מעשה מטיט ומרגלית (על החל"ת)

אבל הסיפור האמיתי של החל"ת, כך אני חושב, לא קשור בכסף. הוא קשור בזהות. כלומר הוא גם, גם קשור בכסף. אבל הכסף הוא לא רק דרך לחיות, כלי לחיות באמצעותו, אלא משהו עמוק יותר, שקשור לליבה של הזהות האישית שלנו: לשאלה מי אנחנו, בעצם.

לימדתי השבוע בסדנה בעקבות ר' נחמן את מעשה מעני ומרגלית. זה סיפור נהדר, שבו עני אחד מוצא מרגלית באשפה ואין אף אחד בעיר שלו שיכול לשלם את השווי שלה, והוא צריך לנסוע ללונדון כדי למכור אותה, אבל אין לו כסף. הוא הולך לקברניט של הספינה ומראה לו את המרגלית, והקברניט חושב שהוא איש עשיר ונותן לו מחלקה ראשונה בספינה. ואז, כשהוא יושב ואוכל ומתענג על המרגלית, הוא מניח אותה מולו ונרדם, והמלצר לוקח את המפה ומנער את האשפה לים וגם המרגלית הולכת לים.

וכשהוא מתעורר הוא נחרד, כי כל כולו תלוי במרגלית, וכדי שהקברניט לא יזרוק אותו מהספינה אל הכרישים הוא מעמיד פנים כאילו הכל בסדר והוא עדיין איש עשיר עם מרגלית, והקברניט, שחושב שהוא עשיר, מציע לו עסקה, לרשום איזו תבואה שהקברניט קנה – על שמו של העני, כדי שלא יחשדו בקברניט שהוא גנב. העני מסכים, והם מגיעים ללונדון, שם הקברניט מת בפתאום והעני מתעשר ממכירת התבואה 'כפל כפליים משווי המרגלית'.

זה סיפור נהדר, והוא כל כך לא ר' נחמן שאני חושד שהוא הסתובב כסיפור עם מוסר השכל ברחבי הארץ, כך שר' נחמן כנראה שמע אותו ממישהו. ובסופו של הסיפור הוסיף ר' נחמן הערה: "המרגלית לא היתה שלו, והא ראיה שנאבד ממנו. התבואה כן היתה שלו והא ראיה שנשאר אצלו. ומה שהוא הגיע לדבר שלו זה רק בגלל שהוא החזיק את עצמו".

ברסלברים מספרים אותו בדרך כלל כסיפור על ביטחון; העני בטח בה' שיביא לו פרנסה והכל יהיה בסדר, וכך אכן קרה. מה שהיה צריך להגיע אליו, הגיע. אבל לדעתי, לא ככה ר' נחמן מבין את הסיפור ולא כך הוא מספר אותו. העני לא בטח באלוהים; הוא העמיד פנים.

ור' נחמן בעיני, תופס את כל הסיפור כסיטואציה של העמדת פנים מול העולם. העני מתחזה לעשיר, הקברניט מתחזה לאדם ישר. הכל העמדת פנים בעולם הזה. וזה מה שר' נחמן אומר בסוף. המרגלית לא שלו, כי היא לא באה בזכות העמדת הפנים שלו אז אין לה שייכות אמיתית אליו. היא לא שייכת למהות שלו. התבואה באה בגלל העמדת הפנים שלו, אז היא שלו. כל הסיבה שהיא הגיעה לידו היא בגלל שהוא העמיד פנים.

אבל בעומק זה משהו גדול יותר. אנחנו נוטים לתפוש את עצמנו כמורכבים מאיזה גרעין פנימי יציב שלא תלוי בשום דבר בסביבה. יש 'אני', ויש 'אני מעמיד פנים שאני מישהו אחר'. אבל מה שר' נחמן מבין מהסיפור הזה הוא שאין גרעין כזה. אנחנו רק מעמידים פנים. כל הזמן. אנחנו מה שהסביבה שלנו רואה. אין דבר כזה גרעין אישיות מוצק. כל העולם הזה הוא העמדת פנים. כולנו הינדיק בתוך תוכנו, רק מעמידים פנים כאילו אנחנו בני אדם.

וזה נכון גם לגבי עבודה. לפעמים אנחנו חושבים, מה עבודה אומרת עלינו, היא לא אומרת עלינו כלום. בנאדם הוא לא הכסף שיש לו, ולא העבודה שלו, אלא משהו אחר שלא תלוי בסביבה ולא תלוי בשום דבר. אבל ר' נחמן הבין שאנחנו גם העבודה שלנו. גם המשפחה, גם החברים, אבל גם העבודה. שום אדם איננו אי מנותק מן היבשת. אנחנו בריסטה, לפעמים, או מלצר. ולפעמים נותני שירות. ולפעמים מתמזל מזלנו ואנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים והעבודה שלנו היא אנחנו, אבל גם כשלא, אנחנו עדיין העבודה שלנו.

וזה מה שכל כך קשה בפיטורים ובחל"ת. ובצורה אחרת, בפנסיה. אנשים חולמים על הפנסיה, על הרגע שבו לא יעשו כלום ורק ינוחו, אבל מה שמחזיק אותנו בעולם הזה, באמת באמת, זו העבודה. לא רק עבודה שמרוויחים עליה כסף, אלא בכלל, העמל. המפגש שלנו עם העולם שמבחוץ. הקושי שצריך להתגבר עליו. זה מי שאנחנו, וכשהעבודה שלנו נעלמת, כשמפטרים אותנו, כשאנחנו באים לחפש עבודה אחרי התואר ונמצאים בלימבו הזה של ה'אין עבודה', אנחנו מאבדים חלק מהפנים שלנו שעומדות בעולם. יש חלק בזהות שלנו שצריך לבנות אותו פתאום מחדש. איזה קשה זה.
___

אגב, תשמעו משהו. הכנתי תכנית אלול מקוונת. בחיי. תכנית שלא נזקקת למקום אחד כדי להזכיר לנו את עצמנו וכדי לחשב דרך הלאה. יש בה שני מסלולים: הראשון, למי שעובדת, או הורה, או שסתם אין פנאי, פיזי או נפשי – זו תהיה סדנת כתיבה בת מפגש אחד בשבוע, עם קריאה ודיון וקצת מעוף מעל השגרה, משהו שיזכיר לנו שאלול. אבל למי שירצה – יש מסלול שני; תכנית שמתפרשת הלאה, לאורך השבוע, בקבוצות דיון ומחשבה קטנות במהלך השבוע, ועם מהלך סדור של התפתחות שנבנה צעד על גבי צעד וסיכום שבועי ועם הניסיון לאסוף את כל הרסיסים של התקופה הזו ולעבד אותם ולהבין, אולי, משהו על מי שאנחנו.

