שמות | לפרשת שמות

א.
תינוק צורח את נשמתו על גדות הנילוס. כשהייתי קטן חשבתי שהנילוס הוא נהר קטן, נהרון. אולי ברוחב של הירדן. מקום שבו יכולה תיבה קטנה לשוט על היאור הזך. לא דמיינתי לעצמי משהו רחב כמו הכביש מתחת לבית. כפול שלש. כפול ארבע. נהר שהרוחב שלו הוא כמו מהבית שלי עד לבית הספר. שזורם אל הים התיכון. זה לא עלה בדעתי בכלל. ובכל זאת. נילוס. תינוק. קני סוף. צרחות עד לב השמיים.

ב.
כי אם לא צרחות, איך היא הייתה שומעת.

אולי היה שם שקט, אתם יודעים מה. תיבה. נהר. שקט. שקט מצמרר. פחד אלוהים השקט הזה. אלף צרחות ולא שקט אחד.

ג.
אני חושב על יוכבד. אלוהים שישמור עלינו, יוכבד. זה סיפור מהשואה הסיפור הזה. שלשה חודשים להחביא את הילד במרתף, ואחר כך להניח אותו בתיבה, לשלוח את מרים לתצפת. לקוות, כל כך לקוות. ומה היא תעשה אם הוא יסחף לנילוס? ומה היא תעשה אם ימצא אותו חייל? אדם עני? אני רועד מפחד כששי מטפסת על מתקנים בגינה. אני מתפלל על הילדה שלי כל בוקר וכל לילה. מתעורר לפעמים בשלש לפנות בוקר כי אולי היא בוכה. אני לא רוצה לדמיין מה עבר על יוכבד.

ד.
מרים מבינה, נכון? בגיל שבע היא עומדת על הנילוס ומסתכלת על התיבה. היא לא ניגשת, כי לגשת פירושו לקחת אחריות. אף אחד לא מתקרב לתיבה כשיש לידה ילדה בת שבע. מצד שני, כמה אפשר להרחיק. איזה עמדה זו, להביט מרחוק, לדעת שאם יקרה משהו, אולי לא תוכלי לעשות כלום. היא מבינה את זה? היא סקרנית? היא דואגת? היא מצפה?

ה.
בת פרעה יורדת להתרחץ כשהיא שומעת צרחות. היא מבקשת את התיבה, היא מביטה בו: ילד בוכה. כנראה נימול. מילדי העברים, כמובן.

היא חומלת.

אבל עוד לפני שהיא חומלת, היא לבד. ולפני שהיא לבד, היא רוצה בן. ולפני שהיא רוצה בן, יש בה חלל שמבקש להתמלא ואין לה מנוחה, לבת פרעה. אף אחד לא מציק לבת המלך אבל לפעמים, באירועים חגיגיים, מביטות בה הדודות המצקצקות (כי הרי לכולם יש) ואומרות נו, נו. בת פרעה הזו, מה יהיה איתה. והנה בן. והיא חומלת עליו, כי איך אפשר לראות תינוק בן שלשה חודשים ולא להרגיש את ההתקמרות הזו בלב. את הרצון לגונן.

איזה אירוני זה; להיות בתו של האדם שרוצה להשמיד את התינוק, ולהציל אותו.

ו.
אני חושב על מרים ברגע הזה. מביטה מרחוק. היא יודעת שזו בת פרעה. הפוליטיקה פרושה בפניה. מה הדבר הנכון לעשות? היא מנסה לפענח את המבטים: היא שמחה? היא כועסת? היא מתגעגעת? יש לה אור על פניה? האם הילד הולך לתניני היאור? ילך להיות עבד המלך? מה עומד לקרות? היא רצה רצה רצה דרך הסבך, מגיעה לבת פרעה, מתנשמת, אומרת, את רוצה, את רוצה אולי מינקת עבריה?

וכבר אין כאן ברירה לבת פרעה. היא קיבלה על עצמה את התפקיד. היא שולחת את מרים, אומרת לה ללכת להביא. ומרים רצה.

ז.
לפעמים אנחנו חושבים שנביאים (ונביאות) הם נביאים בגלל שהם יודעים מה יקרה בעתיד, אבל נביאים הם נביאים לא פחות בגלל שהם קובעים מה יקרה בעתיד. ולמרות שזה נשמע אותו הדבר, זה לא.

ח.
יוכבד מגיעה והיא מינקת הילד. למעשה היא הופכת להיות אמא שלו. היא מגדלת אותו. היא מיניקה אותו. מחליפה לו. מחבקת אותו. האם היא אומרת לו 'אני אמא שלך'? האם היא מסתתרת מאחורי מסכת התפקיד? מה הוא יודע, התינוק? האם יש לו שם, ברגעים האלה? אולי שם־בטן?

ט.
אחרי שהוא גדל הוא מוחזר לבת פרעה. היא מאמצת אותו. היא קוראת לו משה. וגם אם היה לו שם לפני כן, הוא נמחק. השם 'משה' הופך להיות השם שלו, ומשה הופך להיות בנה החורג של בת פרעה. היא אמא שלו. היא משכיבה אותו לישון בלילה, מספרת לו סיפור לילה טוב. האם היא מספרת לו את האמת? מי מספר לו את האמת, לילד הזה? איך הוא יודע מי הוא? האם אי פעם הוא ידע, בעצם? כמה שנים אחר כך הוא יעמוד מול הסנה הבוער ויתבונן בו. אלוהים יגיד לו 'אני אלוהי אביך' וישלח אותו לתפקיד, אבל משה יתנגד. הוא יגיד שהוא לא האיש הנכון. האם הוא האיש הנכון? לאן הוא שייך בעצם, הנווד הזה בארץ מדין? מי ההורים שלו?

