משמעות לחיים

הדלת נפתחה. איש נמוך קומה, ממושקף, הכניס את ראשו לחדר ואמר 'זילברמן? ג'וש זילברמן?'

מקצה החדר התרומם אדם גמלוני שזוויות עיניו מושפלות, ככה שהיה נראה קצת עגמומי, והלך בצעדים קטנים אל הדלת. הוא החזיק בידו פרוספקט שבראשו כותרת ענקית, אדומה, "מחפשים משמעות לחיים?". הוא עבר דרך הדלת שהוחזקה על ידי נמוך הקומה, והתיישב בכיסא שמול השולחן בתוך חדר, מעברה השני של הדלת. האיש הנמוך שחרר את הדלת וחזר לכסאו. הוא היה אדם תזזיתי, שכפות ידיו נעו במהירות בעודו מדבר.

"כן, אדון זילברמן," הוא אמר. "אתה מחפש משמעות לחיים?"

ג'וש נאנח. "אני לא יודע להסביר," הוא אמר. "משבר גיל הארבעים או שיט שכזה. אני פשוט מרגיש שאני עובד ועובד, בין שמונה לתשע שעות כל יום, עוד שעה עד שעה וחצי בכבישים. פה רואה את הילדים, שם את האישה. וזהו? בשביל זה הכל?"

"אתה במקום הנכון, אדון זילברמן," אמר נמוך הקומה בהדגשה.

"הייתי רוצה להיות חלק ממשהו גדול", הוסיף זילברמן ואמר.

"בדיוק," אמר נמוך הקומה.

"אז מה אתם מציעים כאן, בח.מ.ו.מ.ל.א?" אמר זילברמן.

"חמומלא," אמר הממושקף, "זו דרך נהדרת לתעל את האנרגיה של האנושות ולעשות איתה משהו משמעותי! משהו גדול! יש לנו שני מסלולים נהדרים, מלאי משמעות, מלאי מוטיבציה, לא תעביר עוד את חייך סתם כך!.

זילברמן רכן בכסאו. עיניו ברקו. "ספר לי עוד," הוא אמר.

"שני מסלולים!" אמר הממושקף. "אפשרות נהדרת אחת היא לעבוד – אנחנו קוראים לזה, להעניק אנרגיה – לטובת אותם רבי מעלה, אנשים שבאמת משנים את האנושות בקיומם. תוכל לעזור להם, לפנות להם זמן, כך שיוכלו להקדיש את גאונותם לטובת האנושות עצמה. כך בעצם תהיה מעגל שני של האנשים בעלי המשמעות הרבה ביותר לאנושות! חשוב על עצמך. תהיה האהרון של משה רבינו. הפאולוס של ישו, הווטסון של הולמס!"

"והמסלול השני?" שאל זילברמן.

"המסלול השני הוא מסלול מבריק! גאוני!" זעק הממושקף. "אנחנו מציעים בו שימור אנרגיה. השקעת אנרגיה לטובת בעלי המשמעות של הדורות הבאים. כך תוכל להיות לא רק המעגל השני של יזמים, מנהיגות ויוצרי אמנות, אלא ממש לשמר את האנרגיה שלך ולהעניק אותה לאותם רבי מעלה ייחודיים. האם יש משהו משמעותי מזה? האם אתה יכול לתאר לעצמך?"

"אני לא מבין איך זה עובד," היסס זילברמן.

"זה הסוד המקצועי שלנו," אמר הנמוך. "בחר לך מסלול, וזהו. יותר לא תצטרך להתענות בשאלות של משמעות כל חייך. אנחנו נשלם לך שכר הוגן, אתה תעבוד כאן, וחייך יהיו בעלי משמעות".

זילברמן הנהן. "אינני רוצה להיות מקפל הכביסה של אילון מאסק," הוא אמר. "גם לא הווטסון של הולמס. אני מעדיף לשמר את האנרגיה שלי".

"בשמחה," אמר הנמוך, "בשמחה, בשמחה, בשמחה" לרגע היה נראה בעיניו מבט מזוגג, ודומה היה שהוא נתקע, אבל המבט חזר לעיניו והוא התעשת.
"מחר בתשע בבוקר תתייצב כאן, נראה מה ניתן לעשות".

