Archive for the 'הרהורים' Category

קריסת הגבריות (א)

1.
מראיינת: תאר לי מהי קריסת הגבריות בעיניך.
מרואיין: זה בעיקר חד המימדיות של הדימוי שלי, את מבינה?

מראיינת: לא.
מרואיין: תארי לעצמך מישהו שלא רוצה לשכב עם מישהי, כן? הוא לא רוצה, מאלף סיבות. הוא עייף, הוא לא אוהב אותה, הוא לא יודע מי היא. כל סיבה. אבל היא רוצה. עכשיו – הוא לא יכול להגיד שהוא לא רוצה. יותר מזה, הגוף שלו אומר לו 'אני רוצה! אני רוצה', והוא לא יודע להגיד מול עצמו – איך יכול להיות שאני רוצה ולא רוצה בו זמנית? כנראה שאני רוצה. והוא אומר בסדר, והוא שוכב איתה. וזה יוצר אצלו פיצול גוף ונפש, אבל הוא לא יודע על זה, כי מבחינתו הגוף והנפש שלו אומרים תמיד את אותו הדבר, וזה תמיד לרצות, וזה תמיד לתפקד.

מראיינת: אתה בעצם מאשים את הנשים בדימוי הגברי?
מרואיין: זה לא הנושא. את מתייחסת ליחס בין המינים. אני מתייחס ליחס של הגבר אל עצמו, כגבר. הוא חייב להיות בשליטה כל הזמן, אחרת הוא לא גבר. הוא לא יכול שלא לתפקד.

מראיינת: זה בגלל שגבריות היא חד מימדית?
מרואיין: זה בגלל שהוא תמיד במוקד. תמיד זה שמביט, אף פעם לא מוקד ההתבוננות. לכן הוא חד מימדי. לנשים יש אלף דימויים שונים, כי המין הגברי הביט בהם כל הזמן.

מראיינת: שוב זה כרוך במבט הנשי על הגברים.
מרואיין: אני יודע, אבל זה לא הנושא. הנושא הוא הגבריות במבט פנימה, ובמובן הזה לגברים אין פנים נוספות. הגבריות קיימת רק בעמדה אחת, וכל שאר העמדות מודחקות או לא מודעות. למשל, הוא לא יודע שיש הבדל בין גוף ונפש. הוא לא יודע שזה שהגוף שלו רוצה מין, זה לא אומר שהנפש שלו רוצה מין. הוא לא יודע להיות קשוב לגוף שלו. וכשמשהו משתבש, הוא לא יכול להגיד 'לפעמים אני ככה ולפעמים אני לא', כי אין לו פנים.

מראיינת: אז מה עושים?
מרואיין: זו קריסת הגבריות. כי אין דימוי חלופי. גברים חלשים לא קיימים כגברים. הם קיימים כבני אדם, אבל בני אדם שלא שווים יחס, את מבינה, הם לא גברים אמיתיים. גם כשהם חלשים, או 'גברים חדשים', הם גברים חדשים אקטיביים. פעילים. מתפקדים. זה מחייב את כל הגברים להיות חד מימדיים כל הזמן.

מראיינת: זה באמת נכון לכל הגברים?
מרואיין: אני יודע לדבר רק על עצמי.

מראיינת: יש לך בת זוג? אולי זה העניין.
מרואיין: אין לי בת זוג קבועה.

מראיינת: אבל אתה מודע. אתה יודע להגיד את המילים האלה.
מרואיין: רק כשאני בחוץ. אבל כשאני בפנים, בתוך הסיטואציה – אין לי לאן לסגת. אני תמיד אותו הדבר.

מראיינת: אתה רוצה לעשות משהו כדי לשנות את זה?
מרואיין: אני מרגיש שלא הבנת אותי בכלל.

2.
מראיינת: תאר לי מהי קריסת הגבריות בעיניך.
מרואיין: מה זה קריסת הגבריות?

מראיינת: לא יודעת, תגיד אתה.
מרואיין: אני חושב שאת מדברת בעיקר על הגבר החדש, הלא-קלאסי, ההטרוסקסואל, הרגיש, המטופח והפגיע, והצורה שבה הגבריות הקשוחה והקלאסית שלו עוברת איזה שינוי למשהו שבעינייך הוא 'לא גברי'. ואז הגבריות קורסת.

מראיינת: אתה חושב שזו קריסת הגבריות?
מרואיין: לא. אני חושב שזה חרטא.

מראיינת: מהי גבריות בעיניך?
מרואיין: המחשבה שאני מרכז העולם ואנשים הם דמויות משנה בחיים שלי. כלומר שסקס הוא סיפור של גבר שצריך לספק את עצמו, או שהמטרה של האנשים סביבי – משפחה, חברים – היא שאני אצליח בחיים ואגשים את עצמי, והם העוזרים שלי.

מראיינת: ומהי קריסת הגבריות בעיניך?
מרואיין: לא חושב שהיא קורסת. אני חושב שלהפך, הנשיות קורסת.

