, פתאום הוא מוצא את עצמו מתעמת מול מלאך.

ומה זה המלאך הזה אם לא אלוהים (או הוא עצמו) שמבין שאי אפשר לברוח יותר ואומר די, מספיק, אי אפשר לברוח כל הזמן, צריך להתעמת ולהתמודד וצריך לבוא פעם אחת מוכן ולסמן וי על המשימות ולבכות כשצריך ולכעוס כשצריך ולחיות מול החיים האלה בהתמודדות ישירה, לא בבריחה ולא בעקיבה, ובאמת לילה שלם הוא נאבק בתוכו עד שבא עליו סוף סוף השחר והוא יכול להגיד לעצמו שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל, וללכת לפגוש את עשיו לא מעמדת נחיתות ולא מעמדת כניעה אלא סתם שני אחים שנפגשים אחרי שלא ראו אחד את השני הרבה זמן, ולא שזה פתרון לנצח כי הרי עוד רגע סיפור שכם וחמור ודינה מחכה כמו בוץ טובעני מעבר לפינה, ולא שיעקב הפך פתאום לישראל לנצח, אבל לפחות יש לו את היכולת לכעוס על מסעדות שמוכרות לו מנה לא טובה או מקולקלת או יבשה ולא להגיד 'טוב אלה החיים מה אני אעשה', וגם זה משהו.

2 מחשבות על “להחזיר מנה | לפרשת וישלח

  1. זה ממש מעצבן כי אתה מתאר אותי. אני גם בורח מעימותים וגם מבירוקרטיות ושאר צרות של העולם הזה.
    אבל האם בריחה מעימותים היא גם בריחה מכל הסיבוכים האחרים? אולי אנחנו פשוט אנשי שלום. וגם במקביל וללא קשר שפני בירוקרטיה?

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s