המשימה האחרונה

הרוצח ישב במרכז המסחרי בירוחם ואכל גלידה. היה חם, חם מאוד. הוא היה צריך משהו שיצנן אותו. היו שם שלש, ארבע, אולי חמש חנויות שמכרו ארטיקים בכביש שמוביל מהמכתש למרכז המסחרי, והרוצח קנה לעצמו ארטיק פירות והתיישב על ספסל קטן בצד. האקדח שלו היה מאחור, בצד ימין, מוצמד למכנסיים. היה לו כובע רחב של תיירים ומשקפי שמש גדולים, גם של תיירים, היו לו גם זיפים של שבוע והוא זייף צליעה בצד שמאל, ככה שלא היה לו ספק שאיש לא יזהה אותו אם יהיה צורך. כנראה שלא יהיה צורך.

הוא בכלל תכנן משהו פשוט יותר, בלי יריות, בלי דם. אולי דקירה קטנה באיזו תחנת עצירה ואחר כך להמשיך. בינתיים הוא אכל ארטיק שהיה שבעים אחוז פרי. גלי, הבת שלו, הייתה גאה בו, עם לחץ הדם והסוכרת המאיימת, שהוא לא נכנע לשוקולד. הוא דמיין אותה וחום התרחב בו. זו הייתה המשימה האחרונה שלו, משהו פשוט, לא יותר מדי מורכב, ככה אמרו לו. בגיל שישים וחמש כבר לגמרי הגיע הזמן.

הוא היה מהאסכולה הישנה. גבר מוצק, כמו שעליזה הייתה אומרת. תלתלים בחזה, תלתלים בראש. למראית עין עבד בתור רואה חשבון, מסתובב עם חולצה מכופתרת עם כתם של עט בכיס החולצה ועם מכנסיים קצת גדולים מדי, חגורים היטב. בפועל העבודה הזו הייתה רק כסות לעבודה אחרת. כשהתחיל, מי שקיבל אותו לעבודה, אבו גלאס הגדול, התבונן עליו ממרום המטר שישים ושלש שלו ואמר אתה יודע, כולם הולכים לשירותים. כולם יושבים עם הילדים שלהם בגינה. ההבדל בין רוצחים ובין אנשים רגילים הוא בסך הכל שרוצחים מוכנים לעשות את זה.

המשימה האחרונה. הוא הוציא את הפתק מהכיס והסתכל. נשם עמוק, הוציא משקפי קריאה מכיס החולצה והרכיב, וקרא 'אאודי A4, אמורה לעלות מהמכתש בסביבות שלש אחר הצהריים. לחסל בשקט'. זה היה התכנון שלו גם. להעמיד רכב עם פנצ'ר בכביש של איזור התעשייה, אחר כך לסמן האטה, להתקרב, לפנצ'ר את הגלגל, איש יוצא מהרכב, דקירה קטנה בעורק, ולהסתובב. לא היו שם מצלמות או אנשים, והמשטרה הקרובה הייתה רחוקה מדי, כמו שהתושבים ידעו תמיד. הוא ליקק את הארטיק, שהתקרב מהר מדי לסופו, והמתין. השעה הייתה שתיים בצהריים.

בשתיים וחמישה עצר רכב ליד הפיצוציה שהרוצח ישב לידה. ירדו ממנו שני בחורים שחומים בג'ינס וטישירט שחורה. אחד מהם התקרב לבעל הפיצוציה ושאל נו מה, ובעל הפיצוציה אמר מה מה, והבחור השני אמר התשלום על מאי. אנחנו לא זוכרים שקיבלנו את התשלום על מאי. והראשון אמר, עלה התעריף, אתה זוכר? אינפלציה? אנחנו צמודים למדד. ובעל הפיצוציה אמר אבל מאיפה אני אביא לכם. עדיין קורונה. אין לי מאיפה לשלם, תאמינו לי, והוציא את הכיסים של הג'ינס שלו כדי להדגים את הכיסים הריקים שלו, אבל הכיסים שלו לא היו ריקים וסטפה של מזומן נפלה לו מהכיס הימני.

המשימה האחרונה. הרוצח תמיד חשב על זה בתור עוד משימה, אבל פתאום, בחום הזה, היא קיבלה איזה מימד הרה גורל. הפעם האחרונה. הוא חשב על המוות – כל החיים שלו הוא ליווה את המוות, הביא אותו, ועכשיו אולי המוות מתקרב אליו. הוא חשב על הסוכרת שאולי שם, על לחץ הדם. משהו יכניע אותו בסוף, זה ברור. מה? ומה השאיר לילדים? זה העסיק אותו לאחרונה. אולי היה צריך להשאיר להם עוד משהו. השאיר דירה, ברור, וגם היה לו זמן לנכדים כשיבואו. בינתיים הגיעו רק שניים. הוא נאנח.

המזומן נפל, בעל הפיצוציה החוויר, והבחורים גחכו. אחד מהם שלף סכין קטנה, קפיצית, מרושעת למראה, ואמר 'על שקרים משלמים בדם, אתה יודע', והשני אמר 'וגם בכסף, תביא, תביא את הסטפה הזו'. בעל הפיצוציה נכנס פנימה, וגם הבחורים נכנסו, ואחר כך יצאו. אחר מהם החזיק את הכסף, השני החזיק את הסכין. בתוך הפיצוציה ישב הבעלים וניסה לחבוש איזה חתך. לא עמוק מדי, ועדיין הוא העווה את פניו בכאב.

הרוצח התרומם מהספסל.

הוא לא היה אדם מוסרי. להפך, אפילו. אף פעם לא היה לו קטע להרוג רק אנשים שמגיע להם למות. הוא חשב הפוך; לכל אדם מגיע למות, במוקדם או במאוחר. הוא לא היה מלאך המוות, השופט העליון או אלוהים. סתם מישהו עם אקדח. כדאי להיזהר עם אשליות הגדלות כשמתעסקים בלקיחת חיים של אנשים, בעיקר אם רוצים לראות את הנכדים בשבוע הבא.

