דברי סיום (או: לשם מה לומדים רוח בימינו)

(הדברים שאמרתי אמש בטקס סיום תכנית 'רוח צעירה' של התלמידים שלי, כיתה י"ב בירושלים)

ערב טוב.

אני רוצה לדבר אתכם על השאלה 'לשם מה לומדים מדעי הרוח', אם כי המילה 'מדעים' במונח הזה לא מעניינת אותי כל כך. השאלה שהעסיקה אותי כשחשבתי 'על מה אדבר הערב' הייתה לשם מה כל זה. כלומר, לשם מה ישבנו כאן, בספריה הלאומית, עשרה בני ובנות נוער, ואני, אכלנו פיתות בחומוס ולמדנו שבוע אחר שבוע במשך שלש שנים את מיטב הספרות, הפילוסופיה והתיאולוגיה המערבית. מה בעצם עשינו כאן במשך שלש שנים. והשאלה שאני רוצה לשאול בפניכם הערב היא השאלה לשם מה לומדים את מקצועות הרוח. או בניסוח אחר, לשם מה לומדים רוח. זה אולי קצת מיותר לשאול את השאלה הזו בסוף התכנית, ולא בתחילתה, אבל אני חושב שתמצאו בזה ערך.

אני מרגיש ששאלת לימודי מדעי הרוח היא כסות לשתי הנחות יסוד שארצה להתעכב עליהן רגע. הנחת היסוד הראשונה היא ההנחה שלימודי הרוח הם 'ידע', להבדיל מ'מיומנות'. כלומר, אנחנו יודעים שאדם שסיים ללמוד מדעי המחשב, יודע לתכנת. אנחנו יודעים שאדם שהלך לבית ספר למוזיקה יודע, בסופו של דבר, לנגן או להלחין. אנחנו יודעים שאדם שלמד ניהול יודע לנהל, ואדם הלומד הוראה יודע להורות, מפני שכל כל אלה הן מיומנויות, וברור לנו למה אנשים לומדים אותם ומה יש לעשות איתן אחר כך.

לעומת זאת, מדעי הרוח – כך אנחנו חשים – הם ידע: אנחנו מסיימים ללמוד, ויודעים מה כתב וולטר ב'קנדיד', או איזה מהלך תיאולוגי עשה אוגוסטינוס ב'עיר האלוהים' שלו. ממילא עולה השאלה 'מה יש לעשות עם הידע הזה', והתשובה, כמובן, היא כלום.

לא, לא בצחוק. באמת שאין מה לעשות עם הידע הזה בתור ידע. הוא יכול לסייע לכם לפתור שאלות טריוויה או להשמע חכמים בהרצאות, ואת הספרים אפשר להניח מתחת לשולחן המתנדנד במטבח ולהמשיך לאכול צהריים בשלווה, אבל זהו. כמו הספרים קיימים באיזה עולם אחר, מנותק, שבו הם רלוונטיים רק לעצמם. אתם יכולים, כמובן, להמשיך ולחקור את הידע הזה. אתם יכולים – כמו שעשיתם הערב, בהצלחה רבה – להרחיב את הידע הזה, אבל בסופו של דבר, הידע נשאר ידע. זו הנחת היסוד הראשונה, שלימודי הרוח משמעם צבירת ידע, והיא שגויה.

הנחת היסוד השניה נוגעת לשאלה 'מהו לימוד', והיא מניחה לימוד כהעברת ידע מאדם אחד, שנקרא לו 'מורה' לאדם אחר, שנקרא לו 'תלמיד'. כך אנחנו יכולים לצייר לעצמינו בדמיון את המורה כהולך עם שק גדול על הכתף שבו הוא מחזיק את הידע, והוא פוגש תלמיד, עוצר רגע בצד הדרך ומעביר לו את הידע שאצור אצלו. מלאכת הלימוד, וגם הידע, שניהם למעשה ברשותו של המורה, והוא זה שמתווה את הדרך עבור התלמיד כדי להעביר לו את הידע שהמורה יודע. זו הנחת היסוד השנייה, שלימוד משמעו הוראה, ובהקשר של לימודי הרוח, גם היא שגויה.

הנחת היסוד הראשונה שגויה, מפני שכשאנחנו לומדים רוח אנחנו איננו לומדים ידע. מפני שכל הספרים, הספרות, המחזות, הפילוסופיה, הכלכלה, הפוליטיקה, התיאולוגיה, הדתות – כללו של דבר, כל הדברים שלמדנו כאן במשך שלש שנים, שהיו שונים זה מזה ככל שטקסטים יכולים להיות שונים זה מזה, ועסקו בשאלות שונות לחלוטין, מ'איך יש לבנות מדינה' ל'במה עלינו להאמין', ומ'מה על הנוצרי המאמין לעשות' אל 'מה אדם צריך לברך על המזון', וכן הלאה וכן הלאה, בסופו של דבר מתעסקים כולם בשאלה אחת: מה הם החיים האלה, וכיצד יש לחיותם.

