כסף

חברים פוגשים אותי לאחרונה ברחוב. ראינו, הם אומרים. אנחנו עוקבים מרחוק. סדנאות, אתר חדש וזה, אנחנו רואים. נראה שמצליח לך, לא? ומה, אנשים באמת באים? כותבים? והסופר הגדול הבא, הוא שם? הם מגיעים אליך, הכותבים הטובים? והאתר החדש, ראינו, תתחדש. ואני אומר תודה, כי תודה. באמת תודה. צריך להודות על שהחיים מאירים. אסור להתרגל. זה לא מובן מאליו, אבל–
 
אני חושב הרבה על כסף לאחרונה.
 
סופרים לא אמורים לחשוב על כסף. אני יודע שהם לא אמורים לחשוב על כסף, ובראיונות בידיעות אחרונות מדי פעם מופיעים משוררים ומהרהרים על דלות החומר, על ההכנסה הפעוטה שלהם, על הבית המתקלף, אבל אני לא רוצה לתת לחיים לחמוק מהאצבעות שלי, ואני חושב על כסף. אני מוציא קבלות. אני מנסה לחשב עלויות תקורה. אני בודק אם כדאי קופת גמל להשקעה כאן או שם. אני חוסך לפנסיה.
 
לפעמים אני מרגיש כאילו התבגרתי, פתאום. זה לא קשור לעצמאות, דווקא. זה שילוב של הכל. של הנישואין, של המחשבה על העתיד, של החיסכון, של השאלה 'איזה חיים היית רוצה לחיות', והשאלה המיידית, שאחריה, 'מה אתה עושה בשביל להגיע לזה'. לכל עשייה יש מחיר, והכתפיים מתקשחות כדי לשאת עליהן את ההחלטות, כדי לשלם את המחירים. ההתבגרות הזו מורידה אותי לקרקע, נועצת אותי בכל הכח אל העולם הזה.
 
אמרתי אתמול למעיין. ישבנו על הדשא באוניברסיטה, ואני אמרתי, אתה יודע, הפכתי ל'בעל בית'. בישיבה היינו צוחקים על הבל'בתים האלה, שחיים חיים רגילים כל כך. הולכים בבוקר לעבודה, חוזרים בערב, מדברים על השקעות עם חברים בשבת אחרי הצהריים, ובשבת מתפללים במניין ותורמים קצת כסף לישיבות. ואמרתי לו אתה יודע, בשבתות אחרי התפילה אני פותח ולומד קצת על הפרשה; פעם אחת קבועה בשבוע. יושב, פותח ספר, מנסה לפרוש כנפיים בתוך כל האבק הזה.
 
זה לא רק העניין של הכסף, אני חושב. זה כל העולם. זה הפעולה בעולם שהופכת דברים לממשיים. ובתוך זה, איך משמרים את הלחלוחית, איך מצליחים שלא לשקוע אל הקרקעית, שלא לשעבד את עצמינו אל העבודה ואל התארים. איך מצליחים לזכור שיש רקע לעולם, שיש עומק, שהצבעים עזים, שיש מקומות שלא היינו בהם ומחשבות שעדיין לא הספקנו לחשוב.
 
אני לא יודע.
 
בינתיים אני עושה לעצמי תזכורות. אני מסתכל על השמיים, לפעמים, ולפעמים על הארץ, ולומד לעצמי ושומע שיעורים וקורא ספרים ומנסה לחשוב עם חברים על העולם הזה, ועל רשת הקורים הדקה שעליה הוא מונח, ואת הסדנאות הפכתי לקצת פחות טכניות, לקצת יותר משמעותיות. אנחנו חושבים על העולם. מנסים לראות: מהו שבר. מהי מנורה. מהו אור.
 
