בחירות

אבל אני רוצה להגיד לכם שבתור דתל"ש, שאלת 'יש אלוהים' או 'אין אלוהים' היא שאלה משנית בחשיבותה, כמעט לא משמעותית, מול השאלה הגדולה יותר, שהיא השאלה 'למי אתה מצביע בבחירות'. מפני ששאלת 'יש אלוהים?' היא שאלה משמעותית כל עוד היא שאלה, ואחרי שהיא נענית בשלילה – היא כבר לא טורדת במיוחד את מנוחתך. לכן זו שאלה שמעסיקה רק דתיים. יתכן שיש לך דיאלוג עם המשפחה, או עם הסביבה, יתכן שאתה צריך ללמוד דברים חדשים, אבל כל אלה הם עניינים אחרים, לא נוגעים ישירות לאלוהים.

אבל הנה, למשל, אתמול, שתיים בלילה, נעמה מתחתנת ואני בחתונה שלה עם שמיל ועם נועה שהיא, כלומר נועה, דתל"שית בדיוק כמוני, והיא מסתכלת עלי ושנינו שיכורים להפליא, והיא אומרת לי יואב, תגיד, למי אתה מצביע? ואני אומר מה זאת אומרת? נראה לי שאני מצביע ימין, כלומר הימין החדש או ליכוד, והיא אמרה אה, אתה עדיין דתי בתוך תוכך, ואני אמרתי מה פתאום, כי אין דבר שמפריע לדתל"שים יותר מזה שמישהו – במיוחד מישהי, במיוחד נועה, שהיא ג'ינג'ית הורסת – חושבת שהם עדיין דתיים, והיא אמרה אז למה בעצם ימין?

ואז הבנתי, לראשונה, שאני צריך לעמוד מחרתיים – כלומר מחר – מול השאלה האחרת, שהיא לא שאלת האם יש אלוהים או לא, אלא שאלת מי אני ומה אני רוצה לעשות עם החיים האלה. כי כשיש אלוהים זה ברור, מאוד ברור. לא אם יש אלוהים או לא, אלא למי להצביע, או האם אתה רוצה להיות אדם טוב. וכאילו בתור דתי ברור שצריך להיות מענטש, להיות אדם טוב ומוסרי, אבל בתור לא־דתי – למה, בעצם? מה אני מרוויח מלהיות אדם טוב? אולי אני אהיה אדם רע? ככה יהיה לי גם רשע וטוב לו, וממילא כולם מתים בסוף ואין שכר ועונש אז מה זה משנה, בעצם, מה זה משנה.

הנה, אני אתן לכם דוגמה. הנה נועה, לנועה יש חבר, היא לא אוהבת את חבר שלה, אני לא אוהב את חבר שלה, חבר שלה לא אוהב אותה. ואתמול, אחרי החתונה, חיכינו שנינו למונית שיכורים מהתחת, סליחה שאני מדבר ככה אבל זה מה שזה היה, ואז היא נישקה אותי ואני אותה. זה הגיוני, היה ריח כזה של פריחה באוויר והיינו חייבים לעשות עם זה משהו. אבל רגע, היה מותר לנו לעשות את זה? ואם היא נפרדת ממנו היום? והשאלה החשובה – מה זה 'מותר', מותר של מי? כל הדוגמה הזו תיאורטית לחלוטין, כמובן, אבל אתם מבינים את הכוונה שלי. יש כללים כלשהם. יש חוקים חברתיים. אבל האם צריך לקיים אותם? האם זה מה שמשנה?

והנה נניח מחר בחירות. ברור לי להצביע ימין, כי ככה גדלתי. אבל רגע, אולי זה בעצם אותו העיקרון? אולי זה מסורת שגדלתי לתוכה כי ככה, ושטפו לי את המוח כי ככה, והכל ברור לי כי אני כל כך הרבה זמן ימני ומצביע ימין, אבל אני צריך להתנגד לזה? אז מה בעצם אני אמור להצביע, להצביע חד"ש? אני מבין שמה שאני צריך לעשות הוא לעבור בין המפלגות ולהשוות עמדות וכל זה, וברור שיש לי דעות בשאלות כמו דת ומדינה או כלכלה. לא דעות מוצקות ומבוססות. אתם יודעים, דעות של אינטואיציה. אבל בשאלות הגדולות יותר, שאלות של 'מה אני רוצה שיהיה פה' ו'למה דווקא פה' ו'מי אתה בכלל', לכל אלה אין לי תשובה.

