שמונה שנים

א.
מה עוד לומר שעדיין לא נאמר.

כל הזמן אנחנו מדברים דברים שכבר נאמרו. אנחנו מזכירים שוב את הטיול ההוא, ואת ההדרכה ההיא לכל בני הדודים, ומספרים את הסיפור על המעיל שהוא קנה בגולף ואיבד כעבור שבוע. ואנחנו מתבדחים באותו חוסר אונים שבו מתבדחים רק אנשים שנעקר משהו מחזם. מספרים חלק מהבדיחות שוב ושוב, כאילו הצחוק המשותף יעזור להחזיר משהו.

הוא היה אוהב את זה. הוא אהב למחזר בדיחות. לספר אותם שוב ושוב. לצחוק מהן. פעם אמרתי לו נו די, לא יכול להיות שאתה עדיין עם הבדיחה הזו, והוא אמר, אם בדיחה היא בדיחה טובה, למה לא לספר אותה שוב? וכך כתבנו על כל הטרמפיאדות בצפון שיר היתולי שכתב פעם הרב חיים נבון ("מה נאוו שוליים", למי שזוכר. אם מישהו זוכר בכלל). והיה בזה משהו. הנה, שנים אחרי ואני נזכר באותן רפליקות, אותן בדיחות, אותם משפטים שנאמרו שוב ושוב עד שנחרטו בי.

אבל את הדברים האחרים אני לא זוכר. רק זוכר שהתקיימו, אבל מה הם היו, את זה אני לא זוכר.

ב.
אלה אולי דברים שצריך להגיד על הזיכרון. שאחרי שמונה שנים הוא דוהה. הופך להיות קווי מתאר.

מה אני זוכר.

אני זוכר שהוא הוא היה נמוך. כמה נמוך, לא מאוד. לא משהו יוצא דופן. זוכר שכשהניח תפילין סביב בר המצווה, הרצועות נכרכו עוד ועוד סביב כף היד הקטנה שלו, ואבא שלו קיצר לו את הרצועות כדי שלא יצטרך להסתובב עם מטר של רצועה לא בשימוש. היה לו ראש עטור תלתלים בלונדיניים שצמחו לכל כיוון שרק יכלו, וזקן שהתפרע (וסודר לקראת הפסח האחרון בחייו), והייתה לו דיקציה שהייתה כל כך קשה להבנה עד שלפעמים הייתי מהנהן למרות שלא הבנתי מילה.

וזה מוזר אבל כשאני נזכר בו אני נזכר קודם כל במראה. גובה, שרירים, צבע עיניים. את הקול אני מנסה לשחזר. תנועות גוף. אני זוכר קפיצות למעיינות. ספציפית יותר אני זוכר איך הלכנו פעם למעיין מתחת למבשרת ציון, מעיין שלדעתי כבר לא קיים, נהרס בעבודות ההכנה של פארק ירושלים, אבל פעם היה שם מעיין חמוד והלכנו לשם ואני זוכר שצילמתי תמונות (במשך שנה חיפשתי אותם, לא מצאתי. אולי הן על המחשב הישן הישן, שאני לא מעז לזרוק), ולפעמים כשאני מנסה להיזכר בו, אני נזכר איך הוא היה נראה. אבל בצורה מטושטשת. כאילו איזו טביעת גוף שלו נותרה אחריו בעולם ואט אט היא נמוגה.

ג.
בגיל עשרים נסענו לצפון. יצאנו בטרמפים מהגבעה הצרפתית, מצאנו את עצמנו נתקעים בצומת פצאל במשך שלש שעות. הוא פתח ערסל בצומת, ישב בו, קרא ספר, אחר כך החליף אותי בהרמת האצבע. היה לו תיק שקראו לו סמבטיון. הוא אהב אותו מאוד, חיבר אליו עוד ועוד חבלים, שאקלים. אחר כך עלינו על טרמפ עם שני חבר'ה צעירים (אז הם היו נראים לי מבוגרים. היו גדולים מאיתנו בכמה שנים) שנסעו לפסטיבל על גדות הכינרת. הורידו אותנו בצומת צמח. הייתה להם גולגולת קשורה על המראה, והאוטו היה בריח של ירוק. הייתה שם גורת כלבים קטנה וחמודה שהשתינה על הספסל האחורי. שלום התיידד איתה על ההתחלה, וכל הנסיעה היא ישבה בחיקו.

כבר סיפרתי את הסיפור הזה אבל הוא מציף אותי שוב. הכלבה הקטנה. הריח של הירוק. צומת פצאל. ומעל הכל, החופש.

ד.
הוא היה ילד של חופש, ואולי נכון היה להגיד שהוא היה ילד חופש.

אבל באמת חופש. חופש מהסוג של לעשות טיול לבד מירוחם לשדה בוקר. חופש מהסוג שמעולם לא ידעת איפה הוא נמצא כרגע. חופש מהסוג שאי אפשר היה לדעת מה הוא יחשוב, איך הוא יגיב להתפתחות הפוליטית האחרונה, חופש מהסוג שידע לכעוס אבל גם ידע לסלוח, שלא נשא טינה בלב. חופש של דעות ושל אכפתיות, של אי שיפוטיות, של אדם שיכול להיות ילד –

לא במובן הילדותי, כלומר לא מהסוג שמתיילד. ילד מהסוג שמסתקרן מכל דבר, ששמח בכל דבר, שצוחק מכל שטות, שמתרגש מכל אירוע, שמתעצבן על מוזיקה שהוא לא אוהב ומתלהב כשהוא מצליח להצחיק את החובל של הספינה שלו בצבא. כזה סוג ילד וכזה סוג חופש. אבל גם אדם שיודע לכעוס בכעסך, לדאוג בדאגתך, שיודע לעצור באמצע משהו ולהגיד 'הכל בסדר? משהו יושב לך על הלב?'. כזה מין אדם.

