המשימה האחרונה

הרוצח ישב במרכז המסחרי בירוחם ואכל גלידה. היה חם, חם מאוד. הוא היה צריך משהו שיצנן אותו. היו שם שלש, ארבע, אולי חמש חנויות שמכרו ארטיקים בכביש שמוביל מהמכתש למרכז המסחרי, והרוצח קנה לעצמו ארטיק פירות והתיישב על ספסל קטן בצד. האקדח שלו היה מאחור, בצד ימין, מוצמד למכנסיים. היה לו כובע רחב של תיירים ומשקפי שמש גדולים, גם של תיירים, היו לו גם זיפים של שבוע והוא זייף צליעה בצד שמאל, ככה שלא היה לו ספק שאיש לא יזהה אותו אם יהיה צורך. כנראה שלא יהיה צורך.

הוא בכלל תכנן משהו פשוט יותר, בלי יריות, בלי דם. אולי דקירה קטנה באיזו תחנת עצירה ואחר כך להמשיך. בינתיים הוא אכל ארטיק שהיה שבעים אחוז פרי. גלי, הבת שלו, הייתה גאה בו, עם לחץ הדם והסוכרת המאיימת, שהוא לא נכנע לשוקולד. הוא דמיין אותה וחום התרחב בו. זו הייתה המשימה האחרונה שלו, משהו פשוט, לא יותר מדי מורכב, ככה אמרו לו. בגיל שישים וחמש כבר לגמרי הגיע הזמן.

הוא היה מהאסכולה הישנה. גבר מוצק, כמו שעליזה הייתה אומרת. תלתלים בחזה, תלתלים בראש. למראית עין עבד בתור רואה חשבון, מסתובב עם חולצה מכופתרת עם כתם של עט בכיס החולצה ועם מכנסיים קצת גדולים מדי, חגורים היטב. בפועל העבודה הזו הייתה רק כסות לעבודה אחרת. כשהתחיל, מי שקיבל אותו לעבודה, אבו גלאס הגדול, התבונן עליו ממרום המטר שישים ושלש שלו ואמר אתה יודע, כולם הולכים לשירותים. כולם יושבים עם הילדים שלהם בגינה. ההבדל בין רוצחים ובין אנשים רגילים הוא בסך הכל שרוצחים מוכנים לעשות את זה.

המשימה האחרונה. הוא הוציא את הפתק מהכיס והסתכל. נשם עמוק, הוציא משקפי קריאה מכיס החולצה והרכיב, וקרא 'אאודי A4, אמורה לעלות מהמכתש בסביבות שלש אחר הצהריים. לחסל בשקט'. זה היה התכנון שלו גם. להעמיד רכב עם פנצ'ר בכביש של איזור התעשייה, אחר כך לסמן האטה, להתקרב, לפנצ'ר את הגלגל, איש יוצא מהרכב, דקירה קטנה בעורק, ולהסתובב. לא היו שם מצלמות או אנשים, והמשטרה הקרובה הייתה רחוקה מדי, כמו שהתושבים ידעו תמיד. הוא ליקק את הארטיק, שהתקרב מהר מדי לסופו, והמתין. השעה הייתה שתיים בצהריים.

בשתיים וחמישה עצר רכב ליד הפיצוציה שהרוצח ישב לידה. ירדו ממנו שני בחורים שחומים בג'ינס וטישירט שחורה. אחד מהם התקרב לבעל הפיצוציה ושאל נו מה, ובעל הפיצוציה אמר מה מה, והבחור השני אמר התשלום על מאי. אנחנו לא זוכרים שקיבלנו את התשלום על מאי. והראשון אמר, עלה התעריף, אתה זוכר? אינפלציה? אנחנו צמודים למדד. ובעל הפיצוציה אמר אבל מאיפה אני אביא לכם. עדיין קורונה. אין לי מאיפה לשלם, תאמינו לי, והוציא את הכיסים של הג'ינס שלו כדי להדגים את הכיסים הריקים שלו, אבל הכיסים שלו לא היו ריקים וסטפה של מזומן נפלה לו מהכיס הימני.

המשימה האחרונה. הרוצח תמיד חשב על זה בתור עוד משימה, אבל פתאום, בחום הזה, היא קיבלה איזה מימד הרה גורל. הפעם האחרונה. הוא חשב על המוות – כל החיים שלו הוא ליווה את המוות, הביא אותו, ועכשיו אולי המוות מתקרב אליו. הוא חשב על הסוכרת שאולי שם, על לחץ הדם. משהו יכניע אותו בסוף, זה ברור. מה? ומה השאיר לילדים? זה העסיק אותו לאחרונה. אולי היה צריך להשאיר להם עוד משהו. השאיר דירה, ברור, וגם היה לו זמן לנכדים כשיבואו. בינתיים הגיעו רק שניים. הוא נאנח.

