עשר נקודות על "מיסטר סקווישי"

א. פוסטר וואלס הוא מסאי מבריק. אבל בדרך אל הסיפור דברים משתבשים לו. הזיקה שלו לקונרקטיות, המובנות שלו, היכולת לקחת סצנה ולבנות עליה רעיון ואז לערער את הנכונות של הרעיון – כל הדברים שעושים אותו למסאי מבריק – בכלל לא מופיעים אצלו כסופר, כמעט באופן גורף (כלומר, בכל הסיפורים שלו שקראתי). ובסיפורים הקצרים שבקובץ הזה – באופן אפילו בוטה יותר.

ב. זה לא רק שאין חיבור רגשי לדמויות, בקושי יש דמויות. הזמנים מתערבבים, הסיפורים, הרעיונות – הכל הופך בליל אחד גדול שלא מתחיל בשום מקום ולא מגיע לשום מקום. הסיפור הראשון בקובץ דווקא מובן, יחסית להמשך. זה לא אומר שהוא מובן, זה רק אומר משהו על השניים הבאים אחריו.

ג. במובן כלשהו, נראה שהוא לא מעוניין להעביר את הקורא חוויה רגשית, אלא להטיח בפרצופו משהו וללכת. איפה הסיפורים האלה ואיפה 'הנפש הדכאונית', 'חיות קטנות נטולות הבעה', 'עולם המבוגרים' או הראיונות הקצרים עם הגברים הנתעבים. סיפורים שלוקחים רעיון פסיכולוגי ומעצבים סביבו עולם. בקובץ הזה אין שום דבר מזה.

ד. זה לא אומר שהקורא לא עובר חוויה רגשית במהלך הקריאה. כל שלשת הסיפורים מכילים שני צירי עלילה שהקורא מחכה שהם יפגשו סוף סוף. זה מותח, מותח, מותח, ואז מתפוגג באבחת הדף הלבן והמעבר אל העמוד הבא. נגה אלבלך, העורכת, כינתה את זה בתור חווית אימה. אם זו אימה, זו אימה מהסוג הסוריאליסטי, שנובעת מהחדירה של הפנסטסי אל היומיומי.

ה. כרגיל, פוסטר וואלס מתעסק בדימויים. לא רק בשבירת הפנסטיה, אלא גם בבנייתה. הגיבורים שלו מדמיינים שוב ושוב או בורחים לפנסטיות, וכשהפנסטיה מתממשת, התוצאה הרת אסון (בסיפור השני, למשל, אמא של המספר עושה שני ניתוחים פלסטיים כושלים).

ו. הספרות דורשת משהו שהוא יותר מאשר תיאור, יותר מאשר להצליח לדייק את המציאות. הדיוק הוא השלב הראשון, השלב הבא הוא לאחוז ביד של הקורא ולהוליך אותו איתך. פוסטר וואלס מושלם בשלב הראשון, אבל לשלב השני נראה שאין לו כח. זה העולם, הוא אומר. תעשה איתו אתה מה שאתה רוצה.

ז. האמת שמהקובץ האחרון של פוסטר וואלס, הסיפור הכי טוב התפרסם כבר. זה הסיפור 'גלגולי נשמות של ילדים שרופים'. קצר, חד, מזעזע, כזה שגורם לך להתהלך שוב ושוב בחוסר אונים ואז לשבת ולכתוב משהו כי אם אפשר לשבור את העולם ככה, באמצעות מילים, אולי אפשר גם לתקן אותו באמצעותן.

ח. לקרוא? לא יודע. אני נהניתי, אבל זה ספר למתקדמים מאוד. לא לסוף שבוע, לא ליום אחד. צריך לצבור קריאה בפוסטר וואלס ובספרות נסיונית. צריך כח. צריך להכריח את עצמך להתמיד.

ט. האם זה שווה בסוף? אני מניח שכן. זה מעורר מחשבה. אבל היא לא מתעוררת לבד: צריך לטלטל את כתפיה של המחשבה שוב ושוב עד שהיא תקיץ ותגיד 'מה לעזאזל' ו'למה הערת אותי' ו'מה אני אמורה לעשות עם זה' ובסוף בסוף – 'אה, אולי יש כאן משהו'. אבל עד אז – ובכן, לחשוק שיניים ולהמשיך.

י. אבל גם אם לא לקרוא את הספר הזה, לקרוא פוסטר וואלס. לקרוא את 'נערה עם שיער מוזר' ואת 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם' ואת 'ראיונות קצרים עם גברים נתעבים' ואת 'אקספרס הדיבור הישיר', ולחזור אליהם שוב ושוב; לראות איך אפשר לתאר את העולם הזה בישירות, בפיכחון ובחמלה.

