אם הבעל נאמן לחזור

אחרי שבעה ימים הגיע אחד, אדם בשם הרב עשהאל, למול את הילד. הוא שמע על הסיפור, כמובן. כולם שמעו על הסיפור. אי אפשר היה להסתובב בירושלים בשבוע הזה בלי לשמוע את הלחשושים. הבת של נעמי וראובן, שמעת? והיא הודתה, כן כן, ובכל זאת, קצת רכילות, מה בעצם היה?

מה היה. ככה באמצע הלילה, אמצע חדרי הלידה בהדסה עין כרם, במסדרון שבין חדר מספר 6 לחדר מספר 10, שימי צועק על אסנת מילים קשות. "זונה," הוא צועק. "אני רוצה להתגרש ממך". דבורה המיילדת מנסה לסלק אותו, אבל אסנת מבקשת שישאר. הוא נשאר אבל צועק איך הוא רוצה לעזוב. זונה, הוא צועק, כאילו המילה הזו גדולה ממה שהיא יכולה להיות. אני רוצה לברוח ממך, לא רוצה להיות נשוי לך. ככה הוא צועק, וכל העולם שומע, גם אבריימי מהמסדרון של מיון יולדות שומע ומעביר באי נוחות שקית של גלפז מיד ימין ליד שמאל. גם טניה שומעת. כולם שומעים גבר צועק 'זונה' באמצע חדר לידה, ומתכווצים לפתע, מחכים לביטחון.

ומה עוד הם שומעים. אסנת לקחה מספריים שהיו בעמדת המיילדת. עכשיו היא צועקת. אם אתה בורח ממני אני תוקעת את הסכין הזה בבטן שלי, אני נשבעת לך יא מפגר. בגללך אני אמות בגללך הילד הזה ימות. כולנו נמות בגללך, אתה שומע אותי? תישאר כבר יא חתיכת חרא. והיא מנופפת בסכין וכבר אין ברירה אלא לקרוא לביטחון שיבוא, שיוציא לה את הסכין מהידיים, ובינתיים שימי צועק תגידי, תגידי לכולם של מי הילד הזה, והיא כבר לא צועקת, רק אומרת זה הילד של גל. ואיפה גל עכשיו, ממשיך שימי ושואל, ואסנת אומרת הוא בהונגריה, הלך ללמוד רפואה. היא אומרת את זה כמו מודה באשמה, ושימי אומר ידעתי, לעזאזל, ידעתי. לא היה סיכוי שהילד הזה שלי. היינו נשואים בכלל לפני תשעה חודשים, הוא שואל בקול, והיא אומרת לא, לא היינו, זה היה פסח בכלל, התחתנו לפני שבועות.

ובתוך כל זה היא יולדת בן. צועקת וצועקת ויולדת, והוא פועה בבכי בחדר מספר 6. והביטחון הגיע, אנדריי וגילי, הם מוציאים את הסכין ואת שימי מחדר הלידה, ודבורה המיילדת מחזיקה את הבן הקטן בידיים ומניחה אותו בידיים של אסנת ואסנת רועדת, מי יודע אם מהשפלה או מבושה או מהתרגשות של לידה. רעידות קטנות קטנות בלתי פוסקות, כמו צמרמורת.

נעמי, אמא של אסנת, שמעה את זה מדבורה בעצמה. באה לבקר אותה בבית החולים ופתאום המיילדת קוראת לה רגע, אומרת שומעת, אמא של אסנת, איך השם, נעמי, תגידי רגע, את יודעת איזה צעקות הלכו שם? שלא נדע. נשים צועקות זה תמיד אבל גברים? גברים צועקים ככה? הוא צעק שהילד לא שלו. לא היה לה ברירה והיא אמרה שזה באמת לא שלו. זה לא נורמלי, תגידי לי, אולי כדאי לבדוק שהיא לא אישה מוכה. אולי להתגרש? עדיף להתגרש עם ילד אחד ביד מאשר עם שני ילדים ביד, תאמיני לי, את כל הסיפורים אני מכירה. ונעמי אמא של אסנת שואלת את אסנת תגידי, ממוש, למה הוא ככה צעק? הילד באמת לא שלו? ואסנת נאנחת ואומרת אמא, תגידי, מה את רוצה שאני אגיד.