י.
אולי שמו האמיתי לא משנה, כמו ששאלת 'מי בעצם ההורים שלו' לא באמת משנה. כלומר היא משנה, כן, היא כתובה, אבל בעומק היא לא משנה. לכן התורה כותבת 'איש מבית לוי' ולא 'עמרם', ו'בת לוי' ולא 'יוכבד', ו'אחותו' ולא מרים, ו'בת פרעה' ולא בתיה. כי מי בעצם הורי הילד, מאיפה הוא בא, מהם שורשיו, זו שאלה לא חשובה כאן. עדיין לא חשובה. אולי לנצח לא חשובה. רק דבר אחד חשוב. שם אחד.

קוראים לו משה. כי מן המים משיתהו. מה זה אם לא אליק שנולד מן הים. הילד נטול ההיסטוריה, שילדותו התחילה בנילוס. אבל זה יותר מזה, כי הילד הזה, שהולך להיות נביא ולוחם ומנהיג וגואל, קרוי כל הזמן על שם רגע של חמלה. איזה דבר יפה זה, בחיי.

להחזיר מנה | לפרשת וישלח

יש שני סוגי אנשים בעולם, אני רוצה להגיד לכם. קל לראות אותם כשהם הולכים למסעדה (זוכרים שהייתה אופציה כזו פעם?) ומקבלים מנה לא טובה. הסנדוויץ' עייף, הסלט מעפן, הפסטה ראתה ימים טובים יותר וההמבורגר שרוף כולו. ואז בדיוק העולם נחלק לשני חלקים שווים, פייט או פלייט. אם יבוא עשיו אל המחנה האחד והיה המחנה האחר לפליטה. חלק אחד אומר לעצמו שילמתי על זה, ומיד דופק על השולחן ואומר למלצר תגיד לי, אתם מסעדה או בית לשאריות. מה זו המנה הזו. קח אותה ותביא לי אחרת. וחלק שני אומר לעצמו המסעדה עושה לי טובה שהיא בכלל נותנת לי לשבת, ואם אלוהים רצה שאני אקבל כאב בטן אז אין מה לעשות, ושותקים ומשאירים טיפ כי לא נעים.

והחלק השני הזה, שהמסעדה עושה לו טובה, הוא ממש טוב בבריחה. ממש טוב בבריחה. בהדחקה. בהתעלמות. בשכחה. הוא מדחיק חברים מתים, חברים חיים, עובש בקירות, כאבי לב, התעלמויות, מדחיק ניירת, מדחיק ביורוקרטיה, מדחיק קניות שצריך לעשות, בדיקות, מדף שצריך לתלות בחדר של הילד, מדף שלא צריך לתלות ואולי צריך לעשות איתו משהו, מדחיק תקוות שוא, תקוות אמיתיות, כלים בכיור, אבק על השטיח, כביסה שצריך לקפל, מדחיק 45 מיילים (נכון לספירה האחרונה), הכל נדחק אחורה מהתודעה, הוא יודע שצריך להתמודד עם זה יום אחד, אבל למי יש כח.

וגם יעקב קצת ככה, אפשר לומר. כל הזמן בורח מעימותים. אין לו כח למלחמות, הלא, צריך להבין. כל חייו יעקב עושה כל מה שהוא יכול כדי לא להיקלע לעימות חזיתי. מה לא עשה: הכין מרק עדשים כדי לקחת את הבכורה, החזיק בעקב אחיו כדי לצאת, התחפש לאח שלו כדי לקבל ברכה, התחתן עם שתי אחיות, הרביע כבשים כדי לקבל משכורת, הכל רק כדי לא להתעמת חזיתית. וכשהוא מתעמת חזיתית זה תמיד מעמדה של להיות או לחדול. זה לצעוק על רחל ולכעוס על לבן כשהוא עם הגב לקיר ואין לו ברירה. אפילו המאבק שלו מול לבן מגיע רק אחרי שהוא בורח בלילה בלי לספר לאף אחד. הוא מאוהב ברחל שרק רוצה ממנו ילד, ושונא את לאה שאוהבת אותו כל כך. איזה חיים אלה, בחיי.

ומה קורה שם, במעבר יבוק הזה, אם לא יעקב שנמצא עם הגב לקיר, אחרי שניסה את כל דרכי ההתחנפות שלו. רש"י אומר שהוא מתכונן למלחמה אבל במחילה מרש"י, יעקב לא מתכונן שם לשום מלחמה. הוא מתחנף ושולח מתנה ומתפלל אבל אין שם שום מלחמה. הוא מפחד, וצר לו, והוא נמצא בשוחות בקו החזית ואומר לעצמו אין ברירה, אין ברירה, מה לעשות, מה לעשות. והוא חוזר בגלל פכים קטנים כי הוא לחוץ כל כך, ואז, איכשהו, פתאום הוא מוצא את עצמו מתעמת מול מלאך.

ומה זה המלאך הזה אם לא אלוהים (או הוא עצמו) שמבין שאי אפשר לברוח יותר ואומר די, מספיק, אי אפשר לברוח כל הזמן, צריך להתעמת ולהתמודד וצריך לבוא פעם אחת מוכן ולסמן וי על המשימות ולבכות כשצריך ולכעוס כשצריך ולחיות מול החיים האלה בהתמודדות ישירה, לא בבריחה ולא בעקיבה, ובאמת לילה שלם הוא נאבק בתוכו עד שבא עליו סוף סוף השחר והוא יכול להגיד לעצמו שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל, וללכת לפגוש את עשיו לא מעמדת נחיתות ולא מעמדת כניעה אלא סתם שני אחים שנפגשים אחרי שלא ראו אחד את השני הרבה זמן, ולא שזה פתרון לנצח כי הרי עוד רגע סיפור שכם וחמור ודינה מחכה כמו בוץ טובעני מעבר לפינה, ולא שיעקב הפך פתאום לישראל לנצח, אבל לפחות יש לו את היכולת לכעוס על מסעדות שמוכרות לו מנה לא טובה או מקולקלת או יבשה ולא להגיד 'טוב אלה החיים מה אני אעשה', וגם זה משהו.

