הראשון ביולי

לפני עשרים שנה, בערך, היה בירושלים ילד קטן וממושקף שלמד בבית ספר יסודי שכונה תלמוד תורה. תלמוד התורה היה מן המקומות שלומדים בהם, ומן המקומות שלומדים בהם רק תורה. כיון שכל העולם מוחזק בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, היה הילד הקטן מסיים ללמוד בשעה מאוחרת מאוד. גם שנת הלימודים התארכה לה הרחק הרחק אל תוך החופשה המקובלת, ובשנים רעות היה החופש הגדול מתמצה לשלשת השבועות הקצרים שבין תשעה באב וְג' באלול.

זה היה הרבה. בשלשה שבועות אפשר ללכת למחנה קיץ, לסבתא, לים, לגן החיות התנ"כי. אפשר לשבת יום שלם בבית ולקרוא. אפשר אפילו להשתעמם בשלשה שבועות, אם אתה מתאמץ מאוד. ואתה מתאמץ, כי יש לך בדיוק עשרים וארבעה יום ואתה מנסה לדחוס בתוכם חוויות של חודשיים. ומי שלא ראה ילד שמנסה מאוד להשתעמם, כי בספרים כתוב שהילדים מטפסים על הקירות בחופשת הקיץ, לא ראה מחזה נלבב מימיו.

ומכל הרגעים היפים בחופש, הרגע הכי יפה היה היום האחרון ללימודים, שהסתיים באחת בצהריים, ובו היה הילד הקטן הולך עם אחיו הקטן חזרה הביתה, והם מלקקים קרטיב שחילק להם המנהל, וריח של חופש נושב עליהם וחוט של חסד משוך עליהם, ומשהו בשמיים, ואולי בעולם, נראה פתאום רחב ומזמין ומרחיב לב.

בכל יום בשנה היה הילד הקטן נוסע באוטובוס אל תלמוד התורה, עומד ליד הנהג ומקשיב לרדיו. בעיקרון הוא רצה לשמוע פעם אחת בחייו שיר של 'הביטלס' המדוברים, אבל ברדיו היו רק החדשות של שמונה והפתיח של תכנית האקטואליה היומית. והילד הקטן ידע להגיד מה קרה בחדשות וגם להביע חצי דעה על הסוגיה הפופולרית. חצי דעה, כי בדרך כלל האוטובוס הגיע לתחנה לפני החצי השני שלה.

יום אחד אמרו בחדשות שהתחיל החופש הגדול. זה היה הראשון ביולי, שהיה י"ט בתמוז, והחופש הגדול היה רחוק מאוד: עוד חודש, כמעט. הילד הקטן הלך מבולבל אל תלמוד התורה, קרוע בין הרצון להאמין לרדיו ובין החשש שמישהו יראה אותו ויספר לכולם שהוא הגיע ללימודים גם בחופש. אבל כשהוא הגיע אל בית הספר, הוא ראה שהוא לא היחיד, ושכולם הגיעו עם תיקים גדולים על הגב וסנדויץ' לארוחת עשר.

הוא היה היחיד שידע שהחופש הגדול בעצם התחיל.

כל היום הוא שמר את הסוד בבטן, וכשהגיעה הפסקת הצהריים הוא ישב עם חבר שלו על המדרגות, אכל סנדויץ' עם חביתה ואמר לחבר "אתה יודע שהחופש הגדול התחיל כבר?"

החבר שמע חדשות בכל יום גם בצהריים, ולכן ידע יותר. הוא צחק קצרות ואמר ברחמים "זה לא שלנו, רק החופש של החילונים התחיל". וחבר אחר עם הרבה אחיות, אמר 'זה החופש של הבנות'. לילד הקטן לא היו הרבה אחיות. הוא לא ידע שככה קוראים לזה.

הילד הקטן לא ידע מה לעשות. "כן כן, אני יודע," הוא אמר. אחר כך משך בכתפיו והתעסק בחביתה שבסנדויץ'. הוא הכין אותה בעצמו והיה גאה בה מאוד, אבל לא ידע אם זה זה מידע שאפשר לשתף עם מישהו אחר.

אחרי כמה דקות הצלצול הגיע, והרב נכנס לכיתה. הם בדיוק סיימו את מלכים א', והילד הקטן היה סקרן לדעת מה ילמדו עכשיו. המורה הסתכל ימין ושמאל ואחר כך אמר: "מה אתם רוצים לעשות?"

יוסף, שהיה הכי טוב בכדורגל, צעק "שיעור חופשי!"

הרב אמר "כתוב בתהילים 'במתים חופשי'". אחר כך שתק כמעט דקה שלימה, ואז אמר "טוב, נו, אבל תשחקו במגרש מאחורה".