המזומן נפל, בעל הפיצוציה החוויר, והבחורים גחכו. אחד מהם שלף סכין קטנה, קפיצית, מרושעת למראה, ואמר 'על שקרים משלמים בדם, אתה יודע', והשני אמר 'וגם בכסף, תביא, תביא את הסטפה הזו'. בעל הפיצוציה נכנס פנימה, וגם הבחורים נכנסו, ואחר כך יצאו. אחר מהם החזיק את הכסף, השני החזיק את הסכין. בתוך הפיצוציה ישב הבעלים וניסה לחבוש איזה חתך. לא עמוק מדי, ועדיין הוא העווה את פניו בכאב.

הרוצח התרומם מהספסל.

הוא לא היה אדם מוסרי. להפך, אפילו. אף פעם לא היה לו קטע להרוג רק אנשים שמגיע להם למות. הוא חשב הפוך; לכל אדם מגיע למות, במוקדם או במאוחר. הוא לא היה מלאך המוות, השופט העליון או אלוהים. סתם מישהו עם אקדח. כדאי להיזהר עם אשליות הגדלות כשמתעסקים בלקיחת חיים של אנשים, בעיקר אם רוצים לראות את הנכדים בשבוע הבא.

ובכל זאת התניע את הרכב ונסע אחריהם. זו הייתה מאזדה 3 כסופה, מהסוג שאי אפשר לזהות במגרש חנייה גם אם היא הרכב היחיד במגרש. מספר הרישוי שלה היה מזוייף, מספר השלדה נמחק, איש לא היה הבעלים שלה. הוא קנה אותה מבחור בחיפה שהיה מומחה בדברים האלה. הבחורים נסעו מהר על הכבישים המדבריים. הוא נסע אחריהם. הם נכנסו לתחנת דלק. הוא נכנס אחריהם.

הכל היה לאט. הבחור עם הסכין יצא לתדלק והבחור השני הלך לקנות ארטיקים בילוו. קנה שני ארטיקים גדולים, מלאים בשוקולד ובקצפת ובאגוזים. הוא לקק אחד כשהרוצח החנה בזהירות את הרכב בשולי הכביש. הם נכנסו לרכב והתניעו ואפילו נסעו כמה מטרים כשפתאום הצמיג שלהם נקרע. היה שם חתך קטן, חד מאוד, הם לא שמו לב אליו בכלל. כשהם יצאו לבדוק מה קרה הרוצח התקרב עם הרכב, עצר בצד עם אורות מהבהבים, בא לבדוק מה קרה. הבחור צעק אליו להתרחק, אבל הרוצח עשה את עצמו כאילו הוא לא שומע.

הוא דקר את שניהם כמעט בלי שישימו לב. שתי דקירות מהירות, מתחת לצלעות ובין הצלעות ללב. הם בהו בו והתמוטטו, והוא הצליח להכניס אותם למושב האחורי בלי שהדם יכתים את אצבעותיו או את החולצה. הם היו רזים, קטנים, כמעט ילדים. הוא הוציא את הסטפה של המזומנים מהכיס האחורי של הבחור השני, בלי הסכין, ואחר כך חזר לרכב שלו. הוא נסע לתחנת הדלק ואמר למוכר באנגלית, איי ס'ינק זאט סאמת'ינג הפנד, והצביע על הרכב שלהם. המוכר יצא, והרוצח נכנס למאזדה שלו ונסע.

הוא עצר פעם אחת, ליד הפיצוציה שקנה בה את הארטיק בהתחלה. היא הייתה סגורה, אבל לא נעולה. הוא לחץ את הדלת ונכנס, המוכר היה בחדר האחורי, מקלל. היו שם גם ילד כבן חמש עשרה ואישה בשמלה פשוטה, כחולה, שנאנחה כל הזמן. הוא הושיט למוכר את מעטפת המזומנים, הרים את הכובע ויצא. הילד צעק אחריו משהו, אבל הוא לא התייחס. במקום זה לקח לעצמו עוד ארטיק פרי, הפעם בטעם פירות יער, ונכנס למאזדה.

הוא נסע עד לאגם, מזגזג בסוף הדרך בין העצים שהמועצה שתלה שם, ובסוף עצר כמעט על שפת האגם. אחר כך התיישב על הדשא שעל שפת האגם, קילף את העטיפה מהארטיק. הכל היה נראה לו פתאום חסר חשיבות כמעט. מישהו יחיה, מישהו ימות. למי אכפת בכלל.

הוא הכניס את הארטיק לפה, פשט רגליים, עצם עיניים והרגיש איך השמש מחממת לו את העור.

מחשבה אחת על “המשימה האחרונה

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s