מעשה בלביבה ובלב

לפני שהתחתן יצא קלמן עם הרבה בנות בלי עין הרע, עם לאה ועם יסכה־דינה ועם יוכבד שאמרה לו בדייט הראשון 'מה אתה אוכל כל כך הרבה מתוקים?' וחשבה שאם תראה לו דאגה אימהית הוא יכרך אחריה כתינוק ואף יביא לה תינוק, וכל הבנות האלה היו דאגניות ורחמניות וגומלות חסדים אבל אף אחת מהן לא הייתה חנה זלדה, ולכן כשחזר מדייט עם חנה זלדה בערב קריר אחד ברחובות, אחרי שתפסה אוטובוס לפתח תקווה, כתב קלמן לעודד ש'נראה לי שזה רציני, אחי'. ואכן כך היה.

הם התארסו והתחתנו וחיו חיים של זוג צעיר, חנה זלדה הייתה אחות בקפלן ועבדה קשה מאוד וקלמן למד משפטים באיזו מכללה במרכז והיה לו די קל בלימודים, ובהתחלה באמת היו להם חיים טובים שבהם שניהם מגיעים להם בערב לבית ומתיישבים זה לצד זה על הספה שהם אספו מ'אגורה' ושותים שוקו חם עם קצפת ליד השולחן הקטן מאיקאה, אבל לאט לאט שם קלמן לב שמשהו מציק לו, וכשניסה להבין מה מציק לו, הבין קלמן שחנה זלדה אמנם נשואה לו ללא ספק, וגם אומרת שהיא אוהבת אותו, אבל בשום שלב ואף פעם היא לא עושה בשבילו שום דבר בלי שיבקש באופן מפורש ויצפה לקבל.

במה הדברים אמורים. לא במלאכות הבית שמחולקות שווה בשווה, אלא דרך משל חוזר קלמן מהמכללה ורוצה לשתות שוקו. יכול להכין לעצמו? יכול. אבל הוא לא רוצה להכין לעצמו, אלא שחנה זלדה תכין לו, כי מה בעצם מעיד יותר על אהבה מאשר מישהו שמוכן לעשות בשביל אחר – כך סתם, ללא תמורה? או, למשל, חנה זלדה מכינה לעצמה בכל פעם טוסט עם זיתים ועגבניות שיהיה לה לעבודה. יכולה להכין שניים? יכולה. אבל לא תכין עד שלא יגיד קלמן במפורש. וקלמן הלא לא יגיד מפורשות, כי אז זה לא יהיה משהו שהיא עושה מעצמה.

וכל הזמן חשב קלמן בראש על ההורים שלו, שאמא שלו מכינה לאבא שלו קפה כל הזמן, או מגישה לו פתיתים עם בצל, או דברים כאלה שהיא עושה לו בלי איזה הסכם קדמוני, וחשב ומה איתי, למה אני לא זוכה לדברים האלה. הנה כי כן קלמן שמע פעם את הרב יעקובוביץ' אומר שאהבה נמדדת בדברים האלה שבהם אנחנו חורגים מעצמינו, ואמנם הרב יעקובוביץ' דיבר על אלוהים אבל קל וחומר לזוגיות. ולכן חיכה קלמן מאוד שחנה זלדה תעשה משהו בשבילו בלי שיבקש. שרק תיטה לכיוונו כמו השמש אל הנר.

אבל שום דבר מזה לא קרה, והוא התחיל לחשוב אם היא אוהבת אותו בכלל או שמא סתם התחתנה איתו כי הוא שידוך טוב, בחור שלומד משפטים וכל זה.

ביום אחד בסוף כסלו, הנר השלישי של חנוכה. נמאס לו לקלמן, והוא אמר בקול ומפורשות, 'נו, חנוכה'. אבל חנה זלדה לא הנידה עפעף מהפלאפון שלה, ורק אמרה 'כן, נחמד'. 'נו, אולי נאכל?' ניסה קלמן, אבל חנה זלדה רק אמרה 'כן, למה לא'. וכיון שכך אמר קלמן 'אני מאוד רוצה לאכול לביבות בחנוכה' ורק אז הניחה חנה זלדה את הפלאפון ואמרה בהדגשה, קלמן, אי אפשר להכין לביבות, אין לנו קמח.

