שש שנים

א.

פעם אחת הלכתי לבקר את שלום בצפת, בישיבה. עשיתי שם שבת נהדרת עם המון אנשים שלא הכרתי, ובלילה, מאוחר, הוא שאל אותי אם אני רוצה לקום לותיקין. למה שאקום לותיקין, שאלתי, והוא הביט בי מתפלא ואמר, בגלל הקידוש. ובבוקר שבת קמנו בחמש והלכנו לנו לבית כנסת קטן וחמוד מעל ישיבת ההסדר, אני ושלום (וגם בחור בשם יודל'ה, אני חושב), והתפללנו עם זקני צפת ואחר כך ישבנו לקידוש, ואכלנו קערות גדולות של צ'ולנט שנלקחו מסיר גדול שהיה שם, ושתינו ערק ושרנו שירי שבת בגרון ניחר, וכל הזקנים טפחו לו על הכתף והתעניינו בשלומו ומה השתנה מאז השבת שעברה, כאילו גם הוא חלק מהחבר'ה, אדם בן שבעים וחמש שקם לותיקין בשבת במשך חמישים השנים האחרונות.

ב.

יש חוט שנמתח בין אנשים. אני לא יודע להגיד את זה במילים אחרות, אבל יש חוט שנמתח בין אנשים, והוא רוטט כשהם נזכרים זה בזה ומסתבך, לפעמים, כשהם מסתבכים, ולפעמים הוא מתרחק ולפעמים מתקרב, וכאילו אין ביניהם כלום, הוא אדם לעצמו והוא אדם לעצמו, ובכל זאת יש ביניהם משהו.

מה אני זוכר בעצם, אני זוכר שזה היה שבועות. כיתה ה', כנראה. ליל שבועות בתלמוד תורה מורשה. חיפשתי חברותא וגם הוא חיפש חברותא. אני לא זוכר מי הציע למי ללמוד ביחד; לא היינו באותה כיתה, ומשום מה הייתה איזו איבה בין שתי הכיתות המקבילות, אבל כך יצא. וגם את זה אני לא יודע לתאר, אבל מי מכם שחווה פעם את הרגע שבו מילים שאתם אומרים מתקבלות על לב האדם האחר, ומילים שהאדם האחר מתקבלות על לבכם, יודע איזה רגע נדיר זה וכמה חסד יש בו.

אחר כך ראה אותי חבר אחר, מהכיתה שלי, ואמר משהו כמו אני לא מבין איך אתה חבר של שלום הזה, אני לא מבין מה אתה מוצא בו, ואפילו לא עניתי, כי בזתי לו ואמרתי בליבי, הוא חבר אמיתי, מסנדל תנ"כי עד קצה תלתל. אדם לשאת אותו בליבך, איך אתה לא רואה.

אני רוצה לכתוב על הדבר הזה, הדבר שלא נמצא באדם עצמו אלא ברווח שבינו ובין האנשים שסביבו, ואני לא מצליח. איך לקרוא לזה. מה להגיד על זה.

ג.

אולי צריך להגיד: הוא היה קצת אאוטסיידר בכל מקום אליו הגיע. תמיד קצת שונה. לא זר, לא אחר, רק שונה. כאילו משהו במסגרת לא מצליח לרבע אותו, ותלתל שובב מצליח להגיח פעם אחר פעם מקצה הקופסה שדוחסים אותו אליה. הוא היה קצת שונה בנוף של מורשה, קצת בבני צבי, הוא היה קומונר שלא עבר דקה אחת בתנועה, וערך עלון של תנועה שלא היה חלק ממנה, הוא היה שונה בירוחם, שונה בחיל הים ושונה בצפת. בכל מקום אליו הלך.

לפעמים הוא התהדר בזרות הזו; תמיד נהג לספר, למשל, איך התלמידים שפוגשים אותו במסע ישראלי מופתעים מהאדם שנגלה מאחורי הכיפה והפאות. לפעמים הזרות הזו כאבה לו. פעמים אחרות שמעתי אותו מתלונן על השירים ששמעו בגשר הספינה (כל כך הרבה שלמה ארצי, כל כך מעט מאיר אריאל), ופעם אחר פעם דיבר על זה שבעצם אין לו חבורה שהוא חלק ממנה (רק בסוף, ממש בסוף, אולי חצי שנה לפני הפיגוע, הזכיר שהוא הולך לארוחה עם החבורה של מדריכי מסע ישראלי, וידעתי שהוא מצא לו חבורה. אבל לא על זה רציתי לדבר). ולפעמים דיבר על זה בהקשר של זוגיות, והבטיח לי ולאמא שלו חגיגית – אם יהיה צורך, אני אסתפר ואוריד את הזקן הזה.

זה לא קרה.