כולם הלכו מאושרים להביא כדור וקונוסים (כדי לבנות שער), והילד הקטן הלך ליד החבר שלו מארוחת הצהריים ונשם עמוק עמוק. השמיים היו נראים כחולים יותר. הוא ידע, בתוך תוכו, שהשיעור החופשי הוא התחלה של החופש הגדול יותר, שיגיע שבועיים וחצי אחר כך, כמו שזרזיף קטן הופך לשיטפון ואז לים.

מאז ועד היום לא הייתה פעם אחת שהילד הקטן יצא לחופש בראשון ביולי, אבל מדי פעם בתחילת יולי אוחזת בו תחושת החופש אחוז היטב, והוא נושם עמוקות ומביט לשמיים. הכחול נראה כחול הרבה יותר וריח הקיץ עז פי כמה, ומשהו בחזהו מתרחב עד מאוד.

מודעות פרסומת

לכתוב מגזרי

שלחתי הרגע במייל השבועי לרשימת התפוצה שלי איזה סיפור אישי חצי־דתי (כלומר שאפשר לפרש אותו כדתי), קצת התלבטתי אם לשלוח או לא, כי זה לא היה עניין נטו מקצועי, סתם שיתוף, ובסוף אמרתי יאללה, מה, זה גם חלק ממי שאני, ושלחתי.

ובערך שתי דקות אחרי ששלחתי קיבלתי מייל מאדם בשם ראובן שמנוי, מסתבר, על המיילים שלי. והוא כתב, אני מאוד מחבב את הכתיבה שלך אבל למה תמיד אתה כותב כל כך מצומצם. למה כל הסיפורים שלך הם על מקומות שרק אתה וחברים שלך מכירים? למה אתה לא כותב על החיים באופן כללי?

וכתבתי לו, ראובן היקר, תודה שקראת, זה מחמיא לי. האמת היא שאני לא מכיר אף כותב שכותב היטב על החיים מחוץ לבועה של עצמו. זו האמת. כולם כותבים (או כולן) מגזריים, אבל לפעמים מקומות ואזורים מסויימים הפכו להיות ברירת מחדל כל כך, עד המגזר שלהם הוא שקוף אפילו להם: הם מסתכלים ימינה ושמאלה וחושבים שככה העולם, בשעה שהוא רק הבועה בה הם נמצאים. יש דבר כזה ספרות מגזרית, אבל בדרך כלל נלווים אליה מחירים אחרים, כמו חיבה לרכילות על פני הניסיון לספר סיפור. ספרות טובה (שאני מנסה לכתוב ולהיות ראוי לה) לא עובדת ככה.

ככה כתבתי. ואמרתי לו, אם הייתי כותב על החיים כמיעוט סיני במערב רוסיה, היית חושב שאני אקזוטי. אם הייתי כותב על לונדון, הייתה לך אווירת חו"ל מבין השורות. אבל לאנשים בלונדון, ישראל היא החו"ל, ובשביל הסינים ברוסיה, הישראלים הם האקזוטיים. מי שכותב על 'החיים באופן כללי' לא כותב על כלום, מפני שהחיים הם אף פעם לא באופן כללי. הם תמיד ספציפיים מאוד, רק שלא תמיד אנחנו יודעים לראות את זה.

ופלים – פרק ד': צריך לאכול בשביל לחשוב

פרקים קודמים: א, ב-ג.

לארוחת הצהריים היה עוף בתפוחי אדמה שהוא הכין אתמול. החלוקה ביניהם הייתה כזו: דפנה בישלה לשבת, והם אכלו את השאריות עד יום שני או שלישי. במהלך השבוע היה הוא זה שאחראי על הבישולים: חביתות ומרק בערב, פירה ושניצלים בצהריים. לפעמים הכין הרב בני את האוכל מראש, בערב, וכל מה שהיה צריך להכין למחרת היה רק לאכול. בדרך כלל הם לא אכלו ביחד, אבל יום רביעי היה היום הקצר של דפנה, הם אכלו צהריים ביחד, והוא השתדל שיהיה לה אוכל אמיתי. תמיד היו לה ייסורי מצפון כשאכלה ג'אנק, למרות שנראתה טוב אחרי ארבע לידות. היא הייתה קצת נמוכה, קצת מלאה, והיה לה חיוך מדהים שעיגל את הלחיים שלה. היא ביקשה, אז הוא הכין לה אוכל ביתי. לילדים ממילא לא היה אכפת.

