וואי וואי וואי (כמה מחשבות)

אוקיי אז ראיתי את שני הפרקים הראשונים של הסדרה החדשה של יאיר (Yair Agmon), שאני מת עליו למרות שהוא מייבש אותי בהודעות כבר חצי שנה. אחלה סדרה, באמת, עשויה מעולה וערוכה מעולה וכל מה שתרצו. לכו תראו ותתעצבנו כמוני, איזה דור מעצבן דור הy הזה, בחיי.

הנה כמה נקודות שעלו בי תוך כדי הסדרה:

א.
תל אביב היא לא העולם. אשכרה. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל תל אביב היא לא העולם. גם ניו יורק לא. גם לא ברלין. יש ערים אחרות ומקומות אחרים בעולם, וחיים שם אנשים שלא מתעדים את החיים שלהם באובססיביות באינסטגרם. אתם פשוט לא יודעים עליהם כי הם לא מתעדים את החיים שלהם באובססיביות באינסטגרם, ואין להם מנוי בהולמס פלייס והם לא בחרדה או בדיכאון. יש להם חשבון פייסבוק והוא פעיל לפעמים, והם צופים בתמונות באינסטגרם, וזהו בערך.

ב.
לאף אחד מהמצולמים בסדרה אין יותר מילד אחד. לא יודע מה זה אומר. כאילו, אני חושב שאני יודע. יותר מילד אחד מכריח אותך לחשוב על העתיד. אתה לא תצא חמש פעמים בשנה לחו"ל (אשכרה) עם שני ילדים. אתה לא תוציא חצי משכורת על בילויים בערב. זה פשוט לא עובד ככה.

ג.
כמו שאני רואה את זה, האקו סיסטם שלי מלא באנשים שיוזמים, שמצליחים, שמרוויחים, שהאינטרנט מבחינתם הוא כלי עזר ולא רק מקור לfomo. העולם החדש הזה משחק גם לטובת דור הy, לא רק לרעתו: יש המון עבודה, אפשר בקלות יחסית להקים עסק ולעבוד מהבית, יותר קל ליזום, מעסיקים מוכנים לתגמל עובדים יציבים, ועוד ועוד.

ד.
השילוש הקדוש הזה של השכלה – עבודה – כסף? הוא לא קיים. אף פעם הוא לא היה קיים. תואר הוא לא תנאי מקדים לעבודה, עבודה היא לא תנאי מקדים לכסף. אפשר להשיג עבודה בלי תואר (אבל עם השכלה וניסיון רלוונטיים), ואפשר להרוויח כסף באמצעות השקעות גם בלי לעבוד. כלומר צריך לעבוד, כמובן, אבל לא כל הכסף מגיע מהעבודה. בקיצור, אני לא יודע מי ייצר את ההבטחה הזו של 'אם יהיה לך תואר מישהו יציע לך עבודה עם מלא כסף' אבל היא הייתה נשמעת לי מפוקפקת מלכתחילה.

ה.
נחמד להטיל על ההורים והמורים את האחריות של 'אתה הכי בעולם ואתה יכול הכל' אבל בחייכם, שתי דקות בכיתה א' של כל בית ספר ממלכתי מספיקות כדי להבין שאף אחד הוא לא הכי מיוחד בעולם ושלא כל מה שאני ארצה אני אצליח. נשגב מבינתי איך אפשר להגיע עם המחשבה הזו לגיל 25.

ו.
מה זה 'אני לא אצליח לקנות דירה אז אני אבזבז 70000 שקל בשנה על בילויים'. מה, דירה זה העיקר בחיים? אז יש בעיה נקודתית עם שוק הנדל"ן בישראל, בעיקר בערים גדולות, זו סיבה לא לחסוך כסף? אין שום סיבה אחרת לחסוך כסף אם זה לא בשביל דירה? זו סיבה לא לחשוב על העתיד? זו סיבה לא לנסות ליזום או להרוויח? זו סיבה לא להשקיע בשוק ההון? נו בחייכם, מה נסגר. לא שאני מסכים בכל דבר עם הסולידית, אבל אם היא לא תוזכר בסדרה הזו זה יהיה חתיכת פספוס.

מה נסגר עם האחריות על החיים שלכם, אנשים?

מודעות פרסומת

ארבע שנים

א.
היה לו קטע עם סנדלים תנ"כיות.

לא בגלל שסנדלים רגילות לא היו נוחות לו, אני חושב. אולי זה היה בגלל הפוזה של סנדלים תנ"כיות, הפוזה הקלאסית של שלום: השילוב שבין משהו מסורתי, פשוט מאוד, כל כך פשוט עד שזה מה שהפך אצלו למגניב וחדשני ואחר. אני יודע, הוא נרצח לפני ארבע שנים אבל עדיין הייתה לו פוזה, גם אם עדינה מאוד, כמו שיש לכל האנשים בעולם. זו הייתה הפוזה שלו, והיא התאימה לו בדיוק בדיוק. זה מה שגרם לו להתלהב מכתבי עת להיסטוריה ומפרסומות ישנות, וזה מה שגרם לו ללכת להיות מדריך בישיבה תיכונית, אבל זה עניין אחר.

