הדלקת נרות

כל הבחורים של הישיבה החזיקו קרטונים גדולים של סופגניות בשקל ממאפיית ברכה ושידלו עוברים ושבים לטעום, ואורי רצה לברוח הביתה, להיכנס לחדר, לטרוק את הדלת ולקבור את הפנים בכרית. הוא רצה שאמא שלו תשאל אותו מה שלומו, והוא יוכל לספר איך רות הודיעה לו אתמול שהיא 'לוקחת הפסקה' כאילו הקשר הוא משמרת בקפה והוא האחמ"ש שלה.

הוא רצה שאמא שלו תביא לו מרק עדשים עם גזר ותגיד לו אוף, אורי, אל תדאג. היא עוד תרצה אותך. או, החלופה הריאלית, אתה תמצא מישהי אחרת שמתאימה לך יותר. אבל אמא שלו נפטרה לפני ארבע שנים (תאונת דרכים, פגיעה מוחית, בסוף פשוט היה די), ואבא שלו לא ידע להכין מרק עדשים כמו שצריך, והבחורים בישיבה לא היו כתובת כי, נו, הישיבה זה סיפור בפני עצמו.

בישיבות יש מושג כזה, 'משבר חנוכה'. מה זה משבר חנוכה, זה בעצם שיחת יחסינו לאן של אחרי שלשה חודשים, רק עם הישיבה במקום עם רות. כנראה יש משהו בטבע העולם שאחרי שלשה חודשים ההתרגשות מסתיימת והשגרה מתחילה ומשהו מתערער במערכת היחסים ואין ברירה אלא להחליט אם להיות או לחדול.

רות כנראה החליטה שזה לא זה. לגבי הישיבה אורי לא היה בטוח. הוא חשב שישיבה זה פשוט מקום שלומדים בו ויש בו חברים, וגילה שדורשים ממנו להיות מצטיין. כל הזמן. לחיות באיזה מתח גבוה של דתיות. הוא לא היה בטוח שהוא שם. הוא לא סיפר לרבנים או לחברים שאמא שלו נפטרה – רק לשניים, שילה ואליה, שמאז הסתכלו עליו ברחמים והתנהלו סביבו כאילו הם היחידים שיודעים את הסוד שלו. הנבחרים. הוא שנא את זה.

הם היו בעיר הסמוכה לישיבה. צוריאל, כשהודיע בבית המדרש שהולכים להדליק נרות בעיר, כינה אותה 'העיר הגדולה', אבל היא לא הייתה עיר גדולה. סתם עיר. היה בה מרכז עיר עם חנויות וחנוכיה גדולה של חב"ד. איזור תעשייה וכמה משרדים, והמון אנשים שלא התעסקו כל הזמן בשאלה מה הראב"ד והרמב"ם חושבים על האנשת האל, ש'ישיבה' הייתה בשבילם חאפלה במוצ"ש ו'בייני"שים' היה בשבילם שנה וחמש בצבא.

אורי הסתובב עם שילה ועם מגש סופגניות והציע לעוברים ושבים. ילדים לקחו בשמחה. מבוגרים התלבטו. איש אחד, רזה, עמד שעה ארוכה וניהל דיאלוג עם הדיאטה שלו, שבסופה הכריע לטובת הסופגניה. אלה לא היו סופגניות ששוות את הדיאלוג, אבל הם לא סיפרו את זה לאיש הרזה.

אחרי חלוקת הסופגניות הייתה הדלקת נרות גדולה, ואחר כך הם התפזרו ברחבי השכונה כדי לרקוד ולשיר ולשמח. זה היה מוזר. הם שרו 'באו זרים למקדשי' ושרו 'הוי יוונים נקב-צו עלי' ושרו ניגון המיוחס לקרלין, ואורי הרגיש איך הוא מחזיק יד כאן ויד כאן אבל הוא לבדו בתוך כל ההמון הזה, וכל מה שהוא רצה לעשות זה לברוח משם.