כל הפרטים יהיו בפרסום הרשמי שיעלה, אינשאללה, בסוף השבוע, אבל היום יום רביעי ואני צריך לסגור קצוות אחרונים ובעיקר צריך לדעת כמה מעוניינים יש בקהל כדי שהכל יעבוד כמו שצריך. אז זהו, אם אתם בעניין, בבקשה תגידו לי. אפשר גם להירשם כאן ואשלח פרטים כשאסגור הכל. תודה.
https://forms.gle/79C9gzWSA3FRCz6v7 )

עד מתי אתם פוסחים | לפרשת פנחס

א.
לפני זמן. שלש שנים אולי. ישבתי עצבני מחוץ למוסך שניסה לשכנע אותי שמישהו החליף לי את כל תושבת המנוע (הוא שיקר) כשקיבלתי שיחת טלפון. מישהו שאני לא מכיר ביקש להיפגש איתי. עכשיו. קראו לו יובל? אולי יועד? אני לא זוכר ולא מצאתי את המספר בפלאפון. בכל אופן כשאדם רוצה להיפגש איתי אני בדרך כלל אומר בסדר, אז קבענו. ישבנו בשוק מחנה יהודה. שתינו קפה טעים ואכלנו קרואסון חמאה טעים יותר ושאלתי אותו מי הוא ומה הוא. בייני"ש. מישיבות הקו (!). יוצא עם מישהי כבר כמה חודשים. מחבב אותה. נמשך אליה. לא מצליח להחליט אם להתחתן איתה.

מיד נחרדתי. אני לא יועץ, אמרתי לו. אני גם לא יועץ זוגי. לא פסיכולוג. אין לי הכשרה בכלום. אני כותב סיפורים ומלמד אנשים ועסקים לכתוב, זה מה שאני עושה. אני לא מבין בנפשות. והוא אמר לא, לא, אתה חייב להבין. הייתי אצל יועץ זוגי והוא לא הבין אותי, הייתי אצל פסיכולוג והוא לא הבין, ההורים שלי לא מבינים והרב שלי לא מבין אבל קראתי את אחד הסיפורים שלך ואני יודע שאתה מבין. אני לא פונה אליך בתור יועץ ולא מתחייב לקחת מה שתגיד, אבל אני צריך שתסביר לי את עצמי. תחשוב שאני דמות בסיפור שלך. למה אני לא מצליח להחליט?

יא אללה.

ב.
זה היה מוזר וקצת מפחיד, אבל בסוף, אחרי אלף הסתייגויות ובקשות שיבין שאני סתם, אדם שכותב סיפורים, ניסיתי. אם היית דמות אצלי בסיפור, חשבתי בקול, לא היית מצליח להחליט בגלל שאתה בישיבה, ובישיבה אין לך מה לעשות אלא לחשוב. אתה קם בבוקר וחושב, הולך לארוחת בוקר וחושב. מתפלל וחושב. לומד בסדר בוקר וחושב. אין לך דדליין ויש לך המון זמן לחשוב, אז כשיש לך התלבטות אמיתית להחליט בה, אין לך ברירה, אתה פשוט חושב עליה כל הזמן, ומבין את ההשלכות ואת ההשלכות של ההשלכות ואת כל השבילים שמתפתלים מההחלטה הזו שלך, וזה מפחיד אותך, אז אתה בורח מההחלטה. אתה מעדיף שלא להחליט על פני להחליט.

וזה בסדר. העולם מפחיד. הנה נניח עכשיו אנחנו במצב שמי יודע מה יהיה, ולחלקנו, בלי להזכיר שמות, יש יותר מדי זמן פנוי, ואי אפשר שלא לחשוב מה יקרה כשהכלכלה תקרוס ולא תהיה עבודה ומאיפה נשלם משכנתא. פחד אלוהים. אבל זה בסדר, מותר לפחד. אשרי אדם מפחד תמיד. זה לא נעים, אבל זה בסדר. רוב הזמן.

ג.
אני לא אדם אימפולסיבי. לא שאין לי רגעים כאלה, שבהם אני מתמלא עצבנות וצועק על מישהו, אבל לרוב, לרוב, הרגעים העצבניים שלי הם הרגעים שבהם אני מול הכיור. שוטף כלים. ברגעים האלה, מול הכיור, אני מעביר בראש שוב ושוב את הויכוח האידיוטי עם המוסך, ומתרגז. אני קצת כמו סיר שמבעבע על אש קטנה, וכשאני מסיים לשטוף כלים אני, בדרך כלל, נרגע.

וכשעושים לי משהו מעצבן ביום יום אני בדרך כלל לא עושה כלום. אני אוגר אותו בתוכי ולא מגיב. גם כי אני משתדל להיות אדם שקול והגיוני, וגם כי זה קצת לא אני, התנועה המהירה הזו. ניצול ההזדמנויות. הקפיצה על העגלות הנוסעות. הויכוחים המתלהטים. אני פשוט לא אדם כזה. בשיחות בארוחות שבת אני מעדיף לשבת בצד ולהקשיב, כי אין לי את התשוקה הזו של לתפוס צד ולנקוט בו.

ולכן, אני חושב, כל כך קשה לי להבין את פנחס, מהפרשה, שקם ועושה מעשה.

ד.
כבר כתבתי דיי על פנחס ועל ההחלטה הזו. על האימפולסיביות שבה. על איך קנאות היא משהו שאי אפשר ללמוד ממנו כלום או לחנך אליו או להצדיק אותו או להימנע ממנו. שכל מי שמנסה ללמוד משהו מפנחס, טועה. ככה, חד וחלק. אבל אני לא רוצה לדבר על פנחס כמו שאני רוצה לדבר על הרגע שאין בו מחשבה. כלומר שהוא לא שואל את עצמו 'מה צריך לעשות עכשיו', אלא עושה, ואחר כך חושב. קודם ההחלטה באה, אחר כך ההתלבטות.