ואתמול, רציתי לומר, יוני אמר לי שהוא חושב שזה קצת כמו ללכת על חבל. אתה יכול ללכת על הרצפה, אבל בכך אתה מקורקע. אתה יכול לעוף לשמיים, אבל זה ללכת לאיבוד. להיות יוצר זה קצת ללכת על חבל; להתהלך בגובה, לנסות שלא ליפול, לנסות שלא לנסוק מדי. ואני אמרתי כן, נכון, אבל כמה אפשר ללכת בשיווי משקל. מתי יבוא כבר מקום שקט שעליו תונח הנפש, ויוני אמר אתה יודע, אולי אין כזה בעולם. אולי רק הנפש בעצמה יכולה להיות מקום שקט, ותו לא.
 
ככה יוני אמר.
 
ויוני הוא יוצר אמיתי, שהנשמה שלו קרועה מנשמת העולם, אז הוא כנראה יודע.
מודעות פרסומת

מוסף

מאז שיצא מהישיבה אבישי לא למד כלום. כלום כלום, ממש שום דבר. התפלל, בטח, ושמר שבת ונגיעה וכל מה שצריך. אבל ללמוד לא למד ממש כלום. הוא נרשם לוואסאפ היומי רק בשביל לסמן אותו כנקרא, וקיבל עדכונים במייל לבוגרי הישיבה (הגיעו ישר לספאם), אבל לא היה לו מוחין ללמוד. מוחין זה מצב נפשי, הוא אמר לרננה כששאלה אותו בוקר אחד אם הוא רוצה ללמוד איתה גמרא. כמו מצב רוח, אבל בנפש. מה ללמוד גמרא? למי יש מוחין.
 
האמת הייתה שהוא דווקא התגעגע לגמרא, אבל רננה הייתה – ובכן, היא הייתה מתחילה. זה לא שהוא התנגד שנשים ילמדו גמרא, אדרבה, שילמדו גם, אבל נו – לא יודעת ארמית. לא מבינה את המהלך, את הפיסוק, איפה זה התוספות ואיפה זה רש"י, לאן פונים כשלא מבינים משהו. זה הרגיש לו כאילו הוא משחק כדורגל עם ילד. זה חשוב, ללמד ילד לשחק כדורגל, אבל זה יותר מתיש מאשר כיף. זה לא מושך. הו, לא. במקום זה הם ראו סדרות. עם סדרות הוא היה דווקא בסדר.
 
אז לא צריך, אמרה רננה.
 
הוא חשב שהיא נעלבה. כלומר זה היה ברור, היא נעלבה, אבל הוא חשב שהיא נעלבה באופן יותר עמוק. כאילו הוא חושב שהיא לא יכולה ללמוד גמרא, או משהו כזה. לא ידע איך לפצות אותה, או איך להסביר שזה לא היא, זה שאין לו מוחין. זה תירוץ עלוב, הוא ידע. תירוץ של היצר הרע, אבל המושג הזה, 'יצר הרע', הרגיש לו כמו מושג של בני ישיבות. הוא ניסה לחשוב מה דתיים רגילים, שלא נמצאים בישיבה, עושים: איך הם לומדים. מתי הם לומדים. עם מי, עם נשותיהם? ובכלל, מה לומדים?
 
הוא לא ידע.
 
יותר לא דיברו על זה. אבל שבוע אחר כך, בערב אחד, גילה אבישי שהיום היה ראש חודש שבט. הוא ישב מול המחשב כדי לרוקן את הראש, ובמקביל רוקן את תיבת המייל מהספאם שהצטבר בה במהלך השבוע. בזווית העין ראה את כותרת המייל לבוגרי הישיבה; "חודש טוב!" אמרה הכותרת. את השאר הוא לא ראה, וכבר מחק, ולא היה לו כח לשחזר מהאשפה. במקום זה הוא הסתכל ביומן וראה שהיום, יום רביעי, היה ראש חודש שבט. פאק, הוא אמר; הוא שכח מזה לגמרי. לא אמר לא הלל ולא מוסף. איזה חרא.
 