ואולי דווקא זה דבר טוב שהוא נשאר איתה, אומרת נעמי לראובן בלילה. יושבים שותים שלוק ליקר דובדבנים שראובן מכין כל שנה. כל שנה הוא מכין איזה עשר ליטר, כל ערב הם שותים צ'ייסר קטן. דבר טוב, מה אנחנו יודעים. מישהו צריך לגדל את הילד הזה. בהתחלה הוא מתעצבן אחר כך הוא נרגע אחר כך הוא מתאהב בילד. מה, לא? ככה זה החיים. וראובן מהנהן, אבל אומר באמת הרמתי גבה כשהיא נכנסה להיריון כל כך מהר. קצת מהר מדי אפילו, הייתי אומר. והוא אומר, ומה אם הוא לא יתאהב. מה, את יודעת איך זה ילדים. הוא יוכל לגדל ככה ילד שלא שלו?
ויש לו על מה להתבסס, לראובן, אבל זה כבר סיפור אחר.

וככה גם ההורים של שימי חושבים. הם יושבים איתו בסושי, אומרים לו אתה יודע, אל תלך כל כך מהר. אף אחת לא מחכה לך בחוץ, ככה הם אומרים. להפך אפילו. שמעו איך התפוצצת שם בחדר הלידה, מה, לא יכולת לנשום? להתאפק? ככה אומרת לו איילת, אמא שלו, ויונתן אבא שלו אומר בדיוק, אני חושב שלא עושים ככה דברים גדולים. תתאפק. והם דתיים, אז הם לא מצליחים להתאפק ועורכים איזה דיון קצר, עדיין בלתי מספק, על מעלותיה וחסרונותיה של אסנת. ואומרים תשמע, בסוף זו היא מכניסה לבית. אתה מה, עדיין סטודנט. היא כבר עובדת. מעצבת UX בהייטק הזה שלכם. לא חבל על הכסף? ואחר כך הם אומרים בינם לבין עצמם, באוטו, מי יודע של מי הילד הזה באמת אבל מה, היא חמודה בעצם. איפסה את הבן שלהם אחרי שנים של התפרפרות. כבר פחדו ששימי עצמו יבוא עם איזה ילד שנולד לו בקרית שמונה, יגיד הנה הנכד החדש שלכם סליחה שהוא כבר בן שמונה. והנה דווקא אשתו הייתה זו ש. מה נגיד, מצא מין את מינו.

ומה נעשה שמין הילד הוא זכר וברית צריכה להיות ולכן הרב עשהאל מגיע. הוא יושב עם שימי לפני הברית. אומר תשמע, צריך לחתל ככה וככה וכאן מגבון ושם משחה, ואחר כך אומר, כמשיח לפי תומו, תגיד, זה אתה הולך לטפל בילד? ושימי אומר מה זאת אומרת. והרב עשהאל אומר נו, שמענו את הסיפור. וממהר להצטדק ולהגיד, כולם שמעו את הסיפור. כולם שמעו? שואל שימי, וכאן מתעורר חשדו של הרב עשהאל, כי ה'כולם' הזה היה בו איזו תחושת סיפוק. כאילו שימי מרוצה מעצמו, שכולם שמעו את זה. ולכן אומר הרב עשהאל כן כן, כולם שמעו. לכן אני שואל.

ושימי אומר אני לא יודע הרב אם אני אטפל בו או לא. ההורים לוחצים להישאר. אבל הלב, הלב אומר מה אתה נשאר, והילד לא שלי הרי. וכאן עושה הרב עשהאל מהלך, ואמר שלך, לא שלך, לא משנה, לפי ההלכה אתה חייב להישאר איתה לפחות שנתיים, ואסור לקיים יחסים בזמן הזה, ואחר כך צריך גם לשלם מזונות, וכמובן לפרנס אותה תוך כדי, הרי מאיפה יהיה לילד אוכל. לא פשוט, ככה הוא אומר, ומסתכל על שימי לראות מה הוא אומר.