מישהו כתב השבוע באיזו קבוצת וידויים אנונימית בתשובה לשאלה איך להתחתן. והוא כתב שצריך לקפוץ למים ורק אחר כך להתלבט, וכשקראתי את זה חשבתי על הקשר הגורדי, הקשר שהיה מסובך כל כך ומי שהיה מתיר אותו היה זוכה בכל העולם, וכשאלכסנדר מוקדון עבר שם, הוא פשוט חתך אותו בסכין. מפני שאתם יודעים, גם אנחנו מסובכים כל כך לפעמים, כמו חוט שנקשר סביב עצמו אלף פעמים, וגם אנחנו, לו היינו מצליחים לפשט את ההתלבטות היינו זוכים בכל העולם, ומפני שאתם יודעים, לפעמים הדרך היחידה להכריע את הסיבוך הזה היא להבין שגם להתלבטות יש מחיר, וגם לפחד, וגם להשתהות ול'לשבת על הגדר', להכל
יש מחיר. אנחנו לא רואים אותו, כי קל יותר לראות את המחיר של העשייה מאשר של אי העשייה, ועדיין הוא שם. ולפעמים צריך לחתוך את הקשר הגורדי באבחת חרב ומה שיהיה יהיה.

ה.
הבחור ההוא, מהפתיחה? שאמרתי לו שהוא לא חושש להיות עם חברה שלו, אלא חושש מכל הדרכים שהוא לא ילך בהם? סיימנו את השיחה והלכנו איש לדרכו, ובערך חודש אחר כך, שתיים עשרה וחצי בלילה, הפלאפון מצפצף וואטסאפ. מציץ; קיבלתי תמונת אירוסין חמודה כזו, איש בצד אחד ואישה בצד השני וצלחת אירוסין ביניהם, ולמטה כתוב 'תודה רבה! התארסנו'.

הייתי שמח לזקוף את הזוג הזה לזכותי, אבל אני לא מכיר אותם. הוא לא התארס בזכותי. הוא התארס בזכות עצמו, ואני מניח שבינתיים גם התחתן בזכות עצמו, ואני בינתיים למדתי שלפעמים, כשמתלבטים, נכון יותר קודם להחליט ואחר כך להתלבט, ולנקוט עמדה ולהיות אקטיבי וחד משמעי והכל. ואם טוב, מה נחמד. ואם לא טוב, יודעים שלא טוב וגם זו ידיעה חשובה. והייתי רוצה להגיד לכם שזה עובד לי יום יום, אבל בינתייים זה עובד לי רק בעסקים, ובארוחות שבת עם אנשים לא־קרובים אני עדיין יושב בצד ושותק, וכששואלים אותי שאלה עדיין לוקח לי זמן לחשוב עליה ולהחליט מה דעתי בנושא וגם אז להגיד את התשובה עם אלף אלפי הסתייגויות. אבל זה בסדר, אני חושב. ככה זה. אלה החיים.

___
(אה, ורציתי להגיד שנפתחה ההרשמה לסדנאות אלול ומי שרוצה מוזמן או מוזמנת להירשם כאן בקישור: https://forms.gle/jGQGTkbYtQyhrUVdA )

מאבדת בת מלך

ביום ראשון כשלימדתי את 'מעשה מאבדת בת מלך' אמרתי למשתתפים בסדנה שהסיפור הזה הוא בעצם הסיפור של מרקו, מהסדרה 'הלב'. הוא כל פעם כמעט מגיע, ואז מפספס. כמעט כמעט, והנה אמא שלו על אוניה והוא ברציף. על זה הסיפור, אמרתי. על מישהו שבת המלך שלו אבדה והוא הולך לחפש אותה, והסיפור הוא לא סיפור של מציאה. הוא סיפור של חיפוש, חיפוש כמעט סיזיפי, כמעט מייאש. כל כך מייאש עד שר' נחמן לא מסיים את הסיפור בכלל. הוא משאיר את המשנה למלך בהר של זהב ומבצר של מרגליות, שהכל שם יקר ונדיר ומאד, וחותך את הסיפור, כך זה נגמר. באמצע החיפוש. באמצע שום מקום.

איזה סיפור זה, אמרנו. איזה סיפור. החל מהמקום שהוא לא טוב ועד ה'אני יודע שישנו בוודאי'. ומישהי שאלה, איזה מין מקום זה, הלא טוב. למה אי אפשר להגיד שזה מקום רע? ואני אמרתי כי 'לא טוב' הוא לא מקום רע. הוא, למשל, התחושה הזו שאוחזת בנו כשאנחנו הולכים שוב ושוב, שנה אחרי שנה, לאותו מקום עבודה, והמקום עבודה לא רע, אבל לא טוב לנו שם. זה הלא טוב. לילה אחד אנחנו הולכים לישון, בבוקר אנחנו קמים ומגלים שאנחנו בלא טוב.

לא רק עבודה, כמובן. ובעיקר לא דווקא עבודה. בת המלך היא לא העבודה, והמשנה למלך הולך לחפש אותה מלכתחילה כדי לשמח את המלך. זה סיפור על חיפוש משמעות וחיפוש רוחניות ועל מה הדבר שאני צריך לעשות בעולם הזה. אני, לבד. מה אני עושה כאן, זו השאלה.

וזו הסיבה, אמרתי, זו הסיבה שהמשנה למלך נכנס למבצר הראשון כל כך בקלות. השומרים והחיילים ששם? הם לא בשביל למנוע ממישהו להיכנס. אדרבה, שיכנסו כולם. הם שם כדי למנוע מבת המלך לצאת. הם שם כמו תן ביס, כמו משכורת מפוצצת, כמו חברים לעבודה, כמו בוס נחמד, כמו לקוח מפרגן. הם שם כדי להגיד כן, זו בת המלך שלך שבויה כאן אבל היא לא סובלת, היא מלכה ב'לא טוב' הזה, וזה ה'לא טוב' הגרוע מכולם. היא כל כך מלכה עד שמזל שיש משנה למלך שיזהה אותה, שאם לא היה אחד כזה, היא פשוט הייתה נשארת שם לנצח.

