משהו על תכנון מראש, ויומיים אחרונים להרשמה

סיפור. פעם אחת מישהי אחת רצתה להתחתן עם מישהו אחד. הם אהבו אחת את השני והכירו אחד את השנייה די זמן, ובכל זאת היו להם עיכובים, כי הוא היה בן תשע עשרה והיא בת עשרים, וכולם (ההורים, החברים, הדודה מהאירועים המשפחתיים שאף אחד לא זוכר איך קוראים לה) אמרו שזה מוקדם מדי, ושזה יהרוס להם את הצבא ואת הלימודים ואת הישיבה (כי הייתה שם ישיבה, באמת), והם הלכו לחבר אחד שלהם שהוא חכם ויודע, ושאלו אותו אם להתחתן בגיל הזה שהוא מוקדם ואולי זה לא הזמן הנכון.

והאיש ההוא אמר להם את האמת. ומה שהוא אמר להם היה שלדברים הגדולים בחיים אף פעם אין זמן נכון. אנחנו מתכננים מתכננים אבל הזמן גדול עלינו. מה אתם חושבים, הוא אמר, שאחרי הלימודים החיים נגמרים? אין מחירים שמשלמים על תכנון חתונה בגיל עשרים ושבע? בטח שיש. ועל ילדים לא משלמים מחירים? משלמים, וטוב שמשלמים. אם אתם לא משלמים מחיר זה אומר שאתם לא מושקעים מספיק.

אבל זו אמת גדולה וצריך להגיד אותה; לדברים הגדולים בחיים אין זמן נכון, ואי אפשר לתכנן את החיים כמו שהיינו רוצים, ואם התמזל מזלכם ומצאתם זוגיות שהיא טובה ונעים בה, חבל לוותר עליה בשביל משהו אמורפי כמו שירות משמעותי.

זה הסיפור. מישהו סיפר לי אותו לפני כמה חודשים ואני נזכרתי בעצמי כי ככה אנחנו, בני אדם שנזכרים בעצמנו. ונזכרתי נניח איך היה קשה לי דברים מסויימים בחיים שהם אישיים, וגם משהו אחד שהוא לא אישי והוא לסיים את התואר. איך נאבקתי לסיים את התואר הזה, אלוהים יודע. בשיניים נלחמתי. קורסי קיץ ויום שלם בסמסטר א' שנסעתי הלוך וחזור בשביל קורס אחד ועבודות שישבתי וכתבתי תוך שאני מחזיק את שי על הידיים. ואחרי שהסתיים הכל התיישבתי לסכם מה אירע.

ומה שקרה, מה שבאמת קרה, היה פרפקציוניזם. אני יודע, אומרים תמיד שזו התכונה־הרעה הקלישאתית של ראיונות העבודה. בחצי אירוניה אומרים את זה, כי הרי מה רע בפרפקציוניזם. אבל פרפקציוניזם זו אכן תכונה רעה. באמת רעה. היא לא רעה בפני עצמה, ואדרבה, העולם צריך אנשים כאלה שמחפשים את השלמות בכל דבר, ובכל זאת – זו תכונה רעה. ממש. מפני שהיא גורמת לך לחשוב ששווה לדחות קצת את ההגשה רק בשביל להגיש עבודה מושלמת, או שכדאי למצוא את המסלול המושלם לפני שמתחילים להשקיע בשוק ההון (למשל), והיא מתעלמת מהמחיר הגדול והשקוף שלה – שפרפקציוניזם לוקח זמן. שהניסיון להתחתן בזמן המושלם יכול גם להיכשל, ולמצוא שלא נתחתן אף פעם. שתכנון ילודה יכול להשתבש באלף אמצעים שונים, וכן הלאה וכן הלאה.

למה כתבתי את כל זה. אני לא יודע. ביום ראשון רציתי לכתוב איזה פוסט מושלם שכזה שיגיד לאנשים שההרשמה לסדנה של אלול מסתיימת ביום חמישי ושכדאי להירשם, ושזו סדנה שבה ננסה לעצור רגע את השטף של השגרה ולהתבונן על החיים שלנו בכנות ובישירות. זה מה שרציתי לכתוב ביום ראשון, והיום כבר יום רביעי ואת הפוסט ההוא לא כתבתי. למה לא כתבתי, כי ככה אנחנו. משלמים בזמן על הניסיון להנדס בשלמות את החיים שלנו. הנה עבר כבר שבוע שלם באוגוסט. אין לי מושג מה עשיתי בו. הימים עברו כדרך שימים עוברים. אלה החיים.

