מאמינים לך

(אזהרות טריגר: תקיפה מינית. התמודדות נפש.)

אחרי שהכל נגמר זאב נאנח כמו בן החמישים שהוא היה, דחף בעדינות את אסנת אחורה והוציא חבילת מגבונים של האגיס מהמגירה העליונה בשידת המגירות כדי לנקות את עצמו. על החבילה הייתה תמונה של תינוק קטן, תמים למראה, מנופף בידו. אחר כך זאב קם, סגר את המכנסיים, אמר סליחה, סליחה, פתח את הדלת ואמר לה לצאת ולא לספר לאף אחד. היא שמה לב שהוא לא מסתכל עליה, ותהתה אם הוא מתבייש. האם יכול להיות שהוא מתבייש. היא כעסה עליו והתביישה עצמה וכעסה כל כך על שהדבר היחיד שהיא יכולה לעשות זה להנהן ולצאת, אבל זה היה הדבר היחיד שהיא יכולה הייתה לעשות.

היא הייתה בת תשע עשרה, מחוץ לבית כבר כמעט חצי שנה. הצבא לא רצה אותה. היא הלכה לשירות לאומי אבל זה היה קשוח, ובשאר הזמן במריבה די ארוכה עם ההורים על הדברים הרגילים שדתיים רבים מול ההורים שלהם. זו מריבה שהתחילה עוד כשגילו אותה בפעם ההיא עם עוז, שאחריה הוא ניתק לחלוטין קשר. זה היה לפני שנה וחצי. עכשיו הוא היה בישיבת הסדר. לומד.

זאב היה מישהו אחר לגמרי – מבוגר, לא מבולבל, לא שואל שאלות, לא שואל בכלל. במבט לאחור אפשר היה להבין למה הוא סימן אותה.

קודם כל, הוא הכיר אותה. הוא היה חבר ילדות של אבא שלה.

דבר שני, היא לא הייתה בטוב כבר חצי שנה. בלי קשר אליו. בלי קשר לעולם. בלי קשר לשום דבר בעצם. היא לקחה כדורים. הייתה פעם אחת שהיא חשבה שג'וש, השכן, פורץ אליהם הביתה, והזמינה משטרה שבאה סתם. פעם אחרת היא חשבה שחמד, המטפלת של ינון אחיה הקטן, מרביצה לו, והתעמתה איתה באמצע המעון. לפעמים חשבה שהיא הולכת להציל את העולם. לפעמים הייתה בטוחה שאף אחד לא יבוא אפילו להציל אותה.

דבר שלישי, היה בה משהו קצת חלש. היא הייתה לבד. הבנות בדירת השירות היו דוסיות. חמודות, אבל דוסיות. ההורים היו רחוקים. זאב התגורר גם הוא בפתח תקווה, ועשה רושם של מישהו שדווקא אפשר לדבר איתו. הוא היה אישיות ציבורית. איש חינוך, מומחה לדיבור רך ולעיניים מחייכות. הוא עבר פעם בחודש בבית הספר שבו היה לה תקן בוקר, הרצה לתלמידות והעביר השתלמויות בחדר המורים. נראה היה שהוא מבין אותה. בפעם הראשונה שפגש אותה אורו עיניו, ומיד הזמין אותה לשיחה וארוחת ערב. לקח לה חודשיים של התקלויות אקראיות שכאלה עד שבסוף נעתרה, והיא באה בשמחה רק כדי לגלות שהאדם הזה, שחשבה לנחמד, היה בעצם מי שהיה.

כל הדרך הביתה היא בכתה. תחנת האוטובוס הייתה מפלט בלב הגשם ששטף את פתח תקווה, והיא עמדה בצד שלה ובכתה. השעה הייתה שבע וחצי בערך. שתי נשים מבוגרות הסתכלו עליה, ואחת מהן שאלה במבטא איטלקי אם אפשר לעזור איכשהו. היא נענעה בראשה לשלילה. מה תגיד, בעצם? איך האישה הזו יכולה לעזור? היא המשיכה לבכות גם באוטובוס, בדרך לדירה, וגם בדירה עצמה. השותפות שלה, טליה ורעות, היו במטבח והכינו פסטה. הם שמעו אותה נכנסת בוכה. לרגע חשבה לספר להן, אבל אז שמעה את טליה אומרת לרעות "זה בטח עוד אחד מההתקפים שלה".