כל הדעות הנכונות

א.
הכי גרוע שאני כועסת עליו עכשיו ובגלל כל הדברים הלא הנכונים. כועסת כועסת. הוא שלח אלי הודעה לפני שבועיים באחת בלילה, אמר מה נשמע טל, רוצה לבוא? מאיפה הוא ידע שאני ערה בכלל, איך לא כתב 'ערה?', אבל הייתי, וכתבתי תגיד לי אלעד, זה נראה לך הגיוני? והוא אמר לא, את צודקת, אבל בכל זאת, בא לך לבוא, תגידי? ואני אמרתי לו אבל מה עשיתי לך שאתה שולח אלי הודעה פתאום באמצע החיים תגיד לי. ורציתי לכתוב, תגיד, מאחורי הפנים היפות והפמיניזם שלך אין שום דבר שהוא לא לראות רק את עצמך? אבל לא כתבתי, והוא לא ענה לי להודעה אולי חמש שעות, ואחר כך בערך בשתיים בלילה הוא שלח לי הרי את יודעת, טל, הלא בחורף הזה הלבד יכול להרוג.


ב.
למה אני כועסת. תגידי לי איך אפשר לא לכעוס. את בחורה נחמדה, מסלול רגיל: תיכון דתי, שנת שירות, צבא בתור מדריכת שריון, רגע של הודו אחרי השירות, שוכרת דירה בירושלים לומדת באוניברסיטה פסיכולוגיה וספרות, יש לך שיער חלק שאת אוהבת ואף שאת פחות אוהבת, ויום אחד את פוגשת באוניברסיטה בחור חמוד. עיניים כחולות, זיפים קצרים חומים, כיפה שנמצאת שם לפעמים וכל הדעות הנכונות.
יש אנשים שמתאהבים במין ויש אנשים שמתאהבים במראה ויש אנשים שמתאהבים בשכל ואני, פעם לפני שנה כשעוד הייתי צעירה, הייתי מאוהבת בדעות, ויכולתי נניח לצחוק על נעמה החברה הדוסית שלי שרק מציעים לה בחור ישיבה מיד היא לוקחת, לא משנה מה, רק שיהיה מהישיבה הנכונה, וזה היה מצחיק, אבל הנה בוקר אחד אני על הדשא של רוח יש איזו הרצאה על מגדר ופתאום רואה לידי את הבחור הזה עומד ומקשיב, ומיד נהיה לי חום בלב, ומכל הדשא הוא מסתכל אלי ובסוף והוא אומר לי היי, אני אלעד. ואני מתעשתת ואומרת היי, אני טל. והוא אומר תגידי, טל, יש לך גם מספר טלפון חוץ מהשיער המופלא הזה?

ג.
ואני אמרתי כן, בוא, וכמעט אמרתי אולי במקרה אתה רוצה בית בקטמון עבודה מתשע עד ארבע, ארבעה ילדים קידוש על ויסקי וטיסה ליפן בגיל שישים? אני כאן בשבילך. אבל לא אמרתי, רק נתתי את המספר והסמקתי עד שורשי השיער ואמרתי תגיד, אתה פנוי הערב לדייט או שאתה לוקח את המספר כדי לשלוח לי ספאם בחירות? והוא אמר, כל ספאם בחירות הוא בעצם הזמנה לדייט. ובאותו ערב יצאנו. והוא היה האיש הכי חמוד ומצחיק בעולם ושתינו יין (הוא) ויין (אני), אני סיפרתי לו על השריון והוא סיפר לי על איך זה לגדול בירושלים, אני הסברתי לו על המחקר שאנחנו עושות בפסיכולוגיה חברתית, והוא הסביר לי על מבני כוח ועל מה זה אומר כשגבר מסביר לאשה דברים ואיך גברים צריכים להיות רגישים, וזה היה אידיוטי כי, הלו, תזכור איפה פגשת אותי, אבל שתקתי ואמרתי לעצמי או, סוף סוף. סוף סוף. וככה היה כל הדייט, והוא היה כריזמטי וכיפי והיה בינינו מתח כזה, כמו רטט באוויר, והוא ליווה אותי הביתה ואני באתי להיות נבוכה ולשאול איך היה ואולי חיבוק ואולי אולי נשיקה אבל הוא לא שאל אלא פשוט חיכה שאסתובב ואז הוא פשוט נישק אותי ואני עמדתי שם כמו טיפשה.

ד.
ולמה טיפשה, תגידי. מה רע בנשיקה. ואני אגיד לך, אין שום בעיה בנשיקה. ממש בסדר, נשיקה. ככה עובדים דייטים. יש דייט ולפעמים אם היה ממש מוצלח יש בסוף נשיקה. אבל אני אגיד לך משהו, אפשר באמת לדעת הרבה דברים על בחורים ועל רמת הדתיות שלהם לפי הנשיקות שלהם בסוף הדייט, כשהם שומרים נגיעה זה משהו אחד, כשהם אומרים בסוף הדייט 'אפשר לנשק אותך?' זה משהו שני, כשהם מנשקים בלי לשאול זה משהו שלישי. אצלנו בחבר'ה לא היו נשיקות על ההתחלה. מה זה, דייט, הרגע הכרת, מה אתה מנשק. אבל זהו, הוא נישק, ואני נושקתי, ואני בוחרת פה מילים כי, שלא תביני, ניסיתי גם אני לנשק אבל הוא לא היה בקטע. לא. היה פה צד אחד לנשיקה הזו. וידעתי את זה מהרגע שהוא נישק אותי בלי לשאול.
ואחר כך הוא הלך.