(לינק לפרטים והרשמה כאן: https://app.icount.co.il/m/67cb9 . ההרשמה נסגרת, כאמור, מחר)

מעבר דירה

א.
אתה שואל את עצמך מה הרגע בו אדמה נענית לאדם. במקרה שלך זה אספלט, בניינים, השכנה מהקומה למעלה שדופקת על הדלת בשש בערב ושואלת מה נשמע, האם יש חדש עם הגינון, ואתה מפטפט איתה כמה רגעים. סדר הרמזורים בצומת שליד הבית מוכר לך, אתה יודע את המבוכות הקטנות של הרחוב; פרחים שנשפכים מהבוגנוויליה. הצמחים שנובטים בצדדיו, כמו זיפים שחמקו מגילוח. הצורה בה הוא מתרגש מהגשם ומוצף בפתאום. למדת לחבב את המעידות האלה.

המוכר במכולת מהנהן אליך כל בוקר. אתה נכנס לקנות לחמניות, חמאה (הוא שומר לך במיוחד), שמן קנולה שנגמר. הוא עושה לך הנחה על הבירה, אומר עזוב, אני מכיר אותך. אתה מעיר הערות על הטלוויזיה שפתוחה שם במשך כל היום. היום ראיינו בה מומחית לבריאות השן. אתה אומר, 'אין להם על מה לדבר, אלה', ושניכם צוחקים כי גם לכם אין על מה לדבר. ובכל זאת, מדברים. אדם אחד מכיר באדם אחר. המעבר במכולת הופך להיות טקס שמכונן את היותך אדם במקום הזה. כמו נשיקה על מזוזת השער של השכונה.

מתי הפסקת להיות אורח והפכת להיות בן המקום? אתמול ביקשת את השכנים שיפסיקו להרעיש. שמעת הדים רחוקים של מוזיקה מארץ אחרת, כמו שגרירות של מוזיקה בבניין מעבר לחצר. יצאת באחת עשרה וחצי בכפכפים, במכנסי פיג'מה, הלכת לחצר, נקשת בדלת, אמרת – אני מהדלת ממול. איזו אמירה; המקום שלי הוא כאן. הם התנצלו, אמרו שהם חדשים כאן. סלחת להם, כמובן. ברוחב לב של מארח. לקחת אחריות על המרחב הזה, שאתה מכיר אותו והוא מכיר אותך.

יש רגע כזה; שעת צהריים. אתה הולך ברחוב בדרך הביתה, ומולך בעל המכולת השכונתית. גם הוא הולך הביתה. אתה מהנהן אליו, הוא מהנהן אליך, רוצה להגיד משהו, אחר כך חוזר בו, שותק, מחייך, ממשיך ללכת. לעולם לא תדע מה רצה להגיד, אבל אין בזה חשיבות; הרחוב ממשיך לפניך אל הבית, מתעקל. הרגלים למודות את הדרך. יש שקט ברחוב בשעת הצהריים הזו, ובכל זאת אינך לבד.

 ב.
המוכר במכולת מכיר אותי. קוראים לו משה, הוא יודע שקוראים לי יהודה. לפעמים הוא רואה אותי ברחוב ואומר לי 'בוקר טוב' בקול עמוק עמוק, מנענע בראשו, נכנס פנימה למכולת הקטנה, המקומית. המכולת שלו מלאה באנשים שמכירים אותו והוא מכיר אותם. הוא יודע שאני שותה קפה שחור וסודה, שאני מחפש קמח כוסמין, שאני כותב. לא אכפת לו למכור לי בהקפה כשאין לי כסף. בשעות הפנויות שלו הוא משחק ששבש על הרחוב, עם קפה וסיגריה וכמה חברים שככל הנראה מסתובבים שם כבר שנים. אנחנו לא מכירים באמת, ובכל זאת, יש בינינו איזה חוט של קשר שרוטט כשאנחנו נפגשים, מהנהנים לשלום, נפרדים. חוט קצר למדי, אבל – באופן משונה כלשהו – הרבה יותר נוכח. זה הזמן שעושה את זה.

