אההההההההההה (או: 'ופלים לימון' יצא לאוויר העולם. איזה דבר זה, בחיי)!

אפשר להתרגש אתכם רגע?

(אפשר, נכון? נכון שאתם או אתן מהנהנות ואומרות 'טוב, אפשר'? איזה כיף, תודה. אני אמשיך – )

לפני חודשיים. ממש שבוע אחרי ששי נולדה, התקשר אלי עמי ברהולץ. אני הייתי עם שי על הידיים, מנסה להבין מה עושים עם גוש החמידות הזה שאני מחזיק, ופתאום טלפון מעמי. היי, הוא אמר לי, יש סיכוי שהספר שלך יהיה מוכן בפברואר? ופתאום פרפרו בי אלף פרפרים בחזה ובבטן והנחתי את שי בעגלה ואמרתי לו 'כן, בטח! מחר!'

סתם, אמרתי לו 'מה? מה'? כי חשבתי לרגע שלא שמעתי טוב.

עמי הוא העורך האחראי עלי מידיעות ספרים (לפני שנה, כשחיפשתי הוצאה לספר, הוא אמר לי 'היי, זוכר אותנו?'. וזה היה הוגן שאני אזכור אותם, כי העורכת הקודמת של ידיעות, המשוררת והעורכת נוית בראל, האמינה בי כבר לפני חמש שנים ורצתה להוציא את הספר הזה לאור. מים זרמו בירדן ובכיורות המטבח מאז, ואני התמהמתי ועשיתי דברים אחרים והנה הוא הגיע עם ההצעה הזו שוב, ובכן חתמתי חוזה עם ידיעות ספרים וחשבתי לי לתומי שיש לי זמן. שנה, אולי. ומצאתי עורך והתחלנו לעבוד ופתאום, שבוע אחרי הלידה, אנחנו עוד מנסים להבין איך מחליפים טיטול ופתאום טלפון, להיות מוכן בפברואר.

יא אללה.

מיד התקשרתי לאסף שור – הוא העורך של הספר – ואמרתי נו, יאללה, לעבודה. בנינו לוח זמנים וכבר חודשיים שהסוד הזה מפעפע בי ואני לא כותב עליו בפייסבוק. כלום כלום. לא מיניה ולא מקצתיה. רק כאן, במיילים, אני משחרר מדי פעם מילים כמו 'תכף הספר' או 'הכתב יד סיים עריכה ראשונה' ולא אמרתי כלום עד אז כדי לא ליצור בילדאפ מיותר כי הנה, כי כן – אשכרה – מה לעזאזל –

והנה כי כן; 'ופלים לימון', ספר הביכורים שלי, יצא השבוע לאור.

320 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים, אסף שור (הגאון) ערך, דוב אברמסון (המוכשר) עיצב את הכריכה, ואפשר לרכוש אותו בהזמנה מוקדמת באתר של ידיעות (עוד רגע לינק), והחל מהשבוע הבא – אינשאללה – בחנויות הספרים. המובחרות, הלא מובחרות, הכל הולך. תקנו. תשאילו. תקראו. תדברו. תספרו לי איך היה. אני סקרן.

זה הלינק לרכישה.

וקוד ההנחה שלכם, שיתן לכם חמישים אחוזי הנחה על הספר, הוא 8114.

מה יש בספר?

22 סיפורים קצרים. הקצר שבהם הוא סביב ה2000 מילים. הארוך הוא כמעט 10000 מילים. כלומר אלה סיפורים קצרים, אבל לא סיפורים קצרים באורך של סיפורי פייסבוק. רוב הסיפורים הופיעו כבר איפשהו: בבלוג, בכתבי עת או בפייסבוק. אין טעם לחפש אותם, כמובן, הם נמחקו משם 🙂 ובכל מקרה הם עברו עיבוד ועריכה די מאסיביים, שהופכים אותם למשהו אחר לגמרי. אלה סיפורים טובים, עד כמה שאני יכול להעיד. לא דווקא על דתיים או על המגזר הדתי־לאומי (אם כי, מטבע הדברים, הוא מקבל שם יותר נוכחות מבספרות ישראלית רגילה). יש בו מכות וגוף, אבל גם תורה ומוסר ורוחניות, יש בו אוכל ויש בו רגשות. הוא מעציב לפרקים ומצחיק באותם הפרקים עצמם, ובעיקר בעיקר יש בו בני אדם.

יש לי עוד מלא דברים להגיד על הספר, על העבודה ובחירת הסיפורים וטקסט הגב והכל. אבל נראה לי שזהו בינתיים. איזה כיףףףףףף, יא אללה.

עד כאן בעצם.

אני אשמח מאוד שתקנו, שתצלמו את עצמכם עם הספר ותשלחו לי, שתצלמו פסקה שאהבתם מהספר ותעלו לרשתות החברתיות – ואפילו רק להיכנס לחנויות הספרים ולשאול אם יש להם את הספר, גם בלי לקנות, גם זה יעזור. אבל חכו לשבוע הבא בשביל זה כי, נו, הוא עדיין לא הגיע לחנויות.

