ויהיו בעיניו כימים אחדים

א.
אני חושב על לאה שמסתובבת בין ששה ילדים בשש וחצי בערב מנסה להשכיב את יששכר וזבולון שלא עושים לה הנחות. יששכר רץ עירום בכל הבית וזבולון בתקופת גמילה מטפס כל הזמן על הספה החדשה, יהודה רוצה פתיתים עם בצל ולוי רוצה פתיתים בלי בצל ושמעון עדיין לא חזר מחבר, והיא גמורה מעייפות היא רוצה קפה אבל אין לה שנייה לשבת ובינתיים כוס הקפה שלה שכוחה על השולחן ומתקררת.

והיא אומרת איפה הוא, איפה יעקב. אולי לא אכפת לו בעצם. והיא חושבת איך היא נראית אחרי שש לידות, וחושבת איך היא אוהבת אותו ואיך הוא לא אוהב אותה. ומה, היא חושבת, מילא שלא יבוא, אבל לפחות שיעזור לי עם הילדים, ובשמונה בערב הוא חוזר והיא שואלת איפה היית, והוא אומר הייתי בשטיבל, תיקנתי תפילת ערבית, והוא לא מבין מה קרה והיא לא מבינה איך הוא לא מבין אבל היא מהנהנת כי מה, היא תריב איתו עכשיו? תתן לו עוד סיבה? ובכלל, מה היא תגיד.

ב.
ואני חושב על רחל שהתחתנה בלית ברירה עם יעקב שהיה מאוהב בה כל כך עד שהיא ישבה עם בלהה בקפה שליד הבית ואמרה לה בלהה, אם הוא כל כך מאוהב בי אולי בעצם יש פה משהו, ובלהה אמרה נו, והוא ממשפחה טובה, ואת בעצם כבר לא צעירה כל כך. ואיך ברגע האחרון חזרה בה והביאה את הסימנים ללאה מהסניף שהייתה מאוהבת בו, ואמרה לה הוא אוהב שירה, תקריאי לו שירה, והם התחתנו, והיא חשבה שזהו, שנפטרה ממנו.

ואיך מצאה את עצמה אחרי שבע שנים נשואה לו. ואמרה לעצמה טוב, הוא לא אהבת חיי אבל לפחות יהיו לי ילדים, אבל גם ילדים לא היו לה. וכשיצאה עם חברות לשתות ביום חמישי בשוק ישבה שם ואמרה להן אני לא מסוגלת יותר, אני לא מסוגלת יותר, לא אהבה, לא ילדים, וניצה אמרה לה נו, קומי ותלכי, אבל היא יודעת שזה לא עובד ככה ושלגרושות הכי קשה ושאלה הרגעים האחרונים של הפוריות שלה, ומה היא בכלל יכולה לעשות.

ג.
ואני חושב על יעקב אבינו שהגיע לבאר וראה את הבחורה הכי יפה שהוא ראה בחיים שלו ונישק אותה, ופרץ בבכי כי הנה וסוף סוף ובדיוק כמו אצל עבד אברהם יש שובע לכל תקווה ותּכְלָה לכל געגוע. ואז הלך לישון ובבוקר קם והנה היא לֵאָה.

מה לא היה נותן בשביל להישאר עֵר כל החיים עם האישה ההיא שפגש ברחוב, שעכשיו היא כל הזמן עייפה, מסתובבת בבית, מתלוננת איפה המפתחות שלי, מישהו ראה את המפתחות שלי, יקוב בוא לכאן, תסתכל, תגיד לי למה יש כל כך הרבה כלים בכיור, והוא מתעצבן כי מה, הוא עובד כל כך קשה קם בשש כל בוקר עובד עד תשע רק כדי שיהיה להם מה לאכול, והוא אומר לה 'התחת אלוהים אנוכי, כי לא ידעתי לרחוץ כלייך' ושניהם יודעים שזה לא תירוץ.

מודעות פרסומת

קסם

נזכרתי כשהייתי בצבא היה לנו בתאג"ד בחור אחד שידע לעשות קסמים ונניח כשהסמג"ד בא לביקורת הוא היה רואה ואינו נראה, או כשמישהו היה נפצע הוא היה מופיע פתאום כאילו מהאוויר והיה לו צחוק גבוה מדי כאילו למד לצחוק במקום אחר.

ופעם אחת אחד החבר'ה מהמפקדה התעצבן עליו שהוא לא עוזר לנקות והבחור אמר 'אני עושה דברים בדרך שלי' לאט ובסבלנות כמו שמסבירים לתינוק, והזה מהמפקדה התעצבן והתחיל לדחוף והבחור שלנו פשוט הרים יד ככה בתיאטרליות ואז הוריד.