ושאלת 'כיצד', אם תקשיבו לה לרגע, מתעסקת במיומנות. זו לא רק שאלת 'מה עלינו לעשות', אלא גם שאלת 'איך עלינו לעשות את הדברים האחרים שאנחנו עושים'. זו שאלה קצת נסתרת, קצת מטא, ומפני כן היא קצת מבלבלת. קשה להניח עליה את האצבע כשסבתא שואלת אותך 'נו, אז מה תעשה עם הידע הזה?', מפני שהרוח אינה ידע, אלא מיומנות: איך לחשוב, איך לדבר, איך להקשיב. באיזה מסלול לבחור בחיים, איך להתייחס למשפחה, לבני זוג, למדינה, לילדים, לחברים, לאלוהים שישנו או שאיננו. וזו אמנם מיומנות שאינה בהכרח חלק משוק העבודה, אבל אין זה אומר שהיא אינה נצרכת.

בשביל לעסוק בהנחת היסוד השניה אני רוצה לספר לכם סיפור. זה סיפור עלי, ולכן הוא קצת מביך אותי, אבל זה גם סיפור עליכם, או על הילדים שלכם, ומפני כן אני רוצה לספר אותו.

כשהייתי בשנתי השנייה כמורה ב'רוח צעירה' זו הייתה השנה הראשונה של המחזור שיושב כאן לפניכם. הייתי מורה צעיר – אני עדיין מורה צעיר – ובאתי על בסיס שנות הלימודים שלי במערכת החינוך ובאקדמיה ובהכשרת המורים. הייתי הססן, אבל גם בטוח בעצמי, בידע שהיה לי, ביכולת שלי להכין שיעור ולהעביר אותו, והגעתי לכיתה כדי ללמד שיעור. אני לא ממש זוכר על מה היה השיעור, כמדומני שעל האודיסיאה.

בשיעור ישבה אחת המלוות הפדגוגיות של התכנית וצפתה בי מלמד, ובסוף השיעור היא ניגשה אלי ואמרה תראה, יהודה, אתה מורה טוב ואתה יודע להחזיק כיתה, אבל אני רוצה להגיד לך שלשיעור יש תמיד שלשה רגליים: מורה, ידע ותלמידים. שיעור שמתמקד במורה הוא שיעור מאוד כריזמטי, מלהיב, שסובב סביב המורה. שיעור שמתמקד בידע הוא שיעור שהדבר הכי חשוב לו הוא להעביר את הידע אל התלמידים, ושיעור שמתמקד בתלמידים הוא שיעור שכל הזמן קשוב לתלמידים, למה שהם רוצים ולמה שהם צריכים. תחשוב טוב מה אתה רוצה שיהיה במוקד.

אני יצאתי מהמשפט הזה המום לחלוטין. הסתובבתי איתו במשך יום, יומיים, שבוע, חודש, כל החופש הלכתי איתו, מפני שחשבתי: אם לימודי הרוח אינם ידע, אלא מיומנות, זה אומר שהידע לא בהכרח אצלי. ומפני שלא ניתן ללמוד מיומנות בצורה פרונטלית. הדרך היחידה ללמוד מיומנות היא באמצעות יישום שלה. שוב ושוב. לקרוא עוד ועוד. ליישם, לחשוב, לדון.

וכשחזרתי וקיבלתי את הכיתה הזו לשנתיים ידעתי מה אני רוצה לעשות איתה. וכשלימדתי אותם בי"א ואחר כך בי"ב, הלכתי ונסוגתי אט אט אחורה, ממני כמוקד ומהידע שלי כמוקד. כלומר הכנתי את הרקע ההיסטורי והתרבותי לטקסטים שלמדנו, וכמובן שבחרתי אותם וקראתי אותם ואפילו הכנתי דבר מה להגיד עליהם ולצאת ממנו מהשיעור, אבל זהו. לא הכנתי עזרים, לא מתודות, לא החזקתי את הידע בשק שלי, נסוגתי אחור והתחלתי להקשיב.

ופתאום קרה דבר מופלא: במקום שיווצר וואקום, התלמידים מילאו את החלל שנוצר. הייתי מגיע לשיעור ושואל "נו, מה חשבתם על הסיפור? מה הרגשתם? מה אתם חושבים שמעניין בו, ושכדאי לדבר עליו?", והיינו בונים יחד רשימת נושאים על הלוח, ואחר כך מתחילים להתעסק בהם. לדבר, לשאול, להתווכח. הייתי מגיע לשיעור ולא היה לי מושג על מה נדבר. הייתי מציע 'אולי נדבר על זה?', אבל התלמידים היו בוחרים לדבר על משהו אחר – לפעמים משהו שלא ידעתי עליו דבר – ועליו היינו מדברים, מתווכחים, מעלים השערות, מביאים סיפורים מהחיים שלנו, מעלים אסוציאציות ומשווים אליהם. התחלתי להגיע לשיעורים כתלמיד נלהב, מפני שכל שיעור – גם על הטקסטים המשעממים, ובחיי שהיו טקסטים משעממים, תאמינו או לא – היה הופך להיות חגיגה, ומפני שמצאתי את עצמי לומד דברים חדשים בכל פעם.