כפרה עליכם

מתרגששששש

ההסכם של תמר ורפי

ביום השלישי, כלומר בלילה השלישי של מחנה הרא"ה, תמר, שהדריכה בסניף אחד, הבינה שמחר זה היום האחרון של המחנה וכבר לא יהיה לה זמן אחר, והיא ניגשה לרפי (שהדריך בסניף אחר לחלוטין) ואמרה לו רפי, ככה היא אמרה, ונבוכה מאוד כי מי בכלל עושה דברים כאלה חוץ מהגיבורים שקראה בספרים, ולכן אמרה כמו שהיה כתוב בספרים, רפי, אולי נהיה ביחד?

ורפי, שחשב ללכת לקורס טיס וחשב שהוא שווה יותר מזה, אולי אפילו את איילת מסניף ת"א מרכז, אמר מה, ואת צוחקת עלי, ומה הקשר, ואחרי שראה שאין אף חבר שלו בסביבה ושתמר עומדת לבכות שם, במבוכתה, אמר אני לא יודע, תמר, אני באמת לא יודע. ותמר, שראתה שכלתה אליה הרעה, אמרה אז מה אתה אומר נעשה הסכם כזה כמו בפריידנס, אם לא נתחתן עד שלושים וחמש אז יהיה לך אותי ולי אותך? ורפי, שנכמרו רחמיו וגיל שלושים וחמש היה רחוק לו מאוד, אחרי השחרור אפילו, אמר טוב, שיהיה.

בגיל שלושים וארבע, בואכה חמש, הם היו אנשים אחרים לגמרי. תמר הייתה תמי, עורכת דין. בוגרת העברית. שיער קצר ועודף בטחון עצמי. אולי עודף לא תהיה המילה המדוייקת כאן, אבל בטחון עצמי, בהחלט. רפי היה אחרי השחרור, צועד בצעדים מהוססים אל תוך הכאוס הזה שנקרא האזרחות. חברים לא האמינו כשאמר אין לי מושג מה לעשות. אני לא יודע. היית טייס, צחק עליו מוטי, איך אתה לא יודע?

בכל זאת לא ידע. היה משהו נוח בפקודות. הוא ידע למלא אותן וידע להנחית אותן. הניסיון להבין את העולם השני – שבו מילים הן עמומות לפעמים, ולא כולם חייבים לציית או לפקוד, והנתיבים בין אדם לרעהו פתלתלים – מילא אותו בתסכול. ובכל זאת צעד לאזרחות. מה כבר יכול היה לעשות. שניהם, למרבה הפליאה, עדיין לא התחתנו. מופלאה עוד יותר הייתה העובדה ששניהם היו בקשר עדיין.

ומפני כן, חודש לפני יום הולדתה השלושים וחמש, כשהיא פחות ופחות אטרקטיבית בשוק הנורא הזה של השידוכים והרווקות, שלחה תמר לרפי הודעה בפייסבוק. זו הייתה הודעה קצרה, מנוסחת בקפידה כראוי לעורכת דין. היה כתוב שם היי, זוכר אותי? והיה כתוב שם בסוגריים, (אני יודעת שאתה זוכר. אבל את ההסכם שלנו מגיל שבע עשרה, אתה זוכר?). זה כל מה שהיה כתוב.

ורפי, שהיה בודד מאי פעם, שאיילת נטשה אותו לטובת בצלאל (עוד לפני שנים, והם לא היו בקשר מאז) ושכל מה שנשאר לו הייתה בירה פושרת וגעגוע, פתח את הפייסבוק בלילה וראה את ההודעה. הוא ידע שתמר, כלומר, שהיא לא בשבילו. לא הוא בשבילה, לא היא בשבילו. שני אנשים שונים מדי זה מזה. ובכל זאת אמר כן, זוכר. הלילה היה קר מאוד, ומה בעצם יכול היה להגיד?

הם יצאו פעם ופעמיים. דייטים מגומגמים, כמובן. שניהם ידעו שהם שונים זה מזו. מטרות שונות. חיים שונים. שניהם ידעו שלפעמים פשוט אין ברירה. טכנית, אין ברירה. רפי הסכים להתגלח. תמר הסכימה להוריד את התמונה הגדולה, הבוטה, שהייתה תלויה לה בחדר. הדברים התקדמו מדייטים לפגישות, מפגישות לקפה, מקפה לשוקו בדירה, כדרך שדברים כאלה מתקדמים; תחילה, לשום מקום, אחר כך כמעט ולאירוסין.

ובעצם, אולי יום לפני הצעת הנישואין, משהו כזה, כשכבר כמעט והכל קרה, גם איילת שלחה לרפי הודעה. היי, היא כתבה. אתה יודע, חשבתי על זה. תגיד, אתה עדיין פנוי? הוא רצה להגיד שכן אבל ידע שהדבר הנכון הוא להגיד שלא. ואולי להפך: רצה להגיד שלא אבל ידע שהדבר הנכון הוא להגיד שכן. מי בכלל בקי בעניינים שכאלה. ובמקום להגיד ישירות כן או לא אמר אני לא יודע, איילת, ואיילת אמרה לו נו, איך אתה לא יודע, תבדוק ותעדכן, ודברים התגלגלו כך שלמחרת, במקום להציע נישואין לתמר, התקשר אליה באמצע העבודה (למרות שידע שאסור להפריע לה), ותמר אמרה בקוצר רוח מה, רפי, אני בעבודה, ורפי אמר סליחה, אני לא יכול ככה יותר, רציתי להגיד לך ואני לא יודע איך להגיד את זה.