אחרי כמה ימים הוא כבר לא היה בתאג"ד והשמועות אמרו שהוא עבר למקום אחר, מקום שבו יצאו יומיות והשמש זרחה בבוקר ושקעה בערב. וזה היה בלתי אפשרי לצאת מהגדוד שלנו, כך שאין ספק שהיה שם איזה קסם מעורב איפשהו בסיפור הזה.


כשנכנסה לספרייה שמעה את הספרנית אומרת 'מה יש להם הנוער האלה, כל הזמן רק ספרים על מכשפים וקוסמות', ולרגע רצתה הדס לפסוע אחורה ולא להיכנס לספרייה הזו יותר בחיים, אבל לא היו לה ספרים לשבת. במקום זה נכנסה לספרייה בראש מורם, ורק כשעמדה מול הספרנית הבינה שהאחרונה לא יודעת, בכלל, איך נראות מכשפות.

את יכולה להסביר לי משהו, אמרה הספרנית, מה, אמרה הדס. את יכולה להסביר לי מה כל כך מלהיב בספרים האלה? למה שלא תקראו קצת עמוס עוז, קצת גרוסמן, קצת משהו כמו מראה, שמשקף ממש את החיים שלנו? אבל הספרים האלה הם על החיים שלנו ממש, אמרה הדס. והספרנית אמרה נו, אבל אין מכשפות בעולם, הלא את יודעת. אני מכשפה, אמרה הדס, והספרנית אמרה נו, תסלחי לי, חמודה, אבל ככה לא נראות מכשפות.

היא כמעט הטילה עליה קללה, במקום זה התאפקה. זה לא מנומס, אמרה לעצמה, ורק ביקשה מאחד הספרים שיתעופף בספריה ויזמזם. היא לא תשים לב, אמר הספר, היא תחשוב שזה הרוח. אולי תעשה משהו שספרים לא עושים, הציעה, אולי תעשה הצגה! בואי נהיה ריאלים, אמר הספר ביובש, זה לא יעבוד. למה אתה כזה פסימי, היא אמרה, והספר משך בכתפיו. אלה החיים, אמר.

אחר כך כשיצאה מהספרייה עמדה שעה בשירותים והסתכלה במראה. הגבות היו במקום, האף היה בסדר. היא חייכה לעצמה. את מי שאת, היא הודיעה לבבואה שלה, ומה אכפת לך מה הספרנית חושבת. בדיוק, הסכימה איתה הבבואה ומרחה על עצמה שפתון. אני ארקוד קצת במראה כשהיא תיכנס, היא אמרה. עזבי, אמרה הדס, היא לא תיראה כלום, רק את עצמה. הבבואה הסכימה. ככה זה אנשים, אמרה, רואים רק את מה שהם רוצים לראות.


נזכרתי שאתמול בקו 74 ליד מחנה יודה עלה אדם מבוגר עם חליפה שחורה וכובע חרדי קצת מוזר ואמר לכולם במבטא יידישאי כבד שהוא קוסם (הוא אמר את זה כמו 'קויסם') וכולם שתקו והפנו מבט כי זה מה שעושים כשמישהו מדבר בקול באוטובוס.

אבל אני באמת קוסם, הוא אמר וכולם עדיין שתקו ואז הוא הפך את הכובע שלו והוציא בובת ארנב פרוותית וכמה חטיפי בריאות קטנים שהוא זרק לתוך חיקם של כל מיני נוסעים, ושני נערים שהיו שם מאחורה צחקקו. ואחר כך הוא שאל את כולם מה הם רוצים שהוא יביא להם, אני יכול להציע אהבה (הוא אמר את זה כמו 'אהפה') ואני יכול להציע אושר, ועדיין אף אחד לא אמר כלום.

ואז הקוסם משך בכתפיים וירד בתחנה של קינג ג'ורג' והלך לאכול משו. וכולם באוטובוס רצו לדבר על זה, אבל הם לא האמינו שהם באמת ראו את זה אז הם המשיכו לשתוק, חוץ מאחד הנערים שאמר בקול 'הוא לא היה קוסם אמיתי, נכון?' אבל כבר לא הייתה לנו שום דרך לדעת.


לפעמים חושב מר שיימוס פיניגן באלוהים. הוא יושב בסלון הבית ואוכל שערות פרפאלוק בחלב, מניע את הכפית הלוך ושוב כאילו הייתה שרביט קסמים. תחילה הוא חושב במלאכים. מלאכים, הוא אומר לעצמו. זה מה שאנחנו צריכים. איזה מין שליח שיתייצב כך סתם באמצע השטיח ויגיד סליחה, אדונילי (הוא מדמה מלאכים כמין גמדוני בית גדולים עם כנפיים), האם אתה זוכר מה הלב הפועם בכל זה? האם אתה זוכר לאן אתה הולך?