ולכן אני חושב שהכיתה הזו, היושבת לפניכם, היא התשובה הטובה ביותר לשאלת לימוד הרוח.

אז אני רוצה להגיד תודה. היו לי שנתיים מופלאות, שבהן חזרתי הביתה כל ערב יום שני – ערב מאוחר, יש לציין – עם חיוך על השפתיים וראש מלא מחשבות. תודה למלווים שלנו מהספריה: לצילה, לשלומית, לדרור. תודה לזאב,ראש התכנית. תודה לדפנה, רכזת התכנית. תודה לשלמה השומר שקיבל אותנו במאור פנים בכל פעם, תודה למלווים הפדגוגיים שלנו, תודה לכם, ההורים, על התמיכה והעידוד לאורך השנים, ותודה גדולה מכל לתלמידים שלי: יער, תמר, סוף, רותם, מיכאל, רות, יותם, אשירה, רוני, יעל. ישבתי כאן הערב, הקשבתי להרצאות שלכן ונמלאתי גאווה שכמעט לא הצלחתי לשאת. אתם מהממים ומהממות, והייתה לי הזכות ללוות אתכם במשך השנתיים האלה. תודה על זה. אני אוהב אתכם.

בהצלחה עם כל מה שמחכה לכם בהמשך החיים האלה. הלוואי שתחיו אותם בדרך שראוי לחיותם.

מודעות פרסומת

אינני יכול עוד | לפרשת בהעלותך

א.
לפעמים אדם יוצא לקצונה אפילו שלא רצה לצאת לקצונה. מה פירוש לא רצה, הרי בטירונות היה חייל מצטיין ועזר לחברים (ואפילו לבובז'יק שדאג לצחוק עליו על זה אחר כך) ובהכשרה הגדיל ראש וסחב ועשה ולמד בעל פה הכל ועבר בחנים ובר־אור ובוחן מסלול ומה לא, ולכאורה היינו אומרים – כמו שדורית המג"ד אמרה – נו, כזה חומר לקצונה, לא נוציא אותו? אבל כשבאה דורית והציעה את זה לאדם, אדם חשב על רווית, חברה שלו, שהוא אמור להשתחרר יחד איתה הוא אמר לא, מצטער, אני לא מפקד כל כך טוב. ודורית, שידעה שאין לה מישהו אחר להוציא, אמרה אתה חייב לצאת., ואדם אמר מה, אבל אני לא אהיה קצין טוב, ודורית אמרה זה בסדר, אני אהיה איתך, ואדם יצא.

והאמת הייתה שקורס הקצינים היה בסדר וההשלמה החיילית הייתה בסדר ורווית הגיעה על אזרחי לטקס בבסיס, ואדם קיבל את התפקיד החדש שלו ועמד שם עם דמעות בעיניים ונשמע אמונים למדינת ישראל וליחידה 8139 ולכל מה שצריך להשבע לו אמונים, ואחר כך רווית הלכה הביתה ואדם הלך למשרד כדי לסגור כמה דברים לפני תחילת התפקיד, ולמחרת קם בבוקר מלא אנרגיות ולזמן מה, לחודשים מספר, היה נראה כאילו הכל עובד בסדר. כאילו הוא קצין מעולה, והזוגיות שלו מסתדרת, והחיילים שלו אוהבים אותו ומעריצים אותו וכל מה שצריך לקרות קורה בזמן, ודורית טפחה לעצמה שתיים ושלש על השכם, איזו החלטה חכמה זו הייתה, ללחוץ עליו שיצא לקצונה, ואז הכל התחיל להתפרק לו בידיים.

ב.
בגן של הגננת רינה, הרב אבי הסביר לנו שמשה רבינו רצה להוציא את בני ישראל ממצרים. אני חושב שזה נכון, הוא אכן רצה. הרב אבי הסביר גם שמשה היה המנהיג הכי טוב שהיה יכול להיות לעם ישראל, אני חושב שבכפוף לזמן ולמקום, זה אכן נכון. הרב אבי הסביר שמשה רצה להוציא את בני ישראל ממצרים, אבל פחד, כי היה כבד פה וכבד לשון, כלומר מגמגם. אני חושב שזה לא נכון. כבד פה וכבד לשון אינו 'מגמגם', לעניות דעתי. גם לא 'ערל שפתיים'. כבד פה הוא מישהו שמתקשה להוציא מילים מהפה. מישהו שלוקח לו זמן להגיד את המילים הנכונות. משה לא גמגם; הוא פקפק. הוא לא היה בטוח בעצמו.

