הבעיה עם חיות פלא קסומות

הבעיה בחיות פלא קסומות היא לא הקסם, הו לא. כל מי שעבר אי פעם בהצלחה את הקורס 'חיות פלא קסומות; תיאוריה ופרקטיקה' (2 נ"ז) יודע היטב מה עושים עם הקסם. פרופסור גיתאי ז"ל היה נוהג להגיד, 'קסם הוא כמו צמר גפן מתוק, תניף מקל עץ פשוט והכל יתפס בו', ולמרות שזה כמובן לא נכון, עדיין יש בזה מן האמת. גם ה'פלא' לא עושה בעיה מיוחדת, זה כמו 'פרא' רק עם למ"ד באמצע. לא, הבעיה היא ה'חיות'. וביתר דיוק, החייתיות: אי אפשר לסמוך עליהן, על החיות האלה. הטבע גובר אצלם על ההיגיון. ובעוד יותר דיוק, כלב קטן, מדובלבל ומשיל שיערות, שהתייצב בכניסה לבית שלי בבוקר יום גשום אחד, בעודי מעשן מקטרת ומהרהר בנושאים חשובים מאין כמוהם, כגון הפילוסופיה של הקיום, בדידותי הקיומית וחיבתי לאכילה רגשית של עוגות שוקולד, תלה בי עיניים וביקש להיכנס. התעטשתי, כמובן. אני אלרגי לכלבים, אבל אחר כך פתחתי את הדלת. רק אנשים חסרי היגיון מכניסים כלבים רטובים הביתה, אבל אני, מה אעשה, לב רחום בקרבי.

מה יכולתי לעשות? זה היה יום גשום במיוחד בהמפסטיד, והכלב נראה היה כאילו הוא הגיע מרחוק. הוא היה נראה אומלל, ולכן כמובן שהצעתי לו מגבת מחוממת ומים חמימים. הוא לקק את המים והתגלגל על המגבת. שוב התעטשתי, אבל הכלבלב היה נראה כאילו רווח לו. הוא נח קצת על מרבד הכניסה ואחרי שהתאושש התחיל לנבוח עלי. מה אתה רוצה, אמרתי, למרות שידעתי היטב מה הוא רוצה. הוא המשיך לנבוח, ואחר כך גירד בדלת, ושוב נבח, ולבסוף התיישב על המרבד עם מבט כלבלבי בעיניים, היטה את ראשו והסתכל עלי. לא הייתה לי ברירה, הלא אתם מבינים. התעטפתי היטב במעיל, לקחתי את השרביט ויצאתי החוצה.

זה היה יום גשום בלונדון, שידעה לא מעט ימים גשומים מאז שהנרי, הידוע גם בכינוי 'זה שהעננים אוהבים אותו', החליט להתגורר ברחוב פליט. על כל פנים, הטיפות היכו בפנים שלי כשיצאתי. ניסיתי פעם ופעמיים את הקסם ההודף של ג'קסון (שכמובן לא עבד. לדעתי הוא לא עבד לאיש מעולם, כולל לג'קסון עצמה) וכמובן שהנזלת המטופשת שלי המשיכה לזלוג בלי הרף והכלבלב נבח עלי כאילו הוא עומד להתפוצץ ואז התחיל לרוץ לכיוון פארק המפסטיד הית'. אני אדם רחב וקצת מלא, וממילא קשה לי לרוץ בזריזות כשהגשם מכה בי, אבל עשיתי כל שיכולתי (לחש האדמה החמה של פארוק היה לעזר, למרבה התמיהה), ובסופו של דבר מצאתי את עצמי משוטט בין העצים הגדולים של הפארק ושמח על כך שהרגליים שלי יבשות.

אחרי כחמש דקות הליכה הכלבלב עצר ונבח כמשוגע, ואני נעצרתי לקנח את האף ולראות על מה הכלבלב נובח. ובכן, תארו לעצמכם; הכלבלב נבח על חור באדמה, ובחור ישבה לה בחורה צעירה, לבושה מחלצות צחורות, ובכתה בכי תמרורים. מיד נסוגותי לאחור. קודם כל, כל בר דעת יודע שלא יוצאים לגשם בבגד לבן, כי אז כל טיפת בוץ והנה, התלכלך הבגד. שנית, מה הסיכוי שאדם רווק, בוגר ובעל נכסים ישב לו בחדרו ויעשן, כשכלבלב בעל עיניים גדולות ידפק על דלתו ויוציא אותו החוצה, להציל עלמה רווקה ונאה במצוקה? הסיכוי אפסי. כל הסיפורים מספרים את זה, אמנם, אבל זה כי הסיפורים מטפחים אשליות, בעוד החיים האמיתיים אפרוריים ומלאי שתיקות נבוכות בבית הקפה שבקומה העליונה בחנות הספרים Waterstones. על כל פנים, הייתה כאן עלמה במצוקה ומכשף בוגר בית הכשפים יורק (דרגה שלישית). מה יכולתי לעשות?

ניגשתי לפתח הבור. האם את מכשפה? שאלתי. אני מה? צעקה העלמה. שאלתי, האם את מכשפה. לא, צעקה הנערה. אני ג'יין. יצאתי לסיבוב עם הכלב שלי ונפלתי. אתה יכול לעזור לי לצאת או להזעיק עזרה? השתכנעתי. קסם ההנפה של בות' היה נראה לי בוטה מדי לרגע הזה, ולכן השתמשתי בלחש שבאמצעותו אימי ז"ל נהגה להגיש סירים לשולחן. העלמה הצעירה התרוממה באלגנטיות מקרקעית הבור, הסתחררה סביב עצמה ואז ירדה ברכות יחסית על השביל הבוצי. היא נעמדה, מסוחררת, ואז התיישבה על הבוץ, מקללת קללות שאין לחזור עליהן. תראה מה עשית, היא אמרה. כל הבגדים שלי, הכל — כך אמרה והתעטשה. אה, את אלרגית גם, אמרתי, והיא אמרה מה? לא, טיפש, אני מצוננת. שעה וחצי אני בבור הזה כשהגשם מטפטף עלי.

כבריטי, כמכשף וכג'נטלמן, לא נותרה לי ברירה אלא להוביל את העלמה החסודה ואת הכלב שלה אלי הביתה. טיפסנו במדרגות, הושבתי אותה בסלון והבאתי לה מגבת חמה, ביסקוויטים מהחביבים עלי (היישר מהחנות של טווידלי בל'און סטריט) ותה חם לשתות. היא לגמה את התה, נאנחה, התרווחה והניחה נעליים בוציות על הספה שלי. אז אתה, איך שקוראים לה, מכשף, אה? כן, גבירתי, כך אמרתי. הכלב שלך ידע למי לפנות. ברור שהוא ידע למי לפנות, אמרה הגברת. זהו טובי. טובי יודע תמיד מה לעשות. היא קראה לו. טובי, היא אמרה, תראה לאדון את הטריקים שלך.