פגשתי הרבה אנשים בחיי שהיו חובבים גדולים של שינויים. החיים קצרים כל כך, הם אומרים, אתה צריך להספיק לחוות הרבה, כמה שיותר, ככל שניתן; לך לטייל, והרבה, בכל מקום, ועשה כל הרפתקה לפחות פעם אחת. עבור ממקום למקום. מאישה לאישה. מעיר לעיר. הם נעים כל הזמן אחרי הדברים שיכולים להיות, ומתנחמים בנוף המרהיב של הגסט-האוס. מהחלון שלי רואים כמה עצים וצל של רחוב, ובבוקר יש צפירות של הורים שהביאו את ילדיהם לבית הספר והם ממהרים לעבודה. זה לא גסט האוס, אלא משהו אחר לחלוטין; זה בית.

זה מזכיר לי: גי דה מופסאן בא פעם בבהלה לפלובר וביקש ממנו ללמוד לכתוב רומן.
הכישרון, אמר לו פלובר, הוא אורך רוח.

(אני חושב שלקחו לי חמש שנים כדי להבין למה הוא התכוון)

אני לא מזלזל בריבוי חוויות או בקוצר החיים, אבל כמדומני שיש סוג חוויות – עמוקות יותר, רבות רבדים – שנוצרות או מתקיימות רק כשנותנים להן זמן. היכרות עם שכונה, נניח, לוקחת לפחות שנה. חברות טובה צריכה, לכל הפחות, כמה שנים. על זוגיות אני אפילו לא מתחיל לדבר. מנוחה אמיתית נזקקת לשבוע של בטלה, לא של ריגושים. אלה חוויות שלא מרגשות בזמן אמת, ובוודאי שאין בהן את אותה הצפה שיש בהרפתקאות, אבל יש בהן עומק, בשלות, כמה רבדים. אי אפשר לחוות כשעושים מסע רוחבי שכזה וטועמים מהכל. באיזשהו מובן, אפילו להפך; בשביל להכיר משהו באמת צריך משך של זמן. צריך להשתהות. לחכות עוד קצת ועוד קצת. להירגע. לנוח. רק אז.

ג.

לפני כמה שנים, כשעוד הייתי רווק הולל ועברתי מבית ההורים לדירה קטנה ברחביה, יצאתי מהבית אל הצומת שליד ופתאום הבנתי את סדר הרמזורים. הבנתי שאחרי האדום הזה בא ירוק פה, ואז אני. והבנתי, ככה, שאני גר כאן. באמת. לא רק אורח.

זה קטע שבית הוא באמת בית. כלומר שhouse הוא home. שהנוכחות בתוך מרחב היא לא רק כמו פוטושופ, אדם מודבק על רקע, אלא חלק מהותי. השכונה שבה אני גר מחלחלת אלי. אני מניע אותה חזרה. השכנים, השכנות, קבוצת הוואטסאפ, המוכר במכולת, הלחם שאנחנו אוכלים; אני חלק מהמרחב הזה. מישהו הולך שם ואומר לעצמו 'אה, הנה תושב'. זה די מדהים.

עברנו היום בית. סופית. כן, זו סאגה מתמשכת, אבל באמת עברנו. שטפנו את הדירה הישנה, סתמנו חורים של מסמרים, ניקינו חלונות, אספנו את כל שאריות הדברים שלנו והלכנו. ופתאום בחציית המפתן ירדה עלי התחושה שמשהו גורלי קורה כאן, שאני עוזב דירה שגרתי בה שש שנים. הלא דבר הוא. כלומר שלא רק אני עוזב את הדירה, גם הדירה עוזבת אותי. משהו ממני השתנה היום, כך הרגשתי, והתחלתי לבכות.