31-6103_b

מודעות פרסומת

דרכים לחזור הביתה / אלחנדרו סָמְבְּרָה

דרכים לחזור הביתה. אלחנדרו סָמְבְּרָה. תירגם מספרדית: אדם בלומנטל. הוצאת עם עובד, 
153 עמודים, 54 שקלים

עלילת החלק הראשון של "דרכים לחזור הביתה", ספרו החדש (בעברית, המקור יצא ב–2011) של הסופר הצ'יליאני אלחנדרו סמברה, מתארת ילד (המספר, אלחנדרו) שעוקב אחר אחד משכניו, ראול. הוא לא יודע אחרי מי בדיוק הוא עוקב, מה הוא אמור למצוא ואפילו לא לאיזו מטרה הוא עוקב. הוא עוקב כי אחייניתו של השכן, קלאודיה, ביקשה ממנו והוא התאהב בה. הוא עוקב כי זה נראה לו שעשוע. באותה פתאומיות שהמעקב מתחיל, כך הוא נגמר; האחיינית מבקשת ממנו להפסיק. כמה חודשים אחר כך השכן עובר דירה ובזה זה נגמר. וככל הנראה, זה אולי קו העלילה הכי ברור ברומן.

קצת קשה לנסות לספר מה קורה בשאר הרומן: יש כאן תיאור ארס־פואטי של כתיבת הספר; יש אהובתו של הסופר, אֶמה, ותיאור היחסים איתה; יש מפגשים מחודשים עם הדמויות הבדיוניות, או האמיתיות; יש היחסים עם הוריו של סמברה, ויש אוסף של הגיגים, סצינות פעוטות, רגעים ששייכים לכאן מבחינה תמטית, אבל אין להם זיקה עלילתית. בקיצור, שאר הרומן הרבה פחות קוהרנטי, רציף או שומר על ההבדל שבין מציאות לדמיון. בעיקרון זה מתכון מהיר לספר מבולגן, ולרגעים מסוימים הספר אכן נראה כך, אבל בסופו של דבר — איכשהו, לא ברור — זה עובד.

עטיפה_-_דרכים_לחזור_הביתה(1)

זה עובד, אולי, מפני שסמברה לא מנסה לספר סיפור, אלא מנסה להיזכר בַּסּיפור: הוא מנסה להיזכר בסיפור הילדות שלו, סיפורה של ההתבגרות לתוך שלטון הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה, בין 1973 ל–1989. זה סיפור אישי, אבל גם סיפורו של דור שההיסטוריה קרתה לו בעת שהיה צעיר מדי, וכמו ילד קטן העומד מול ציור ענק, לא היתה לו היכולת לצעוד צעד לאחור, לקבל פרספקטיבה ולהבין מה בעצם קורה כאן. הוא מבין את זה רק כשהוא מתבגר, ואז, כך נראה, כבר מאוחר מדי: הוא לא יכול לחוות, אלא רק להיזכר.

ההיזכרות הזאת, כדרך העולם, היא מתעתעת, ערפילית, קשה לאחיזה. קשה להבחין מה, בזיכרונות שלנו, באמת קרה, ומה אינו אלא זיכרון שווא, זיכרון שהיינו רוצים לזכור, שאנחנו מניחים שהוא קרה, אבל אין בו אמת. סיפורו של הדור שלו, כפי שהוא מספר אותו, אינו סיפור על משהו שקרה במודע, אל מול העיניים, אלא מאחורי הקלעים. לכן אין בספר כמעט שום דבר שאפשר לספר עליו מבחינה עלילתית, אין כאן קונפליקטים, ואת פירורי העלילה צריך ללקט בקפידה. הניסיון לבנות את האמת מתוך שברי הזיכרון, כלומר, תהליך הזיכרון עצמו, הוא שמרתק.

אפשר לראות את זה היטב בפסקת הפתיחה, המדברת (כמו במחקריה של הפסיכולוגית אליזבת לופטוס על זיכרונות שווא) בילד שהולך לאיבוד. וליתר דיוק: ילד שאיבד לרגע את הוריו, אבל הסתדר וחזר הביתה לבד. כשאמא שלו אומרת לו "הלכת בדרך אחרת", הוא חושב — לא אני, אתם הם אלה שהלכו בדרך אחרת. במלים אחרות — מבחינת הילד, דבר לא קרה כאן. מבחינת ההורים, היה כאן סיפור של ילד שהלך לאיבוד. ומה שסמברה עושה — בפתיחה, אבל גם בשאר הרומן — זה לחשוף את הסיפור של ההורים, "הסיפור הגדול", דרך נקודת המבט של הילד.

לשם כך הוא בונה את הספר כארבעה חלקים: הראשון מספר את אפיזודת המעקב. "דמויות משנה", הוא מכוּנֶה, כי הוא תיאור של צל, של מעקב, של אדם שצופה בסיפור אבל אינו מבין אותו. שמו של החלק השני הוא "הספרות של ההורים" (כי זה הסיפור שלהם, כותב סמברה, לא שלנו). של השלישי — "הספרות של הילדים", והוא רגעי ההבנה, השחזור, ההבניה המחודשת של המציאות מתוך הסיפורים, והרביעי נקרא "אנחנו בסדר".

לקראת סופו של הספר נזכר סמברה ברעידת האדמה שגם פותחת את הספר: רעידת האדמה של 1985. בפתיחת הספר הוא מתאר איך היתה זו הפעם הראשונה שבה פגש את קלאודיה, ובסופו הוא נזכר איך היתה זו הפעם הראשונה שבה חשב על המוות. "המוות היה אז בלתי נראה לילדים כמוני", הוא כותב, "שיצאו החוצה והתרוצצו באותם רחובות מדומיינים, מוגנים מן ההיסטוריה. ליל רעידת האדמה היה הפעם הראשונה שחשבתי שהכל יכול להתפרק". בהמשך הוא נזכר איך, באותו לילה, "קול של גבר חזר שוב ושוב, כמו מנטרה, בכל פינה: אנחנו בסדר, אנחנו בסדר".