יכולתי להישבע שהכלב גלגל עיניים, אבל הוא התגלגל על הגב, הניף כפה קדימה, נבח שלש פעמים ואז, להפתעתי, דילג אל הפסנתר וביצע ביצוע מדויק ויפה מאין כמוהו לפתיחת 'סתיו' של ויואלדי. כאן כבר לא היה לי מקום לספק.
גבירתי, כך אמרתי, זהו הכלב שלך?
כן, היא אמרה.
ממתי הוא הכלב שלך, שאלתי, והיא אמרה, מה אני יודעת, מרקו הביא לי אותו לפני איזה שלש שנים.
שלש שנים! אמרתי, והוא הזדקן מאז?
לא, אמרה העלמה. הוא נראה ממש כמו בהתחלה. מרקו אמר שזה הגזע הזה, הם חכמים, לא מזדקנים, לא משילים שיערות, ממש כלב מושלם, אה?

סלחי לי, העלמה, אמרתי. יש רק זן אחד בעולם חי שלא מזדקן, ואלה בהחלט לא כלבים. במהרה שלפתי את השרביט, הנפתי אותו והבאתי ביצוע לכשף החילוף המפורסם של גאבארת', שאין ספק שהיה מזכה אותי במאה בקורס 'חילופים; מהמטאפורפוזות ועד גלגולי הנשמות' (4 נ"ז, הציון הנמוך ביותר שלי בתואר, לדאבוני). מה צר שפרופסור גאברת' לא היה שם כדי לראות! הכלב התרומם באוויר, התפוגג ובמקומו ניצבה עלמה צעירה אחרת, אדומת שיער ו, איך אגיד זאת בעדינות, לא־עד־הסוף־עטויה־מחצלות, שניגשה לעלמה שעל הספה ונתנה לה סטירה.

כיון שזהו בית מכובד, בזריזות הבאתי לה חלוק בית משובץ מהכניסה לבית ועצרתי את העלמות מלהתקוטט. מה קרה, אמרתי, מי את?

שלש שנים, אמרה אדומת השיער. שלש. פאקינג. שנים. ומה הבחורה הזו עושה? כלום. מתמזמזת עם מרקו שלה על הספה והולכת למסיבות. אפילו פסנתר לא היה בבית הזה. תגיד לי, זה הגיוני? זה סביר? בצער נאלצתי להודות שלא, זה לא סביר.
ג'יין המוכה ישבה על הספה, צמצמה עיניים ואמרה אה, אני יודעת מי את!
בטח שאת יודעת, אמרה אדומת השיער. אני אליזבת'. מרקו שלך הפך אותי לכלב ונתן לך במתנה.
את המופקרת (מובן שצינזרתי את המילה המקורית) שפלירטטה עם מרקו שלי! צווחה ג'יין.
לא, את, אמרה הבחורה בבוז. בכל אופן, לא אכפת לי. איזה אפס מצאת לך, שאלוהים ישמור.
ושוב הן החלו לריב.

בלית ברירה ביצעתי 'הפרד ומשול' קלאסי. בעזרת קצת אבקת ברדס־הנזיר שילחתי את ג'יין מהבית, ואת אליזבת' הושבתי על הספה.
מובן שאת פיה, אמרתי. למדתי ביורקשייר, אני יודע לזהות. את פיית פרא או פיית הבית?
אני מבינה שלא הצלחת במיוחד באותם לימודים ביורקשייר, אמרה אליזבת' בהתנשאות. אני לא פייה, אני מכשפת בית דרומית. ולא פלרטטתי עם המרקו שלה, ניסיתי לשכנע אותו ללמוד חליל רועים ולא ידעתי שהוא מכשף. הכל היה כישלון. הוא היה כישלון. היא הייתה כישלון. שלש שנים בתור כלב אפור מרוט היו לגמרי כישלון. לא היה שם פסנתר! תאר לעצמך. לא פסנתר לנגן עליו כשאיש לא רואה, לא מטבח גדול עם אח לשבת בה, לא מדרגות לחרוק בהן ולא צנצנת סוכריות ליקריץ לשמור עליה מלאה. סיוט!

אכן, הסכמתי. אבל אמרי לי, איך ידעת לאן ללכת?

אתה צוחק? אמרה אליזבת'. חצי שנה אני מתכננת את הסיפור הזה. טוב, אתה מכשף – כולם יודעים שאתה מכשף – כתוב לך על הכניסה לבית 'מכשף מוסמך, נא לא לנקוש אחרי ארבע', בחיי, והבעייה הייתה לשכנע את ג'יין לצאת בבגדים לבנים לסיבוב, ואז להפיל אותה, ואז לקרוא לך, ולגרום לך שתכניס אותה הביתה, ושתבקש ממני לעשות טריקים, וכל זה כדי שתבין. אני לא יכולה לעשות טריקים סתם כך בבית של מישהו אחר, אתה יודע, אני הלא מכשפת בית. רק שכעת אין לי בית, אמרה. היא לא תלתה בי עיניים מפצירות, אבל זה היה מובן כל כך מדבריה עד שלא עמדתי בזה.

כן, בוודאי שאת יכולה להישאר, אמרתי. זהו היה משפט חסר כל היגיון – כל אדם רווק ובעל נכסים יודע שהזמנה של מכשפת בית להישאר כמוה כהנחת טבעת מכושפת על האצבע – אבל הלא לב רחום בקרבי. לא אני האיש שישלח מכשפה להיות הומלסית. היא שמעה את ההזמנה שלי, ויכולתי להישבע ששמעתי אותה נובחת, אבל לא. היא חייכה. לעונג יהיה לי, מיסטר וונדוורת', אמרה, וכבר, בפרץ רוח השתלחה בבית, יישרה קמטים בסדינים, גיהצה את החולצות, העלתה אש באח ואמרה, עכשיו לך, מיסטר וונדרוורת', וקנה לי בבקשה שלשה שטיחים במרקס אנד ספנסר. אי אפשר להשאיר את הפרקט חשוף כך.