במקום זה (הוא חושב) אנחנו עוטים גלימה ירקרקה ועפים לעבודה. ובערב חוזרים מהעבודה ושותים בירצפת. כמו העבודה נותנת לנו איזה טעם לחיות את החיים האלה. והלא לא כך הוא: הדחיפות פינתה את מקומה לשגרה, הזמן שלנו סמיך כל כך, עובר בעצלתיים. הרצון לקנות עוד ועוד חפצים, (כך הוא אומר, ושעון היד שלו ממהר להסכים איתו) עושה אותנו חסרים כל כך!

אחר כך הוא חושב באלוהים. הוא יוצא לעבודה במשרד הקסמים, ובעודו מתעתק ממקום אחד לאחר ואחר כך פוסע נמרצות לעבודה הוא תוהה מה מניע את כל זה. אמנם הוא חוגג את חג כרוס־נטול־האף כמצוות אנשים מלומדה, ותולה פקעות לפת מתפוצצות בימי חמישי האחרונים של אוגוסט, אבל מעולם לא הרגיש אליהם זיקה דתית. לא רוממות רוח. לא משמעות.

פולקלור – כן. מסורת – בוודאי. משמעות חברתית – בלי שום ספק. ובאמת פולקלור ומשפחה ומסורת הם דברים חשובים מאוד, אבל הנפש מבקשת לעוף ללא מטאטא, ובמקום זה מוצא שיימוס פיניגן את עצמו מתרוצץ, מכוון שרביט לכאן ולכאן, מכבה שריפות, מחמם בקבוקי מטרנה לפרומקייט הקטן (ע"ש ג'ון פרומקייט נזיגל, הקוסם הכי אמיץ־לב שראה מר שיימוס מעודו) וכשהוא רוצה להמלט מכל זה הוא (שומו שמיים!) משחק קווידיץ' עם החבר'ה במגרש השכונתי.

מה תוחלת יש בכל זה, הוא חושב לעצמו. מה הטעם. כל הספינות האפורות הולכות אל הים, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול. אל מקום שעופות החול הולכים שם הם שבים ללכת.


בהתחלה היא לא האמינה. תעשי קסם, היא אמרה לשכנה, והשכנה אמרה הנה, את רואה? המדרגות נקיות. זה לא קסם, יערה אמרה לשכנה, והשכנה אמרה זה קסם. לנקות זה לא קסם. לשמור עליהן נקיות תמיד, זה כן. הנה, תראי, הכניסה אותה הביתה. את רואה? עוגת תפוחים, מצעים מכובסים, זה קסם. זה לא קסם, אמרה יערה, גם אני יכולה לכבס מצעים ולסדר את הבית ולהכין אוכל. כולם יכולים, אמרה השכנה, תעשי.

אחרי חודשיים נכנעה. תלמדי אותי, היא אמרה. והשכנה צחקה ואמרה הכל מתחיל בתנועת היד. בשירים הנכונים. אני צריכה שרביט, יערה שאלה, והשכנה אמרה – הקסם האמיתי הוא במוח, אבל אם את רוצה שרביט, את יכולה. שזה יהיה כמו מוזיקה. כמו ניצוח. כמו תזמורת. את לא צריכה שרביט, אבל מטאטא, מטאטא כדאי. הנה, ראית איך זה קורה? זה הקסם.

ואחרי שנה וחצי יצאה לחדר המדרגות וראתה את המוות מחכה שם. באת אלי? היא אמרה, והמוות אמר לא, באתי לשכנה. אני לא מרשה לך, היא אמרה. זה לא תלוי בי, אמר הוא, כמעט בהתנצלות. הקסם דועך אט אט. דברים הופכים שגרה, כמעט מטלות. אחר כך בא המוות. הוא ביקש לעלות במדרגות. אני לא מרשה, אמרה היא. הוא הביט בה. היא הביטה בו. הרגע ניקיתי, הסבירה. אני אחכה, הוא אמר. היא חייכה; ככל שזה היה תלוי בה, המדרגות האלה ישארו נקיות לנצח.

__________________

(אתם יודעים מה כיף? הקבוצה שלנו. לכתוב בקבוצה קוראים לה, ויש שם דיוני כתיבה וספרות, ללקק את האצבעות)

ותפול מעל הגמל | לפרשת חיי שרה

א.
יש רגע כזה, רגע של האחרי. אחרי שהמנורה (היפה, באמת יפה) נופלת, בטעות, כי שיחקת עם כדור, גם זה בטעות, בכלל חשבת על השבוע הבא ומה אתה הולך לעשות, ופתאום המבואה מלאה שברים והמנורה שבורה על הרצפה. ואין עוד מנורה כזו, מושקעת, מגולפת, שריד לתקופה שבה ידעו להכין כלי בית. אתה יודע, חיפשת בכל החנויות במרכז העיר, ואין. והלב קופא לרגע ואחר כך מתחיל להצטער, ואימה קלה מתגנבת אליו; מה עכשיו.

