ופלים – פרק ד': צריך לאכול בשביל לחשוב

פרקים קודמים: א, ב-ג.

לארוחת הצהריים היה עוף בתפוחי אדמה שהוא הכין אתמול. החלוקה ביניהם הייתה כזו: דפנה בישלה לשבת, והם אכלו את השאריות עד יום שני או שלישי. במהלך השבוע היה הוא זה שאחראי על הבישולים: חביתות ומרק בערב, פירה ושניצלים בצהריים. לפעמים הכין הרב בני את האוכל מראש, בערב, וכל מה שהיה צריך להכין למחרת היה רק לאכול. בדרך כלל הם לא אכלו ביחד, אבל יום רביעי היה היום הקצר של דפנה, הם אכלו צהריים ביחד, והוא השתדל שיהיה לה אוכל אמיתי. תמיד היו לה ייסורי מצפון כשאכלה ג'אנק, למרות שנראתה טוב אחרי ארבע לידות. היא הייתה קצת נמוכה, קצת מלאה, והיה לה חיוך מדהים שעיגל את הלחיים שלה. היא ביקשה, אז הוא הכין לה אוכל ביתי. לילדים ממילא לא היה אכפת.

מישהו גנב את כל הכסף מגמ"ח הוופלים, אמר הרב בני לדפנה כשהתיישבו לאכול. בדרך התלבט בינו ובין עצמו באיזה שלב הלכות לשון הרע נכנסות לפעולה. מה שלב ההתנעה שלהם. תמיד כשריכל איתה היה רגע שבו הוא אמר לעצמו: די, חלאס עם זה, והעביר נושא. מצד שני, היה לריכולים שלהם 'תמיד'. זה לא היה אחד הדברים שהוא היה גאה בהם, אבל הוא היה צריך את זה. הנה, רק התיישבו וכבר הכל יצא. הוא המשיך – ואחר כך כשניסיתי לתחקר את אחד החשודים, גיליתי שיש עוד איזה סיפור ברקע. אחד התלמידים בישיבה מחלל שבת ואברך אחד תפס אותו, וזה עובר ברכילות בין התלמידים. אבל זה לא קשור, הוא אמר לדפנה, זה סיפור אחר.

רגע רגע, היא אמרה, רגע עם גמ"ח הוופלים. החלטת איפה אנחנו שבת?
מה? אמר הרב בני.
שבת, אמרה דפנה בקוצר רוח, אמרנו שכבר הרבה זמן לא היינו אצל ההורים שלי או שלך ושאנחנו צריכים להחליט לאן ללכת, ואמרת שתחשוב על זה הבוקר. חשבת?
לא, הוא אמר, אמרתי לך, הייתי עסוק בדברים אחרים –
תמיד אתה עסוק בדברים אחרים, היא אמרה. אבל טוב, אני מבינה. ספר לי. הוא ידע שהיא לא מבינה, והיה ברור לו שהסיפור הזה עדיין לא נגמר. שהיא מנסה לסיים את הסיפור שלו כדי שתוכל להתעסק באיפה אנחנו שבת.
אז כן, ספר לי, אמרה מה, מי מחלל שבת? איך האברך תפס אותו? תספר לי הכל, היא אמרה.
זהו, אמר הרב בני, אני לא יודע יותר מזה, אני חוקר את זה עכשיו.

היא צחקה. לא ברוע, מכל הלב. אתה כזה חמוד! היא אמרה. חוקר תעלומות בלשיות בישיבה כאילו משהו קרה כאן. תאמין לי, כלום לא קורה בישיבה הזו. בישיבות אחרות, אולי, אבל כאן אין שום דבר חוץ מפוליטיקה מקומית.
ומה עם איציק חובב ואשתו של נחומי? אמר לה.
נו, היא אמרה, אז היה סיפור אחד, שטויות. מישהו שהיה עם מישהי, זה סיפור קטן. גדול, אבל קטן. תאמין לי, כמו שאני מכירה את הישיבה הזו, בסוף מישהו היה צריך הלוואה ולקח מהגמ"ח במטרה להחזיר תוך כמה דקות. זה בטח האברך ההוא, מה שמו, נו, הזה שנשוי לאורלי. אברכים תמיד צריכים כסף. יחיאלי, אמר הרב בני. נועם יחיאלי.

הוא חשב על זה קצת. טוב, הוא אמר לבסוף, נלך להורים שלי.
תמיד הולכים להורים שלך, אמרה דפנה.
תמיד כשאומרים 'תמיד' הויכוח הופך להטחת האשמות, הוא אמר. זה היה ציטוט של עצמו מדריך חתנים, כשהוא יושב בפנים יודעות כל בסלון מול מיץ תפוזים ועוגיות מאפה בית (הוא היה מחמיא לרבנית. אומר לבני הישיבה, 'זה הרבנית עשתה, תגיד לה תודה', והחתן המיועד היה אומר לדפנה 'תודה', למרות שהרב בני עצמו הכין את העוגיות. זה שעשע אותו) ואומר לחתנים; אל תגידו 'תמיד', אל תהיו מלאי אגו, אל תשתקו בזעף.
הוא שתק בזעף.
אתה בעצמך אמרת הרגע 'תמיד', היא אמרה. הא!

הם סיכמו שילכו להורים שלה, כמו תמיד. בדרכו חזרה לבית המדרש למנחה וסדר צהריים הוא חשב על מה שהיא אמרה. אברכים הם נשואים, ולכן הם צריכים כסף, זה נכון. אבל לאברכים הייתה קופת הלוואה אחרת, להלוואות קטנות, שבה הם היו מקבלים הלוואה עד חמש מאות שקלים בלי לעשות שום דבר שאינו פשוט לחתום במחברת. למה שיחיאלי לא יחתום במחברת פשוט? בשביל מה הוא צריך ללוות מהגמ"ח? גם שאר הדברים שאמרה היו הגיוניים אבל שגויים. אף אחד לא לוקח הלוואה של שלש מאות שקלים מהגמ"ח. חמישה שקלים, אולי. גם זה בספק. שלש מאות שקלים זה רציני. לא, זו גניבה. וכיון שכך, סביר שזה לא יחיאלי ולא אשתו של שלומוביץ', למרות ששניהם היו עדיין חשודים כי, נו, מה אברכים עושים בבית המדרש אחרי סדר ערב.

היה בזה משהו חשוד.

הוא ביקש מיחיאלי לשבת איתו רגע. החברותא של יחיאלי – אחד בשם דורי – עשה פרצוף, אבל הרב בני היה ר"מ, ולכן גדול שימושה יותר מלימודה. הם הכינו קפה שחור והתיישבו בחדר הר"מים הקטן שבסוף המסדרון. הרב בני התלבט קצת מה להגיד. הם לא היו קרובים מאוד, וזה היה מוזר לחשוף בפניו פתאום את כל הסיפור.

