מאבדת בת מלך

ביום ראשון כשלימדתי את 'מעשה מאבדת בת מלך' אמרתי למשתתפים בסדנה שהסיפור הזה הוא בעצם הסיפור של מרקו, מהסדרה 'הלב'. הוא כל פעם כמעט מגיע, ואז מפספס. כמעט כמעט, והנה אמא שלו על אוניה והוא ברציף. על זה הסיפור, אמרתי. על מישהו שבת המלך שלו אבדה והוא הולך לחפש אותה, והסיפור הוא לא סיפור של מציאה. הוא סיפור של חיפוש, חיפוש כמעט סיזיפי, כמעט מייאש. כל כך מייאש עד שר' נחמן לא מסיים את הסיפור בכלל. הוא משאיר את המשנה למלך בהר של זהב ומבצר של מרגליות, שהכל שם יקר ונדיר ומאד, וחותך את הסיפור, כך זה נגמר. באמצע החיפוש. באמצע שום מקום.

איזה סיפור זה, אמרנו. איזה סיפור. החל מהמקום שהוא לא טוב ועד ה'אני יודע שישנו בוודאי'. ומישהי שאלה, איזה מין מקום זה, הלא טוב. למה אי אפשר להגיד שזה מקום רע? ואני אמרתי כי 'לא טוב' הוא לא מקום רע. הוא, למשל, התחושה הזו שאוחזת בנו כשאנחנו הולכים שוב ושוב, שנה אחרי שנה, לאותו מקום עבודה, והמקום עבודה לא רע, אבל לא טוב לנו שם. זה הלא טוב. לילה אחד אנחנו הולכים לישון, בבוקר אנחנו קמים ומגלים שאנחנו בלא טוב.

לא רק עבודה, כמובן. ובעיקר לא דווקא עבודה. בת המלך היא לא העבודה, והמשנה למלך הולך לחפש אותה מלכתחילה כדי לשמח את המלך. זה סיפור על חיפוש משמעות וחיפוש רוחניות ועל מה הדבר שאני צריך לעשות בעולם הזה. אני, לבד. מה אני עושה כאן, זו השאלה.

וזו הסיבה, אמרתי, זו הסיבה שהמשנה למלך נכנס למבצר הראשון כל כך בקלות. השומרים והחיילים ששם? הם לא בשביל למנוע ממישהו להיכנס. אדרבה, שיכנסו כולם. הם שם כדי למנוע מבת המלך לצאת. הם שם כמו תן ביס, כמו משכורת מפוצצת, כמו חברים לעבודה, כמו בוס נחמד, כמו לקוח מפרגן. הם שם כדי להגיד כן, זו בת המלך שלך שבויה כאן אבל היא לא סובלת, היא מלכה ב'לא טוב' הזה, וזה ה'לא טוב' הגרוע מכולם. היא כל כך מלכה עד שמזל שיש משנה למלך שיזהה אותה, שאם לא היה אחד כזה, היא פשוט הייתה נשארת שם לנצח.

המשנה למלך מנסה להוציא אותה, אבל הוא נרדם. 'יש בני אדם שישנים את ימיהם', אומר ר' נחמן במקום אחר. הוא נרדם כי מחשב חדש של אפל זה עניין. הוא נרדם כי יש פה מעיין. המעיין הלא נכון, אמנם. יין במקום מים, אבל יש פה משהו. זה פשוט לא המשהו שלו. הוא מעביר זמן ועוד זמן מיותר, ובת המלך כותבת בדמעות איפה היא ואז נעלמת, והמשנה למלך מפטר את המשרת והולך למדבר ומחפש ומחפש ורק ברגע אחד, רק ברגע שבו כולם כולם אומרים לו שאין, אין דבר כזה. מה זה כולם, מגיע אדם גדול, אדם שאנחנו מעריכים, שמכיר את כל העולם, ואומר לנו מפורשות: אין עבודה טובה יותר. אין חיים של מבוגרים ששווים את זה. החיים הם כסף, ביטוח בריאות, עבודה קשה ונחת מהילדים. זה הכל והשאר שטויות.