אחר כך היינו בדירה החדשה ופרקנו עוד ועוד ארגזים, וכשהתעייפנו מרב אמרה טוב, נלך לסיבוב, והלכנו לטייל ברחובות שאנחנו לא מכירים, וחצינו רמזורים שחיכינו להם בלי לדעת מה יקרה מתי, וקנינו חלב וביצים בחנות שנכנסנו אליה פעם ראשונה, ואחר מרב אמרה, אני מרגישה קצת חו"ל עכשיו. וזה היה תיאור יפה. אנחנו עדיין ארעיים כאן, יקח זמן לשכונה לחלחל מתחת לעור. אבל נו, כבר קנינו במכולת! זו לגמרי התחלה.

 ________________

כן, עברנו דירה.

וגם: בעוד שבועיים נתחיל בסדנה מיוחדת לחודש אלול; להקיץ נרדמים, להשיב רוח על נפש עייפה, להשקות במים הולכי רגל בחום הכבד של סוף הקיץ.
עוד פרטים והרשמה – כאן: https://app.icount.co.il/m/67cb9

מאבדת בת מלך

ביום ראשון כשלימדתי את 'מעשה מאבדת בת מלך' אמרתי למשתתפים בסדנה שהסיפור הזה הוא בעצם הסיפור של מרקו, מהסדרה 'הלב'. הוא כל פעם כמעט מגיע, ואז מפספס. כמעט כמעט, והנה אמא שלו על אוניה והוא ברציף. על זה הסיפור, אמרתי. על מישהו שבת המלך שלו אבדה והוא הולך לחפש אותה, והסיפור הוא לא סיפור של מציאה. הוא סיפור של חיפוש, חיפוש כמעט סיזיפי, כמעט מייאש. כל כך מייאש עד שר' נחמן לא מסיים את הסיפור בכלל. הוא משאיר את המשנה למלך בהר של זהב ומבצר של מרגליות, שהכל שם יקר ונדיר ומאד, וחותך את הסיפור, כך זה נגמר. באמצע החיפוש. באמצע שום מקום.

איזה סיפור זה, אמרנו. איזה סיפור. החל מהמקום שהוא לא טוב ועד ה'אני יודע שישנו בוודאי'. ומישהי שאלה, איזה מין מקום זה, הלא טוב. למה אי אפשר להגיד שזה מקום רע? ואני אמרתי כי 'לא טוב' הוא לא מקום רע. הוא, למשל, התחושה הזו שאוחזת בנו כשאנחנו הולכים שוב ושוב, שנה אחרי שנה, לאותו מקום עבודה, והמקום עבודה לא רע, אבל לא טוב לנו שם. זה הלא טוב. לילה אחד אנחנו הולכים לישון, בבוקר אנחנו קמים ומגלים שאנחנו בלא טוב.

לא רק עבודה, כמובן. ובעיקר לא דווקא עבודה. בת המלך היא לא העבודה, והמשנה למלך הולך לחפש אותה מלכתחילה כדי לשמח את המלך. זה סיפור על חיפוש משמעות וחיפוש רוחניות ועל מה הדבר שאני צריך לעשות בעולם הזה. אני, לבד. מה אני עושה כאן, זו השאלה.

וזו הסיבה, אמרתי, זו הסיבה שהמשנה למלך נכנס למבצר הראשון כל כך בקלות. השומרים והחיילים ששם? הם לא בשביל למנוע ממישהו להיכנס. אדרבה, שיכנסו כולם. הם שם כדי למנוע מבת המלך לצאת. הם שם כמו תן ביס, כמו משכורת מפוצצת, כמו חברים לעבודה, כמו בוס נחמד, כמו לקוח מפרגן. הם שם כדי להגיד כן, זו בת המלך שלך שבויה כאן אבל היא לא סובלת, היא מלכה ב'לא טוב' הזה, וזה ה'לא טוב' הגרוע מכולם. היא כל כך מלכה עד שמזל שיש משנה למלך שיזהה אותה, שאם לא היה אחד כזה, היא פשוט הייתה נשארת שם לנצח.