תגיד, הוא אמר, אתם בבעיה כלכלית?
האם יכול להיות שפסיק רישא וניחא ליה? אמר יחיאלי. זה בא ביחד, כל האברכים הם בבעיות כלכליות.
לא כולם, אמר הרב בני בזהירות. הוא לא ידע, אבל הניח.

כולם, אמר יחיאלי, בן שבת – בבעיות. נחמני – בבעיות. שלומוביץ' – בבעיות. אפילו אורן, אם לא היו לו הורים עשירים, היה בבעיות. ככה זה. כמה מכשירי חשמל, קצת שכר דירה, שכר לימוד, מלגה של אלף חמש מאות שקלים? אלפיים אם לומדים בשישי בבוקר? זה לא מספיק. צריך גם שיהיה אוכל בבית. צריך לאכול בשביל לחשוב. אבל למה הרב שואל?

הרב גמליאל ביקש ממני לבדוק, אמר הרב בני. זו הייתה חצי אמת. הרב גמליאל אמר לו שישים לב אם האברכים שמדברים איתו נשמעים לחוצים, זה נכון, אבל הוא לא אמר לו ללכת לבדוק אקטיבית. בכל מקרה, זה היה מספיק קרוב.
ואיך אתם מתמודדים עם הבעיה הכלכלית הזו, אמר הרב בני. הוא לא זכר מה היה כשהוא היה אברך. המדד היה יותר נמוך, זה בטח. וההורים? ההורים עזרו? כנראה שההורים של דפנה עזרו, היה להם מאיפה.
אני עובד, אמר יחיאלי. בערבים, עושה הגהות לספרים של המכון התורני. אתמול בדיוק סיימנו ספר, 'ברבורים ושליו ודגים', על הלכות זמירות שבת. סיימתי להגיה אותו באיזה אחת עשרה בלילה.
יש הלכות זמירות שבת? התפלא הרב בני.
יחיאלי נעץ בו מבט מופתע.
כן כן, אני יודע, אמר הרב בני, סתם צחקתי. הוא צחק בקול ושתה מכוס הקפה שהתקררה, ויחיאלי צחק בקול גם הוא, כנראה מתוך נימוס לכבוד הרב שסיפר בדיחה. זה לא היה באמת מצחיק, ושניהם ידעו את זה.

אז יחיאלי ירד זמנית מרשימת החשודים, הרהר הרב בני כששילח את יחיאלי לדרכו. וזה כנראה גם לא רועי, ולא הרב דניאל ולא רובינשטיין המתמיד, כי אמנם כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו ובכל זאת הוא לא רואה את רובינשטיין גונב מהגמ"ח. היה לו סיום באותו הערב, למעשה. נשארו שני החבר'ה מהתיכונית, נתנאל בן ברוך ואשתו של שלומוביץ'. קצת יותר קשה לחקור את האברכית שלומוביץ', ואת שני החבר'ה מהתיכונית הוא לא הכיר, כל זה השאיר לו שם אחד, נתנאל בן ברוך. הוא כתב את המסקנות האלה על פתק ודחף אותו לכיס, והלך להספיק את מה שנשאר מסדר צהריים ועד לרגע שבו יצטרך לתת שיעור בתנ"ך.

זה היה שיעור תנ"ך די קטן. עשרה, חמישה עשר חבר'ה. משהו אינטימי, שאפשר לכל המשתתפים לדבר, לקרוא ולהתבטא. הם היו חבר'ה קבועים והרב בני חיבב אותם למדי. הם התחילו לפני משהו כמו שנתיים וחצי את נביאים ראשונים, והצליחו להגיע בינתיים לאמצע שמואל א'. זה היה הספק לא רע, בסך הכל. אבל בשיעור הזה, באותו יום רביעי, היה משהו יוצא דופן. הרב בני נכנס לכיתה והתיישב, החבר'ה הקבועים התיישבו מולו, ואי שם באמצע השיעור נכנס בריצה נתנאל בן ברוך והתיישב בין כל הסובבים.

הוא היה בחור צעיר, משיעור ב', עם משקפיים ממוסגרים היטב וזיפים קצרים שדאג לטפל בהם היטב. הוא העביר המון פעולות בסניף הקרוב, והרכילות ספרה שהוא יוצא עם הקומונרית. ברוך הבא, אמר לו הרב בני (הוא לא הצליח להתאפק). נתנאל בן ברוך השיב בחיוך והנהון, ומיד אחר כך הרצין. השיעור נמשך כסדרו והסתיים, כרגיל, בשש וחצי, שעה לפני ארוחת הערב. הרב בני היה אמור להמשיך משם הביתה, אבל הוא חיכה עם זה רגע וניגש לנתנאל. או, הוא אמר, שולם עליכם, פנים חדשות באו לכאן!

נתנאל בן ברוך הנהן וליטף את הזיפים הקצרים. הרב, הוא אמר בבהילות, כמעט בלחץ, אני צריך שהרב יאמין לי. זה לא אני. אני לא עשיתי כלום.

מודעות פרסומת

וופלים ב – ג

(פרק א כאן)

(פרק ב')

רועי משיעור ד' לא היה בבית המדרש, ולכן – ככל הנראה – היה בפנימיה. אולי ישן, אולי מעשן, אולי משתעל, אולי משתעמם. לא היו הרבה תלמידים כאלה בישיבה, אז הישיבה לא עשתה מזה עניין גדול; אנשים בוגרים, אי אפשר להגיד להם מה לעשות עם החיים שלהם. בדרך אל הפנימיות הרהר הרב בני בעובדה שלאף אחד מבין שמונת החשודים לא היה, בעצם, אליבי. כולם היו חשודים באותה המידה. הוא נטה, כמובן, להנחה שהרב דניאל ואברהם רובינשטיין הם לא גנבים. אבל למה, בעצם? כי הם החליטו שמה שהם עושים עם החיים שלהם זה ללמוד תורה? מה זה בכלל אומר. מה זה בכלל אומר עלי? חשב הרב בני. בכל אופן, כולם היו חשודים. הדבר הנכון היה לשים דיו או משהו על המטבעות בגמ"ח, לחכות שמישהו לגנוב אותם ואז לבדוק את הידיים שלו. הוא היה משוכנע שעשו את זה בעבר באחת הישיבות, אולי בנתיב מאיר? נשמע מתאים.

כשלמד בישיבה התיכונית הוא היה בטוח שאין דתיים גנבים. זה היה הגיוני; אי אפשר לראות גנבים. אף אדם לא הולך עם שלט 'אני גנב'. אם מישהו היה הולך עם שלט 'אני גנב' כנראה שהוא לא באמת גנב, ובכלל אין אדם משים עצמו רשע. כשנגנב הארנק הראשון מהפנימיות כולם היו כמרקחה, ובארנק השני כבר הציבו צוות שמירה. זה היה בתקופה שמצלמות אבטחה היו יקרות יחסית ורבנים בישיבה התיכונית לא היו אנשים שמדברים איתם, ולכן החבר'ה הציבו מארב ותפסו את אחד מבני המחזור – קראו לו שמעון, שימי, הוא נזכר, והיה לו חיוך עם שיניים קדמיות בולטות – פותח ארון לא לו. שימי החזיר את הארנק ואמר שהוא היה צריך לאכול ולא היה לו כסף. הבטיח שלא יעשה את זה שוב. השמחה במציאת הגנב נמהלה במבוכה ובתחושת חוסר האונים: חבר שלנו היה רעב ולא ידענו. בינתיים חלפו כמה טרמפים במסמיה, כמו שהיו אומרים פעם, והרב בני עצמו היה מבוגר ומפוכח יותר. כולם מסוגלים להכל, הוא ידע, ובייני"שים תמיד רעבים. כולם. למרות שיש להם אוכל בפנימיות. זו לא סיבה טובה לגנוב.