מראיינת: תסביר.
מרואיין: אני סתם משתמש במושגים 'נשי' ו'גברי' כי את מתעקשת, אבל בגדול הסיפור של הגברים לאורך ההיסטוריה הוא להיות המוקד, והנשים הם הסייד קייק, דמויות הלוויה בחיים שלהם. המעבר להעלאת נשים למרכז, או – ליתר דיוק – המעבר של כל אדם להיות המוקד של חייו, גברים כנשים, גורם לכל אדם לחיות רק את החיים שלו.

מראיינת: איך זה בא לידי ביטוי?
מרואיין: למשל, המחשבה כאילו יחסי מין הם שני סיפורים מקבילים, שבו בן או בת הזוג מיועדים לעזור לי להגיע לסיפוק, ובמקרה שנינו יכולים לעשות את אותו דבר כדי שכל אחד יסופק במקביל. או, במקביל, המחשבה ההפוכה – שהמטרה שלי ושל היחסים היא לגרום לסיפוק של בן או בת הזוג, והצלחה שלו או שלה – זו הצלחה שלי. אבל עדיין, הצלחה שלי. כלומר, שיחסי המין הם סיפור שלי. כל זה במקום המחשבה השלישית, שאין מטרה בכלל, והיחסים הם אקט זוגי שקיים רק בשביל עצמו.

מראיינת: אז למה הגבר הישן משתנה לגבר החדש?
מרואיין: זו פשוט צורה חדשה למקם את עצמו במרכז. בעולם שמתחרה על תשומת הלב, פגיעות היא צורה לעורר הזדהות. כשאני הופך להיות רגיש, אנשים מעריכים אותי על היותי רגיש – כמו שפעם העריכו אנשים על היותם לא-רגישים. כשאני אומר שכואב לי, אנשים – שרוצים בעצמם להיות רגישים – מביעים אמפתיה לכאב, ואני מקבל את תשומת הלב.

מראיינת: אתה חושב שהמעבר הזה טוב או רע לגברים?
מרואיין: אני חושב שהגברים הם לא הסיפור פה.

3.
מראיינת: תאר לי את קריסת הגבריות בעיניך.
מרואיין: קריסת הגבריות. מה זה בעצם אומר, קריסת הגבריות. נניח שיש לך גיבור-על, כן? נניח שיש לך גיבור-על שפתאום צריך לאסוף את הילדה הקטנה שלו מהגן. אז הוא נוסע ברכב המשוגע שלו וחונה על חצי מדרכה והולך בחזה מתוח להוציא את הילדה מהגן, ופתאום הגננת אומרת לו שהילדה עשתה בתחתונים באמצע הגן והיא מבויישת. אז הוא הולך אל הילדה ולא יודע מה לומר לה, כי מה אומרים לילדה שעשתה בתחתונים? אז הוא מחזיק ביד שלה ואומר לה שזה בסדר ושעכשיו הם ילכו הביתה וינקו את הכל, וככה הוא הולך ברחוב עם הבת הקטנה שלו והם יושבים ברכב, ועכשיו הרכב קצת מסריח.

וזה בסדר, שהרכב מסריח, אבל אחר כך הוא רודף אחרי שודד ומניח אותו על המושב האחורי ואז השודד אומר לו 'וואי, מסריח כאן משתן' וזה נכון, אבל זה מציג אותו באור נלעג, כי אם אתה גיבור-על אתה צריך להיות בשליטה כל הזמן, ובשביל להיות בשליטה הכל צריך להיות סטרילי, אבל המושב האחורי שלך מלוכלך וכולם יודעים את זה, אז אתה כבר לא בשליטה, כאילו לא גבר עד הסוף. והיית אומרת טוב, זה הגבר החדש, אבל הנה כשהוא חוזר הביתה אחרי שהציל את העולם אז אשתו, שהיא גם האמא של הבת שלהם, אומרת לו שהוא פספס את השן הראשונה שנפלה לה, והוא יושב בבוקסר על הספה ובוכה.

מראיינת: האם מותר לגברים לבכות?
מרואיין: כן ולא.

מראיינת: מתי כן ומתי לא?
מרואיין: אני חושב שזה קשור להקשר התפקודי של הגבר החדש, הרגיש-אך-יציב. מותר לו לבכות מדברים שאינם מצביעים על התפקוד שלו (של הגבר. י.ג.) במציאות. מותר לו לבכות מגעגוע, מזכרונות של אבא ואמא. מותר לו לבכות מהתרגשות בסרטים, ספרים, מחזות, מוזיקה – הקשרים תרבותיים כלשהם שאינם מעידים על התמודדות עם העולם המציאותי, או על פגיעה ביציבות שלו.

כמובן, הצד המנוגד הוא המעניין: אסור לו לבכות מתסכול, מייאוש, מפחד או מכניעה. זה מראה שהגבר מתקפל, שהוא נשבר, שהוא צריך להיתמך במשהו. כלומר שהעמדה בה הוא ניצב היא עמדה של נסיגה. במקרים כאלה אסור לו לבכות. וכשהוא בוכה, הוא הולך לעשות את זה בגפו, כדי לא להמצא במצב שמצריך תמיכה או שמראה על הזדקקות.