אני חושב שמשה לא רצה להנהיג. לא אז, לא עכשיו. הוא הנהיג כי אלוהים אומר לו 'לך'. הוא לא בטוח איך. כשאלוהים מציע לו את התפקיד הוא מהסס שוב ושוב: סוף סוף הוא הגיע למקום שקט, נולדו לו ילדים, מצא לו אישה וחותן ומשפחה שמעולם לא הייתה לו. כך הוא דוחה את אלוהים בקש עד שחורה אף אלוהים במשה ואומר לו לך. אין לך ברירה. אני סוגר אותך מימין עם המטה, סוגר אותך משמאל עם אהרן, עכשיו אין לך ברירה. ומשה הולך ודואג. ציפורה מלה את בנה לאות מחוייבות, ומשה דואג. אחרי שהוא מתריע בפני פרעה הוא יוצא החוצה ואומר לאלוהים אתה רואה, אמרתי לך. וליתר דיוק הוא אומר – למה הריעות לעם הזה, למה זה שלחתני. במילים אחרות, היית צריך למצוא מישהו אחר.

אבל על כל זה כתבתי כבר בפרשת שמות.

ג.
קצת יותר משנה אחרי, משה מנהיג כבר בערך שנה וחצי, את עם ישראל. בשנה הזו היה מעמד הר סיני והקמת המשכן, אבל גם העם הצמאים במרה, עמלק, חטא העגל ומות נדב ואביהוא. עכשיו העם מתכוננים לתזוזה, אבל משה עדיין לא בטוח. יותר משהוא לא בטוח; לא טוב לו. הוא קורס. העם מתאוננים ואלוהים הורג בהם. אחר כך 'האספסוף אשר בקרבו מתאווה תאווה', זוכר את הבצלים ואת השומים ואת הקישואים ואת האבטיחים. גם על זה כבר כתבתי בעבר (קישור למטה)(וכאן בבלוג בניסוח ראשוני יותר): העם לא מתגעגעים לאוכל. הם מתגעגעים לממשות. הם מתגעגעים לידיעה איפה הם נמצאים, לאן הם הולכים, מה עומד מאחורי הסיבוב. מצרים הייתה רעיון גרוע, אבל היא לפחות הייתה קיימת. כשהם מסתכלים קדימה, הם רואים רק חול וחול. אז הם מתלוננים, ובלילה הם בוכים למשפחותיהם, ואלוהים כועס, כי מה הם מתלוננים, עוד רגע אנחנו בארץ המובטחת, וכשאלוהים כועס, 'בעיני משה רע'.

וגם משה מתלונן.

התלונה של משה היא אחד הרגעים הנוגעים ללב בכל הסיפור הגדול שלו. למה הריעות לעבדך, הוא אומר, ופתאום אפשר לשמוע את משה האיש – לא המנהיג, לא הנביא הגדול, לא המשחרר, האיש – יוצא מבין המילים ואומר די, זה לא אני. אני לא מנהיג. אני לא גידלתי את העם הזה, אין לי מאיפה להביא להם בשר, ואני אפילו מעדיף למות מאשר להמשיך להנהיג את העם הזה. זה גדול עלי. מדויק יותר: זה לא אני. עד כה שימשתי בתפקיד כי אמרת לי, כי ביקשת, אבל זה לא באמת אני. אני לא מסוגל יותר.

זה לא העם. העם הוא לא הבעיה. העם הוא הטריגר.
יכולת המנהיגות של משה, היא הבעיה.

ד.
הפתרון של אלוהים הוא פתרון כפול; מצד אחד הוא מוריד לעם שליו עד אשר יצא מאפם, מהצד השני הוא אומר למשה לקחת שבעים איש מזקני העדה ומשוטריו. העם אוכלים בשר עד מוות, ושבעים הזקנים עומדים ליד המשכן ומתנבאים, ולמעשה – הופכים להיות הפרלמנט של משה. המנהיגים. מורידים ממשה את האחריות. יחד איתם מתנבאים עוד שניים: אלדד ומידד.

הסיפור של אלדד ומידד הוא סיפור מדהים, כי בזעיר אנפין זה גם הסיפור של משה עצמו. הם היו כתובים בתוך שבעים הזקנים שאמורים להנהיג, אבל הם לא יצאו מהמחנה ולא הלכו למשכן. במילים אחרות, הם לא לקחו על עצמם את ההנהגה. לאלוהים זה לא משנה, והוא גורם להם להתנבא בכל זאת. הסיפור הזה מחריד את יהושע, משמשו של משה. הוא אומר למשה: אדוני משה, הכנס אותם לכלא. הם מתנבאים במחנה. הם בעצם חותרים תחת המנהיגות שלך, שבאה מכוחה של הנבואה.

למשה, מיותר לציין, כבר אין כח. ' מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים', הוא אומר ליהושע. הלוואי שכולם יתנבאו, ונטל הנבואה והמנהיגות ירד ממני. ולפני זה הוא מקדים ואומר 'המקנא אתה לי?' כלומר – אם אתה דואג לי באמת, אתה לא צריך לדאוג למנהיגות שלי. אתה צריך לדאוג לי עצמי, משה, שכבר לא מסוגל לשאת את הסיפור הזה יותר.