בחור אחד משיעור א' – משה? – למד בחוץ עם החברותא שלו, והוא זה הפנה אותו לחדר 14, החדר של רועי. כשנכנס הרב בני לחדר היכתה בו צחנה שלא היכתה בו שנים: מעין תערובת דוחה של ריחות גוף, נוזלים, גרביים מעופשות, אבק וחלון שהיה שמח להיפתח לעולם אבל מה יעשה וקונו גזר עליו. על השולחן היה תיק תפילין עם השם 'רועי רענן', אבל רועי עצמו לא היה שם. במקומו היה בחדר בחור אחד שהרב בני לא הכיר שישב ושיחק בפלאפון. מי אתה? אמר הרב בני. אתה לא משלנו, נכון? הבחור הרים את עיניו: לא לא, הוא אמר, אני אח של אורן. אורן מעדני? אתה מכיר? הייתי צריך מקום לישון בו ואמרו לי שיש כאן מיטה פנויה, אז העברתי כאן את הלילה. אני תכף נוסע, זה בסדר, נכון?

הוא היה נשמע נבהל, אבל מתחת לבהלה הייתה איזו חוצפה סמויה שרק חיכתה להתגלות. זה היה בסדר מבחינת הרב בני, לא הייתה לו היומרה לחנך את מי שלא למד אצלו. הכל בסדר, הוא אמר, רק אם אתה אוכל כאן תזרוק כמה שקלים במזכירות. אבל תגיד, היה כאן בחור משיעור ד'? קצת גבוה, שיער חום, מסתובב עם שקית לכל מקום? אח של אורן הסתכל על הרב בני. כן, הוא אמר, היה וארז תיק קטן והלך. זה היה נראה שהוא נוסע לאנשהו.

בדרכו חזרה לבית המדרש ניסה הרב בני לסדר לעצמו את חוט המחשבה:
מצד אחד, אחד החשודים, אולי החשוד המרכזי, פשוט קם בבוקר ונסע, מה שהופך אותו לחשוד הרבה יותר.
מצד שני, אנשים נוסעים. זה קורה לטובים ביותר. ובכלל, אם הוא באמת היה החשוד הוא לא היה נוסע. אנשים לא מכריזים על עצמם 'אני גנב'.
מצד שלישי, הוא השאיר את תיק התפילין שלו, מה שאומר שהוא נסע ללא יותר מיום.
מצד רביעי, יכול להיות שהוא לא מניח תפילין בכלל והישיבה מבחינתו היא רק אמצעי להתחמק מהצבא.
מצד חמישי, אולי הוא מניח תפילין ובכל זאת ברח, פשוט השאיר את התיק שלו שם כדי שהם יחשבו שהוא עדיין בסביבה.
הרב בני לא ידע מה הוא מעדיף שיקרה: שהתלמיד שלו יהיה גנב אבל מניח תפילין, או שהוא לא מניח תפילין ולא גנב. זה היה נראה לו שהוא מעדיף את האפשרות השנייה, אבל הוא לא חשב על זה אף פעם עד הסוף. בכל אופן, כך חשב כשנכנס חזרה לבית המדרש וריח המזגן הקפוא היכה בו, הבעיה המרכזית היא איך אנשים מסוגלים בכלל להניח תפילין של אנשים אחרים, זה פשוט מרגיש לא נכון.

בהעדר אחד החשודים חשב הרב בני להפסיק את החקירה. הוא הכין לעצמו קפה בגמ"ח הוופלים, לקח שני וופלי שוקולד וחזר לבית המדרש מבלי להציץ אפילו בלוח המודעות. הוא חזר ופתח את הגמרא במקום שסגר וניסה להתרכז, אבל לא הצליח. התפילין שנשארו טרדו את מנוחתו. אתה צריך להפסיק לחשוד דווקא בו, אמר לו איזה קול פנימי. תדון אותו רגע לכף זכות. אולי הוא לא ברח לשום מקום? אולי הוא משוטט? הוא טיפוס שמשוטט לפעמים. מתבודד. אומר תיקון הכללי. המחשבה על תיקון הכללי הציפה באף שלו את הריח הכבד ששרר בחדר של רועי. אולי הוא פשוט בחור שקשה לו, הוא אמר לעצמו, ואם ככה, הוא לא יותר חשוד מכל חשוד אחר. למשל, הוא לא יותר חשוד מאשתו של שלומוביץ', נניח. אז מה אם היא בת, מה היא עשתה בעשר בלילה בישיבה? שלומוביץ' עצמו היה אמור להיות מזמן בבית, והם היו אמורים לעשות דברים שבני זוג עושים. לא שואלים רב מאיפה הוא יודע דברים כאלה. אז היא גם חשודה, לא? לא פחות מרועי.

הוא ניער את ראשו וניסה לחזור ולשקוע בלימוד כשאוריה, שיעור ג' שחזר מוקדם לישיבה כדי להתחתן עם חברה שלו, נועה, התיישב מולו. כן, אמר לו הרב בני, ואוריה אמר הרב, אני ונועה חושבים להיפרד. הרב בני הסתכל עליו: הוא היה נראה תלוש לחלוטין מהסיפור שתפס את תשומת ליבו בשעה האחרונה, אבל תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כן, הוא אמר לו, אני מקשיב. אוריה היסס. אי אפשר לדבר כאן, הוא אמר בשקט, כולם מסביב מצותתים. ברגע שהרב בני הסתכל עליהם הם למדו בלהט ובמרץ, אז כנראה שזה היה נכון.