רעידת האדמה יכולה להתפרש גם כמטאפורה להפיכה הצבאית. וכשקוראים את זה כך יש המון חסד בסיום הזה; המון חמלה, השלמה עם הזיכרון, המשכיות מן השבר. אבל כשאני קורא את הדברים אני לא יכול שלא להיזכר בגרפיטי שראיתי פעם: שבלונה פשוטה שכתוב בה "הכל בסדר", שרוססה בזמנו במרכז העיר ירושלים, כמו מנטרה מרגיעה מהאח הגדול: אנחנו בסדר.

מישהו התחכם פעם — אולי לא הבין — והוסיף לגרפיטי את המלה "לא", כך שיצא "הכל לא בסדר". כאילו שהיינו צריכים את המלה הנוספת לדעת שהכל לא בסדר: הרי מתי אנשים אומרים זה לזה "הכל בסדר" אם לא אחרי רעידת אדמה, בשעת משבר, אחרי פיגוע. אומרים בשביל להרגיע את הרוחות, להמשיך את השגרה, להדהד: לא הכל בסדר, אבל היינו רוצים מאוד שכך יהיה.

גם הסיום של הספר יכול להיקרא כך. כלומר, כמין כסות עיניים מעל הקְלעים, ההתרחשויות שבאמת קרו וממשיכות להשפיע. ואיך אפשר לקוראים כאן שלא לקרוא את הספר — שעוסק בגדילה אל תוך משטר צבאי בקצה האחר של העולם, בהתרגלות אליו, בחוסר היכולת לראות את מה שקורה לך מתחת לאף: את הגדרות, המחסומים, הצבא, המעצרים המינהליים — ולא לחשוב לתוך מה גדלים כאן ילדים. משמע: מה כבר נראה להם הגיוני. איזה סיפור גדול מתרחש להם כמו מתחת לאף, ברקע, מאחורי הקלעים אבל בעצם מול העיניים, בזמן שהם מנסים לפזר את כל הערפל ולהבין מה, בעצם, קורה כאן.

(פורסם במוסף 'ספרים', הארץ, 10.6.16)

על 'בית על מים רבים' של אמונה אלון

חלק ניכר מהשבת ביליתי לצד הספר החדש של אמונה אלון 'בית על מים רבים', וכיון שאף אחד משום עיתון לא ביקש ממני לכתוב עליו, אני מרשה לעצמי לכתוב עליו מיד לאחר הקריאה, ובנקודות קצרות, וכל מיני דברים שאפשר רק בבלוג כמו הרהורים לא-מחויבים שלי.

א. אמונה מצאה קול רציף, סוף סוף. זה נורא נורא משמח. אתה קורא והטקסט קוהרנטי, מעביר תחושת מציאות, מדייק תחושות. לרגעים הרגשתי כאילו אני קורא טקסט גרוסמני, כלומר, מבחינת הצורה שבה המשפט מתנגן. זה נהדר, ונותן תחושה שאתה קורא סופרת גדולה.

(חוץ מהקטע שהספר כתוב בזמן הווה. לא יודע למה זה טוב. אני חושב שכל סיפור שלא כתוב בלשון עבר, בגוף שלישי יחיד, צריך תירוץ טוב מאוד בשביל זה. אני לא מצאתי כאן תירוץ טוב. אולי בשביל להנגיד בין העבר וההווה, מי יודע).

981555

ב. בניגוד לספרים הקודמים, אין כאן שירים באמצע הסיפור או דברי תורה ארוכים או כל דבר ששולף אותך מהקריאה. הדבר הכי קרוב זה הרהורים של הגיבור על דברים ותיאורי הנוף האורבני של אמסטרדם. הרהורים מעניינים, דווקא, והתיאורים נחמדים.

הערת שוליים: אין לי מושג למה סופרים מתארים ערים. בקושי אפשר להעביר תיאור של דירה כמו שצריך. הגיבור הולך מערבה או מזרחה ואין לי מושג לאן הוא הולך, מה קורה שם, שום דבר. יש גם כל מיני שמות של מקומות באמסטרדם. בחיים לא הייתי באמסטרדם. כשאני אהיה שם אני לא אזכור שום דבר מהתיאורים בספר. זה שיגע אותי אצל רובי נמדר ב'הבית אשר נחרב', כאן זה במינון הרבה יותר נמוך אבל נזכרתי אז יאללה.

ג. יש דמות אחת בספר, וזה הגיבור – הסופר – שכותב את הסיפור של משפחתו בזמן השואה. כלומר, בערך ובלי לספיילר. יש מלא דמויות מסביבו, אבל התחושה שנוצרת היא שהן כמעט ולא קיימות. אין להם רצונות, שאיפות, תחושות, וואטאבר. הדמות היחידה שקיימת מלבדו זו אמא שלו, בסיפור שהוא כותב, וגם זה בקושי. דמויות לא צריכות תיאורים, הן צריכות רצון משלהן.