מישהו גנב את כל הכסף מגמ"ח הוופלים, אמר הרב בני לדפנה כשהתיישבו לאכול. בדרך התלבט בינו ובין עצמו באיזה שלב הלכות לשון הרע נכנסות לפעולה. מה שלב ההתנעה שלהם. תמיד כשריכל איתה היה רגע שבו הוא אמר לעצמו: די, חלאס עם זה, והעביר נושא. מצד שני, היה לריכולים שלהם 'תמיד'. זה לא היה אחד הדברים שהוא היה גאה בהם, אבל הוא היה צריך את זה. הנה, רק התיישבו וכבר הכל יצא. הוא המשיך – ואחר כך כשניסיתי לתחקר את אחד החשודים, גיליתי שיש עוד איזה סיפור ברקע. אחד התלמידים בישיבה מחלל שבת ואברך אחד תפס אותו, וזה עובר ברכילות בין התלמידים. אבל זה לא קשור, הוא אמר לדפנה, זה סיפור אחר.

רגע רגע, היא אמרה, רגע עם גמ"ח הוופלים. החלטת איפה אנחנו שבת?
מה? אמר הרב בני.
שבת, אמרה דפנה בקוצר רוח, אמרנו שכבר הרבה זמן לא היינו אצל ההורים שלי או שלך ושאנחנו צריכים להחליט לאן ללכת, ואמרת שתחשוב על זה הבוקר. חשבת?
לא, הוא אמר, אמרתי לך, הייתי עסוק בדברים אחרים –
תמיד אתה עסוק בדברים אחרים, היא אמרה. אבל טוב, אני מבינה. ספר לי. הוא ידע שהיא לא מבינה, והיה ברור לו שהסיפור הזה עדיין לא נגמר. שהיא מנסה לסיים את הסיפור שלו כדי שתוכל להתעסק באיפה אנחנו שבת.
אז כן, ספר לי, אמרה מה, מי מחלל שבת? איך האברך תפס אותו? תספר לי הכל, היא אמרה.
זהו, אמר הרב בני, אני לא יודע יותר מזה, אני חוקר את זה עכשיו.

היא צחקה. לא ברוע, מכל הלב. אתה כזה חמוד! היא אמרה. חוקר תעלומות בלשיות בישיבה כאילו משהו קרה כאן. תאמין לי, כלום לא קורה בישיבה הזו. בישיבות אחרות, אולי, אבל כאן אין שום דבר חוץ מפוליטיקה מקומית.
ומה עם איציק חובב ואשתו של נחומי? אמר לה.
נו, היא אמרה, אז היה סיפור אחד, שטויות. מישהו שהיה עם מישהי, זה סיפור קטן. גדול, אבל קטן. תאמין לי, כמו שאני מכירה את הישיבה הזו, בסוף מישהו היה צריך הלוואה ולקח מהגמ"ח במטרה להחזיר תוך כמה דקות. זה בטח האברך ההוא, מה שמו, נו, הזה שנשוי לאורלי. אברכים תמיד צריכים כסף. יחיאלי, אמר הרב בני. נועם יחיאלי.

הוא חשב על זה קצת. טוב, הוא אמר לבסוף, נלך להורים שלי.
תמיד הולכים להורים שלך, אמרה דפנה.
תמיד כשאומרים 'תמיד' הויכוח הופך להטחת האשמות, הוא אמר. זה היה ציטוט של עצמו מדריך חתנים, כשהוא יושב בפנים יודעות כל בסלון מול מיץ תפוזים ועוגיות מאפה בית (הוא היה מחמיא לרבנית. אומר לבני הישיבה, 'זה הרבנית עשתה, תגיד לה תודה', והחתן המיועד היה אומר לדפנה 'תודה', למרות שהרב בני עצמו הכין את העוגיות. זה שעשע אותו) ואומר לחתנים; אל תגידו 'תמיד', אל תהיו מלאי אגו, אל תשתקו בזעף.
הוא שתק בזעף.
אתה בעצמך אמרת הרגע 'תמיד', היא אמרה. הא!

הם סיכמו שילכו להורים שלה, כמו תמיד. בדרכו חזרה לבית המדרש למנחה וסדר צהריים הוא חשב על מה שהיא אמרה. אברכים הם נשואים, ולכן הם צריכים כסף, זה נכון. אבל לאברכים הייתה קופת הלוואה אחרת, להלוואות קטנות, שבה הם היו מקבלים הלוואה עד חמש מאות שקלים בלי לעשות שום דבר שאינו פשוט לחתום במחברת. למה שיחיאלי לא יחתום במחברת פשוט? בשביל מה הוא צריך ללוות מהגמ"ח? גם שאר הדברים שאמרה היו הגיוניים אבל שגויים. אף אחד לא לוקח הלוואה של שלש מאות שקלים מהגמ"ח. חמישה שקלים, אולי. גם זה בספק. שלש מאות שקלים זה רציני. לא, זו גניבה. וכיון שכך, סביר שזה לא יחיאלי ולא אשתו של שלומוביץ', למרות ששניהם היו עדיין חשודים כי, נו, מה אברכים עושים בבית המדרש אחרי סדר ערב.

היה בזה משהו חשוד.