מה יכולתי לעשות? נטלתי את המעיל ויצאתי שוב אל הגשם. הקסם ההודף של ג'קסון עדיין לא עבד. הלכתי ברחוב בראש רטוב אך מורם, והרהרתי שוב בדבריו הנכונים חלקים אך מלאי החן של פרופסור גיתאי ז"ל. קסם, כך נהג להגיד, הוא כמו ארטיק שוקולד מוצלח. קצת תכנון מראש והיא יצמד גם למקל העץ הפשוט ביותר שנמצא בסביבה. מיהו מקל העץ בסיפור הזה, תהיתי לעצמי, אבל הנחתי למחשבה הזו. לא היה לי פנאי להתעסק בזוטות כגון הפילוסופיה של הקיום; היה עלי לקנות בזריזות שלשה שטיחים לפרקט העץ החשוף, ולהגיע בזמן לארוחת הצהריים.

______________________

(בעניין אחר לחלוטין: ביום ראשון הבא נתחיל בפרוייקט 'כתיבת ספר בתוך חודש', וביום שלישי הבא תתחיל במסגרת הסדנה האינטרנטית שלי סדרת כתיבת וקריאת פנטזיה. לחצו על הקישורים לפרטים נוספים)

נושאת המחלות

ישנו סיפור שסופר פעמים רבות. אב סיפר אותו לבנו. אם סיפרה אותו לבתה. הוא החליף גוונים, השתנה, אבל בבסיסו הוא אותו הסיפור. ובסיפור הזה אישה צעירה מגיעה לגור בעיר אחת במזרח התיכון כשליחה של רשף, נושא המחלות, מחולל הנשאים, שכל עיניו עין אחת. האישה הצעירה אינה אישה באמת, וגם אינה צעירה באמת, ובכל זאת היא לובשת דמות של אישה צעירה ושוכרת דירה בבניין אחד שמשקיף על גינה ציבורית שנמצאת בסביבה. היא קוראת לעצמה בשמות רבים, אבל על דלת הבית היא כותבת 'עירית', ודי בזה.

המחלה מגיעה יחד איתה. היא עוברת כמו ברק מאדם לאדם, מבזיקה, מאירה, נוחתת. איש אינו יודע מה בדיוק קורה ואיך. עירית מסתגרת בינתיים בבית. היא צופה בחדשות, וכשאינה צופה בחדשות היא צופה בגינה הציבורית ממרפסת ביתה. לא אכפת לה במיוחד מהעיר הזו, גם לא מהאנשים שגרים בה. הם נעים מולה כמו רוחות נטולות שם או אישיות, עולים, יורדים, מקללים לפעמים, מתחבקים. החיבוקים מעבירים את המחלה. גם החזקת היד לאדם כאוב. גם נשיקות. לעירית לא אכפת במיוחד. היא צופה.

אחרי שלשה ימים מדפק איש על דלתה. אין לו שם. הוא אומר, אני שליח. הזמנת במקרה פיצה הפוכה? לא, היא אומרת. לא הזמנתי. אתה מלאך? הוא מחייך. כל איש עם פיצה הוא מלאך, הוא אומר. האנושות עדיין לא הבינה את זה עד הסוף. היא לא רוצה את הפיצה, אבל הוא מתעקש. אין לו איפה לשים את הפיצה. הוא בודד. המסיבות בעיר הזו הסתיימו. החברים חזרו להורים. יש לו חברים אבל הם אבודים בין העבודה ובין הילדים. הוא רוצה לשמוע קצת קול אנושי, אולי לראות פנים. היא מזמינה אותו פנימה, והם אוכלים את הפיצה יחד. היא לא מספרת לו מי היא.

הם מתחילים להתראות. האיש מקבל שם, אבל היא עדיין קוראת לו מלאך. הוא קורא לה עירית. הייתי אשת לוט, היא מספרת לו. הייתי נציב מלח. הוא צוחק. הוא לא מאמין לה, ולכן היא מפסיקה. מספרת לו שאין לה עבודה כרגע. שהגיעה מהדרום. המלאך מאמין. בכל ערב הוא מופיע עם פיצה אחרת, ובכל ערב הם יושבים ואוכלים יחד. הם צופים בילדים משחקים בגינת המשחקים. הם שומעים את הזקנים מלמטה אוכלים יחד ארוחת ערב. אחר כך הם נפרדים. המלאך הולך לביתו, עירית נשארת. היא מתחילה להרגיש רגשות שלא הרגישה כבר אלפי שנים.

המחלה מתפשטת. אנשים חולים יותר ויותר. האיש הזקן מלמטה נפטר, משאיר את אשתו הדמנטית לבדה. לפעמים היא נזכרת בו ומתגעגעת. לפעמים היא שוכחת אותו ומסתובבת אבודה בבית, נתקלת ברהיטים, תוהה מי היא. עירית צופה בה מלמעלה, וליבה נחמץ. היא תוהה מה בעצם המחלה שרשף תכנן כאן. האם זו מחלה פשוטה, וירוס ותו לא, או שזו דרך מחוכמת לגרום לאנושות לערטל את עצמה ממה שהופך אותה למי שהיא? היא שולחת לרשף רוח, שואלת אותו מתי כל זה נגמר. הוא צוחק. אני לא יודע, הוא שולח חזרה. כמו תמיד, משהו ידעך.

המלאך שלה מתקשר אליה בבוקר אחד. אני חולה, הוא אומר לה. אתה תבריא, היא אומרת. אני לא יודע, הוא אומר. קשה לי לנשום. אני רוצה לחבק אותך, היא אומרת. את לא יכולה, הוא אומר. את בריאה. תישארי בבית. אני רוצה להחזיק את היד שלך, היא אומרת, והוא אומר אי אפשר, עירית. הוא מצלם את עצמו ושולח לה, והיא רואה אותו עם זיפים בני כמה ימים, כבוי, מתנשם בכבדות. אני מתגעגעת, היא אומרת לו. בוא מהר, ותביא איתך פיצה. הוא צוחק, אבל לא עונה.

היא רצה ברחובות אל בית החולים. חצייה אנושי, חצייה אוויר, ונכנסת מבעד לשערים ולמחיצות ולמערך ההתמגנות עד שהיא רואה את המלאך שלה שוכב, עצום עיניים, נושם בכבדות באחת הפינות. היא מחבקת אותו ומתחילה לבכות. הוא פוקח עיניים. מה את עושה כאן, הוא אומר, והיא אומרת, באתי להציל אותך. את לא יכולה, הוא אומר. והיא אומרת בוודאי שאני יכולה. אני רק צריכה ללכת מכאן ולא לחזור. אל תלכי, אומר לה המלאך. קשה לו לדבר. אני אבריא ואצא מכאן, הוא אומר, ואז מה אני אעשה בלעדייך. אולי לא תבריא, היא אומרת, ואז מה אני אעשה בלעדיך. היא מנשקת אותו על הלחי. תבריא, היא אומרת. ויוצאת מהמחלקה.