ובכל זאת התניע את הרכב ונסע אחריהם. זו הייתה מאזדה 3 כסופה, מהסוג שאי אפשר לזהות במגרש חנייה גם אם היא הרכב היחיד במגרש. מספר הרישוי שלה היה מזוייף, מספר השלדה נמחק, איש לא היה הבעלים שלה. הוא קנה אותה מבחור בחיפה שהיה מומחה בדברים האלה. הבחורים נסעו מהר על הכבישים המדבריים. הוא נסע אחריהם. הם נכנסו לתחנת דלק. הוא נכנס אחריהם.

הכל היה לאט. הבחור עם הסכין יצא לתדלק והבחור השני הלך לקנות ארטיקים בילוו. קנה שני ארטיקים גדולים, מלאים בשוקולד ובקצפת ובאגוזים. הוא לקק אחד כשהרוצח החנה בזהירות את הרכב בשולי הכביש. הם נכנסו לרכב והתניעו ואפילו נסעו כמה מטרים כשפתאום הצמיג שלהם נקרע. היה שם חתך קטן, חד מאוד, הם לא שמו לב אליו בכלל. כשהם יצאו לבדוק מה קרה הרוצח התקרב עם הרכב, עצר בצד עם אורות מהבהבים, בא לבדוק מה קרה. הבחור צעק אליו להתרחק, אבל הרוצח עשה את עצמו כאילו הוא לא שומע.

הוא דקר את שניהם כמעט בלי שישימו לב. שתי דקירות מהירות, מתחת לצלעות ובין הצלעות ללב. הם בהו בו והתמוטטו, והוא הצליח להכניס אותם למושב האחורי בלי שהדם יכתים את אצבעותיו או את החולצה. הם היו רזים, קטנים, כמעט ילדים. הוא הוציא את הסטפה של המזומנים מהכיס האחורי של הבחור השני, בלי הסכין, ואחר כך חזר לרכב שלו. הוא נסע לתחנת הדלק ואמר למוכר באנגלית, איי ס'ינק זאט סאמת'ינג הפנד, והצביע על הרכב שלהם. המוכר יצא, והרוצח נכנס למאזדה שלו ונסע.

הוא עצר פעם אחת, ליד הפיצוציה שקנה בה את הארטיק בהתחלה. היא הייתה סגורה, אבל לא נעולה. הוא לחץ את הדלת ונכנס, המוכר היה בחדר האחורי, מקלל. היו שם גם ילד כבן חמש עשרה ואישה בשמלה פשוטה, כחולה, שנאנחה כל הזמן. הוא הושיט למוכר את מעטפת המזומנים, הרים את הכובע ויצא. הילד צעק אחריו משהו, אבל הוא לא התייחס. במקום זה לקח לעצמו עוד ארטיק פרי, הפעם בטעם פירות יער, ונכנס למאזדה.

הוא נסע עד לאגם, מזגזג בסוף הדרך בין העצים שהמועצה שתלה שם, ובסוף עצר כמעט על שפת האגם. אחר כך התיישב על הדשא שעל שפת האגם, קילף את העטיפה מהארטיק. הכל היה נראה לו פתאום חסר חשיבות כמעט. מישהו יחיה, מישהו ימות. למי אכפת בכלל.

הוא הכניס את הארטיק לפה, פשט רגליים, עצם עיניים והרגיש איך השמש מחממת לו את העור.

אם הבעל נאמן לחזור

אחרי שבעה ימים הגיע אחד, אדם בשם הרב עשהאל, למול את הילד. הוא שמע על הסיפור, כמובן. כולם שמעו על הסיפור. אי אפשר היה להסתובב בירושלים בשבוע הזה בלי לשמוע את הלחשושים. הבת של נעמי וראובן, שמעת? והיא הודתה, כן כן, ובכל זאת, קצת רכילות, מה בעצם היה?

מה היה. ככה באמצע הלילה, אמצע חדרי הלידה בהדסה עין כרם, במסדרון שבין חדר מספר 6 לחדר מספר 10, שימי צועק על אסנת מילים קשות. "זונה," הוא צועק. "אני רוצה להתגרש ממך". דבורה המיילדת מנסה לסלק אותו, אבל אסנת מבקשת שישאר. הוא נשאר אבל צועק איך הוא רוצה לעזוב. זונה, הוא צועק, כאילו המילה הזו גדולה ממה שהיא יכולה להיות. אני רוצה לברוח ממך, לא רוצה להיות נשוי לך. ככה הוא צועק, וכל העולם שומע, גם אבריימי מהמסדרון של מיון יולדות שומע ומעביר באי נוחות שקית של גלפז מיד ימין ליד שמאל. גם טניה שומעת. כולם שומעים גבר צועק 'זונה' באמצע חדר לידה, ומתכווצים לפתע, מחכים לביטחון.

ומה עוד הם שומעים. אסנת לקחה מספריים שהיו בעמדת המיילדת. עכשיו היא צועקת. אם אתה בורח ממני אני תוקעת את הסכין הזה בבטן שלי, אני נשבעת לך יא מפגר. בגללך אני אמות בגללך הילד הזה ימות. כולנו נמות בגללך, אתה שומע אותי? תישאר כבר יא חתיכת חרא. והיא מנופפת בסכין וכבר אין ברירה אלא לקרוא לביטחון שיבוא, שיוציא לה את הסכין מהידיים, ובינתיים שימי צועק תגידי, תגידי לכולם של מי הילד הזה, והיא כבר לא צועקת, רק אומרת זה הילד של גל. ואיפה גל עכשיו, ממשיך שימי ושואל, ואסנת אומרת הוא בהונגריה, הלך ללמוד רפואה. היא אומרת את זה כמו מודה באשמה, ושימי אומר ידעתי, לעזאזל, ידעתי. לא היה סיכוי שהילד הזה שלי. היינו נשואים בכלל לפני תשעה חודשים, הוא שואל בקול, והיא אומרת לא, לא היינו, זה היה פסח בכלל, התחתנו לפני שבועות.