או הרגע של המריבה הראשונה, למשל. לא הרגע שבו אדם מתחתן עם גלית, כי זה רגע קדוש ונשגב ומשמח. וגם אם החתונה לא מושלמת, הרי שהזוג שמתחתן מושלם. והם הולכים הביתה, לבית המושלם שלהם, ומעבירים שבוע מושלם, ואז – ברגע אחד, קטן – המנורה נשברת, ויחד איתו נסדק משהו בתמימות, במושלמות הזו, וגלית מתעצבנת. אבל למה היית צריך לשחק עם כדור בבית, היא אומרת, ואדם אומר לא יודע, ככה יצא, והיא נאטמת לרגע כמו שקורה לאנשים שהם ביותר־מדי כעס, ופתאום מתגנבת מחשבה ללב:

אולי טעיתי.

ב.
אבל רגע, רגע, הרבה לפני כן. זה בליינד דייט אי שם בפאב נחמד במרכז העיר. אדם חדש בסביבה. זו סתם, מסיבת דירה לחבר, ואדם הרגע הגיע לעיר, והוא פוגש בגלית ויש שם איזה קליק ראשוני, הוא מחייך, היא מחייכת. ואחר כך, כשהם יוצאים משם, הוא אמר לגלית – תשמעי, אולי תמצאי לנו מקום נחמד לשתות בו? וגלית אמרה יודע מה, יש פה בר, קוראים לו 'הבאר'. שזה משעשע, כי אף אחד לא יודע איך לקרוא את השלט, וזה מקום חמוד, באמת, בוא. ואדם בא, כי הוא רוצה שהערב הזה לא יגמר לעולם.

ומה כל הדברים האלה אם לא בדיקה אינסופית, בדיקת מעבדה: רגע, אולי זו היא? אולי זו לא היא? הוא מסתכל על הצורה שבה היא הולכת; זה מוצא חן בעיניו. היא שמה לב שהוא צולע קצת. היא צוחקת. היא מניפה את שיערה. היא מתעניינת בו. באיזו רשימה אינסופית שמונחת אצלו בראש הוא מסמן וי אחר וי. לפעמים הוא מסמן איקס, וזה בסדר, לא כל הרשימה צריכה להיות מושלמת. לא צריך רשימה בכלל, לא באמת, רק לדעת: האם זו את, האישה שאני הולך לחלוק איתה את חיי.

ג.
ובסוף זה רגע אחד של תשומת לב לאישה מבוגרת שמבקשת צדקה בפינה של ממילא שמכריע את הכף. כי אם יש משהו שצריך להגיד לכל הנשים והגברים בעולם זה שהכל הבל הבלים. הכל הכל. לא חכמה ולא תארים ולא חברים ולא משפחה ולא יופי. הכל קם ונופל על מידות טובות. אם יש לו מידות טובות, תתחתני איתו. אם היא טובת לב, תתחתן איתה. אם לא, אז לא.

וכשהם רבים מתגנבת המחשבה הזאת ללב: אולי היא לא האישה הנכונה. אולי קיבעתי עכשיו את חיי – לפחות את השנים הקרובות – עם האישה הלא נכונה. אישה שלא יכולה לסלוח לי על רגע של טעות. והיא חושבת, אולי התחתנתי עם הגבר הלא נכון. גבר שלא מספיק רגיש אלי כדי להבין מה המנורה הזו אומרת בשבילי. הוא אומר 'אמא שלי לא הייתה כועסת על זה,' אבל אני לא אמא שלך, טיפש. אני אדם אחר. הוא מתגונן, אבל מה אתה מתגונן. תבין, אין עוד כזה. תבין, מעוות לא יוכל לתקון. תבין, אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. חבק אותי עכשיו.

ד.
אני חושב המון המון על רבקה, אשתו של יצחק, אמא של עשו ושל יעקב, ואחת הנשים המרשימות בזכות עצמה. אני חושב עליה לא רק כמשוייכת לגברים האלה, אלא גם בתור אחת הדמויות הכי פעילות בספר שמלא בדמויות די סטטיות, שמגיבות להוראות ונסחבות ממקום למקום. ואני חושב על הרגע שבו היא משקה מים, ואחר כך מציעה גם לגמלים. מה היא ראתה באותם רגעים? האם היא זיהתה שהוא עבד? האם ניסתה להתחיל עם האדם הזה, שבא מרחוק עם עשרה גמלים? האם רצתה לצאת מהמקום שבו היא חיה, לראות עולם? מה קרה שם, ברגע הזה?