המשנה למלך מנסה להוציא אותה, אבל הוא נרדם. 'יש בני אדם שישנים את ימיהם', אומר ר' נחמן במקום אחר. הוא נרדם כי מחשב חדש של אפל זה עניין. הוא נרדם כי יש פה מעיין. המעיין הלא נכון, אמנם. יין במקום מים, אבל יש פה משהו. זה פשוט לא המשהו שלו. הוא מעביר זמן ועוד זמן מיותר, ובת המלך כותבת בדמעות איפה היא ואז נעלמת, והמשנה למלך מפטר את המשרת והולך למדבר ומחפש ומחפש ורק ברגע אחד, רק ברגע שבו כולם כולם אומרים לו שאין, אין דבר כזה. מה זה כולם, מגיע אדם גדול, אדם שאנחנו מעריכים, שמכיר את כל העולם, ואומר לנו מפורשות: אין עבודה טובה יותר. אין חיים של מבוגרים ששווים את זה. החיים הם כסף, ביטוח בריאות, עבודה קשה ונחת מהילדים. זה הכל והשאר שטויות.

וכשהאדם הגדול הזה אומר מה שהוא אומר, המשנה למלך בוכה ואומר 'אני יודע שישנו בוודאי' ורק אז, רק אז צצה פתאום בת המלך. ובאמת, אתם יודעים, אין בת מלך באמת בעולם. אין הר של זהב ואין מבצר של מרגליות. המקום היחיד שיש בת מלך הוא בתוך הלב המשנה למלך. אם הוא מתייאש – אז נכון, אין דבר כזה חיים עם משמעות, או מטרה, ואין בת מלך בעולם ואפילו מלך אין. וזה בסדר, יכולים להיות חיים בסדר גמור גם בלי בת מלך, ויכולים להיות חיים מבאסים לאללה עם בת המלך. אבל מה, אומר ר' נחמן – ואולי לכן זה סיפור על חיפוש, ולא על מציאה – אם מישהו יודע שישנו בוודאי, איך בכלל אפשר לישון את החיים?

על תפישת העולם של אלפראבי ואנסלם מקנטרברי

א.
ובכן, אמש לימדתי את התלמידים שלי ברוח צעירה שני טקסטים ימי ביניימים שמציגים שתי הוכחות פילוסופיות לקיומו של האל. לאחת אנחנו קוראים הטיעון הקוסמולוגי, וכדי להציג אותה הבאתי את אלפראבי. לשניה אנחנו קוראים הטיעון האונטולוגי, והיא הוצגה על ידי הראשון שהגה בה – אנסלם מקנטרברי.

הטיעון הקוסמולוגי הוא די פשוט בבסיסו: לכל דבר יש סיבה שקדמה לו, ולסיבה הזו יש סיבה שקדמה לה וכן על זו הדרך. מכיון שאי אפשר שהשרשרת הזו תהיה אינסופית, חייבת להיות סיבה ראשונית שחוללה את כל השרשרת הזו. לסיבה הראשונית הזו אנחנו קוראים 'אלוהים'. הנה אל־פאראבי כותב את זה:

תמונה יכולה לכלול: ‏‏טקסט‏‏

הטיעון האונטולוגי קצת יותר מורכב, אבל בגדול, הוא כזה: אלוהים הוא הדבר הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת. מה שקיים גם בשכל וגם במציאות גדול יותר ממה שקיים רק בשכל, ולכן אלוהים קיים גם במציאות. הנה זה אצל אנסלם:

101398839_10220357317797174_221481774008500224_n

ב.
אבל מה שמעניין יותר מהשאלה האם אלוהים קיים והאם ההוכחות האלה תקפות לוגית או בלתי ניתנות להפרכה (ספויילר: תקפות לוגית, אבל בהחלט ניתנות להפרכה), זו השאלה איזה אלוהים ואיזה עולם ההוכחות או ההגדרות האלה יוצרות. נתחיל מאלפראבי, שבעצם משתמש בקוסמולוגיה של אריסטו כדי להוכיח את אלוהים:

אלוהים של אלפראבי הוא הסיבה הראשונית. או להפך, הסיבה הראשונית היא אלוהים. אני בכוונה מערבב כי השם 'אלוהים' קצת חסר משמעות כאן. באותה מידה ניתן היה להציב שם עציץ ולקרוא לו אלוהים. זה אלוהים חסר תודעה, מטרה, תכלית, זמן או הקשר. הוא מאוד 'אובייקט'. העולם אמנם נובע ממנו, אבל זהו.