וכשהאדם הגדול הזה אומר מה שהוא אומר, המשנה למלך בוכה ואומר 'אני יודע שישנו בוודאי' ורק אז, רק אז צצה פתאום בת המלך. ובאמת, אתם יודעים, אין בת מלך באמת בעולם. אין הר של זהב ואין מבצר של מרגליות. המקום היחיד שיש בת מלך הוא בתוך הלב המשנה למלך. אם הוא מתייאש – אז נכון, אין דבר כזה חיים עם משמעות, או מטרה, ואין בת מלך בעולם ואפילו מלך אין. וזה בסדר, יכולים להיות חיים בסדר גמור גם בלי בת מלך, ויכולים להיות חיים מבאסים לאללה עם בת המלך. אבל מה, אומר ר' נחמן – ואולי לכן זה סיפור על חיפוש, ולא על מציאה – אם מישהו יודע שישנו בוודאי, איך בכלל אפשר לישון את החיים?

על תפישת העולם של אלפראבי ואנסלם מקנטרברי

א.
ובכן, אמש לימדתי את התלמידים שלי ברוח צעירה שני טקסטים ימי ביניימים שמציגים שתי הוכחות פילוסופיות לקיומו של האל. לאחת אנחנו קוראים הטיעון הקוסמולוגי, וכדי להציג אותה הבאתי את אלפראבי. לשניה אנחנו קוראים הטיעון האונטולוגי, והיא הוצגה על ידי הראשון שהגה בה – אנסלם מקנטרברי.

הטיעון הקוסמולוגי הוא די פשוט בבסיסו: לכל דבר יש סיבה שקדמה לו, ולסיבה הזו יש סיבה שקדמה לה וכן על זו הדרך. מכיון שאי אפשר שהשרשרת הזו תהיה אינסופית, חייבת להיות סיבה ראשונית שחוללה את כל השרשרת הזו. לסיבה הראשונית הזו אנחנו קוראים 'אלוהים'. הנה אל־פאראבי כותב את זה:

תמונה יכולה לכלול: ‏‏טקסט‏‏

הטיעון האונטולוגי קצת יותר מורכב, אבל בגדול, הוא כזה: אלוהים הוא הדבר הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת. מה שקיים גם בשכל וגם במציאות גדול יותר ממה שקיים רק בשכל, ולכן אלוהים קיים גם במציאות. הנה זה אצל אנסלם:

101398839_10220357317797174_221481774008500224_n

ב.
אבל מה שמעניין יותר מהשאלה האם אלוהים קיים והאם ההוכחות האלה תקפות לוגית או בלתי ניתנות להפרכה (ספויילר: תקפות לוגית, אבל בהחלט ניתנות להפרכה), זו השאלה איזה אלוהים ואיזה עולם ההוכחות או ההגדרות האלה יוצרות. נתחיל מאלפראבי, שבעצם משתמש בקוסמולוגיה של אריסטו כדי להוכיח את אלוהים:

אלוהים של אלפראבי הוא הסיבה הראשונית. או להפך, הסיבה הראשונית היא אלוהים. אני בכוונה מערבב כי השם 'אלוהים' קצת חסר משמעות כאן. באותה מידה ניתן היה להציב שם עציץ ולקרוא לו אלוהים. זה אלוהים חסר תודעה, מטרה, תכלית, זמן או הקשר. הוא מאוד 'אובייקט'. העולם אמנם נובע ממנו, אבל זהו.

עכשיו נחשוב הלאה. ההוכחה של אלפראבי נובעת מהעולם, או מהיקום. העולם, כפי שתופס אותו אלפראבי, הוא מעין מכונה משומנת שכל דבר מוביל בה לדבר, ואלוהים מתפקד בה כחלק מהמערכת הכללית הזו. זה יוצר עולם מאוד מסודר, מהונדס ולוגי, עם גבולות ברורים וסיבתיות. אבל מה טיבה של אמונה בעולם כזה?

ובכן, זו שאלה טובה. אם אלוהים לא 'מתעניין' בכלום, למה להתפלל אליו? יותר מזה, בשביל מה להאמין בו? או מה אומרת המילה 'אמונה'? בהקשר הזה? באופן טבעי, בעולם לוגי – אמונה תהיה שווה להשכלה, או לחשיבה. ולכן המאמין של אלפראבי הוא הפילוסוף. במובן הזה אין אצלו 'דת' אמיתית. הדת היא ההשכלה.

ג.
במעבר חד, הטיעון האונטולוגי משתמש במאמין (ובמה שהוא יכול להעלות על הדעת) כדי להוכיח את קיומו של אלוהים. זה לא אומר שקיומו של אלוהים תלוי במאמין, ואפילו לא שהנחת היסוד היא האמונה. זה אומר שכשאנסלם מחפש נקודת מוצא, הוא מוצא אותה בתוך ליבו.