ה.
הסיפור של משבר המנהיגות הזה מגיע לכדי סיום בפרשת הצרעת של מרים. מרים ואהרן מדברים על אשתו של משה, ציפורה, שהיא לא ישראלית, ובאופן כללי מתלוננים על זה שמשה הוא המנהיג ולא הם – כלומר, לא אהרן ולא מרים. הרי גם אנחנו נביאים, הם אומרים. למה אנחנו לא מנהיגים? וכאן, אני חושב, הסיפור מגיע לשיאו; התורה אומרת 'והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדם'. ובמילים אחרות היא אומרת: הסיבה שמשה הוא המנהיג היא דווקא זו. שהוא לא רוצה להיות המנהיג. שהוא לא רואה בעצמו אדם ראוי להיות מנהיג. שהוא מנהיג רק מפני שאין ברירה. מנהיג וסובל, סובל ומנהיג.

במילים אחרות, למשה אין אגו של הנהגה. הוא לא רוצה להנהיג, ולכן עושה את מה שאלוהים אומר. הוא שליח של אלוהים ותו לא. זו הסיבה שאלוהים אומר לאהרן ומרים 'בכל ביתי נאמן הוא'. הנאמנות של משה היא בדיוק זו; העדר האגו שלו. הנכונות לעשות כל מה שאלוהים אומר. אלוהים יודע את זה. גם משה יודע את זה. אבל כל שאר העם, כולל אהרון ומרים, בטוחים שמשה רוצה להנהיג. הם חושבים שאלוהים מעניש את מרים רק מפני שהיא מדברת סרה במשה ואומרת שהוא נשא אישה ולא מתייחס אליה, או שהוא לא היחיד הראוי להנהגה, אבל למעשה, אלוהים מעניש את מרים מפני שהיא צודקת.

ולכן משה לא מתפלל אל אלוהים. הוא צועק אליו. מה אתה עושה, הוא אומר, אני ביקשתי את זה? תתקן את זה, בבקשה. ואלוהים אומר טוב, טוב, אבל אי אפשר לתקן את זה מיד. איך אני אצא מזה? ולכן מרים מצורעת שבעה ימים, וכתום שבעת הימים האלה בני ישראל חוזרים למסעיהם, ובפרשה הבאה משה שולח מרגלים כדי לקבל קצת ביטחון בכל הדבר הזה שהוא עושה, וכמו גיבור טראגי, המנהיגות שלו מתערערת עוד ועוד. אבל על זה – בשבוע הבא.

—-
בתמונה: עוד מישהו שלא רצה להנהיג.

קבלת תורה | לשבועות

א.

אני אוהב ללמוד תורה. באמת באמת. אוהב את הלימוד ואוהב את התורה. אוהב לפתוח ספר בשבת אחרי התפילה, לקרוא קצת חסידות, אני אוהב לפתוח גמרא נדרים פעם בשבוע ולהתעסק בסוגיית ידות (שם אנחנו נמצאים עכשיו). אני אוהב לפתוח פרשת שבוע ביום שישי וללמוד, ואחר כך לשבת ולכתוב עליה. ואני אוהב את זה בצורה שונה לחלוטין מכל לימוד אחר שאני לומד בעולם, ובאהבה שהיא אהבה שונה מכל אהבות אחרות.

ב.

כי מהו ללמוד. אני לומד גם שפות חדשות, תכנים חדשים, סיפורים שאני מתעתד ללמד בסדנאות שלי. אני לומד מאמרים אקדמיים על מטאפורות והצורה בה הן עובדות. אני לומד שיווק בפייסבוק ולומד פיתוח עסקי. את כל הדברים האלה אני לומד, אבל אני לומד אותם בשביל לדעת. כלומר הלימוד אינו אלא דרך שאני צריך לעבור בשביל שהתוכן ישב אצלי במוח, שאני אדע אותו. ושנים ארוכות ככה גם למדתי תורה, כלומר, במטרה שהיא תשב אצלי במוח. שאני אדע תורה.

יש משהו מלחיץ מאוד בניסיון ללמוד ככה תורה, שהרי היא רחבה מיני ים וכמות הדברים שאפשר ללמוד היא כמעט אינסופית. הפער בין כמות הדברים שניתן ללמוד והזמן שיש לנו כדי ללמוד אותם מייצר חוסר שקט כמעט מובנה: תלמידי חכמים, אומרת הגמרא, אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. זה מלחיץ. זה גורם לכך שאי אפשר לבנות סדר לימוד 'מסודר', עם הפסקות מובנות, כי תמיד יש עוד מה ללמוד.