הוא ביקש מיחיאלי לשבת איתו רגע. החברותא של יחיאלי – אחד בשם דורי – עשה פרצוף, אבל הרב בני היה ר"מ, ולכן גדול שימושה יותר מלימודה. הם הכינו קפה שחור והתיישבו בחדר הר"מים הקטן שבסוף המסדרון. הרב בני התלבט קצת מה להגיד. הם לא היו קרובים מאוד, וזה היה מוזר לחשוף בפניו פתאום את כל הסיפור.

תגיד, הוא אמר, אתם בבעיה כלכלית?
האם יכול להיות שפסיק רישא וניחא ליה? אמר יחיאלי. זה בא ביחד, כל האברכים הם בבעיות כלכליות.
לא כולם, אמר הרב בני בזהירות. הוא לא ידע, אבל הניח.

כולם, אמר יחיאלי, בן שבת – בבעיות. נחמני – בבעיות. שלומוביץ' – בבעיות. אפילו אורן, אם לא היו לו הורים עשירים, היה בבעיות. ככה זה. כמה מכשירי חשמל, קצת שכר דירה, שכר לימוד, מלגה של אלף חמש מאות שקלים? אלפיים אם לומדים בשישי בבוקר? זה לא מספיק. צריך גם שיהיה אוכל בבית. צריך לאכול בשביל לחשוב. אבל למה הרב שואל?

הרב גמליאל ביקש ממני לבדוק, אמר הרב בני. זו הייתה חצי אמת. הרב גמליאל אמר לו שישים לב אם האברכים שמדברים איתו נשמעים לחוצים, זה נכון, אבל הוא לא אמר לו ללכת לבדוק אקטיבית. בכל מקרה, זה היה מספיק קרוב.
ואיך אתם מתמודדים עם הבעיה הכלכלית הזו, אמר הרב בני. הוא לא זכר מה היה כשהוא היה אברך. המדד היה יותר נמוך, זה בטח. וההורים? ההורים עזרו? כנראה שההורים של דפנה עזרו, היה להם מאיפה.
אני עובד, אמר יחיאלי. בערבים, עושה הגהות לספרים של המכון התורני. אתמול בדיוק סיימנו ספר, 'ברבורים ושליו ודגים', על הלכות זמירות שבת. סיימתי להגיה אותו באיזה אחת עשרה בלילה.
יש הלכות זמירות שבת? התפלא הרב בני.
יחיאלי נעץ בו מבט מופתע.
כן כן, אני יודע, אמר הרב בני, סתם צחקתי. הוא צחק בקול ושתה מכוס הקפה שהתקררה, ויחיאלי צחק בקול גם הוא, כנראה מתוך נימוס לכבוד הרב שסיפר בדיחה. זה לא היה באמת מצחיק, ושניהם ידעו את זה.

אז יחיאלי ירד זמנית מרשימת החשודים, הרהר הרב בני כששילח את יחיאלי לדרכו. וזה כנראה גם לא רועי, ולא הרב דניאל ולא רובינשטיין המתמיד, כי אמנם כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו ובכל זאת הוא לא רואה את רובינשטיין גונב מהגמ"ח. היה לו סיום באותו הערב, למעשה. נשארו שני החבר'ה מהתיכונית, נתנאל בן ברוך ואשתו של שלומוביץ'. קצת יותר קשה לחקור את האברכית שלומוביץ', ואת שני החבר'ה מהתיכונית הוא לא הכיר, כל זה השאיר לו שם אחד, נתנאל בן ברוך. הוא כתב את המסקנות האלה על פתק ודחף אותו לכיס, והלך להספיק את מה שנשאר מסדר צהריים ועד לרגע שבו יצטרך לתת שיעור בתנ"ך.

זה היה שיעור תנ"ך די קטן. עשרה, חמישה עשר חבר'ה. משהו אינטימי, שאפשר לכל המשתתפים לדבר, לקרוא ולהתבטא. הם היו חבר'ה קבועים והרב בני חיבב אותם למדי. הם התחילו לפני משהו כמו שנתיים וחצי את נביאים ראשונים, והצליחו להגיע בינתיים לאמצע שמואל א'. זה היה הספק לא רע, בסך הכל. אבל בשיעור הזה, באותו יום רביעי, היה משהו יוצא דופן. הרב בני נכנס לכיתה והתיישב, החבר'ה הקבועים התיישבו מולו, ואי שם באמצע השיעור נכנס בריצה נתנאל בן ברוך והתיישב בין כל הסובבים.

הוא היה בחור צעיר, משיעור ב', עם משקפיים ממוסגרים היטב וזיפים קצרים שדאג לטפל בהם היטב. הוא העביר המון פעולות בסניף הקרוב, והרכילות ספרה שהוא יוצא עם הקומונרית. ברוך הבא, אמר לו הרב בני (הוא לא הצליח להתאפק). נתנאל בן ברוך השיב בחיוך והנהון, ומיד אחר כך הרצין. השיעור נמשך כסדרו והסתיים, כרגיל, בשש וחצי, שעה לפני ארוחת הערב. הרב בני היה אמור להמשיך משם הביתה, אבל הוא חיכה עם זה רגע וניגש לנתנאל. או, הוא אמר, שולם עליכם, פנים חדשות באו לכאן!

