שבע שנים

א.

הוא היה קומונר. למה הוא היה קומונר, זו שאלה אחרת, הרי מעולם לא היה בתנועת נוער עד הרגע הזה, ובכל זאת הוא היה קומונר. בבית אל, שם למד. והיה לו טלפון נוקיה של גרופ, וזו הייתה התקופה שבה גרופ היה הדבר הזה שחיבר בין המגזר. לכל אדם עם תפקיד במגזר היה גרופ. וגם אני הייתי קומונר, וגם לי היה אחד כזה, והיו לנו הודעות חינם אחד לשני.

מוזר לחשוב על זה היום, כמעט 17 שנים אחרי, אבל אז זה היה דבר.

והתכתבנו. כל היום התכתבנו. כמו הולכים במדבר שפתאום מצאו מים. התכתבנו על שטויות. ציטטנו שירים שאהבנו. צחקנו מבדיחות משותפות. ביום ההולדת ה18 שלי הלכתי הביתה. עשו לי מסיבת הפתעה. לא ידעתי. התכתבנו כל הדרך. שעתיים של התכתבות, ובסוף הוא היה בבית שלי, זורח מאושר; כל הדרך כתבת לי ובכלל לא ידעת שאני פה.

ב.

אני חושב מה נשאר בי, שבע שנים אחרי. הזיכרון כבר הפך לזיכרון של זכרונות. לפני כמה שנים נזכרתי איך ביומולדת אחד הלכנו לעינות תלם ביחד עם שלומי. חשבתי שזה היה יום הולדת 20, וכבר סיפרתי לעצמי איך שלום לקח טרמפים מירוחם, ובאזכרה בשנה שעברה דיברתי עם שלומי והוא אמר כן, בטח, רק שזה היה ביום ההולדת ה25. הוא לקח טרמפים מבית אל, מהישיבה שהדריך בה. ממילא הוא היה משועמם באותו היום.

ומשהו בי נרתע לפתע, כי אמרתי: אולי כל הזיכרונות שיש לי הם שגויים. סיפורים שסיפרתי לעצמי. דברים שרציתי שיקרו. שהיה נכון שיקרו כמו שסיפרתי אותם. בפועל הם היו עייפים יותר, דרמטיים פחות, רגילים, חיים רגילים כמו של כולם. קצת ניסיונות, קצת התבחבשות, הומור לפרקים, להט ילדותי כשדיברו על משהו שאהב. ומה בכלל אמיתי בזיכרון הזה.

ואחר כך חשבתי: איפה בכלל אני מסתיים והוא מתחיל.

ג.

 הוא אהב את בני ברדיו. הייתה תכנית כזו פעם, של בני בשן. הוא היה שמח שאני אומר 'פעם' כי הוא אהב היסטוריה, דברים ישנים מילאו אותו בחדוות האספנות. בכל אופן, הייתה תכנית כזו פעם והיו בה כל מיני פינות משונות. בשתיים עשרים ושתיים הם היו צועקים בתכנית 'שתיים עשרים ושתיים שמח לכולם!', והם היו מעלים פוליטיקאים לזמזם שירים. היה שם המון נונסנס, ושלום אהב נונסנס. מעולם לא ראיתם מישהו מתלהב משטויות כמו ששלום היה מתלהב משטויות (איך הוא אהב את 'אלבי, סיפור אבירים'!). והוא היה מתקשר לפעמים רק כדי לצעוק 'שתיים עשרים ושתיים שמח!' ולנתק.

שנים אחר כך הסתכלתי על השעון בשתיים עשרים ושתיים ורציתי להתקשר, ופתאום הרגשתי את הדבר הזה, שמחוסר שם טוב יותר אני אקרא לו ההעדר. אבל זה לא העדר. לא בדיוק.

ד.