ותמר אמרה מה, מה, ורפי אמר אני לא יכול להתחתן איתך, תמר. ותמר אמרה אבל הבטחת, ורפי, שלא ידע מה להגיד, אמר כן, הבטחתי, אבל לא רציתי להתחתן איתך באמת. וכשאמר את זה הבינה גם תמר שגם היא, מעולם לא רצתה להתחתן איתו באמת. שאולי עדיף חיים ארוכים ובודדים על פני סבל של שנים. ואמרה עזוב, רפי, אף פעם לא היו לי ציפיות ממך, וניתקה.

ורפי, שעמד שם עם הטלפון ביד, אזר אומץ והתקשר לאיילת ואמר לה הנה, החלטתי, אני פנוי, רוצה לצאת איתי? אבל איילת צחקה צחוק קצר ואמרה כפרה, אתה צוחק עלי? אני נשואה לבצלאל. שני ילדים. שלט על הדלת. לא שאלתי בשביל עצמי, שאלתי בשביל חברה שלי. אז מה אתה אומר? וכך פירטה שתי דקות על החברה, שהייתה נשמעת גנרית מאוד, ואמרה 'תחשוב על זה ותחזור אלי', ואחרי שניתקה עמד שם רפי המום עם הטלפון ביד כשהחיים סואנים סביבו והבין, פתאום, שהחיים שלו, שחשב שימריאו מהנערות עד לבגרות ויעלו על מסלול ישר ונכון, לא רק שלא המריאו לשום מקום אלא שלהפך, הם קורסים בהמולה. הם לא מה שחשב שיהיו, הוא לא האדם שחשב שיהיה, ועד עכשיו הוא פשוט לא שם לזה לב.

#סיפורי_בחירות
______________
(יש עוד מקומות אחרונים בסדנאות הירושלמיות. אפשר להשאיר פרטים כאן ואחזור אליכם)

איחולי מזל טוב עצמיים

א. מה שלומנו

בדרך כלל אני שואל מה שלומכם, אבל הפעם אני רוצה לעצור לפני כן, רגע, ולספר מה שלומנו. שלומנו עייף מאוד ומאושר מאוד (מדהים איך שני אלה הולכים ביחד, יד ביד, כמעט תמיד). שלומנו ישן בלילה אבל מתעורר מדי פעם להחלפת טיטול, להאכלה, להרגיע, לנחם. שלומנו מתאושש כרגע, והוא הולך ברחוב בעיניים הלומות ורוצה להגיד מה אתם יודעים, לפני שבוע נולדה לי תינוקת. הבאנו לעולם חיים חדשים, אבל במקום זה אני מסתובב בסופר פארם, משווה תכשירים. לפעמים אני עייף. איך אמר יהודה עמיחי? 'מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאֶה כְּמוֹ נֵס, אֲבָל מִקָּרוֹב אֲפִלּוּ נֵס לֹא נִרְאָה כָּךְ'. מקרוב נס נראה כמו טיטול מלא, כמו פליטה על החיתול, כמו בכי בלילה, כמו האחות בטיפת חלב שמבקשת להשאיר את העגלה בחוץ כי לפעמים היא נתקלת בה ונופלת. ככה נראים ניסים. מה הפלא, אם כן, שהלב עולה על גדותיו פעם בכמה שעות וגואה דרך העיניים. איך אפשר לדבר בזה בכלל, בחיי.

ידידיה אמר לי אתמול שלידת תינוקת היא כמו חו"ל. אתה אורז, אתה נוסע לבית החולים, בבית החולים הכל מתנהל אחרת; השעות, המשמרות, האנשים. אתה מתפלא לפגוש אנשים שאתה פוגש יום יום בחיים, מייצר קשרים מיידיים עם כל אדם במחלקת היולדות, ואחר כך אתה חוזר הביתה עמוס מטלטלים ומשהו במציאות שונה קצת. זר, במידת מה. כאילו מישהו הסיט את העולם במעלה אחת מהפעם הקודמת שהיית בו. אתה עודך הלום מהאורות הבוהקים, מהבדיקות, מהבת החדשה, וכבר דופקת השכנה על הדלת ומבקשת שיהיה שקט כי היא מטגנת קציצות וקשה לה להתרכז. ואתה רוצה להגיד מה, אבל מה, איך את מדברת איתי בקציצות, תראי כמה אופק נפרש כאן בעריסה הקטנה הזו. אבל מהנהן, מבין בכל זאת. אלה החיים.

ב. סיפורי לידה

קראתי אתמול קטע יפה שכתבה מיטל שרון על סיפורי לידה. זה מצא חן בעיני אז אני מצטט את כולו ומוסיף קישור אל הבלוג היפה שלה, שווה לקרוא שם גם דברים אחרים (ואיזה דבר מדהים זה בלוג. אין לי מושג מי היא מיטל, ובכל זאת אני עוקב וקורא אותה ומה קורה בחיים שלה ומרגיש איזו קרבה שכזו, רגעית, לאדם שזר לי לחלוטין. פלא).