נתנאל בן ברוך הנהן וליטף את הזיפים הקצרים. הרב, הוא אמר בבהילות, כמעט בלחץ, אני צריך שהרב יאמין לי. זה לא אני. אני לא עשיתי כלום.

וואי וואי וואי (כמה מחשבות)

אוקיי אז ראיתי את שני הפרקים הראשונים של הסדרה החדשה של יאיר (Yair Agmon), שאני מת עליו למרות שהוא מייבש אותי בהודעות כבר חצי שנה. אחלה סדרה, באמת, עשויה מעולה וערוכה מעולה וכל מה שתרצו. לכו תראו ותתעצבנו כמוני, איזה דור מעצבן דור הy הזה, בחיי.

הנה כמה נקודות שעלו בי תוך כדי הסדרה:

א.
תל אביב היא לא העולם. אשכרה. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל תל אביב היא לא העולם. גם ניו יורק לא. גם לא ברלין. יש ערים אחרות ומקומות אחרים בעולם, וחיים שם אנשים שלא מתעדים את החיים שלהם באובססיביות באינסטגרם. אתם פשוט לא יודעים עליהם כי הם לא מתעדים את החיים שלהם באובססיביות באינסטגרם, ואין להם מנוי בהולמס פלייס והם לא בחרדה או בדיכאון. יש להם חשבון פייסבוק והוא פעיל לפעמים, והם צופים בתמונות באינסטגרם, וזהו בערך.

ב.
לאף אחד מהמצולמים בסדרה אין יותר מילד אחד. לא יודע מה זה אומר. כאילו, אני חושב שאני יודע. יותר מילד אחד מכריח אותך לחשוב על העתיד. אתה לא תצא חמש פעמים בשנה לחו"ל (אשכרה) עם שני ילדים. אתה לא תוציא חצי משכורת על בילויים בערב. זה פשוט לא עובד ככה.

ג.
כמו שאני רואה את זה, האקו סיסטם שלי מלא באנשים שיוזמים, שמצליחים, שמרוויחים, שהאינטרנט מבחינתם הוא כלי עזר ולא רק מקור לfomo. העולם החדש הזה משחק גם לטובת דור הy, לא רק לרעתו: יש המון עבודה, אפשר בקלות יחסית להקים עסק ולעבוד מהבית, יותר קל ליזום, מעסיקים מוכנים לתגמל עובדים יציבים, ועוד ועוד.

ד.
השילוש הקדוש הזה של השכלה – עבודה – כסף? הוא לא קיים. אף פעם הוא לא היה קיים. תואר הוא לא תנאי מקדים לעבודה, עבודה היא לא תנאי מקדים לכסף. אפשר להשיג עבודה בלי תואר (אבל עם השכלה וניסיון רלוונטיים), ואפשר להרוויח כסף באמצעות השקעות גם בלי לעבוד. כלומר צריך לעבוד, כמובן, אבל לא כל הכסף מגיע מהעבודה. בקיצור, אני לא יודע מי ייצר את ההבטחה הזו של 'אם יהיה לך תואר מישהו יציע לך עבודה עם מלא כסף' אבל היא הייתה נשמעת לי מפוקפקת מלכתחילה.

ה.
נחמד להטיל על ההורים והמורים את האחריות של 'אתה הכי בעולם ואתה יכול הכל' אבל בחייכם, שתי דקות בכיתה א' של כל בית ספר ממלכתי מספיקות כדי להבין שאף אחד הוא לא הכי מיוחד בעולם ושלא כל מה שאני ארצה אני אצליח. נשגב מבינתי איך אפשר להגיע עם המחשבה הזו לגיל 25.

ו.
מה זה 'אני לא אצליח לקנות דירה אז אני אבזבז 70000 שקל בשנה על בילויים'. מה, דירה זה העיקר בחיים? אז יש בעיה נקודתית עם שוק הנדל"ן בישראל, בעיקר בערים גדולות, זו סיבה לא לחסוך כסף? אין שום סיבה אחרת לחסוך כסף אם זה לא בשביל דירה? זו סיבה לא לחשוב על העתיד? זו סיבה לא לנסות ליזום או להרוויח? זו סיבה לא להשקיע בשוק ההון? נו בחייכם, מה נסגר. לא שאני מסכים בכל דבר עם הסולידית, אבל אם היא לא תוזכר בסדרה הזו זה יהיה חתיכת פספוס.

מה נסגר עם האחריות על החיים שלכם, אנשים?

