המילים שאין

איך הקריסה פנימה מתחילה. כמו הרבה פעמים, בהודעה: חדשות רעות מאוד, תתקשר.

ואחר כך טלפון. קול נשנק מהצד השני. אבא שלי אוסף כח, מספר: היה פיגוע בחווארה. שני צעירים, יגל והלל.

ואחר כך הלב הצונח, ואחר כך המילים שאין.

***

בבית של סבא וסבתא שבגבעת שמואל יש המולת אנשים שעוברת, מגיעה. בני הדודים נפגשים סביב הסירים, משלימים רגעים של קרבה. עכשיו כששניים מאיתנו אינם יש איזה דחף להתקרב יותר, להזמין, להיות ביחד. סבא שמואל יושב ומספר על הטלית עם פתיל התכלת שיגל קשר לו במיוחד. סבתא יונה יושבת על הכורסא מול הטלוויזיה, מספרת על איך שיגל לקח אותה לקניון של גבעת שמואל לפני שבועיים. היה לו רכב, עבד במוסך של דוד שלו, הוציא רשיון, נהג לכל מקום. הוא היה עוזר לה לעשות קניות (פיצוחים, היא מספרת, וירקות מהירקן שלא צריך לצאת מהרכב בשביל זה), ללכת למרפאה, לכל דבר למעשה. הוא היה נכד של סבתא. אליו היא הייתה מתקשרת, הוא היה אומר 'אין בעיה' ובא. היא נאנחת, אני לא יודעת מה לעשות עכשיו.

גם אני לא יודע מה לעשות. לא יודע גם מה לומר. נראה לי שאני לא יודע כלום, בסוג של עלטה, כאילו אם איישיר מבט על מה שבאמת קרה כאן, אצנח פנימה.

***

אנחנו האדוות. המעגל מסביב. אלה שנפגשו איתם כשהם באו לירושלים לשבת, באירועים משפחתיים, במפגשים פה ושם ("מה קורה?", "בסדר, הכל טוב". לפעמים צחקנו שיגל הוא נער הפוסטר של ה'בסדר'.). בפעם האחרונה שנפגשתי עם הלל הייתה דווקא הזדמנות לשיחה ארוכה יותר, פטפטנו על הצבא (מרוצה מאוד) ועל הישיבה (שמח) ועל היין שביעית של כרם הר ברכה (טעים, תיקח כבר ארגז שלם מה אתה מסתבך עם בקבוק, אני אארגן לך) ואפילו על הנסיעה לגב ההר (לא משנה מה הוא אמר). אני מצטער שלא גררתי את יגל לשיחה ארוכה יותר בפעם הקודמת שנפגשנו; אין איך להשלים את שאבד.

(איך הזיכרון נקרע מן הלב)

***

ביום שני אחרי הלוויה שי, הבכורה שלי, מתעוררת בבהלה עמוקה באמצע הלילה. חצות הלילה, שקט מבחוץ. היא צועקת אבא, אבא. בוכה, משתנקת, לא מצליחה להירגע. היא יודעת שקרה משהו, כי השגרה שלה השתבשה לגמרי, אבל היא לא יודעת מה. אני מחבק אותה בחושך, מניח יד. מנסה להירגע בעצמי. אחר כך אני יוצא מהחדר. כעבור חמש דקות היא טופפת אחרי, משפשפת עיניים. "אבא," היא אומרת, "אני לא מצליחה להירגע".

גם אני לא, שעות אחרי שהיא נרדמת אני בוהה בחשיכה, מרגיש כמו משהו השתבש במציאות, משהו עמוק שהוטח בנו פתאום ומערער הכל.

***

הלל נקרא בשם הזה בגלל שיר של נתן זך. 'אני רוצה תמיד עיניים להלל', הוא נקרא. הנה המילים המסיימות אותו:

"וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל."

***

הבית של שלום ואסתי בהר ברכה מוצף אנשים שאני מכיר ושאני לא מכיר. יש שלט על הדלת שאומר שהשבעה בחוץ, ורק משפחה נכנסת לבית. פוליטיקאים באים לנחם. חלקם באים לשמוע, חלקם מבקשים לדבר. הילדים הקטנים אוספים פאצ'ים צבאיים מכל הקצינים שמסתובבים שם כל הזמן. בתוך הבית מקציף החלב של יגל עובד שעות נוספות, מכין קפה למשפחה שמסתובבת שם, לדודים, לבני הדודים. באיזשהו שלב אסתי נכנסת לשתות משהו, מסתכלת על השלט, מחייכת – מה זה משפחה, היא אומרת. לפעמים אני חושבת שחברים של הלל ויגל היו פה יותר ממני. איך אפשר להגיד להם לא להיכנס.

***

הם לא הסכימו על שום דבר בעולם, בעצם. לא הצביעו לאותן המפלגות. לא התנהגו באותה הצורה. הם היו אחים, אומרת אסתי. בצד, ליד המטבח, אני מדבר עם רחל על ההספד שלה. רציתי שיזכרו שהם גם היו אנושיים. בני אדם. שיזכרו אותם, לא רק את המוות שלהם. אחד הדודים אומר לשלום שהוא זוכר את זה מאירועים אחרים, את התחושה של איך לוקחים לך את האבל הפרטי ושמים לך אבל ציבורי במקום. בחוץ, אחד הפוליטיקאים (יועז הנדל כמדומני, שכבר לא ממש פוליטיקאי), אומר דברים דומים.

***

שלום ואסתי הם הדודים הצעירים שלי, אלה שכמעט בגיל שלי, בעצם. שלום – שלומק'ה בפי המשפחה (ולא בפי אף אחד אחר בעולם, לדעתי) הוא לב גדול. איש נינוח, אכפתי, חייכן ואוהב. אסתי היא ממין האנשים שיודעים להזיז את העולם כשצריך. יגל והלל היו, כל אחד בדרכו, שילוב די מרהיב של השניים. זו משפחה שגדלה על ברכיה של סבתא שקמה לבדה מן השואה, שגורשה מגוש קטיף. משפחה שמחלקת מרק לחיילים, מנהלת גמ"חים ביד רמה, מובילה נוער. אני יודע; תהיה כאן תקומה מן האפר. אבל תקומה אין פירושה נחמה, ונחמה אין פירושה שכחה.

הלב זוכר, והוא לנצח יזכור. בור נפער בנו, וגם אם יבוא יום ונצליח להניח עליו טלאי, עדיין הבור הוא בור, עדיין אנחנו חסרים שניים מהטובים ביותר שהיו לנו.

איזה אבדן, אלוהים אדירים, איזה אבדן.