ויום אחד קבענו ללכת לקנות סנדלים כאלה. זה היה יום רביעי, חם מאוד, (אני זוכר) ולא ידענו איפה קונים סנדלים כאלה. החנות הקבועה שלו נסגרה ולכן הלכנו לנו בחום היום לעיר העתיקה וחיפשנו בשוק הערבי סנדלים תנ"כיות, אבל לא מצאנו, כי לכל הסנדלים בשוק הערבי היה מין עיטור כזה, קטנטן, והוא רצה סנדלים פשוטות יותר. הלכנו ובילינו עוד שעתיים במרכז ירושלים עד שמצאנו איזה סנדלר במרכז העיר שמכר את הסנדלים הפשוטות יותר, והן עלו שלושים שקלים יותר מהשוק הערבי אבל נראו זולות יותר אז הוא קנה אותן. אני התעצבנתי שחם לי ושהרגליים שלי כואבות כבר ורציתי לשבת לגלידה, הוא התבאס כי הוא היה חייב ללכת, ונפרדנו. אחר כך הוא שלח לי הודעה, 'מצטער שככה אבל הייתי צריך סנדלים', וזה היה נכון.

ב.
אני זוכר את זה, ואין לי מה לעשות עם הזיכרון הזה. אני כותב אותו כאן ואני יודע שיהיו אנשים שישאלו את עצמם 'מה הוא רוצה להגיד בסיפור הזה', ו'איפה הסיפורים עליו שהוא היה דמות מרשימה כל כך'. ובכל זאת אני כותב. אני אפילו לא יודע אם ככה הוא היה רוצה שיזכרו אותו. כלומר, אני יודע איך הוא רצה שיזכרו אותו – דיברנו על זה – אבל מה אני אעשה. ככה אני זוכר.

זה מה ששובר לי את הלב.

אנשים אומרים 'הלב נשבר' כאילו זו מטאפורה ואיך לומר שזה אמיתי. מי שהמציא את המטאפורה הזו דייק בצורה שלא תיאמן. הלב באמת באמת נשבר. זה כאב פיזי, אמיתי, בחזה. כאילו נשברה עצם ביד, אבל בלב.

מה עושים. מה עושים.

חשבתי שאני מחוסן, אתם יודעים. חשבתי שהתרגלתי. אפילו שנה שעברה הלכנו, אחרי האזכרה, ללכת לאכול וופל בלגי בשוק. ישבנו במחנה יהודה ואכלנו קצת מתוק ושתינו בירה ודיברנו קצת על שלום בתערובת שאין־ממנה־מוצא של כאב וכסות והומור. סיפרנו, למשל, איך היה קשה להבין מה הוא אומר. סיפרתי איך היו שיחות טלפון שלמות שפשוט אמרתי לו 'כן, כן', כי מישהו מאיתנו היה במקום בלי קליטה ופשוט לא הצלחתי להבין מה הוא אומר. הייתה לו דיקציה נוראית, אמרה מישהי, מדהים איך הוא הגיע להיות מדריך טיולים. וצחקנו, אבל אני נזכרתי פתאום בקול שלו, בקול האמיתי שלו, הממשי, ופתאום באמצע השוק עם המוני אנשים שהולכים מסביב וופל בלגי עם שוקולד מול העיניים, פתאום הכל התעמעם סביבי והרגשתי איך החור בלב שלי נפער.

אני כותב עכשיו ובוכה. כותב ובולע את המחנק שעולה בגרון. אני יכול להתמודד עם סיפורים על איזה אדם מופלא הוא היה, ואפילו התמונה שתלויה על לוח המודעות שלי כבר לא גורמת לי להישאבות אל הגעגוע, אבל אין לי שום דרך להתמודד עם הקלטה של הקול שלו, או עם תמונה שאני לא מכיר. זה לא געגוע, זה כמו לרצות מאוד משהו שנמצא כמעט בהישג היד ולדעת שלעולם לא תגיע עד אליו. זה כמו סדק בלב שאין איך לגשר מעליו, רק להביט בעיניים כלות.