זה גם קצת יותר מזה, אני חושב. הרצון לדעת את התורה, כלומר לימוד שהמטרה שלו היא ידע, הוא לימוד מוכוון. לימוד עם מטרה. קצת כמו עבודה. יש משמעות לכמה הספקת ללמוד. יש משמעות למה שהספקת ללמוד. יש משמעות לשאלה האם אתה זוכר את מה שלמדת או לא, האם אתה מבין עד הסוף את מה שלמדת או לא, כל מיני שאלות שסובבות סביב הלימוד ומלחיצות אותו, מנכסות אותו, מציגות כאילו הן אלה שמעניקות לו משמעות, ובעצם הופכות אותו לשלהן.

ג.

כשילדים יוצאים לשחק כדורגל בהפסקה הגדולה שבין עשרה לעשר ובין עשר ועשרה, הם לא יוצאים כדי לנצח. כלומר הם כמובן יוצאים בשביל לנצח, יש משמעות לניצחון, אבל הניצחון הוא רק תועלת צדדית, פנים משחקית. אין משמעות 'אמיתית' לניצחון, או להבקעת הגול, או להתמסרות יפה, מעבר למשחק עצמו. ילדים יכולים לבחור שלא לשחק כדורגל, וממילא שלא תהיה לניצחון שום משמעות בשבילם, ובכל זאת הם בוחרים לשחק, כי זה כיף.

אפשר להמשיל את זה גם אחרת. אדם יוצא למסע בשביל ישראל, יוצא מתל דן כדי להגיע לאילת. הוא בוודאי רוצה להגיע לאילת, ויש משמעות להגעה לאילת ואפילו איזו רוממות רוח, אבל אילת אינה המטרה שלו; אם היה רוצה להגיע לאילת, היה לוקח אוטובוס או עולה לטיסה.

המסע הוא המטרה שלו.

גם לימוד תורה הוא כזה: לימוד תורה שהוא שעשוע. לולא תורתך שעשועי, אומר דוד בתהילים. יש לימוד שהוא איילת אהבים ויעלת חן. לימוד שהמטרה שלו היא פנימית, לא חיצונית: ללמוד, כדי ללמוד. ולהמשיך ללמוד, כדי להמשיך ללמוד. וזהו, ותו לא.

ד.

אבל למה לעשות את זה? ומה בעצם ההבדל בין לימוד תורה ללימוד דברים אחרים (פילוסופיה, למשל)? אפשר להבין למה אנשים יוצאים למסע, ומפני מה ילדים משחקים כדורגל, אבל למה ללמוד, ולמה דווקא תורה? אני חושב שהתשובה טמונה בפער שבין תורה שבכתב ובין תורה שבכל פה. ויותר מכך, בעצם קיום המושג המוזר הזה, 'תורה שבעל פה'.

היום, בעוונותינו, תורה שבעל פה היא כמו הלוחות הראשונים: היא תורה שבורה. תורה שמונחת בארון. תורה שכרוכה בכריכה חומה עם אותיות זהב, שכתובה וכתובה וכתובה עוד ועוד, ורבנים שמדברים בתורה שבעל פה שואלים את עצמם מה היה קשה לרש"י ומה ההבדל בין הר"ן לרא"ש בהסבר המשנה, ובאוניברסיטה יש תחום, תורה שבעל פה, ואקדמאים שיושבים מולה בזכוכית מגדלת ושואלים את עצמם אם יש פה ה"א הידיעה אם לאו, והאם היה רשב"י שכתב ספר הזוהר והעביר מפה לפה עד ר' משה די ליאון, אבל זו טעות. זו לא תורה שבעל פה; זו תורה שבכתב. זה כמו 'מניין הצעירים' שמונה בעיקר זקנים; קוראים לה תורה שבעל פה כי פעם היא הייתה כזו, אבל היא כבר לא.

תורה שבעל פה היא נקודת מפגש.

ה.

היא לא מועברת באמצעות מפגש, כאילו הייתה משהו שאסור לכתוב ולכן רק שומעים ומדברים אותו. היא לא הסאב טקסט של התורה, כמו שיש רבים שחושבים, כאילו תורה שבעל פה זו מסורת, נתונה למשה מסיני ומועברת מדור לדור, ש'עין תחת עין' אין פירושו אלא ממון. לא, זה פועל יוצא מהמושג 'תורה שבעל פה', שכן התורה שבכל פה היא נקודת המפגש של הלומד עם הטקסט שמועבר אליו. וכיון שכך, אין זה משנה אם הטקסט הוא מילים כתובות, או שיחה שנאמרת בעל פה, או מנהג שראיתי בבית אבא. תורה שבעל פה זה מה שקורה כשאני פוגש בטקסט הזה, הדבר הזה, שמתחולל בי ומשפיע עלי, הוא תורה שבעל פה.