ובתוך כל זה היא יולדת בן. צועקת וצועקת ויולדת, והוא פועה בבכי בחדר מספר 6. והביטחון הגיע, אנדריי וגילי, הם מוציאים את הסכין ואת שימי מחדר הלידה, ודבורה המיילדת מחזיקה את הבן הקטן בידיים ומניחה אותו בידיים של אסנת ואסנת רועדת, מי יודע אם מהשפלה או מבושה או מהתרגשות של לידה. רעידות קטנות קטנות בלתי פוסקות, כמו צמרמורת.

נעמי, אמא של אסנת, שמעה את זה מדבורה בעצמה. באה לבקר אותה בבית החולים ופתאום המיילדת קוראת לה רגע, אומרת שומעת, אמא של אסנת, איך השם, נעמי, תגידי רגע, את יודעת איזה צעקות הלכו שם? שלא נדע. נשים צועקות זה תמיד אבל גברים? גברים צועקים ככה? הוא צעק שהילד לא שלו. לא היה לה ברירה והיא אמרה שזה באמת לא שלו. זה לא נורמלי, תגידי לי, אולי כדאי לבדוק שהיא לא אישה מוכה. אולי להתגרש? עדיף להתגרש עם ילד אחד ביד מאשר עם שני ילדים ביד, תאמיני לי, את כל הסיפורים אני מכירה. ונעמי אמא של אסנת שואלת את אסנת תגידי, ממוש, למה הוא ככה צעק? הילד באמת לא שלו? ואסנת נאנחת ואומרת אמא, תגידי, מה את רוצה שאני אגיד.

ואולי דווקא זה דבר טוב שהוא נשאר איתה, אומרת נעמי לראובן בלילה. יושבים שותים שלוק ליקר דובדבנים שראובן מכין כל שנה. כל שנה הוא מכין איזה עשר ליטר, כל ערב הם שותים צ'ייסר קטן. דבר טוב, מה אנחנו יודעים. מישהו צריך לגדל את הילד הזה. בהתחלה הוא מתעצבן אחר כך הוא נרגע אחר כך הוא מתאהב בילד. מה, לא? ככה זה החיים. וראובן מהנהן, אבל אומר באמת הרמתי גבה כשהיא נכנסה להיריון כל כך מהר. קצת מהר מדי אפילו, הייתי אומר. והוא אומר, ומה אם הוא לא יתאהב. מה, את יודעת איך זה ילדים. הוא יוכל לגדל ככה ילד שלא שלו?
ויש לו על מה להתבסס, לראובן, אבל זה כבר סיפור אחר.

וככה גם ההורים של שימי חושבים. הם יושבים איתו בסושי, אומרים לו אתה יודע, אל תלך כל כך מהר. אף אחת לא מחכה לך בחוץ, ככה הם אומרים. להפך אפילו. שמעו איך התפוצצת שם בחדר הלידה, מה, לא יכולת לנשום? להתאפק? ככה אומרת לו איילת, אמא שלו, ויונתן אבא שלו אומר בדיוק, אני חושב שלא עושים ככה דברים גדולים. תתאפק. והם דתיים, אז הם לא מצליחים להתאפק ועורכים איזה דיון קצר, עדיין בלתי מספק, על מעלותיה וחסרונותיה של אסנת. ואומרים תשמע, בסוף זו היא מכניסה לבית. אתה מה, עדיין סטודנט. היא כבר עובדת. מעצבת UX בהייטק הזה שלכם. לא חבל על הכסף? ואחר כך הם אומרים בינם לבין עצמם, באוטו, מי יודע של מי הילד הזה באמת אבל מה, היא חמודה בעצם. איפסה את הבן שלהם אחרי שנים של התפרפרות. כבר פחדו ששימי עצמו יבוא עם איזה ילד שנולד לו בקרית שמונה, יגיד הנה הנכד החדש שלכם סליחה שהוא כבר בן שמונה. והנה דווקא אשתו הייתה זו ש. מה נגיד, מצא מין את מינו.

ומה נעשה שמין הילד הוא זכר וברית צריכה להיות ולכן הרב עשהאל מגיע. הוא יושב עם שימי לפני הברית. אומר תשמע, צריך לחתל ככה וככה וכאן מגבון ושם משחה, ואחר כך אומר, כמשיח לפי תומו, תגיד, זה אתה הולך לטפל בילד? ושימי אומר מה זאת אומרת. והרב עשהאל אומר נו, שמענו את הסיפור. וממהר להצטדק ולהגיד, כולם שמעו את הסיפור. כולם שמעו? שואל שימי, וכאן מתעורר חשדו של הרב עשהאל, כי ה'כולם' הזה היה בו איזו תחושת סיפוק. כאילו שימי מרוצה מעצמו, שכולם שמעו את זה. ולכן אומר הרב עשהאל כן כן, כולם שמעו. לכן אני שואל.

ושימי אומר אני לא יודע הרב אם אני אטפל בו או לא. ההורים לוחצים להישאר. אבל הלב, הלב אומר מה אתה נשאר, והילד לא שלי הרי. וכאן עושה הרב עשהאל מהלך, ואמר שלך, לא שלך, לא משנה, לפי ההלכה אתה חייב להישאר איתה לפחות שנתיים, ואסור לקיים יחסים בזמן הזה, ואחר כך צריך גם לשלם מזונות, וכמובן לפרנס אותה תוך כדי, הרי מאיפה יהיה לילד אוכל. לא פשוט, ככה הוא אומר, ומסתכל על שימי לראות מה הוא אומר.