ג.
באזכרה עצמה עלו אנשים ודיברו קצת. חבר מהתיכונית ניגן שיר שכתב לזכרו. אנשים אמרו מי היה שלום בשבילם, ואני – כמו תמיד באזכרות האלה, בגלל שכל המשפחה שלו שם – חיפשתי אותו כדי להגיד לו תראה, תראה מה אומרים עליך. אנשים סיפרו שם על שלום שצחק תמיד, על המדריך האסרטיבי, המחליט, היודע מה עושים. הם סיפרו על בדיחות, על מטבעות לשון ("היו שלום", אבל גם "האיש והאגדה", וגם "מה עושים?" וכן הלאה וכן הלאה). וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי –

חשבתי איזה פער בלתי נתפס יש בין האדם שאני מכיר ובין האדם שמספרים עליו. לא ששניהם לא היו בו, אבל על כל סיפור של צחוק תמידי אני יכול לספר סיפור של עצבנות או כעס או סתם, חוסר נוחות. על כל סיפור של אסרטיביות והחלטות אני יכול לספר על אימפוליסיביות (לקום בבוקר, לקחת תיק, לנסוע לקצה השני של המדינה ולטייל שלשה ימים לבד במקום להתכונן למבחן, למשל), אני יכול לספר על התלבטויות. אני יכול לספר איך הלכנו בגן סאקר בחזרה מהדירה שלי ובמשך שעתיים הוא לא הצליח להחליט מה בעצם הוא רוצה ללמוד ואיך ואיפה, ואפילו מה בעצם הוא רוצה להיות בחיים (מורה? חקלאי? מדריך טיולים? בוטניקאי? בכל פעם הוא התלהב ממשהו אחר). יכולתי לספר איך הוא הלך להרצוג כי זה פשוט היה נגיש ולא היה צריך לדעת אנגלית. הם סיפרו על השנינות שלו, ואני רק חשבתי על שלום שלי, שהיה לוקח את הבדיחה ולועס אותה ומוציא ממנה את המיץ ומספר אותה עד שלכולם כבר נמאס לשמוע.

ד.
אבל לא, רציתי להגיד; לא הבנתם. אתם מספרים עליו כאילו הוא היה אדמו"ר חסידי שבא מעולם אחר, ובכל מעשיו היה רק טוב וחסד ובכלל, היה נסיך שנחת כאן מעולם אחר וחזר לכוכב שלו אבל הרי הוא היה כאן כל חיי. הוא היה כאן ממש כאן ממש לידי עד לא מזמן ונעלם לפתע. הרי התכתבתי איתו בהודעות רבע שעה לפני הפיגוע איך יכול להיות תגידו, איך יכול להיות שהוא איננו. מה אתם מספרים סיפורים הוא לא היה סיפורים, הוא היה בן ומדריך וחבר והחבר הכי טוב בעולם. ככה רציתי להגיד, אבל לא אמרתי, כי איך אפשר לומר דבר כזה.

אבל רציתי לצחוק איתו, להגיד לו תראה מה עושים ממך, ולשמוע אותו עושה את המעבר המהיר שהיה לו לפעמים, בין הצחוקים ובין הרצינות התהומית, ואומר לא, אבל אתה מבין, גזבר, ככה זה אזכרות אצלנו במשפחה. חיפשתי אותו לידי אבל הוא לא היה שם, והתגעגעתי אליו נואשות.

ה.
ואם הייתי מדבר שם, הייתי אומר, אני רוצה לספר לכם עליו. אבל באמת. לספר לכם איך הוא היה אדם רגיל ועדיין האדם הכי מיוחד שהכרתי, ואין שום דרך לעשות את זה חוץ מלספר סיפורים שאין להם פואנטה ואין להם משמעות ואין בהם שום דבר שהוא לא זיכרון.

הייתי מספר, הוא אהב שירי ארץ ישראל הישנה והיפה. עוד ממורשה, בית הספר היסודי שלנו, הוא אהב את השירים האלה, והיה שר אותם בכל הזדמנות וגם, אם לומר בכנות, קצת מזייף אותם. ומה שהוא בעיקר אהב היה לגלות שמישהו לא יודע מילים של אחד השירים ואז לשיר לו את כל השיר, מההתחלה ועד הסוף, כדי שההוא ילמד את המילים. מיותר להגיד שזה לא עזר. אני זוכר איך בכיתה ו' הוא סיפר לי את כל הסיפור על יודוקוליץ ליפשיץ, ההוא שזוכר את ההיא מהמכולת של כוורת, ולא הצלחתי לעקוב אחרי הסיפור כי הוא סיפר אותו במהירות כאילו זה סיפור עם מוכר.

והייתי מספר איך פעם אחת רצינו לראות סרט, אני לא זוכר איזה, זה היה לפני הבחירות הקודמות בירושלים (את זה אני כן זוכר), ולקחתי את הרכב של ההורים שלי ונסעתי לאסוף אותו מגבעת שאול ואחר כך נסענו לרב חן, שהיה הקולנוע היחיד בערך שהיה אז בירושלים, ולקחנו על הדרך את אחותו שישבה עם חברה שלה מאחור ולא הוציאה מילה כל הנסיעה, ואחרי הסרט היינו רעבים וחיפשנו מה לאכול ואז הוא אמר היי, מפגש השייח, אף פעם לא אכלתי במפגש השייח והרי אני ירושלמי, והתיישבנו שם בחוץ בקור על כיסאות הקש ואכלנו מאפה שהיה קצת עייף מדי וחזרנו הביתה.