אבל זה יותר מזה. האלוהים של הטיעון האונטלוגי הוא לא חלק ממערכת או מהיקום. להפך, הוא מתנשא מעל הקוסמוס, גדול יותר מכל דבר שניתן להעלות על הדעת. הוא מעורר יראה. והיראה הזו חשובה מפני שהאלוהים הזה, שאינו עציץ, יכול להיות בעל תודעה, שליחות ואפילו להעניק משמעות לחיי המאמין בו.

הקוסמוס של הטיעון האונטולוגי הוא קוסמוס נברא. כלומר הוא דומה יותר ליצירה – אמנותית – מאשר למערכת מסודרת, לוגית והגיונית. הוא מעניק משמעות לאמוציונליות, לזמן ולמרחב, ויכולים להיות בו הרבה יותר דברים אקראיים. וכמובן, למאמין של אנסלם – מקורו של הטיעון – יש משמעות בעולם כזה.

אמונה, לפי הטיעון הזה, היא לא פילוסופיה. הוא משתמש בכלים פילוסופיים כדי להגדיר או להסביר אותה, אבל בבסיסה היא משהו אחר – סוג של תחושה. היא 'העלאה על הדעת'. זה כמובן אומר שגם אנסלם וגם אלפארבי מוכיחים את קיומו של אלוהים, אבל כל אחד מהם מוכיח אלוהים שונה לחלוטין.

ד.
מה שבאמת מעניין בכל הסיפור הוא היחס בין צורה ותוכן. אלפראבי פותח את הספר שלו, 'דיעותיהם של אנשי העיר המעולה' בנמצא הראשון, מפני שהוא, כאמור, הראשון. זו ההתחלה. זה ספר מאוד מסודר, מאוד לוגי ומאוד מהונדס, ולפעמים הוא מרגיש כמו מילון שמנסה להגדיר דברים אובייקטיבית, למען ההגדרה עצמה.

אנסלם, לעומת זאת, מגיע להוכחה בתוך מונולוג שלם בינו ובין אלוהים. הוא מתייחס לכתבי הקודש ומצטט אותם (מבחינתו הם התגלות אלוהית), מביא דוגמאות, מכביר תארים לאלוהים – הטקסט שלו הרבה פחות 'מסודר', והוא גם מייצג תקשורת תמידית בין המאמין ובין האל – בדיוק כמו ההוכחה שלו עצמה.

נתכונן! (למה?)

אתמול ב סדנת הכתיבה המקוונת של יהודה 🙂 דיברנו על להתכונן למשהו. לספור את ספירת העומר, להתאמן לקראת משחק, להתרגש לפני ביס מוצלח בסנדוויץ'. השנייה, כמו שאומר פו הדב, שאין שניה לה.

פתחתי את המפגש במחלוקת האמוראים אם מצוות צריכות כוונה או לא. הזכרתי את המחלוקת בראש השנה על מי ששומע שופר במקרה, ואת שאלת התפילה כקבע או כתחנונים ("העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים"), ואמרתי – יכול להיות שאתם נרתעים קצת, שומעים 'מצוות', נרתעים, גם אני קצת כזה, לפעמים.

אבל צריך להבין, כך אמרתי, שהשאלה אם מצוות צריכות כוונה היא בעצם שאלה אחרת, היא שאלת ה'האם דברים משמעותיים יכולים לקרות בחיינו בלי שנהיה שם כל כולנו'. האם התפילה קורית כשהדעת שלנו מוסחת? האם צריך להתכונן כדי שמשהו יקרה? ללמוד באמת? האם משהו יכול לקרות כשהקשב שלנו במקום אחר? זו בעצם השאלה, ככה אמרתי. או צד אחד של השאלה. הצד השני הוא השאלה 'איך עושים דברים משמעותיים בחיים'. האם צריך להתכונן? להתכוונן? לנעוץ מטרות ולהתאמן לקראתן? האם משהו משמעותי יכול לקרות בחיים האלה באקראי, בדרך נס?