הם חיפשו מקום שקט לשבת בו ולדבר והמרפסת הגדולה של עזרת הנשים הייתה נראית כמו פתרון מוצלח. הם עלו קומה (הקפה של הרב בני עדיין היה חמים) והתיישבו בכיסאות שמישהו הניח במרפסת והסתכלו על החצר שמתחת. זו נועה, אמר אוריה, היא נסעה בקיץ לטיול והגיעה למסקנה שאולי לא מתאים לה להיות אברכית בישיבה. היא רוצה ללכת במכנסיים ובכיסוי ראש חלקי, ואי אפשר דבר כזה בישיבה הרי. וגם להפסיק את הישיבה אי אפשר כי אני הרי מחוייב לצבא לעוד שנה וחצי, ואנחנו לא הולכים לשרוד עכשיו שנה וחצי ככה, כחברים, והרב יודע, אנחנו כמובן שומרים נגיעה. איך אפשר. הרב בני הסתכל עליו והרגיש איך הוא מתמלא חמלה כלפי הבחור הצעיר שיושב מולו ומבין פתאום שזוגיות היא יותר מאשר להכין שבת ביחד ושאר עניינים שבצנעה, אלא הצורך לפשר או להתפשר או לריב. אל תצטט אותי, הוא אמר לאוריה, אבל לא כל האברכיות צריכות ללכת בחצאית וחולצת שלשת רבעי. חלקן אפילו, שומו שמיים, מורידות את כיסוי הראש בבית. זו הייתה בדיחה, בעצם, אבל כשאמר את זה שמע מאחוריו קול משתנק. בהתחלה חשב שזה אוריה משתנק, אבל אז הבין שהקול הגיע מאחוריו. הוא ואוריה הפנו את ראשיהם לאחור, כמעט בתיאום.

הם מצאו את עצמם בוהים ברועי, התמהוני משיעור ד', שעמד שם בתפילין, החזיק ביד סידור שפתוח על פסוקי דזמרא ומניח יד על הפה כאילו שמע הרגע משהו שזעזע אותו לחלוטין. הוא בהה בהם חזרה.

סליחה, הוא אמר.

פרק ג'.

התרחשויות מהירות דורשות תגובות מהירות, ולכן ביקש הרב בני מאוריה כמה דקות. תחזור ללמוד, הוא אמר לאוריה, אני יודע שאין לך מוחין אבל תנסה, ותכף אני אקרא לך ונדבר כמו בני אדם. הוא ידע שאוריה לא יחזור ללמוד, ובמקום זה יסתובב כמו סהרורי מול לוח המודעות ויחכה שהרב בני יתפנה אליו, אבל הוא היה חייב לשאול משהו את רועי, וזה היה חייב להיות בלי מישהו שיאזין להם.

רועי עמד מולו בפרצוף קצת חיוור, קצת נבוך, השיער שלו הזדקר לכל מיני כיוונים מתחת לתפילין והיה נראה כמעט שמנוני. החולצה שלו נראתה כאילו הזיע בה הבוקר, לפחות בכתפיים או בצווארון. רועי עצמו היה בחור קצת שמנמן, קצת תמהוני. לא באמת, כמובן, אבל הוא לא דיבר הרבה, וכשדיבר שפשף בכח את אפו כאילו התנועה מוציאה החוצה את המילים. הוא התקשה ליצור קשרים חברתיים, ומשהו בתנועות שלו היה שמוט, קצת לא מדויק. כאמור, קצת תמהוני. קצת תמהוניות בתוך ישיבה משמעה הרבה מאוד תמהוניות מחוץ לישיבה. ישיבות הן מקום מכיל, בסופו של דבר, אז הרבה אנשים מוזרים מתנקזים אליהם.

איפה היית אתמול בלילה, שאל הרב בני. הוא ניסה לעשות את זה בנעימות, שלא להלחיץ.
בישיבה, אמר רועי. הוא עמד עם התפילין, הסידור ופנים מבולבלות, וחיכה שהרב בני יסביר. הרב בני ניסה לסדר את הדברים בראש, ואחר כך התייאש.
כשאמרתי על האברכיות שהולכות בלי כיסוי ראש, הוא אמר לרועי, למה השתנקת?
מה זה השתנקת, אמר רועי.
למה השמעת קול, אמר הרב בני.
רועי הרהר רגע. כי לא ידעתי מאיפה הרב יודע, הוא אמר.
זו יכולה הייתה להיות אמירה תמימה; הרב יודע שאברכיות הולכות בביתן בלי כיסוי ראש. מאיפה הוא יודע. מה, אברכים מספרים לו? הוא ראה? מאיפה לאדם לדעת מה קורה אצל אדם אחר? אבל הרב בני חשד שיש כאן יותר מזה.
מאיפה אני יודע מה, הוא שאל, כאילו בתמימות.
מאיפה הרב יודע על האברכיות האלה, אמר רועי.
ומאיפה אתה יודע? אמר הרב בני.
אני, אמר רועי, הסמיק, השתנק, סגר את הסידור, פתח אותו. הרב בני שתק. פעם, כשלמד הוראה בהרצוג, שאל אותם אחד המרצים כמה זמן לוקח למורה ישראלי ממוצע בין הרגע שבו הוא שואל שאלה ועד הרגע שבו הוא עונה עליה בעצמו. שלש שניות, הוא אמר (כמעט בתרועה. שלש שניות! ובכך בעצם הדגים את הטענה). מאז ידע הרב בני שהדרך הטובה ביותר לחלץ מידע או לקבל תשובה היא פשוט לשתוק. תשתוק מספיק זמן, והתלמידים פשוט יפתחו את הפה רק כדי לפזר את המבוכה.

אתמול לא הצלחתי להירדם, אמר רועי, והסתובבתי ולא ידעתי מה לעשות והלכתי לבית המדרש לראות אם יש כאן מישהו אבל לא היה אף אחד, והלכתי להכין לעצמי שוקו כאן בגמ"ח שוקו (הוא לא אמר 'הגמ"ח ופלים', ציין הרב בני לעצמו), ואחר כך כשיצאתי שמעתי קולות מהחצר והלכתי לראות מי שם, וכשהלכתי לראות מי בחצר שמעתי את נתנאל בן ברוך מדבר בקול על זה שאחד האברכים אמר לו שהוא תפס מישהו מהישיבה מסתובב בתל אביב בלי כיפה בשבת כאילו הוא חילוני, כלומר שהוא באמת חילוני, אבל הוא לא בטוח אז הוא לא רוצה שיסלקו אותו מהישיבה, והוא, כלומר האברך, אמר לו, כלומר למישהו, שהוא לא יספר על זה לאף אחד, אבל הוא סיפר על זה לנתנאל בן ברוך, ואני שמעתי אתמול אותו מספר את זה למישהו, אבל אני לא יודע מי זה היה.

את כל זה אמר רועי מהר מאוד ובמבוכה, והרב בני היה צריך להסביר לעצמו, כמו בסוגייה ביבמות: אברך אחד תפס מישהו מהישיבה מחלל שבת. הוא הבטיח לא לספר על זה לאף אחד, אבל הוא סיפר את זה לנתנאל בן ברוך, ונתנאל סיפר את זה למישהו אחר. למה האברך סיפר? ולמה נתנאל סיפר? ואיך כל זה קשור לגניבה מגמ"ח הוופלים? הוא לא ידע, גם לא אם זה קשור האחד לשני. קורלציה, הוא נהג להגיד תמיד, אינה סיבתיות. אבל הוא היה צריך לשאול עוד שאלה את רועי.