המשנה למלך מנסה להוציא אותה, אבל הוא נרדם. 'יש בני אדם שישנים את ימיהם', אומר ר' נחמן במקום אחר. הוא נרדם כי מחשב חדש של אפל זה עניין. הוא נרדם כי יש פה מעיין. המעיין הלא נכון, אמנם. יין במקום מים, אבל יש פה משהו. זה פשוט לא המשהו שלו. הוא מעביר זמן ועוד זמן מיותר, ובת המלך כותבת בדמעות איפה היא ואז נעלמת, והמשנה למלך מפטר את המשרת והולך למדבר ומחפש ומחפש ורק ברגע אחד, רק ברגע שבו כולם כולם אומרים לו שאין, אין דבר כזה. מה זה כולם, מגיע אדם גדול, אדם שאנחנו מעריכים, שמכיר את כל העולם, ואומר לנו מפורשות: אין עבודה טובה יותר. אין חיים של מבוגרים ששווים את זה. החיים הם כסף, ביטוח בריאות, עבודה קשה ונחת מהילדים. זה הכל והשאר שטויות.

וכשהאדם הגדול הזה אומר מה שהוא אומר, המשנה למלך בוכה ואומר 'אני יודע שישנו בוודאי' ורק אז, רק אז צצה פתאום בת המלך. ובאמת, אתם יודעים, אין בת מלך באמת בעולם. אין הר של זהב ואין מבצר של מרגליות. המקום היחיד שיש בת מלך הוא בתוך הלב המשנה למלך. אם הוא מתייאש – אז נכון, אין דבר כזה חיים עם משמעות, או מטרה, ואין בת מלך בעולם ואפילו מלך אין. וזה בסדר, יכולים להיות חיים בסדר גמור גם בלי בת מלך, ויכולים להיות חיים מבאסים לאללה עם בת המלך. אבל מה, אומר ר' נחמן – ואולי לכן זה סיפור על חיפוש, ולא על מציאה – אם מישהו יודע שישנו בוודאי, איך בכלל אפשר לישון את החיים?

הדס | פרק ג'

פרק א כאן. פרק ב כאן.

ג.
היא לא הייתה מכשפה.

קודם כל, למכשפות יש אף גדול ושיער דליל. הדס הייתה די בטוחה בזה. מצד שני, כמה היא כבר יכולה לסמוך על הביטחון שלה? אתמול בערב היא הלכה לישון כשהיא בטוחה שלמחרת יש לה מבחן במחשבים, אבל לא היה. במקום זה היא התעוררה בבית לא שלה, לבשה בגדים לא שלה, שתתה קפה בלי חלב והכינה שיקוי אהבה לנער כפרי מחוצ'קן שהיא לא הכירה. זו הייתה התוכנית, בעצם? היא הרגישה מבולבלת ממש, וכל מה שרצתה עכשיו הוא לשבת ליד שולחן המטבח עם אמא שלה ולהגיד לה 'אמא, אני צריכה את העזרה שלך' ולקבל עוגת תפוחים, אבל אמא שלה לא הייתה בסביבה ובעצם הדבר היחיד שהיה לה להיאחז בו היה חתול מדבֵּר ועצלן. היא הרגישה בודדה מאוד, אבל התעשתה: כמו שנופר מהחוג אהבה להגיד לכולן, 'אל תבהו, תעשו עם עצמכן משהו'!', ולכן היא לקחה את הסל הקטן שהכינה מקודם, הלכה בשביל שיצא מהבית הקטן בו התעוררה, השאירה מאחוריה את שפם ותומאס, וניסתה להבין אם היא מכשפה או לא, ואיפה היא בעצם.

כשהלכה בשביל ניסתה דברים. קודם כל הרימה מקל מהרצפה ונופפה בו בפראות. כלום לא קרה. היא אמרה "הלוואי שיופיע כאן איזה אייס קפה", אבל כלום לא קרה. אולי אין בעולם הזה אייס קפה. "הלוואי שתהיה כאן פרה", היא אמרה. כלום לא קרה. היא אמרה 'אברה קדברה', ועדיין שום דבר לא קרה. היה שקט מוחלט מסביב, שהופר רק ברעש ההליכה שלה ובצפצופי ציפורים. היער התמשך קדימה ואחורה באלפי גוונים של ירוק, והיא הרגישה מטופשת מאוד. מנופפת ככה בענף! ומה עדי ונופר היו חושבות עליה, היא לא רצתה לחשוב על זה. אז אני לא מכשפה, אמרה לעצמה, כבר טוב לדעת. הדס הייתה מאוכזבת קצת, כמובן – מי לא תהיה מאוכזבת מזה שהיא לא מכשפה – אבל משהו בה נרגע. עכשיו, חשבה, נשאר רק למצוא מישהו או מישהי – היא לא הייתה בררנית – שיסביר לה מה בעצם קרה ולמה.

היא לא התעמקה בזה במיוחד אבל זה היה שביל מאוד מאוד מוזר, בכנות. היה נראה כאילו הוא עושה סיבובים סתם כי מתחשק לו. על הכתף היה לה סל מלא בתפוחים ואפרסקים ועוד דברים טובים (כדורים חומים קטנים שהיו בתוך צנצנת בחדר העבודה שהיה כתוב עליה 'דברים טובים'. היא לקחה כמה), והיא ניצלה את הדרך כדי לנסות לארגן מחדש את המחשבות ולנסות להקל את תחושת האימה שהתחילה לרחוש לה בבטן. אני לא מכשפה, היא אמרה בקול. אני הדס. בת 17. מירושלים. מדריכה בתנועת נוער. לומדת במגמת מחשבים. לחברות שלי קוראים עדי ונופר. אמא שלי עורכת דין ולאבא שלי יש משתלה. היא אמרה את זה שוב, בקול, כדי להזכיר לעצמה, אבל כשאמרה בקול מילים כמו 'מגמת מחשבים' היה נראה כאילו המילים שלה דוהות באוויר הפתוח. כאילו אין באמת מגמה או מחשבים בעולם הזה. היא הלכה והרגישה בודדה מאוד.