דף המקורות היה ארוך והפלגנו להרבה מאוד כיוונים, אבל משהו אחד אני כן רוצה להניח כאן. דיברנו על 'הכנה לתפילה', ומהי הכנה לתפילה, והבאתי קטע יפה מר' פנחס מקוריץ. צירפתי אותו כאן כתמונה. זה בא על רקע הדבר הזה שקוראים לו 'הכנה לתפילה', שמניח, אולי בצדק אולי לא' שבשביל להתכוון צריך להתכונן.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏טקסט‏‏אם קראתם הארי פוטר ואתם זוכרים את שיעור ההתעתקות, אתם זוכרים שצריך שלשה דברים כדי להתעתק כמו שצריך. שלשת הכ"פים: כיוון, כוננות (כלומר, התכוננות), וכוונה. זה מעניין, כי ההגדרה הזו שאי אפשר להתעתק בלי להתכונן אומרת, בעצם, שהכנה היא חלק מהדבר עצמו. שאי אפשר לבצע את הקפיצה הזו בלי להגיע אליה מוכן. ובמידה מסויימת גם תפילה היא כזו, ואי אפשר להתפלל *באמת* בלי להתכונן אליה. זו תפיסה מקובלת, ויש בה מין ההיגיון.

אבל ר' פנחס מקוריץ, תלמידו של הבעש"ט, אומר שזה לא נכון. קודם כל, הוא אומר, הכנה לתפילה לא מייצרת תפילה משמעותית. דווקא בגלל שתפילה היא קפיצה אל התוהו, צריך להתפלל כשמרגישים שזה הזמן להתפלל, ולא כשמחליטים. זה לא עובד ככה. יותר מזה, הוא אומר, כשמתכוונים מאוד, מפספסים. לא סתם אומרים בשיעורי קליעה בצבא שהשרירים צריכים להיות רפויים. מאמץ מחטיא את המטרה. יתר־התכוננות מחטיאה את המטרה. לפעמים, מרוב המאמץ להיות ברגע, אנחנו מפספסים את הרגע עצמו.

ולכן, אומר ר' פנחס מקוריץ במהלך מבריק (בעיני), כל היום הוא הכנה לתפילה. הולכים לישון? הכנה לתפילה. קמים בבוקר? הכנה לתפילה. שותים קפה? הכנה לתפילה. התפילה היא לא מחוץ לחיים, היא חלק מהחיים, ובמובן הזה כל מה שמתרחש בין תפילה לתפילה הוא עצמו הכנה לתפילה. זה יפה בעיני, כי זה עושה מהלך כפול: מעקר את הצורך בהכנה (לא צריך להסתובב בחדר אנה ואנה ולחשוב על תפילה), ומחייב את ההכנה לתפילה. כל מה שאנחנו עושים זה הכנה לתפילה. איזה יופי זה.

(הוא מדבר על תפילה, כמובן, אבל זה נכון לכל החיים כולם)

אבל מה אחר כך

א.
אבל מה אחר כך. באמת, מה אחר כך. אחר כך נצא לאור השמש ממצמצים, וננוע בשבילים במרחקים שוים ברגלים המורגלות כבר לנוע הרחק, הרחק מאדם אחר, ולפעמים הרגל תכשל מרוב ששכחה איך ללכת, ונתמוך זה בזה בידיים וניגע מהוססים זה בזה כמו מבעד וילון ובזהירות נתיישב פריכים על הספסל ונשאל את עצמנו מה עושים עכשיו, ונגיד זה לזה 'זוכר מה היה?', ולא נזכור.

ב.
לפני חודשיים קמנו מצלילי השקט. בבית הספר הסמוך לא התקיימו לימודים, ומכוניות לא צפרו בחוצות בהמתנה לרמזור הקצר שבקצה הרחוב. ציפורים צייצו בחוץ אבל הרחוב היה דומם, דומם. מכונית אחת הגיחה, נסעה נגד כיוון התנועה, חמקה מעבר לסיבוב ונעלמה.

היום בבוקר היה רעש. הורים מביאים ילדים אל הגן. לקחתי את שי והבטנו מעבר לחלון, רואים את השמיים הכחולים מתעננים אט אט. שי צחקה, וגם אני צחקתי. העניין כולו היה נראה מצחיק כל כך – מגוחך, כמעט. אחר כך, מאי שם, גשם התחיל לרדת. אוויר קר נשב על פנינו.