וזה מה שאמרתי לנועה אתמול בלילה שהיה גם היום בבוקר, על הסיגריה שאחרי. אמרתי לה, אני לא יודע למה אני עושה את הדברים האלה בכלל, אני לא יודע מי אני, ונועה אמרה למה זה משנה, בעצם, ואני אמרתי כי אני לא יודע אם מה שאני עושה הוא טוב או רע, ונועה אמרה למה זה משנה, בעצם, ואני אמרתי כי אחרת, נועה, אחרת אני אבוד. מה אני אעשה עם החיים שלי בכלל. ונועה אמרה נו, זה מה שאמרתי לך אתמול, כלומר היום, שבתוך תוכך אתה עדיין דתי. ואמרתי לה אבל נועה, אין אלוהים. תראי אותי ואותך ככה, אם היה אלוהים את חושבת שהייתי עושה משהו כזה? ונועה אמרה לא הבנת כלום. להיות דתי זה לא להאמין באלוהים. כלומר אולי כן, גם, אבל זה בעיקר הסיפור של המסורת וזה שאתה כל כך מכיר משהו והכל ידוע לך וברור לך מה לעשות ואיך לעשות.

זהו, זה הסיפור, ומחר אני הולך להצביע. וחשבתי שאני הולך להצביע לדתל"ש כי גם בני גנץ הוא דתל"ש, אבל זה כנראה לא יקרה. אני אצביע לאיזו מפלגה אידיאולוגית, כי נועה צודקת לגבי. משהו בתוכי עדיין גדוש אידיאלים. אבל היא טועה לגבי השאלה אם אני דתי או לא, וגם לגבי השאלה מה זה אומר להיות דתי, בעצם. כי גם לחילונים יש מצפון. הוא פשוט קצת אחר. ולהיות חילוני זה לא אומר להיות נטול ערכים, אלא שהערכים שלי הם לא מעלי, הם אני. ולכן מחר אחרי ההצבעה אני מתקשר לנועה ואומר לה יאללה, נועה, בואי כבר נהיה ביחד, והיא תאמר לי אבל איך אני הולכת לעזוב את עמיחי (ככה קוראים למניאק, עמיחי. גם דתל"ש). אנחנו כל כך הרבה זמן ביחד. הוא מכיר כל פיפס בי ואני מכירה כל פיפס בו. ואני אגיד לה אה, נועה, את בעצם דתיה בתוך תוכך. וזהו, ככה היא תבוא.

מודעות פרסומת

מתן תורה

(קראו את חלק א')

בראשית היו ברקים וברעמים אבל עוד קצת קודם לכן היינו זוג רגיל, בורגני. יואב עבד בייעוץ אסטרטגי ואני הייתי כאיילה על המשבר. הלוואי שיכולתי להגיד שלא מצאתי את עצמי תעסוקתית, שהכנתי כיסויי ראש לנשים שלא אהבו כיסויי ראש. והלא זה היה נכון, אבל זה היה רק חלק קטן מהחלום ההוא שהיה לי פעם; חשבתי שנחייה חיים שיש בהם, אבל מצאתי את עצמי מכבסת ומנקה. חשבתי שנלמד יחד משהו, בסוף ראינו נטפליקס. חשבתי שתהיה לי זוגיות שהיא כמו סערה, שאני אסער עליו והוא עלי, ומצאתי את עצמי מנומנמת. אפילו כבר לא היה לי כח לחלום: חלומות לא מתנפצים. זה לא נכון. הם לא נשברים. הם פשוט נכבים, מתעמעמים, נשכחים. קשה לזכור שהם התקיימו אי פעם. וגם אני הייתי כך, ואפילו לא ידעתי. לא ידעתי שהלא־טוב לקח אותי.

עד שביום אחד, ביום שלישי אחד, בהיות הבוקר, היו קולות וברקים וקול אלוהים חזק מאוד שאמר עד מתי את מניחה חיי עולם ועוסקת בחיי שעה. עד מתי את פוסחת על שני הסעיפים. אם הבעל הוא האלוהים לכי אחריו ואם ה' הוא האלוהים לכי אחריו. ואני נחרדתי במיטה ואמרתי יואב, יואב, אתה שומע את זה? והוא התהפך במיטה, היקר לי, ואמר לא, הדסי, אני לא שומע, ובאמת הוא לא שמע, ומיד ידעתי שלדידי קיימא שעתא, כלומר שזה הזמן שלי, שאני צריכה לקום ולעשות, וידעתי גם שבאותו רגע קרע אלוהים קרע ביני ובין יואב. ובבוקר בארוחת הבוקר הוא הכין לעצמו אספרסו קצר ולי מזג מיץ תפוזים וישבנו לנו על המרפסת, מבחוץ הכל שקט ובפנים ים גועש, ואמרתי לו יואב, ככה אמרתי לו, כמעט בזָרוּת; אני רוצה ללמוד קצת תורה.