אבל שימי לא אומר. שימי מתחיל לבכות, ולבכות עוד, ולבכות עוד קצת, ולבסוף אומר מה אני אגיד לך הרב, זה כן הילד שלי בעצם. זה אנחנו עשינו דברים, אתה יודע, ובסוף קרה מה שקרה והתחתנו מהר. אבל מה הייתי אומר להורים, הייתי אומר להם כן, עשינו דברים לפני החתונה? מה פתאום. אבא שלי היה הורג אותי במקום. מנשל אותי מהירושה. וגם אבא שלה. והחברים שלי? איזה פאדיחות. בקיצור, הילד בטח שלי וגם את אסנת אני אוהב, מה אני אגיד לך הרב, זה מה שהיה, הכל סיכמנו מראש שיהיה קצת רעש ונמשוך תשומת לב ומה שיהיה יהיה.

והרב עשהאל מה הוא יודע. לא רב. בסך הכל מוהל. ולכן הוא מוציא קצת יין פטישים ונותן לשימי לשתות, ואחר כך אומר תקשיב יקירי, אנחנו לא במאה התשע עשרה, הכל בסדר. אז עשיתם דברים לפני החתונה, לאף אחד לא אכפת. רק לקדוש ברוך הוא, וגם לו פחות אכפת אחרי שחוזרים בתשובה. ושימי אומר אתה לא מכיר את אבא שלי אבל בסדר, ומנגב את הדמעות ואומר טוב, בוא נצא, צריך לקרוא לילד הזה בשם, ככה הוא אומר, והרב עשהאל אומר טוב, וסוגר את היין פטישים ולא לוקח שלוק כי הרי יש ברית עוד רגע, והם יוצאים לחדר המרכזי של בית הכנסת, שימי מסתכל על אסנת ומחייך ומהנהן ואסנת מסתכלת עליו ומחייכת ומהנהנת גם והרב עשהאל מפייט בקול, בסימן טוב בן בא לנו, בימיו יבוא הגואל אמן.

(מבוסס על שו"ת נודע ביהודה תניינא אבן העזר לט.)

שבע שנים

א.

הוא היה קומונר. למה הוא היה קומונר, זו שאלה אחרת, הרי מעולם לא היה בתנועת נוער עד הרגע הזה, ובכל זאת הוא היה קומונר. בבית אל, שם למד. והיה לו טלפון נוקיה של גרופ, וזו הייתה התקופה שבה גרופ היה הדבר הזה שחיבר בין המגזר. לכל אדם עם תפקיד במגזר היה גרופ. וגם אני הייתי קומונר, וגם לי היה אחד כזה, והיו לנו הודעות חינם אחד לשני.

מוזר לחשוב על זה היום, כמעט 17 שנים אחרי, אבל אז זה היה דבר.

והתכתבנו. כל היום התכתבנו. כמו הולכים במדבר שפתאום מצאו מים. התכתבנו על שטויות. ציטטנו שירים שאהבנו. צחקנו מבדיחות משותפות. ביום ההולדת ה18 שלי הלכתי הביתה. עשו לי מסיבת הפתעה. לא ידעתי. התכתבנו כל הדרך. שעתיים של התכתבות, ובסוף הוא היה בבית שלי, זורח מאושר; כל הדרך כתבת לי ובכלל לא ידעת שאני פה.

ב.

אני חושב מה נשאר בי, שבע שנים אחרי. הזיכרון כבר הפך לזיכרון של זכרונות. לפני כמה שנים נזכרתי איך ביומולדת אחד הלכנו לעינות תלם ביחד עם שלומי. חשבתי שזה היה יום הולדת 20, וכבר סיפרתי לעצמי איך שלום לקח טרמפים מירוחם, ובאזכרה בשנה שעברה דיברתי עם שלומי והוא אמר כן, בטח, רק שזה היה ביום ההולדת ה25. הוא לקח טרמפים מבית אל, מהישיבה שהדריך בה. ממילא הוא היה משועמם באותו היום.

ומשהו בי נרתע לפתע, כי אמרתי: אולי כל הזיכרונות שיש לי הם שגויים. סיפורים שסיפרתי לעצמי. דברים שרציתי שיקרו. שהיה נכון שיקרו כמו שסיפרתי אותם. בפועל הם היו עייפים יותר, דרמטיים פחות, רגילים, חיים רגילים כמו של כולם. קצת ניסיונות, קצת התבחבשות, הומור לפרקים, להט ילדותי כשדיברו על משהו שאהב. ומה בכלל אמיתי בזיכרון הזה.

ואחר כך חשבתי: איפה בכלל אני מסתיים והוא מתחיל.

ג.

 הוא אהב את בני ברדיו. הייתה תכנית כזו פעם, של בני בשן. הוא היה שמח שאני אומר 'פעם' כי הוא אהב היסטוריה, דברים ישנים מילאו אותו בחדוות האספנות. בכל אופן, הייתה תכנית כזו פעם והיו בה כל מיני פינות משונות. בשתיים עשרים ושתיים הם היו צועקים בתכנית 'שתיים עשרים ושתיים שמח לכולם!', והם היו מעלים פוליטיקאים לזמזם שירים. היה שם המון נונסנס, ושלום אהב נונסנס. מעולם לא ראיתם מישהו מתלהב משטויות כמו ששלום היה מתלהב משטויות (איך הוא אהב את 'אלבי, סיפור אבירים'!). והוא היה מתקשר לפעמים רק כדי לצעוק 'שתיים עשרים ושתיים שמח!' ולנתק.

שנים אחר כך הסתכלתי על השעון בשתיים עשרים ושתיים ורציתי להתקשר, ופתאום הרגשתי את הדבר הזה, שמחוסר שם טוב יותר אני אקרא לו ההעדר. אבל זה לא העדר. לא בדיוק.

ד.

זה כמו חלל. אין לי מילה טובה יותר לתאר את זה. כאילו מחקו בי משהו במחק, ואפילו את קווי המתאר השאירו מטושטשים. ואני מנסה להיאחז בדבר הזה שנלקח ממני ואני לא מצליח. אני יודע שמשהו בי חסר אבל אני לא יודע מה המשהו הזה שחסר. ואפילו אני לא מדבר פה על שלום, אני חושב, אלא על ההעדר שלו.