למחרת בתשע בבוקר התייצב זילברמן בשערי חמומלא. את מקומו של נמוך הקומה החליפו שני בחורים דקים, מהסוג שתמיד עוקף אותך בריצה. הוא התמלא אנרגיה מההתחלה החדשה. הבחורים הדקים הובילו אותו דרך רצף של דלתות עד שהגיע לחדר בינוני בגדלו, בחדר היה גלגל ענקי מהסוג שמשוייך לעכברים שרצים במעבדה, מעליו התנודדה קסדה שאליה מחוברים חוטים חשמליים, ומולו הייתה טלוויזיה. "אתה אמור ללכת על הגלגל," אמר אחד הבחורים, והשני הוסיף, "תחבר את הקסדה לראש. יש לך גם טלוויזיה".

כמובן.

באותו היום זילברמן התחיל ללכת על הגלגל. הוא הלך והלך, ובינתיים צפה בטלוויזיה. לא היה דבר מעניין בטלוויזיה – שני אנשים דיברו זה עם זה. אחד, כמדומה, כעס. הוא המשיך לצפות. באחת בצהריים ירד מהגלגל, אכל ארוחת צהריים שהוגשה לו לשולחן, ואחר כך חזר. הקסדה בינתיים התחממה והתקררה חליפות. לא בצורה מפריעה במיוחד. הוא הלך לאיטו, לא מתאמץ, מאושר מזה שהאנרגיה שלו תציל בעתיד את כדור הארץ ואת האנושות כולה. בחמש בערב הלך הביתה.

לראשונה מאז פרוץ משבר גיל הארבעים הוא הצליח להירדם היטב וישן כל הלילה בשלווה.

למחרת חזר על הדבר. וכך גם ביום שאחריו. יום רדף יום. חודש רדף חודש. הוא קיבל משכורת ממוצעת בסוף החודש, ואשתו, ששמחה לראות אותו נינוח ומאושר סוף סוף, חייכה בשלווה.

אבל לא לעולם חוסן. אחרי חודשיים וחצי מאס זילברמן בסיפור כולו. בגלגל, בטלוויזיה, בקסדה. משהו בסיפור הרגיש לו חסר. כשחשב על זה ארוכות, עודו נובר בספגטי עם פטריות, הוא הבין. הוא יצא מהחדר, טועה בסבך של מסדרונות וחדרים, עד שלבסוף מצא את החדר שבו התחיל הכל. הגוץ ישב שם, משלב רגע על רגע, קורא בעיתון. זילברמן התיישב מולו. הגוץ הסיט את העיתון –

"אה, זילברמן!," אמר, "נו, אתה מאושר? יש לך משמעות לחיים?"

"כמעט," אמר זילברמן, "הייתי רק שמח לראות מי יקבל את האנרגיה שלי".

הנמוך היסס. "זה קצת מנוגד לחוקים," הוא אמר.

"אני אפרוש," אמר זילברמן בתקיפות.

"אני לא בטוח שאתה יכול," אמר הנמוך בצער. "חתמת על חוזה שבמסגרתו אתה עובד כאן כל חייך".

"אז אני אלך לאט לאט ולא אצור אנרגיה," אמר זילברמן.

הנמוך הנהן. "טוב," הוא אמר, "אני אלך רגע להנהלה. נראה אם אפשר לעקוף פה משו".

הוא חזר אחרי חמש דקות. "יאללה בוא," הוא אמר.

הם חלפו שוב, במסדרונות מזמזמים ובחדרים שעליהם כתוב 'נא לא להיכנס' ופעם אחת בחדר שבו (כך דימה) התרוצצו צבים ענקיים, ובסוף הגיעו לחדר עם כמה מסכים. הגוץ הדליק אחד מהם והקיש סיסמה, ואחר כך הקליד רצף מהר של פקודות. לבסוף עלה חלון של מצלמת רשת על המסך. הגוץ רמז לו, וזילברמן מיהר לראות מי עומד לקבל את כל חייו והאנרגיה הצבורה בהם. הוא הביט בצג –

אלה היו שני ילדיו. האחד חיטט באף. השני שיחק בעפר שלצד הרגל שלו. הם ישבו זה לצד בחצר בית הספר. זה היה הכל.

הוא הנהן לעצמו. זה היה כמעט ברור מאליו.