היא יוצאת מהקומה ויוצאת מבית החולים, הולכת ברחוב עד סופו ויוצאת מהשכונה, ובכביש המהיר שמחבר בין שכונה לאחרת היא הולכת עוד ועוד עד שהיא יוצאת מהעיר והעיר ניצבת תחתיה, אפופה שקט מוזר, כאילו היא עיר חיה אבל משהו קרה לה, לאנשים שלה, שקפאו והפשירו שוב ושוב עד שמשהו בעמידה שלהם התערער. לא רק האנשים עצמם חולים, היא מבינה. זוהי עיר שלמה שחולה. חברה אנושית שמתנשמת בכבדות, שתוקפת את עצמה, שניטל ממנה טעם וריח.

אני הולכת, היא אומרת לרשף. ורשף מופיע מולה. כל העיניים שלו נעוצות בה. לאן את הולכת, הוא אומר, והיא אומרת, לשום מקום. למקום ששמו שום מקום. אל הריק. התאהבת, הוא אומר־קובע, והיא אומרת כן, אני מצטערת. אל תלכי, אומר לה רשף. זה לא יעזור. משהו אחר יבוא. אבל יקח לזה זמן, היא אומרת, ובינתיים זה יעזור למישהו אחד שאני אוהבת, היא אומרת, וכשהיא מסתכלת כך היא מפנה את גבה אל העיר ואז מסבה את ראשה למבט אחרון. המלח מכסה אותה, ואולי זו היא שהפכה מלח? גושים גושים של דמעות מוצקות. היא חונקת צווחה, ואז שקט. דממה. היא הלכה.

בבית החולים מתעוררים החולים איש איש וחוזרים לנשום באנחת רווחה. אחר כך הם משתחררים, חוזרים לבתים, חולקים ידיים וגוף, מתחבקים, אוכלים דברים שלא אכלו זה זמן, צוחקים בפה מלא שיניים. מזכירים לעצמם שוב איזה חסד יש בלהיות אנושיים. רק ברחוב אחד בעיר, מלאך אחד נוקש על דלת שוב ושוב ולא זוכה למענה. הוא פותח בזהירות את הדלת ונכנס לדירה שהוא מכיר היטב זה זמן. הדירה ריקה. היא באמת הלכה, הוא אומר לעצמו, למרות שידע, ואז מתיישב על הספה, אוכל פיצה ישנה שהייתה במקפיא, למרות שאין לו שום צורך באוכל או בשתייה. לזכרה, הוא אומר, ואחר כך יוצא אל המרפסת, פורש כנפיים וממריא.

שמלה

רגע לפני שנכנס לבית חשב עוז מה בעצם אסנת תעשה אם תדע שזה מה שהוא עושה כרגע, שם על עצמו כפפות גומי, חולצת סוף מסלול וג'ינס ישן, נועל בלנסטון, נכנס לבית של זרים בצפון הישן, מעמיס דלי ומתחיל לנקות. ההורים שלה חשבו שהוא בדרך להיות אדם מפורסם, אם לא עשיר (העושר היה פחות חשוב להם מהפרסום. המחשבה שהשכנים יגידו 'זה החתן של בוזגלו' הייתה מרטיטה). היא עצמה חשבה שהוא עומד להיות איש משפיע. אולי יועץ תקשורת, אולי איש תקשורת, אולי תסריטאי. זה הזמן לכתוב את הסיפור שתמיד רצית, אמרה לו כשהתחיל כל הסיפור הזה. לך תסביר לה שאם רוצים שהקשר ביניהם ישרוד איכשהו צריך שהוא, כלומר שעוז, לא יחזור להורים שלו בכרמיאל אלא ישאר בתל אביב, ובשביל להישאר בתל אביב צריך לשלם שכר דירה, ובשביל לשלם שכר דירה צריך כסף, כל החסכונות הלכו על התואר הזה, וזה היה בעצם מה שהוביל אותו לרגע הזה. יום שלישי. עשר בבוקר. הצפון הישן. המפתח היה מתחת לעציץ. ארבע שעות של ניקיון. הוא נשם עמוק ונכנס.

הבית היה הפוך לחלוטין ומסריח. זה המם אותו ברגע שנכנס. גל כבד של סרחון של כלים לא־שטופים ושאריות סיגריות וגרביים שכנראה לא כובסו במשך שבוע. נעלי עקב היו זרוקות על הרצפה כמו שביל הסוכריות של עמי ותמי. שמלה אדומה, עדיין עם התווית, הייתה זרוקה בפינת האוכל מתחת לשולחן. על שולחן הקפה בסלון היה בדל סיגריה ושתי כוסות יין מטונפות משפתון וטביעות אצבעות. על הספה ישן גבר כבן חמישים וחמש, עם שיער קצת אפור, זיפים וגופיית סבא – עוז הניח שהוא מר דוד רוזן, כלומר דודו – ונראה היה שהוא ישן שם כל הלילה. כשעוז נכנס הגבר התעורר, הזדקף ובהה בבלבול בעוז. עוז בהה בו חזרה והרגיש מושפל. לא אמור היה להיות שם אף אחד. יש משהו מביך בלהגיע למקום ולנקות כשמישהו מסתכל עליך, כאילו העובדה שהוא משלם לך על העבודה עושה אותו טוב ממך באיזשהו מובן. סליחה, אמר עוז. הגבר בהה בו. אה, אמר הגבר, אתה המנקה. ברור. ברור. הוא העביר אצבעות בשערו. טוב תקשיב, הוא אמר, תן לי שנייה ואני עף מכאן. רק מתקלח ושם על עצמי משהו. תכין לעצמך איזה קפה או משהו בינתיים, כן?

טוב.

בצד של פינת האוכל, במקום קצת נסתר, היו כתמים חומים על הרצפה שנראו כמו דם ישן, קרוש. מה קרה כאן, לעזאזל?

המטבח היה הפוך בדיוק כמו הסלון ופינת האוכל. עטיפות של פיצות קפואות התגוללו על הרצפה, בכיור התגבהה ערימת כלים שזלגה גם אל השיש שליד. לא הייתה שקית בפח, וריח של ירקות רקובים עלה ממנו. על שולחן המטבח הייתה שקית נייר שנכתב עליה 'בית־אוכל; מסעדה תל־אביבית', סכו"ם במבוק, כמה קופסאות פלסטיק שהאוכל כנראה הגיע בהן. עוז פילס את הדרך אל הקומקום, הרתיח אותו, הוציא את הקפה מהמקום הקבוע. על דלת המקרר היה לוח שנה עם תמונה של דודו ורותי, סומנו בו ימי הולדת של הילדים, חופשת 'כתיבה ונשימה' של רותי מסומנת בקו על פני הימים שני עד רביעי, פגישות של דודו עם הפסיכולוג. עוז הכיר את הלוח הזה בעל פה, הוא היה מדפדף בו כשהבית היה שטוף, מנסה ללמוד על תושבי הבית מבין האירועים שהם משתתפים בהם. רותי הייתה, כמובן, רוחניקית; שמלות מתנפנפות עתירות פרחים, קול מאנפף, גבוה קצת, תכשיטים שצלצלו בכל תנועה. היא הייתה קצת מלאה, קצת נמוכה; בדיוק הטיפוס שילך לאירועי 'כתיבה ונשימה'. היא הייתה זו ששכרה אותו, הגיעה אליו דרך חברה משותפת, התקשרה, שאלה אם 'עוז מדבר', ואמרה שהיא חברה של שולמית והבינה שהוא מנקה בתים. רק לאחרונה, אמר עוז. את יודעת, הקורונה… כן כן, אמרה רותי. ודאי לי. על כל פנים, תוכל לבוא מחר בבוקר?