ג.
אני לא יודע אם מותר לכתוב; דווקא הייתה טובה אלי, התקופה הזו. נתנה לי לב לדעת ורוגע לנפש. ושקט. ופגשנו שכנים, והתכנסנו בתוך עצמנו, וקצת עבודה והרבה מאוד לחמים שנאפו בתנור בבית, וכמה פרופורציות שקיבלתי פתאום לחיים. הנה, לפני שלשה חודשים הדבר הכי מפחיד היה שמישהו יכתוב משהו רע על הספר שלי. ובינתיים – הספר יצא ואנשים אוהבים, וחלק לא, והכל בסדר. העולם קיבל פרופורציות פתאום. הדברים החשובים צפו, הדברים הפחות חשובים הוכרו כפחות חשובים.

ד.
לא היה זמן, לזמן הזה.

ה.
פתאום הכל בבת אחת, כמו בשיר של יהודה עמיחי, אדם בחייו אין לו זמן לכל. פתאום לנסוע לפגוש את ההורים, את הסבים והסבתות, להספיק עוד רגע. פתאום לריב עם כולם, לפרוק חודשיים של התאפקות בבית. של מילים שלא נאמרו כדי לא לערער את מה שהיה עלול להתפרק מבאין מוצא. פתאום ללכת לאכול בכל מקום, לנסוע לחבק את כל העצים שביער ירושלים, לפגוש את כל החברים, האחים, בני הדודים, לעלות על הרכב ולנסוע הרחק, הרחק ככל שאפשר בארץ הזו, ואחר כך לחזור.

ו.
אתה שואל את עצמך לפעמים איך מרגיש ההיסוס שאחרי. מה לומדות הרגליים, הגוף. מה הוטבע כל כך עד שהפך הרגל. הנה, הבית נפתח ובכל זאת אתה מוצא את עצמך בו. מוציא רגע רגל החוצה, מהסס, חוזר חזרה. האם ללכת לקניות? לנסוע להורים? האם להתחבק? כמה היסוסים הוטבעו פתאום ביום יום, עד שלא ניתן להגיד 'חזרנו לשגרה'. נכון יותר יהיה להגיד שקרה משהו.

אתה נזכר בספר שקראת פעם. קוסם היונים קראו לו. היה שם תיאור של אדם זקן שהוכה ברחוב חשוך באמצע הלילה, וקוסם שנחפז לעזרתו. הוא שואל אותו האם הוא נשדד. הזקן בודק בכיסיו, במעילו, בתיקו, ולבסוף אומר בפליאה לא, לא נשדדתי, הכל כאן. זה לא נכון, אומר הקוסם. האם תלך מעכשיו בלילה ברחוב? האם תיכנס לרחובות חשוכים? האם תוכל ללכת ממרכז העיר לביתך? לא, אומר הזקן. אני אקח מונית. זה מה שנלקח ממך, אומר הקוסם. לקחו ממך את הביטחון לחיות את חייך כפי שאתה רוצה. נשדדת, ואתה אפילו לא יודע את זה.

זה ציטוט מהזיכרון, אבל די בו לעכשיו. אתה רוצה לצאת ואינך מעז לצאת. הרחובות בחוץ שטופים באור עמום של גשם אביבי. אתה קורא. אתה כותב. אתה ממשש בכיסך לבדוק מה נשאר ומה אבד. איך כתבה המשוררת? רק זה אשר אבד ממך, קניינך לעד.

חמש שנים

א.

היה לו קטע עם היסטוריה.

גם דברים ישנים, כמו ספרים מאובקים או שברי חרסים, אבל גם ההיסטוריה עצמה. בכיתה ז', כשכולנו קראנו חסמב"ה או אסתר שטרייט וורצל, שלום הגיע בוקר אחד מרוצה לכיתה ובהפסקה הוציא מהילקוט כתב עת בשם 'עת־מול' ואמר הנה, תראה משהו מעניין. כולם יצאו לשחק כדורגל וגם אני רציתי אבל נשארתי בכל זאת, והוא הראה לי מחקר על רחל ינאית בר־צבי ועל סלילת כבישים ברומא העתיקה, ואחר כך, כשראה שאני משתעמם, דפדף לסוף והראה לי תמונות של פרסומות ישנות. זה היה מעניין, דווקא, ואמרתי לו את זה, ולמחרת הוא הגיע לכיתה עם ערימה של כתבי עת היסטוריים והביא לי לקרוא. זה לא היה מעניין בכלל, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה. מה יכול להיות מעניין יותר מהיסטוריה, הוא שאל, תחשוב כמה זמן עבר ולא ידענו כלום על מה שקרה, ופתאום אנחנו יודעים.