עכשיו נחשוב הלאה. ההוכחה של אלפראבי נובעת מהעולם, או מהיקום. העולם, כפי שתופס אותו אלפראבי, הוא מעין מכונה משומנת שכל דבר מוביל בה לדבר, ואלוהים מתפקד בה כחלק מהמערכת הכללית הזו. זה יוצר עולם מאוד מסודר, מהונדס ולוגי, עם גבולות ברורים וסיבתיות. אבל מה טיבה של אמונה בעולם כזה?

ובכן, זו שאלה טובה. אם אלוהים לא 'מתעניין' בכלום, למה להתפלל אליו? יותר מזה, בשביל מה להאמין בו? או מה אומרת המילה 'אמונה'? בהקשר הזה? באופן טבעי, בעולם לוגי – אמונה תהיה שווה להשכלה, או לחשיבה. ולכן המאמין של אלפראבי הוא הפילוסוף. במובן הזה אין אצלו 'דת' אמיתית. הדת היא ההשכלה.

ג.
במעבר חד, הטיעון האונטולוגי משתמש במאמין (ובמה שהוא יכול להעלות על הדעת) כדי להוכיח את קיומו של אלוהים. זה לא אומר שקיומו של אלוהים תלוי במאמין, ואפילו לא שהנחת היסוד היא האמונה. זה אומר שכשאנסלם מחפש נקודת מוצא, הוא מוצא אותה בתוך ליבו.

אבל זה יותר מזה. האלוהים של הטיעון האונטלוגי הוא לא חלק ממערכת או מהיקום. להפך, הוא מתנשא מעל הקוסמוס, גדול יותר מכל דבר שניתן להעלות על הדעת. הוא מעורר יראה. והיראה הזו חשובה מפני שהאלוהים הזה, שאינו עציץ, יכול להיות בעל תודעה, שליחות ואפילו להעניק משמעות לחיי המאמין בו.

הקוסמוס של הטיעון האונטולוגי הוא קוסמוס נברא. כלומר הוא דומה יותר ליצירה – אמנותית – מאשר למערכת מסודרת, לוגית והגיונית. הוא מעניק משמעות לאמוציונליות, לזמן ולמרחב, ויכולים להיות בו הרבה יותר דברים אקראיים. וכמובן, למאמין של אנסלם – מקורו של הטיעון – יש משמעות בעולם כזה.

אמונה, לפי הטיעון הזה, היא לא פילוסופיה. הוא משתמש בכלים פילוסופיים כדי להגדיר או להסביר אותה, אבל בבסיסה היא משהו אחר – סוג של תחושה. היא 'העלאה על הדעת'. זה כמובן אומר שגם אנסלם וגם אלפארבי מוכיחים את קיומו של אלוהים, אבל כל אחד מהם מוכיח אלוהים שונה לחלוטין.

ד.
מה שבאמת מעניין בכל הסיפור הוא היחס בין צורה ותוכן. אלפראבי פותח את הספר שלו, 'דיעותיהם של אנשי העיר המעולה' בנמצא הראשון, מפני שהוא, כאמור, הראשון. זו ההתחלה. זה ספר מאוד מסודר, מאוד לוגי ומאוד מהונדס, ולפעמים הוא מרגיש כמו מילון שמנסה להגדיר דברים אובייקטיבית, למען ההגדרה עצמה.

אנסלם, לעומת זאת, מגיע להוכחה בתוך מונולוג שלם בינו ובין אלוהים. הוא מתייחס לכתבי הקודש ומצטט אותם (מבחינתו הם התגלות אלוהית), מביא דוגמאות, מכביר תארים לאלוהים – הטקסט שלו הרבה פחות 'מסודר', והוא גם מייצג תקשורת תמידית בין המאמין ובין האל – בדיוק כמו ההוכחה שלו עצמה.

נתכונן! (למה?)

אתמול ב סדנת הכתיבה המקוונת של יהודה 🙂 דיברנו על להתכונן למשהו. לספור את ספירת העומר, להתאמן לקראת משחק, להתרגש לפני ביס מוצלח בסנדוויץ'. השנייה, כמו שאומר פו הדב, שאין שניה לה.