זה היה קצת מעליב. הוא לא היה מנקה. כלומר הוא ניקה בתים, כפועל, אבל זו לא הייתה ה-עבודה שלו. ניקיון הייתה עבודה שהייתה שייכת לאנשים אחרים, ו'מנקה' – תואר ששמור לאנשים אחרים, שאינם הוא. קצת כמו 'נהג אוטובוס', או 'מלצר'. הוא עצמו היה עיתונאי. כלומר תכנן להיות עיתונאי. עיתונאי חוקר, כמובן. מאלה שהולכים במעילים אנגליים ארוכים בשולי סמטאות, משפילים כובע, שולפים פנקס ועיפרון, לוקקים שפה עליונה. הוא היה בוגר שנתיים של תואר בתקשורת כדי לדעת שמהתואר בתקשורת לא נהיים עיתונאים, אבל החלום עדיין נשאר. הוא סיקר אירועי ספורט מקומיים למקומונים כדי לראות את השם שלו מודפס בעיתון, ובשאר הזמן עבד במלצרות אצל נוגה. נוגה היה שם של בית קפה וגם שמה של בעלת בית הקפה. היא הסתכלה עליו בבוז כי הוא למד תקשורת. הוא הסתכל עליה בבוז מהול בקנאה כי היא הייתה בעלים של בית קפה. ובהתנשאות אחרת נהג להתבונן בתסריטאיות שישבו על קצות הכיסאות בבית הקפה, מקלידות על המק שלהן, מפטפטות בטלפון. התנשאות מהסוג שרק אנשי שטח יכולים לחוש מול אנשי משרד. מהסוג של לוחמים מול אנשי בא"ח. מהסוג של עיתונאי חוקר מול כותב טורי דעה. מי שרוצה באמת לכתוב על בני אדם, כך חשב, חייב להתערבב בחברת בני האדם.

הכסף על השולחן, הודיע דודו, אחריו נשמעה דלת נטרקת. היה משהו שבור בקול שלו, אבל עוז לא דיבר איתו מעולם. הוא הסתובב עם הקפה ברחבי הבית המסריח, מנסה לאמוד את העבודה; חדר הילדים היה, במפתיע, מסודר יחסית, אז זה בסדר. להרים כמה רהיטים, לטאטא, לשטוף, אולי להחליף מצעים, זה הכל. הסלון ופינת האוכל היו הפוכים. המרפסת הייתה ריקה כתמיד. חדר העבודה היה צפוף – היו בו פינת עבודה, כונניות ספרים, מיטה לאורחים וארון שלש דלתות. הפינה הייתה מבולגנת כרגיל, אבל חוץ מזה הכל היה מסודר. דלת הארון הייתה פתוחה ומשהו בו היה קצת מבולגן, אבל לא שילמו לו כדי לסדר ארונות. ובחדר השינה — טוב, חדר השינה היה מוזר. חצי מיטה הייתה מסודרת, חצי מיטה הייתה הפוכה. החצי ההפוך היה הצד הקרוב יותר לפתח. הארון היה סגור אבל המזוודה שנמצאת מעליו בדרך כלל – נעלמה. החושים שלו כעיתונאי חוקר התעוררו. היה ברור שמשהו לא טוב קורה במשפחת רוזן־פיינגולד.

הבית עדיין היה מסריח ואי אפשר היה לחשוב ככה. עוז פתח את דלת המרפסת לרווחה, שיכנס אוויר, יצא למרפסת והדליק סיגריה. הוא נשען על מעקה המרפסת. כיכר בזל נשקפה אליו, ריקה ועגומה. השמיים היו מעוננים. קודם כל, הוא אמר לעצמו, אם תרצה, זו לא אגדה, זו זירת פשע. אל תיגע בשום דבר. רק תסתכל. תסתכל טוב. מה היה כאן שכבר לא כאן? מה לא אמור להיות כאן ובכל זאת כאן?

עוז חזר לסלון, שהסריח אבל פחות. הדבר הכי בולט היה, כמובן, כתמי הדם. מאיפה שיהיו כתמי דם? בדרך כלל, כשמישהו נחתך. אבל בדרך כלל גם מנקים אותם. למה לא לנקות כתמי דם? הוא הסתכל שוב. המיקום שלהם היה קצת מוזר. זה לא היה במטבח, איפה שחותכים דברים, אבל גם לא בסלון. כנראה שהעובדה שמישהו דימם נעלמה ממי שדימם. מה שאומר, כנראה, שמישהו דימם לא כתוצאה ממכה, שלא היה שם כאב. איך נראה דימום בלי כאב? עוז הכיר רק אפשרות אחת לדימום כזה: דימום מהאף. כשמתייבש מדי, או כשלחוצים. מצד שני, הוא לא היה רופא. אבל נניח, דימום מהאף, זו אפשרות הגיונית. אחר כך נחשוב למה. מה הלאה? מה עוד?

הוא הסתכל סביבו. שמלה אדומה חדשה. כלומר מישהו קנה למישהי, או מישהי קנתה לעצמה, שמלה חדשה. אדום לא היה כל כך הצבע של רותי רוזן־פיינגולד. הוא הרים את השמלה: היא הייתה ארוכה למדי, מבד די גמיש. זה לא היה נשמע כמו רותי. בד גמיש נצמד לגוף, אדום זה צבע של נשים אחרות, ובעיקר האורך. אם רותי הייתה לובשת את השמלה הזו היא הייתה מטאטאת איתה את הרצפה. ובכן, אישה נוספת. זה מתחיל להיות מעניין. על השמלה עדיין היה פתק עם מחיר, כלומר מישהו השקיע במישהי איזה ארבע מאות ושבעים שקלים. מחיר יפה לשמלה. הוא הניח שזה לא הכי זול ולא הכי יקר, ובכל זאת, משהו. מה עוד אפשר להגיד? האישה לא אהבה את השמלה, כי אם כן היא הייתה לובשת אותה ולא זורקת אותה בפינת הסלון. או שהיא לא אהבה שהוא קונה לה שמלה, כי זה אומר – ובכן, משהו. עוז לא היה בטוח מה זה אומר. או, אולי, אישה אחרת לא אהבה שנקנתה כאן שמלה.