הרי מה אנחנו, אנחנו חווים כל הזמן אנשים אחרים באמצעות המפגש איתנו. בשבילי הוא היה חבר. לאחרים הוא היה אח, בן, נכד, אחיין, בן דוד, מורה, מדריך, חבר לצוות. כל אחד חווה אותו אחרת. ובאמת יש משהו שקורה רק במפגש בינינו. היה שלום שהיה רק שלי. פן מסוים בו. חלק שהואר רק כשאני פגשתי בו. ובאותה המידה היה חלק בי שהואר רק כשהוא האיר עלי.

וזה, זה החלק שאין לי. אני לא יודע אפילו להניח עליו אצבע. משהו נלקח ממני, ואין לי מושג מהו.

ה.

אבל כן לדבר על שלום. על ההתלבטויות. על זה ש, נניח, לא היה לו מושג מה הוא עומד לעשות בחיים. הוא אהב אדמה, ואהב את הארץ הזו, ואהב להדריך בה, ואהב אנשים, ואהב ללמד, ואהב סיפורים ואהב היסטוריה, ולכאורה היה מתאים להיות מורה דרך או מדריך או מורה לשל"ח, אבל היה בו איזה משהו דווקאי כזה, אנטי מסגרתי, כזה שרוצה לעצבן קצת, לדחוק את הגבול. ופעם הוא אמר לי 'אני אהיה חקלאי', והיה ברור שהוא לא יהיה חקלאי, כי הוא לא היה אדם מתבודד שכזה.

כלומר לפעמים כן, לפעמים היה אורז תיק והולך יומיים מירוחם לשדה בוקר. לבדו.

אבל רוב הזמן לא. הוא לא היה שוקע בספרים ולא רואה סדרות ולא היה לו פלאפון או רשתות חברתיות מקוונות. ולכן הוא לא היה הולך להיות חקלאי, הוא היה צריך אנשים סביבו.

מה הוא היה גדל להיות? האם היינו נשארים חברים? האם הוא היה נשאר מי שהוא? עם מי הוא היה מתחתן? איך היו קוראים לילדים שלו? איפה לעזאזל הם היו גרים?

ו.

זיכרון: הבית של ההורים שלו. אנחנו במטבח, הוא מכין קפה שחור. הגיל הוא עשרים? תשע עשרה? הוא לא יודע להכין קפה שחור. אני חושב שהוא בכלל לא אוהב קפה שחור.

זיכרון: אנחנו בני 26. מצביעים בפריימרס של הליכוד. הוא מספר לי מי לדעת אחיו צריך להיות חבר כנסת ונוזף בי על זה שאני לא מצביע למי שהוא הצביע.

זיכרון: רואים סרט על המיטה בבית של ההורים שלי.

זיכרון: אני אוכל במשפחת שרקי בערב שבת. מתפלל לפני זה בבית הכנסת של אבא שלו. אנחנו הולכים בשדרות המאירי. פוגשים איזה חבר.

ח.

אני שונא את זה. שונא את הצפת הזכרונות. שונא את הניסיון לדלות אותם בכח. שונא את ההיזכרות. אני אלוף העולם בלהדחיק. אני עושה מעקפים כדי לא לעבור ברחוב גבעת שאול (תמיד אני בוכה שם ליד המרפסת), כדי לא לראות תמונות שלו, ובורח מכל הזיכרונות שלי כי אני לא מצליח להחזיק את כל הסיפור הזה. זו האמת. שבע שנים אחרי ואני עדיין לא מסוגל להיזכר בו כמו בנאדם, וכשמעלים זכרונות אני מרגיש כאילו אני מציג איזו הצגה בפני כולם אבל בפנים, בפנים אני רוצה לברוח.

ואני רוצה לצעוק. לאן הלכת לי. לא אכפת לי מכל העולם אבל למה הלכת ולמה דווקא לי. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שאתה הולך כל החיים עם מישהו ופתאום הוא נעלם לך. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שהלכת לפני שכל העולם ראה אותך. הלכת בשלב ההתלבטויות. ולהגיד זה לא הוגן שלא השארת כלום. כמה מילים כתובות, מעט מאוד תמונות, כמה סרטונים. זה הכל. זה לא להאמין הדבר הזה. כאילו נגוזת. רגע היית, רגע לא.

ז.

וכל הזמן אני חושב איך כל מי שפגש אותו אהב אותו. כמו מגע תלתלי זהב. כל אדם שפגש, מהרס"ר בצבא, החניכים, המורים, השכנים, המוכרים בחנות, המשפחה. כאילו היה בו איזה קסם. כתבתי פעם: אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. אולי בתוך זה הוא התקיים. בתוך המפגשים האלה, המגעים בין האנשים שהקיפו אותו. לכן היה בן טוב כל כך. איש משפחה טוב כל כך. חבר שלא היה ולא יהיה כמוהו.

אני לא יודע, אולי אני עושה פה דרמה ממשהו שלא הייתה בו דרמה. מספר משהו שלא התקיים, שראוי היה להתקיים, אבל ככה אני הרגשתי את הדברים.

ח.

לא ידעתי שאפשר להתגעגע ככה.

אני כותב את זה ומרגיש איך התהום מאיימת להציף בי את הארץ. כותב ובוכה, בוכה וכותב. כי איך אפשר שלא לכתוב. איך ידעו על הדיקציה הגרועה, על המלמול, איך ידעו על הביישנות, איך ידעו על החיבה לבירות בוטיק, על ההומור, על התושייה. איך ידעו על מכנסי הדגמ"ח עם כתמי החימר, על הזקן שאף פעם לא היה מסודר. ואני בוכה, כי כמה שאספר זה לא יגיד כלום. כלום כלום. כל הסיפורים לא יגידו כלום. לא הסיפור על הטיול ברובע המוסלמי אצל הרב שמחה ממורשה ולא הסיפור על מחנה הקיץ בסוף השמינית ולא המעיין שכבר לא קיים מתחת למבשרת, המילים לא יגידו כלום וכל הזכרונות לא יגידו כלום ושום דבר לא יגיד כלום ואני מנסה לאחוז, מנסה לספר, מנסה להחזיק בכל הכח בכל מה שנשאר אבל מה, מה נשאר לי,

כלום לא נשאר לי, רק שאריות של אבק מדברי על כף היד, מתפזרות ברוח.