"אתמול הלכתי לשתי הופעות סטנדאפיסט מוצלחות, אחת מהן במיוחד, של ג׳וסי לונג (Josie long). ג׳וסי, שקצת נראית כמוני, ילדה לפני 13 חודשים את הבת שלה, והיא מדברת באריכות על הלידה. היא עושה את זה לפי הנרטיב המקובל: כמה שעות צירים, כמה פתיחה, מתי היא הלכה לבית חולים, איך היא התמודדה עם הצירים, היו או לא תפרים. היא עושה את זה כמובן גם לפי הנרטיב המקובל בסטנדאפ: הצבת זרקור ענק על המקומות שבהם נהוג לדלג קדימה (כמו למשל הרגע הזה שבו הראש כבר יצא, אבל שאר הגוף לא, ומחכים עוד רגע, בזמן שכולם מסתכלים באי נחת מסביב ומנהלים סמול טוק הזוי). וחשבתי לי שאיזה דבר מגניב זה סיפורי לידה, שהם תמיד בנאליים ויוצאי דופן במידה שווה, ושזה דבר שרק נשים יכולות להכיל: משהו שבאופן מוחלט אי אפשר לתת לו ציון ולדרג אותו, משהו שמתקיים גם בספירה החד פעמית וגם בספירה היומיומית."

(זה מכאן)

ג. הורות

מתוקף היותי אח לשבעה אחים, ששה מהם קטנים ממני, אני יודע לעשות דברים מסויימים. אני יודע להאכיל מבקבוק, אני יודע להחליף טיטול, לזהות כשהתינוקת רעבה. אני יודע להוציא גרעפס, להרגיע תינוקת על היד או על הכתף. אני יודע לעשות מקלחת ראשונה ויודע למדוד חום מים עם המרפק ולהחזיק תינוקת עם האצבעות תחת הראש. לפני הלידה חשבתי שאלה הדברים שצריך לדעת: מתי היא רעבה, מתי משהו מציק לה, מתי צריך לעשות משהו. אבל עכשיו, שבוע אחרי, אני פתאום מבין שהקיום ההורי, האוקיינוס הרחב שנפרש בפני, הוא לא אוקיינוס של פרקטיקה אלא של רגשות, של תחושות, של הניסיון לארגן מחדש את המקום שלי בתוך התא המשפחתי שלי. זו לא רק התחושה שאיבר שלי פועם עכשיו מחוצה לי, ולא רק הדאגה או האחריות. זה משהו רחב יותר שאני אפילו לא מצליח להתחיל להבין אותו או לנסח אותו: דברים שקשורים בתחושת השייכות שלי לחיים האלה, למקום הזה. ההבנה שמישהי נזקקת לי. שהיא צריכה אותי מתוקף היותי אני, ושאני נזקק לה מאותן הסיבות בדיוק. התחושה, כמובן, שמשהו בי משתקף בה ובכל זאת הוא שונה לגמרי, וההבנה שהיא ההתחלה של המבט אל העתיד, כמו שביל חדש שמתמשך מהמקום בו אני עומד הלאה, ככל שהעין משגת. 

ד. השיר שפרסמתי בפייסבוק כדי לספר שנולדה לנו בת

כָּל כָּךְ מֻקְדָּם שֶׁעֲדַיִן הַשָּׁמַיִם מְנוּמְנַמִים אֲבָל מֵעֵבֶר לָרְחוֹב
מַתְחִיל לַעֲלוֹת רֵיחַ שֶׁל לֶחֶם טָרִי טָרִי וְאֶפְשָׁר לִרְאוֹת
אֵיךְ הָעֵצִים הַקְּטַנִּים שֶׁשָּׁתְלוּ לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב מִתְמַתְּחִים וְנִפְרָשִׂים
וּמְנַעֲרִים אֶת עַצְמָם מֵהַטַּל וְהָמוֹן גַּגּוֹת יְרוּשָׁלַיִם מְפֻזָּרִים

בָּרְחוֹב לְיַד הַשּׁוּק נָפְלָה עֲרֵמַת נַעְנַע עַל הָרִצְפָּה וַאֲנָשִׁים מְמַהֲרִים לַעֲבוֹדָה
אֲבָל עוֹצְרִים וּמְרִיחִים וְאוֹסְפִים אוֹתָהּ וּמְרִיחִים שׁוּב
וּמְנַעֲרִים אֶת הָרֹאשׁ וְהָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם מוּאַרוֹת קְצָת

וּמִלְּמָטָה צוֹעֵק מִישֶׁהוּ אַבְרָם אֵיךְ הָיָה הַלַּיְלָה וְלֹא מְחַכֶּה לִתְשׁוּבָה
כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהֵם עֲדַיִן לַיְלָה וּקְצָת לוֹקֵחַ זְמַן
וְגַם הַלַּיְלָה לִפְעָמִים הוּא עֲדַיִן
וְשֶׁיֵּשׁ אוּלַי הַרְבֵּה דְּבָרִים לְהַגִּיד עַל לַיְלָה אֲבָל זוֹ לֹא הַשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה

בִּמְקוֹם זֶה אוּלַי לָשִׁיר, אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי, לָשִׁיר מַשֶּׁהוּ שֶׁיִּנָּשֵׂא בְּכָל הָאֲוִיר
הַמָּתוֹק שֶׁל בֹּקֶר יְרוּשַׁלְמִי רַעֲנַן שֶׁכָּזֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי
עוֹמֵד עַכְשָׁו מוּל הָאוֹרוֹת הַגְּבוֹהִים וְהַעַרְפִילִים
הַמְּכֻשָּׁפִים וּמַחֲזִיק אוֹתָךְ בַּיָּדַיִם וְאוֹמֵר סְלִיחָה שֶׁהֵעַרְתִּי אוֹתָךְ מֵהַשֵּׁנָה
יְפֵיפִיָה נִרְדֶּמֶת
אֲבָל רַק רָצִיתִי שֶׁתִּרְאִי אֶת הַזְּרִיחָה הָרִאשׁוֹנָה בַּחַיִּים שֶׁלָּךְ, אַת יוֹדַעַת,
לִרְאוֹת שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה עָתִיד כָּתֹם-וָרֹד-בָּהִיר שֶׁעוֹלֶה לְאִטּוֹ מֵעַל הַגַּגּוֹת
שֶׁל הָעִיר הַמְּתֻסְבֶּכֶת וְהַשְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ הַזֹּאת

לוֹמַר כִּי זֶה בֹּקֶר יָפֶה מְאֹד
כִּי זוֹ אַתְּ יָפָה מְאֹד
כִּי רָצִיתִי לְסַפֵּר לָךְ כַּמָּה טוֹב לִי שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת כָּאן, אִתָּנוּ, כְּלוֹמַר
בָּעוֹלָם הַזֶּה לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּחַלּוֹן
וּבֶאֱמֶת עָיֵף מְאֹד, הַבֹּקֶר, וּקְצָת חָרְפִּי בַּחוּץ אֲבָל תִּרְאִי
אֵיזֶה יֹפִי
בֹּקֶר

————————————-

עניינים טכניים ועסקיים.

א. בשבוע הבא, ביום שני, מתחיל הקורס המקוון שלי לכתיבת ויצירת תוכן. הוא מיועד לכל מי שכותב לקהל – החל מרבניות, דרך עסקים וכלה בכל מי שכותב בלוג או מפרסם בפייסבוק. חמישה מפגשים מקוונים, בעיני (ובעיני המשתתפים בעבר) הם מפגשים מוצלחים, עם המון ערך והמון תוכן, תרגילים טובים ומשוב. ההרשמה נסגרת במוצאי שבת, כך שאם תרצו להצטרף ברגע האחרון – כלומר בארבעת הימים הקרובים – שלחו לי מייל חזרה ואשלח לכם פרטים. אפשר גם פשוט להירשם כאן.

ב. לתומי חשבתי שאסיים את הספר עד הלידה. זה לא קרה, אבל נשאר לי מעט מאוד. אינשאללה, נשאר לי חצי סיפור אחרון, והוא אמור להסתיים היום (?), מחר (?), להישלח לעריכה חוזרת ויאללה, להגהה ולדפוס. 


המון אור, המון טוב. 

יהודה.

מתכון לצ'ולנט

ובכן רבותי אין ספק שהחורף הגיע, הגשם מטפטף, השלוליות מקפצות, השבוע נגמר וצריך להכין צ'ולנט לשבת.

צריך להגיד שצ'ולנט הוא תמציתה של החוויה היהודית. שהיא, אם יותר לי להתפייט קמעא, רגע השילוב שבין מסורת, אמונה, טיפת חוצפה יהודית והיכולת לפשוט את הרגליים ולנוח רגע בין גלות אחת לאחרת. כמו כל דבר ביהדות יש בנושא אלפי זרמים ועדות ושיטות שונות באמונה (שבוודאי יופיעו בתגובות) אבל, שוב כמו כל דבר ביהדות, רק אני צודק וכל השאר רשעים ארורים. ובכן, לענייננו.

א. לפני שמתחילים משרים בערך כוס שעועית, מעורבת – אדומה ולבנה – למשך הלילה. אני תמיד משרה יותר ואז זורק קצת לפח כדי שיהיה שפע. אין לי מושג אם זה מביא שפע אבל אני ממשיך לעשות את זה כדי לא להפריע למזל. אם לא השריתם – בשלו אותה איזו שעה על אש נמוכה עם סודה לשתיה. סודה לשתיה היא כמו המנחה המקוצרת של השריית השעועית; זה לא בדיוק זה, אבל אין זמן אז לא מתלוננים.

ב. מטגנים בצל אחד, גדול. כמה בצל, כך שכל תחתית הסיר תהיה מכוסה. תחשבו על הבצל כמו שאתם חושבים על ריפוד לכיסא. מה אתם חושבים, שתפוחי האדמה ישמחו לשבת על הקרקעית החשופה של הסיר? אין לכם דרך ארץ? את הבצל מטגנים כמו שמטגנים בצל, כלומר אט אט ובמתינות עד שיזהיב. זה גם מה שנותן את הצבע לחמין (ביחד עם הכמון שנגיע אליו בהמשך), אז נא לא לזלזל בעניין. אומרים לכם אט אט, אז תקחו את הזמן. אפשר לשיר לו שירי שבת בינתיים. אני מחבב את 'כל מקדש שביעי' אבל מה שעולה לכם לראש זה אחלה.