ב.
חמש שנים עברו ואני עדיין לא יודע כלום.

זה כבר פרק זמן, חמש שנים. הזיכרון שלי מתעמעם, מתקבע. דברים ששכחתי (הדיקציה שלו, הקול שלו, תנועות הגוף) לא ישובו פתאום אל הזיכרון. דברים אחרים הפכו להיות מייצגים: אני זוכר את יום ההולדת שלי, את יום ההולדת שלו, את הפעם האחרונה שנפגשנו (החלפנו ביחד גלגל מפונצ'ר, אחר כך הלכנו לאלדו לאכול גלידה. שלומצי הייתה אמורה להיות שם, אבל לא הייתה), סיפורים מייצגים. מכתבים שכתב לחניכים שלו בבני־צבי. דברים שאהב (היסטוריה, אדמה, מאיר אריאל). כל אלה הופכים להיות פתאום כמו סופת חול שאופפת איזו דמות. אני יודע שיש דמות מאחורי הדברים האלה, אבל מי היא? איפה היא? מה בדיוק היה שם? מה קרה במפגש ההוא בבית של ההורים שלי בגיל עשרים? על מה דיברנו בפעם ההיא שישבנו בקפה־קפה בצלאל, שנסגר בינתיים? אני כבר לא זוכר.

ג.
אני רודף אחרי הזכרונות כמו אדם אחרי פיסת נייר שמתעופפת ברוח. אני לא אתפוס אותם, אני יודע, אבל כמה שהם קרובים. כמעט בהישג היד. אי אפשר שלא לרדוף אחריהם, לנסות להיזכר.

ד.
היה רגע ששכחתי מזה שהוא איננו. בתוך כל הטירוף של התקופה האחרונה. ממש שכחתי. עמדתי בבית עם מגבת על הכתף וניסיתי להיזכר מה שכחתי, ולא הצלחתי להיזכר. ברקע דהרו בי דברים שצריך לזכור, רעיונות, שברי מחשבות, אבל הלב שלי צעק אלי ששכחתי משהו, ועם כמה שניסיתי להיזכר לא הצלחתי. בסוף, כמובן, זה היכה בי שוב, כמו שהבנות שכאלה מכות בנו. אבל לרגעים מבורכים ועצובים כל כך, פשוט שכחתי. ידעתי שמשהו נגרע ממני, אבל לא ידעתי מה.

הראש זוכר אירועים, סיפורים, מילים, אבל הלב זוכר משהו אחר. כמו סדק שנחרץ בו פעם, לפני חמש שנים, והוא עדיין שם. אני לא זוכר המון דברים אבל אני כל כך מתגעגע. כמה שאני מתגעגע. כאילו יש חבל שקשור ביני ובינו ועם כל שנה שעוברת אני מתרחק ממנו והוא מתרחק ממני אבל החבל לא נהיה ארוך יותר. הוא נמתח ונמתח. אני רוצה לשבת איתו ולספר לו איך קרו הדברים אחרי שהלך, אבל הוא איננו והחבל הזה מושך את הלב שלי אבל הזמן חוצץ בינינו ואני מתגעגע עד כדי כוויה בעור. אני אפילו לא מצליח לנסח לעצמי למה בדיוק אני מתגעגע. מה זה משנה בעצם.

הנה, אני כותב עכשיו והדמעות נחנקות בי. אני יושב ומנסה לנסח את הדמות שלו אבל היא חומקת לי כל הזמן. אני מנסה לנעוץ בה מבט והיא נצפית רק בזוויות העין. אני לא מצליח לכתוב לא מצליח לכתוב לא מצליח לכתוב אבל הבכי כבר מכווץ את הגרון ומושך באף ומציף את העיניים. איפה אתה, שלום. לאן הלכת לי.