הגיבור, אגב, הוא באמת מן סופר כזה שכמעט לא רואה אף אחד מלבדו. אז בתור סיפור מהתודעה שלו שכתוב בגוף שלישי – זה עובד אחלה.

ד. בשלב די מוקדם בספר הגיבור מגלה את הסיפור של המשפחה שלו, שהוא מאוד מפתיע ומאוד לא צפוי, ולכן הוא עושה בהשפעתו כל מיני דברים משונים כמו ללכת לגור באמסטרדם איזה שלשה חודשים בלי אשתו, אבל בשביל לשמור על מתח אמונה אלון לא מספרת לנו מה המידע שהוא גילה. זה יוצר תחושה מאוד מוזרה, שהגיבור – שאנחנו נחשפים לכל מחשבה שלו בערך – יודע משהו שאנחנו לא.

אין לי מושג למה אמונה עשתה את זה. זה נורא מעצבן. כלומר, זה יוצר מתח בין הסיפור בהווה לסיפור בעבר (פירוט בסעיף הבא), ובהתחשב בזה ששום דבר לא קורה בהווה (הגיבור יושב בבתי קפה או מסתובב בעיר ורואה דברים), והסיפור בעבר לא מאוד מותח (אם כי מוצלח), היה צריך להוסיף עוד איזה פער בשביל ליצור מתח בסיפור. אז סבבה, בסדר, אבל זה מוזר נורא על גבול ה'למה לעזאזל את לא מספרת לנו את זה? זה חסר היגיון'. זהו, אמרתי.

ה. הסיפורים מתערבבים זה בזה. העבר מתערבב בהווה. אבל בניגוד לתחביב הסטנדרטי של סופרי ארצנו, לכתוב פרק מהעבר פרק מההווה – אמונה כותבת משפט משפט, או פסקה-משפט-פסקה, זה נותן נופך סוריאליסטי לסיפור, וזה מגניב. היה אפשר להתפרע עם זה יותר, אבל לא בטוח שאמונה רצתה למשוך לכיוון הזה. אולי כן. לא יודע. אם כן, אז חבל שלא התפרעה.

ו. מאוד קשה לכתוב על השואה ולהגיד משהו חדש. מאוד מאוד. אמונה לא אמרה עליה משהו חדש. אפשר לנחש את העלילה לבד. אם אתם מחפשים זווית חדשה, לא זה הספר. תקראו את 'הכל מואר' של ספרן פויר או משהו כזה.

ז. שורה תחתונה: לא 'הספר הכי טוב או מטלטל או מפתיע', אבל ספר טוב, שיותר מהעלילה – הוא מסופר היטב וכתוב היטב, והדמות הראשית מעניינת ממש. ושני הדברים האלה ממש חשובים, אלוהים יודע כמה שהם חשובים. והעיקר – אמונה אלון סוף סוף קיבלה את הקול היציב והבוטח שחיכיתי לו כבר שלשה ספרים, ובניגוד לכמה סופרים ישראלים אחרים שהוציאו לאחרונה ספרים, הרי שהקול הזה רק עושה חשק להמשיך ולקרוא כל מה שהיא תכתוב.

על פי תהום | טליה ששון


על פי תהום, טליה ששון, הוצאת כתר, 310 עמודים, 74 שקלים

א. תהום קטנה ועמוקה פרושה בין הדברים החשובים ובין הדברים המעניינים בחיים. טפסים, נניח, הם מאוד חשובים ומאוד לא מעניינים, כך גם ההנחה בארנונה, או המכתב ההוא שהנחתי במגירה השנייה וכבר שכחתי מה רצו להגיד לי בו. תקצירי משחקי האנ.בי.איי, לעומת זאת, הם לא מאוד חשובים, אבל הם מאוד מעניינים. אני יכול לבזבז בוקר שלם בלראות תקצירי משחקים. אין בזה שום משמעות. כמובן, יש חפיפה בין התחומים. ספרות מופת היא גם חשובה וגם מעניינת, אבל רוב הספרים בעולם אינם ספרות מופת, והם חשובים אך לא מעניינים, או מעניינים אך לא חשובים. ככה זה.

ב. 'על פי תהום' שייך באופן מובהק לאגף הספרים שלא הצליחו להחליט לאיזה אגף להשתייך. מצד אחד, הוא מתאר את הקמת ההתנחלויות והמאחזים ומתאר את הסוגיה מהצד המשפטי שלה. לכאורה – ספר עיון חשוב. מהצד השני הוא מספר את סיפור כתיבת דוח המאחזים, כולל אנקדוטות, פתיחה של טליה ששון ואפילו אי אלו מטאפורות ספרותיות בהחלט. כלומר – ספר מעניין. או, לפחות, ספר שהיה רוצה להיות מעניין, אבל מה לעשות ובמקום לספר סיפור על מסיבות תה של חייזרים (נניח), קרה המקרה והוא מספר סיפור על כתיבת דוח.

