תעביר את המלח | לפרשת ויקהל

כל יום שישי רבנו. מה זה רבנו, בצדק רבנו. ביום חמישי הבחור חזר הביתה שיכור. עכשיו מילא שיכור, גם אני שותה לפעמים, אבל שיכור בשתיים בלילה כשסיכמנו שהוא חוזר בתשע, אחרי שכל הערב הייתי עם הקטן צורח כאן עם שיניים שיוצאות והפלאפון שלו לא זמין, לא מתקלח, מסריח מאלכוהול, מניח ראש על הכרית, נרדם. ואני שוכבת ערה, כועסת כמו שלא כעסתי עליו בחיים. לרגע שקלתי להעיר אותו רק כדי לצעוק עליו, אחר כך ויתרתי, שכבתי שם בחושך וניסיתי להירגע.

בבוקר הוא אמר לי יפיתי, סליחה. ככה הוא קורא לי כשאני כועסת. יפיתי. הוא לא שם לב לזה בכלל. יפיתוש זה כשהוא אוהב, יפיתי זה כשהוא מתנצל. יפיתי, סליחה, לא התכוונתי, לא שמתי לב לשעה, יפיתי, היינו באיזה מקום מתחת לאדמה ולא הייתה שם קליטה, סליחה סליחה, הנה אני אקח את אוהדוש לגן, והוא מחייך לאוהד ועושה פרצופים מצחיקים, כאילו אם יהיה נחמד לאוהד אני אחייך והכל יתפוגג. ובאמת חייכתי, כי אני אוהבת את אוהד, אבל כעסתי עליו מאוד.

אני יודעת מה תגידו, הוא התנצל, תסלחי לו, כזה איש חמוד. באמת איש חמוד, מה אגיד, התחתנתי איתו, אבל זה שהוא חמוד זה לא פותר אותו מאחריות, לא? ואני אגיד לכם עוד משהו, זו לא הפעם הראשונה. אז מה, כל פעם הוא יעשה את אותה הטעות, כל פעם הוא יתנצל, ובכל פעם אני אמורה לסלוח לו שוב?

אולי כן.

איזה דבר מוזר זה אהבה, אני רוצה להגיד. באמת, איזה דבר מוזר. את מתאהבת בגיל עשרים ושש וחושבת שהדבר הזה, שהרגש הזה ישאר אצלך כל החיים, אבל הוא לא. הוא רק הבסיס, היסודות אי שם בקרקעית, ופתאום על הרגש הזה מתחילים להיווצר רגשות אחרים. אני כל כך אוהבת אותו אז אני כל כך כועסת על זה שהוא שכח שקבענו לחגוג ביחד. אני כל כך אוהבת אז מפחדת שיפגע. והכעס לא נעלם, הוא נצבר שם, והפחד לא נעלם, גם הוא נצבר. וההבנה שהוא אנושי, שהוא לא מושלם, גם זה נצבר. הכל נצבר. שום דבר לא נשכח. וכשאני אוהבת אותו עכשיו זו אהבה אחרת לגמרי מגיל עשרים ושש. וגם הכעס, הרי.

כל יום שישי דיברנו מילים של כלום. לא פתחנו את הנושא. תעביר לי את המלח. תדליק בויילר. בוא תעזור לי עם הכביסה. זו אהבה? אני מתייחסת אליו, זה אומר שאני סולחת? הוא שואל אם אפשר לעזור עם החלות, או עם המיחם, או עם לגהץ להכין נרות לערוך את השולחן טוב טוב הנה רק אל תדרכי איפה שרטוב אבל בכיף, לחמם לך את המגבות? והלילה האחרון ריחף מעלינו כמו נשר מעל נבלה.

התנהגנו כאילו כלום לא קרה, אבל הרי זה לא באמת ככה, נכון? פתאום כל מילה מלאה באלף משמעויות. 'לחמם לך את המגבות' זה 'אני אוהב אותך, תסלחי לי'. לענות 'לא, לא צריך, אני אסתדר לבד' זה 'אני עדיין כועסת עליך'. 'תרתיח מים לקפה' זה 'אולי נשב ביחד, נרגיש איזה יחד לרגע' ו'תעביר לי את העיתון' זה 'אני לא הולכת להתייחס אליך בדקות הקרובות'. הכל טעון, הכל עמוס. אבל ביחד עם זה, מה אתם יודעים, ביחד עם השגרה גם מערכת היחסים שלנו חוזרת לאט לאט למסלול.

(ופעם שמעתי מישהו אומר את זה על פרשת ויקהל, קצת עם אלוהים ועם ישראל. פרשה לפני זה בני ישראל בגדו באלוהים בחטא העגל, ובפרשה שלאחריה אנחנו ממשיכים כאילו כלום לא קרה, באיזו רשימה מונוטונית שכבר שמענו את כולה בפרשיות שלפני חטא העגל. אבל מה אני אגיד, לפני חטא העגל זו הייתה סתם, רשימת דברים לעשות. ואחרי חטא העגל זה אלף משמעויות אחרת, של בקשת סליחה ושל מאמץ, גם מצד בני ישראל וגם מהצד של אלוהים, לנסות לחזור לשגרה ולהמשיך הלאה)

זה מוזר, אבל בערב כבר שכחתי שכעסתי עליו. ישבנו לשולחן והוא עשה קידוש ואחר כך נישק את אוהד בראש, וכל הכעס שלי התפוגג, פשוט התפוגג, ובלי לשים לב חייכתי אליו. והוא חייך אלי בחזרה. ואני ידעתי שהוא חושב 'הנה היא סלחה לי', אז מהר אמרתי שלא תחשוב שסלחתי לך, שלא תחשוב שהנה חזרנו לשגרה והכל הכל בסדר הכל מושלם הנה האישה היפה שלי משלבת רגל על רגל קוראת עיתון. עדיין אתה צריך לבקש סליחה ולהתחרט, ועדיין אתה צריך לסגת אחורה ובפעם הבאה פשוט לחזור הביתה לפני שמתחילים לשתות, ועדיין יש לי בלב עליך ואתה צריך לכפר על מה שעשית, אבל מה אני אעשה.

ולא אמרתי לו 'מה אני אעשה ואני אוהבת אותך', אבל זו הייתה האמת. והוא הבין את זה. ואני הבנתי שהוא הבין. והוא הבין שאני הבנתי. והוא שאל, אחרי כל זה, אפשר להביא לך מרק? ואני שמעתי 'אפשר לעשות לך טוב כי אני אוהב אותך?' ואמרתי כן, כן, כי מה אני אעשה, אני אוהבת אותו למרות שהוא כזה, ונראה לי שהוא אוהב אותי למרות שאני כזו, ונראה לי שבסך הכל הזוגיות שלנו תהיה בסדר.