אתמול כששילמת לגמ"ח, הוא אמר לרועי —
לא שילמתי אתמול, אמר רועי,
למה לא? אמר הרב בני,
שילמתי עשרה שקלים לפני שבוע, אמר רועי, ולא היה עודף בקופה אז השארתי שם את עשרת השקלים ועכשיו אני לוקח על החשבון.
טוב, אמר הרב בני. הוא טפח על כתפו הלחה של רועי, שהתפלא על מפגן החביבות הזה אבל לא אמר כלום. בהצלחה, הוא אמר, והלך לקרוא לאוריה ולהשלים איתו את השיחה.

אוריה אכן הסתובב מול לוח המודעות בפרצוף אבוד, והרב בני הכין עוד כוס קפה (הקודמת התקררה בינתיים), שילם והציע לו לעלות חזרה. הם עלו, אבל כשהתחילו לדבר אוריה התפרץ לפתע. אתה יודע הרב, הוא אמר, לפעמים אני חושב שאני איתה רק בגלל שהיא יפה. זה הגיוני הרב? זה הגיוני להיות עם מישהי רק כי היא יפה?

הרב בני לא ידע מה להשיב. דפנה, אשתו, הייתה יפה בעיניו, אבל הוא חשב שזו לא הייתה הסיבה שהוא התחתן איתה, אי אז. למה בעצם התחתן איתה? הוא ניסה להיזכר. לא הייתה לו תשובה ברורה. פשוט הסתדר להם ביחד. אני לא יודע, הוא אמר לאוריה, אבל זה שהיא יפה זו גם לא סיבה לא להיות איתה. פשוט תהיו ביחד מהסיבות הנכונות. אבל היא לא דתייה כמוני, אמר אוריה, אז מה זה בעצם הסיבות הנכונות? שאנחנו מדברים? שהיא רוצה בטובתי?

המשך השיחה לא הצליח להתרומם לשום מקום. תישן על זה, הוא אמר לאוריה, תנשום קצת אוויר, תירגע, ותראה איך אתה רואה את זה מחר בבוקר. נדבר מחר בבוקר בתחילת הסדר, טוב? טוב, אמר אוריה, אבל הרב בני הרגיש שהוא לא איתו. הוא קיווה שאוריה לא יעשה איזה מעשה מטופש, ושהכל יהיה בסדר. בינתיים הלך ללמוד.

בדרך לבית המדרש הוא חשב: הכתף של רועי הייתה לחה, כי השיער שלו היה רטוב וטפטף עליה. הוא ייבש את השיער כדי שיוכל להניח עליו תפילין אבל הכתף נשארה רטובה. הוא ארז תיק קטן בבוקר, כלומר שהוא – כנראה – הלך למקווה על הבוקר. בקיצור, רועי משיעור ד' עשה, כנראה, דברים אתמול בלילה, אבל – שוב, כנראה – לא גנב את קופת הגמ"ח. ולא בגלל התירוץ שלו כמו בגלל שהוא ענה על השאלה בלי להיות נבוך.

עוד עניין הבהב במוחו של הרב בני. הקופה הייתה ריקה לפני שבוע. זה היה הגיוני? כל כמה זמן מרוקנים אותה? כמה כוסות קפה וופלים הישיבה הזו צורכת, בכלל?

הוא הצליח לחזור לסוגיה, ללמוד במרץ במשך כל סדר בוקר ואפילו להעביר שיעור יחסית נורמלי, למרות שהסיפור עם נתנאל בן ברוך המשיך להבהב, כמו נורת התרעה של פלאפון, בזווית נסתרת במוחו. מי היה האברך? מי התלמיד שכל כך חשוב לו שלא ידעו שהוא חילוני? למה הוא סיפר לנתנאל, ולמי נתנאל סיפר?

הוא הרגיש שכל הדברים האלה קשורים איכשהו, אבל זכר היטב את מה שאמר לו ראש הישיבה, הרב גמליאל, לפני חמש עשרה שנה. הרב בני נתן וורט יפה בשולחן שבת שחיבר בין כל הקושיות שניתן היה לשאול על הפרשה, ואחרי שסיים חזר לשולחן הר"מים שמח וטוב לב. הרב גמליאל נתן בו מבט מעל למשקפיו. זה היה יפה, הוא אמר. ואחרי שתיקה הוסיף ואמר, כדאי להיזהר מיופי. לפעמים הוא כל כך מעוור אותנו עד שאנחנו לא שמים לב כשמשהו לא נכון.

ופלים (פתיחה)

בית המדרש היה כבר מלא מפה לפה כשמישהו התיישב באנחה מול הרב בני. הרב, הוא אמר, יש לנו בעיה.

הרב בני היה איש מוצק, ממוצע קומה. היו לו פנים קצת ארוכות שעליהם הניח משקפיים עגולים ושיער אפור. הוא היה לבוש מכנסיים בהירים וחולצה מכופתרת. תלמיד חכם צריך ללבוש חולצה מכופתרת, נהג להגיד לתלמידים. בתוך תוכו הוא פשוט חשב שזה נראה טוב יותר מטי־שירט, מה שהיה הגיוני בסך הכל. המישהו שהתיישב מול הרב בני היה אוהד משיעור ה', שהיה לבוש בחולצה אדומה ובג'ינס. הוא היה המפעיל של גמ"ח הופלים של הישיבה, שסיפק וופלים – וחשוב מכך, קפה – לכל בני הישיבה, ולכן הרב בני ידע שאכן יש בעיה, הניח סימניה במקום המתאים, סגר את הגמרא והסתכל על אוהד. כן, הוא אמר.

מישהו גנב את כל הכסף של גמ"ח הוופלים. הצורה בה הגמ"ח כולו תפעל את עצמו הייתה באמצעות קופת אמון ותפריט של מחירים על הקיר. כיף כף עלה שלשה שקלים, וופל – חצי שקל. כוס קפה עלתה שקל בדיוק. מדי פעם, כשנגמר, היה אוהד לוקח את הקופה והולך לקנות מצרכים בקיוסק של עומר, שהיה מתחת לישיבה ומכר סיגריות, וופלים, חלב ועיתונים. קשה היה לדעת כמה כסף היה בקופה, אבל אוהד לא קנה וופלים או חלב בשלשת הימים האחרונים – ואברהם רובינשטיין עשה סיום, וקנה את כל הוופלים – כך שהיה אמור להיות שם לא מעט. אבל זה לא היה רק הסיפור של הכסף, זה היה הסיפור של האמון, אמר אוהד; מישהו גונב? בישיבה? המחשבה על כך הייתה כמעט בלתי נתפסת.

כולם בני אדם, אמר הרב בני ביובש. הוא חשב לעצמו: היה משהו תמים, כמעט נוגע ללב, במחשבה כאילו אנשים שלומדים בישיבה הם מורמים מעם. הוא היה כבר כמעט עשרים שנה בישיבה, וידע היטב שאנשים הם אנשים. הם מרמים, משקרים, בוגדים (הסיפור של איציק חובב ואשתו של נחומי! וואי, זה היה כמעט לא יאומן), נוהים – כל מה שיכולת להעלות על הדעת. אבל יש שלב בחיים שבו בני ישיבה מסויימים חושבים שהעולם נחלק לשני מחנות נפרדים: הם וקרוביהם, ואנשים אחרים לחלוטין, שיכולים לעשות דברים שלא יעלו על הדעת. הוא הסתכל על אוהד, שהיה נסער מאוד מאוד, וטפח על כתפו. בוא, הוא אמר, נלך לראות את המצלמות.