הרב אורי צדק. הוא אמר, ככה זה, אמר הרב אורי. בפעם הראשונה אתה אנוס. בפעם השנייה אתה מוותר לעצמך. בפעם השלישית אתה בסדר עם זה. בפעם הרביעית אתה אפילו כבר לא חושב על זה; מייצר לעצמך אידיאולוגיה. יום אחד אתה לא מתפלל במניין – אתה לא מספיק, וזה בסדר, זה מותר, אתה סולח לעצמך. למחרת אתה חוזר להתפלל במניין. ואז יום אחד יש משחק בליגת האלופות (זה היה האירוע האהוב על הרב אורי), ואתה הולך לישון מאוחר, ובבוקר אתה מוותר לעצמך כדי לגנוב עוד כמה דקות שינה.
 
וזה היה נכון. בדיוק כמו שהרב אורי תיאר. לא רק במניין. גם בשבת זה היה ככה. גם עם בנות. לא שבנות ישנו אצלו – ברוך השם, לזה הוא עדיין לא הגיע – אבל כן, בהחלט, נשארו עד שעות מאוחרות, ושירה בציבור, וריקודים, ומגע – נו, פה ושם, באקראי, לא מגע של חיבה או משהו, אבל כך דרכו של יצר הרע, קמעא קמעא. והנה כך, בבוקר הוא התפלל בבית, אפילו אמר את כל פסוקי דזמרא במקום לדלג, ושמח שיש לו זמן להתפלל בנחת, והנה כך פתאום —
 
הוא הרגיש את הפספוס בלב. כמו לראות הזדמנות אחרי שהוחמצה, או לפנות לבחורה אחרי שהיא הספיקה להכיר מישהו אחר. מין כזה 'יכולתי, אבל לא', שמביא אחריו את ההאשמה העצמית, את כאב הלב: איך זה קרה. איך זה קרה. מה אפשר לעשות כדי למנוע את הפעם הבאה.
 
אם היה מתפלל במניין זה לא היה קורה.
 
אם, ואם, ואם, ואם – להתפלל במניין זה סיפור. אפילו בישיבה לא תמיד התפלל במניין. ביישוב לא היו מניינים אחרי שמונה. הספקת, מה טוב. קמת מאוחר? הגג של הישיבה פתוח בפניך לתפילת יחיד. בחורף אפשר להתפלל בעזרת הנשים. אבל בישיבה היה סדר יום שיחזיק אותך. חברים, לימוד משותף. כאן, בחיים האמיתיים, לא היה כלום. זה היה לא ריאלי להבטיח לעצמו להתפלל כל יום במניין. בשבתות, בטח, אבל כל יום זה מוגזם.
 
אני כועס על עצמי, הוא אמר לרננה למחרת בערב. היא באה אליו אחרי הלימודים, והוא סיפר לה. אמר: שכחתי.
 
איך שכחת, אמרה רננה.
ככה זה, אמר. הוא הרגיש שהיא מאוכזבת ממנו, אבל לא ידע איך להסביר; לא מתפללים במניין, סופרים בספירה לועזית, בסוף מתרגלים, השגיאות הופכים הרגלים, ההרגלים הופכים חוקים, החוקים נדחקים אחור. בסוף שוכחים.
היא צחקה. אפילו אני לא שכחתי, היא אמרה. הוא הרגיש כאילו היא צוחקת כדי לנחם אותו, אבל בתוך תוכה היא מאוכזבת. חשבה שאני יוצאת עם בנאדם שיש לו עמוד שדרה, שלא נכנע לעולם, ובסוף גילתה שהוא עוד מאותו הדבר. שהזרם נשא גם אותו.
 
החלטתי ללמוד דף יומי, אמר לה בהחלטה של רגע.
החלטת? אמרה רננה. ממתי?
מאז השיחה ההיא, הוא המציא. מלפני שבוע אני הולך עם זה בראש. אולי להצטרף לדף היומי. רוצה להצטרף אלי?
אני? התבלבלה. אני לא יודעת ארמית.
יש כאלה חוברות עם תרגום, הוא אמר. לא צריך לדעת ארמית, רק קצת יידישע קאפ בראש. יש לך מזה בשפע.
טוב, היא אמרה. היה ניכר שהיא מנסה לשמור על איפוק, כאילו כך דרך הטבע, אבל בתוך תוכה היא מתרגשת.
היא שאלה, נתחיל עכשיו?
השעה הייתה עשר בלילה, אבל אבישי לא רצה לאכזב אותה. כן, הוא אמר.
 