והייתי מספר שפעם אחת הוא בא לאכול אצל ההורים שלי ואני רציתי שיהיה לו נעים אצלינו אז קראתי לידידיה, אח שלי, ושלום היה הכי מנומס וישבנו אחר כך במרפסת ושתינו תה ושלום אמר אתה חושב שתמיד יהיה ככה? ואני אמרתי כן, אני חושב שכן. כאילו יהיו לנו נשים וילדים אבל כן, בסך הכל. והוא אמר כן, ואמר, תגיד, למה לא מצליח לי בדייטים? ואני אמרתי אתה כזה מיוחד, פשוט לא מצאת עדיין את הנכונה, וזה היה נכון.

וכולם היו יושבים שם ושותקים ואני הייתי מספר איך הג'ינס שלו היה קרוע ואיך הוא אסף סטיקרים כשהיה בן חמש עשרה ואיך כשהיה בן שלש עשרה הייתה לו יד קטנה כל כך עד שהיה צריך ללפף את התפילין אחד עשרה סיבובים על כף היד ואז אבא שלו קיצר לו את הרצועה, ואיך היו לו פני תינוק ואיך הייתה לו רעמת תלתלים בלונדיניים שאף כיפה לא הצליחה לשבת עליה כמו שצריך ואיך הוא היה מתלהב מכל מיני קטעים וכותב אותם שוב ושוב ואיך הוא היה חכם, באמת איך הוא היה חכם, איך היה אפשר לדבר איתו והוא היה מבין אותי באמת, ואיך אף אחד בעולם לא הבין אותו חוץ משלשה אנשים, ככה הוא אמר פעם וככה הייתי מספר.

וכאן הייתי עוצר, כי למרות שאני לא אומר את זה מול קהל ורק כותב את זה עכשיו אני יושב בבית שלי ובוכה ובוכה עכשיו, והדמעות עולות בי באף ובגרון ובעיניים, ואם הייתי אומר את זה מול קהל לא הייתי יכול לעמוד על הרגליים.

ו.
לפני חצי שנה חשבתי שהתאוששתי. מוזר להגיד את זה (באיזה מובן אפשר בכלל להתאושש), אבל כך חשבתי. היינו בארצות הברית ושום דבר לא הזכיר לי את שלום ובמקום לחשוב עליו כל יום חשבתי עליו פעם בשלשה ימים. וחשבתי שזהו, שעבר. אבל אז חזרנו לארץ ופתאום זה היכה בי שוב. בכל הכח. אין יום שאני לא חושב עליו. אין שיר שאני קורא ולא רוצה לשלוח לו. אין שבת שאני לא רוצה להזמין אותו לארוחה. הפנטום של הדמות שלו כל כך מוחשי לי לאחרונה עד שאני לא מצליח להתאפק ומדבר איתו כשאני לבד. אני כותב לו מיילים. אני מתכתב איתו בצ'אט של הג'ימייל. זה מפגר, אני יודע, אבל כל הסיפור הזה מפגר. הוא הכיר אותי יותר טוב משהכרתי את עצמי. איזה ברירה נשארה לי בכלל.

אני לא יודע אם הכרתם או הכרתן אותו. אולי הוא הבליח בחיים שלכם כמו אור ואחר כך כבה, אולי אתם נושאים את האור שלו בתוככם הלאה, לנצח. אני לא יודע. אני יודע שיש אנשים שלא הכירו אותו, שלא שמעו עליו, אפילו, ואני רוצה להגיד לכם שהיה כאן בעולם הזה אדם אחד מופלא ונדיר, שהוא בא ואחר כך הלך, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, ושיש אנשים אחרים בעולם הזה שמסתובבים כאן עם סדק בתוך הלב שלהם ואין להם מנוחה, הם לא מסוגלים לדבר בו ולא מסוגלים לחלוק בו ורק חושבים בו ובוכים אליו ומתגעגעים עליו כל כך עד שהכמיהה מבקשת לפקוע מהם אל האור.

על הקרב שאין בו ניצחון (4 שנים אחרי)

לפני ארבע שנים החבר הכי טוב שלי, שלום, נרצח בליל יום השואה, בפיגוע בגבעה הצרפתית בירושלים.