ממילא מובן: אין תורה שבכל פה בלי תורה שבכתב. בשביל שיהיה מפגש ביני ובין הטקסט, חייב להיות טקסט. חייב להיות משהו מקובע, קשיח, לא מתפשר, שכתוב במילים שחורות על דף לבן. אין פירושו של דבר שהטקסט, התורה שבכתב הוא התורה 'הנכונה' הבלעדית, וכל שאנחנו עושים הוא לנסות לפרש אותה. פירושו של דבר שהתורה היא לא רק הטקסט, אלא גם אני, הקורא, שמנסה לכוון את עצמי לאמיתה. אדם שחושב לבוא לנכס לעצמו  את התורה, דבר לא יקרה בו. אדם שחושב שהתורה פונה נגדו, היא תפנה נגדו. אדם שיבוא סקפטי, שילמד בשביל התואר, בשביל הכבוד, בשביל להיות רב – זה לא יעבוד. זה לא רק הטקסט, זה גם אני.

וגם, פירושו של דבר הוא התורה אין משמעותה רק הידע, ולימוד התורה הוא מעבר של ידע לתוכי, אלא שלימוד התורה הוא הוא התורה עצמה, התורה קורית במפגש בינינו, ובמובן הזה היא לא שם עצם, היא פועל. כמו מסע, וכמו משחק: היא מתרחשת, היא מחוללת. היא קורית.

באמת רציתי לומר: היא מחייה.

ו.

זה נכון, גם טקסטים אחרים נפגשים ומשנים, אבל היחס שלי לטקסטים האחרים האלה הוא אחר, מראש. לא מפני שאני מאמין שהתורה נתנה מהשמיים או מאלוהים, ככתבה וכלשונה. רק מפני שהתורה הזו, שבכתב ושבכל פה, היא לא איזה רגע ספורדי, מנותק מהקשר, שנפגש בי ומחולל בי משהו. היא דומה יותר לבריכה שאני שקוע בה, להקשר שאני נתון בו: כאדם מאמין, ככותב בעברית, כלומד תורה, כיהודי שכל אבות אבותיו למדו תורה מדורי דורות, כשפה שאותה דיברו אבותי, כהלכה שאני מקיים או לא מקיים. ולכן, המפגש איתה הרבה יותר משמעותי, מרווה ומעניק משמעות, מכל ספר אחר שנתקלתי בו.

ומפני כן אומר דוד המלך 'מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי'. ומפני כן תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ומפני כן תורה קדמה לעולם, תורה שנקראה ראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומפני כן הדור קיבלוה בימי אחשוורוש, ומפני כן זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה, ומפני כן הנה כה דברי כאש, ומפני כן תלמידי חכמים הם סכין המתחדדת בירך חברתה, ואפשר להמשיך מכאן הלאה והלאה, אבל לא על זה רציתי לדבר.

ז.

כשהייתי קטן סבא שלי היה קורא לי לצאת החוצה בליל שבועות ולהראות לי את השמיים נפתחים. מעולם לא ראיתי את השמיים נפתחים באמת, וכמדומני שגם הוא לא, אבל מאוד רציתי להאמין שאני רואה. סבא שלי נוהג להגיד שהתורה יורדת מחדש בליל השבועות, ואני רוצה לקחת את הדברים האלה, לצרף אותם לכל מה שכתבתי, ולהגיד: אני חושב שמתן תורה הוא לא רק מאורע חד פעמי, בהר סיני, פעם אחת בהיסטוריה. אני חושב שמתן תורה היה כמו לסובב את הברז של הצינור שבין השמיים והארץ, וכל צמא מוזמן לגשת ולשתות. ולכן, אני חושב, קבלת התורה קורית שוב ושוב, בכל פעם שאדם פותח אותה מרצונו, רק בשביל ללמוד תורה, ומתחיל ללמוד.

לא צריך שהשמיים יפתחו בשביל זה; צריך לפתוח את הלבבות.

 

שבר ותיקון | לפרשת אחרי מות

א.
לפעמים אדם רוצה מאוד ללכת לארוחת ערב עם החבר'ה שלו שיושבים בבורגר ההוא החדש בשלומציון אבל אוריה שהיא החברה שלו, מה אתם יודעים, לא רוצה. זה לא כל כך מופרך כי הם חברים כמה, שלשה חודשים, והיא חשבה על ערב רומנטי בבית והוא חשב על ליגת האלופות והוא אומר יאללה בואי והיא אומרת לא אין לי כח והוא אומר את לא רוצה לשבת עם החברים שלי והיא אומרת כן, אני לא רוצה לשבת עם החברים שלך, ובינתיים הוא לא אכל ארוחת ערב והיא לא אכלה ארוחת ערב וכשרעבים אז נהיים עצבניים אפילו יותר וככה הם רבים את המריבה הגדולה בחייהם עד כה, עד שפתאום סתם כך נפלט לו לאדם מין משפט כזה, 'שהלא טוב יקח אותך', ומיד אחר כך יש שקט כזה של רגע, מה לעזאזל, ואוריה אומרת טוב, אם כך אז כך, והולכת לה מהדירה שלו.

