מה היה במשפט שלמה

ובכן, עבר קצת זמן אז אפשר לספר את הסיפור כמו שצריך בלי לחשוש מההשלכות. ואולי עם לחשוש, אין לדעת. בכל אופן, הרוחות סוערות לאחרונה סביב משפט שלמה. רוב הדוברים מדברים עליו כמו סיפור אגדות ישן, משהו שאפשר להשתמש בו בתור מטאפורה מבלי להתרגש יותר מדי. הם מספרים סיפור על משפט מול המלך שלמה. שתי נשים זונות מתווכחות של מי התינוק. המלך מציע לחתוך אותו. זה המשפט. אחת הנשים מוותרת, ושלמה מכריע שהיא אם התינוק. יש רק בעיה אחת בסיפור הזה.

לא הובא אף תינוק לפני המלך שלמה.

אולי לדייק. היו תינוקות. לא מול שלמה המלך. לראשון קראו יואל, לשני יובל. הם נולדו בכפר קטן בצידו המזרחי של רכס ההר, צד חם, רדוף רוחות, נטול משקעים. נהר הירדן זורם לאיטו בלב הבקעה, אבל קשה מאוד לקיים שם חקלאות כמו שצריך. זהו כפרם של אלה שלא שפר עליהם גורלם להיוולד עם חלקה יפה ליד יריחו, על הרכס ליד בתאל, או בקרבת ערי הנמל עכו ויפו. המקום שאיש איננו מכיר בו, ואליו מגיעים כל אלה שלובשים שחורים ומתעטפים שחורים והולכים למקום שאיש לא מכיר אותם. לאנשים האלה נולדים ילדים, ואין איש שישמור עליהם. ובמקום הזה, לאישה בשם מוחה ולאישה בשם צרועה, נולדים שני תינוקות.

ליד הכפר הזה היה כפר מקביל, של שעירים. שדי המדבר הישראלי. בניגוד לשדי ההר, או שדי הגליל, שדי המדבר הישראלי הם טיפוס מאוד מקורקע. מקומי למדי. הם לא משעשעים מדי, אין להם מלך, והם בעיקר מנסים לחיות את חייהם (האינסופיים כמעט). אה, והם אוהבים לקחת מטיילים. הם לא אוכלים אותם או שוחטים אותם, בניגוד לשמועות. הם פשוט מאמצים אותם אל חיקם. יש להם כללים, לשעירים, ואם הם לוקחים תינוק, הם משאירים שעיר תינוק במקום, ככה פשוט.

זה סידור נוח גם לבני האדם, שכן תינוקות צריך להאכיל ולכלכל ולגדל, ואילו שעירים עושים את החיים נוחים יותר. הם לא נותנים אושר, אבל הם מגנים מאלימות, מספקים נחמה, הם לא אוכלים כל כך הרבה, ותמיד ישארו בסביבה. כבר הרבה שנים שלא בוצעה החלפה. מאז ימי השופטים, אולי.

אבל הנה כך, ביום בהיר אחד, שני תינוקות הוחלפו. יובל ויואל. אבל במקום שני התינוקות נשאר שם שעיר אחד קטן, שחור עיניים. נטול שם. אפשר היה לדעת שהוא שעיר, כי כשאחד הלקוחות יצא בשחר הבוקר מהביקתה ופנה ללכת כשהלמות יין אמש עדיין בראשו, הוא כמעט דרך על השעיר – ומצא את עצמו מרחף באוויר מעל הבאר. כמובן שגם מוחה, אמו של יובל וגם צרועה, אמו של יואל רצו את השעיר לעצמן, והן רבו במכות ברחבי הבקתה, כדים נשברו, קמח נזל מן הסדקים, ובסוף לא הייתה ברירה אלא להגיע לשלמה המלך, שיחליט.

לא כי הוא היה השופט הגדול. לא זו הסיבה. הסיבה הייתה ששלמה הכיר שדים.

הוא אכן הכיר אותם. בבוקר הירושלמי הצונן, המטפטף, כשישב על הכיסא ומולו שתי הנשים והשעיר, הוא ידע שאין ברירה אלא להרוג את השעיר. שבני האדם מתאהבים בהגנה שהשעיר מעניק. באלימות הזו, המשוגעת, אבל שבחלוף השנים האלימות מפעפעת החוצה, מרעילה את הכפר, את הקהילה, את העם, אפילו, ויוצרת שני מחנות נפרדים. בלית ברירה הורה להביא את החרב האישית שלו, החרב שחושלה על ידי אשמדאי, ולהרוג את השעיר. הריגת שעיר גורמת למלחמה ארוכה, עקובת דם, בין בני האדם ובין השדים, אולם נראה היה שאין ברירה אחרת. או לגזור את העם, או לגזור את השעיר.

לא כך הסתיים הסיפור. ברגע האחרון נשברה אחת האמהות וביקשה שלא להרוג את השעיר. שלמה הסיק שהסכסוך בין השתיים לא הגיע למקום שאין לשוב ממנו, ואולי היה לו לב רחום, ואולי פשוט אהב שדברים הם שלמים, שדים, עמים, הכל, ועל כן הניח את החרב. האם השניה קיבלה את השעיר, והאם הראשונה שבה לביתה ומצאה את בנה, יובל, ממתין לה בשער הביקתה, ולצידו לקוח מאלה הנאמנים. היא לא ידעה חיים ארוכים, אבל היה לה בן.

שלמה לא עקב אחרי האם השניה. הוא נשאר בירושלים, התמודד עם מרידות ווהזקין אט אט, חכם, מוקף נשים, עשיר. ימים מספר אחרי מותו התייצב אחד מגובי המיסים שלו בשכם, והכריז על חלוקת ממלכת שלמה לשתי ממלכות. הוא הקים את ממלכת ישראל ועמד בדרך פלא בכל המלחמות והאיומים שהתרגשו עליו. שמו היה ירבעם בן נבט. הוא לא דיבר הרבה על אמו. אולי קצת התבייש בה ובעבודתה. שמה היה צרועה.