ג. שמים תפוחי אדמה חתוכים לקוביות לא קטנות מדי ומצרפים חלקים נבחרים מבטטה נבחרת שזו ככל הנראה הבטטה האחרונה שנשארה בעגלת הירקות. ככה זה תמיד. בכל אופן, מה שחשוב כאן זה תפוחי האדמה. אני נוהג לשים שכבה אחת אחידה של תפוחי אדמה על הקרקעית ואז לשים עליהן קצת בטטה מחשש לעין הרע.

ד. מפזרים חופן גריסי פנינה וקצת מהשעועית שהשריתם – בלי המים. חשוב לי להגיד משהו על גריסי פנינה. אנשים מסויימים לא נזכיר את שמם, עומר, חושבים שאפשר לשים חיטה או שעורה במקום גריסי הפנינה. או שאפשר (חס וחלילה) לוותר על הגריסים. ה' ישמור מאיוולת שכזו! גריסי הפנינה הם מה שמוציא גלוטן והופך את תערובת הבשר ותפוחי האדמה שלכם מחבורה של רווקים בודדים בנחלאות – לבִּיצה. אל תזלזלו בהם!

ה. מוסיפים בשר חתוך לקוביות באותו הגודל כמו תפוחי האדמה. כאן נחלקו הדעות איזה בשר מוסיפים. אם יש מעות, אני שם אסאדו. אם אין מעות, אני קונה שמונה (שריר) או חמש (כתף), ומוסיף עליהם שומן בקר ועצם עם מיח. העצם זה סתם בשביל הפוזה. אחר כך מוציאים אותה לשולחן ויונתן אומר 'הופה, זה גזבר, הוא מומחה לחמין', אבל זה סתם כי רואים אותה. השומן (שנעלם) זה מה שחשוב.

ו. שוב תפוחי אדמה, עליהם בשר, עליהם גריסים ושעועית. למה ככה? כי בלי חזרות אין טעם לתלמוד.

ז. ממלאים במים עד שיכוסו ראשי ההרים כמו שנכתב אצל נוח. מוסיפים ראש שום שלם וכמה ביצים. ראש השום נותן מתיקות קלה, וחוסך לכם את השטויות האלה של סילאן. תגידו, ר' עקיבא היה שם סילאן בחמין נראה לכם? מוסיף אגוזי מלך? הכל שטויות. הביצים זה בשביל הזאטוטים שיהיה להם במה להתעסק בשבת בבוקר.

ח. מתבלים בכל מיני תבלים! וליתר דיוק: כמון במשורה (כן כן!). מלח, פלפל שחור. זהו. אם רוצים אפשר להוסיף פפריקה מתוקה שהיא כמו וורטים בעלוני שבת; כשאתה רואה אותה אתה אומר לעצמך 'וואי, מעניין, חשוב, בטח משמעותי' ואתה שוכח מקיומה אחרי חצי דקה. כמון, לעומת זאת, הוא כמו שיחת מוסר טובה. הוא מחלחל לתוך העצמות שלך באופן שאפילו לא ידעת שאפשר. אפשר לפרגן במלח, הוא סופח נוזלים ולכן קצת קשה להגזים בו. זהו רבותי. החמין שלכם מוכן.

ט. כלומר – תרתיחו כמו שנאמר בתלמידי חכמים שמתלהבים איש על רעהו בגלל איזה חידוש באחרונים, תעבירו לאש נמוכה לכמה זמן שבא לכם (שעה זה סבבה) שזה כמו הסבר טוב בראשונים, לא צריך להתלהב מכלום זה פשוט נשמע נכון ואנחנו ממשיכים הלאה. אם הכנתם את החמין ביום חמישי תרתיחו אותו שוב לפני ששמים על הפלטה ביום שישי. וכמובן – לילה שלם על הפלטה, ולאכול בשבת בבוקר כשהגשם יורד בחוץ והוויסקי בהישג יד.

_____________

הערות חשובות!

– חמין זה עניין של מסורת. עשו את הצ'ולנט כשם שאמך עשתה צ'ולנט. אם אביך הוא זה שעושה צ'ולנט (כמו במקרה שלי), עשה כמו שאביך היה עושה. אם הם היו עושים חמין, ולא צ'ולנט, עשה אף אתה חמין. אין פה עניין לדברים כמו חצילים, קינואה או (שומו שמיים) שזיפים מיובשים. אתם חושבים שבוולוז'ין היו שמים חצילים בצ'ולנט? שרבי עקיבא היה שם אגוזי מלך בחמין שלו? זהו. מותר לשנות פה ושם, כן? אבל אל תגזימו. אם, דרך משל, הרוזנברגים יצאו מהבית שלך ויאמרו 'מה הסיפור של החמין של גזבר, יש בו חצילים' תדע שלא עשית מלאכתך נאמנה.