אבל אחרי אחד הסיבובים היער, ואיתו השביל, הסתיימו בפתאומיות. כמה מטרים אחר כך הייתה חצר עם גדר ובתוכה פרה. זו הייתה פרה קטנה בתוך חצר גדולה והיא נראתה קצת תלושה, ומאחורי החצר עמד בית עץ עם גדר צבועה בכחול צעקני. זה היה הבית הראשון בתוך כפר שלם, מרוצף באבנים ומוקף גבעות ירוקות ירוקות, מלאות דשא. היא הסתכלה מאחוריה – היער השתרע למלוא העין. היא התקדמה לתוך הכפר, הולכת בין שבילים רחבים שהלכו והצטמטמו. הכפר היה יותר גדול ממה שחשבה. היא חשבה על כפר כמו בציורים של אסטריקס; עשרה, אולי עשרים בתים. כיכר שוק גדולה עם הרבה מוכרים מסביב, הכל מוקף בגדר עם פתח לים וזהו בערך. היא לא חשבה שכפר הוא יצור חי, שמתפתח ומתרחב. בשולי הכפר היו בתים גדולים ומרוחקים זה מזה, וככל שהתקדמה עם הדרך הדרך עצמה הייתה צרה יותר והבתים צפופים יותר. מאחורי אחת הפניות היה גשר קטן מעל נחל קטן עוד יותר, ועליו ישבה נערה בשמלה חלקה, ירוקה־בהירה, מחזיקה חכה. היא נראתה נחמדה, עם סרט שמחזיק שיער חום וגלי שהתפרץ בגלים, אבל כשראתה את הדס הביטה בה במבט עוין.

"היי!" אמרה הדס, "מה השעה?'
זה לא היה משפט הפתיחה הכי מוצלח שהיא יכולה הייתה למצוא, אבל זה מה שעלה לה בראש. מה היא תשאל. איפה אני? מה זה המקום הזה? באיזו שנה אנחנו? מה הדרך הטובה ביותר להכין שייק פירות בלי בלנדר חשמלי?
הבחורה פשוט פלטה צווחה תוך שהיא קמה, ורצה לתוך הבית הקרוב. זה היה מטופש כי החכה שלה נשארה מאחור והדס יכולה הייתה לקחת אותה, אם היא הייתה רוצה. אבל היא לא רצתה. מה יש לה לעשות עם חכה? מילא היו שם דגים. בכל אופן, אחרי כמה שניות הסתער מתוך הבית בחור צעיר, קצת שמנמן, אוחז חרב. הוא עצר ליד הדס והסתכל עליה במבט מופתע.
"השעה צהריים", הוא אמר בזהירות, תוך כדי שהוא שומר ממנה מרחק בטוח. הוא אמר את זה כמעט בפליאה, כאילו זו שאלה מוזרה מאוד. מה, את לא רואה שעכשיו צהריים? האמת הייתה שלא היה ממש צהריים אלא יותר דמדומי בוקר. לא משנה. זה לא היה עקרוני. היו דברים עקרוניים יותר לשאול.
"שיהיה," אמרה הדס, "איפה אני?"
"בכפר," אמר הבחור.
"איזה כפר?" שאלה הדס.
"כפר־האבן־שליד־היער" אמר הבחור.
זה לא עזר בהרבה. "זה שם ממש מילולי," אמר הדס.
"כן," הסכים איתה הבחור. הוא השפיל את החרב, והיה נראה כאילו הוא נרגע.
"למה היא ברחה ממני?" שאלה הדס.
"פלורה?" אמר הבחור, "סליחה על זה. יצאת מהיער. היא חשבה שאת המכשפה".
הדס צחקה. "לא, אני לא," היא אמרה. "המכשפה זו מרתה. אני הדס".
הבחור נעץ בה מבט. "אנחנו לא אומרים כאן את השם שלה," הוא אמר, "ומכשפות זה לא עניין לצחוק".
"זה קצת," אמרה הדס. "בכל אופן, תגיד, יש כאן – ספרייה, או מישהו חכם, או משהו כזה?"
"ספרים? לא," אמר הבחור. "רק אצל המכשפה. ויש קצת אצל ראש הכפר. זה שם" הוא נפנף במעורפל קדימה.
"טוב," אמרה הדס. "תודה". היא פנתה ללכת.
הבחור היסס. אחר כך אמר "תיזהרי,".
"ממה?" אמרה הדס.
"לא יודע," הוא אמר, "את זרה, לא אוהבים כאן זרים".
"למה לא אוהבים כאן זרים?" היא אמרה, אבל הוא משך בכתפיו בתנועת 'עזבי', וחזר עם החרב הביתה.

הדס חשבה על זה כשהמשיכה ללכת והגיעה למרכז הכפר, שהיה רחבה, עם אבן גדולה מאוד במרכזה, שסביבה חנויות. הייתה שם חנות ענקית שהוקדשה, כמדומה, לפטריות, הייתה שם חנות קטנה עם סמל של מעטפה, שכנראה הייתה הדואר, והיו שם כמה דוכנים של כלים שהיא לא זיהתה. היה שם נפח, מוכר דגים, מוכר חכות, דוכן גדול של אבטיחים וחנות שנראתה כמו בית קפה, עם שולחן בחוץ. חוץ מזה, לא היו שם הרבה יותר אנשים. רובן היו נשים שהסתכלו עליה במבט קצת מפוחד. היא ניסתה לפנות אליהן, אבל הן התרחקו ממנה כאילו היא רעילה. הייתה תחושת מתח באוויר, כאילו משהו עומד לקרות עוד רגע, אולי באשמתה. "אני בסדר," היא אמרה בקול, "הכל בסדר". לרגע הצטערה שאין איתה איזה משהו להגן על עצמה. אדווה, המדריכה בקורס ההגנה העצמית, אמרה שכל דבר יכול להיות כלי נשק בידיים הנכונות, והשתמשה כדוגמה בצרור מפתחות. אבל קודם כל, למי בעולם יש צרור מפתחות. מה אנחנו, שרתים של בית ספר? ושנית, לא היה להדס מפתחות, או בכלל כלי מתכת. לא היה לה חפצים בכלל. זה ציער אותה לרגע, ואחר כך היא התחילה לחשוב על חפצים אחרים: היה לה מקל קצר, סל עם פירות, סנדלים שאפשר לשלוף ולהכות בהם, זהו בערך. הייתה תחושת אימה כל הזמן, כאילו היא אמורה לברוח גם ולהיעלם, אבל לא היה לה לאן לברוח, והיא רצתה לדבר עם ראש הכפר.