במקום לראות סדרה הם למדו אצלו על הספה בחדר. בדיוק התחילו את מסכת עבודה זרה, לפני אידיהן, הוא אמר, והסביר – לפני החגים, והיא אמרה – אה, זה כמו השבוע של כריסמס, והוא אמר, בדיוק, והזמן עבר כפי שהזמן עובר.
 
השעה הייתה מאוחרת למדי כשהם סיימו. הוא הלך לשירותים וכשחזר, ראה אותה מתעפצת על הספה, לא ממש ישנה, לא ממש ערה, והתלבט איך להעיר אותה. לגעת בה, לא שייך. לצעוק, לעשות רעש – אפשר. הוא ניסה לקרוא לה, אבל היא שקעה לאט לאט בשינה, מתקפלת לתוך עצמה כאילו היא בעולם פרטי, משלה. הוא הרגיש לא נעים להעיר אותה, כאילו הוא מפריע בעיצומו של אירוע חשוב ובלי סיבה טובה.
 
היא הייתה חמודה כל כך. אם היה יכול, חשב, היה נושק לה.
 
בסוף החליט. הוא הוריד ממנה את המשקפיים, כיסה אותה בשמיכה והשאיר פתק על הכיסא ליד: 'אני בחדר של שלומי. יש קפה בארון וחלב במקרר'. אחר כך הוציא את המזרון המתקפל, העמיס על הגב שמיכה וכרית ונדד לרצפה של החדר של שלומי. שלומי היה עסוק בלראות ליגת האלופות באיזה אתר פיראטי. רננה הלכה? הוא שאל את אבישי בלי להסיר את העיניים מהמחשב. לא, אמר אבישי, היא ישנה אצלי בחדר. באתי לישון אצלך.
 
רגע לפני שנרדם כיון שעון מעורר לשש וחצי, ואחר כך הניח את הראש. חוסר ברירה הופך לויתור עצמי, חשב לעצמו, ויתור עצמי הופך הופך לאידיאולוגיה, אידיאולוגיה הופכת לחוקים, חוקים נשברים מחוסר ברירה. הוא תהה אם בבית דין של מעלה מצוות ושגיאות מתאזנות, או שמעוות באמת לא יוכל לתקון, ותהה אם מוחין הם המצאה של החסידות או שבאמת יש דבר כזה, ועוד תהה אם רננה תהיה בסדר עם זה שתמצא את עצמה בבוקר על הספה בחדר שלו. אחר כך אמר לעצמו מה זה משנה, בעצם, בסוף נתחתן.
 
ועוד חשב: למדתי היום משהו.
 
וכך נרדם.
 
____
(ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי, בירושלים, בעיצומה. בא לכם? כתבו בתגובות 'בא לי' או שלחו לי הודעה :))

לעוף

(לפני הכל – סבב חדש של הסדנאות שלי מתחיל בירושלים ובתל אביב. אם בא לכם, אני אשמח שתבואו. יש כאן פרטים).

א.
התמונה הזו מראה את המרפסת של יעל משאלי, שבה התארחתי לפני שבוע לסדנת כתיבה חד פעמית. התמונה קצת עושה עוול עם המרפסת; היא הרבה יותר יפה ממה שהיא נראית בתמונה. חוצמיזה, חסרים פה האנשים, רחש הדפים, הקול הרועד שלי מקריא מסה של מופסאן, הקול הבטוח של יעל מחייך לכל המשתתפות והמשתתפים, האנשים המקריאים, התגובות המהוססות והבוטחות — כל מה שהופך את הסדנה לסדנה.