הסיפור היה כזה: בשעה תשע וחצי בלילה, מיד אחרי סדר ערב, אברהם רובינשטיין עשה סיום על מסכת בבא קמא וקנה את כל הוופלים שהיו בגמ"ח. אוהד בדק את הקופה מיד אחר כך: היו שם יותר משלש מאות שקלים שהצטברו שם זה תקופה. הוא רשם לעצמו תזכורת לקחת מחר את הכסף ולהמיר אותו לשטרות, אבל "הייתי חייב ללכת לאיזה מקום," הוא אמר, "ולא יכולתי לקחת איתי את הכסף". הרב בני רשם לעצמו שאוהד יוצא עם מישהי. בכל אופן, אמר אוהד, בתשע וחצי בלילה הכסף עוד היה שם. בשמונה ורבע בבוקר – כבר לא.

לא היו מצלמות בחדרון של גמ"ח הוופלים עצמו, רק בכניסה אליו. היה אפשר לראות מי נכנס ומי יצא. לא נכנסו הרבה אנשים באותו ערב לגמ"ח הוופלים. אבל זה היה יותר מזה, חשב הרב בני: סכום כזה של כסף, במטבעות, זו כמות משמעותית. אי אפשר להיכנס ופשוט לצאת כשהוא בכיס. זה צריך היה להיות מישהו שנכנס עם תיק או שקית לגמ"ח. המחשבה הזו צמצמה באופן משמעותי את כמות החשודים הפוטנציאלים. הם ישבו בחדרון הקטן במשרדי הישיבה והסתכלו על ההקלטות שרצו מולם בקצב של 14 פריימים בשניה, ומדי פעם רשמו לעצמם שמות. אחרי חצי שעה הייתה להם רשימת חשודים של שמונה אנשים.

אלה היו השמונה: אברהם רובינשטיין, המתמיד, החזיר את שאריות הוופלים לשיש של הגמ"ח וככל הנראה כתב 'בתיאבון'. נועם יחיאלי, האברך, נכנס עם תיק של מחשב נייד ויצא עם קפה שחור. נתנאל בן־ברוך, משיעור ב', נכנס עם תיק הגב שלו ויצא עם כוס תה נענע. שני חבר'ה מהתיכונית נכנסו השכם בבוקר עם תיק טיולים עצום (כולל מזרון פלצב! חיי התיכון הם אכן מוזרים מאוד, חשב לעצמו הרב בני), אשתו של שלומוביץ' נכנסה עם עגלה (ותינוק, ככל הנראה) ויצאה עם בקבוק מטרנה, הרב דניאל, הרב של שיעור ב', נכנס עם התיק שלו וכנראה הכין נס קפה לפני החבורה שהעביר בלילה, ובשעה שלש וחצי בלילה נכנס לגמ"ח רועי, הבחור הקצת תמהוני משיעור ד', ויצא משם אחרי כמעט חמש דקות בלי כוס קפה או תה. בלי כלום, בכלל, חוץ מהשקית שלו.

כשאוהד ראה את רועי הוא כמעט קפץ. זה הוא, אמר לרב בני. ברור שזה הוא. אבל הרב בני הסתכל על אוהד כמעט בנזיפה. לא לימדתי אותך כלום? הוא אמר. כשאתה רואה שהרמב"ם טועה בצורה פומבית, מה הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?
לא יכול להיות שהרמב"ם טעה, אמר אוהד.
אבל למה, אמר הרב בני. למה לא יכול להיות שהרמב"ם טעה? מה, הוא לא בן אדם?
יכול להיות, אמר אוהד, הוא היסס. לא הבנתי, הוא אמר.
זה מאוד פשוט, אמר הרב בני. כשמשהו מאוד מאוד ברור, כנראה שהטעות במקום אחר. אולי אפילו אצלנו.

אז מה עושים, אמר אוהד, והרב בני נאנח. אתה לך תלמד קצת, הוא אמר. גם ככה אתה מבזבז חצי מהסדר על קניית חלב, ואני אלך לדבר קצת עם החשודים.

אוהד הלך לבית המדרש, והרב בני היטיב את משקפיו על אפו, החמיא לעצמו על מהלך חינוכי יפה והלך למצוא איפה רועי משיעור ד' מעביר את הבוקר.

(המשך יבוא…)

וואי וואי וואי (כמה מחשבות)

אוקיי אז ראיתי את שני הפרקים הראשונים של הסדרה החדשה של יאיר (Yair Agmon), שאני מת עליו למרות שהוא מייבש אותי בהודעות כבר חצי שנה. אחלה סדרה, באמת, עשויה מעולה וערוכה מעולה וכל מה שתרצו. לכו תראו ותתעצבנו כמוני, איזה דור מעצבן דור הy הזה, בחיי.

הנה כמה נקודות שעלו בי תוך כדי הסדרה:

א.
תל אביב היא לא העולם. אשכרה. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל תל אביב היא לא העולם. גם ניו יורק לא. גם לא ברלין. יש ערים אחרות ומקומות אחרים בעולם, וחיים שם אנשים שלא מתעדים את החיים שלהם באובססיביות באינסטגרם. אתם פשוט לא יודעים עליהם כי הם לא מתעדים את החיים שלהם באובססיביות באינסטגרם, ואין להם מנוי בהולמס פלייס והם לא בחרדה או בדיכאון. יש להם חשבון פייסבוק והוא פעיל לפעמים, והם צופים בתמונות באינסטגרם, וזהו בערך.

ב.
לאף אחד מהמצולמים בסדרה אין יותר מילד אחד. לא יודע מה זה אומר. כאילו, אני חושב שאני יודע. יותר מילד אחד מכריח אותך לחשוב על העתיד. אתה לא תצא חמש פעמים בשנה לחו"ל (אשכרה) עם שני ילדים. אתה לא תוציא חצי משכורת על בילויים בערב. זה פשוט לא עובד ככה.

ג.
כמו שאני רואה את זה, האקו סיסטם שלי מלא באנשים שיוזמים, שמצליחים, שמרוויחים, שהאינטרנט מבחינתם הוא כלי עזר ולא רק מקור לfomo. העולם החדש הזה משחק גם לטובת דור הy, לא רק לרעתו: יש המון עבודה, אפשר בקלות יחסית להקים עסק ולעבוד מהבית, יותר קל ליזום, מעסיקים מוכנים לתגמל עובדים יציבים, ועוד ועוד.