אני רוצה לדבר על אבל, ובשביל להתחיל לדבר על אבל צריך להתחיל לדבר על זיכרון. זה גיל שבע עשרה ואת, או אתה, יושבים על מיטת הנוער שלכם עם החבר הכי טוב שלכם ואתם משחקים שחמט. ובמשחק השחמט הזה, שמתארך ומתארך, אתם רואים פתאום מוצא. אתם רואים את המהלך המושלם שיביא אתכם לשח, ואז למט, ואז לניצחון. ואתם קצת מתלבטים, מפני שזה אמנם משחק ואתם מאוד רוצים לנצח, אבל בו זמנית אתם זוכרים שהניצחון הזה הוא בעצם על החבר הכי טוב שלכם, ולמרות שזה רק משחק, אתם קצת חוששים מלנצח אותו, מפני שאתם מבינים שהניצחון הזה יגרום לו להרגיש הפסד, כלומר להרגיש רע, ואתם לא רוצים לגרום לחבר שלכם להרגיש רע.

וכאן נכנס מלכוד. מפני שלא משנה מה תעשו, תפסידו. אם תעשו את הצעד שמרגיש לכם נכון יותר, מוסרי יותר, ותוותרו על הצעד הזה, בדקות שבאות אחר כך תראו איך החבר מפרק את ההגנות שבניתם ומכה את המלך שלכם שוק על ירך. ובמקום להרגיש טוב, במקום להרגיש שעשיתם את הדבר הנכון, תרגישו את תחושת ההפסד מחלחלת לכם בעצמות. עשיתם את הדבר הנכון, אבל לא טוב לכם כמו שאמורים להרגיש אנשים שעושים את הדבר הנכון.

זה קורה גם אם תעשו את הצעד ההפוך. אם תנצחו במשחק השחמט, אתם תרגישו גאווה מהניצחון אבל גם את אותה תחושת מבוכה שאוחזת תמיד ברגעים של ניצחון. כלומר ההבנה שיש מחיר לניצחון הזה, והוא כרוך בהשפלה כלשהי של החבר, גם אם השפלה מזערית. והניצחון הזה, המתוק כל כך, נמהל באותו טעם מר שיש תמיד סביב מבוכה של מישהו אחר. ניצחתם, אבל לא טוב לכם כמו שאמורים להרגיש אחרי נצחון.

בשורה התחתונה, לא משנה מה תבחרו, הבחירה שלכם תכיל מחיר. אם תנצחו, תשלמו את המחיר המוסרי. אם תפסידו, תשלמו את המחיר האישי.

אין דרך יפה לא להפסיד במלכוד הזה.

השבוע אחר הרצח זכור לי במטושטש. הוא היה שבוע של שבעה, ושבוע נורא. אין דרך אמיתית לדבר על מוות של אדם קרוב מאוד, ואלפי הניסיונות לדבר עליו בשבעה לא מסוגלים לתפוס באמת מה קורה בו. התחושה הכי קרובה שאני יכול לתאר היא היתפסות של שריר הנפש. התחושה כאילו חלק כלשהו בנפש או בנשמה מתאבן, לפתע, בזמן ששאר החלקים ממשיכים לנוע. הם נעים והוא מאובן, ולאט לאט הם נעים מעבר לו, או ממעל לו, והחלק ההוא שנותר מאובן נקרע לאט לאט מתוך הנפש. זו תחושה אמיתית של שבר, או של קריעה. תחושה פיזית לחלוטין, ולמרות המילים האלה אני לא חושב שהצלחתי לתאר אותה כמו שצריך.

ומה שקורה אחר כך, מה שקורה אחרי השבעה, ואחרי שקמים והולכים ומנסים לחיות ולקום בשבע ורבע בבוקר ולנסוע בקו 78 לעבודה, הוא שהחלק ההוא שנקרע מתוך הנפש ממשיך להשתמר בה לאורך הזמן, כחלקיק מאובן שמרחף תמיד בתוכך. הוא יכול להיות נוכח ויכול להיות חד ויכול להיות העדר, והגעגוע יכול להיות עצוב או דוקר או קהה, הכל לפי ההקשר. וכאן, בדיוק כאן, נכנס הקונפליקט.

כי, אתם מבינים, מה שגורם לתחושה הנוראית זו לא רק ההכרה במוות. ההכרה במוות נובעת בדיוק מזה, מהזמן שממשיך לנוע בלי החבר הכי טוב שלכם. ואתם חשים בו זמנית את אותה תחושה בלתי אפשרית לנשיאה. תחושה שבה, אם אתם ממשיכים בחייכם אתם בעצם מתרחקים מהזיכרון של האיש שאהבתם, ואם אתם נשארים ונאחזים בזיכרון אתם מוותרים על חייכם אתם. לתחושה הראשונה, ההמשכיות, אנחנו קוראים 'הדחקה', ולתחושה השניה, ההיאחזות, אנחנו קוראים 'דיכאון', ושתיהן ביחד מהוות מעין קרב קטן, בזעיר אנפין, קרב בתוך הנפש שלכם, שאין ברירה אלא להפסיד בו.