זה כמו חלל. אין לי מילה טובה יותר לתאר את זה. כאילו מחקו בי משהו במחק, ואפילו את קווי המתאר השאירו מטושטשים. ואני מנסה להיאחז בדבר הזה שנלקח ממני ואני לא מצליח. אני יודע שמשהו בי חסר אבל אני לא יודע מה המשהו הזה שחסר. ואפילו אני לא מדבר פה על שלום, אני חושב, אלא על ההעדר שלו.

הרי מה אנחנו, אנחנו חווים כל הזמן אנשים אחרים באמצעות המפגש איתנו. בשבילי הוא היה חבר. לאחרים הוא היה אח, בן, נכד, אחיין, בן דוד, מורה, מדריך, חבר לצוות. כל אחד חווה אותו אחרת. ובאמת יש משהו שקורה רק במפגש בינינו. היה שלום שהיה רק שלי. פן מסוים בו. חלק שהואר רק כשאני פגשתי בו. ובאותה המידה היה חלק בי שהואר רק כשהוא האיר עלי.

וזה, זה החלק שאין לי. אני לא יודע אפילו להניח עליו אצבע. משהו נלקח ממני, ואין לי מושג מהו.

ה.

אבל כן לדבר על שלום. על ההתלבטויות. על זה ש, נניח, לא היה לו מושג מה הוא עומד לעשות בחיים. הוא אהב אדמה, ואהב את הארץ הזו, ואהב להדריך בה, ואהב אנשים, ואהב ללמד, ואהב סיפורים ואהב היסטוריה, ולכאורה היה מתאים להיות מורה דרך או מדריך או מורה לשל"ח, אבל היה בו איזה משהו דווקאי כזה, אנטי מסגרתי, כזה שרוצה לעצבן קצת, לדחוק את הגבול. ופעם הוא אמר לי 'אני אהיה חקלאי', והיה ברור שהוא לא יהיה חקלאי, כי הוא לא היה אדם מתבודד שכזה.

כלומר לפעמים כן, לפעמים היה אורז תיק והולך יומיים מירוחם לשדה בוקר. לבדו.

אבל רוב הזמן לא. הוא לא היה שוקע בספרים ולא רואה סדרות ולא היה לו פלאפון או רשתות חברתיות מקוונות. ולכן הוא לא היה הולך להיות חקלאי, הוא היה צריך אנשים סביבו.

מה הוא היה גדל להיות? האם היינו נשארים חברים? האם הוא היה נשאר מי שהוא? עם מי הוא היה מתחתן? איך היו קוראים לילדים שלו? איפה לעזאזל הם היו גרים?

ו.

זיכרון: הבית של ההורים שלו. אנחנו במטבח, הוא מכין קפה שחור. הגיל הוא עשרים? תשע עשרה? הוא לא יודע להכין קפה שחור. אני חושב שהוא בכלל לא אוהב קפה שחור.

זיכרון: אנחנו בני 26. מצביעים בפריימרס של הליכוד. הוא מספר לי מי לדעת אחיו צריך להיות חבר כנסת ונוזף בי על זה שאני לא מצביע למי שהוא הצביע.

זיכרון: רואים סרט על המיטה בבית של ההורים שלי.

זיכרון: אני אוכל במשפחת שרקי בערב שבת. מתפלל לפני זה בבית הכנסת של אבא שלו. אנחנו הולכים בשדרות המאירי. פוגשים איזה חבר.

ח.

אני שונא את זה. שונא את הצפת הזכרונות. שונא את הניסיון לדלות אותם בכח. שונא את ההיזכרות. אני אלוף העולם בלהדחיק. אני עושה מעקפים כדי לא לעבור ברחוב גבעת שאול (תמיד אני בוכה שם ליד המרפסת), כדי לא לראות תמונות שלו, ובורח מכל הזיכרונות שלי כי אני לא מצליח להחזיק את כל הסיפור הזה. זו האמת. שבע שנים אחרי ואני עדיין לא מסוגל להיזכר בו כמו בנאדם, וכשמעלים זכרונות אני מרגיש כאילו אני מציג איזו הצגה בפני כולם אבל בפנים, בפנים אני רוצה לברוח.