ד.
השילוש הקדוש הזה של השכלה – עבודה – כסף? הוא לא קיים. אף פעם הוא לא היה קיים. תואר הוא לא תנאי מקדים לעבודה, עבודה היא לא תנאי מקדים לכסף. אפשר להשיג עבודה בלי תואר (אבל עם השכלה וניסיון רלוונטיים), ואפשר להרוויח כסף באמצעות השקעות גם בלי לעבוד. כלומר צריך לעבוד, כמובן, אבל לא כל הכסף מגיע מהעבודה. בקיצור, אני לא יודע מי ייצר את ההבטחה הזו של 'אם יהיה לך תואר מישהו יציע לך עבודה עם מלא כסף' אבל היא הייתה נשמעת לי מפוקפקת מלכתחילה.

ה.
נחמד להטיל על ההורים והמורים את האחריות של 'אתה הכי בעולם ואתה יכול הכל' אבל בחייכם, שתי דקות בכיתה א' של כל בית ספר ממלכתי מספיקות כדי להבין שאף אחד הוא לא הכי מיוחד בעולם ושלא כל מה שאני ארצה אני אצליח. נשגב מבינתי איך אפשר להגיע עם המחשבה הזו לגיל 25.

ו.
מה זה 'אני לא אצליח לקנות דירה אז אני אבזבז 70000 שקל בשנה על בילויים'. מה, דירה זה העיקר בחיים? אז יש בעיה נקודתית עם שוק הנדל"ן בישראל, בעיקר בערים גדולות, זו סיבה לא לחסוך כסף? אין שום סיבה אחרת לחסוך כסף אם זה לא בשביל דירה? זו סיבה לא לחשוב על העתיד? זו סיבה לא לנסות ליזום או להרוויח? זו סיבה לא להשקיע בשוק ההון? נו בחייכם, מה נסגר. לא שאני מסכים בכל דבר עם הסולידית, אבל אם היא לא תוזכר בסדרה הזו זה יהיה חתיכת פספוס.

מה נסגר עם האחריות על החיים שלכם, אנשים?

הצעה

כך סתם, כמעט שנה וחצי אחרי ששרית־רוחמה ושמעון התחתנו, הגיעה אליהם הצעה מפתה. בהתחלה היא לא נראתה כמו הצעה מפתה אלא כמו החבר של שמעון, ימיני, שישב בסלון ושתה קפה ופיזר פירורים של עוגיות שוקולד צ'יפס על כל הספה. שמעון ישב מולו ופטפט ושרית־רוחמה הייתה בפינת האוכל ושמעה בחצי אוזן את ימיני אומר שמעון אחי, שומע, יש לי משהו בשבילך. דירה בבאר שבע, אין דברים כאלה. מושכרת כבר, אפילו. רק תתן קצת הון עצמי תיקח משכנתא ויאללה, שמעון, למה אתה מחכה? יאללה תקפוץ למים של הגדולים או שתישאר צעיר לנצח. זה מה שאתה רוצה?

ככה ימיני דיבר, ושמעון לא אמר לו שום דבר אלא ישב שם על הכיסא ושרית רוחמה הרגישה איך הוא כבר מתחיל להרהר בהצעה הזו כאילו היא דבר חי וקיים ולא רק איזה מגדל פורח באוויר, ובמקום להישאר בפינת האוכל עם הספר שלה 'חמישים דרכים לברוח' היא אמרה, זרקה ככה ממקומה, כמה הדירה עולה, וימיני אמר בעל הדירה רוצה עליה תשע מאות חמישים אבל עם קצת מאמץ אפשר להוריד אותו לשמונה מאות חמישים. אבל רק אם אתם רציניים. אם אתם לא רציניים חבל על כל המאמץ והיה כדאי כבר שתישאר בישיבה, שמעון, כדי שלפחות תלמיד חכם יצא ממך. ככה הוא עקץ ושרית רוחמה הרגישה איך היא מפתחת אליו נוגדנים אבל שמעון הפגוע אמר כן כן, אנחנו בעניין.

ואחרי שימיני הלך לו והשאיר פירורים על השטיח ועל הספה ובשביל קצר מהספה ועד דלת הכניסה, ואחרי שהם ניקו קצת וטאטאו, היא אמרה לשמעון שימי, אתה לא חושב על זה, נכון? ושימי אמר דווקא כן חושב, ושרית רוחמה אמרה מאיפה תביא לו שמונה מאות וחמישים אלף שקל? מה אנחנו, מליונרים? ושמעון אמר מה כלומר, לוקחים משכנתא. ושרית רוחמה אמרה משכנתא, משכנתא, יש לנו אולי חמישים, וההורים יביאו אולי מאה חמישים, בסוף אתה צריך לקחת איזה שש מאות אלף משכנתא. ממה תשלם את זה, מהמלגת לימודים שלך? כי שמעון למד עבודה סוציאלית באריאל. ושרית רוחמה אמרה המשכורת שלי בקושי מספיקה לאוכל ולשכר דירה, מאיפה תשלם עכשיו משכנתא, ושמעון אמר נו, הוא אמר שהדירה מושכרת, ושרית רוחמה אמרה נו, תבדוק איתו, ועכשיו בוא נאכל ארוחת ערב כמו בני אדם ואחר כך נלך להליכה.

וכשהם הלכו להליכה היא הרגישה איך האיש שהולך לידה הוא בעצם איש אחר שהוא לא האיש שהיא חשבה שהוא האיש שלה, כי שמעון שהיא הכירה היה מתרחק מהסיכונים האלה כמו מאש ורק אומר נשאיר את הכסף בחסכונות, נשמור על הכסף הזה, כמה כבר כסף יש לנו, ככה היה אומר ואפילו סנדוויץ' חביתה הוא לא היה קונה בבוקר באוניברסיטה כשהוא היה רעב, ומה פתאום הוא קם ונהיה לאיש אחר שחושב אולי השקעות בנדל"ן אולי לקנות דירה. לא שהיא לא רצתה דירה, כן? אבל לא עכשיו כשהיא מורה לספרות במשרה חלקית שנה שנייה והוא סטודנט ומי יודע מה יהיה בעצם.

אבל דבר גרר דבר ושמעון קפץ לאכול צהריים למחרת ואמר שומעת, ימיני אמר שהדירה לא מושכרת אבל יש לה פוטנציאל השכרה שחבל על הזמן, ככה הוא אמר, שיש שם אוניברסיטה עם המון סטודנטים שמוכנים לשלם כסף בשביל לגור שם בעיר, ויש שם אפילו פארק הייטק מתחדש, וכשהוא אמר 'הייטק' הייתה לו אש זרה בעיניים, ושרית רוחמה אמרה לו שימי, היית פעם בבאר שבע? ושמעון אמר לא, אז מה. היית פעם בסין? ובכל זאת את מזמינה דברים מסין. זה היופי בעולם הזה שאפשר לקנות דברים גם בלי להיות שם פיזית. ושרית רוחמה הרגישה שמשהו לא נכון בטיעון הזה אבל היא לא ידעה מה, ובמקום זה אמרה שמעון, אני לא רוצה את הדבר הזה אני מרגישה שזה לא נכון.