הוא ניסה קצת להתבדח אבל אני אמרתי לא, ברצינות, אני הולכת ללמוד כל השנה, מהבוקר עד הערב, אני צריכה רוח בחיים האלה. ולא ידעתי איך להגיד לו יואב שלי, בלילה הבנתי שאני בארץ ציה ועייף בלי מים, ואתה שם ואני כאן או שאתה כאן ואני שם, ואף על פי שאתה בן הזוג שלי ואני אוהבת אותך אהבת נפש, כל הדיבור בינינו הוא קבע ולא תחנונים; בבוקר אתה הולך ובערב אתה חוזר. לפעמים אתה השֶמש ואני נוטה אליך ואין לי משלי כלום. ובזמן שלא דיברתי הוא דיבר על ישיבת ההסדר שלו והשנים הכי יפות וששום דבר לא יקרה ואני אמרתי לעצמי אבל יואב שלי, אתה חושב שאני צריכה ישיבה? לא לשבת אני צריכה. ללכת אני צריכה. מים אני צריכה. רוח אני צריכה שתנשוב במפרשים שלי. אם תפילה ותורה לא יעשו כלום אז מה יעשה משהו, אמרתי. והוא אמר בסדר, לכי ללמוד.

ובאמת כמו שאמר בהתחלה דבר לא קרה. למדתי קמץ אלף אה, קמץ בית בה, תורה היא וללמוד אני חפצה. לא עבדתי במכירת מטפחות וזה נו, מילא, לא יחדל אביון מקרב הארץ. ויואב עבד קשה יותר, וחזר הביתה מוקדם יותר, ושכרנו בייביסיטר ומטפלת ונעם הלך לגן בראש חודש עם חולצה צבעונית ושיר הלכה לבית הספר עם סנדוויץ' שיש בו מלפפון ובמקום להיחרד רק ברחתי אל התורה, והיא הייתה לי איילת אהבים ויעלת חן. למדתי מסכת ברכות ומסכת שבת ומסכת עירובין, רמב"ם ורא"ש, שרשרת פסיקה, למדתי ספר ויקרא וספר מלכים, והכל לא היה מעבר לים אלא בפי ובלבבי. ובכל הזמן הזה – מוזר להגיד, אולי, אבל הרגשתי כאילו בשבילי נברא עולם התורה. כאילו כל הספרים האלה לא נכתבו אלא בשבילי. וכל התורה לא נתנה משמיים אלא בשבילי. וכאילו אור בוקע. מוזר, אמרתי, אבל ככה הרגשתי, ואט אט נשביתי.

כך היה עד שיום אחד נועה, החברותא שלי, שהייתה בהיריון, באה ואמרה לי הדסי, ככה היא אמרה, אני מפחדת שמשהו קורה. וידעתי על מה היא נסובה. כלומר על עמלק שמזנב בך בחששות. והסתכלתי עליה וידעתי, ידעתי שהכל יהיה בסדר. לא קיוויתי, לא התפללתי: ידעתי את העתיד כשם שידעתי את העבר. ואמרתי לה, אל תדאגי, נועה, מי שאמר לשמחה שתביא ילדים, יאמר לפחד שלא יקח אותם. והיא אמרה אבל איך את יודעת, הדסי, ואני אמרתי אני אתפלל על זה, כי לא ידעתי מה להגיד. ובאמת התפללתי, וכל ענייניה עברו בשלום. וכך ידעתי שדברים מתרחשים בי ולא ידעתי מה. ויום אחד, גם זה קרה, נעם נפל למשכב ביום שהייתי צריכה להעביר חבורה בדיני הלוחש על המכה, ויואב התלבט אם לקחת יום חופש או לא, ואני אמרתי רגע, אני אתפלל על זה, והלכתי הצידה ואמרתי לאלוהים אלוהים, תורה היא וללמוד אני צריכה. קיים את הילד הזה לאביו ולאמו. אל נא רפא נא לו. והרגשתי איך משהו באוויר משתנה, וידעתי שזהו זה.

מרגלא בפומיה דאנשי שיש לאנשים כוחות. הנה תלמידה אחת, שולי, שאלה אותי פעם הרבנית, תגידי לי, איך זה מרגיש שיש לך כוחות. את צריכה לעצום עיניים? את צריכה להתרכז? זה כמו חום בוער בתוכך? לא ידעתי לענות לה. אני לא מדמה לעצמי את עצמי כבעלת כוחות. כוחות זה עניין חיצוני. אני כאן, ומה שישנו ישנו. האם כוחות זה לעשות מה שאני רוצה? אני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. אני יודעת. כי מה שהבנתי באותם רגעים הוא שיואב רואה אותי כאדם שהולך וזר לו. שאין לו תפיסה בי כלל. שהוא קצת חושש, אפילו. וכל מה שרציתי הוא לשכב לצידו על הספה, להניח רגליים על השולחן וראש זה על זה. אבל איך מדברים על לב ירושלים וקוראים אליה? יצאנו לבתי קפה ודיברנו דיבורים של סתם. צחקנו מדברים של סתם. ניסיתי לדבר איתו על עצמי אבל לא היו לי מילים. כי לא הרגשתי שאני השתניתי: הרגשתי שהוא השתנה. ליתר דיוק, שאני רואה אותו עכשיו אחרת, ולא הייתה לי הדרך להשיב שבותו כבראשונה.