אנחנו לא יודעים. יודעים רק שרצתה, שהציעה. יודעים שהיא לא הייתה שם, כשהעבד אמר 'עבד אברהם אנוכי'. יודעים שאחר כך קראו לה לבוא (כלומר, שלא הייתה שם קודם), וששאלו אותה אם תלך עם האיש הזה. יודעים שאמרה 'אלך'. אולי חשבה, בכלל, שמציעים לה להתחתן עם הבחור הזה, שהתחילה איתו. שהייתה נדיבה אליו. טובת לב. שהוא מצא חן בעיניה. את כל זה אנחנו יודעים, ואחר כך הם יוצאים לדרך. אולי היא עדיין חושבת שהיא מתחתנת איתו, עם העבד הזה. אנחנו לא יודעים.

ה.
אבל אנחנו כן יודעים שהיא רואה את יצחק מרחוק, כשהוא יוצא לשוח בשדה לעת ערב (איזה משפט פיוטי זה, בחיי), ופתאום היא מבינה משהו. אולי הגמלים מאטים את הליכתם, אולי העבד כבר מתארגן. היא מבינה שהאיש הזה קשור אליה באיזושהי צורה. היא שואלת את העבד – מי זה, אמור לי, והוא אומר לה, זה אדוני. וכאן, ברגע הזה, היא לוקחת את הצעיף ומתכסה. היא מבינה שעזבה את מולדתה ואת עמה בשביל להינשא לאדם שהיא לא יודעת מי הוא. שהיא תגלה את זה לאט לאט. שאולי הוא לא האדם הנכון, ואימה מתגנבת ללב שלה;

אולי טעתה.

וזה, בחיי, זה רגע שובר לב. היא לא יודעת שטעתה, אתם מבינים. אם הייתה יודעת, תסמכו על רבקה שהייתה קמה והולכת. היא לא דמות שהייתה משאירה משהו כזה ליד הגורל. היא לא הייתה נכנעת לסיפור ואומרת 'טוב, נו'. זה רגע שבו היא מבינה שהיא בסיפור אחר לגמרי ממה שחשבה, ואולי היא הולכת לעברי פי פחת. אבל גם אולי לא, והעמימות הזו לא מאפשרת לה לא לברוח ולא להישאר. היא כאן, אבל היא לא כאן. רוצה לברוח אבל אולי בעצם לא, אולי יצחק הוא כמו העבד שלו. ולכן היא מתכסה בצעיף, כדי לא להיות חשופה כאן. לראות ולא להיראות. להתחבא, לרגע, ולהמתין לראות מה קורה כאן.

ו.
אחרי כמה שעות הם משלימים, אדם וגלית. הוא סוחט לה מיץ תפוזים, היא נזכרת שהוא בעצם אוהב אותה, שהיא אוהבת אותו, שהם בחרו זה בזו לנצח. וטוב שהם משלימים, כי הם יושבים לראות ביחד משחקי השף קונדיטור כמו שכל הזוגות עושים. וטוב שהם משלימים, כי לא לכל הסיפורים יש סוף טוב. אנשים אכן טועים בחייהם. זוגות ממשיכים לריב לנצח, ואחרי שהם רבים קורים גם דברים אחרים.

אבל הסיפור של רבקה, לפחות לעת עתה, נרגע; התורה מספרת איך – רגע, אני אצטט, זה משפט כל כך יפה שאין ברירה אלא לצטט אותו –

"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ
וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה
וַיֶּאֱהָבֶהָ
וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ."

לא רק שהוא גדל, לא רק שהוא ניחם אחרי אימו, לא רק שהוא נותן לה את המקום ואת היכולת להיות מי שהיא ולא 'אמא חדשה' בשבילו. לא רק שהוא לא משווה את החמין שלה לצ'ולנט של אמא שלו: הוא אוהב אותה.

בא לי לבכות מהרומנטיות של המשפט הזה. אין הרבה דמויות בתנ"ך שכתוב עליהן שהן אוהבות, אבל יצחק אוהב את רבקה. איזה יופי זה, בחיי.
_______
בתמונה: 'הנאהבים', רנה מגריט. ותיקח את הצעיף ותתכס.

נקודה; פסיק | יש לנו מגזין חדש!

שאלו אותי מה אנחנו (כלומר אני ושאר חברי המערכת) מחפשים ב'נקודה; פסיק', איזה טקסטים ואיזה סגנון והרי זה מגזין ספרות, האם אפשר לשלוח דברים שהם לא סיפורים, וכן על זו הדרך. יש משהו במילים 'מגזין ספרותי' שמרתיע אנשים.