ג. "המשוררים הם הגרועים מכל," אומרת ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולניה, בנאום הנובל שלה, "תהליך היצירה שלהם הוא לחלוטין לא פוטוגני. מישהי יושבת ליד שולחן או שוכבת על ספה ובוהה בלא ניע בקיר או תקרה. מדי פעם בפעם היא כותבת שבע שורות ואז, אחרי רבע שעה, מוחקת אחת מהן; ואז עוברת שעה נוספת, במהלכה לא קורה שום דבר… מי מסוגל לצפות בדבר שכזה?" (מתוך "פניני נובל", תרגמה – ענבל שגיב)

ד. להלן סיפורה של כתיבת דוח המאחזים:

פרקליטה (טליה ששון) התבקשה על ידי ראש הממשלה (אריאל שרון) לחבר דוח על המאחזים הבלתי חוקיים ביהודה ושומרון, והיא אכן חיברה אותו.

על_פי_תהום(2)

ה. כלומר, יש כאן אי אלו אנקדוטות, פגישה עם שגריר במקום אחד, עם איש הממשל הבריטי במקום אחר, התפרצות של שאול מופז ותיאור (יפה, דווקא) של פגישה במטה של עמרי שרון. אבל אלו קטעים קצרים, אנקדוטות פעוטות, שאת המסר העולה מהם מחלצת ששון במאמץ. אין כאן קונפליקט, אין כאן עלילה, אין סיבה אמִתית לדון בדוח המאחזים כסיפור, כמו שאין סיבה אמתית לפתוח את הספר כמו סרט מתח ישן, בתיאור בית הקברות של קריית ענבים; בפשטות, זה לא קשור לדוח.

ו. זה מזכיר לי שהיה לי מורה למתמטיקה שניסה לעשות את המקצוע ליותר מעניין, ובמקום לתת לנו לפתור תרגילים מהספר הוא התעסק לספר לנו סיפורים על כל תרגיל. בפועל זה יצר סיפורים מאוד משונים (נסו לתאר אסימפטוטה בסיפור), מרח זמן, ולא עזר לנו במיוחד בהבנת החומר.

ז. אפשר לראות; הספר עוסק בעיקר בדוח עצמו ובנושאים הסובבים אותו (פוליטיקה, משפט). ששון מצטטת אותו שוב ושוב, בציטוטים עקיפים ובציטוטים ישירים. מסבירה אותו, מנמקת אותו. לפעמים נראה כאילו מה שמפריע לה הוא שלא מספיק קראו את הדוח עצמו, ומה שהיא הייתה רוצה לעשות הוא לקחת את הדוח ולהטיח אותו בפרצופו של הקורא, שיקרא אותו כבר וזהו, ויסיק ממנו מה שראוי להסיק.

מה לעשות ורוב הקוראים עצלנים ואין בהם כח לקרוא שלש מאות ומשהו עמודים של דוח משפטי מעיק, אז היא ישבה וכתבה תקציר ידידותי יותר לקורא.

ח. אבל הנה כך, למשל, כותבת ששון: "הטון המנומס מאוד והבלתי אישי שבו נקט השגריר, היה מלא כעס עצור, כשל אדם שמאס כבר בהתנהגותו הפרועה של בנו הסורר, אך עדיין מדבר על ליבו באיפוק ובריסון, ולטובתו של הנער" (עמוד 93. ההדגשה במקור). אפשר לראות שהמשפט מסתרבל לו, כדרך כתיבתם של עורכי דין. ואפשר לראות שבשביל ההנגשה הדגישה ששון ביטויים ורעיונות חשובים, או דימויים שהיא מוצאת כמוצלחים. כאילו לא היינו יכולים לשים לב לדימוי הזה בעצמינו.

ט. נראה, כך אני אומר בחשש, שהגרסה הזו, התמציתית, של דוח המאחזים, לא נהייתה ידידותית יותר למשתמש. עמודים על גבי עמודים נכתבו בניסוחים משפטיים, בהסתייגויות נדרשות, בהפניות לדוח המאחזים ולפסקי דין שונים. הסיפור עצמו, כאמור, דל. הרעיונות אינם מונגשים מספיק למי שלא בקיא בדברים (כמוני) ואינו יכול להתווכח איתם או להסכים איתם.

י. ואף שאיני בקיא, שלש נקודות בכל זאת צרמו לי בספר:

הראשונה, הדיון בהפרות החוק בשטחים תוך התמקדות במתנחלים והתעלמות מהפלסטינים. דוח המאחזים, אמנם, מיועד לעסוק במאחזים ואך בהם, אבל הספר עוסק גם בהתנחלויות ובכלל, בהפרות החוק. נראה כאילו מפירי החוק היחידים בשטחים, ובכל הקשר (לרבות בניה בלתי חוקית) הם המתנחלים. קצת ספק בעיני אם הצד הנכבש עומד בכל תנאיה של אמנת ז'נבה, מציית לחוק הבינלאומי או לחוק הישראלי.

השניה, נקודת המבט המשפטית, שמתייחסת לבית המשפט ולבג"ץ כמכריע העיקרי, שלא לומר – היחיד – בכל סוגיה פוליטית, כאילו המשקפיים המשפטיים הם היחידים שניתן להביט בהם במציאות, וכל זאת תוך התעלמות מצדדים נוספים של המשחק הפוליטי, מרצון העם וממציאות החיים.