ט.

לפני כמה חודשים הייתי במצב נפשי לא טוב, והיו לי המון חלומות. חלקם היו סיוטים, ובאופן מפתיע חלק ניכר מהם היו מפגשים עם שלום. והופתעתי, כי חשבתי שאני מדחיק בהצלחה, אבל מה שמדחיקים ביום חוזר אלינו בלילות, וגם שלום חזר אלי.

ודיברנו, אני אפילו לא זוכר על מה דיברנו. אני זוכר איך הכל היה רגוע מאוד. סתמי מאוד. לא אמר לי שום משהו הרה גורל ואני לא אמרתי לו הנה תראה את הגדולה שלי שקרויה על שמך. ולא אמרתי לו כמה אני מתגעגע ולא אמרתי כלום. שלווה גדולה אפפה את החלומות הזה, ואפילו הקצתי מהם בנחת.

הם הלכו ממני, החלומות האלה. אולי הם עוד יחזרו. אבל מאז, בכל הזמן שאני מתגעגע אני נזכר בהם ומדבר אל שלום בקול; כל הדרך כתבתי אליך, ובכלל לא ידעתי שאתה פה.

מעשה בלביבה ובלב

לפני שהתחתן יצא קלמן עם הרבה בנות בלי עין הרע, עם לאה ועם יסכה־דינה ועם יוכבד שאמרה לו בדייט הראשון 'מה אתה אוכל כל כך הרבה מתוקים?' וחשבה שאם תראה לו דאגה אימהית הוא יכרך אחריה כתינוק ואף יביא לה תינוק, וכל הבנות האלה היו דאגניות ורחמניות וגומלות חסדים אבל אף אחת מהן לא הייתה חנה זלדה, ולכן כשחזר מדייט עם חנה זלדה בערב קריר אחד ברחובות, אחרי שתפסה אוטובוס לפתח תקווה, כתב קלמן לעודד ש'נראה לי שזה רציני, אחי'. ואכן כך היה.

הם התארסו והתחתנו וחיו חיים של זוג צעיר, חנה זלדה הייתה אחות בקפלן ועבדה קשה מאוד וקלמן למד משפטים באיזו מכללה במרכז והיה לו די קל בלימודים, ובהתחלה באמת היו להם חיים טובים שבהם שניהם מגיעים להם בערב לבית ומתיישבים זה לצד זה על הספה שהם אספו מ'אגורה' ושותים שוקו חם עם קצפת ליד השולחן הקטן מאיקאה, אבל לאט לאט שם קלמן לב שמשהו מציק לו, וכשניסה להבין מה מציק לו, הבין קלמן שחנה זלדה אמנם נשואה לו ללא ספק, וגם אומרת שהיא אוהבת אותו, אבל בשום שלב ואף פעם היא לא עושה בשבילו שום דבר בלי שיבקש באופן מפורש ויצפה לקבל.

במה הדברים אמורים. לא במלאכות הבית שמחולקות שווה בשווה, אלא דרך משל חוזר קלמן מהמכללה ורוצה לשתות שוקו. יכול להכין לעצמו? יכול. אבל הוא לא רוצה להכין לעצמו, אלא שחנה זלדה תכין לו, כי מה בעצם מעיד יותר על אהבה מאשר מישהו שמוכן לעשות בשביל אחר – כך סתם, ללא תמורה? או, למשל, חנה זלדה מכינה לעצמה בכל פעם טוסט עם זיתים ועגבניות שיהיה לה לעבודה. יכולה להכין שניים? יכולה. אבל לא תכין עד שלא יגיד קלמן במפורש. וקלמן הלא לא יגיד מפורשות, כי אז זה לא יהיה משהו שהיא עושה מעצמה.

וכל הזמן חשב קלמן בראש על ההורים שלו, שאמא שלו מכינה לאבא שלו קפה כל הזמן, או מגישה לו פתיתים עם בצל, או דברים כאלה שהיא עושה לו בלי איזה הסכם קדמוני, וחשב ומה איתי, למה אני לא זוכה לדברים האלה. הנה כי כן קלמן שמע פעם את הרב יעקובוביץ' אומר שאהבה נמדדת בדברים האלה שבהם אנחנו חורגים מעצמינו, ואמנם הרב יעקובוביץ' דיבר על אלוהים אבל קל וחומר לזוגיות. ולכן חיכה קלמן מאוד שחנה זלדה תעשה משהו בשבילו בלי שיבקש. שרק תיטה לכיוונו כמו השמש אל הנר.

אבל שום דבר מזה לא קרה, והוא התחיל לחשוב אם היא אוהבת אותו בכלל או שמא סתם התחתנה איתו כי הוא שידוך טוב, בחור שלומד משפטים וכל זה.

ביום אחד בסוף כסלו, הנר השלישי של חנוכה. נמאס לו לקלמן, והוא אמר בקול ומפורשות, 'נו, חנוכה'. אבל חנה זלדה לא הנידה עפעף מהפלאפון שלה, ורק אמרה 'כן, נחמד'. 'נו, אולי נאכל?' ניסה קלמן, אבל חנה זלדה רק אמרה 'כן, למה לא'. וכיון שכך אמר קלמן 'אני מאוד רוצה לאכול לביבות בחנוכה' ורק אז הניחה חנה זלדה את הפלאפון ואמרה בהדגשה, קלמן, אי אפשר להכין לביבות, אין לנו קמח.