כך נתרחקנו אט אט. לא פרשנו זה מזו: רק התרחקנו. התחלתי ללמוד בערב. רציתי ללמוד איתו, אבל הוא לא רצה. זה שלך, הדסי, הוא אמר. רק תגידי דברי תורה בשבתות. נשים התחילו לשלוח אלי מעטפות ועניתי כמיטב יכולתי. ריקי התגנבה לכאן פעם, ביום אחד, ואמרה שהיא ואילן כבר לא מדברים, שאילן התחזק והוא חושב שצריך לפרוש מן האשה כדרך חסידים הראשונים. ואמרתי לה הרי את אבידה נשטפת בנהר, ואילן חסיד שוטה, ואמרתי לה יהיה בסדר, ריקי, יהיה בסדר, והיא יצאה מן החדר מוארת ואני ישבתי בפנימה וחשבתי מה עשיתי לעצמי. ולא שיואב ואני לא דיברנו, או שהוא לא תמך, או שלא הרגשתי שאני במקום הנכון, רק הרגשתי כל כך לבד. אמרתי לקב"ה רבונו של עולם, למה הריעות לי כל כך. הרי יכולת לחתן אותי עם תלמיד חכם. יכולת לפתוח את ליבו של יואב. איך קרה שכך?

ולא שלא ניסיתי, הקב"ה עדי, אבל כשצריך היה להחליט אם לעוג עוגה, לעמוד בתוכה, להוריד גשם ולהציל את התבואה של השנה או לשבת עם יואב לעוגה, אמרתי לעצמי הרי אלה צרכי הרבים. וכשהיה צריך להחליט אם להתפלל על גזירה שנגזרה על עם ישראל או לצאת לצימר, יצאתי לצימר והתפללתי שבוע שלם. אולי צריך להגיד את זה אחרת. אולי צריך להגיד: אם הלא אדם מוטל בחוץ שוכב, ואת יודעת שתוכלי להציל את חייו, לא תלכי להציל את חייו? ומה עם מאות? ואלפים? לא תצאי להציל אותם? מה, תעמדי על דם רעייך ותשבי בבית קפה, תאכלי עוגה? אם היו שואלים אותי הדס, את רוצה את האחריות הזו? הייתי אומרת לא. אבל לא שאלו. אפילו לא עמדתי מול השאלה האם לעקוד את הזוגיות שלי למען עם ישראל. כל פעם זה היה צעד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.

בכל פעם זה היה הצעד הנכון, אבל כמה רחוקה הייתי בסוף.

ובפורים האחרון שמחה וששון ליהודים, משתה ויום טוב, כל התלמידות מלאו את הבית והקיאו על הספה, שברו כלים ופזרו ניצוצות ואני, אני ישבתי שם בראש השולחן והייתי אבל לא הייתי כאן, והייתי שיכורה מאד, ואמרתי ווי לה להיי שופרא דבלי בעפרא, ואמרתי גלו למצרים שכינה עמהן, גלו לבבל שכינה עמהן, ואף אחת לא הבינה על איזה יופי אני מדברת ועל איזו גלות אני מדברת, ותלמידה אחת צרחה הרבנית, הרבנית, תביאי לי שידוך ואם אין מתה אנוכי, ותלמידה אחת בכתה ואמרה הרבנית, אם הילד שלי לא חוזר בתשובה למה לי חיים, ותלמידה שלישית אמרה הרבנית, הרבנית, איך זכית בספרא וסייפא שכזה? ופתאום ראיתי את יואב שלי מוציא יין וחמין ומרק ומחלק לכל התלמידות והתלמידית, ראיתי אותו באמת, כמו שרואים אדם, ואמרתי להן 'שלי ושלכן, שלו הוא', אבל הוא חשב שאני מתכוונת להגיד 'תודה, יואב', ובאמת התכוונתי להגיד 'קח את כל מה שיש לי. אני לא צריכה יותר כלום'.