והשלישית, כל הספר מתנקז אל הפתרון היחיד האפשרי בעיני ששון – פתרון שתי המדינות. מצטרפים לכך ההדגשה הספרותית-ביוגרפית בדבר ציוניותה ואמינותה של ששון, כמו גם תיאור כל המצדדים בדוח (בעיקר משמאל המפה הפוליטית) כאנשים חמים, ידידותיים וחייכנים, וכל המתנגדים (רובם מימין) כאנשים קרים, קשוחים וצעקניים. משהו בעיצוב הספרותי הזה גורם לך לתהות אם הרצון להגיע אל הפתרון הוא לא זה שמניע את סבך הטיעונים מלכתחילה.

יא. אני קורא יותר ספרי פנטסיה מאשר ספרים על הסכסוך. שם, לפחות, אתה יכול להניח במידה רבה של וודאות שהסוף יהיה טוב.

יב. ששון כותבת שהבעיה העיקרית של העיסוק במאחזים ובהתנחלויות הוא האסקפיזם. המחשבה כאילו ההתנחלויות הם שם ואנחנו כאן. והלא ההתנחלויות (כך היא כותבת) פוגעות ביסוד הדמוקרטיה ומערערות לחלוטין את שלטון החוק, דבר החשוב לכולנו.

יג. ואמנם כן: חשוב, אך לא מעניין. זה דוח שמתחזה לסיפור כדי שיקראו בו, והפער הזה גורם ל'על פי תהום' לפסוח על שני הסעיפים. הצפת הנושא, האיום על שלטון החוק – כולם עניינים חשובים מספיק בשביל להתעסק בהם, רק שאינני יודע מי יקרא את הספר. המתעניינים בנושא, או הפוליטיקאים – הרי הם כבר מתעניינים או פוליטיקאים, והם יקראו את הדוח עצמו ויסיקו את המסקנות בעצמם.

ושאינם מתעניינים, או אלה שהיו רוצים להתעניין אבל לא ממש יודעים במה ואיך – אלה יתקלו בקושי הקריאה ויעזבו את הספר לנפשו, לטובת אסקפיזם משובב נפש כדוגמת ספרי מסע בארצות מכושפות או סרטונים של סטף קרי קולע מהחצי. כמה חבל שכך.

(התפרסמה ב'הארץ', מוסף ספרים, 5.2.2016)

מדבר עם הבית | עמיחי חסון (ביקורת)

א.

הרבה עולמות נפגשים כאן, בספר הקטן והטרי של עמיחי חסון. הקולנוע מדבר עם הספרות, המזרח עם המערב, החול עם הקודש. כל כך הרבה עולמות שפלא שאדם בעולם יכול בכלל לקרוא את הספר הזה, שהרי הוא כל כך ספציפי וכל כך ממוקד באדם אחד שמכנס פנים שונות במילים מנוקדות, בשורות קצרות. אבל אפשר לקרוא את הספר הזה, וברגעים הטובים שלו (ויש לא מעט כאלה) הוא מוצלח. ממש מוצלח.

לפעמים אתה קורא ספר שירה וכל השירים באותו הסגנון, והמילים מזכירות זו את זו, והנושאים חוזרים על עצמם. בעיקרון זו דרך לזהות משורר טוב, בשל, מיומן, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו אתה מסתכל מהמון כיוונים ובכל הכיוונים אתה רואה את אותו דבר. איזושהי שטיחוּת. הספר הזה הוא כמעט ההפך; הוא גדוש שירים שסותרים זה את זה בסגנון, בתמות, בנושאים, עד שמאוד קשה לאחוז אותו ביד, להציג אותו בכמה מילים ולהגיד; הנה, זה הספר.

והוא גדוש מאוד. רב מימדי. כמו פיגומים של בניין.

כריכת הספר
כריכת הספר

ב.

השירה של חסון רצה על כמה רבדים במקביל. זה דבר יפה, גם אם לא נדיר; הרבה משוררים רצים על רבדים תרבותיים קודמים להם. מתייחסים לאחרים, מצטטים, מרפררים. חסון מצליח ללהטט בזה במיומנות בשלה יחסית, לרוץ על כמה רבדים, לא לגמגם. הייחוד בספר הזה הוא היכולת של חסון להריץ כמה רבדים במקביל. לא רק מטאפורית; ממשית.

תראו את זה, נניח. מתוך השיר 'חוני המעגל':

בְּמִשְׁמַרְתִּי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ
עַל הַגֶּשֶׁם שֶׁלֹּא יָבוֹא,
אֵינֶנִּי זָז מֵהָעֶמְדָּה עַד שֶׁיְּרַחֲמוּ

עזבו לרגע את המשך השיר. שלש שורות, כמעט הייקו, מערבלות יחד צבא ואגדה חז"לית. מה יבין מי שאינו בקי? יבין מה שיבין. ינחש. יפתח דף גמרא כדי למצוא את האגדה של חוני המעגל, שעג מעגל ועמד בתוכו ולא זז ממנו עד שירד גשם. ובמקביל עומד עמיחי החייל בעמדת השמירה שלו ואינו יכול לזוז הימנה, ובמין הפוך על הפוך מבקש שלא ירד גשם. ושני הצדדים האלה משמשים במקביל בכתר אחד; אין האחד עומד ללא רעהו. שני הרבדים רצים במקביל.