מראיינת: האם זה מצב בעייתי בעיניך?
מרואיין: את שואלת אותי כדגם מייצג או כפרט?

מראיינת: כפרט.
מרואיין: היית אומרת שלהורים אסור לבכות, אבל פעם אחת בחיי ראיתי את אבא שלי בוכה. זה היה רגע מכונן שכזה, פתאום הבנתי שאבא שלי הוא לא רק אב, עמוד תווך משפחתי, אלא גם בן. הוא יותר 'אדם', את מבינה? פחות 'אבא'. אדם שגם לו יש מערכת יחסים עם אבא ואמא שלו. מאז אני מבין אותו יותר.

מראיינת: לא ענית על השאלה.
מרואיין: אני יודע.

מודעות פרסומת

אם ראשונים כבני אדם אנו כרהיטים

א.
נראה לי ששמפו פלוס קונדישינר זה כמו דתי לאומי כלומר מישהו שהוא גם וגם ושכל השמפואים חושבים שהם סתם חפיפניקים ושכל הקונדישינרים חושבים שהם קשים כמו שמפו, ובטח בתנועות הנוער שלהם אז השמפו"ק המבוגרים אומרים לילדים (שמחלקים בבתי מלון) תקשיבו זה לא שאנחנו מחפפים זה שאנחנו חופפים, והם גם מקריאים להם דברים של אורי אורבך כמו 'בשבחי החינוך השמפו-קונדישינרי' וכאלה, ומדי פעם לאחד השמפו"ק יש משבר זהות והוא לא יודע מה הוא יותר, שמפו או קונדישנר, ואז הוא הולך לבכות לחבר שלו ונכנס לו בעיניים והחבר בוכה גם ובסוף אומר עזוב אותך, אחי, עזוב אותך מהגדרות, פשוט תהיה עצמך.

ב.
ופעם אחת התנור הדו-תאי הלך למאמן והמאמן אמר לו תקשיב אדוני אי אפשר ככה פעם אתה נותן טורבו ופעם צלייה איטית אתה צריך להחליט במה אתה טוב וזהו, והתנור הדו תאי אמר אבל ככה זה אני לא טוב בשום דבר אני רק בסדר בשניים שלשה תחומים, והמאמן אמר אין דבר כזה כל אחד יש לו משהו שהוא יותר טוב בו ומשהו שהוא פחות נניח אתה תמיד שורף את החצילים אבל אתה בסדר עם עוגיות והתנור הדו תאי אמר וואלה יש בזה משהו והלך הביתה ומאז הוא תנור חד תאי ולא עושה חצילים בכלל והוא בסדר עם עצמו כי ככה זה צריך לפרנס משפחה ואי אפשר הכל, ולפעמים כשהוא מתגעגע הוא הולך למכולת וקונה סלט חצילים קלויים אבל כולם יודעים שזה לא אותו דבר

 ג.
תלמה ממליצים לאכול ארוחת בוקר עם פחמימות מורכבות אבל למי יש כח לשמוע על הבוקר פחמימה שמתלבטת בהגדרה העצמית שלה כן כיסוי ראש לא כיסוי ראש יא אללה כבר היה עדיף שתמליצו לאכול ארוחת בוקר עם מיכה גודמן
 ד.
פעם אחת הייתה דלת ובחמישית לקחו אותה יחד עם כל האולפנה לסמינריון ושם עמד אריה המדריך מהישיבה והעביר יחידות עם שמות כמו 'איסור נגיעה' או 'המדרגות הנעות לאן' או 'העגלה המלאה והעגלה הריקה' ואז הדלת הפכה להיות כזו שלא נוגעים בה בקיצור דלת אוטומטית.

עד שפעם אחת היא פלרטטה עם אחד שהיה חלון אבל פתוח והוא אמר לה מה את אוטומטית עושה מה שאמרו לך לעשות כמצוות אנשים מלומדה אולי תחליטי פעם אחת בעצמך מה לעשות

וזה היה נכון אבל מאז היא לא סגורה עד הסוף וגם לא נפתחת בקיצור היא תקועה

אנדי וורהול, פחית מרק

אנדי וורהול, פחית מרק

בדבר לביבות וסופגניות

א.
העולם נחלק לשניים, אלה שאוהבים סופגניות ואלה שאוהבים לביבות. כלומר שני הצדדים מסכימים שמאכלים מטוגנים בשמן הם מתנת האל לבני האדם ושניהם מסכימים שהמאכל השני הוא פשרה ראויה והשאלה העיקרית היא אם שולחים אותך לכל חנוכה לאי בודד ואפשר לקחת רק מאכל אחד מטוגן בשמן, מה לקחת.

והשאלה הזאת היא סעיף של השאלה הגדולה יותר, שאלת התה עם הסוכר או בלי הסוכר, ושתיהן יחד הן הן השאלה של עשיו ויעקב, כלומר אם להיות איש יודע ציד איש שדה או להיות איש תם יושב אוהלים, שזה הסיפור עליו כתב אריק אינשטיין שיש אנשים שכך ויש אנשים שאחרת, והוא אוהב להיות בבית, וכולי.