מפני שמה שיקרה, אם תבחרו בהדחקה, אם תבחרו להניח רגע בצד את הזיכרון ולהמשיך הלאה בחייכם, הוא שהמשך החיים ישא בקרבו תחושה תמידית של אשמה: זה לא הוגן שאני חי והוא לא. זה לא הוגן שאני לא עושה מספיק כדי להנציח אותו. זה לא הוגן שאני לא מתעסק בו, בחבר שלי, מספיק. זה לא הוגן שאני ממשיך ככה בחיי ולא זוכר אותו מספיק. זה לא הוגן, אפילו, שבמקום לעמוד כאן ולדבר על חבר שלי, אני עומד כאן ומדבר עלי.

ואם תבחרו בהיאחזות, בניסיון לזכור כל הזמן, בניסיון לרדוף אחרי השבר של הלב שלכם ולאחוז בו, תגלו שאתם לא ממשיכים הלאה בחייכם. כלומר שלהיאחזות יש מחיר שהוא מעבר לכאב של הזיכרון. אתם זוכים לעשות את הצעד המוסרי יותר, אולי, את הצעד הנכון יותר, את הצעד שבו החבר ההוא שהיה חלק מכם ומהחיים שלכם לא נשכח, אלא אתם זוכרים אותו יום יום, ולצעד הזה יש מחיר בחיים שלכם, בנפש שלכם. זה מחיר שקוראים לו דיכאון, אבל הוא לא ריקנות ולא בדיוק חור שחור, אלא ההיעצרות או ההאטה של החיים שלנו בגלל משהו שנמצא או שלא נמצא מעבר להם.

השאלה הזו, שאלת ה'להחזיק' או 'לשחרר', השאלה האם לעצור את הזמן, להקפיא אותו, או להמשיך לחיות, היא בעצם שאלה אחרת, ראשונית יותר, ששואלת: מהי הדרך הטובה ביותר לנצח את המוות? האם הדרך לנצח את המוות היא באמצעות זיכרון שאוחז בעבר הקפוא ומחייה אותו שוב ושוב, או באמצעות המשכיותם של חיים אחרים? בכלל, האם יש דרך, כלשהי, לעשות משהו עם הדבר הזה?

אני לא יודע. אני נוטה לחשוב שהדרך היחידה לנצח את המוות היא באמצעות חיים אחרים. כמו שסופרים נשכחים רק כשאנשים אחרים מפסיקים לקרוא אותם. כמו שניצחון על מחלה הוא באמצעות החזרה לשגרה, וכמו שהניצחון על הנאצים הוא באמצעות ההמשכיות. אני קם בבוקר ולובש ג'ינס ומתיישב לעבודה והולך אחר כך לשתות בירה עם חברים וצוחק וזה ניצחון, זה באמת ניצחון, אבל כל הזמן יש כוכבית לניצחון הזה. יש לו מחיר.

לפעמים, כשאני מרגיש שאחד הקצוות מתחזקים אצלי מדי, שאני יותר מדי שוכח או יותר מדי בדיכאון, אני חושב על משחק השחמט ההוא. אני חושב על זה שאם הייתי מספר לשלום שהפסדתי בכוונה, הוא היה אומר, אז מה זה בעצם שווה, גזבר. מה זה בעצם שווה כל הניצחון שלי אם לא ניסית לנצח. עדיף שתנסה לנצח וזה נכון, כי הרי כל המשחק מיוסד על הניסיון של כל אחד מהצדדים לנצח, ואם אחד הצדדים לא מנסה, אז גם הניצחון של הצד השני הוא לא ניצחון באמת. מה זה בכלל שווה אם אתה לא מנסה לנצח.

אז אני מנסה, והניסיון הזה גם הוא מושך קצת זמן. אני מתקדם בחיי, והזיכרון מלווה אותי כל הזמן. אולי זו, בעצם, הדרך היחידה: להיות נתון בקונפליקט האינסופי הזה, נתון בנסיונות חוזרים ונשנים להמשיך אבל לזכור, לזכור אבל להמשיך. לשלם מחיר מהצד האחד ואז לשלם מחיר מהצד האחר, ושוב ושוב לנסות.

כמו שהבנתם, אין דרך אמיתית לנצח בקרב הזה. ניצחון בקרב האחד, במקרה הזה, פירושו שכחה, ושכחה, בקרב האחר, פירושה הפסד. נתבקשתי להגן כאן על המילה 'לנצח', והגנתי, אבל אני תוהה לעצמי:

האם יש משמעות למילה 'לנצח' כשאתה נלחם, שוב ושוב, מול עצמך?

_______________
(נכתב והוקרא במועדון כתב – Write Club. המילה שנתבקשתי לדבר עליה הייתה 'לנצח'. לא הצלחתי לכתוב על שום דבר אחר)

אין מפטירין אחד הפסח אפיקומן

"חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?"