ובלילה, לא ברעש השם. בלילה כשהכל שכך והסופה שקטה והכל שב על מכונות לשלום, יואב היה בחדר של הילדים והביט בהם ישנים, ואני נכנסתי לחדר ואמרתי יואב, התפללתי עלינו בפורים הזה. שנחזור להיות מה שהיינו. שיהיה לנו טוב. ויואב אמר אני? אני נשארתי אותו הדבר, זו את שגלית למקום תורה. ופתאום הבנתי, כלומר, שכל הזמן הזה רק קיוויתי שהוא יצטרף אלי ואיזה רוח תנשב בשנינו, שהוא גם יהיה בעניין, אבל כל כך הייתי אני עד שלא הצלחתי לראות מה הוא רוצה. ואמרתי לו אבל יואבי, לא בחרתי בגלות הזו. והוא אמר נו, אז התפללת. ונענית? ואני אמרתי לא, לא נעניתי. זו לא תפילה רק שלי הפעם. אני צריכה שאתה תתפלל על מה שאתה רוצה. ולמרות שהוא לא האיש אשר רוח בו, ולעולם לא יהיה, הוא נענה לי הפעם והחזיק בידי ועצם עיניים והתפלל, וכשהחזיק כך בידי כמו שלא החזיק שנים ידעתי, כדרך שאני יודעת דברים, ידעתי סוף סוף שכל הטוב הזה, אף על פי שהתמהמה, בוא יבוא.

ללמוד קצת

הלוואי והייתי יכול להגיד שהכל קרה עם רוחות וברקים ורעמים אבל האמת הייתה שהכל קרה ככה, סתם. היינו משפחה בורגנית, עבדתי בייעוץ אסטרטגי, הדס הקימה עסק קטן למטפחות, לכיסויי ראש, עשתה צילומים בשדה שבין פתח תקווה לגבעת שמואל. שני ילדים, נעם ושיר, משכנתא בקטנה. היינו בסדר. חיינו ככה שש שנים. היינו מאושרים. גם היא, אני חושב. ואז, בוקר אחד, הדס אמרה לי יואב, ככה היא אמרה; אני רוצה ללמוד קצת תורה.

ואני חייכתי, כי מה זאת אומרת, ללמוד קצת תורה. את רוצה ללמוד? תלמדי, הנה, יש שם בפינה ש"ס שלא פתחו אותו מאז האירוסין. את מוזמנת לקום לתפילה בשבת בבוקר אם את רוצה, לשבת עם הילדים ולשמוע קריאה בתורה. אבל היא אמרה לא, יואבי, ברצינות. אני הולכת שנה הבאה ללמוד כל השנה. מהבוקר עד הערב. אני צריכה רוח בחיים האלה. את המשפט האחרון לא באמת שמעתי. זה לא שווה את זה, אמרתי לה, זה באמת לא שווה את זה. למדתי בישיבת הסדר. את השנים הכי יפות שלי בזבזתי שם. מזל שחתמתי ויתור בצבא. אז תלמדי ואז מה? מה יקרה? כלום לא יקרה. והדס אמרה לא יכול להיות שאתה דתי ולא מאמין שתפילה ותורה לא עושים כלום. ולא אמרתי כלום, כי לא רציתי לדבר על מה שאני מאמין בו ומה שלא, אז אמרתי בסדר, לכי ללמוד.

בהתחלה באמת שום דבר לא קרה. כלומר, היא למדה תורה והעסק של המטפחות הלך וקרס. זה לא שינה לנו משמעותית כי, בכנות, מלכתחילה זה היה תחביב כדי שיהיה לה מה לעשות בחיים וקצת דמי כיס, ואני זה שפרנסתי את הבית כמו שצריך, ומראש עשיתי את זה ועבדתי קשה כדי שהיא תוכל לגדל את הילדים כמו שצריך. ולא בקטע השוביניסטי, כאילו, באמת, הייתי שמח לבלות עם נעם ושיר כל אחר צהריים, אבל עשינו חשבון והמשכורת שלי הייתה גדולה יותר. בכל אופן, לא היו מטפחות, ולילדים הייתה בייביסיטר, ואני עבדתי יותר קשה וחזרתי מוקדם יותר הביתה, והדס למדה תורה.

ויום אחד נעם חלה. לא משהו קשה, סתם, חום וכאב גרון ודוקטור גרוס הציץ ואמר דלקת גרון, ככה, אפילו בלי לשלוח למעבדה. ואני אמרתי אני עובד, מה, אני אקח יום מחלה? אולי תוותרי על הלימודים יום אחד? והדס אמרה אני לא יכולה, אני מעבירה היום חבורה, ככה היא אמרה, חבורה, עם קמ"ץ מתחת לרי"ש. ורציתי להגיד לה שאומרים עם סגול אבל היא פשוט אמרה טוב, אני אתפלל על זה. וככה, כמו שאני מדבר אתכם, היא עמדה בצד והתפללה איזה עשר דקות ואחר כך אמרה זהו, הכל יהיה בסדר עכשיו. זה היה מצחיק, לרגע, כי, כאילו, כולם יודעים שתפילה לא עובדת, אבל נעם הפסיק לבכות והסתכל עלי בעיניים גדולות ובדקתי לו חום והחום ירד. וככה, זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו קורה.