כי מי שאוהב סופגניות מה הוא אומר, בעצם. הוא אומר תנו לי את החיים האלה בכל מִתְקם ושִפְעתם. תנו לי לחוות הכל ובגדול. אני רוצה לאהוב עד כלות ולשנוא עד לשד העצמות. אני רוצה שכל הפנים שלי יספגו שמן ואבקת סוכר ושוקולד נמס. אם יש למשהו טעם, אני רוצה טעם עד הסוף. הבו לי סופגניות רולדין מופרכות במחירן ובטעמן! הבו לי שוקולד וקרם אננס וסופגניה בחמאה! הבו לי עוד!

את הסיפור שלי, אומר איש הסופגניות, אני רוצה כמו סיפור מתח מורט עצבים, עצום ורב מימדים, שבו אני מחפש את הריבה בכל נגיסה והכל הולך ותופח ומתפוצץ עם הריבה בפה ועם הבצק הספוג עד שהוא הופך למין סאגה עצומה, שנייה רק לסרטים הוליוודיים. והוא אוהב באהבה גדולה את העולם שבחוץ, העצום והרב והנישא, הדרכים האינסופיות, הערים וראשן בשמים, השדות המשתרעים אל האופק וממלאים את הלב גדוּלה.

ומי שאוהב לביבות אומר בעצם מה אני צריך, הוא אומר, תנו לי אפעס קצת בלילת תפוחי אדמה מטוגנת ורסק תפוחי עץ בצד, ואהיה המאושר באדם. אין לי חפץ לא בהרפתקאות עזות גורל ולא במלחמה ושלום, לא בחוויות ריגוש מהסוג שהלב פוקע מהן ולא באהבה אינסופית שסופה סרוויס קורל שלם (במחיר מופקע!) שנזרק כלאחר כבוד מהחלון בקומה השלישית. הו, לא.

הבו לי את הסיפורים שלי מינוריים, אומר איש הלביבות. את האהבה שלי נטולת דרמה, את האוכל שלי נטול יומרות. ולא מפני שהוא לא רוצה אהבה או סיפורים או אוכל, אלא מפני שהוא מכיר בעדינותם של הטעמים בעולם, בנדירותם של חומרי הגלם הטובים שמרכיבים אהבה טובה, ובחוסר היכולת למלא את השאיפה היומרנית הזאת לגדולה אֶפִּית. והוא חובב במידה ידועה את הספה שלו, בבית השקט שלו, ואת הקוים הדקים שמשרטטים את הנינוחות שבין המטבח ובין הסלון.

ומה יפה, אפוא, שאנחנו היהודים אנשים למודי ויכוחים משפחתיים אנחנו, ובפרט בחגים, ועל כן בחג החנוכה נאנחו מחדשי החג אנחה גדולה וראו להכיר בשני הצדדים כאחד, וקבעו להניח את החנוכייה על אדן החלון כדי לספק את שני הצדדים, מן הבית ומן החוץ, ואחר כך ללכת ולאכול גם סופגניות וגם לביבות, ומי שרוצה יפטם עצמו בסופגניות ומי שרוצה יאכל לביבה אחת או שתיים, צפודות ודקות, וטוב לב משתה תמיד.

ב.

תמיד כשאני מכין לביבות – והרי זה קורה לכולנו מדי פעם – נשארת לי בסוף הקערה איזו כמות שיכולה, אם נודה על האמת, להספיק לשתיים או שלש לביבות נוספות שיכולות להטּגן כהלכה, ובכל זאת אני מוצא את עצמי חסר כח לחכות, אוסף את כל הסוף ומלבב לביבה אחת גדולה ומניח בשמן הרותח ואומר יאללה, יאללה.

והאמת היא שכך דרך העולם, כלומר ככל שאנחנו מתקרבים לסוף דבר כך אנחנו נחפזים יותר אליו, כמו אשה שמרפרפת בעיניה על העמודים האחרונים שבספר, או כמו אדם שמגיע הביתה ואת המדרגות הוא עולה בריצה. והלא יכול היה לרוץ את המקטע המישורי ברחוב, ולא את המדרגות קְשות הטיפוס, ובכל זאת הוא רץ את המדרגות, מפני שהסוף נראה בעיניים ומפני שהלב מושך אל השלמות.

ומה זה אומר, הלב מושך אל השלמות. זו הסיבה שהורים מתרגשים כשהם רואים שאצבעות רגלו של התינוק הן קטנות אך שלמות, וזו הסיבה (אחת מהן, בכל אופן) שאיש ואשה נישאים זה לזה, וזו השאיפה הגדולה של העולם אל הגאולה ונמר עם גדי ירבץ, ומהצד השני – זו גם הסיבה שעצים בשלכת ממלאים אותי בגעגוע; מפני שהם חסרים.