– חמין זה עניין של אמונת חכמים. או אמונה באופן כללי. בטחו בחמין שלך ששמתם בו מספיק מים ושהוא משתזף כהלכה. דבר זה לימדונו רבותינו, אם אתה מסתפק אם שמת מספיק מים או לא, משמע שמת מספיק מים. אם לא היית שם, לא היית מסתפק. ספקנות, ידידי, זה העניין המהותי ביותר באמונה. כמות המים שצריכה להיות בחמין היא בדיוק במידה שבה אתה לא בטוח אם זה יותר מדי או פחות מדי. חמין אינו עניין לוודאות, הו, לא, חמין הוא עניין של אמונה וביטחון. אם תוסיפו לו מים כדי 'להיות בטוח', כמנהג השוטים, תמצאו את עצמכם אוכלים בצהרי השבת מרק צ'ולנט עם שקדי מרק.

– מביני דבר נהגו לאכול שאריות מהחמין במלווה מלכה, כלומר במוצאי השבת. ולכן לא מכינים חמין בסיר קטן של שלשה וחצי ליטר, אלא בסיר של חמישה ליטר לערך, ומזמינים חברים לחסל את הכל במוצאי השבת. ואף שאין סימן לדבר, טעם יש בדבר שהוא טעים.

בהצלחה לכלל הציבור הקדושה והקב"ה יזכנו לאכול מאכלים טעימים לרוב. אמן.

זמן שאין לו אחר כך

א.

פעם, לפני שלש שנים, נסענו לנו לשבוע בבית קטן ביורקשייר שבצפון אנגליה. נסענו, אני מתכוון – לקחנו רכב קטן וחמוד מסוכנות השכרת רכב במנצ'סטר ונסענו בו ליורקשייר, עניין של שעתיים נסיעה, משהו כזה. נסענו למקום ששמו Dent.  הגענו למנצ'סטר קצת מאוחר, אז הכנסנו לגוגל מפות 'דנט' והתחלנו לנסוע. ומה שלא ידענו הוא שיש, מסתבר, שני מקומות ששמם דנט. האחד הוא כפר קטן במערב יורקשייר, המקום השקט והירוק ביותר שהייתי בו מימי, והשני זו מצודה או משהו מעין זה במזרח יורקשייר. אתר תיירותי. רחוק כמה וכמה שעות נסיעה (שלש וחצי, כמדומני) מהמקום שאליו רצינו להגיע.

התחלנו, אם כך, לנסוע, שמנו לנו ביטלס ברקע כמיטב הקלישאה, ועוד אנחנו נוסעים מרב שמה לב שהמקומות שחשבנו שנעבור דרכם – ובכן, הם לא שם. הכביש המהיר הסיח קצת את דעתנו, אבל באיחור, הרבה יותר מדי באיחור, קלטנו שאנחנו נוסעים למקום הלא נכון. עצרנו שם, באיזו תחנת דלק, הזנו מחדש את הדנט הנכונה והתחלנו לנסוע לצפון מערב בדרך המהירה ביותר שיכולנו, מפני שכבר החשיך והמארחים שלנו, כך הנחנו, מודאגים. ואז, אי שם בין לידס לקנדל, הפנה אותנו הגי.פי.אס ימינה, לאיזו דרך שמספרה היה 38. אני, שאני מורגל בנהיגה בארץ, הנחתי ש38 צריך להיות כביש ראשי, אבל באיחור למדי הבנו שמדובר בכביש אופניים ראשי, ולמעשה זוהי הדרך האחורית של כל החוות ביורקשייר. היה חושך מוחלט, כזה שאין בו טיפת אור ואין לראות בו דבר, לא הייתה לנו קליטה, ובכל חמש דקות, לערך, הייתי צריך לרדת, לפתוח שער כבשים, לעבור ולסגור את השער. לא ראינו דבר קדימה, מלבד אורות פנסי הרכב שהאירו מטרים ספורים קדימה. לא היינו בטוחים עוד לאן אנחנו נוסעים, האם נגיע, איך נגיע, מה בעצם עומד לקרות.

ואז הבנתי: יש מקום שאין ממנו מקום אחר. יש זמן שאין לו אחר כך.

ב.

מה זה אומר, זמן שאין אחר כך. למשל, אדם עומד להשתחרר מהצבא. כל שהוא רואה לפניו זה את השחרור מהצבא. לפחות אני הייתי ככה. אני יודע שיש אנשים מחושבים ממני, אבל אני ראיתי לנגד עיני רק את השחרור, וכשהשתחררתי (בהפתעה, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת), עמדתי כמה ימים הלום חופש וניסיתי להבין מה אני רואה ומה עלי לעשות מעתה והלאה. או זמן אחר, שהוא אחר כך: למשל, זוג מתאהב ויוצא ומחליט להתחתן, כל שהוא רואה לנגד עיניו זה את האירוע הגדול הזה, החתונה, ומה יהיה בו ומי ידבר ומה יוקרא ומה ינוגן, והאירוע הזה חותם את פרק הזמן שבו הם נמצאים ומאחוריו אין כלום. משמע, יש זמן, ובראש אנחנו יודעים, שיש זמן שהוא אחר כך, אבל הלב אומר לעצמו: 'רק עד כאן, ואחר כך נראה'.