ושימי שלה התיישב לידה על הכיסא ואמר את מבינה שזו ההזדמנות שלנו לצאת מהמעגל הזה? ושרית רוחמה אמרה מה, איזה מעגל, ושמעון אמר נו, מעגל העוני, ושרית רוחמה מרוב הפתעה התחילה לצחוק ואחר כך אמרה חומד, אנחנו לא עניים. אני לא ענייה ואתה לא עני והשקעה בנדל"ן זו לא בדיחה זה לסכן את כל העתיד שלך על משכנתא שאיך תחזיר בדיוק. ושמעון אמר אני בדיוק עני. אין לי רכב ואני גר בשכירות בעיר ענייה ואין לי שום נכס בעולם ואני לא מרשה לעצמי קפה בקפיטריה, מה זה אם לא עני, ושרית רוחמה אמרה נו, אתה יכול להרשות לעצמך קפה בקפיטריה, ושמעון אמר, כל יום? עשרה שקלים פעמיים ביום? מאה שקלים לשבוע? ארבע מאות בחודש? ואם קפה, מה עם קרואסון. את זה אני לא מרשה לעצמי, ושרית רוחמה אמרה טוב, לא צריך לשתות קפה כל יום. אפשר מדי פעם, אבל כשאמרה את זה ידעה שהיא כבר הפסידה בקרב.

ולכן אחרי שבועיים הם מצאו איזה תירוץ גרוע ונסעו לבאר שבע והלכו לראות את הדירה, והדירה הייתה מגעילה קצת כמו שדירות לפעמים מגעילות, קצת רטיבות בקצה (בעל הבית, שהיה רזה וגרום והיה לו שעון רגיל מאוד על היד, אמר 'זה שטויות, זה מדבר כאן, מאיפה תהיה רטיבות), אבל שמעון הסתובב ואמר כל מיני דברים כמו 'זה כיוון אוויר נהדר' ו'יש כאן פוטנציאל השכרה גבוה' ואפילו 'כמה זה על בסיס מדד תשומת הבנייה?' שזה היה הרגע שבו שרית רוחמה הבינה שהיא בת עשרים וארבע אבל אין לה שום מושג מהעולם הזה. כלום כלום. אפילו מה זה תשומת הבנייה היא לא יודעת, ואיך היא הולכת לקחת ככה משכנתא.

ומצד אחד שימח אותה ששמעון מבין בדברים האלה ומצד שני הלחיץ אותה כי שמעון שהיא הכירה לא היה לו ראש עסקי בכלל והוא התעסק בעניינים ברומו של עולם ורצה להציל את עם ישראל ופתאום ככה הוא מודד תשומות בנייה או משהו, מה קורה כאן, הכל היה מבלבל. ובדרך חזרה שמעון אמר המון מילים כמו קלצ ופריים ושרית רוחמה, שלא הייתה טפשה כלל ועיקר, הבינה שמתגשם בה הסטריאוטיפ הישן של אמא שלה, על זה שכסף הוא נחלתם של גברים ונשים צריכות לדעת לנהל בית כמו שצריך, וזה עצבן אותה ממש. אבל במקום לפרוק את זה על שמעון, היא רק קצת הייתה קרירה אליו ובמקום זה פתחה ויקיפדיה וקראה את הערך 'משכנתא' והבינה דברים.

ככה היא למדה שלשה ימים במקום להתכונן למבחנים ואחרי שלשה ימים היא באה לשמעון, שכבר שוחח עם הבנק לאישור עקרוני למשכנתא וקבע פגישה ואפילו קנה חולצה מכופתרת אחרי שנה וחצי שהיא לא הצליחה לשכנע אותו לקנות, הכל בשביל הכסף, ואמרה לו שמעון, אנחנו לא נעמוד בזה. ושמעון אמר להפך, מה זה כבר שש מאות חמישים, ושרית רוחמה אמרה זה נכון, אבל ההון העצמי שלנו הוא ככה וככה ורמת הסיכון שאנחנו יכולים להרשות לעצמינו היא ככה וככה, ובאחוזים משווי הנכס וכל זה, ריביות ופריים וקלצ ומה לא, את הכל היא אמרה בשטף כאילו לא למדה את זה הרגע, ובסוף אמרה, שימי, בוא, שנינו יודעים שאני נלחצת ממזג האוויר ואתה נלחץ ממבחנים. אין לנו את היכולת הנפשית לעמוד בזה. עזוב אותך, חכה קצת.

היא ראתה את ההיסוס שלו ואת הרצון שלו לגדול ולהתבגר ואת הפחד שעוד כמה חודשים הדירות יעלו אינסוף שקל, וגם את הפחד מהמשכנתא ואת המחשבה שחוב זה דבר לא טוב ואת הפחד להתחייב ולעבוד המון כל חודש רק כדי לכסות את השעבוד הזה, ככה ראתה בפנים שלו, ואמרה טוב, יודע מה, אפשר ללכת לבנק לראות מה קורה. ככה היא אמרה, והם הלכו לבנק והבנקאי אמר להם ערבים או שאין מה לעשות, ושמעון אמר טוב, ההורים יהיו ערבים, בטח, ושרית רוחמה הרגישה שדווקא לא כזה רעיון גרוע לקנות את הדירה, אבל כשיצאו מהבנק ימיני התקשר ואמר שומע, בעל הדירה ירד מזה, הוא יעשה שיפוץ וימכור אותה בשלש מאות אלף יותר, ככה הוא אמר.

וברגע הזה שימיני התקשר הוקל לשרית רוחמה מאוד, כאילו עד עכשיו רבץ עליה הר ופתאום נעלם, והיא הסתכלה על שמעון וראתה אותו שהוא לא יודע מה להרגיש, אם לשמוח או להתבאס, ואמרה לו לא נורא, תבוא עסקה טובה אחרת, וכשאמרה את זה הבינה שני דברים. קודם כל הבינה שהיא מתבגרת לאט לאט וכבר מבינה דברים, והבינה שגם שמעון מרגיש פתאום טוב ואולי הוא לא רצה את זה מלכתחילה רק בשביל להרשים את ימיני ולא להרגיש ילד, ודווקא היה לה נחמד שהיא עדיין צעירה והוא עדיין צעיר ושיש להם עוד קצת זמן של ילדים ביחד עד הילדים, ואמרה לו שימי, אתה רוצה אולי קפה עם קרואסון כאן בקפה של בלהה ליד הבנק? ושמעון אמר כן, אני רוצה, במין שמחה מהולה שכזו, ושרית רוחמה ראתה את האור בעיניים שלו וידעה שהם עוד יקנו דירה יום אחד ויהיה להם לחוץ מאוד ושהם הולכים לריב הרבה על ענייני כסף אבל שבינתיים, בינתיים, הכל בסדר גמור.

____
(אם אתם רוצים פרטים על סדנאות הכתיבה שלי, זה כאן)