ה.
ואני הרגשתי כאילו מה, באמת, תגידי, זה הגיוני מה שהרגשתי? הרגשתי שבעצם מה שהוא עשה היה בסדר. כלומר שהיה מותר לו, כי ניסיתי גם, ובעצם אם הוא היה שואל הרי הייתי מסכימה. ובכל זאת באיזשהו אופן הרגשתי שמה שהוא עשה לא היה בסדר. ולא הצלחתי להסביר לעצמי מה היה לא בסדר בנשיקה הזו. אמרתי לעצמי, אולי זה שהתנשקת כאילו את חילונית בסוף דייט, אבל זה לא מה שהרגשתי. ואולי זה שזה אסור בהלכה, וגם זה לא מה שהרגשתי כי זה לא אני. הרגשתי כאילו הוא לא ראה אותי אז, בנשיקה הזו, והרגשתי מפגרת כי מה, בסך הכל נשיקה. ודווקא נשיקה בסדר. אז מה בעצם, מה את רוצה תגידי. זה הדת שמפריעה לך? זה הבנאדם? זו הנשיקה? מה קורה כאן? ולא ידעתי מה להגיד, מבטיחה.


ו.זהו, ככה היו עוד כמה דייטים בסך הכל. בדייט השלישי היינו בטיילת, והתגפפנו לנו ככה עד שהבנתי שבאמת משהו כאן לא נכון, כאילו אין הדדיות. שהוא נוגע בי רק כדי לגעת בבת, ולא כדי לגעת בי. ולא ידעתי איך לפתוח את זה איתו. ואת מבינה, רציתי אותו אבל גם לא רציתי אותו. רציתי את הגוף שלו אבל לא רציתי את הנפש הזו שלו, אבל לא רציתי את הנפש שלו בגלל שהוא רצה אותי רק כגוף ולא כנפש. כן, זה פרדוקס כזה. אין סיכוי שבנים יבינו אותי אבל את מבינה אותי, נכון?


ואם היינו חילונים כנראה שהיינו נהיים יזיזים וזהו, סוף הסיפור, אבל זה לא מי שאנחנו, והלכנו ככה צעד אחר צעד ומגננה נפלה אחר מגננה, עד שאחרי איזה חודש בערך היינו בתחנה הישנה והוא סיפר לי כל הזמן עד כמה הוא פמיניסט והולך לכל המצעדים וההפגנות הנכונות וכותב בפייסבוק את הדברים הנכונים ומגן על ידידות שלו מפני גברים מטרידים ובסוף הדייט שאל אם אפשר לעלות אלי לקפה וקרץ ככה, קפה שהוא לא קפה, ואני אמרתי אלעד, זה לא זה. והוא אמר, לא ידעתי שאת שומרת נגיעה. ככה ניסה לצחוק. ואני אמרתי, אני לא, אבל אנחנו עדיין לא מספיק קרובים בנפש כדי להיות קרובים ככה בגוף. והוא אמר אני מצטער, טל. חשבתי שזה בסדר. ואני אמרתי, גם אני מצטערת, אלעד. והוא אמר לא, אני מצטער, אני לא יכול להיות איתך בקשר ככה, וכמובן כל זה היה הרבה יותר ארוך, איזה רבע שעה שבה ניסיתי להסביר והוא ניסה להסביר ובסוף היה ברור שאין לו מושג על מה אני מדברת בעצם, ואז הוא קם והלך משם, לא לפני שניסה לקבל נשיקה אחרונה, וזהו.


ז.
ואחר כך גיליתי כמה דברים. קודם כל, שאני לא הראשונה ולא האחרונה, ושיש קבוצות של בנות שהשם שלו עובר שם ככה, מפה לאוזן, וגם שהוא מפרסם כל מיני פוסטים בקבוצות בפייסבוק ובדף שלו, ושם הוא הכי רגיש ומכיל בעולם, וכעסתי כל כך. רציתי לכתוב בתגובות, שתדעו שאלעד הזה הוא לא מי שהוא נראה. נראה כאילו יש לו נפש רגישה אבל באמת זו רק הצגה למשוך בנות ובתכל'ס הוא אגו שמרוכז בעצמו והוא עושה הכל עם בחורות, מפתה אותן ואחר כך שוכב איתן ואחר כך זורק וממשיך בדרכו. ככה רציתי לכתוב בתגובות, אבל לא כתבתי.


ח.
אבל את לא מבינה. את חושבת שאני כועסת עליו כי הוא רמאי. כאילו נראה צדיק ובאמת רשע. אבל זה בכלל לא הסיפור, את מבינה? אני מאמינה שהוא באמת בסדר, באמת אכפתי, באמת מנסה לשים לב, שהוא כל כך מצחיק, שהוא חשב שאנחנו באותו המצב, שהוא באמת בודד, ששום דבר הוא לא עושה מכוונה רעה או ממניפולציה. לכן אני כל כך כועסת, כי אני מרגישה שהוא ניפץ בתוכי את כל היכולת להאמין עכשיו לאנשים. הנה שאני יוצאת עם בחור, והוא הכי מקסים בעולם, וברור לי שהוא לא משקר כאן בשום שלב ושהוא מי שהוא, ואני אומרת לעצמי – אבל אולי הוא לא באמת כזה? אולי זו סתם הצגה כדי להשיג אותי? אולי הוא עושה את זה רק כי אני אישה? בלי קשר לזה שאני טל? אולי זה מה שקורה כאן? ואני לא מסוגלת יותר להאמין לו. לכן אני כל כך כועסת עליו, את מבינה.


ובכל זאת לפעמים, בשתיים בלילה, אני חושבת עליו ומתגעגעת למגע שלו. את יודעת, הלא בחורף הזה הלבד יכול להרוג.