ואני רוצה לצעוק. לאן הלכת לי. לא אכפת לי מכל העולם אבל למה הלכת ולמה דווקא לי. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שאתה הולך כל החיים עם מישהו ופתאום הוא נעלם לך. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שהלכת לפני שכל העולם ראה אותך. הלכת בשלב ההתלבטויות. ולהגיד זה לא הוגן שלא השארת כלום. כמה מילים כתובות, מעט מאוד תמונות, כמה סרטונים. זה הכל. זה לא להאמין הדבר הזה. כאילו נגוזת. רגע היית, רגע לא.

ז.

וכל הזמן אני חושב איך כל מי שפגש אותו אהב אותו. כמו מגע תלתלי זהב. כל אדם שפגש, מהרס"ר בצבא, החניכים, המורים, השכנים, המוכרים בחנות, המשפחה. כאילו היה בו איזה קסם. כתבתי פעם: אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. אולי בתוך זה הוא התקיים. בתוך המפגשים האלה, המגעים בין האנשים שהקיפו אותו. לכן היה בן טוב כל כך. איש משפחה טוב כל כך. חבר שלא היה ולא יהיה כמוהו.

אני לא יודע, אולי אני עושה פה דרמה ממשהו שלא הייתה בו דרמה. מספר משהו שלא התקיים, שראוי היה להתקיים, אבל ככה אני הרגשתי את הדברים.

ח.

לא ידעתי שאפשר להתגעגע ככה.

אני כותב את זה ומרגיש איך התהום מאיימת להציף בי את הארץ. כותב ובוכה, בוכה וכותב. כי איך אפשר שלא לכתוב. איך ידעו על הדיקציה הגרועה, על המלמול, איך ידעו על הביישנות, איך ידעו על החיבה לבירות בוטיק, על ההומור, על התושייה. איך ידעו על מכנסי הדגמ"ח עם כתמי החימר, על הזקן שאף פעם לא היה מסודר. ואני בוכה, כי כמה שאספר זה לא יגיד כלום. כלום כלום. כל הסיפורים לא יגידו כלום. לא הסיפור על הטיול ברובע המוסלמי אצל הרב שמחה ממורשה ולא הסיפור על מחנה הקיץ בסוף השמינית ולא המעיין שכבר לא קיים מתחת למבשרת, המילים לא יגידו כלום וכל הזכרונות לא יגידו כלום ושום דבר לא יגיד כלום ואני מנסה לאחוז, מנסה לספר, מנסה להחזיק בכל הכח בכל מה שנשאר אבל מה, מה נשאר לי,

כלום לא נשאר לי, רק שאריות של אבק מדברי על כף היד, מתפזרות ברוח.

ט.

לפני כמה חודשים הייתי במצב נפשי לא טוב, והיו לי המון חלומות. חלקם היו סיוטים, ובאופן מפתיע חלק ניכר מהם היו מפגשים עם שלום. והופתעתי, כי חשבתי שאני מדחיק בהצלחה, אבל מה שמדחיקים ביום חוזר אלינו בלילות, וגם שלום חזר אלי.

ודיברנו, אני אפילו לא זוכר על מה דיברנו. אני זוכר איך הכל היה רגוע מאוד. סתמי מאוד. לא אמר לי שום משהו הרה גורל ואני לא אמרתי לו הנה תראה את הגדולה שלי שקרויה על שמך. ולא אמרתי לו כמה אני מתגעגע ולא אמרתי כלום. שלווה גדולה אפפה את החלומות הזה, ואפילו הקצתי מהם בנחת.

הם הלכו ממני, החלומות האלה. אולי הם עוד יחזרו. אבל מאז, בכל הזמן שאני מתגעגע אני נזכר בהם ומדבר אל שלום בקול; כל הדרך כתבתי אליך, ובכלל לא ידעתי שאתה פה.