"אי!" היא שמעה צעקה.
היא הסתכלה סביב: אף אחד לא הסתכל עליה. אף אחד לא צעק. לא היו שם הרבה אנשים באופן כללי, וכולם השתדלו מאוד להתרחק ממנה ולא להביט לה או לאף בעיניים. היא דמיינה את הצעקה הזו, כנראה.
שוב צעקה. "אייי! די! שמישהו יעזור לי!"
הפעם זה היה יותר ברור. הצעקה באה מאחד הבתים מימינה. הדס קמה מהאבן והלכה לבדוק מה קורה. אם היא לא מצליחה להתרכז, לפחות שתראה במה מדובר, אבל היא לא הייתה צריכה להתרכז הרבה. מאחד השבילים בכפר יצא סוס גדול ועליו רכב גבר גבוה, עטוי שריון קל וחרב. הוא החזיק ילד בזרועו, והילד הטלטל באוויר אנה ואנה, צורח ומבקש עזרה. הפנים של הרוכב היו רציניות וקפואות. אישה רזה, עטוית סינר, הגיחה מאחת הסמטאות והסתכלה מסביב בוכיה מבולבלת. היא הייתה נראית כמו אמא של הילד, ונראתה חסרת אונים.

וזה היה הרגע שבו הדס הבינה שהיא לא בחלום. שזה אמיתי. כל ההזייה הזו. אמיתית. באמת יש כפר. באמת יש בית ביער, חתול מדבר ועכבר מתנשא. שהיא באמת בתוך איזה כפר שהיא לא מכירה, וילדים נחטפים כאן. בעולם שממנו היא הגיעה היו, כמובן, אנשים רעים. דיברו עליהם לפעמים בחדשות, והיו עליהם דיונים בסניף מדי פעם, אבל היא לא הכירה אנשים רעים באופן אישי. האיש הזה היה רע, בלי ספק. היא רצתה לחזור אחורה ולהיעלם, אבל הבינה שיראו אותה, ומעל להכל הייתה לה איזו תחושת אימה גדולה והיא לא הצליחה לעשות כלום שהוא לא לקפוא במקום ולקוות שאף אחד לא רואה. מה שבאמת באמת הדס רצתה לעשות היה לפרוץ בבכי, אבל אמא שלה הייתה רחוקה מאוד וכך גם עדי ונופר ושאר כל החברות שלה. לא הייתה לה כתף לבכות אליה. במקום זה נשמה עמוק וניסתה להתרכז. הסוס והרוכב התקרבו אליה אט אט, והרגליים של הדס רעדו.

הרוכב דיבר. "אז מה יש לנו כאן?" הוא אמר. היה לו קול עמוק וקצת עמום.
"כלום," אמרה הדס.
"כלום כלום?" אמר הרוכב. "או שיש לנו כאן איזו מכשפה קטנה?"
"אני לא מכשפה!" אמרה הדס, מבוהלת, "רק הלכתי לאיבוד!"
"את זרה," אמר הרוכב. "ויש לך מקל ביד. תוכיחי שאת לא מכשפה, או שאני אניח את הפרחח הקטן הזה ואקח אותך איתי".
היה בקול שלו משהו שהראה שהוא אכן מסוגל לעשות את זה. הו, לעזאזל, למה בכלל היא עזבה את הבית השקט שבאמצע היער והלכה לקבל תשובות? מה חשבה שיגידו לה? שזה דבר מקובל כאן, שנערות זרות מתעוררות באמצע בתים ובאות לשאול איפה הן ואיך חוזרים הביתה? אבל לא היה לה זמן לתהות.
"איך מוכיחים שאני לא מכשפה?" היא שאלה.
הרוכב צחק.
"אי אפשר," הוא אמר. "אבל רק מכשפות ישאלו אותי את השאלה הזו. אם היית סתם בת כפר היית נופלת עכשיו על הרגליים, רועדת. אז את מכשפה קטנה. מעניין".
"אני לא," אמרה הדס. היא החזיקה בסל ובמקל שלה בכל כוחה. "אני לא, אני לא".
משום מה, נראה כאילו משהו שכנע את הרוכב. "טוב," הוא אמר, "יש לי פה ילד קטן להעביר אותו סדרת חינוך." הוא הרים את הילד באוויר. דם זב מאפו של הילד, והוא צווח, גם אמא שלו צווחה. הסוס, הרוכב והילד המשיכו בדהרה באחד הרחובות, והדס גילתה שהיא מזיעה כולה, כאילו נרדמה עם פוך בליל קיץ והמזגן נכבה באמצע.

היא לא עמדה לקרוס שם, בלב הכפר. הו, לא. אפילו במחנות הקיץ היא העדיפה להתייבש במאהל ולא באמצע השביל. ולכן יצאה מהכיכר צעד אחר צעד, בכיוון שקיוותה ששם נמצא הבית של מרתה. היא לא ראתה אף אחד מסביבה, כאילו התאדו כולם, ויצאה מהכיכר בדיוק כמו שנכנסה, לבדה. בדרך ראה אותה הבחור משעת הצהריים. הצעיר, עם החרב. הוא הסתכל בה ממרחק בטוח. לא הציע עזרה. העיניים שלה פגשו משלו.
"את מבינה," הוא אמר, "לכן אנחנו מפחדים מזרים".

השביל היה שם, בדיוק איפה שהיא עזבה אותו. היא הגיעה לבית של מרתה תשושה לחלוטין. הבית קידם אותה בפנים יפות, באיזשהו אופן. מגבות חמות חיכו לה ליד המקלחת. פירות טריים הופיעו בקערה שממנה היא לקחה הבוקר את הפירות, והקומקום ביעבע בשביעות רצון. שפם לא נראה בסביבה, וגם לא תומס. היא התקלחה בזריזות, התלבשה והתיישבה, עדיין רועדת אבל קצת יותר רגועה, ליד השולחן. היא לא הספיקה לאכול או לשתות משהו כשהפעמון נשמע שוב, מאי שם, אבל הדס לא הייתה צריכה לפתוח את הדלת; הדלת נפתחה מעצמה, ואישה כבת ארבעים וחמש, בבגדים מחוייטים, נכנסה כשהיא מחזיקה מטאטא ביד אחת ואייס קפה ביד השניה. היא הסתכלה על הדס ואמרה "אויש, את לא נראית טוב, יקירתי, קרה משהו?"