ופעם אחת חבר שלי התחיל ללמוד בבצלאל בחוג לתקשורת חזותית, ובשנה הראשונה הוא היה נראה כמו כמו ילד שנכנס ללונה פארק ועכשיו הוא רוצה בבת אחת להספיק הכל, לרוץ על כל המתקנים, להשתתף בכל ההגרלות, לבלוע הכל, ככה הוא היה נראה. קרא ספרים וצפה בכל הסרטים ועקב אחרי תערוכות ולמד עוד, ועוד, ועוד, כמו מנסה לשתות את האוקיינוס.

כן, אני יודע, האוקיינוס מלוח. אני מדבר על העיקרון.

וככה הבן החכם מתנהג. הוא מתפרץ (כמו קריימר) לתוך ההגדה, או לתוך ליל הסדר, ואומר תגיד לי הכל! הכל! עדות וחוקים ומשפטים וכל מה שאתה יכול להגיד! ועכשיו!

"וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן."

די הרבה קולמוסים נשברו על השורה הזו, כי מה, כאילו, איזו מין תשובה זו, 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'. הוא רוצה כל כך הרבה, ואתה נותן לו כל כך מעט. איזו הלכה פשוטה, כמעט סתמית. למה זו הדוגמה למה שצריך להגיד לבן החכם. יש לזה הסברים אינסופיים אבל בעיני, התשובה די פשוטה:

ההגדה אומרת משהו אחר. היא אומרת שהתשובה שצריך להגיד לבן החכם צריכה להיות 'כהלכות הפסח'. הלכות הפסח משמשים כאן כדימוי: אתה אמור לו (כלומר, מה שתגיד לו, לבן החכם) כ (יהיה כמו) הלכות הפסח, (שבהם כתוב ש)אין מפטירים אחרי הפסח אפיקומן. כלומר, שצריך לאכול את הפסח על השובע.

זו בעצם התשובה. חבר שלי ניסה לשתות את האוקיינוס כי הוא היה צמא, והבן החכם שואל כל כך הרבה שאלות כי הוא רוצה לדעת. ההגדה אומרת – ספר לו, שידע. ספר לו הכל, עד שירווה את צמאונו. או ליתר דיוק, ספר לו הכל, עד שישבע ולא יצטרך עוד פירור, אפילו לא אפיקומן.

___
(זו דוגמית מתוך ההגדה שלי לפסח. בא לכם גם? ההרשמה כאן:
– מנויי הבלוג במייל יקבלו. אין צורך להירשם במיוחד! –
https://forms.gle/eqijAYB32WtrRUsa9)

בחירות

אבל אני רוצה להגיד לכם שבתור דתל"ש, שאלת 'יש אלוהים' או 'אין אלוהים' היא שאלה משנית בחשיבותה, כמעט לא משמעותית, מול השאלה הגדולה יותר, שהיא השאלה 'למי אתה מצביע בבחירות'. מפני ששאלת 'יש אלוהים?' היא שאלה משמעותית כל עוד היא שאלה, ואחרי שהיא נענית בשלילה – היא כבר לא טורדת במיוחד את מנוחתך. לכן זו שאלה שמעסיקה רק דתיים. יתכן שיש לך דיאלוג עם המשפחה, או עם הסביבה, יתכן שאתה צריך ללמוד דברים חדשים, אבל כל אלה הם עניינים אחרים, לא נוגעים ישירות לאלוהים.

אבל הנה, למשל, אתמול, שתיים בלילה, נעמה מתחתנת ואני בחתונה שלה עם שמיל ועם נועה שהיא, כלומר נועה, דתל"שית בדיוק כמוני, והיא מסתכלת עלי ושנינו שיכורים להפליא, והיא אומרת לי יואב, תגיד, למי אתה מצביע? ואני אומר מה זאת אומרת? נראה לי שאני מצביע ימין, כלומר הימין החדש או ליכוד, והיא אמרה אה, אתה עדיין דתי בתוך תוכך, ואני אמרתי מה פתאום, כי אין דבר שמפריע לדתל"שים יותר מזה שמישהו – במיוחד מישהי, במיוחד נועה, שהיא ג'ינג'ית הורסת – חושבת שהם עדיין דתיים, והיא אמרה אז למה בעצם ימין?