כללו של דבר: על אף שהיינו רוצים להאמין שאנחנו מושלמים ושלמים, עדיין בתוך תוכינו אנחנו חסרים, ואת השלֵמות אנחנו מחפשים בעולם שמחוצה לנו. וברגע שאנחנו מתקרבים אליה, ורואים ממש את הדברים עומדים לקרות ואת הסוף השלם העתיד לבוא, אנחנו אומרים נו, שיבוא כבר, כבר לא כל כך אכפת לי איך זה יקרה, רק שזה יקרה. או, במילים מקובלות יותר; יאללה, יאללה.

סיפורי צדיקים ואנשי מעשה

א.
הרב'ה מקוצק אמר שאלוהים נמצא היכן שנותנים לו להיכנס, אבל פעם אחת אלוהים הגיע לסוכה של משפחת מלאכי יחד עם כל החבר'ה מהיישוב וכשהגיע כבר לא היה בפנים מקום לאף אחד, והוא עמד בחוץ בזמן שבפנים ראו בארסה נגד מנצ'סטר סיטי ואז איתן מלאכי ראה אותו ואמר לו בוא בוא, תיכנס, ואמר ליוסי, יוסי, תעשה לאלוהים מקום, הנה אחי, תשב, בדיוק הנה, סיגריה? ואמר לאורן, אורן, תביא לו מהבירה שלך, ואלוהים ישב שם בזמן שמסי הבקיע שלושער לעשרת השחקנים של מנצ'סטר, וכשכולם היו באקסטזה דתית הייתה לאלוהים לרגע חוויה חוץ-חוץ גופית, כי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, והוא הסתכל על עצמו מלמעלה דרך החורים בסכך ולא היה בטוח אם הוא נמצא שם או לא.

ב.
ר' נחמן אמר כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר שלא יתפחד כלל אבל ר' נחמן לא היה צריך לשיר את השיר הזה בעיניים עצומות בסעודה שלישית סניפית כשהוא יושב מול מעיין שהיא אולי הכי יפה מכל הבנות בשבט ור' נחמן לא היה צריך להציץ מבין העיניים בשביל לראות אותה מתרגשת ור' נחמן לא היה צריך לאזור אומץ ולגשת אליה ולהציע ללוות אותה הביתה אחרי הבדלה כי אם היה צריך כנראה היה יודע שבין שני הקצוות של הסניף אין אפילו גשר צר וצריך לקפוץ למים ואי אפשר כלל שלא להתפחד וכנראה שעל זה אמר ר' נחמן הלב מתגעגע על המעיין אבל אף פעם לא מגיע

ג.
ואחרי שהלב התגעגע על המעיין הרבה הוא אמר לעצמו אין יאוש בעולם כלל וניגש לחבורה ההיא של הבנות המצחקקות שאי אפשר להבקיע אותה ופרץ לעצמו דרך ושאל את מעיין ישירות אם אפשר ללוות אותה אבל בגלל שלא היה לו נעים הוא ניסה להעביר את זה בנונשלנטיות ואמר משהו בסגנון 'היי מעיין תקשיבי שנינו הולכים לאותו כיוון אז אולי נלך ביחד' ומעיין אמרה לו בלי להתבלבל 'אני לא בעניין שלך' וכל הבנות צחקקו כדרכן והלב התבלבל ונבוך ואמר 'נכון את וואלה וזה אבל לא לזאת הייתה כוונתי'

וחן אמרה 'אני יכולה ללכת איתך אם אתה רוצה' והלב לא רצה לצאת אידיוט אז הוא אמר 'אה אוקיי' ככה בלי אינטונציה כי הוא לא שם לב אליה אף פעם ואחר כך כשהוא ליווה אותה הביתה אז חן פטפטה כל הדרך לילות שלמים וזה היה דווקא נחמד ואם ר' נחמן היה רואה את זה הוא היה אומר שאיש הישראלי צריך למצוא את החן בכל דבר ואיך יצא איתה לא סיפר ובסוף יצאו

ד.
הרמ"א כתב שלא יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך אבל הרמ"א כתב על לקום מוקדם בבוקר וכנראה לא הכיר את אהוד יעקובוביץ' אלוף השלשות שבחר ללכת לזקנה ממול ולדבר איתה על מה שיש בטלוויזיה במקום ללכת לשחק כדורסל וכשמישהו אמר לו תגיד לי מה אתה משועמם היא בכל מקרה לא זוכרת את מה שאתה אומר לה אז אהוד אמר 'נכון, נכון' וזהו

ה.
הרב'ה מקוצק אמר גם שאין שלם מלב שבור וההוכחה לכך היא שביום אחד בתחילת חשוון כשלב שיחק כדורסל עם שבט הרא"ה אז רועי דחף אותו בנסיון לתפוס ריבאונד ולב נפל אחורה ושם יד כדי לבלום את הנפילה והיד שלו נשברה והוא הלך לטר"ם ועשו לו שם גבס לבן וחלק ויפה ואחר כך חן באה וציירה לו בקטן לב על המאחורה של הגבס במקום שלא רואים ואי אפשר למחוק וכשהורידו לו את הגבס לב ביקש לשמור את החתיכה הזאת על שולחן העבודה שלו ליד המחשב, וכל הסיפור הזה רק בא להגיד שאם הרב'ה מקוצק היה משחק כדורסל אולי הוא לא היה יושב עשרים שנה לבדו בחדר העבודה שלו ואחר כך שורף לעצמו את כל הכתבים