זה לא נתון לפרשנות (סיפור מד"ב)

הדלת נפתחה חרישית. דוס.קו, הרובוט של הרב בן־שמעון, התגלגל לכיוונו של ישפה. הרב יקבל אותך עכשיו, הוא אמר. הספה עליה ישב ישפה התרוממה, וישפה נעמד, ניער את החליפה שלו והתקדם אל החדר. גם דלתו של חדר העבודה נפתחה מעצמה, והרב בן שמעון לחץ את ידו של ישפה והציע לו לשבת. החדר היה ישן. בשנת 2156 רוב החדרים היו מודולוריים, ולכל הפחות הציעו פונקציות חכמות. לא היה צורך בהמוני ספרים על הקירות; ניתן היה להשתמש בשדר ידע למוח, בקורא אלקטרוני או, לשמרנים יותר, בקיר שמחפה על פני הספרים. אבל הקירות אצל הרב בן שמעון היו עמוסי ספרים חומים, אדומים, כחולים, והריחו ריח של התפוררות עתיקה. הרב עצמו היה מבוגר למדי, כבן שבעים וחמש, עטור זקן, כיפה ושרשרת 'חי' שחוקה. היו עליו אגדות, על הרב בן שמעון. מישהו סיפר שהוא יודע בעל פה את כל הספרים שקרא. אמרו עליו שהוא גאון מחשבים. שהוא פרץ למחשבים של הֶקְסָגוֹן בגיל 18. שהוא ניצח את המחשב בשחמט. אף אחד לא ניצח מחשב בשחמט כבר מאה שנה. הוא היה יותר חכם ממחשב! אבל הוא בעיקר היה חכם מאוד. תלמיד חכם אמיתי. זה היה דבר.

כן, אמר הרב בן שמעון. במה העניין.
זה מאוד פשוט, אמר ישפה.
הרב בן שמעון הנהן. באופן מוזר, נראה היה שכל תשומת ליבו נתונה לישפה, ולא מוסחת על ידי משקפיים חכמות, אזניה או עדשה חכמה.
ובכן, אמר ישפה. אני מב"ח, מה שמכונה. מנהל בינה חכמה עצמאית. הוא מצמץ. אנחנו, אה –
הוא היסס. לא ידע איך להגיד את זה. אחר כך התעשת.
ובכן, אמר שוב, חשבתי – הרי אנחנו, כלומר היהודים, כלומר – כותבים כל הזמן פרשנויות, נכון? למה אנחנו כותבים פרשנויות, כי אנחנו לא מבינים את המקור, לא? הנה רש"י, נניח, קורא את הפרשה, והוא חושב לעצמו למה נניח כתוב 'לך־לך', ונותן לזה תשובה. אחר כך מגיע הרמב"ן, ונותן תשובה אחרת, נכון? ככה כולם. המשנה והגמרא והראשונים והאחרונים והבתראיים, כל אחד שואל שאלה על מי שקדם לו וכותב את התשובה. ככה הספרים האלה – הוא החווה בצורה כללית על כל הספרים שסביבו – מתרבים. ככה חשבתי.
ואז חשבתי לעצמי, מה אם נניח נזין את כל הטקסטים האלה לתוך התוכנה, ונריץ זיהוי שאלות, ואחר כך נבקש מהמערכת למצוא את התשובות הנכונות, על בסיס הידע הקיים, מה? ואז לא תהיה נניח מחלוקת אם יש אם למסורת או לא. נשתמש בכתבי היד הנכונים, בעדויות הנכונות – והופ, תהיה לנו תשובה. מה אז?
הרב בן שמעון הנהן.
אז זה מה שעשיתי, אמר ישפה. הכנתי את המערכת, כל הטקסטים כבר קיימים, הרצתי שאילתות לזיהוי שאלות, בניתי מערכת שמזהה מה היה קשה לרש"י, יצרתי התפלגות עץ של שאלות – כמה עשרות מליוני שאלות, למעשה, כי כל תשובה מולידה שאלה אחרת – ואז ביקשתי מהמערכת למצוא תשובות.

ו…? שאל הרב בן־שמעון.
והיא מצאה, אמר ישפה. זה לקח די הרבה זמן – חמש שנים, ליתר דיוק – אבל היא מצאה. לא בדיוק 42 והתשובה לחיים היקום וכל השאר, אתה יודע.
הרב בן שמעון חייך. מהטרמפיסט, הוא אמר.
כן, אמר ישפה. אז זה לא זה. זה פשוט ספר. כל השאלות על התנ"ך, והתשובות הנכונות. ההתפלגות של העץ סימנה ענפים שלמים – את רוב הענפים, למעשה – שיצאו מכל מיני תשובות שגויות, וזהו, יש לי כאן בקובץ את הכל. זו האמת. קוראים את זה ויודעים שזו האמת, האמת לאמיתה. זה מיישב את כל השאלות, הזרמים, המחלוקות – זה פשוט זה. אני יכול לשלוח לך, אם אתה רוצה.
הרב בן שמעון הרצין. ומה באת לשאול, שאל.
אני לא יודע, אמר ישפה. חשבתי שתרצה לראות את זה.
באת לשאול אם לפרסם את זה, אמר הרב בן שמעון, ואיך לפרסם.
ישפה הסמיק. כן, הוא אמר. איך אתה יודע?
לא רק מערכות מחשב יודעות דברים, אמר הרב בן שמעון. הוא שתק לרגע.
אני חושב שאתה לא צריך לפרסם את זה, הוא אמר. למעשה, אני אוסר עליך לפרסם את זה. ואם תפרסם, אני אודיע רשמית שזה שגוי לחלוטין.
אבל זה לא, אמר ישפה.