אבל הנה, תראו, מרפסת. בוקר. מיחם עם קפה מחוץ לתמונה. לימונים מהעץ. תראו איזה יופי (וזו גם הזדמנות להמליץ על הדף שלה, ולקרוא את מה שהיא כותבת, ואפילו ללכת למרפסת ולשבת ולפרוק קצת את העול שעל הלב. יש אצלה אפשרות כזו, בחיי).

ב.
כתבתי לפני שבועיים סיפור על לסביות דתיות. מישהי ביקשה. קצת סירבתי, בהתחלה, כי חשבתי – מי אני ומה אני מבין. אבל היא ביקשה שוב ושוב, אז כתבתי והעליתי לפייסבוק ולכאן. כאן, בהתחלה, היו התגובות 'איך אתה נותן לזה לגיטימציה' (אחר כך נוספו גם אחרות). בפייסבוק אנשים תייגו זה את זו והוסיפו לבבות. מישהי כתבה לי בפרטי שזה בכלל לא ככה ומה אני מבין. מישהי כתבה להפך, איך כתבת מדויק, לרגע היה אפשר לחשוב שאתה לסבית דתייה.

ג.
זה הזכיר לי איך לפני חודש, בערך, כתבתי איפשהו בפייסבוק, באיזה שרשור העצמה עצמית שכזה, תקשיבו, אני חושב שאני יודע להעביר סדנאות. שאני לא רע בזה, לכל הפחות. אני חושב שאני גם יודע לכתוב. וכמה מגיבים כתבו לי משהו כמו, מה אתה כותב 'לכל הפחות', תפסיק לעוף על עצמך. ומישהו כתב, כשאני קורא משהו כזה זה רק מוריד לי את החשק ללכת לסדנה שלך. ומישהו אחר כתב, לא עשית עלי רושם שאתה כזה כותב טוב.

וזה גמר אותי. לחלוטין. חודש וחצי שלא הצלחתי להתקדם מילה בספר. בראש שלי ישבו שלשת המגיבים האלה כמו יתוש טורדני. באתי לכתוב, והם מזמזמים. ולא הצלחתי. באמת, לא הצלחתי. חודש וחצי שלא הצלחתי לסיים סיפור, שלא לדבר על פרק.

ד.
אבל לפני שבוע הצלחתי סוף סוף לסיים סיפור. ובסדנה, פתאום, יעל אמרה לי וואי, אתה ממש ממשב טוב, אתה מקצועי, ולרגע התבוננתי על עצמי ואמרתי לעצמי כן, זה נכון. אני מקצועי. יש לי דף עסקי והוא מצליח. יש לי משתתפים מרוצים. רוב המשתתפים בסדנאות שלי רוצים להמשיך לסדנאות נוספות, ונוספות, ונוספות.. אני פותח מחר הרשמה לשלש סדנאות נוספות. אני יודע למשב. אנשים אוהבים את מה שאני כותב.

חזרתי הביתה, התיישבתי למחשב והתחלתי פרק חדש בספר, ולאט לאט הרגשתי איך הכנפיים שלי משתחררות מהקרקוע הארוך שאחז בהם. ואמרתי לעצמי, אתה יודע מה, יהודה, מותר לך לעוף על עצמך, זה בסדר. אתה לא תלוי במגיבים האלה. אתה אדון לעצמך.

ואמרתי, אני רוצה לעוף והנה, הנה, אני עף.

 

לכתוב סיפורים זה להיות לבד

ישבתי היום עם סופר מוכר לקפה של בוקר. לא היה לנו איפה לשבת, אז מצאנו את עצמינו בבית מורשת בגין, שותים אמריקנו עם קצת חלב (הוא) או אספרסו כפול ארוך לא-שרוף (אני), בוהים בחומות העיר העתיקה. ואז הוא אמר תשמע, יודה, כבר הרבה זמן שאני לא מצליח לכתוב. אנשים לא מאמינים לי, אבל שנים לא כתבתי. אני רק מוציא לאור דברים שכתבתי פעם. אנשים לא קוראים. לא קונים ספרים. מה הטעם בכל זה.