שיער

בסוף השיעור ביום רביעי ואחרי שסוף סוף נמצא הפשט ברמב"ם שבמשך אלף שנים אף אחד לא הבין אותו כמו שצריך, כך הסתבר במהלך השיעור, מלבד הרב שלמה ודווקא בשיעור העיון הזה, ואחרי שיצאו להם אי אלו תלמידים ונהיה קצת שקט בכיתה, קרא הרב שלמה לדניאל (שכולם קראו לו דני) ואמר לו 'תגיד, דניאל, אתה יוצא?', דני היה בן עשרים ושתיים והרב שלמה היה הדבר הקרוב ביותר לאלוהים או לפחות לדעת אלוהים ואפילו העביר על זה שיעור למקורבים בלבד ביום שני בערב, והשאלה העבירה בו רטט מפחיד ומצפה בה בעת. מצד אחד בתורת השם חפצו והוא רגע אחרי צבא ובסך הכל בן עשרים ושתיים ולא יצא עד עכשיו עם אף אחת ורק התבדח לפעמים עם בוגרות הסניף כשהיה מגיע לבקר או לנגן קצת בגיטרה בסניף בו גדל, וגם הפעמים האלה הלכו והתרחקו, ובכלל רצה להתגדל בתורה ואולי להיות ר"מ בעוד אי אלו שנים, ומצד שני הרב שלמה שואל אותו שאלה.

ואחרי שהיסס ואמר 'אני לא יוצא אבל אני כן יוצא, הרב', אמר לו הרב שלמה שיש לו אחיינית אחת נאה וחסודה, אלישבע קוראים לה, בת לאביה ולאמא, למדה באולפנת 'אישה טובה' ועשתה שירות לאומי עם קשישים או עם ילדים, מי יודע, ועכשיו היא כנראה מחפשת זוגיות כי מה בעצם יכולה נערה בת עשרים לחפש, וכאן המתיק הרב שלמה סוד ואמר, 'מיד כשחשבתי עליה חשבתי עליך', ודני הרגיש איך רוחב ופוחד לבבו, הוא הנבחר מבין בני הישיבה, ולכן אמר בחופזה שלא להחמיץ את הרגע 'אני חושב שאשמח להכיר, הרב', ואחרי שסיכמו אי אלו פרטים הלך בהתרגשות לאכול קציצות באורז בחדר האוכל. וכשהלך, חשב לעצמו איך הגיע הרגע שבו קיבל הצעה ראשונה לצאת לדייטים ולהפוך לאברך ואחר כך למיישיב ואחר כך אולי לר"מ. ובעצם, כך דימה, זה היה הרגע בו הפך למבוגר.

ביום חמישי של אותו השבוע היה הדייט הראשון. אלישבע הייתה אולפניסטית למופת, בסנדלי שורש וחצאית ג'ינס וחולצת שלשת רבעי ושאר זוטות של ים, וכשראה אותה דני יוצאת מהתחנה המרכזית ומחפשת אותו במבטה ראה אותה והנה היא אשה כמו שחיפש. כלומר אמנם הם לא דיברו עדיין ולו מילה אחת אבל היא הייתה יפה בעיניו, בשיער חום חופשי, גוף יציב אם מותר להתבטא כך בעדינות, והיה בה משהו של הכאן ושל העכשיו. כשדיברה לא התחבאה מאחורי שיחים ומערות אלא אמרה ישירות, 'אין לי כח ללכת', 'תזמין אותי לקפה אבל אני משלמת', והישירות הזו שבתה את ליבו של דני כשהסתובבו להם בגן סאקר ועלו בבצלאל וירדו בבן יהודה ופנו ימינה לרחוב יפו וחומות העיר העתיקה האירו למולם. גם דני עצמו היה אדם ישיר שהיה מתעצבן לפעמים על שיעור א' הפעורים או שיעור ב' החולמים, ומדי פעם היה צועק בפנימיה 'יאללה קומו! מה זו הבטלנות הזו!', וכשזיהה את התכונה שלו אצלה אמר לעצמו כמה גדולים דברי הרב שלמה, ששידך את שנינו למרות שהוא לא מכיר אותי מחוץ לחדר השיעורים.

וכיון שכך, כלומר כיון שגם הוא וגם היא היו דתיים וצעירים והוא בן והיא בת ושניהם העריכו במידה כזו או אחרת את הרב שלמה והיה להם נחמד ביחד, אפילו שאלישבע רצתה שילכו לקולנוע ביחד (הם הלכו) ולהופעה של שלמה ארצי (לא הלכו), לא עברו חודש ומחצה והרב שלמה פגש את דני בחדרון הקטן של הקפה, דני זז שמאלה עם כוס הקפה הנמס שלו והרב שלמה זז ימינה עם כוס הקפה השחור שלו ושניהם ריקדו איזה ריקוד מוזר שכזה עד שהרב שלמה הניח ידו על הכתף של דני ואמר נו נו, דניאל, עד מתי? ודני ידע שהוא הולך להתחתן עם אלישבע הזו והשיער החום החופשי שלה. ומה שלא הכיר, כך דימה לעצמו, אכיר אחרי החתונה, שהרי מה צריך לדעת בעצם מלבד הדברים הבסיסיים ובשביל זה יש מדריכי חתנים וכלות. באותו הערב הם דיברו על חתונה ואלישבע אמרה 'לא צריך הצעת נישואין, יאללה', ואכן כעבור שלשה חודשים הייתה החתונה, וראש הישיבה הרב יצחק חיתן אותם והרב שלמה בירך ברכה שביעית וכל החברים והחברות שלה רקדו בהתרגשות, ואחרי שנגמר הכל הלכו שניהם ליחידת הדיור הקטנה שעמדה להיות הבית שלהם בחודשיים הקרובים, והכניסה הוא לתוך ביתו או להפך, וכתום ימי המשתה קם דני בבוקר והבין שהוא לא מכיר את אלישבע בכלל.

כי כן, ביום השמיני כשקמה בבוקר שמה אלישבע כיסוי ראש אבל במקום לשים אותו כמו אברכית, כלומר כשהכיסוי מכסה את כל השיער, שמה אלישבע כיסוי ראש כמו איזו מזרוחניקית מגבעת שמואל, לא סרט חס ושלום אבל בהחלט כך שהשיער יוצא החוצה מאחור. וכשניסה דניאל להעיר לה בעדינות שלא כך דרכה של תורה, הסתכלה עליו אלישבע בחיוך ואמרה 'תגיד לי, זה השיער שלך או שלי?', ודני אמר 'זה השיער שלך, אבל –', ואלישבע אמרה 'לא התחתנת איתי בגלל השיער הזה?', ודני אמר לא לא, מה פתאום, התחתנתי איתך כי את כזו מושלמת, כי אכן השיער לא היה הסיבה אלא המסובב, אבל במקום לפתוח דיון בפילוסופיה ימי ביניימית הניח דני את הדיון בצד ואמר טוב, טוב, אני צריך ללכת לסדר בוקר ונדבר על זה שוב בערב, ואלישבע אמרה אנחנו לא נדבר על זה שוב בערב, ובערב הם אכן שתקו ערב שלם ולא דיברו על זה בכלל, וגם לא על דברים אחרים.