אתה צודק טכנית, אמר הרב בן שמעון, אבל טועה מהותית. אתה חושב שהסיבה שאנשים שאלו שאלות היא בשביל התשובה, אבל האמת היא שהם שאלו שאלות בשביל השאלה. הם לא ידעו את זה, והם הציעו תשובות ורבו על התשובות ולפעמים נלחמו עד חרמה בשם התשובות שלהם, אבל הם טעו. הכל הכל היה בשביל השאלה. תשובות ברורות סוגרות את החיים האלה, אתה מבין? שאלות פותחות.
ישפה נענע את ראשו. אתה טועה, כבוד הרב, הוא אמר. אנשים צריכים בהירות.
לא, אמר הרב בן שמעון. אנשים צריכים עמימות. אתה חושב שמשהו מכל הספרים האלו היה נכתב אם הכל היה ברור? מה פתאום. כלום לא היה נכתב. אתה יודע, הוא אמר, בשנות החמישים של המאה הקודמת היה דרשן גדול בירושלים שאמרו עליו שהדיבור שלו בהיר כמו השמש. קראו לו הדרשן אלגרבלי. הרב מתניה אלגרבלי. אתה מכיר את השם?
לא, אמר ישפה.
כן, אמר הרב בן שמעון. כי כשהכל ברור, הכל נשכח. אבל את ר' נחמן אתה עוד לומד, נכון? כי אף אחד לא יודע מה הוא בעצם רצה. זה יכול ללכת לכל כך הרבה כיוונים. אפשר ללמוד את זה; לשאול שאלות, לענות תשובות מהקישקע הפנימי שלנו. ככה זה עובד.
ישפה הנהן. טוב, הוא אמר. התראה קפצה לו בזווית שדה הראייה; פגישה עם הנהלת הקרן בעוד חצי שעה. אני צריך ללכת, הרב, הוא אמר. אני אחשוב על זה עוד קצת.
כרצונך, אמר הרב בן שמעון. הוא חייך אליו, ואז אמר רגע, ישפה, לפני שתלך, אני רוצה להראות לך משהו.

הוא קם ממקומו, נאנח וניגש לארון הספרים. הוא שלף משם ספר אחד, והגיש אותו לישפה. הנה, הוא אמר, קח. מתנה.

ישפה הודה לרב וקם ללכת. הרובוט ליווה אותו אל הדלת. כשיצא אל המנהרה הממוזגת, חשב שוב אם לפרסם או לא, ובינתיים עלעל בהיסח הדעת בספר שקיבל מהרב. פתאום קפא; הספר היה דומה מאוד לספר התשובות שהנפיקה המערכת שלו. הוא דפדף אל דף השער. בכריכה היה כתוב 'ספר הבהיר, יישוב קושיות הראשונים והאחרונים, דבר דבור על אופניו, מאיתי הצעיר באלפי יהודה, איתן במוהר"ר נתן בן שמעון'. הוא קרא בדף הפרטים: זו לא הייתה מהדורה ראשונה. לספר לא הייתה מהדורה כלל. הוא הודפס בהוצאה פנימית, בעותק אחד, שהיה בידיו. כשקרא את המילים, הספר החל להתפורר בין ידיו.

הוא פנה לעוזר האישי הוירטואלי שלו. אנג'ל, הוא אמר, תראה לי בבקשה את הקובץ שהAFAQ הוציאה, הקובץ עם התשובות, זה ששמור במסמכים שלי.

הוא איננו, אמר אנג'ל, נמחק על ידי גורם עמום שפרץ למערכת, לפני כעשרים וחמש דקות.

הבעיה עם חיות פלא קסומות

הבעיה בחיות פלא קסומות היא לא הקסם, הו לא. כל מי שעבר אי פעם בהצלחה את הקורס 'חיות פלא קסומות; תיאוריה ופרקטיקה' (2 נ"ז) יודע היטב מה עושים עם הקסם. פרופסור גיתאי ז"ל היה נוהג להגיד, 'קסם הוא כמו צמר גפן מתוק, תניף מקל עץ פשוט והכל יתפס בו', ולמרות שזה כמובן לא נכון, עדיין יש בזה מן האמת. גם ה'פלא' לא עושה בעיה מיוחדת, זה כמו 'פרא' רק עם למ"ד באמצע. לא, הבעיה היא ה'חיות'. וביתר דיוק, החייתיות: אי אפשר לסמוך עליהן, על החיות האלה. הטבע גובר אצלם על ההיגיון. ובעוד יותר דיוק, כלב קטן, מדובלבל ומשיל שיערות, שהתייצב בכניסה לבית שלי בבוקר יום גשום אחד, בעודי מעשן מקטרת ומהרהר בנושאים חשובים מאין כמוהם, כגון הפילוסופיה של הקיום, בדידותי הקיומית וחיבתי לאכילה רגשית של עוגות שוקולד, תלה בי עיניים וביקש להיכנס. התעטשתי, כמובן. אני אלרגי לכלבים, אבל אחר כך פתחתי את הדלת. רק אנשים חסרי היגיון מכניסים כלבים רטובים הביתה, אבל אני, מה אעשה, לב רחום בקרבי.

מה יכולתי לעשות? זה היה יום גשום במיוחד בהמפסטיד, והכלב נראה היה כאילו הוא הגיע מרחוק. הוא היה נראה אומלל, ולכן כמובן שהצעתי לו מגבת מחוממת ומים חמימים. הוא לקק את המים והתגלגל על המגבת. שוב התעטשתי, אבל הכלבלב היה נראה כאילו רווח לו. הוא נח קצת על מרבד הכניסה ואחרי שהתאושש התחיל לנבוח עלי. מה אתה רוצה, אמרתי, למרות שידעתי היטב מה הוא רוצה. הוא המשיך לנבוח, ואחר כך גירד בדלת, ושוב נבח, ולבסוף התיישב על המרבד עם מבט כלבלבי בעיניים, היטה את ראשו והסתכל עלי. לא הייתה לי ברירה, הלא אתם מבינים. התעטפתי היטב במעיל, לקחתי את השרביט ויצאתי החוצה.