או נניח, אחרי שבוע וחצי רות השכנה התלוננה שאנחנו מרעישים לה בלילה. הדס חוזרת עייפה ואני חוזר עייף ושנינו יושבים מול הנטפליקס או הספר שלנו ולא זזים. זה לא הגיוני שאנחנו מרעישים לה. אבל ככה היא התלוננה. דפקה בדלת בעשר בלילה. צלצלה בפעמון. העירה את שיר שהתחילה לבכות מעייפות, ואמרה לנו 'תפסיקו את המסיבה!'. זה רק שנינו, אמרתי, אבל היא אמרה 'אתם עושים המון רעש! מוזיקה!'. היא אשה בת שמונים ושש אז לא התווכחתי איתה, והדס הציצה מאחורי הכתף שלה ומלמלה 'ואחר האש קול דממה דקה', ובקול אמרה הגברת רות, ככה היא אמרה, המסיבה הפסיקה, ורות הסתכלה ימין ושמאל ואמרה תודה, תודה רבה, ידעתי שתקשיבו לי. הדס חזרה לספר שלה, ואני לא הצלחתי להירגע.

כי, אתם מבינים, זה עניין אחד להגיד לאשתך טוב, תעשי מה שאת רוצה, וזה עניין אחר שבו היא פתאום הופכת לאדם אחר מהאדם שהתחתנת איתו. ולא שמשהו בלב הטוב שלה השתנה, או בשכל החד שלה, או בשמחת החיים. היא פשוט נהייתה אחרת. אני נשארתי במקום והיא נהייתה אחרת, אותה הדס אבל אחרת, וגיליתי שאני כבר לא מסתכל עליה אותו הדבר. כאילו עד עכשיו עמדנו על אותה קרקע. היינו שווים. ועכשיו היא מתנשאת מעלי ואני רץ אחריה ומחזיק את שולי שמלתה. זו לא תחושה נעימה, אתם יודעים, אבל בכנות, גם התחושה של להכין מטפחות בזמן שבעלך מכניס עשרים אלף לחודש, גם זו לא תחושה נעימה, אז אמרתי בסדר, שיהיה.

אבל הזוגיות שלנו. הזוגיות שלנו. הדס לאט לאט התחילה לפתוח ספרים גם בערב, והתחילה לכתוב תשובות עד השעות הקטנות של הלילה, ומדי פעם בשעות הערב היו מתגנבות נשים מודאגות לחדר העבודה והדס הייתה אומרת להם. מה היא הייתה אומרת, אין לי מושג, אבל הן היו יוצאות משם מוארות כאילו מישהי שלתה אותן מבור תחתיות, ואני ידעתי שלמרות שאנחנו אוהבים, ולמרות שאנחנו בני זוג והורים לילדים, משהו קורה כאן שאסור לי לעצור אותו. ולמרות שאם, נניח, הייתם תופסים אותי לפני עשר שנים, בישיבה אפילו, ושואלים אם אני אתחתן עם רבנית, הייתי צוחק, פתאום הבנתי שזהו, כלומר, שזה ככה, ואסור לי לעצור את זה רק בגלל האגו שלי.

אז לא אמרתי כלום. לא אמרתי כלום כשהיא התפללה שירד גשם וירד גשם. לא אמרתי כלום כשהיא בילתה שבוע בצום ובסוף יצאה בעיניים בוערות ואמרה 'הצלתי את עם ישראל' אבל לא אמרה ממה, ולא אמרתי כלום כשתלמידות ותלמידים שלה מלאו את הבית בסעודת פורים, הקיאו על הספה, שברו את הנרגילה ששמרתי מהתיכון ובאופן כללי התנהגו כמו שדוסים מתנהגים בפורים. לא אמרתי כלום, רק הוצאתי עוד יין והכנתי עוד תפוחי אדמה ועוד מרק ככה, עד שהכל הסתיים בעשר בלילה. וכשהדס אמרה 'שלי ושלכן, שלו הוא' לא אמרתי כלום, רק חייכתי והרכנתי ראש לאות תודה, והתגעגעתי לראש שלה על הכתף שלי יושבים סתם, צופים בסדרה, חיים חיים נורמליים, כמו שחשבתי שיהיה.