ו.
פעם אחת כשהיה קטן שיחק ר' מרדכי יוסף בעל 'מי השילוח' כדורגל בגן סאקר ופתאום באמצע המשחק הוא הכשיל במכוון ילד מהקבוצה השניה, כולם צעקו 'פאוול, פאוול' ומישהו מהקבוצה שלו שאל תגיד למה עשית את זה, אז מי השילוח אמר לו זה מה שהקב"ה רצה ממני באותו רגע, והמישהו אמר לא, אבל למה, ומי השילוח אמר סתם, עבירה לשמה, ומאז אף אחד לא רצה לשחק עם מי השילוח כי בלי חוקים זה נחמד אבל תכל'ס זה הורס את כל המשחק. וכך עבר מלא זמן שהוא הסתכל מבחוץ על המשחקים בגן סאקר, עד שבאו תלמידי הרב שג"ר והוסיפו אותו לקבוצה שלהם שהיא לא בדיוק קבוצה אבל למה להיות קטנוניים

אדם רוצה אבל מה ובכן

אדם רוצה להיות מורה להיסטוריה לראות איך כל התלמידים שותקים כשהוא עומד ליד הלוח ומדבר קצת על פאשיזם באיטליה של שנות השלושים, וכשתלמיד מפריע הוא יקים אותו יאמר לו לעמוד בפינה ולחכות לצלצול וירגיש איך הוא מרביץ חינוך בנוער של היום,

אבל קוראים לו אליעזר גנון הוא בן 26 היה בסיירת השתחרר חיפש את עצמו בדרום אמריקה התחיל ללמוד היסטוריה הפסיק ובסוף מצא את עצמו באבטחת אישים לראש הממשלה הוד רוממותו בנימין נתניהו, והוא ישן בדירה שכורה ברחוב בלפור ועושה משמרות של עשרים וארבע שעות בלי שיראו אותו ובלי שישמעו

ובכן מה הוא עושה, הוא נוסע ברכב הראשון עם הצ'קלקה שמצפצף בפראות ועוקף מכוניות ובכל הזמן הוא מחזיק במקרופון של הרכב וצועק לתוכו מאזדה אפורה עצרי בצד טויוטה כחולה סעי יותר לאט מיצובישי חבוטה נא לא לדבר בלי רשות וככה כל יום מרחביה לגבעת רם בחמש דקות והוא צועק על מכוניות אקראיות ומרגיש על גג העולם

אדם רוצה להיות איש גדול כמו פרופסור אביהו ברבאבא ז"ל, שייסד את מחקר הפילולוגיה של רישומי המס ולא היה כמוהו בעולם, והוא הולך ולומד שפות עתיקות כדרך שלומדים שפות עתיקות (קמץ אלף אה וכולי), ומתקדם אט אט בסולם האקדמאי ואפילו יש לו מניין תלמידים שהוא מרביץ בהם תורה ואמא שלו קוראת לו 'הבן שלי הדוקטור' שלא בפניו

ויום אחד הוא הולך למילואים ומוצא שהוא עדיין מספר אישי 3038574, משלים סד"כ בשעת הפנאי, ואיש לא קם בפניו לכבוד שלמד לטינית. הוא מנסה לפתוח בשיחה בשעת השמירה אבל אינו מכיר מהו טינדר, והוא רוצה לפתוח כתבי פלוטינוס ולהתרענן קצת אבל המדבר משתרע לפניו צחיח וריק ממשמעות.

—-

אדם רוצה להיות מישהו בעולם אבל קוראים לו קובי והוא מין קובי שכזה ושום דבר לא מצליח לו מאז שהשתחרר, לא זוגיות לא עבודה לא פוקר, והדבר היחיד שהוא יודע זה את מה שלימדו אותו בטירונות, איך לגרז טנק ואיך לדחוף פגז אבל מה עושים עם זה באזרחות, ואפילו שהיה שם דבר בפלוגה עדיין אי אפשר להגיע למעסיק ולהגיד 'כן אני הייתי צוות מ"פ' זה לא שווה כלום אצל אנשים נורמלים. אבל פעם בשנה הוא מגיע למילואים ובין דיבורי טינדר וסיפורי חיפוש דירה בתל אביב הוא עולה על הטנק עם קנר ופטיש עיסית וכולם מסביבו אומרים קובי הזה, יא אללה, איזה טען אדיר, ומשהו בו מתרחב