זה היה יום גשום בלונדון, שידעה לא מעט ימים גשומים מאז שהנרי, הידוע גם בכינוי 'זה שהעננים אוהבים אותו', החליט להתגורר ברחוב פליט. על כל פנים, הטיפות היכו בפנים שלי כשיצאתי. ניסיתי פעם ופעמיים את הקסם ההודף של ג'קסון (שכמובן לא עבד. לדעתי הוא לא עבד לאיש מעולם, כולל לג'קסון עצמה) וכמובן שהנזלת המטופשת שלי המשיכה לזלוג בלי הרף והכלבלב נבח עלי כאילו הוא עומד להתפוצץ ואז התחיל לרוץ לכיוון פארק המפסטיד הית'. אני אדם רחב וקצת מלא, וממילא קשה לי לרוץ בזריזות כשהגשם מכה בי, אבל עשיתי כל שיכולתי (לחש האדמה החמה של פארוק היה לעזר, למרבה התמיהה), ובסופו של דבר מצאתי את עצמי משוטט בין העצים הגדולים של הפארק ושמח על כך שהרגליים שלי יבשות.

אחרי כחמש דקות הליכה הכלבלב עצר ונבח כמשוגע, ואני נעצרתי לקנח את האף ולראות על מה הכלבלב נובח. ובכן, תארו לעצמכם; הכלבלב נבח על חור באדמה, ובחור ישבה לה בחורה צעירה, לבושה מחלצות צחורות, ובכתה בכי תמרורים. מיד נסוגותי לאחור. קודם כל, כל בר דעת יודע שלא יוצאים לגשם בבגד לבן, כי אז כל טיפת בוץ והנה, התלכלך הבגד. שנית, מה הסיכוי שאדם רווק, בוגר ובעל נכסים ישב לו בחדרו ויעשן, כשכלבלב בעל עיניים גדולות ידפק על דלתו ויוציא אותו החוצה, להציל עלמה רווקה ונאה במצוקה? הסיכוי אפסי. כל הסיפורים מספרים את זה, אמנם, אבל זה כי הסיפורים מטפחים אשליות, בעוד החיים האמיתיים אפרוריים ומלאי שתיקות נבוכות בבית הקפה שבקומה העליונה בחנות הספרים Waterstones. על כל פנים, הייתה כאן עלמה במצוקה ומכשף בוגר בית הכשפים יורק (דרגה שלישית). מה יכולתי לעשות?

ניגשתי לפתח הבור. האם את מכשפה? שאלתי. אני מה? צעקה העלמה. שאלתי, האם את מכשפה. לא, צעקה הנערה. אני ג'יין. יצאתי לסיבוב עם הכלב שלי ונפלתי. אתה יכול לעזור לי לצאת או להזעיק עזרה? השתכנעתי. קסם ההנפה של בות' היה נראה לי בוטה מדי לרגע הזה, ולכן השתמשתי בלחש שבאמצעותו אימי ז"ל נהגה להגיש סירים לשולחן. העלמה הצעירה התרוממה באלגנטיות מקרקעית הבור, הסתחררה סביב עצמה ואז ירדה ברכות יחסית על השביל הבוצי. היא נעמדה, מסוחררת, ואז התיישבה על הבוץ, מקללת קללות שאין לחזור עליהן. תראה מה עשית, היא אמרה. כל הבגדים שלי, הכל — כך אמרה והתעטשה. אה, את אלרגית גם, אמרתי, והיא אמרה מה? לא, טיפש, אני מצוננת. שעה וחצי אני בבור הזה כשהגשם מטפטף עלי.

כבריטי, כמכשף וכג'נטלמן, לא נותרה לי ברירה אלא להוביל את העלמה החסודה ואת הכלב שלה אלי הביתה. טיפסנו במדרגות, הושבתי אותה בסלון והבאתי לה מגבת חמה, ביסקוויטים מהחביבים עלי (היישר מהחנות של טווידלי בל'און סטריט) ותה חם לשתות. היא לגמה את התה, נאנחה, התרווחה והניחה נעליים בוציות על הספה שלי. אז אתה, איך שקוראים לה, מכשף, אה? כן, גבירתי, כך אמרתי. הכלב שלך ידע למי לפנות. ברור שהוא ידע למי לפנות, אמרה הגברת. זהו טובי. טובי יודע תמיד מה לעשות. היא קראה לו. טובי, היא אמרה, תראה לאדון את הטריקים שלך.

יכולתי להישבע שהכלב גלגל עיניים, אבל הוא התגלגל על הגב, הניף כפה קדימה, נבח שלש פעמים ואז, להפתעתי, דילג אל הפסנתר וביצע ביצוע מדויק ויפה מאין כמוהו לפתיחת 'סתיו' של ויואלדי. כאן כבר לא היה לי מקום לספק.
גבירתי, כך אמרתי, זהו הכלב שלך?
כן, היא אמרה.
ממתי הוא הכלב שלך, שאלתי, והיא אמרה, מה אני יודעת, מרקו הביא לי אותו לפני איזה שלש שנים.
שלש שנים! אמרתי, והוא הזדקן מאז?
לא, אמרה העלמה. הוא נראה ממש כמו בהתחלה. מרקו אמר שזה הגזע הזה, הם חכמים, לא מזדקנים, לא משילים שיערות, ממש כלב מושלם, אה?

סלחי לי, העלמה, אמרתי. יש רק זן אחד בעולם חי שלא מזדקן, ואלה בהחלט לא כלבים. במהרה שלפתי את השרביט, הנפתי אותו והבאתי ביצוע לכשף החילוף המפורסם של גאבארת', שאין ספק שהיה מזכה אותי במאה בקורס 'חילופים; מהמטאפורפוזות ועד גלגולי הנשמות' (4 נ"ז, הציון הנמוך ביותר שלי בתואר, לדאבוני). מה צר שפרופסור גאברת' לא היה שם כדי לראות! הכלב התרומם באוויר, התפוגג ובמקומו ניצבה עלמה צעירה אחרת, אדומת שיער ו, איך אגיד זאת בעדינות, לא־עד־הסוף־עטויה־מחצלות, שניגשה לעלמה שעל הספה ונתנה לה סטירה.