היא נכנסה ישר למקלחת. שטפה את עצמה. אחר כך התקשרה לאמא שלה. אמא, היא אמרה, אני צריכה שתבואי.

מה קרה? אמרה אמא שלה.

השאלה רק הגבירה את הבכי. היא לא ידעה איך לענות לזה בטלפון. לספר לה שבאופן אקראי לחלוטין היא פגשה את זאב, חבר של אבא, והלכה אליו לארוחת ערב בלי לדעת לאן היא הולכת, אם יש לו משפחה, ובלי לספר להורים, ואחר כך גילתה שבעצם הגיעה לקליניקה ריקה, ושארוחת הערב הייתה פיצה מהפיצריה למטה יחד עם שתי בירות, ושאחר כך הוא עשה מה שעשה? איך להוכיח דבר כזה, בכלל? מצד שני, חשבה, למה שתשקר? מה היא מרוויחה מהשקר? איזו סיבה יש לא להאמין לה?

אני לא מבינה, אמרה תקווה, אמא שלה. היא הגיעה בסוף, לקחה את הרכב ממודיעין ונסעה לפתח תקווה. השעה הייתה שמונה וחצי בערב ולא היו הרבה פקקים. היא הביאה איתה כוס שוקו חמה וגדולה שקנתה בארומה. השוקו היה קצת מתכתי, אבל חוש הטעם של אסנת לא היה במיטבו גם ככה, אחרי שעתיים של בכי. זאב? זאב ליוו, חבר של אבא מהתיכון? מאיפה שלפת אותו בכלל?

אני לא שלפתי אותו, גמגמה אסנת.

אני מבינה, אמרה תקווה. אני מבינה. היא חיבקה את אסנת, אבל היה בחיבוק שלה משהו לא בטוח, כאילו היא מאמינה לה, אבל לא בגלל שהיא דוברת אמת אלא בגלל שאמהות מאמינות לבנות שלהן. ואולי היא מאמינה בה אבל דואגת מאוד לא בגלל הפגיעה אלא בגלל המחלה. היא עזרה לה להתלבש ולשתות את השוקו ושאלה אם היא רוצה אולי לדבר עם מרינה, הרופאה, ואסנת לא ידעה אם לדבר עם מרינה בגלל שהיא צריכה תמיכה רגשית או בגלל שאמא שלה חושבת שהיא מדמיינת, אז היא היססה. אני אדבר עם מרינה, אמרה תקווה. אני אדבר ונראה מה היא אומרת. אויש, נתי שלי, היא אמרה. את תהיי כאן בסדר? את צריכה שאני אקח אותך הביתה?

אבא שלה היה בבית. הוא שטף את הכלים מארוחת הערב ושר לעצמו שירים של אריק אינשטיין כשהן נכנסו. הכל בסדר? הוא שאל את תקווה, שולח את המילים מרחפות מעל הראש של הבת שלו. אני לא חושבת, אמרה תקווה, ואסנת משכה בכתפיה. שבי פה, אמרה תקווה לאסנת והושיבה אותה במטבח, אני אדבר עם אבא. היא משכה אותו לחדר השינה, ואפשר היה לשמוע משפטים ומילים שנזרקו משם. "הוא מרצה על מוגנות!" אמר אבא שלה פעם אחת, ואמא שלה אמרה, "אבל כבר היו לנו סיפורים הפוכים, הרי" ובפעם אחרת הוריד את הקול שלו אבל עדיין ניתן היה לשמוע, ואמר בעצב, "מכל האנשים בעולם, איך זה דווקא החבר היחיד שהולך איתי מהתיכון?". אחר כך השתרר שקט, והם יצאו מהחדר.