ומה זה אומר, מקום שאין ממנו מקום אחר. עוזי וייל מתאר את זה יפה בהקדמה ל'ריימונד קארבר, שירים'. הוא כותב:

"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסה גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום."

אני חושב שהתחלתי לבכות כשקראתי את הקטע הזה לראשונה. כי חשבתי לעצמי איך הוא יודע, לעזאזל, איך הוא יודע. אחר כך כשהתבגרתי הבנתי שהוא, כדרכם של כותבים, הגזים קצת (לפחות לגבי), אבל החיבה לקטע הזה נותרה בעינה, כי תראו איזה תיאור מדויק הוא נותן להתבגרות. כלומר לרגע שבו אדם נולד לתוך מקום, והוא גדל במקום ואינו יודע שיש מקום אחר. כך למשל, אדם שמתחיל לעבוד בעבודה, הוא איננו יודע איך צריכה להיראות עבודה של גדולים; הוא לא יודע אם הבוס עושה את עבודתו נאמנה או לא, הוא לא יודע אם טוב לו או רע לו, הוא לא יודע דבר, מפני שזו העבודה הראשונה שלו. רק כשתהיה לו הצצה לעבודה אחרת, רק אז הוא יבין שלא טוב לו בעבודה שלו ומזמן צריך היה להתפטר. אבל עד אז, המקום ההוא היה העולם כולו, ולא היה ממנו מפלט.

ג.

ולמה נזכרתי בכל זה, מפני שאחרי החגים הגיע ואני מוצא את עצמי מנסה בבהילות לאסוף את כל הניירות והמיילים ולנסות להבין מה אני עושה הלאה, שהאחר כך הגיע פתאום. כל המיילים התעכבו והעולם נעצר ופתאום צריך לעשות דברים, אבל גם כשאני מסתכל הלאה אני מסתכל רק לפרק זמן של חצי שנה, ואומר אוקיי, אני רואה מה יש עד פסח. ואחר כך? אחר כך נראה.

בכל אופן:

נסענו אז, באותו ערב, בכביש 38 שהוא כביש אופניים מתפתל ברחבי יורקשייר, ולא ידענו אם לפנות למקום יישוב או לדבוק בכביש שיוביל אותנו לDent, וסוף דבר במקום להגיע בשבע הגענו בעשר בלילה, עייפים ומורעבים, ובלב הכפר עמדנו עם הרכב ליד הפאב המקומי והתקשרנו למארח שלנו שיבוא לאסוף אותנו, והוא בא, בריטי ומשועשע קלות, וחייך על הטעות המטופשת ועל כביש האופניים ואחר כך לקח אותנו לבית שלו ובבוקר קמנו וראינו את המקום הירוק ביותר והשקט ביותר שראינו מעודנו, גבעות ירוקות ורכות משתפלות עד אין קץ, וכבשים רועות בהר ונחל זורם בעמק, וגשם בריטי קל משווה להכל איכות חלומית שכזו, וידענו שאמנם אין בית מלבד הבית שהוא בארץ, אבל בהרבה מאוד מובנים – הגענו הביתה.

________________

ובעניינים ארציים יותר: הגיעו אחרי החגים. אלה השבועות האחרונים להרשמה לסדנאות החורף, והשבוע האחרון בהחלט לקבלת ההנחה על ההרשמה המוקדמת. יש כפל מבצעים, כך שאם את, במקרה, סטודנטית בוגרת הסדנאות (הארוכות) שלי שנרשמת עד למוצאי שבת, תקבלי הנחת סטודנטים + הנחת בוגרים + הנחת הרשמה מוקדמת, והסדנה תעלה לך 1350 שקלים. בשביל לקבל את הקוד של ההנחות המיוחדות (סטודנטים / חיילות ובני שירות / בוגרים ובוגרות הסדנאות) פשוט שלחו לי מייל או הודעה.

איזה סדנאות יש? בעיקרון יש פירוט כאן בקישור, אבל בלי העיקרון הזה; יש סדנה שהיא יותר מסודרת, שעושה סדר בכל מה שקשור ליצירה ולכתיבה אמנותית, והיא הסדנה לכתיבה יוצרת. זו הסדנה הכי ותיקה שלי, כי היא באמת ממש מוצלחת. בירושלים היא ביום רביעי בבוקר (רוב המקומות נתפסו כבר) ובתל אביב בראשון בערב (גם, רוב המקומות נתפסו). הסדנה השנייה היא סדנה צעירה יותר, חדשה אצלי (רק 3 סבבים בינתיים), והיא מגניבה ממש, זו סדנה לכתיבה אתגרית, והיא מציעה בכל שבוע אתגר כתיבה אחר, גם בתוכן וגם בצורה, שמיועד להחיות מחדש את ההשראה, ההתלהבות וגם הכיוונים שאולי נזנחו בתהליך הכתיבה.

יש עוד פרטים וקישור להרשמה בלינק הזה: https://yehuda.ravpage.co.il/october

אפשר להתייעץ איתי בלינק הזה (מוביל לוואטסאפ שלי): https://bit.ly/2Vqahv7 , אני מבטיח לענות בכנות. אם לא מתאים – להגיד, אם מישהו מתאים ממני – להגיד גם על זה, ובאופן כללי לייעץ באמת, ככל שאני יכול.