נו, קמח, אמר לעצמו קלמן. אז נקנה קמח. הלך לו למכולת של דודו, קנה שני קילו קמח, חזר מתנשף, הניח את הקמח על השולחן ואמר נו, חנה זלדה. הנה קמח. שוב הניחה חנה זלדה את הפלאפון ואמרה, אבל קלמן, אין לנו שמן. שוב ירד קלמן במעלית, הלך לו למכולת, חזר, הניח את השמן, ואז אמרה חנה זלדה אבל סוכר, אין לנו סוכר, ושוב ירד קלמן, גשם התחיל לרדת, דודו אמר לו נו מה, אין לך פלאפון לשאול את הגברת שלך אם יש עוד משהו שהיא צריכה? וצחק, אבל קלמן לא צחק.

הוא חשב לעצמו, 'הגברת שלך', אולי הייתה זו טעות, כל הסיפור של החתונה והאירוסין וכל זה. מה ביקשתי, אמר לעצמו, שאשתי תכין לי לביבה? אפילו מהלביבה כבר יצא לי החשק, רק שהיא תקום מהספה ותגיד נו מה, קלמן, בא לך לביבה? אני מכינה. אבל חנה זלדה נשארה כך בפלאפון שלה, מסתכלת באינסטגרם על תמונות של רבניות או משהו, וקלמן הוא מתרוצץ ברחבי העיר, והרי ידע ששום דבר לא יצא מזה. היא לא תישבר. אי אפשר לשבור אותה, את חנה זלדה.

ובאמת כשחזר בפעם האחרונה אמרה לו חנה זלדה נו, קלמן, אולי נלך לישון, אין לי כח, ואז יצא מקלמן כל הקלמניות שלו, והוא אמר מה אין לך כח, חנה זלדה, איך אין לך כח, ערב שלם את גוללת פה בפלאפון בזמן שאני מתרוצץ כמו איזה חמור, מה כבר ביקשתי, שתקומי ערב אחד ותכיני לי משהו טעים לאכול בלי שאני אצטרך להתחנן בשביל זה? זה כל מה שביקשתי. איך אין לך כח?

איך שצעק את זה ברחבי הבית התחילה חנה זלדה לבכות, ואמרה אבל קלמן, באמת אין לי כח. אני לא יודעת מה יש לי, אבל כח – אין לי. מאז החתונה אין לי כח. אני עובדת ממש קשה ומחזיקה את הבית הזה כלכלית ומנסה להיות כאן בשבילך, אבל להרים את עצמי לעוד משהו אני לא יכולה. אני יודעת שאתה רוצה שאני אעשה בשבילך הכל ואני רוצה לעשות בשבילך הכל אבל אין לי כח להרים את עצמי אפילו. אני כל מה שאני צריכה ממך זה רק שתרים אותי אבל בלי שאני אבקש, וכל הזמן אני מחכה שתעשה את זה אבל אתה לא עושה כלום!

ואז הבין קלמן הכל הכל, הבין שחתונה היא לא מקח וממכר שבו אתה מתחתן מצד אחד ומקבל מישהי שתעשה לך לביבה מצד שני, אלא שני אנשים שדואגים מאוד אחד לשני, כלומר שכל הזמן הזה חיכה שהיא תעשה איזה צעד אבל היא הייתה צריכה שהוא ירים אותה מהבור, והוא לא ראה את זה כי הוא היה יותר מדי עסוק בעצמו.

ולכן אמר לה חנה זלדה, זלדל'ה, לכי לישון. תנוחי. את צודקת מאוד. וחנה זלדה הלכה לה לנוח, וקלמן הפשיל שרוולים ולש ורידד ועשה עוד ל"ט מלאכות של שבת לרבות גדידה והוצאה מרשות לרשות, ובבוקר הכין כוס שוקו יפה עם קצפת והניח לידה שלש לביבות סולת מהיפות שנראו במחוזותינו, והניח את המגש על השולחן הקטן מאיקאה, וחיכה בסבלנות עד שתתעורר ותאכל איתו ארוחת בוקר.

הדלקת נרות

כל הבחורים של הישיבה החזיקו קרטונים גדולים של סופגניות בשקל ממאפיית ברכה ושידלו עוברים ושבים לטעום, ואורי רצה לברוח הביתה, להיכנס לחדר, לטרוק את הדלת ולקבור את הפנים בכרית. הוא רצה שאמא שלו תשאל אותו מה שלומו, והוא יוכל לספר איך רות הודיעה לו אתמול שהיא 'לוקחת הפסקה' כאילו הקשר הוא משמרת בקפה והוא האחמ"ש שלה.

הוא רצה שאמא שלו תביא לו מרק עדשים עם גזר ותגיד לו אוף, אורי, אל תדאג. היא עוד תרצה אותך. או, החלופה הריאלית, אתה תמצא מישהי אחרת שמתאימה לך יותר. אבל אמא שלו נפטרה לפני ארבע שנים (תאונת דרכים, פגיעה מוחית, בסוף פשוט היה די), ואבא שלו לא ידע להכין מרק עדשים כמו שצריך, והבחורים בישיבה לא היו כתובת כי, נו, הישיבה זה סיפור בפני עצמו.

בישיבות יש מושג כזה, 'משבר חנוכה'. מה זה משבר חנוכה, זה בעצם שיחת יחסינו לאן של אחרי שלשה חודשים, רק עם הישיבה במקום עם רות. כנראה יש משהו בטבע העולם שאחרי שלשה חודשים ההתרגשות מסתיימת והשגרה מתחילה ומשהו מתערער במערכת היחסים ואין ברירה אלא להחליט אם להיות או לחדול.

רות כנראה החליטה שזה לא זה. לגבי הישיבה אורי לא היה בטוח. הוא חשב שישיבה זה פשוט מקום שלומדים בו ויש בו חברים, וגילה שדורשים ממנו להיות מצטיין. כל הזמן. לחיות באיזה מתח גבוה של דתיות. הוא לא היה בטוח שהוא שם. הוא לא סיפר לרבנים או לחברים שאמא שלו נפטרה – רק לשניים, שילה ואליה, שמאז הסתכלו עליו ברחמים והתנהלו סביבו כאילו הם היחידים שיודעים את הסוד שלו. הנבחרים. הוא שנא את זה.