אדם רוצה להיות הוגה דעות לקרוא קצת ג'ון סטיוארט מיל או תומס הובס אבל הוא טירון בצבא ובציפיה האינסופית לתורו שיגיע במטווח הוא יושב בציליה קורא קצת אילן הייטנר אומר לעצמו אחח אין כמו ספרות להשיב את הנפש, ובשיעורי חינוך כולם מסתכלים על המש"קית היפה ורק הוא מרים את האצבע ואומר כן כן אני חושב שדגל שחור זה פקודה שמנוגדת לערכי המוסר או משהו ובשקט שמשתרר המש"קית מוחאת לו כפיים כי זו הרצאה שניה שלה והיא עדיין נבוכה קצת מכל הבנים האלה שמסתכלים עליה ככה

ובכן הוא חייל לא רע אז עושים אותו מ"כ ואחר כך הוא יוצא לקורס קצינים כי הצבא צריך קצינים וגם כי המש"קית שכנעה אותו ובקורס קצינים שוב פעם הוא נשאל שאלות ושוב פעם הוא עונה תשובות ובגלל שכל הקטע שם זה לדון ובסוף הקצינים אומרים טוב טוב איזה יופי שדיברנו על ערכים ככה זה דמוקרטיה כולם מדברים עם כולם, בגלל כל זה הוא מתחיל להרגיש שהיה לו פוטנציאל להיות הוגה דעות אבל הצבא צריך קצינים וזה מה שחשוב

ובתור קצין הוא קצין מוצלח זה אומר שהוא מצחצח נעליים ויודע בעל פה מלא תכניות לחימה והחיילים שלו עושים מה שהוא אומר להם ותמיד יש להם קיטבג בכוננות, והוא נלחם במלחמות ישראל ומצליח ולפעמים כשהוא שוכב עם אפוד ונשק בתוך נגמ"ש הפיקוד הוא כותב לעצמו רשימות קטנות בכתב צפוף וכותב שם 'עם בונה צבא בונה עם' או 'תדע כל אם עבריה שהפקידה את גורל בניה' או 'בגלל השואה יש לנו מדינה' ואומר לעצמו כל כך חבל שלא בחרתי בקריירה אקדמית

ולפעמים כשהוא מרגיש את הפספוס בעצמותיו הוא אוסף את חייליו ונואם להם על ערכים ועל היסטוריה ועל גיאוגרפיה ועוד מילים ארוכות מאלה שיש במילון ובסוף הוא חותם במשפטים כמו 'כך נראה לעניות דעתי' או משהו כזה ושמח שהוא נולד למקום כזה מיליטריסטי שבו מספיק להיות לוחם מוצלח בשביל להיות הוגה דעות חשוב אבל את המשפט האחרון הוא לא אומר בקול כי בכל זאת, לא כל דבר שחושבים צריך להגיד

אדם רוצה להיות חופשי ומשוחרר להסתובב בערב יום העצמאות ברחוב יפו לראות שישיסטים מפלרטטים אבל קוראים לו דוד בן גוריון הוא פועל צעיר התחתן עם פולה והיא פולה לא נותנת לו להסתובב בחוץ בלי סוודר ושיער מסורק והלא זה דבר מביך מאוד ללכת איתו באמצע מאי

אפילו יום אחד הוא מבקש להכריז על מדינה והיא אומרת לו תקרא לה מדינת פולה, והוא אומר לה פולה יקירתי איזה מין שם זה למדינה והיא אומרת לו אה, ככה, אז אתה לא אוהב אותי יותר והוא אומר לה מה פתאום, מה פתאום, רק, איך לומר, פולה זה לא שם למדינה

ובכן מה הוא עושה הוא עומד על הראש הוא מגדל ציצות שערו לעשות דווקא וביום אחד הוא הולך למוזיאון תל אביב עומד שם מול כל המדינה אומר אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית וכו' היא מדינת ישראל ולשניה הוא מרגיש הכי עצמאי בעולם

ואחר כך הוא חוזר הביתה ופולה יושבת על הכיסא ואומרת לו בן גוריון, ככה היא אומרת לו, תגיד לי, מי זה ישראל הזה ולמה שוב יצאת מהבית בלי סוודר

אדם רוצה למצוא לעצמו מישהי בחורף הקפוא הזה אבל קוראים לו ג'ונס ואף אחד בסביבה לא יודע מה השם שלו כי הוא מטפל פיליפיני של מר אברהם אליהו כהן והולך איתו לכל מקום כולל לשירותים ולמקלחת ובגלל שהוא צל של אדם אחר אז אין לו פנאי לאף אחת

ובכן מה הוא עושה הוא רואה מודעה באנגלית קהילת שיח יהושע מזמינה את העם היושב בציון לשיעורו של פרופסור שגיא על ארמזים פואטיים בסיפורי התנ"ך אז הוא לוקח את מר אברהם אליהו לשאוף קצת אויר צח לשמוע איך פרחה הגפן הנצו הרימונים ובינתיים יושב בחוץ עם סימונה של הגברת איריס ושניהם לבושים בטרנינג ומעשנים סיגריה

תראי איזה יופי השקדיות, הוא אומר

אדם רוצה להיות תלמיד חכם להתפלפל קצת להנות מזיו השכינה חשקה נפשו בתורה אבל קוראים לו שרה לאה היא בת עשרים וחמש סייעת בגן חובה ואמא שלה בעיקר מודאגת מזה שעדיין אין לה חתן