והוא מסתובב בדירה ומעביר יד בשיער שוב ושוב, פורע ומסדר, פורע ומסדר, ואחר כך נזכר לעצמו איך הם נפגשו במקרה בעל האש על הגג של שלמה ואיך מהרגע שהם ראו זו את זה הם ידעו שהם צריכים לדבר, ואיך הם הלכו ליום הסטודנט ביחד למרות שהוא לא סטודנט אבל היא כן, ואיך הכל זרם על מי מנוחות עד עכשיו ומה בעצם עושים עם המריבה המטופשת הזו. הוא מנסה להתקשר אליה אבל אוריה לא עונה, והוא שולח לה הודעה אבל האינטרנט שלה סגור, והוא אומר לעצמו טוב אבל לפחות נראה את ריאל קורעת את באיירן מינכן או להפך. והוא הולך.קרא/י עוד «

ביוב | לפרשיות תזריע־מצורע

פרשת תזריע מצורע השבת ואני, למרות ששבת קיץ, עדיין לא סיימתי להכין את העוגה ולא הספקתי לכתוב על זלדה (זה למוצאי שבת יחכה), וגם לכתוב על הפרשה לא הספקתי למרות שרציתי, כי בחיי, איזו פרשה מהממת זו הפרשה הזו.

כי אתם מבינים, כשהייתי רווק (וסליחה ממשה רט, שחושב שמערכת יחסים בין אדם ואלוהים שונה באופן מהותי ממערכת יחסים בין אדם ואשתו), כשהייתי רווק חשבתי שמה היא זוגיות, חשבתי שזוגיות היא מענה רוחני לבדידות שהייתה שורה עלי, וחשבתי שזוגיות היא כמו מפגש שכזה, שבו אדם יוצא מביתו ומתהדר במחלצותיו והולך להיפגש עם מישהי והם משוחחים.


ולפעמים, חשבתי, לפעמים הם משוחחים בכה (כלומר בבית קפה) ולפעמים בכה (כלומר, בטיול זוגי לסטף), אבל תכלית הדבר היא שהם משוחחים. כלומר שהקשר הוא עניין שבו אדם יוצא רגע מקונכייתו ופוגש אדם אחר, אבל שרוב העניין של קשר זוגי הוא במילים ובמפגש נפשות. כך חשבתי ואף קראתי סופרים שכתבו את זה בדיוק ובדרך הזו הלכתי.

אבל אחר כך הבנתי, בתהליך ארוך, מה היא זוגיות. כלומר היא גם מפגש נשמות ומענה לבדידות והתאמה שלמעלה מטעם ודעת, אבל גם, הנה למשל, יושב אדם על הספה בביתו וקורא עיתון, באה זוגתו שתחיה וסופקת כפיים ואומרת 'יא, כמה נחמד ונעים החצ'קון הזה!' ובלי לחשוב פעמיים שולחת יד ומוציאה דם וזוהמה ומוגלה, במחילה מכבודכם, מאי־זה פצע. למשל אחר, רוצה אדם לישב בשלווה אלא שהביוב באמבטיה עולה על גדותיו וצריך להפשיל ידיים ולבוסס קצת כדי שתחזור השלווה לבית.

ומה היא זוגיות עוד. היא ללכת לאיקאה לקנות שולחן, היא לשטוף את הבית פעמיים ושלש, היא לבשל שניכם במהלך כל יום שישי במטבח שאין בו מקום לשניים, במין ריקוד מוזר שבו אתה, בג'ינס משומש, עומד על רגל אחת ומניף דגים באוויר וזוגתך שתחיה מתכופפת אל התנור לבדוק אם התרכך הסלק, ובתווך קליפות תפוחי אדמה ושאריות שמן מטפטפות על הכל. זו היא זוגיות.

וכך גם בעניינים שבין אדם ואלוהיו. למשל הגוף, שהוא גוף ואנחנו בני אדם שכמונו, חושבים השמיים שמיים לה' והארץ נתנה לבני אדם. ואנחנו כשאומרים לנו דת ואלוהים אנחנו חושבים לבן וטהרה, וכשאומרים לנו דם ולכלוך ופצעים בעור אנחנו אומרים זה לא עניין לדת, זה מטונף מדי, גשמי מדי, מה לזה ולדת. רוחניות היא דבר נקי, ואנשים שמקורבים לאלוהים לא הולכים לשירותים.

אבל זה לא נכון. הם הולכים לשירותים. גם רבנים הולכים לשירותים.

ואת זה אנחנו לומדים בפרשה שלנו, שבה התורה מקדישה איזה מאתיים פסוקים כדי לתאר פצע כזה ופצע אחר, מוגלה כאן ושיערות לבנות כאן. כי ככה זה זוגיות. ועכשיו תסלחו לי שאני מפסיק כי העוגה בדיוק תפחה ואם לא אוציא אותה עכשיו, ובכן, עזבו. לא צריך לבכות על החלב לפני שהוא נשפך. שבת שלום שתהיה.

__
(יש עוד מקום בסדנאות שלי ובאמצע השבוע הבא המחיר יעלה, אז בואו עכשיו לפני שהוא עולה, כי חבל, לא?).קרא/י עוד «