אבל כל היום שאחרי, וגם היומיים שאחרי, שבהם היה דני לא מרוכז וניסה להבין איך יכול להיות שאלישבע שלו שהיא גם אחיינית של הרב שלמה הולכת בכיסוי ראש חלקי, שמע דני שמרננים קצת ככה על אשתו באברכיה של הישיבה. מה זה אומר, שמע אומרים שאשתו של דני הולכת בלי כיסוי ראש, וכששמע את זה תפס את יאיר הרכלן הזה לשיחה ואמר לו תגיד לי, אתה שופך דמים בחוצות? כך אמר בדרמטיות. ואמר כל המוציא שם רע אתה יודע מה נאמר עליו במדרש רבה, למרות שלא נאמר עליו שום דבר במדרש רבה אבל למה שיאיר ידע דבר שכזה, ויאיר אמר אבל זו האמת, דני, אשתך הולכת עם כיסוי ראש שבקושי רואים, ואשתי אמרה שהיא ראתה אותה הולכת במכנסיים להחליף ספרים בספרייה, וששמע דני את זה הבין מה שבעצם היה אמור להבין הרבה קודם לכן, כלומר שהוא התחתן עם אשה שאמר לעצמו נו, היא האחיינית של הרב שלמה, אבל היא הייתה אישה עצמאית לגמרי בזכות עצמה ולאו דווקא האחיינית של הרב שלמה, כך הסתבר לו בתדהמה תוך שהוא מחזיק בצווארונו של יאיר במדרגות שעולות לעזרת נשים, ולכן שחרר את יאיר לדרכו ואמר לעצמו טוב, צריך לדבר עם אלישבע.

התובנה הזו רדפה אותו כל היום, בערב הכין קלחי תירס מתוק מתוק ואלישבע הוציאה שתי בירות מהמקרר ואמרה לו תגיד לי, דני, מה קורה איתך? ככה אמרה, ודני הביט בה וראה את השיער שלה מתבדר מאחוריה ברוח של המזגן ואמר לא משנה, לא משנה, ואלישבע אמרה מה לא משנה, תדבר, ודני אמר לא יודע, אומרים שאת הולכת עם שיער בחוץ ובמכנסיים, כל הישיבה מרכלת עלי, ואלישבע אמרה וואי, שלמה ממש צדק כשאמר שהישיבה הזו קצת חסר בה שכל ישר, ודני אמר מה, מה? ואלישבע אמרה לא משנה, אבל דני, אתה מבין, כשאני מכסה את השיער שלי אני לא יכולה לנשום, ודני הבין מה שהבין קודם, שהיא אדם בפני עצמה עם גוף ונפש משלה, ואמר לה אני מבין שזה הגוף שלך והשיער שלך ואת תכסי את הראש כמה שאת רוצה ותלכי עם מכנסיים או לא יודע מה, אבל –

אבל מה, אמרה אלישבע, ודני אמר לא יודע, פתאום הבנתי שהחיים שחשבתי שיהיו לי הם לא יהיו לי. שאני לא הולך להיות אברך הרבה שנים, ואם להיות אז לא כאן, ולהיות ר"מ בכלל מי יעלה על הדעת ר"מ שאשתו הולכת עם מכנסיים, ואלישבע אמרה מה זאת אומרת, אתה ר"מ בזכות עצמך, לא בגלל איך שאני הולכת או לא הולכת, אבל דני הביט בה ולא ידע איך יכול להיות שהיא דוסית שגדלה באולפנת אשת חיל אבל לא מבינה את העיקרון הפשוט הזה, שישיבה לא בוחרת ר"מ רק כי הוא מבין בגמרא, אלא כי הוא דגם לבית וזוגיות וחיים. ואמר לה לא, זה לא עובד ככה.

וכל מה שרצה ברגעים האלה היה שהיא תגיד אני מבינה, דני שלי, ואני אלך בחצאית ואכסה את הראש כדי שתוכל להגשים את החלומות שלך, אבל היא לא אמרה את זה, רק שתקה והסתכלה עליו וחיכתה שהוא יגיד משהו וכנראה יוותר לה ויגיד 'טוב, אז אני אחליף את החלומות שלי', אבל לא היה לו מושג מה להגיד, והוא רק פתח את הבירה ושתה והיא פתחה את הבירה ושתתה ואחר כך הם ישבו וראו קצת חתונה ממבט ראשון ביחד, ולמרות שכל חייו הוא זלזל בריאליטי בכל זאת, כך נאלץ להודות, היא בזה משהו ממכר ונוגע ללב ובעיקר משכיח את צרותיו שלו ועוסק בצרותיהם של אחרים.

ולמחרת הוא קם בבוקר וראה איך היא לובשת חצאית, ורק עכשיו ידע שזה במקום מכנסיים, וראה איך היא לוקחת את השיער המפואר שלה ודוחסת אותו לתוך כיסוי ראש שעוטף את כולו ומייצר איזה מגדל פיזה קטן מעל הראש שלה, וידע שהיא עושה עכשיו ויתור עצום בשבילו, כדי שיפסיקו לרכל ויפסיקו לדבר ואולי יגידו שחזרה בה ועכשיו יהיה לו סיכוי להיות ר"מ, יום אחד, למרות שבתוך תוכו כבר הבין שזה לא יקרה, וכשהסתכל בה יוצאת ככה מהבית ללימודים, דוסית לתפארת, ידע שהוא אמור להרגיש הקלה או תודה גדולה על כל הדבר הזה שהיא עושה בשבילו, ואכן הרגיש איזו שמחה שהיא מוכנה להקריב בשבילו ושהוא משמעותי לה, אבל אחרי שליווה אותה לתחנת האוטובוס והלך והתרחק ממנה, הרגיש איך יחד עם השמחה והמשמעות לא ירדה לו שום אבן מעל הלב אלא אדרבה, הבקשה שביקש ממנה הלכה והכבידה עליו עד שכמעט לא יכול היה לנשום.