ארבע שנים

א.
היה לו קטע עם סנדלים תנ"כיות.

לא בגלל שסנדלים רגילות לא היו נוחות לו, אני חושב. אולי זה היה בגלל הפוזה של סנדלים תנ"כיות, הפוזה הקלאסית של שלום: השילוב שבין משהו מסורתי, פשוט מאוד, כל כך פשוט עד שזה מה שהפך אצלו למגניב וחדשני ואחר. אני יודע, הוא נרצח לפני ארבע שנים אבל עדיין הייתה לו פוזה, גם אם עדינה מאוד, כמו שיש לכל האנשים בעולם. זו הייתה הפוזה שלו, והיא התאימה לו בדיוק בדיוק. זה מה שגרם לו להתלהב מכתבי עת להיסטוריה ומפרסומות ישנות, וזה מה שגרם לו ללכת להיות מדריך בישיבה תיכונית, אבל זה עניין אחר.

ויום אחד קבענו ללכת לקנות סנדלים כאלה. זה היה יום רביעי, חם מאוד, (אני זוכר) ולא ידענו איפה קונים סנדלים כאלה. החנות הקבועה שלו נסגרה ולכן הלכנו לנו בחום היום לעיר העתיקה וחיפשנו בשוק הערבי סנדלים תנ"כיות, אבל לא מצאנו, כי לכל הסנדלים בשוק הערבי היה מין עיטור כזה, קטנטן, והוא רצה סנדלים פשוטות יותר. הלכנו ובילינו עוד שעתיים במרכז ירושלים עד שמצאנו איזה סנדלר במרכז העיר שמכר את הסנדלים הפשוטות יותר, והן עלו שלושים שקלים יותר מהשוק הערבי אבל נראו זולות יותר אז הוא קנה אותן. אני התעצבנתי שחם לי ושהרגליים שלי כואבות כבר ורציתי לשבת לגלידה, הוא התבאס כי הוא היה חייב ללכת, ונפרדנו. אחר כך הוא שלח לי הודעה, 'מצטער שככה אבל הייתי צריך סנדלים', וזה היה נכון.

ב.
אני זוכר את זה, ואין לי מה לעשות עם הזיכרון הזה. אני כותב אותו כאן ואני יודע שיהיו אנשים שישאלו את עצמם 'מה הוא רוצה להגיד בסיפור הזה', ו'איפה הסיפורים עליו שהוא היה דמות מרשימה כל כך'. ובכל זאת אני כותב. אני אפילו לא יודע אם ככה הוא היה רוצה שיזכרו אותו. כלומר, אני יודע איך הוא רצה שיזכרו אותו – דיברנו על זה – אבל מה אני אעשה. ככה אני זוכר.

זה מה ששובר לי את הלב.

אנשים אומרים 'הלב נשבר' כאילו זו מטאפורה ואיך לומר שזה אמיתי. מי שהמציא את המטאפורה הזו דייק בצורה שלא תיאמן. הלב באמת באמת נשבר. זה כאב פיזי, אמיתי, בחזה. כאילו נשברה עצם ביד, אבל בלב.

מה עושים. מה עושים.

חשבתי שאני מחוסן, אתם יודעים. חשבתי שהתרגלתי. אפילו שנה שעברה הלכנו, אחרי האזכרה, ללכת לאכול וופל בלגי בשוק. ישבנו במחנה יהודה ואכלנו קצת מתוק ושתינו בירה ודיברנו קצת על שלום בתערובת שאין־ממנה־מוצא של כאב וכסות והומור. סיפרנו, למשל, איך היה קשה להבין מה הוא אומר. סיפרתי איך היו שיחות טלפון שלמות שפשוט אמרתי לו 'כן, כן', כי מישהו מאיתנו היה במקום בלי קליטה ופשוט לא הצלחתי להבין מה הוא אומר. הייתה לו דיקציה נוראית, אמרה מישהי, מדהים איך הוא הגיע להיות מדריך טיולים. וצחקנו, אבל אני נזכרתי פתאום בקול שלו, בקול האמיתי שלו, הממשי, ופתאום באמצע השוק עם המוני אנשים שהולכים מסביב וופל בלגי עם שוקולד מול העיניים, פתאום הכל התעמעם סביבי והרגשתי איך החור בלב שלי נפער.

אני כותב עכשיו ובוכה. כותב ובולע את המחנק שעולה בגרון. אני יכול להתמודד עם סיפורים על איזה אדם מופלא הוא היה, ואפילו התמונה שתלויה על לוח המודעות שלי כבר לא גורמת לי להישאבות אל הגעגוע, אבל אין לי שום דרך להתמודד עם הקלטה של הקול שלו, או עם תמונה שאני לא מכיר. זה לא געגוע, זה כמו לרצות מאוד משהו שנמצא כמעט בהישג היד ולדעת שלעולם לא תגיע עד אליו. זה כמו סדק בלב שאין איך לגשר מעליו, רק להביט בעיניים כלות.