ה.
הוא אהב לחזור שוב ושוב על הדברים שאהב. בטיול אחד שעשינו בין כל הטרמפיאדות בצפון הסתובבנו עם טוש וכתבנו על הטרמפיאדות שיר פארודי שהרב חיים נבון כתב פעם, כמדומני ב'נקודה' (את גליונות 'נקודה' אני הבאתי; ההורים שלי היו מנויים). זה היה שיר משעשע, והרגשנו קצת חתרניים אבל לא בקטע הפרחחי. יותר בקטע המגניב. ובאיזשהו שלב, בערך בטרפיאדה החמישית, הרגשתי שזהו, הבדיחה מוצתה לחלוטין, ואולי כדאי לכתוב דברים אחרים על הטרמפיאדות. אמרתי לשלום את זה, אבל הוא המשיך עוד ועוד. כל הטרמפיאדות בצפון עוטרו בשיר הזה. כמו הרבה בדיחות אחרות, הייתה לו את הנטייה להתקבע עליה, לחזור עליה שוב ושוב עד שהיא הופכת לאייקונית. אפילו להיסטורית.

הנה, אני יושב עכשיו, חמש שנים אחרי הפיגוע. מנסה להיזכר מה באמת היה שם, וכבר לא יודע להגיד אם השנינויות שלו ("האיש והאגדה", "היו שלום"), הבדיחות שלקח מאסטריקס ("מרק פטריות") התקבעו כי הוא איננו, או שעוד בחייו הם היו כאלה, חוזרות על עצמן שוב ושוב. איזה בדיחות אחרות היו קורות בינתיים? מי הוא היה, אם היה ממשיך?

איך הכל מטשטש לי מבעד לדמעות.

ו.
אני כותב עליו אבל הוא איננו במילים. המילים לא מדייקות אותו. כאילו אני כותב על מישהו זר, אחר, שמאוד דומה לו אבל הוא איננו הוא. אולי על מי שהיה לפני חמש שנים. אולי בנקודת הזמן ההיא. אולי במרחב.

הייתה לו דיקציה מזעזעת. שהיו רגעים שבהם פשוט אמרתי טוב, טוב, אהה, אני מבין. הוא היה אי שם בדרום או בצפון, בירוחם או בצפת, על הים או בטיול ליקוט בהרי יהודה, ולא הייתה קליטה, ולא היה איך להבין מה הוא רוצה ועל מה הוא מספר. חלק מהדברים השלמתי מתוך היכרות או הנחה על מה בעצם הוא מדבר. חלק מהדברים ביקשתי שיגיד שוב, כי הקליטה הייתה גרועה. חלק מהדברים פשוט הנחתי כך, כאילו שמעתי אותם אבל לא שמעתי אותם, והנחתי לו להמשיך לדבר כי לא הצלחתי להבין. אלה לא היו המילים, אני חושב. אולי הטלפון עצמו. חצי שעה של הליכה מהעבודה הביתה. שעה של נסיעה מאשדוד לירושלים. אזניות אצלי, אזניות אצלו. הוא לא היה במילים שאמר, אלא ברווח שביניהן.

כמו ללכוד רוח. כמו לאחוז מים.
כמו לנסות לדבר געגוע.

ז.
לבת שלי קוראים שי, ראשי התיבות של שלום יוחאי. היא לא תכיר אותך ואתה לא תכיר אותה, אבל כשהיא תגדל היא תראה את התמונה שלך בארון ותשאל אבא, מי זה, ואני אגיד לה שי, חמודה שלי, היה פה פעם אדם גדול ואיננו עוד. אני אצביע לה על החיוך ואספר לה איך גם כשהתעצבנת החיוך היה צץ. אני אצביע לה על התלתלים ואספר איך הכיפה ישבה עליהם מוזר. איך אף פעם לא הצלחת לסדר אותם. בכלל לא ניסית. אני אצביע על הזקן ואספר איך גידלת זקן רק כדי לעשות דווקא. שאף אחד לא יצליח להכניס אותך לתבניות. אני אצביע על המשקפיים ואספר איך הן היו נשברות כל הזמן. איך היית הולך עם משקפיים בנות זרוע אחת, ולא היה לך אכפת.

אני אגיד שהיה פה פעם אדם, והוא היה אוהב ונאהב, שמח ומשמח. הוא היה החבר הכי טוב שיכול היה להיות בעולם, ואיש משפחה למרות שלא הצמיח משפחה משלו. הייתה בו אמונה והיו לו רגליים על הקרקע. היו לו בדיחות גרועות, שירים משנות החמישים ואידיאלים של אומה שלמה. היה פה פעם אדם שהייתה בו רוח, כך אגיד לה, והרוח הזו עוד מנשבת בינותינו וגם בך, למרות שאי אפשר לאחוז בה במילים.

 

___

ארבע שנים

שלש שנים