ובלילה, אחרי הכל, כשהבית היה נקי ושטוף והכיסוי של הספה יצא מכביסה ואני התיישבתי באפיסת כוחות ליד המיטה של הילדים והסתכלתי עליהם ישנים, הדס נכנסה לחדר ואמרה יואבי, ככה היא אמרה, התפללתי עלינו בפורים הזה. על מה התפללת, אמרתי, והיא אמרה, התפללתי שנחזור להיות מה שהיינו, ואמרתי לה אבל הדסי, אני לא עשיתי כלום. אני נשארתי באותו המקום, זו את שגלית למקום תורה. והיא אמרה זה לא עובד ככה. אתה חושב שאדם בוחר לגלות למקום תורה? הוא נזרק לשם או בורח לשם, כמו בכל גלות אחרת. ואני אמרתי נו, אז התפללת, והתפילה שלך עזרה? והיא אמרה זה לא הצליח לי הפעם. פשוט לא עבד. חשבתי שאולי זה תלוי בך. אולי תתפלל גם? ולמרות שכל הסיפור הרגיש לי פתטי קצת, עצמתי עיניים והחזקתי ביד שלה ובפעם הראשונה בחיים שלי התפללתי בכל הכח. על שנינו.

אחרי

מוצאי שבת. אני מוצא את עצמי יושב ליד שולחן המטבח, שותה קפה מר עד לשד העצמות ובוהה בעיתון של יום שישי שעדיין לא הספקתי לקרוא. אני חושב על כל הטלפונים הלא-צפויים, על הריקודים האינסופיים, על חבר שלי ששלח הודעה לאקסית שלו למרות שידע שזו טעות. בכל זאת שלח, עכשיו הוא מתנצל. היא מתנצלת. העולם מנסה לסדר את עצמו מחדש.

אני יכול להבין את החבר שלי. כי חצי שנה אחרי שנפרדו ואחרי שהיה משוכנע שזו ההחלטה הנכונה, וכל הפרמטרים הצביעו על צדקתה של ההחלטה, פתאום שתה קצת והלב שלו התעורר. לאמור: פתאום נזכר שיש לו לב. וכל זה טוב ויפה לפורים, אבל איך מתמודדים בימות החול עם איזה גוף שרוצה את שלו ועם הלב שמבקש את המעיין.

אינני יודע. אני יושב ליד השולחן והראש מונח על היד. הבוקר היה חם, אבל קצת קר עכשיו בירושלים. חושב; כמה קשים הם רגעי הפיכחון. הרגע שבו חוזר השכל ומנסה לייצב את עצמו. הרגע שבו אתה חוזר לחשוב על עצמך במקום להיות עצמך. הרגע שבו אתה מביט ברחוב ומבין מה קורה, והעולם נראה לך הגיוני ונורמלי.

שהרי לרגע אחד עצרנו כולנו והבטנו בעצמינו. לרגע יכולנו לראות שבעצם דבר מוזר מאוד הם החיים האלה, למין צבעיהם של משחות השיניים ועד ההלכה והדת והבגדים והלאום. זה משמעותו הפשוטה של המושג 'עלמא דשקרא': העולם, הוא עצמו שקר. לרגע ראינו את העולם כפי שהוא באמת: שסך הכל זה עולם משונה מאוד ופשוט מאוד, ומתחת לכל המושגים האנושיים ומכאובי הדעת מסתתרים איזו מוזרוּת גדולה, פליאה אינסופית וגעגוע שאין לו פָּנים.

וגם אם מחר ישכח הכל, עדיין יש איזו התגלות ברגע האחד הזה, ויש בו מן החסד.

________
(קורס מקוון חדש שלי, 'יסודות הטקסט', כאן)

לעוף מכאן | לפורים

אולי הדימוי הכי טוב שאפשר לתת לתחושה הזו בפורים הוא התחושה של להיות החבר של מלך הכיתה, או החברה של מלכת הכיתה, ואולי אפילו להיות מלכת הכיתה עצמה, במקרים מסויימים. זו שהולכת עם זוג החברות שלה לכל מקום, והן מצחקקות מבדיחות שלה ומראות לה סלפי ונהנות מההילה שלה. אני לא מתכוון להגיד 'מלך הכיתה' במובן השלילי, אלא במובן של האדם שניצב באמצע ונהנה מהכח שהחברה משדרת אליו. לא הייתי אף פעם מלך הכיתה ולא החבר הכי טוב שלו. אני יכול רק לתאר לעצמי את התחושה: זו תחושה טובה, בגדול, תחושה שיש בה הצלחה וקצת התנשאות ואולי, אפשר לומר, אולי אפילו שמחה, ומתחת לה יש אֵימה כמעט־טהורה.