ג.
באזכרה עצמה עלו אנשים ודיברו קצת. חבר מהתיכונית ניגן שיר שכתב לזכרו. אנשים אמרו מי היה שלום בשבילם, ואני – כמו תמיד באזכרות האלה, בגלל שכל המשפחה שלו שם – חיפשתי אותו כדי להגיד לו תראה, תראה מה אומרים עליך. אנשים סיפרו שם על שלום שצחק תמיד, על המדריך האסרטיבי, המחליט, היודע מה עושים. הם סיפרו על בדיחות, על מטבעות לשון ("היו שלום", אבל גם "האיש והאגדה", וגם "מה עושים?" וכן הלאה וכן הלאה). וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי –

חשבתי איזה פער בלתי נתפס יש בין האדם שאני מכיר ובין האדם שמספרים עליו. לא ששניהם לא היו בו, אבל על כל סיפור של צחוק תמידי אני יכול לספר סיפור של עצבנות או כעס או סתם, חוסר נוחות. על כל סיפור של אסרטיביות והחלטות אני יכול לספר על אימפוליסיביות (לקום בבוקר, לקחת תיק, לנסוע לקצה השני של המדינה ולטייל שלשה ימים לבד במקום להתכונן למבחן, למשל), אני יכול לספר על התלבטויות. אני יכול לספר איך הלכנו בגן סאקר בחזרה מהדירה שלי ובמשך שעתיים הוא לא הצליח להחליט מה בעצם הוא רוצה ללמוד ואיך ואיפה, ואפילו מה בעצם הוא רוצה להיות בחיים (מורה? חקלאי? מדריך טיולים? בוטניקאי? בכל פעם הוא התלהב ממשהו אחר). יכולתי לספר איך הוא הלך להרצוג כי זה פשוט היה נגיש ולא היה צריך לדעת אנגלית. הם סיפרו על השנינות שלו, ואני רק חשבתי על שלום שלי, שהיה לוקח את הבדיחה ולועס אותה ומוציא ממנה את המיץ ומספר אותה עד שלכולם כבר נמאס לשמוע.

ד.
אבל לא, רציתי להגיד; לא הבנתם. אתם מספרים עליו כאילו הוא היה אדמו"ר חסידי שבא מעולם אחר, ובכל מעשיו היה רק טוב וחסד ובכלל, היה נסיך שנחת כאן מעולם אחר וחזר לכוכב שלו אבל הרי הוא היה כאן כל חיי. הוא היה כאן ממש כאן ממש לידי עד לא מזמן ונעלם לפתע. הרי התכתבתי איתו בהודעות רבע שעה לפני הפיגוע איך יכול להיות תגידו, איך יכול להיות שהוא איננו. מה אתם מספרים סיפורים הוא לא היה סיפורים, הוא היה בן ומדריך וחבר והחבר הכי טוב בעולם. ככה רציתי להגיד, אבל לא אמרתי, כי איך אפשר לומר דבר כזה.

אבל רציתי לצחוק איתו, להגיד לו תראה מה עושים ממך, ולשמוע אותו עושה את המעבר המהיר שהיה לו לפעמים, בין הצחוקים ובין הרצינות התהומית, ואומר לא, אבל אתה מבין, גזבר, ככה זה אזכרות אצלנו במשפחה. חיפשתי אותו לידי אבל הוא לא היה שם, והתגעגעתי אליו נואשות.

ה.
ואם הייתי מדבר שם, הייתי אומר, אני רוצה לספר לכם עליו. אבל באמת. לספר לכם איך הוא היה אדם רגיל ועדיין האדם הכי מיוחד שהכרתי, ואין שום דרך לעשות את זה חוץ מלספר סיפורים שאין להם פואנטה ואין להם משמעות ואין בהם שום דבר שהוא לא זיכרון.

הייתי מספר, הוא אהב שירי ארץ ישראל הישנה והיפה. עוד ממורשה, בית הספר היסודי שלנו, הוא אהב את השירים האלה, והיה שר אותם בכל הזדמנות וגם, אם לומר בכנות, קצת מזייף אותם. ומה שהוא בעיקר אהב היה לגלות שמישהו לא יודע מילים של אחד השירים ואז לשיר לו את כל השיר, מההתחלה ועד הסוף, כדי שההוא ילמד את המילים. מיותר להגיד שזה לא עזר. אני זוכר איך בכיתה ו' הוא סיפר לי את כל הסיפור על יודוקוליץ ליפשיץ, ההוא שזוכר את ההיא מהמכולת של כוורת, ולא הצלחתי לעקוב אחרי הסיפור כי הוא סיפר אותו במהירות כאילו זה סיפור עם מוכר.