פתחתי את המפגש במחלוקת האמוראים אם מצוות צריכות כוונה או לא. הזכרתי את המחלוקת בראש השנה על מי ששומע שופר במקרה, ואת שאלת התפילה כקבע או כתחנונים ("העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים"), ואמרתי – יכול להיות שאתם נרתעים קצת, שומעים 'מצוות', נרתעים, גם אני קצת כזה, לפעמים.

אבל צריך להבין, כך אמרתי, שהשאלה אם מצוות צריכות כוונה היא בעצם שאלה אחרת, היא שאלת ה'האם דברים משמעותיים יכולים לקרות בחיינו בלי שנהיה שם כל כולנו'. האם התפילה קורית כשהדעת שלנו מוסחת? האם צריך להתכונן כדי שמשהו יקרה? ללמוד באמת? האם משהו יכול לקרות כשהקשב שלנו במקום אחר? זו בעצם השאלה, ככה אמרתי. או צד אחד של השאלה. הצד השני הוא השאלה 'איך עושים דברים משמעותיים בחיים'. האם צריך להתכונן? להתכוונן? לנעוץ מטרות ולהתאמן לקראתן? האם משהו משמעותי יכול לקרות בחיים האלה באקראי, בדרך נס?

דף המקורות היה ארוך והפלגנו להרבה מאוד כיוונים, אבל משהו אחד אני כן רוצה להניח כאן. דיברנו על 'הכנה לתפילה', ומהי הכנה לתפילה, והבאתי קטע יפה מר' פנחס מקוריץ. צירפתי אותו כאן כתמונה. זה בא על רקע הדבר הזה שקוראים לו 'הכנה לתפילה', שמניח, אולי בצדק אולי לא' שבשביל להתכוון צריך להתכונן.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏טקסט‏‏אם קראתם הארי פוטר ואתם זוכרים את שיעור ההתעתקות, אתם זוכרים שצריך שלשה דברים כדי להתעתק כמו שצריך. שלשת הכ"פים: כיוון, כוננות (כלומר, התכוננות), וכוונה. זה מעניין, כי ההגדרה הזו שאי אפשר להתעתק בלי להתכונן אומרת, בעצם, שהכנה היא חלק מהדבר עצמו. שאי אפשר לבצע את הקפיצה הזו בלי להגיע אליה מוכן. ובמידה מסויימת גם תפילה היא כזו, ואי אפשר להתפלל *באמת* בלי להתכונן אליה. זו תפיסה מקובלת, ויש בה מין ההיגיון.

אבל ר' פנחס מקוריץ, תלמידו של הבעש"ט, אומר שזה לא נכון. קודם כל, הוא אומר, הכנה לתפילה לא מייצרת תפילה משמעותית. דווקא בגלל שתפילה היא קפיצה אל התוהו, צריך להתפלל כשמרגישים שזה הזמן להתפלל, ולא כשמחליטים. זה לא עובד ככה. יותר מזה, הוא אומר, כשמתכוונים מאוד, מפספסים. לא סתם אומרים בשיעורי קליעה בצבא שהשרירים צריכים להיות רפויים. מאמץ מחטיא את המטרה. יתר־התכוננות מחטיאה את המטרה. לפעמים, מרוב המאמץ להיות ברגע, אנחנו מפספסים את הרגע עצמו.

ולכן, אומר ר' פנחס מקוריץ במהלך מבריק (בעיני), כל היום הוא הכנה לתפילה. הולכים לישון? הכנה לתפילה. קמים בבוקר? הכנה לתפילה. שותים קפה? הכנה לתפילה. התפילה היא לא מחוץ לחיים, היא חלק מהחיים, ובמובן הזה כל מה שמתרחש בין תפילה לתפילה הוא עצמו הכנה לתפילה. זה יפה בעיני, כי זה עושה מהלך כפול: מעקר את הצורך בהכנה (לא צריך להסתובב בחדר אנה ואנה ולחשוב על תפילה), ומחייב את ההכנה לתפילה. כל מה שאנחנו עושים זה הכנה לתפילה. איזה יופי זה.

(הוא מדבר על תפילה, כמובן, אבל זה נכון לכל החיים כולם)