ובכן, ראו נא. לא אכפת לי מהספרות, באמת באמת. לא אכפת לי ככותב, אם מה שאני כותב הוא פורץ גבולות הז'אנר ושילוב חדש בין תוכן וצורה וכן הלאה, ולא אכפת לי כקורא, אם מה שאני קורא נחשב בעיני המבקרים והפרופסוריות באוניברסיטה כ'ספרות מופת'. אני (לרוב) לא מתרגש מסערות בעולם הספרות ולא כל כך מתעסק בו. אני מחפש בספרות את מה שאני מחפש בחיים, כלומר אמת ויושר וחמלה ורגש ומשמעות ואת היכולת הנדירה לחרוג מהכאן ומהעכשיו ולתת מבט רחב על החיים האלה ומה שבתוכם.

וזה מה שאנחנו מחפשים במגזין החדש. אנחנו רוצים לקרוא ולכתוב טקסטים שיהיו משמעותיים לאנשים. לא אכפת לי אם זה הגיג של עשרים מילה או פוסט בפייסבוק על הגעגוע או מסה על הידידות תיעוד הטיול שעשיתם בסיני או סיפור של שבעת אלפים מילים. אכפת לי אם יש שם אמת וכנות, אם זה פוקח עיניים, אם זה אומר משהו חדש על העולם ואפשר לקרוא את זה בעוד שנה או חמישים שנה. זה מה שחשוב. זה מה שאני מנסה לכתוב כל חיי, זה מה שהייתי רוצה לקרוא כל חיי, וזה מה שאנחנו מחפשים.

כאן עושים מנוי (בחינם, לגמרי בחינם):
https://lp.vp4.me/eohf

ואם אתם רוצים לשלוח טקסטים, זה כאן:
https://goo.gl/forms/5dRYntOTCdSszAKm2

————–
עיצב בחן ובכישרון את הלוגו המהמם: אריאל אדלר – מעצב וקליגרף

על כן קרא שמה בבל | לפרשת נח

(בשנה שעברה כתבתי על המבול. הנה קישור)

א.
לפעמים ככה, ביום חמישי בלילה, אדם יושב לבירה בפחית (כלומר, בבר בשם 'הפחית' שמגישים בו רק בירה בפחיות. אל תשאלו אותי למה, קטע של אמריקאים) עם תומר, ותומר אומר לו יא, אחי, תקשיב, יש לי סטארט אפ מטורף. ואדם כבר מכיר את תומר, שהיה באיזו יחידה טכנולוגית בצבא ומאז נדפק לו המוח וכל דבר הוא סטארטאפ מטורף, כולל אפליקציה שמפעילה מרחוק מכונות קפה, אבל הם בחוץ והם שותים ומה אכפת לו להקשיב. אז הוא מקשיב, ותומר מספר לו את הרעיון. ובמפתיע, הרעיון רעיון טוב. מספיק טוב כדי להזמין עוד בירה, ולקחת מפית מהבר, ולהתחיל לכתוב בעט על המפית כדי שיהיה סיפור מוצלח לספר עליהם אחרי שהם יצליחו.

מה זה רעיון טוב. ככל שאדם חושב על זה יותר ככה העולם נראה לו קטן ובכף ידו. אחי זה רעיון מטורף, הוא אומר, איך לא עלו על זה קודם? ותומר אומר מה אני יודע, בנאדם. לפעמים צריך מישהו שימציא את הגלגל. ואדם אומר אתה יודע, אם לא עלו על זה קודם אז כנראה יש פה איזה דפקט (הוא לא אומר דפקט. הוא אומר 'פאק'. אבל אנחנו פה בטור של פרשת שבוע אז אנחנו מכבדים את המעמד), ותומר אומר בדקתי, יש כמה סטארטאפים שרצים במקביל ואיזה צוות מחקר של גוגל אבל אני מכיר את זה, אנחנו נהיה ראשונים בשוק. אז מה אתה אומר? נלך על זה?

ואדם אומר כן. נלך על זה. הם עושים מחקר שוק והם עושים התייעצות עם כל מיני אנשים מהאינטרנט שמוכנים לשבת איתם לקפה בחינם ואחרי חודש בערך הם מורידים חוזה שותפים מהאינטרנט ולוקחים אותו לבן דוד של אדם, שהוא עורך דין ומתעסק בחברות, והבן דוד מנסח מה שצריך לטובת שני הצדדים, ותומר הוא המנכ"ל ואדם הוא מנהל מוצר, והם חותמים ולוחצים ידיים ואומרים יאללה, נתחיל.