האֵימה הזו נמצאת שם תמיד, מפני שיש משהו במעמד הזה, מעמד מלכת הכיתה או החברות שלה, שהוא כל כך עדין עד שהוא תמיד קרוב ליפול. משהו תמיד יכול להשתבש. מישהו יכול לערער על המעמד הזה, או שמלך הכיתה יכול שלא להטות חסד לרגע, וההילה תתנפץ על הקרקע הרגילה, היומיומית, של המציאות. זה רגע מביך מאוד: לא רק בגלל המחשבה שיראו אותי כפי שאני, כלומר, כמו כולם, אלא גם בגלל רגע הנפילה, שהוא תמיד מלחיץ יותר ומפחיד יותר מאשר הנפילה עצמה. תחושת האושר מתערבלת תמיד עם הפחד ליפול, ויוצרת איזשהו לחץ בנפש שמחפש מקום להתפרץ.

אני חושב שזו תחושה דומה מאוד לתחושה שאוחזת בי תמיד בפורים: קודם כל, הרצון למצות אותו. לחגוג אותו. להתפרע אותו. שהוא יהיה הכי שאפשר, הכי גדול, הכי וואו, הכי שיכרון חושים, הכי אינסוף חוויות, ומתחת לזה החשש התמידי שזה לא יהיה ככה. שזה לא יקרה, שהפורים לא יעמוד בבילדאפ של עצמו ויתרסק על קרקע המציאות. אבל זו עדיין לא אימה. פורים סתמי הוא פורים סתמי, הוא לא פורים 'מפחיד'. האימה שנמצאת בפורים נמצאת שכבה אחת מתחת לשניהם; ברצון להיות אני, או בפחד להיות אני, או (כמו שאני חושד יותר ויותר לאחרונה), בזהות שיש בין הרצון הזה ובין הפחד הזה.

כשאני אומר 'הזהות הזו', אני לא מתכוון שהרצון להיות אני והפחד הוא אותו הדבר. אני מתכוון לזה שהרצון להיות אני, כלומר, חופשי מדאגות, עושה מה שאני רוצה, לא חושב על העבר או על העתיד, חופשי, כרוך תמיד בפחד מלהיות אני. לא רק במובן הפשוט, שבו החברה או אנשים סביבי נפגעים או מגיבים בצורה שלילית לחופש שלי ולהתנהגות שלי, אלא אפילו ברובד שביני ובין עצמי: הרצון להיות מי שאני כרוך בהרבה מאוד מאמץ לעשות מה שאני רוצה, המאמץ שלא להתאמץ, והמאמץ הזה כרוך תמיד בחשש ליפול. בחשש לא להצליח. בחשש לצאת נלעג: להקיא, להתקשר לאדם הלא נכון, להגיד את המילים הלא נכונות. החשש להיות כמו מלך הכיתה שמספר בדיחה אבל אף אחד לא צוחק.

פחד אלוהים.

הרבה חברים שלי בורחים מהחג הזה למקומות אחרים. לסיני, נניח. לצרפת. לערים אחרות ברחבי הארץ שלא דורשות את אותו מאמץ פורימי כמעט על אנושי; המאמץ לשמוח בכח, המאמץ להשתכר, להתחפש, לספר בדיחות, לצחוק. פורים אמיתי, הם אומרים, הוא פורים שבו אני לא מנסה לשמוח. לא מנסה לחגוג את החג הזה כמו שמנסים לחגוג אותו. אני יושב בבית, קורא קצת, שותה יין לצאת ידי חובה ומחכה שכל הסיוט הזה יעבור. וזה יקרה בסוף, הסיוט יעבור בשקט, בבית, בלי אנשים, בטיול, לכל היותר, אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא שפורים אף פעם לא יעמוד בבילדאפ של עצמו, מפני שאין לו בילדאפ. הוא אף פעם לא יהיה משהו, מפני שהוא אפילו לא מנסה. זה כמו להיות הילד שתמיד חושש לספר בדיחה, בגלל שהוא לא יודע אם מישהו יצחק. הוא לא יפול, זה נכון, אבל גם ההמראה לא תקרה.

אין לי פתרון לכל הסיפור הזה. אני כן חושב שהמאמץ שווה את זה בדרך כלל, אבל גם מכיר את התחושה הנוראית כשזה לא עובד: לשבת בבית בליל פורים כי לא מצאנו מסיבה, או כי אין כח למסיבה, היא תחושה קשה הרבה יותר מאשר להגיד 'אני מחוץ למשחק הזה'. אני מבין את אלה שאומרים 'טוב, נו, נעשה כאילו', ואת אלה שפורשים, את אלה שאומרים 'לא, אל תשתה עוד כוס יין', וכן הלאה. זה מובן, באמת. כשמנסים להמריא, ההתרסקות כואבת הרבה יותר. אבל היי, אפשר להיות מלך ליום אחד. לפעמים המלך מטה את שרביט הזהב. כשמנסים להמריא ומצליחים להמריא, אפשר לעוף.

(חג שמח  )