הם היו בעיר הסמוכה לישיבה. צוריאל, כשהודיע בבית המדרש שהולכים להדליק נרות בעיר, כינה אותה 'העיר הגדולה', אבל היא לא הייתה עיר גדולה. סתם עיר. היה בה מרכז עיר עם חנויות וחנוכיה גדולה של חב"ד. איזור תעשייה וכמה משרדים, והמון אנשים שלא התעסקו כל הזמן בשאלה מה הראב"ד והרמב"ם חושבים על האנשת האל, ש'ישיבה' הייתה בשבילם חאפלה במוצ"ש ו'בייני"שים' היה בשבילם שנה וחמש בצבא.

אורי הסתובב עם שילה ועם מגש סופגניות והציע לעוברים ושבים. ילדים לקחו בשמחה. מבוגרים התלבטו. איש אחד, רזה, עמד שעה ארוכה וניהל דיאלוג עם הדיאטה שלו, שבסופה הכריע לטובת הסופגניה. אלה לא היו סופגניות ששוות את הדיאלוג, אבל הם לא סיפרו את זה לאיש הרזה.

אחרי חלוקת הסופגניות הייתה הדלקת נרות גדולה, ואחר כך הם התפזרו ברחבי השכונה כדי לרקוד ולשיר ולשמח. זה היה מוזר. הם שרו 'באו זרים למקדשי' ושרו 'הוי יוונים נקב-צו עלי' ושרו ניגון המיוחס לקרלין, ואורי הרגיש איך הוא מחזיק יד כאן ויד כאן אבל הוא לבדו בתוך כל ההמון הזה, וכל מה שהוא רצה לעשות זה לברוח משם.

אחרי שלשה שירים כל הסיפור הזה היה יותר מדי בשבילו, והוא יצא מהמעגל והתיישב בצד. כמובן ששילה ואליה יצאו גם הם והתיישבו בצד, אחד מימין ואחד משמאל, והניחו יד על כתפיו ושאלו אם זה מזכיר לו את אמא שלו, מה שהיה נורא פי כמה, ואורי נענע בראש ואמר 'לא, לא', ואז אמר 'אני צריך לשירותים', וניער אותם והלך.

הוא התיישב על גדר קטנה במרחק ראייה מהחבר'ה (כדי לא לפספס את האוטובוסים) וריחם על עצמו. הנה הוא, רות נפרדה אתמול ואמא שלו לא כאן והאחים שלו קטנים מדי ואבא שלו מחזיק יותר מדי על הכתפיים מכדי להפיל עליו עוד ילד שמנסה להתמודד עם העולם. הוא חשב על אבא שלו מדליק נרות עם רותם ועם נוגה, ובלית ברירה התחיל לבכות. בקטנה, אבל לבכות.

זה כנראה היה לא בקטנה, כי באיזשהו שלב הוא הרגיש יד על הכתף. "אמא אמרה לי לשאול אם אתה רוצה לביבות," אמר קול של ילד. הוא הרים את הראש וראה ילד קטן עם כיפה בוכרית עומד עם צלחת חד פעמית שכזו ובה שתי לביבות תפוחי אדמה מעוכות, ואמא שלו עומדת בכניסה לבית, מאחוריה בת שמחזיקה לה במכנסיים, ושתיהן מסתכלות עליו. "לא," אמר אורי, "תודה". "קח, קח," אמרה האמא של הילד. "חנוכה זה לא חג לבכות בו ככה. יאללה, זה לביבה זה לא סופגניה, אף אחד לא מת משתי לביבות".

האזכור של המוות היה יכול להיות צובט בלב, אבל זה לא היה. באופן מוזר, זה גם לא היה מנחם. זה היה – איזושהי הכרה, אולי, אישוש לזה שיש חיים בחוץ, חיים אחרים."תודה," אמר אורי. הוא ויתר על השאלה אם זה כשר או לא, וטעם את הלביבה. היא הייתה מאוד לביבה. פשוטה, קצת ספוגה מדי בשמן. מסוג הלביבות שנשארות אחרונות בצלחת. היא הייתה טעימה מאוד. הוא אכל אותה.

"אתה רוצה לשיר איתנו?" שאלה הילדה."לשיר מה?" שאל אורי."נר לי דקיק," אמרה הילדה. היא פצחה במחרוזת שירי חנוכה, נר לי דקיק, חנוכיה לי יש, ולסיום, מי ימלל בשני קולות יחד עם האח הגדול שלה. אמא שלהם עמדה מהצד וצפתה. אורי הצטרף בקטעים מסויימים. אחר כך הם נכנסו חזרה לבית. חנוכה שמח, אמרה אמא שלהם. חנוכה שמח, אמר אורי.

החבר'ה של הישיבה התעייפו, כנראה, ואחד הבחורים משיעור ו' עמד על הגדר ונתן דבר תורה לחנוכה. הוא פנה להמון העם שסבב בשוק, אבל היחידים שהקשיבו לו היו החבר'ה מהישיבה. זה היה קצת פתטי, אבל היה בזה איזושהו חסד. אורי חשב לעצמו – כמה מאמץ אנשים משקיעים כדי לשמח אנשים אחרים. הוא ראה את הסדקים, אבל עדיין היה בזה משהו יפה.

הוא ישב על הגדר, אכל לאט לאט את הלביבה השנייה שנותרה לו, וצפה בבחורים מתכנסים לסיבוב אחרון של ריקודים עם עצמם לפני שיעלו על האוטובוס ויחזרו אל הישיבה. בינו לבין עצמו התלבט אם יש לו כח לרדת מהגדר ולהצטרף לסיבוב האחרון, ובינתיים צפה בהם מרחוק שרים ורוקדים, ותופף לאיטו על הברך בקצב המנגינה.