אוקיי, הסיפור התחיל לקבל צורה. עוז צילם את הכל, ואז קיפל את השמלה והניח אותה בשקית המותג שהייתה על הכיסא. הוא הסתכל על הספה: היה ברור שדודו ישן שם במהלך הלילה, כי היו שם כרית ושמיכה. למה שישן על הספה? טוב, כולנו יודעים למה גברים ישנים על הספה. עוז קיפל את השמיכה, לקח אותה עם הכרית והניח בארגז המצעים שבחדר השינה. אחר כך הסתכל על חדר השינה שוב. המצעים היו פרועים, כאילו מישהו לא ישן שם, אבל כן עשה שם דברים אחרים. ובכן, הוא חשב, דודו הזה, הטיפוס, הביא אישה זרה הביתה, קנה לה שמלה, רותי גילתה את זה, הם רבו. זה הסביר את כתמי הדם, בצורה מסויימת. דודו היכה את רותי? אולי להפך? אולי היא לא הרגישה את זה בגלל האנדרנלין. זה הסביר גם את הארוחה מהמסעדה. היה שם רגע רומנטי? בלי ספק. הוא סידר את חדר השינה, הרים את השטיח הקטן והניח על הכיסא, הרים את הכיסא על המיטה וטאטא הכל, אחר כך חזר לסלון. עכשיו, כשהסתכל על זה, התמונה של רותי ודודו נעלמה מהמזנון. היא הייתה ביחד עם השלטים של הפלייסטיישן במגירה של שולחן הקפה. אוקיי, אז ערב. דודו מביא אישה זרה הביתה. מביא לה מתנה. לא מספר לה על רותי. או אולי היא יודעת? הם אוכלים ארוחה רומנטית, אחר כך ממשיכים למיטה. רותי מגיעה, מגלה את זה, הם רבים, רותי אורזת את הדברים במזוודה ויוצאת מהבית, דודו הולך לישון על הספה בסלון.

רגע, לא, זה היה לא הגיוני. אם רותי לא בבית, למה שדודו ישן בסלון? ואם דודו יודע שרותי בבית, למה שיביא אישה זרה הביתה? ואיפה הילדים בכל הסיפור? עוזר חזר לחדר הילדים. הוא היה מסודר, במפתיע. היה ברור שאף ילד לא ישן שם הלילה. הוא הרים את הכסאות על המכתבה וטאטא. היומן של נופר, בת ה17, היה במקום המסתור הקבוע שלו. עוז קרא בו כבר לא מעט פעמים. נופר מאוהבת ביובל, את זה כולם ידעו. גם הכיתה שלה ידעה. ההורים לא ידעו, כנראה. הסגר הוציא ממנה ביטויים שעוז לא חשב שילדים משתמשים בהם. קווצותיו היו תלתלים שחורות, כך היא כתבה, ומשהו עם הרצון שלה לדעת אותו. איזה ביטוי יפה, הוא חשב. בכל אופן, הוא דפדף אל הסוף. בעמוד האחרון של היומן היה תיאור ארוך ארוך של נופר חוששת ללכת לישון אצל סבא וסבתא, שהיו בני שמונים ובקבוצת סיכון לקורונה. עכשיו הדברים נהיו ברורים יותר. הילדים הלכו לישון אצל סבא וסבתא נגד רצונם, כך שהבית היה ריק. איפה רותי הייתה?

בריטריט שלה, כמובן! בקבוצת נשימה וכתיבה, או משהו כזה. בקיצור, דודו ארגן לעצמו לילה שקט, הביא איזו מישהי. אבל זה הורס את הסיפור עם המריבה. אולי היא הגיעה במקרה הביתה? למה שזה יקרה? לא, הסיפור היה אחר. רותי לקחה את המזוודה ונסעה לריטריט, דודו הביא את האישה האחרת, ארוחה רומנטית, קצת גישוש, ניסיון חיזור עם שמלה, ואז קרה משהו. אולי היא גילתה שהוא משקר, או שהוא נשוי. הם רבו קצת, היא הלכה. כל שאר הסיפור היה כתוב בשאריות הדם (קצת מים חמים והכל ירד), במצעים סתורים (הוא החליף מצעים), בארוחה ממסעדה (הכלים נשטפו, כלי הבמבוק הלכו לארון של החד־פעמי, הקופסאות הלכו למקרר, מה שלא היה בו אוכל הלך לפח), בכוסות יין (נשטפו), בחדר מסודר של ילדים (עבר שטיפה), במריבה בסלון (נעלי העקב הוחזרו למקום, השמלה קופלה והוחזרה לשקית), בדודו שישן על הספה (הכל קופל והלך לארגז המצעים), לא נשאר אלא לשפוך פקק של נוזל רצפות לדלי מים חמים, לשטוף את כל הבית, להשפריץ קצת אקונומיקה על השירותים והאמבטיה והכיור, לשטוף הכל, להכין עוד קפה ולשתות אותו כשהכל מתייבש, והופ, מאתיים שקל והתעלומה נפתרה. כלומר היה ברור מה קרה, השאלה היחידה שנותרה היא למי לספר את הסיפור הזה.

היו שתי אפשרויות. דודו או רותי. עוז שקל את שתיהן בכובד ראש. השאלה הייתה מוסרית, כמובן, אבל גם כלכלית: רותי לא תתן לו כלום, כנראה, בעוד דודו יכול לשלם לו שכר דירה לשארית החוזה שלו, אם לא יותר. בימים שכאלה, טרופי חששות ומלאי אי־בהירות לגבי העתיד התעסוקתי שלו ולגבי העתיד הרומנטי שלו עם אסנת, זה היה שיקול משמעותי. לרוע המזל היה לו רק את המספר של רותי. הוא חיפש את המספר של דודו בכל מקום, אבל אנשים לא נוטים לכתוב את המספר של עצמם בשום מקום. הוא חיטט במגירות של חדר העבודה עד שמצא צרור מסמכים כלכליים; היה שם תיעוד פעולות בעו"ש (הם היו במינוס יותר גדול ממה שהוא ראה אי פעם. מצד שני, גם תלושי המשכורת שלהם העידו על הכנסה חודשית יותר גדולה מכל מה שהצליח לחסוך אי פעם), מכתבים מביטוח לאומי, וגם קבלה של תשלום חודשי למר דוד רוזן, מנוי מספר כך וכך. עוז שמר את המספר, אחר כך אני יודע מה עשית אתמול בלילה, הוא כתב. זה היה נשמע נכון. אם תתן לי סיבה טובה, המשיך להקליד, אני לא אספר לרותי. אחר כך הניח את הפלאפון. התלבט. התלבט עוד קצת. בסוף לקח עוד לגימת קפה, יצא למרפסת ושלח את ההודעה.