ואז הבנתי, לראשונה, שאני צריך לעמוד מחרתיים – כלומר מחר – מול השאלה האחרת, שהיא לא שאלת האם יש אלוהים או לא, אלא שאלת מי אני ומה אני רוצה לעשות עם החיים האלה. כי כשיש אלוהים זה ברור, מאוד ברור. לא אם יש אלוהים או לא, אלא למי להצביע, או האם אתה רוצה להיות אדם טוב. וכאילו בתור דתי ברור שצריך להיות מענטש, להיות אדם טוב ומוסרי, אבל בתור לא־דתי – למה, בעצם? מה אני מרוויח מלהיות אדם טוב? אולי אני אהיה אדם רע? ככה יהיה לי גם רשע וטוב לו, וממילא כולם מתים בסוף ואין שכר ועונש אז מה זה משנה, בעצם, מה זה משנה.

הנה, אני אתן לכם דוגמה. הנה נועה, לנועה יש חבר, היא לא אוהבת את חבר שלה, אני לא אוהב את חבר שלה, חבר שלה לא אוהב אותה. ואתמול, אחרי החתונה, חיכינו שנינו למונית שיכורים מהתחת, סליחה שאני מדבר ככה אבל זה מה שזה היה, ואז היא נישקה אותי ואני אותה. זה הגיוני, היה ריח כזה של פריחה באוויר והיינו חייבים לעשות עם זה משהו. אבל רגע, היה מותר לנו לעשות את זה? ואם היא נפרדת ממנו היום? והשאלה החשובה – מה זה 'מותר', מותר של מי? כל הדוגמה הזו תיאורטית לחלוטין, כמובן, אבל אתם מבינים את הכוונה שלי. יש כללים כלשהם. יש חוקים חברתיים. אבל האם צריך לקיים אותם? האם זה מה שמשנה?

והנה נניח מחר בחירות. ברור לי להצביע ימין, כי ככה גדלתי. אבל רגע, אולי זה בעצם אותו העיקרון? אולי זה מסורת שגדלתי לתוכה כי ככה, ושטפו לי את המוח כי ככה, והכל ברור לי כי אני כל כך הרבה זמן ימני ומצביע ימין, אבל אני צריך להתנגד לזה? אז מה בעצם אני אמור להצביע, להצביע חד"ש? אני מבין שמה שאני צריך לעשות הוא לעבור בין המפלגות ולהשוות עמדות וכל זה, וברור שיש לי דעות בשאלות כמו דת ומדינה או כלכלה. לא דעות מוצקות ומבוססות. אתם יודעים, דעות של אינטואיציה. אבל בשאלות הגדולות יותר, שאלות של 'מה אני רוצה שיהיה פה' ו'למה דווקא פה' ו'מי אתה בכלל', לכל אלה אין לי תשובה.

וזה מה שאמרתי לנועה אתמול בלילה שהיה גם היום בבוקר, על הסיגריה שאחרי. אמרתי לה, אני לא יודע למה אני עושה את הדברים האלה בכלל, אני לא יודע מי אני, ונועה אמרה למה זה משנה, בעצם, ואני אמרתי כי אני לא יודע אם מה שאני עושה הוא טוב או רע, ונועה אמרה למה זה משנה, בעצם, ואני אמרתי כי אחרת, נועה, אחרת אני אבוד. מה אני אעשה עם החיים שלי בכלל. ונועה אמרה נו, זה מה שאמרתי לך אתמול, כלומר היום, שבתוך תוכך אתה עדיין דתי. ואמרתי לה אבל נועה, אין אלוהים. תראי אותי ואותך ככה, אם היה אלוהים את חושבת שהייתי עושה משהו כזה? ונועה אמרה לא הבנת כלום. להיות דתי זה לא להאמין באלוהים. כלומר אולי כן, גם, אבל זה בעיקר הסיפור של המסורת וזה שאתה כל כך מכיר משהו והכל ידוע לך וברור לך מה לעשות ואיך לעשות.

זהו, זה הסיפור, ומחר אני הולך להצביע. וחשבתי שאני הולך להצביע לדתל"ש כי גם בני גנץ הוא דתל"ש, אבל זה כנראה לא יקרה. אני אצביע לאיזו מפלגה אידיאולוגית, כי נועה צודקת לגבי. משהו בתוכי עדיין גדוש אידיאלים. אבל היא טועה לגבי השאלה אם אני דתי או לא, וגם לגבי השאלה מה זה אומר להיות דתי, בעצם. כי גם לחילונים יש מצפון. הוא פשוט קצת אחר. ולהיות חילוני זה לא אומר להיות נטול ערכים, אלא שהערכים שלי הם לא מעלי, הם אני. ולכן מחר אחרי ההצבעה אני מתקשר לנועה ואומר לה יאללה, נועה, בואי כבר נהיה ביחד, והיא תאמר לי אבל איך אני הולכת לעזוב את עמיחי (ככה קוראים למניאק, עמיחי. גם דתל"ש). אנחנו כל כך הרבה זמן ביחד. הוא מכיר כל פיפס בי ואני מכירה כל פיפס בו. ואני אגיד לה אה, נועה, את בעצם דתיה בתוך תוכך. וזהו, ככה היא תבוא.