ואמרתי לו תקשיב, יקירי, גם אני לא כתבתי כבר המון זמן. והוא אמר – אבל פייסבוק. ואני אמרתי לו – כן, אבל גם אתה. והוא אמר כן, זה נכון. ואני אמרתי אבל אתה יודע למה אנחנו הולכים לפייסבוק, והוא אמר, בשביל הקוראים והלייקים והתגובות? ואני אמרתי לא, כלומר כן, זה חלק מזה, אבל בעיקר כי לכתוב סיפורים זה להיות לבד.

אף אחד לא אומר לך את זה כשאתה מתחיל, אמרתי. אומרים 'וואי, איזה יופי אתה כותב', ואומרים 'תקשיב, אולי תעשה עם זה משהו', ואומרים 'אתה יודע, הדמות ההיא? היא לא כל כך טובה'. אבל הכתיבה, הכתיבה עצמה? היא כמו ללכת לטיול ארוך, ארוך, אינסופי, לבד. אין את מי לשתף, אין עם מי להתייעץ, ספק אם בכלל אפשר.

יש עוד יצירות אמנות שהן יצירות בודדות, זה נכון. מוזיקאי מתאמן לבדו, וציירים מציירים לבדם, אבל מוזיקה אפשר גם לעשות ביחד, ולצייר אפשר ביחד, במפגשי ציור, וקולנוע עושים בעשרות אנשים ואפשר כולם לשבת בצהריים לארוחת צהריים משותפת ולחלוק ביחד את התהליך, להסתלבט על הפאדיחה של שחקן המשנה, לבקש שיעבירו את המיונז. זה לא נכון, כמובן, כל היוצרים הם בודדים, אבל יש דברים שהם בודדים פחות.

ולכתוב סיפורים –

יש חדר, ובחדר יש כיסא ושולחן וכלב קטן וכחוש ושולחן עבודה ושקט, והמון כוסות עם משקעי קפה שחור ומילים שרצות על מסך המחשב, וזהו. השאר ריק.

מדי פעם אתה רוצה לקום ולחלץ עצמות ולשחרר את הנפש מהכיווץ שלה, אולי להריץ בדיחות עם מישהו במטבחון, אבל במטבח אין כלום חוץ מקומקום שמביט עליך בתימהון, ואתה רוצה להגיד למישהו תשמע, פתאום הבנתי את ציר העלילה המרכזי של אחת מדמויות המשנה, אבל חברים שלך עסוקים בדברים אחרים ולך תכניס אותם עכשיו לתוך הסיפור ותסביר למה זו הבנה כל כך חשובה.

ככה זה, אמרתי. על מה שאתה עושה כל היום? אי אפשר לדבר. או לשתף, או להתייעץ. אין עם מי. אין איך. מה, תתן למישהו לקרוא עכשיו ארבעים אלף מילים של סיפור לא גמור? נו, זה מה שאמרתי. זה המלכוד שלי. אני כל היום בפייסבוק כי לכתוב סיפורים, לכתוב סיפורים באמת, זה להיות לבד.

והסופר הזה אמר, אז למה אתה ממשיך?
ואני אמרתי, איזו ברירה כבר יש.
והוא הנהן ושתה את שאריות האמריקנו ואמר כן, זה נכון.

שבר ותיקון

הרב חיים נבון כתב (שוב) על מוסד המשפחה, בתגובה לרב אילעאי עופרן: האם המשפחה המערבית קורסת? האם ה'משפחתיות' קורסת? הרב עופרן טוען שלא, כיון שאנשים יותר ויותר מקבלים את ילדיהם כפי שהם ולא מנדים אותם. הרב נבון טוען שכן, כיון שהמשפחה כבר אינה היחידה הבסיסית של החברה.