ג.

ובתוך שאני קורא פתאום בין הדפים נצנץ אלי השיר הזה וביקש שאכתוב עליו כמה מילים:

עַלְמָה יָפָה וְאֵין לָהּ עֵינַיִם

לרב מנחם פרומן

שֶׁלֶג יָרַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְעֵין הַחַשְׁמַל פָּסַק
נֵרוֹת נְשָׁמָה סִמְּנוּ אֶת מְעָרוֹתֵינוּ
סְבִיב אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ רָקַד רַבִּי
שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי כְּנֶגֶד זַ'אן פּוֹל
סִטְרָא אַחְרָא וְהַסַּבָּא שָׁאַל מִתּוֹךְ הַזֹּהַר:
מִי הִיא עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא וְלֵית לָהּ עֵיינִין?

וּבְתוֹךְ כָּךְ אַתָּה אָמַרְתָּ:
אֲנִי כְּמוֹ יֶלֶד מְאֹהָב עִם פֶּרַח בַּיָּד
מוֹרֵט עֲלֵה כּוֹתֶרֶת וְעוֹד עֲלֵה כּוֹתֶרֶת –
יֵשׁ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּכוּ בָּעוֹלָם אֵין
הַקֹּדֶשׁ בָּרוּכוּ הוּא בָּעוֹלָם –
זוֹרֵק אֶת הַפֶּרַח לֶחָלָל
הַפָּנוּי כְּמוֹ רַבֵּנוּ
נַחְמָן שֶׁכָּתַב בְּגֶרְמָנִית
וְחָתַם עַל הַדַּפִּים פְרַנְץ קַפְקָא.

מָחָאנוּ כַּף לְכַף לְהִתְחַמֵּם בַּחֲסָדִים
וְהִתְבּוֹנַנּוּ בָּאֵשׁ:
לֹא רָאִינוּ אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת
רַק הִשְׁתַּקְּפוּת הַמִּלִּים בַּמַּיִם.

ד.

אפשר לפרק את השיר לרבדיו, לנסות לקרוא ולהרגיש אותו כתורה חסידית, לזהות רסיסים:
'עין החשמל' הוא ביטוי מיחזקאל, לפני הדיבור על מעשה מרכבה וארבע החיות. כבר אנחנו נזרקים לתוך הזוהר, למארגים קבליים, ובו זמנית אנחנו מדברים על משהו ממשי מאוד. היה שלג, הייתה הפסקת חשמל. ואיך השפה התנ"כית משתלבת כאן עם השפה המודרנית, זה פלא.
נרות הנשמה שמסמנים את המערה, ורשב"י (מהמערה) שרוקד סביב ארון הקודש כנגד סארטר, שמכונה במן חידוד 'סטרא אחרא', הצד האחר. ואיך יפה להסביר את רשב"י כאקזיסטנציאליסט ואת סארטר כהיפוכו. או להפך.
העלמה היפה שאין לה עיניים, 'עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא וְלֵית לָהּ עֵיינִין', זו חידה מהזוהר במשפטים, ור' נחמן בתורה ל"ו מסביר אותה בתור האמונה שאין לעיין ולחקור אחריה.
והרב פרומן, שאומר 'אני כמו ילד מאוהב', והדברים שאמר בזמנו לאיילת שני מ'הארץ', רגע לפני שנפטר מהסרטן: "יש אלוהים או אין אלוהים? זו שאלה שכל החיים שלי אני שואל, מורט עוד עלה כותרת, ועוד עלה כותרת. יש, אין, יש, אין."
ושוב, אני נזרק עם הפרח לחלל, שהוא גם החלל הפנוי, והוא אותו חלל פנוי של ר' נחמן שהוזכר לפני רגע. חלל פנוי שהוא האמונה, שאין לחקור אחריה, שאין לשאול בה את השאלות, ועמיחי מזכיר את ר' נחמן ומיד נסחף להזכיר את הזיהוי בינו ובין קפקא, ופעם חשבתי שכל אדם, או לפחות כל אדם שאני מכיר, יש לו איזה חלל פנוי ברווח שבין הלב והריאות —
אבל אנחנו עוצרים את הדיבור, וחוזרים לבית המדרש באמצע הפסקת החשמל, ושלג, וקר, וזה השלג של טרטובסקי, רק שבסצנה שלו השלג יורד בכנסיה והנה הוא יורד כאן בבית המדרש. ומוחאים כפיים כדי להתחמם בחסדים. כמו החשמל, גם כאן רצות שתי שפות. למחוא כפיים כדי להתחמם, מחד, ולמחוא כפיים (שוב הרב פרומן) כדי להצמיד ימין ושמאל, להמתיק את הדינים, ליצור חסד.
ואין כאן אותיות פורחות באויר, והאש אינה אש אלא מים, ובמים האלה אנחנו מביטים כדי למצוא מרכבה ואש אוכלה וסנה בוער, ומוצאים את המילים של עצמינו.