כלומר הוא לא הוריד את הזקן. כן הסתפר, ממש רגע לפני ספירת העומר, וסידר את הזקן, ונעלב שאף אחד לא שם לב. אני בכלל לא פגשתי אותו מאז, הפגישה האחרונה שלנו הייתה ביום ההולדת שלי, חודש לפני כן, אבל האמת הייתה שקשה היה לשים לב, ובכל מקרה, אני לא יודע אם היה צורך.

ד.

לא הייתה לו חבורה אבל כמה אנשים אהבו אותו, אלוהים עֵדי. הלוואי עלי כל כך הרבה אנשים. כאילו היה בו מגע זהב שנגע בלב אנשים אחרים, ובכל מקום שעבר אסף לו אנשים שהלכו אחריו ושאהבו אותו. שיכולים היו להישבע בתלתלים שלו, בחיוך או בקטעי השירה שהדפיס ותלה על לוח המודעות. הוא אסף חברים וחברות כמו פרחים בזר, מתקשר אחרי שלשה חודשים, מתנצל; הייתי בשתי מסעות רצוף, מציע ללכת יחד לשבת איפשהו, ובדרך היינו פוגשים חבר והוא היה מאיר לפתע, מחייך, אומר לי – אתה מכיר את ידידיה? ידידיה מכיר אותך? הנה, תכירו. ואנחנו היינו מחליפים חיוכים נבוכים.

רק אחרי שהכל נגמר, פתאום פגשתי עוד ועוד חברים – אנשים מכל השנים שעבר, ומכל פינה שהיה בה, שאמרו – אה, גם אתה אהבת אותו מאוד?

כן, כולנו.

ה.

לא אפשר היה שלא לאהוב אותו, הלא אתם מבינים. לא מפני שהיה אדם מצחיק או חמוד, ולא מפני שהיה שמח כל כך עד שהיית נדבק בזה כולך, ולא בגלל השירים שהיה מזייף ולא בגלל השירים שהיה כותב. אני רוצה להגיד, לא אפשר היה שלא לאהוב אותו לא בגלל שהיה משמח אותנו, אלא בגלל שהיה שמח באמת, בלי קשר אלינו. בגלל שהיה הוא, וה'הוא' הזה פתח בי דברים שלא ידעתי לפתוח בלעדיו. לא אפשר היה שלא לאהוב אותו.

פעם, באחד מימי ההולדת שלי, הוא שמע שאני עצוב (הרי זה מקובל, להיות עצוב בימי הולדת), ובו ברגע (השעה הייתה שמונה בבוקר) נסע במיוחד מירוחם לירושלים, אסף רשת מתכת מההורים ונקניקיות שקנה בסופר מרקט, לקח איתו את שלומי ושני בלונים ולקח אותי לעינות תלם לחגוג לי יומולדת. ושם, ככה, מעל המעיין, העלה מדורה, הניח מעליה את הרשת, צלה את הנקניקיות, פתח בירה שלקח מהמקרר של ההורים, הניח לי זר חרציות על הראש ומול כמה מטיילים נדהמים התחיל לשיר היום יום הולדת, היום יום הולדת.

איך אפשר לא לאהוב.

ו.

או פעם אחרת, שנסע לצפון ופגש אותי עם החברים שלמדו איתי בישיבה באמצע טיול, בטבריה, והתיישב יחד עם כולנו לאכול פיצה, ולא אפשר היה לראות שאף אחד חוץ ממני נפגש בו בפעם הראשונה, בעצם. או הפעם ההיא שהופיע במסיבה שארגנתי בדירת הרווקים שלי, והתיידד עם כולם ופטפט עם כולם ונגוז.

ומה ברגעים האחרים. מה עם הרגעים שבהם עמד בכניסה למירון בל"ג בעומר וחילק שתייה לעוברים ושבים ועצר לפטפט עם כל מי שעבר שם. מה עם הריקודים שלו בחתונות. מה עם הפעם ההיא שמכר ארבעת המינים בכניסה לזופניק והתיידד שם עם כל המוכרים האחרים, מה עם הטיול ההוא בטרמפים לצפון שעלינו בו על רכב של שני סטלנים בדרך למסיבה באיזה קיבוץ והוא התיידד איתם (ועם הכלבה שלהם) עד סוף הנסיעה, ומה עם התלמידים במורשה, ומה עם התלמידים בבני צבי, ומה עם התלמידים במסע ישראל שהדריך והצטלם איתם לפייסבוק למרות שעדיין השתמש באותו פלאפון ישן ושמר איתם על קשר גם אחרי המסע. אדוות אחר אדוות של אנשים, גלים אחר גלים.