אבל שימי לא אומר. שימי מתחיל לבכות, ולבכות עוד, ולבכות עוד קצת, ולבסוף אומר מה אני אגיד לך הרב, זה כן הילד שלי בעצם. זה אנחנו עשינו דברים, אתה יודע, ובסוף קרה מה שקרה והתחתנו מהר. אבל מה הייתי אומר להורים, הייתי אומר להם כן, עשינו דברים לפני החתונה? מה פתאום. אבא שלי היה הורג אותי במקום. מנשל אותי מהירושה. וגם אבא שלה. והחברים שלי? איזה פאדיחות. בקיצור, הילד בטח שלי וגם את אסנת אני אוהב, מה אני אגיד לך הרב, זה מה שהיה, הכל סיכמנו מראש שיהיה קצת רעש ונמשוך תשומת לב ומה שיהיה יהיה.

והרב עשהאל מה הוא יודע. לא רב. בסך הכל מוהל. ולכן הוא מוציא קצת יין פטישים ונותן לשימי לשתות, ואחר כך אומר תקשיב יקירי, אנחנו לא במאה התשע עשרה, הכל בסדר. אז עשיתם דברים לפני החתונה, לאף אחד לא אכפת. רק לקדוש ברוך הוא, וגם לו פחות אכפת אחרי שחוזרים בתשובה. ושימי אומר אתה לא מכיר את אבא שלי אבל בסדר, ומנגב את הדמעות ואומר טוב, בוא נצא, צריך לקרוא לילד הזה בשם, ככה הוא אומר, והרב עשהאל אומר טוב, וסוגר את היין פטישים ולא לוקח שלוק כי הרי יש ברית עוד רגע, והם יוצאים לחדר המרכזי של בית הכנסת, שימי מסתכל על אסנת ומחייך ומהנהן ואסנת מסתכלת עליו ומחייכת ומהנהנת גם והרב עשהאל מפייט בקול, בסימן טוב בן בא לנו, בימיו יבוא הגואל אמן.

(מבוסס על שו"ת נודע ביהודה תניינא אבן העזר לט.)

6 מחשבות על “אם הבעל נאמן לחזור

  1. "העמידה מול תופעה שמבקשת תיעוד והנצחה, שמירת זכר, החלישה מאוד, מראש, את החשק שלי לבדות[..]אני רוצה לטעון – בכל הזהירות, אני גם לא רוצה לטרוק בפרצופי את הדלת של הבדיון כי אולי בעתיד יתחשק לי – אני רוצה לטעון שהמציאות עולה על כל דמיון. ושהדמיון הוא סכמטי. ושהיכולת של אנשים להמציא, כפי שהוכיחו מיונג ועד אחרון האתנוגרפים והתאורטיקנים של תרבויות ומיתוסים – היכולת של אנשים להמציא היא מפוקפקת מאוד, ובדרך כלל הם ממחזרים מדעת ושלא מדעת את הסיפורים השחוקים ביותר.
    ככל שסיפור הוא יותר תיעודי, ככה יש בו יותר בליטות. יש בו יותר, מה שבארת' קרא 'האפקט הממשי'. זאת אומרת, העקלתוניות של המציאות, הזיזים שלה, המקריות שבה, כל היסוד הבלתי נשלט שבה, הוא הרבה יותר עשיר, הרבה יותר מעניין וגם הרבה יותר חושף בדיוק את המעמקים שבדרך כלל אנחנו מקווים להם מהספרות הבדיונית, המעמקים הפסיכולוגיים והמעמקים הרעיוניים. מכיוון שהמעמקים האלה עמדו למבחנים במציאות, נחשפו, נלחצו, הגיעו לידי חיכוך, הוציאו את אותם ניצוצות של ממשות, כי הם אכן התרחשו. התרחשו כך, ולא על פי סכמות מוכנות מראש של הדמיון הספונטני בעיני עצמי, שכפי שאני טוען, הוא לעיתים רבות משומש מאוד, מתובנת מאוד".
    (אסף ענברי, דברים מתוך ערב שנקרא "ייצוגים חדשים של הקיבוץ הישן" והתקיים לפני שבע וחצי שנים בון-ליר. נזכרתי מול הדברים האלה, מעוררי ההשתאות. בחיי).

  2. מעניין אבל היחס בין התשובה שנתת, תחת ההסתייגות 'אני לא רב', לבין התשובה של הנודע ביהודה.
    אולי יש כאן אתגר נוסף: לנסות לספר גם את התשובה..

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s