ובכן מה היא עושה היא קוראת את הפרשה כל יום שישי ושומעת שיעורי הלכה ויום אחד היא הולכת לחנות של תמימי וקונה בסתר גמרא שבת מבוארת ללומדי הדף היומי ולומדת בגן הילדים בזמן של הריכוז

ויום אחד היא יוצאת לפגישה עם איזה יהודי לא עלינו שיש לו בעיה ברגל ולכן הוא מתמיד גדול אבל שידוך לא משו והוא אין לו על מה לדבר אז הוא מספר לה שהם אוחזים בהוצאה מלאכה גרועה היא והתוספות המוקשה שם וכן הלאה

ומרוב חשקה בתורה היא מיד מסבירה הכל דבר דבור על אופניו נחמד מזהב ומתוק מדבש, והיהודי אם היה יכול היה בורח אבל יש לו בעיה ברגל אז מה יעשה והוא מקשיב ונשבה כי המתיקות אוי המתיקות ובאמת ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל

אדם רוצה ללכת לפאב לשבת להתלבט קצת ויינטשטיפן או פאולנר לחזור אחר כך לדירה שלו בכפר סבא בבוקר ללכת לעבוד באיזו חברת אלקטרוניקה נחמדה אבל כי קוראים לו סופרמן אז מה שהוא עושה זה לעוף כל הזמן עם תחתונים מעל המכנסיים שזה קצת לוחץ אתם יודעים איפה, אבל אין מה לעשות כי עם כח גדול באה אחריות גדולה ובאמת להציל את העולם בשישים שניות ולהתלבט בין חברה שלו לקרון נוסעים זה ממש מעשה שבכל יום

ובכן מה הוא עושה הוא בוחר בקרון הנוסעים אבל בסוף מציל גם את חברה שלו ואחרי כל העסק הוא הולך הביתה ובדרך קונה בירה בעשרים וארבע שבע שפתוח כל הזמן והולך הביתה ומפעיל מפזר חום שקנה במקס סטוק והוא יושב בבוקסר מול משחק של מנצ'סטר ומרגיש מעין עולם הבא

אדם רוצה להיות סמי הכבאי אבל קוראים לו איתי הוא בן שלש וחצי הוא רוצה להיות גיבור להציל את העיירה לנהוג באוטו האדום אבל אמא שלו שמה לו סינר ואומרת לו אם לא תתנהג יפה לא תקבל מיץ

הוא רוצה מיץ אז הוא שותק מתנהג יפה ומשלב ידיים ובגלל שהוא ילד טוב אף אחד לא מתייחס אליו וגם כשמוטי לוקח לו את המגרפה ונותן לו מכה הוא לא אומר כלום ורק כשכולם יוצאים הביתה הוא מדמיין שהכל נשרף

אדם רוצה למצוא מישהי לצאת איתה להיות חברים להתנשק איתה בתחילת השנה האזרחית החדשה אבל קוראים לו גד יעקובוביץ' והוא שמיניסט בישיבה תיכונית של דוסים ואצלם אף אחד לא יודע אפילו מה התאריך ומי שיודע מה התאריך לא מייחס לזה משמעות

וגם גד יעקובוביץ' לא מייחס לזה משמעות רק קרא על זה באינטרנט, אבל הגוף כָּמֵהַ מאד

ובכן מה הוא עושה הוא יוצא אחרי סדר ערב ונוסע בטרמפים לעיר ושם הוא הולך לאיזו מסיבת רחוב שהוא מוצא ומוריד את הכיפה ומזיז את הגוף שלו במגושמות חיננית ומקווה שמישהי תראה אותו, ובו זמנית מקווה שאף מישהי לא תראה אותו כי אם כן הוא לא יֵדע מה לעשות,

ופתאום הוא שומע קול קורא יעקובוביץ', יעקובוביץ', והוא מסתובב ורואה את נחמה שהיא הפוחחת של היישוב והיא אומרת יא אללה, יעקובוביץ' לא הייתי מאמינה מה אתה עושה פה, רוקד, סילבסטר וזה,

והוא מסתכל עליה וחושב מהר ואומר לא, לא, התבלבלת, אני רק נראה כמו אבל באמת אני נובי גוד

אדם רוצה להיות חברותי וקול ומגניב לשבת עם החבר'ה בספסל האחורי באוטובוס אבל קוראים לו יהושע רוזנבלט הוא בן 82 גר ברחביה מה שמכונה זקן נרגן והוא יודע שאת החיים האלה הוא כבר לא יחיה אחרת

ובכן מה הוא עושה באיזה יום ראשון אחד הוא קם בבוקר לובש שחורים הולך תופש קו 32 יושב מאחור נוסע למכולת אחרת ששם אף אחד לא מכיר אותו ושם הוא קונה כיכר לחם ואומר למוכר מה שלומך ובוקר טוב, וכשהוא יוצא הוא שומע את המוכר אומר לעובד שלו ראית יוסף איזה זקן נחמד


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.