אנשים דיברו על איך היה דומה לנסיך הקטן ובאמת היה דומה לנסיך הקטן, אבל לא רק בראש הזהוב או בתמימות (הוא לא היה באמת תמים, אגב), אלא בזה שאי אפשר היה לכעוס עליו. לרגע, אולי, ומיד אחר כך להתרכך אל מול הלב הפתוח. כזה הוא היה.

ז.

מה היה. אני אפילו לא יודע. לפני שבועיים בערך נסעתי להורים שלי שבהר נוף ונסעתי דרך גבעת שאול וראיתי את החצר של ההורים שלו מהכביש, שלמעשה הייתה החצר שלו כי מעולם לא עזב את הבית ולעולם בעצם גם לא יעזוב, ולרגע רציתי לעצור בצד באורות מהבהבים לרוץ לנקוש על הדלת להתפרץ לחדר שלו להגיד הנה אתה כאן, הנה אתה כאן, ולשבת איתו ליד שולחן המטבח ולשתות בירה ולדבר סתם דיבורים של מה בכך, מה שלומך, להראות תמונות של שי מוחאת כפיים, לצחוק קצת ביחד. אבל המשכתי לנסוע והכיווץ בלב היה חד כל כך עד שחשבתי שמשהו נקרע, וככה פתאום ליד רמי לוי לא התאפקתי עוד ופרצתי בבכי.

ככה זה תמיד, הלא. גל מתנפץ על הלב ופתאום הכל מציף, ואני בוכה בשברי מילים. איפה אתה איפה אתה למה אתה לא כאן איפה אתה, לעזאזל, ואומר מה עשיתי, למה ככה, ובוכה, איזה מין דבר מוזר ולא הוגן זה שחלק מהנפש שלך בידי אדם אחר וכשהוא הולך גם משהו ממנה הולך ומשאיר אחריו חור.

ח.

אוף, איך שאני בוכה עכשיו. אני נזכר ובוכה, כותב ובוכה. ורוצה לספר איך הוא אהב את המשפחה שלו, ואיך הוא אהב את הדודות והדודים שלו, ובגאווה משפחתית סיפר שבן דוד שלו כאן (למד בירוחם אם אני לא טועה) ודודה שלו אמרה לו ככה (משהו שקשור לבנות שלומדות באולפנת רעיה, שאי אפשר לשדך לו, או שאפשר לשדך לו את כולן, ואולי זו הייתה בת דודה בכלל, אני כבר לא זוכר).

בתוך שאני כותב אני מרגיש איך אהבתי אותו. כלומר, איך עדיין. וכשנפל, כאילו החוט שבחזה שלי שנמשך אחריו הלך ונמתח. ואולי לא בלשון עבר, אלא בהווה. בכל זמן שעובד, בכל דקה, בכל שנה שעוברת הוא עודנו נופל ואני עודני נמשך, והוא נופל ונופל אל התהום הגדולה והחוט נמתח ונמתח ונמתח ומושך לי את הלב אחריו, ואני כאן והוא שם, הולך ונופל, הולך ומתרחק למרחק שכבר אין היד משגת.

אני מתגעגע כל כך הרבה ונאחז שוב ושוב בדברים הקטנים, בסיפורים שאי אפשר לספר מרוב שהם קטנים, בתנועות של פרק כף היד אני נאחז. בשברי משפטים. בהודעות ששלח לי פעם והן מגובות משום מה במייל הישן שלי. בכל הדברים האלה אני נאחז כדי לצוף מעל התהום הזו שפעורה בי ובה הוא נופל לנצח. איזה מין דבר זה, געגוע שהוא כמו ים, מכה בך בגלים קטנים אחר גלים קטנים ופרוש בכל מקום סביבך עד האופק.

ט.

מה אני רוצה לומר ולמי, אינני יודע. רק להגיד שהיה כאן אדם פעם, שהיה לו זקן מדובלל (רוב הזמן) ומכנסי ג'ינס גזורים, סנדלים תנ"כיות ואור בעיניים. שהוא היה אהוב ועדיין הוא נאהב, וגם אני אהבתי אותו מאוד. שהוא הבליח בחיים שלי כמו אור ואחר כך נעלם. שקראתי לבת שלי על שמו ושעדיין אני מצליח רק לכתוב אבל כבר שש שנים שאני לא מצליח לדבר בו, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.

ולהגיד גם שאולי הוא עצמו נעלם אבל הדבר הזה שהיה בינו ובין אנשים אחרים נשאר אחריו כאן בעולם הזה, נוכח, מרחף בחלל שבינינו, כמו חותם כמו טביעת רגל, ושכל הלבבות שפגש בהם עודם נמשכים אחריו.

וגם שאני כל כך, כל כך, מתגעגע.

דברים שכתבתי בשנים הקודמות:

2 מחשבות על “שש שנים

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s