נו, קמח, אמר לעצמו קלמן. אז נקנה קמח. הלך לו למכולת של דודו, קנה שני קילו קמח, חזר מתנשף, הניח את הקמח על השולחן ואמר נו, חנה זלדה. הנה קמח. שוב הניחה חנה זלדה את הפלאפון ואמרה, אבל קלמן, אין לנו שמן. שוב ירד קלמן במעלית, הלך לו למכולת, חזר, הניח את השמן, ואז אמרה חנה זלדה אבל סוכר, אין לנו סוכר, ושוב ירד קלמן, גשם התחיל לרדת, דודו אמר לו נו מה, אין לך פלאפון לשאול את הגברת שלך אם יש עוד משהו שהיא צריכה? וצחק, אבל קלמן לא צחק.

הוא חשב לעצמו, 'הגברת שלך', אולי הייתה זו טעות, כל הסיפור של החתונה והאירוסין וכל זה. מה ביקשתי, אמר לעצמו, שאשתי תכין לי לביבה? אפילו מהלביבה כבר יצא לי החשק, רק שהיא תקום מהספה ותגיד נו מה, קלמן, בא לך לביבה? אני מכינה. אבל חנה זלדה נשארה כך בפלאפון שלה, מסתכלת באינסטגרם על תמונות של רבניות או משהו, וקלמן הוא מתרוצץ ברחבי העיר, והרי ידע ששום דבר לא יצא מזה. היא לא תישבר. אי אפשר לשבור אותה, את חנה זלדה.

ובאמת כשחזר בפעם האחרונה אמרה לו חנה זלדה נו, קלמן, אולי נלך לישון, אין לי כח, ואז יצא מקלמן כל הקלמניות שלו, והוא אמר מה אין לך כח, חנה זלדה, איך אין לך כח, ערב שלם את גוללת פה בפלאפון בזמן שאני מתרוצץ כמו איזה חמור, מה כבר ביקשתי, שתקומי ערב אחד ותכיני לי משהו טעים לאכול בלי שאני אצטרך להתחנן בשביל זה? זה כל מה שביקשתי. איך אין לך כח?

איך שצעק את זה ברחבי הבית התחילה חנה זלדה לבכות, ואמרה אבל קלמן, באמת אין לי כח. אני לא יודעת מה יש לי, אבל כח – אין לי. מאז החתונה אין לי כח. אני עובדת ממש קשה ומחזיקה את הבית הזה כלכלית ומנסה להיות כאן בשבילך, אבל להרים את עצמי לעוד משהו אני לא יכולה. אני יודעת שאתה רוצה שאני אעשה בשבילך הכל ואני רוצה לעשות בשבילך הכל אבל אין לי כח להרים את עצמי אפילו. אני כל מה שאני צריכה ממך זה רק שתרים אותי אבל בלי שאני אבקש, וכל הזמן אני מחכה שתעשה את זה אבל אתה לא עושה כלום!

ואז הבין קלמן הכל הכל, הבין שחתונה היא לא מקח וממכר שבו אתה מתחתן מצד אחד ומקבל מישהי שתעשה לך לביבה מצד שני, אלא שני אנשים שדואגים מאוד אחד לשני, כלומר שכל הזמן הזה חיכה שהיא תעשה איזה צעד אבל היא הייתה צריכה שהוא ירים אותה מהבור, והוא לא ראה את זה כי הוא היה יותר מדי עסוק בעצמו.

ולכן אמר לה חנה זלדה, זלדל'ה, לכי לישון. תנוחי. את צודקת מאוד. וחנה זלדה הלכה לה לנוח, וקלמן הפשיל שרוולים ולש ורידד ועשה עוד ל"ט מלאכות של שבת לרבות גדידה והוצאה מרשות לרשות, ובבוקר הכין כוס שוקו יפה עם קצפת והניח לידה שלש לביבות סולת מהיפות שנראו במחוזותינו, והניח את המגש על השולחן הקטן מאיקאה, וחיכה בסבלנות עד שתתעורר ותאכל איתו ארוחת בוקר.