ב.
ואחרי כמה חודשים ואיזה גרסת אלפא מאוד מאוד מאוד (ככה תומר אומר, והוא שם סימן קריאה באמצע אבל אנחנו לא נעשה את זה) ראשונית, אדם פתאום מבין שיש לו זהב בין הידיים. מה זה זהב. כאילו, שהוא יכול בכיף להיות מליונר מהסיפור הזה. שפייסבוק יקנו אותו, או שגוגל יקנו אותו, או שהם יצליחו לגדול מספיק כדי להתחיל לנגוס בנתח השוק של חברות הרבה הרבה יותר גדולות ובעצם יהיו שחקן לגיטימי במגרש של הגדולים, מגדל שראשו בשמיים. והוא מתלהב, ותומר מתלהב, והילה המעצבת מבצלאל מתלהבת, ויאיר שכותב להם קוד מתלהב, וכולם מסתובבים עם המון חלומות גדולים.

זה טוב כשאנשים מסתובבים עם חלומות גדולים בראש. ועוד יותר טוב, ככה תומר אומר, שכולם מדברים באותה שפה. לא שכולם פה יודעים לכתוב ג'אווה, בשביל זה יש לנו את הילה, ולא שכולם פה מתכנתים בפייתון, אז זה לא בדיוק אותה שפה, אבל לכולנו יש מטרה משותפת שהיא גדולה מאיתנו, ככה תומר אומר ונושא כוסית על סבב גיוס ראשון מוצלח יחסית, וכולנו באותו ראש ורוצים שהסטארט אפ הזה יצליח (הוא קורא לו 'ג'ולי'. איזה מין שם זה לחברה), ויש בינינו דיבור טוב ושפה טובה, וכל מה שנרצה, נוכל לעשות. לחיים, בני ***** שכמוכם, לחיים.

ג.
מה מחזיק בנאדם בסטארטאפ כשהמשכורת שלו היא בעצם אחוזים.

קודם כל, ההצלחה שבאופק. ושנית, לפעמים רואים מזה כסף יחסית מהר. אחרי שנה כבר אפשר למשוך משכורת, כל מיני כאלה. ושלישית, הוא מאמין במוצר. ורביעית, וזה אולי הקטע הכי מוזר והכי חשוב, ככה הוא אומר לדינה (שאנחנו לא מכירים אותה ובעצם הם נפגשו הרגע) כשהם יושבים להם באינדינגב ודירטי פליי מנגנים מולם בבמת הקוף, יש פן של תהילה בכל הסיפור הזה. עכשיו, אל תוציאי אותי תל אביבי שחצן, טוב? זה לא זה. זו התחושה של היי, אני עושה משהו בעולם.

לא יודע להסביר לך את זה, הוא אומר. זה כמו לעשות ילד אבל בגדול. זה כמו לבנות איזה פסל שישאר לנצח. לתכנן את האמפייר סטייט בילדינג. שלא יהיה מי שיסתובב בעולם המערבי ולא יכיר את המבנה הזה. זה איזשהו רגע שבו אתה מבין שהשארת חותם בעולם הזה, את מבינה? כי בתכל'ס, ככה הוא אומר, מה זה חיי אנוש. רגע כאן ורגע שם. אז לפחות שישאר משהו אחרינו, לא ככה? שאנשים יזכרו אותנו. ידברו עלינו. שנדע שעשינו כאן משהו, לא סתם עברנו בלי להשאיר חותם.

ואני, הוא אומר לה, מה אני יודע לעשות. אם הייתי כותב, הייתי כותב את החטא ועונשו. אם הייתי צייר, הייתי מצייר את המונה ליזה. מנסה, לפחות. אבל אני אני יודע לבנות מסדי נתונים ולהבין איך אפליקציית ווב עובדת. אז זה מה שאני מנסה לעשות.

ד.
ואחרי עוד שנה, ככה, פתאום משהו מגמגם. ותומר אוסף את כולם ואומר להם עשינו מחקר שוק, ככה הוא אומר. חלקכם יודעים את זה חלקכם לא. ומחקר השוק גילה לנו שמה שאנשים רוצים לראות זה בכלל לא מה שעבדנו עליו. בכלל לא. הוא אומר משהו כמו, אנשים רוצים לראות חתולים עושים דברים מטופשים אז בואו נראה להם את זה. כמובן שזה לא מה שהוא אומר באמת, אבל ברעיון. ואדם יודע את כל זה ולא סתם הוא שותף אבל עכשיו, ככה, כשהוא מסתובב במשרדים שלהם אחרי יום העבודה, הוא אומר לעצמו אבל מה, זה לא בדיוק מה שחשבתי שיהיה. ואומר לעצמו אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה שיקרה.