אינני יודע להכריע בשאלה הזאת, אבל אגב כך נזכרתי באחד הפרדוקסים הגדולים של דור הY; הדור שלנו מואשם בהיותו נרקיסיסטי, אבל הוא גם הדור הכי צמחוני, אכפתי לזכויות אדם, דואג לעוולות ברחבי העולם וכן הלאה. אם אנחנו כל כך עסוקים בעצמינו, איך זה שאנחנו כל כך אכפתיים?

אפשר לומר, כמובן, שאנחנו פשוט לא נרקיסיסטיים, ולהתעלם מהקולות שמשמיעים ההפך. אפשר לומר גם את הצד השני – שאנחנו אכפתיים, אבל רק בשביל לטפח את עצמינו. האמת, לעניות דעתי, מורכבת יותר. ועיקרה – כשיש בעיה, אנחנו תופשים את הבעיה בעולם סביבנו, ואת עצמינו כמושלמים.

זה לא בדיוק נרקיסיזם, גם לא אגוצנטריות; זו העדר האופציה שאני טועה, או מבין לא נכון, או זה שעשה את הצעד השגוי במערכת היחסים. זו המחשבה שאני תמיד צודק. שאם אני לא מובן, הבעיה היא במי שלא הבין – ולא בי, שלא הייתי ברור מספיק, וכן הלאה וכן הלאה. ממילא, מה שנשאר לתיקון – כדי לפתור את הבעיה – זה העולם, המשק או בן / בת הזוג. האשמה לעולם לא תהיה בי.

זה מזכיר לי את אבא שלי, שהוא אדם חכם ומתנגד באופן עקבי להחלפת מוצרי חשמל. אם אפשר לתקן משהו, הוא אומר, תתקן, אל תחליף. אבל זה אותו מחיר, אני אומר לו, והוא אומר – עדיין, לתקן. התפישה של 'להחליף' תופשת את העולם כמורכב משתי עמדות אפשריות: מושלם או מקולקל. תנור האפייה שלי יכול לעבוד כהלכה או להיות טוטאל-לוס, אין פוזיציה אחרת.

זה בסדר גמור כשמדובר במכשירים או ברהיטים, אומר אבא שלי. אבל מה לגבי בני אדם? מה לגבי זוגיות? האם זוגיות יכולה להיות רק בשתי הדרכים האלה – מושלמת, או כשלון טוטאלי? אם לא תכיר באופציית התיקון – הוא אומר, וכמדומני שהוא גם צודק – הרי שזוגיות שעולה על מסלול שגוי, הסוף היחיד שאפשר לה הוא גירושין, וילד יכול להיות או בפנים או בחוץ – מבלי להכיר בעובדה שהוא יכול לשגות, ואנחנו צריכים לחנך אותו.

נראה לי שהדברים תלויים אחד בשני. כלומר, התפישה שאני מושלם נובעת מתוך האופציות הבינאריות, מהעדר היכולת שלי להיות 'בערך'. וכך אני, למשל, גרוע מאוד מאוד בעבודה אחת, וטוב מאוד מאוד בעבודה אחרת. גרוע בתור חייל קרבי, מעולה בתור חובש, וכן על זו הדרך. כשהסיכום הכולל הוא שאני מושלם – וכל מה שאני צריך זה שהעולם יתן לי אפשרות להפגין את זה.

אם יש בעיה בתפישה הזאת, היא אינה במציאת העוולות בעולם – להפך, זה דבר טוב. והקריאה לצדק, גם היא דבר טוב, והשאיפה שהעולם יהיה טוב יותר – גם זה דבר טוב. הבעיה היא בהעדר האפשרות שהמצב אינו בינארי, כלומר, שהעולם אינו מושלם אבל גם אינו קטסטרופה, ואנחנו איננו נוראיים אבל גם איננו מושלמים, ושהמשפחה לא בקריסה טוטאלית, אבל גם לא במצב הטוב ביותר שהיא הייתה מעולם. ואת שני הצדדים – גם את העולם, אבל גם את עצמינו – יש לתקן.


הדברים שלעיל נכתבו מתוך הנחה שאפשר ואני טועה. מוזמנים לטעון את זה בתגובות.