אחרי שלשה שירים כל הסיפור הזה היה יותר מדי בשבילו, והוא יצא מהמעגל והתיישב בצד. כמובן ששילה ואליה יצאו גם הם והתיישבו בצד, אחד מימין ואחד משמאל, והניחו יד על כתפיו ושאלו אם זה מזכיר לו את אמא שלו, מה שהיה נורא פי כמה, ואורי נענע בראש ואמר 'לא, לא', ואז אמר 'אני צריך לשירותים', וניער אותם והלך.

הוא התיישב על גדר קטנה במרחק ראייה מהחבר'ה (כדי לא לפספס את האוטובוסים) וריחם על עצמו. הנה הוא, רות נפרדה אתמול ואמא שלו לא כאן והאחים שלו קטנים מדי ואבא שלו מחזיק יותר מדי על הכתפיים מכדי להפיל עליו עוד ילד שמנסה להתמודד עם העולם. הוא חשב על אבא שלו מדליק נרות עם רותם ועם נוגה, ובלית ברירה התחיל לבכות. בקטנה, אבל לבכות.

זה כנראה היה לא בקטנה, כי באיזשהו שלב הוא הרגיש יד על הכתף. "אמא אמרה לי לשאול אם אתה רוצה לביבות," אמר קול של ילד. הוא הרים את הראש וראה ילד קטן עם כיפה בוכרית עומד עם צלחת חד פעמית שכזו ובה שתי לביבות תפוחי אדמה מעוכות, ואמא שלו עומדת בכניסה לבית, מאחוריה בת שמחזיקה לה במכנסיים, ושתיהן מסתכלות עליו. "לא," אמר אורי, "תודה". "קח, קח," אמרה האמא של הילד. "חנוכה זה לא חג לבכות בו ככה. יאללה, זה לביבה זה לא סופגניה, אף אחד לא מת משתי לביבות".

האזכור של המוות היה יכול להיות צובט בלב, אבל זה לא היה. באופן מוזר, זה גם לא היה מנחם. זה היה – איזושהי הכרה, אולי, אישוש לזה שיש חיים בחוץ, חיים אחרים."תודה," אמר אורי. הוא ויתר על השאלה אם זה כשר או לא, וטעם את הלביבה. היא הייתה מאוד לביבה. פשוטה, קצת ספוגה מדי בשמן. מסוג הלביבות שנשארות אחרונות בצלחת. היא הייתה טעימה מאוד. הוא אכל אותה.

"אתה רוצה לשיר איתנו?" שאלה הילדה."לשיר מה?" שאל אורי."נר לי דקיק," אמרה הילדה. היא פצחה במחרוזת שירי חנוכה, נר לי דקיק, חנוכיה לי יש, ולסיום, מי ימלל בשני קולות יחד עם האח הגדול שלה. אמא שלהם עמדה מהצד וצפתה. אורי הצטרף בקטעים מסויימים. אחר כך הם נכנסו חזרה לבית. חנוכה שמח, אמרה אמא שלהם. חנוכה שמח, אמר אורי.

החבר'ה של הישיבה התעייפו, כנראה, ואחד הבחורים משיעור ו' עמד על הגדר ונתן דבר תורה לחנוכה. הוא פנה להמון העם שסבב בשוק, אבל היחידים שהקשיבו לו היו החבר'ה מהישיבה. זה היה קצת פתטי, אבל היה בזה איזושהו חסד. אורי חשב לעצמו – כמה מאמץ אנשים משקיעים כדי לשמח אנשים אחרים. הוא ראה את הסדקים, אבל עדיין היה בזה משהו יפה.

הוא ישב על הגדר, אכל לאט לאט את הלביבה השנייה שנותרה לו, וצפה בבחורים מתכנסים לסיבוב אחרון של ריקודים עם עצמם לפני שיעלו על האוטובוס ויחזרו אל הישיבה. בינו לבין עצמו התלבט אם יש לו כח לרדת מהגדר ולהצטרף לסיבוב האחרון, ובינתיים צפה בהם מרחוק שרים ורוקדים, ותופף לאיטו על הברך בקצב המנגינה.