כלומר ברור שצריך להיות גמישים ולנוע עם המוצר, אבל מה, חשבתי שאולי נלך למקום אחר. כי החזון שלי מראש מראש היה אחר. כי חשבתי שאנחנו עושים פה משהו כדי לעזור לבני אדם לשרוד את המבול של החיים שלהם, ופתאום אני מבין שאנחנו עושים פה משהו כדי שאנשים יוכלו לקפוץ בנג'י. ולא שאני מזלזל בבנג'י, כן? אבל זה לא זה. ויש פה אלמנט של התמכרות, ושל סיכון. זה לא רק עוזר לחברה, הדבר הזה. לא בשביל זה עצרתי את החיים שלי. גם לא בשביל הכסף. חשבתי שאני עושה פה משהו גדול, והבנתי שלא. ולא רק שהבנתי שלא, הבנתי שתומר ואני, אנחנו שני אנשים שונים.

מה זה אומר שני אנשים שונים, הוא אומר לדינה בבית. אנחנו כאילו מדברים את אותה השפה, הוא אומר לה, אבל בעצם אנחנו לא. זה רק נראה כמו. שנינו מדברים עברית, ואנחנו יכולים לתקשר, אבל התקשורת הזו, היא לא זה. זו לא בדיוק אותה השפה, את מבינה? זה כמעט, אבל הכמעט הזה יוצר עכשיו קרע.

זה כמו, הוא אומר, זה כמו שאני אגיד לך 'אני לבד'. תחשבי כמה פירושים יש ל'אני לבד' הזה. הוא יכול להיות 'בודד לי' והוא יכול להיות 'אני צריך עזרה' והוא יכול להיות 'אני צריך חיבוק' והוא יכול להיות 'אני צריך חברים לראות איתם סרטים מטופשים' והוא יכול להיות 'העולם הזה הוא כזה מקום בודד, כל אדם לעצמו' והוא יכול להיות 'הבדידות הקיומית הזו, כל אדם, לבדו נולד ולבדו מת ובינתיים מה'. המון דברים הוא יכול להיות. ואם אני אומר לך 'אני לבד', את מבינה אותי, מה אני רוצה, אבל אם אני אגיד לתומר 'אני לבד', הוא יגיד 'יאללה בוא, יש אצלי כמה חבר'ה משחקים פיפ"א'. זו כאילו אותה השפה, אבל זה לא. את מבינה, נכון?

ה.
(היא לא הבינה).

ו.
ואחרי עוד חודש, אולי חודשיים, הם מתייצבים שוב אצל בן הדוד של אדם ואדם מוכר את חלקו בחברה לתומר, ואומר לו בהצלחה אחי, ותומר אומר ברור אחי, בכיף, ואומר טוב שעזבת ככה בלי לפרק את החברה לחלקים, תודה, ואדם אומר בטח, בטח, והוא גם יצא עם כמה אחוזים וקצת מזומן אז בכלל, מה יש להתלונן. ואחרי שלשה חודשי אבטלה (הייתה קשה הפרידה מדינה) הוא הולך לעבוד באיזו חברה אחרת, שיותר מתאימה לו. אבל גם הילה ויאיר ועוד איזה שלשה אנשים באים והולכים לגדל ילדים ולמצוא אישה וללמוד תורה, וג'ולי שלהם מתפרקת אט אט, עד שהיא נמכרת לאיזו חברה אחרת, מפלצתית, שקונה הכל וממזגת ועוצרת את הפיתוח ומשתמשת במה שכבר יש בשביל מוצר אחר שלה וכל אחד מתפזר לדרכו וככה הכל נגמר.

כמעט.

כי על כן קרא שמה בבל. על שם הבלבול. על שם שאנשים שונים מתכוונים לדברים שונים, ואיך אפשר לדעת. ועל כן קרא שמה בבל, על שום שאנשים, למשל אדם ודינה, שונים זה מזה, והולכים לכיוונים שונים, ונפגשים לפעמים, ככה, שנים אחרי, שוב באיזה פסטיבל יערות מנשה, ודינה אומרת היי, בדיוק תהיתי אם תהיה פה, ואדם אומר היי, מה קורה, התגעגעתי, ותוהה אם באמת היא חשבה עליו, ודינה תוהה אם הוא באמת התגעגע. ומפני השפה הבלויה, המשומשת עד לזרא, מפני כן לא ידעו מה באמת קורה ביניהם, מה קרה ביניהם בעבר, מה יקרה ביניהם בעתיד. ורק על מנת שיצליח, הסיפור הקטן הזה, נחזיק כולנו אצבעות ונקווה שיהיה להם טוב.

___
בתמונה: גות'האם סיטי.
לא בתמונה: המקומות האחרונים לסדנאות הכתיבה שלי שנפתחות בשבוע הבא. דברו איתי לפרטים.