איך אהבתי אותו, אלוהים שישמור עלי. אני יושב וכותב את זה באמצע בית קפה במרכז ירושלים ודומע, מוחה את הדמעות שלי עם מפית שכתוב עליה 'בתיאבון' ומשהו נפער לי בלב ואני מוצף כולי בגעגוע. אלוהים איזה אדם הוא היה. כמו דמות מסיפור. איך לא הכרתם אותו כולכם. איזה באסה לכם, בחיי. איזה איש היה כאן.

ה.
אני מתגעגע לבדיחות, אבל גם לכעס, לנוכחות, מתגעגע לזה שעברנו מספיק מסלול חיים ביחד כדי שלא אצטרך להיות מישהו אחר, שהוא הכיר אותי טוב מספיק מכפי שהכרתי את עצמי. אני מתגעגע למי שהיה ולמי שהיה יכול להיות. לכל אלפי השבילים אליהם יכול היה ללכת ולא הלך.

אני זוכר איך הייתי מתרגש כשהיינו נפגשים. איך היה שולח מדי פעם הודעה, 'אני בירושלים, רוצה לשבת?' והייתי אומר כן, או לא, לפי העניין, אבל זוכר איך שמחתי לקבל את ההודעות האלה, כמו דפיקה משמחת בדלת. זוכר איך ניסיתי לתאם ולארגן הכל כדי שנוכל לשבת. זוכר איך חיפשנו מקומות לצאת אליהם, ואיך שמחתי לראות אותו בהפתעה, סתם כך באמצע היום. איך תמיד זה היה משמח.

ו.
הודעות אחרונות:
– יקירי, יש לך שתי בירות פה ועוד רגע פסח.
– נמצא זמן אחר, אני במסע השבוע.

מתי הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו? כנראה ביום ההולדת שלי. הלכתי לכותל עם מישהי שהכרתי אז, ואחר כך עזרת לנו להחליף גלגל. הגעת על האופניים. משם המשכנו – נסעת על האופניים לאט לאט, ואני צחקתי ואמרתי שתלך איתם לידך – לאלדו, גלידה שהייתה אז ברחוב יפו ושלומצי עבדה שם, והיא לא הייתה שם אבל ישבנו ואכלנו גלידה, ואחר כך המשכנו לשוק לשתות בירה, ושתינו בירה בשוק במקום שקראו לו השמטוב וגם הוא כבר לא קיים, ודיברנו על החיים שלנו. סיפרת שבדיוק אתה יוצא עם מישהי, ואני סיפרתי שאני בדיוק לא יוצא עם מישהי, והיינו במין עמדה מהורהרת כזו, מי אנחנו מה אנחנו עושים מה אנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו. ולא ידענו אז שזו הפעם האחרונה.

אבל נפרדנו בחיבוק, ואמרנו אחד לשני 'אני אוהב אותך' ו'יום הולדת שמח', מפני שכמה שנים לפני כן קראת באיזה ספר צהוב וישן, מהסוג שאהבת בגלל שהם ישנים ולא בגלל שהם טובים, משהו על מילים שאנשים הצטערו שהם לא אמרו אחד לשני, ומאז היה חשוב לך להגיד לאנשים שאתה אוהב אותם.

אני שמח שאלה המילים האחרונות שדיברנו זה לזה.

ז.
אני לא אוהב לזכור אנשים על שם סופם וגם אותך אני לא זוכר על שם סופך. אני זוכר הכל, את הכל שכחתי ואת הכל אני זוכר, שלום. הבת הבכורה שלי קרויה על שמך, ופעם בכמה זמן אני קורא לה ונזכר בך. ולא נזכר דווקא בסוף. נזכר בהתחלה. בליל שבועות במורשה, במגילת קהלת. אני נזכר בבית ברחוב גבעת שאול, בנס קפה בשתיים בלילה. נזכר בדברים שלא אכלת כי הם עשו לך בלגן בבטן. נזכר בביקור שלי בבני צבי ובביקור שלך בישל"צ ובקומונה המשותפת ובטיול סוף שמינית ובחגיגות יום ההולדת ובבירות ובקפה ובספרי השירה, נזכר איך אהבת את המשפחה שלך ואיך הם אהבו אותך, נזכר בפרלמנט של בני הדודים נזכר במשפחה שלך נזכר בתקופה בירוחם נזכר בתקופה בצפת, בשירות בחיל הים, בהדרכה במורשה ובבני צבי, בלימודים בהרצוג, בשיחות טלפון אינסופיות, הכל הכל שכחתי ובכל זאת הכל אני זוכר.

מה לומר שעוד לא נאמר.

רק הדברים שצריך להגיד שוב ושוב. אהבתי אותך נורא. לא רק אני, כל האנשים שהכרת אהבו אותך נורא. ולפעמים לא ידעת את זה ולפעמים ידעת, אבל צריך להגיד. כולם מתגעגעים אליך ולא יודעים איך להגיד את זה. הם יושבים באזכרה ומספרים בדיחות וקוראים תהילים וצוחקים אחד לשני אבל בעצם הם מתגעגעים אליך נואשות ואוהבים אותך מאוד.

הלוואי שהיית כאן.