ואולי אי אפשר בכלל להבין את השיר הזה בלי לקרוא זוהר ולהכיר את ר' נחמן ואת הרב פרומן, אבל איך אפשר לעמוד אדישים מול המשפט על ר' נחמן שכתב גרמנית וחתם על הדפים קפקא, או מול המטאפורה היפה הזאת, של הרב פרומן עצמו; ילד שעומד ותולש עלי כותרת של פרח. אוהבת אותי, לא אוהבת אותי. יש אלוהים, אין אלוהים.
איזה יופי.

ה.

אבל עיקר כוחו של השיר הזה הוא בעמידה מול הסתירות. השאלה האם יש או אין אלוהים לא נפתרת, הסתירה עומדת בפני עצמה, מקבלת קיום. עלה אחד לכאן, עלה אחד לכאן. לכל צד יש מקבילה.

הנה דוגמה נוספת, פשוטה יותר, מתוך השיר 'ברכת החמה':

וְדִבַּרְנוּ בְּאוֹרוֹת עַל גַּג מִגְדְּלֵי עַזְרִיאֵלִי
פַּעַם בְּעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים
עֶרֶב פֶּסַח הָיָה כְּמוֹ הָעִיר הַנִּשְׁקֶפֶת:
יָם־תִּיכוֹנִית. מְזֹהֶמֶת. מַסְרִיחָה.

תראו איך יפה הציפיה נשברת. שתי שורות ראשונות – זמן מיוחד, אורות, גג המגדל. שתי שורות שניות שוברות את ההתחלה – מזוהמת, מסריחה. לכל צד יש צד נוסף.

ו.
תקראו את זה:

מָסֹרֶת

אֲנִי נִקְרָא עַל שֵׁם סָבִי וְהוּא חַי וַאֲנִי חַי
וּבֵינֵינוּ הַרְבֵּה שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
חֲתַךְ שְׂפָתַי מֵעִיד כְּנֶגְדִּי אֶת בּוּרוּתִי.

יָדִי בְּיָדוֹ הַקָּשָׁה שֶׁנֶּחְסַר בָּהּ אֶצְבַּע
וְהוּא מַחֲזִיקָהּ חָזָק, מַרְכִּין דַּרְכָּהּ גּוּפִי לִנְשִׁיקָה.
בְּמִפְגַּשׁ לְחָיֵינוּ, אַט מִשְׁתַּפְשְׁפִים זִיפֵי זְקָנֵינוּ הַקְּצָרִים שָׁחוֹר
בְּלָבָן, אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ מְזַמְזֵם שִׁיר חֲרִישִׁי:
אַלְקַלְבִּ קַאל – אֵיה אַלְעַמַל
הַלֵּב אָמַר – מָה עוֹשִׂים?
—-

האם זו 'שירה מזרחית'? האם זו שירה פוליטית? האם חסון הוא משורר מזרחי?

כמדומני שהשאלה הזאת חוטאת לעיקרו של הספר הזה, והוא היכולת של חסון לעמוד שלם מול הסתירות. אני מתכוון לזה שכמעט כל שיר בספר הזה מכיל שני פנים שונים, מנוגדים זה לזה (ממשית או תודעתית); צבא מול קודש, גאולה מול יומיום (ובכלל סדרת שירי הצבא ושירי המשפחה מצוינות), מזרח מול מערב, סב מול נכד. לכל בניה יש כאן שבר, לכל שבר – תיקון.

מישהי אמרה לי פעם, בשם תומס מאן, שאמת היא אמת אם גם היפוכה נכון, ואני חושב שהספר הזה דובר אמת בדיוק בשל השילוב הזה. ובהתאמה, לצד השירים הטובים יש כאן גם שירים פחות טובים. חלקם גימיק, חלקם בוסריים. פיגומים, כתבתי מקודם; אפשר לראות את הטיח בין השירים, את השירים שעדיין לא הספיקו לסייד. אבל אין ספר נמדד באיכות שיריו אלא באיכות השילוב ביניהם, והשירים הטובים מחזיקים כאן גם את הפחות טובים, יוצרים פה ספר ביכורים שהוא גדול מסך חלקיו, ובעיקר מביע עמדה מדהימה ביחס לעולם; שירה שאינה מתנגחת, שמכילה את שני הצדדים, שרצה על שניהם במקביל. זה לא 'דתי' ובמקביל 'חילוני', שני פנים שונות של אדם, אלא אדם שהוא גם דתי מאוד וגם חילוני במקביל בו זמנית. גם מאוד שמאלני וגם מאוד ימני. כמה אנשים כאלה אתם מכירים?

ז.

רציתי לסיים את הביקורת כאן, ואז נזכרתי שעיקר הדברים לא כתבתי, והוא שהעמדה הזאת מייצרת איזו תנועה של חמלה ביחס לעולם. כלומר עמדה שאינה דורשת מהעולם להיות משהו. הדתי לא מבקש את החילוני שיהיה דתי, והשמאל לא כופה עצמו על הימין. גם להפך לא. במובן הזה, חסון נמצא בצד השני של 'ערספואטיקה'; השירה שלו אינה פוליטית במובן שמבקש מהעולם להשתנות, להיות משהו אחר. הוא לא מתריס. גם כשהוא מבקר, הוא חומל.
מה גדול מזה.

על כל פנים; יותר ממה שאמרתי לפניכם כתוב שם.
תקראו, תראו בעצמכם.