אבא שלה נכנס והתיישב ליד השולחן. הוא נאנח. אמא שלה נעמדה מאחוריה, הניחה עליה יד מגוננת. הוא אמר, את רוצה להגיש תלונה?

אני לא יודעת מה זה אומר, היא אמרה.

אני חושב, הוא המשיך, שזה לא רעיון טוב. שזה יציב אותך בקו האש, ואת יודעת – הוא חיפש קשר עין עם אמא שלה – את לא תמיד במצב טוב. אני לא יודע אם זה יעשה לך טוב, להתלונן, לעבור חקירה, להתעמת. אולי משפט. למשוך תשומת לב – אני רק דואג לבריאות שלך, יקירה. אנחנו רק דואגים לבריאות שלך. זה הכי חשוב לנו. אם את רוצה ללכת להגיש תלונה, או לספר לפורום תקנה, אנחנו איתך, אבל אני חושב שבגלל המצב שלך הכל מורכב יותר.

הם לא מאמינים לי, הבינה אסנת בבהלה הולכת וגוברת. הם חושבים שאני משקרת, שבוחן המציאות שלי לא מדויק, אולי שמשהו השתנה במוח וזו אני שרציתי את מערכת היחסים הזו. והרי כבר הייתה פעם אחת, אז, עם עוז. הם אומרים שהם מאמינים, אבל הם לא מאמינים. ואם ההורים שלי לא מאמינים, אף אחד אחר לא יאמין. היא נאטמה מבפנים, השרירים שלה התקשחו קלות, אחר נשמה לאט לאט, עצמה עיניים. אני לא יודעת, היא אמרה. לא חשבתי על זה עדיין. אני רק צריכה שיחבקו אותי.

הוקל להם, והרגישו את זה בחיבוק שלהם. היא יכולה הייתה להישבע על זה.

אמא שלה הציעה להחזיר אותה לדירה, אבל היא העדיפה לישון בבית, לנסוע עם אמא שלה בבוקר לכביש 4, ולקחת אוטובוס מצומת גהה. היא לא הצליחה להירדם בלילה. בהתחלה שכבה ובהתה, והרגישה איך יש לה תחושות זחילה איטיות על העור, איזו שכבה מלוכלכת, מצפה, שלא יורדת. אחר כך ויתרה על כל העניין ופתחה את הפלאפון, התחילה לצפות בריאליטי ובסרטוני יוטיוב, והניחה לעצמה לברוח. הלילה זחל לאט לאט, ובסוף הסתלק ונעלם, כדרכם של לילות.

בבוקר אמא שלה העירה אותה. הן שתו קפה יחד. לא דיברו על ליל אמש אלא על דברים שוליים, מטופשים. חצאית שאולי כדאי לקנות. החתונה של אורן בן דוד שלה, שהולכת להיות באיזה אולם אירועים עצום ומפונפן בדרום, ואולי כדאי להגיע עם מתנה ולא עם צ'ק, ומה לקנות במתנה, וכן הלאה וכן הלאה. היא שאלה אותה אם היא רוצה ללכת לבית הספר או מעדיפה להישאר בבית. אחר כך התלבשו, ארזו תיק, נכנסו ליונדאי i20 הירוקה, ונסעו. בתחנה של גהה נתנה לה אמא שלה נשיקה.

אנחנו איתך, היא אמרה לה, אבל נסעה משם. אסנת הלכה לבית הספר לאט, עם תיק על הגב, והרגישה איך התיק מושך אותה אט אט למטה. היא צפתה בעולם כשהלכה ברחוב, כשפנתה ימינה, כשנפנפה לשלום ליעקב, השומר, כשנכנסה לחדר המורים, כשהבינה שמחר זה הזמן ההוא בחודש שיש בו הרצאה של זאב, וכבר לא היה ברור לאסנת מה המשמעות של ה'אנחנו איתך' הזה, והאם בכלל נשאר לה מישהו בעולם שהיא יכולה להאמין לו שהוא מאמין לה.