דודו ענה די מהר. מה? הוא כתב. מי זה? המספר לא שמור אצלי.

לא חשוב, כתב עוז. מישהו שיודע.

מה קרה אתמול בלילה? כתב דודו. ומה הקשר לרותי?

שנינו יודעים, כתב עוז. אתה רוצה שגם רותי תדע?

זו סחיטה או בדיחה? זה אתה, אמסטרדם? אם זו סחיטה, אני מעביר את המספר למשטרה.

אוי ואבוי. עוז לא חשב על זה. הוא לא חשב על זה בכלל. זו סחיטה? כנראה שכן. כאילו, זו סחיטה. ככה נראית סחיטה. מצד שני, הוא לא התכוון לסחוט. הוא רק היה צריך כסף. מה עדיף, לנקות שירותים עם נוזל לניקוי אסלות? הוא בסך הכל רצה שמישהו ישלם לו על כישורי הפענוח שלו, או התחקיר, או על היכולת שלו לטוות סיפור שלם מתוך כמה רמזים שאפשר לשלות בניקיון בתים של אנשים. לא לא, הוא כתב מהר, זה אני, אמסטרדם, סתם רציתי לצחוק איתך. הוא שלח, ואחר כך חשב עוד קצת. אם זה אמסטרדם, יהיה אשר יהיה, כנראה שדודו חושב שהוא יודע משהו על מה שהיה אתמול. ולכן שלח הודעה נוספת: 'מה היה בסוף?'

דודו הקליד. הפסיק. הקליד שוב. הפסיק. בסוף התחיל להקליט. אתה לא תאמין, הוא הקליט. אחרי שהזה שלה התבטל היא הייתה עם פרצוף תחת כל היום, הסתובבה בבית לא עשתה כלום. אמרתי לה עזבי, ארגנתי לנו ערב רומנטי, שלחתי את הילדים לסבא וסבתא שלהם, שתינו קצת יין, הוצאתי לה את השמלה ההיא שקניתי לה בסוף, זו שהיא אמרה שהיא יפה. 470 שקלים היא עלתה. במבצע. היא כעסה עלי. אמרה שאני צוחק עליה ושאין לנו כסף לזה. מה יש לך, בשבילך תמיד יש לנו כסף. היא אמרה לא, ומה פתאום, ואז התעצבנה שלא עשיתי כלום בבית, ואז התעצבנתי כי היא מובטלת ואני זה שעובד כל היום והבית עדיין נראה ככה. בקיצור כל הערב הלך לעזאזל. רבנו וזה, אל תשאל. היא התחילה לדמם מהאף מרוב כעס. לא הסכימה שאני אשן איתה. ישנתי על הספה. תראה מה זה.
עוז הקשיב לכל זה, המום. ואחר כך התעשת.

יא אללה, הוא כתב.

אשכרה, כתב דודו, אני מנסה לעשות לה טוב והאישה הזו, כלום לא טוב לה. זו הקורונה הזו, אני אומר לך. מאז שהיא בחל"ת היא חצי בנאדם.

כמו כולנו, כתב עוז. הוא הרגיש פתאום חמלה עצומה לאדם זר שבקושי הכיר, שמנסה להחזיק את הבית שלו ואת העבודה שלו בתנאים לא הגיוניים, ולאישה זרה שהתרגלה שיש לה כסף להכל ופתאום אין לה כסף לכלום, ולשניהם שמנסים להחזיק אוכל ומערכת חינוך לילדים והכל קורס בסוף לערימת פיצות קפואות, ואפילו לילדים עצמם שמי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שנופר תפגוש את יובל. הבית התייבש, ועוז יצא, נעל את הדלת והניח את המפתח מתחת לעציץ. הוא ירד את אבן גבירול וחשב על אסנת, ועל הניסיון שלו להחזיק את הזוגיות הזו ואת השקר שסובב אותה, כאילו הוא איזו הבטחה שעומדת להתפוצץ עוד מעט, למרות שהוא בסך הכל לקראת שנה אחרונה בתואר שלא יביא לו כלום, בלי המון עתיד מקצועי, מה שהוא באמת צריך לעשות, עכשיו כשאין תל אביב ואין מסיבות והכל מלא קורונה, זה לחזור להורים ולעבוד קצת בלול. לחסוך כסף, לקוות שאסנת תישאר איתו למרות שכבר לא יהיה להורים שלה במי להתגאות, ולהבין מי ומה הוא בעצם עומד להיות, עכשיו כשכל הסיפורים השתנו.

* (הושע נא)

הוֹשַׁע נָא דִּירַת אֲרָעִי;
שֻׁלְחָן מִמַּאְדִּים מִטָּה מִנֹּגַהּ
הוֹשַׁע נָא מִלִּים הַתְּלוּיוֹת בָּאֲוִיר

הוֹשַׁע נָא אָרוֹן מְגֻבָּב בְּחֻלְצוֹת
הוֹשַׁע נָא אֲרִיזוֹת מָזוֹן מָהִיר
מִתְגּוֹלְלוֹת בַּחוּצוֹת

הוֹשַׁע נָא הַקֶּשֶׁר שֶׁהוּא מִסְתַּבֵּךְ
בָּרְחוֹבוֹת אִשָּׁה מְחַבֶּקֶת
אֶת עַצְמָהּ בִּזְרוֹעוֹת דַּקּוֹת
הִיא אוֹמֶרֶת אֲנִי לֹא יוֹדַעַת
אֲנִי
לֹא
יוֹדַעַת

הוֹשַׁע נָא הַסַּפָּה הַזְּרוּקָה
הוֹשַׁע נָא אַמְבַּטְיָה מוֹרִיקָהּ
הוֹשַׁע נָא קוּבָּה מְדוּלָקָה

הוֹשַׁע נָא רְגָעִים שֶׁל שְׁתִיקָה
בְּגַן סָאקֶר זוּג עוֹבֵר מֵאָחוֹר
הָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לְאִישׁ
בְּקוֹל
אֵיזֶה חָמוּד זֶה דֶּיְטִים

הוֹשַׁע נָא מְבוּכָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ
הוֹשַׁע נָא קֵץ שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ מְבוּכָה

הוֹשַׁע נָא חֲלָלִים עֲטוּפִים בִּשְׂמִיכָה
עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה

הוֹשַׁע הַגּוּף שֶׁהוּא לְבַד

עיצומו של יום

לפני שלש שנים איתן החליט שזהו, ומאז עברו כבר שנתיים שבהם בכל זאת צם ביום כיפור. עם כיפה לא הלך ובטלית לא התעטף ובבית הכנסת לא ישב ואפילו הסתכל ב'הארץ' לראות המלצות צפייה וערם בחדרו ערימות ספרים אבל לאכול לא אכל ואת המחשב לא פתח. מה עשה, ישב בחדר וקרא. שנה אחת קרא בתנ"ך, שנה אחרת קרא ספרים של ש"י עגנון שמושכים את הלב, ותמיד הרגיש איזה דוק של מבוכה, כאילו הוא לא חילוני באמת ועוד נותר בו מלשד המסורת שאוחזת בו ברגעים קשים.