והייתי מספר איך פעם אחת רצינו לראות סרט, אני לא זוכר איזה, זה היה לפני הבחירות הקודמות בירושלים (את זה אני כן זוכר), ולקחתי את הרכב של ההורים שלי ונסעתי לאסוף אותו מגבעת שאול ואחר כך נסענו לרב חן, שהיה הקולנוע היחיד בערך שהיה אז בירושלים, ולקחנו על הדרך את אחותו שישבה עם חברה שלה מאחור ולא הוציאה מילה כל הנסיעה, ואחרי הסרט היינו רעבים וחיפשנו מה לאכול ואז הוא אמר היי, מפגש השייח, אף פעם לא אכלתי במפגש השייח והרי אני ירושלמי, והתיישבנו שם בחוץ בקור על כיסאות הקש ואכלנו מאפה שהיה קצת עייף מדי וחזרנו הביתה.

והייתי מספר שפעם אחת הוא בא לאכול אצל ההורים שלי ואני רציתי שיהיה לו נעים אצלינו אז קראתי לידידיה, אח שלי, ושלום היה הכי מנומס וישבנו אחר כך במרפסת ושתינו תה ושלום אמר אתה חושב שתמיד יהיה ככה? ואני אמרתי כן, אני חושב שכן. כאילו יהיו לנו נשים וילדים אבל כן, בסך הכל. והוא אמר כן, ואמר, תגיד, למה לא מצליח לי בדייטים? ואני אמרתי אתה כזה מיוחד, פשוט לא מצאת עדיין את הנכונה, וזה היה נכון.

וכולם היו יושבים שם ושותקים ואני הייתי מספר איך הג'ינס שלו היה קרוע ואיך הוא אסף סטיקרים כשהיה בן חמש עשרה ואיך כשהיה בן שלש עשרה הייתה לו יד קטנה כל כך עד שהיה צריך ללפף את התפילין אחד עשרה סיבובים על כף היד ואז אבא שלו קיצר לו את הרצועה, ואיך היו לו פני תינוק ואיך הייתה לו רעמת תלתלים בלונדיניים שאף כיפה לא הצליחה לשבת עליה כמו שצריך ואיך הוא היה מתלהב מכל מיני קטעים וכותב אותם שוב ושוב ואיך הוא היה חכם, באמת איך הוא היה חכם, איך היה אפשר לדבר איתו והוא היה מבין אותי באמת, ואיך אף אחד בעולם לא הבין אותו חוץ משלשה אנשים, ככה הוא אמר פעם וככה הייתי מספר.

וכאן הייתי עוצר, כי למרות שאני לא אומר את זה מול קהל ורק כותב את זה עכשיו אני יושב בבית שלי ובוכה ובוכה עכשיו, והדמעות עולות בי באף ובגרון ובעיניים, ואם הייתי אומר את זה מול קהל לא הייתי יכול לעמוד על הרגליים.

ו.
לפני חצי שנה חשבתי שהתאוששתי. מוזר להגיד את זה (באיזה מובן אפשר בכלל להתאושש), אבל כך חשבתי. היינו בארצות הברית ושום דבר לא הזכיר לי את שלום ובמקום לחשוב עליו כל יום חשבתי עליו פעם בשלשה ימים. וחשבתי שזהו, שעבר. אבל אז חזרנו לארץ ופתאום זה היכה בי שוב. בכל הכח. אין יום שאני לא חושב עליו. אין שיר שאני קורא ולא רוצה לשלוח לו. אין שבת שאני לא רוצה להזמין אותו לארוחה. הפנטום של הדמות שלו כל כך מוחשי לי לאחרונה עד שאני לא מצליח להתאפק ומדבר איתו כשאני לבד. אני כותב לו מיילים. אני מתכתב איתו בצ'אט של הג'ימייל. זה מפגר, אני יודע, אבל כל הסיפור הזה מפגר. הוא הכיר אותי יותר טוב משהכרתי את עצמי. איזה ברירה נשארה לי בכלל.

אני לא יודע אם הכרתם או הכרתן אותו. אולי הוא הבליח בחיים שלכם כמו אור ואחר כך כבה, אולי אתם נושאים את האור שלו בתוככם הלאה, לנצח. אני לא יודע. אני יודע שיש אנשים שלא הכירו אותו, שלא שמעו עליו, אפילו, ואני רוצה להגיד לכם שהיה כאן בעולם הזה אדם אחד מופלא ונדיר, שהוא בא ואחר כך הלך, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, ושיש אנשים אחרים בעולם הזה שמסתובבים כאן עם סדק בתוך הלב שלהם ואין להם מנוחה, הם לא מסוגלים לדבר בו ולא מסוגלים לחלוק בו ורק חושבים בו ובוכים אליו ומתגעגעים עליו כל כך עד שהכמיהה מבקשת לפקוע מהם אל האור.