כיון שזהו בית מכובד, בזריזות הבאתי לה חלוק בית משובץ מהכניסה לבית ועצרתי את העלמות מלהתקוטט. מה קרה, אמרתי, מי את?

שלש שנים, אמרה אדומת השיער. שלש. פאקינג. שנים. ומה הבחורה הזו עושה? כלום. מתמזמזת עם מרקו שלה על הספה והולכת למסיבות. אפילו פסנתר לא היה בבית הזה. תגיד לי, זה הגיוני? זה סביר? בצער נאלצתי להודות שלא, זה לא סביר.
ג'יין המוכה ישבה על הספה, צמצמה עיניים ואמרה אה, אני יודעת מי את!
בטח שאת יודעת, אמרה אדומת השיער. אני אליזבת'. מרקו שלך הפך אותי לכלב ונתן לך במתנה.
את המופקרת (מובן שצינזרתי את המילה המקורית) שפלירטטה עם מרקו שלי! צווחה ג'יין.
לא, את, אמרה הבחורה בבוז. בכל אופן, לא אכפת לי. איזה אפס מצאת לך, שאלוהים ישמור.
ושוב הן החלו לריב.

בלית ברירה ביצעתי 'הפרד ומשול' קלאסי. בעזרת קצת אבקת ברדס־הנזיר שילחתי את ג'יין מהבית, ואת אליזבת' הושבתי על הספה.
מובן שאת פיה, אמרתי. למדתי ביורקשייר, אני יודע לזהות. את פיית פרא או פיית הבית?
אני מבינה שלא הצלחת במיוחד באותם לימודים ביורקשייר, אמרה אליזבת' בהתנשאות. אני לא פייה, אני מכשפת בית דרומית. ולא פלרטטתי עם המרקו שלה, ניסיתי לשכנע אותו ללמוד חליל רועים ולא ידעתי שהוא מכשף. הכל היה כישלון. הוא היה כישלון. היא הייתה כישלון. שלש שנים בתור כלב אפור מרוט היו לגמרי כישלון. לא היה שם פסנתר! תאר לעצמך. לא פסנתר לנגן עליו כשאיש לא רואה, לא מטבח גדול עם אח לשבת בה, לא מדרגות לחרוק בהן ולא צנצנת סוכריות ליקריץ לשמור עליה מלאה. סיוט!

אכן, הסכמתי. אבל אמרי לי, איך ידעת לאן ללכת?

אתה צוחק? אמרה אליזבת'. חצי שנה אני מתכננת את הסיפור הזה. טוב, אתה מכשף – כולם יודעים שאתה מכשף – כתוב לך על הכניסה לבית 'מכשף מוסמך, נא לא לנקוש אחרי ארבע', בחיי, והבעייה הייתה לשכנע את ג'יין לצאת בבגדים לבנים לסיבוב, ואז להפיל אותה, ואז לקרוא לך, ולגרום לך שתכניס אותה הביתה, ושתבקש ממני לעשות טריקים, וכל זה כדי שתבין. אני לא יכולה לעשות טריקים סתם כך בבית של מישהו אחר, אתה יודע, אני הלא מכשפת בית. רק שכעת אין לי בית, אמרה. היא לא תלתה בי עיניים מפצירות, אבל זה היה מובן כל כך מדבריה עד שלא עמדתי בזה.

כן, בוודאי שאת יכולה להישאר, אמרתי. זהו היה משפט חסר כל היגיון – כל אדם רווק ובעל נכסים יודע שהזמנה של מכשפת בית להישאר כמוה כהנחת טבעת מכושפת על האצבע – אבל הלא לב רחום בקרבי. לא אני האיש שישלח מכשפה להיות הומלסית. היא שמעה את ההזמנה שלי, ויכולתי להישבע ששמעתי אותה נובחת, אבל לא. היא חייכה. לעונג יהיה לי, מיסטר וונדוורת', אמרה, וכבר, בפרץ רוח השתלחה בבית, יישרה קמטים בסדינים, גיהצה את החולצות, העלתה אש באח ואמרה, עכשיו לך, מיסטר וונדרוורת', וקנה לי בבקשה שלשה שטיחים במרקס אנד ספנסר. אי אפשר להשאיר את הפרקט חשוף כך.

מה יכולתי לעשות? נטלתי את המעיל ויצאתי שוב אל הגשם. הקסם ההודף של ג'קסון עדיין לא עבד. הלכתי ברחוב בראש רטוב אך מורם, והרהרתי שוב בדבריו הנכונים חלקים אך מלאי החן של פרופסור גיתאי ז"ל. קסם, כך נהג להגיד, הוא כמו ארטיק שוקולד מוצלח. קצת תכנון מראש והיא יצמד גם למקל העץ הפשוט ביותר שנמצא בסביבה. מיהו מקל העץ בסיפור הזה, תהיתי לעצמי, אבל הנחתי למחשבה הזו. לא היה לי פנאי להתעסק בזוטות כגון הפילוסופיה של הקיום; היה עלי לקנות בזריזות שלשה שטיחים לפרקט העץ החשוף, ולהגיע בזמן לארוחת הצהריים.

______________________

(בעניין אחר לחלוטין: ביום ראשון הבא נתחיל בפרוייקט 'כתיבת ספר בתוך חודש', וביום שלישי הבא תתחיל במסגרת הסדנה האינטרנטית שלי סדרת כתיבת וקריאת פנטזיה. לחצו על הקישורים לפרטים נוספים)