בשנה השלישית פגש את מיכלי. מי שמכיר את מיכלי יודע שרוח ים שורה בשיערה. בשנים שלא פגש בה היה באיתן משהו שרבץ על השכמות ואחרי שהגיעה נכנסה בו רוח חיים כדרך שאוחזת בבני אדם שעה שהם מביטים בגלי הים. ומיכלי שהייתה חילונית באמת לא אמרה לו דבר, לא כשהביט לשמיים בערבי שבתות ולא כשזמזם 'לכבוד חמדת לבבי' במוצאי שבתות, וכששאל לדעתה אמרה, איתני, תעשה מה שטוב לך. ומפני שאיתן חשב שמה שיעשה לה טוב יעשה טוב גם לו, ניסה ללכת איתה בדרכה, לאכול ולשתות ולטייל בימי חג, ובאמת הייתה לו מנוחה אבל גם לא הייתה בו מנוחה, שכך דרכם של יוצאים בשאלה, מן השאלה יצאו ולכלל תשובה לא הגיעו וכל הזמן הם מהלכים בדרך אולי יראו מקום יישוב.

וכך עברה מחצית השנה ואחר מחצית השנה באה לה מגפה ואחר המגפה קול דממה דקה, ובבוא יום הכיפורים אמרה לו מיכלי מה תעשה השנה, ואיתן אמר אעשה מה שאת עושה, ומיכל אמרה אני בכיפור לא אוכלת ולא שותה, לא רואה סרטים ולא נוסעת באופניים, אלא מנהג אבותי בידי להלך בערב ברחובה של עיר וביום לקרוא ש"י עגנון. וגם אם אינני דתייה ואין אלוהים ואינני מבינה את המילים של עגנון עדיין מהלכות המילים על הלב. לא בלשון הזו אמרה אבל כך היו דבריה. ומה תעשה אתה, איתן, ואיתן אמר אני אוכל ושותה וצופה בסרטים ורוכב באופניים שכך מנהג חילונים בכל מקום, והנהנו זה לזה בהבנה שבהסכמה.

בא יום הכיפורים ומיכלי ישבה בבגדי לבן וקראה בספרו של עגנון 'שירה', לרגל שנתה הראשונה באוניברסיטה, ואיתן התהלך כארי בסוגר, מה יעשה, אם לאכול הרי שהוא חילוני גמור, אם לא יאכל הרי שאינו חילוני גמור, לכלל החלטה הגיע ובכל זאת אין בו כח לעמוד. באה השעה החמישית, הביטה בו מיכלי ושאלה נו, מה אכלת כבר, ככה בהאי לישנא, ובמין דוחק שבתשובה ענה לה, אכלתי במבה, וכראיה לקח במבה שהייתה בארון והראה לה, ונענעה לו בראשה.

כך עברו השעות. מיכלי מסוגרת בחדר, מנמנמת וקוראת, ואיתן יושב בסלון ואוכל במבה. למה במבה דווקא, הנסתרות לה' אלוהינו. אבל כיון שאכל במבה עלה לנגד עיניו יום כיפור בבית הכנסת של ההורים, עם קולות בכי תינוקות מהכניסה וידיים דביקות של ילדים קטנים וחזן שמאריך במקום שרשאי לקצר ומקצר במקום שרשאי להאריך, ושני גברים משופמים מרכלים בספריית ספרי הקודש לזכר שמוליק הי"ד שנפל, וריח בוטנים תפוחים ותירס שמשתלט על הכל. כך אכל ואכל וככל שהמשיך לאכול עלה זכר בית הכנסת בו עד שירדו עיניו דמעות והוצרך לצאת למרפסת שעה שעמדה חמה בראש האילנות.

כיון שיצא למרפסת והתיישב ראה תחתיו שכנים ושכנות עטויים טליתות מפזמים פיוט אל נורא עלילה, אל נורא עלילה, חזר לסלון ואכל במבה, חזר למרפסת ושמע המצא לנו מחילה, בשעת הנעילה, כך פיוט מכאן ובמבה מכאן ומיכלי סגורה בחדר. נכנס ובכה. יצאה מיכלי ואמרה מה אתה בוכה חומד. אמר לה איתן, אני לא יודע. אמרה לו בוא, קח איזו חולצה לבנה ונרד לשמוע שופר. לבש גופיה לבנה סוף מסלול 2013 וירד איתה למטה ועמדו בבגדי לבן ושמעו ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים, וכשצעקו הקהל אמר איתן בליבו 'אולי ה' הוא האלוהים, אולי ה' הוא האלוהים', יש אומרים שאמר כך מפני הכפירה שבדבר, ויש אומרים שאמר כך מפני האמונה שבדרך, וכל אחד לפום דרגה דיליה, ואחר כך הייתה תקיעת שופר שלא עשתה בו דבר ואחר כך חזרו הביתה לאכול.

חזרו לאכול. מיכלי אכלה בתיאבון ואיתן שיחק באוכל ולא נגע. מה קורה, אמרה מיכלי, ואיתן אמר לא יודע, ומיכלי אמרה אתה יודע וחושש, ואיתן אמר אני לא יודע, שנה ראשונה שאכלתי בכיפור. והנה גרוע מזה אמרתי 'כיפור' ולא 'יום כיפור'. אולי אני כבר חילוני באמת. ומיכלי הביטה בו ואמרה גם אם תהיה חילוני באמת זה בסדר מבחינתי. ואיתן אמר, ואם אני אהיה דתי באמת? ומיכלי אמרה, גם. והם צחקו זה לזו ואכלו בתיאבון ואחר כך ראו משהו ביחד כדרך זוגות דתיים כחילונים, ולמפרע נסתבר שזו הייתה השנה הראשונה והאחרונה גם יחד שבה אכל איתן ביום הכיפורים.