טחינה

א.
מה שמוזר בטחינה הוא שהיחס אליה משתנה עם ההתבגרות. יש עוד דברים כאלה, כמובן, כמו סודה וחצילים ומיץ אשכוליות, אבל כל הדברים האלה שנואים עלינו בילדות ואהובים עלינו בבגרות, וטחינה לא עוברת מהפך חד שכזה; היא לא עוברת ממעמד של שנואה למעמד של אהובה, אלא ממדרגה של 'ממרח סתמי שאבא מורח על הלחם' בבוקר למדרגה של מטבל אלוהי, אם המזון, הראשונה לשמה, זו שאף ארוחה לא שלימה בלעדיה.

והאמת היא שהקטשופ עושה את התהליך ההפוך, ממדרגה של אבי המזון שמוסיפים אותו לכל דבר, לאיזשהו מטבל קצת-מתוק-מדי שמאזן את הצ'יפס ותו לא. ובעצם יש רגע כזה, אי שם בשלבי שנות העשרה, שבו הקטשופ יורד מגדולתו והטחינה עולה לגדולתה והם מחליפים מבטים כשהם חולפים זה לצד זה, וזה זה הוא הרגע המדויק של ההתבגרות.

והסיבה הפשוטה למהפך הזה הוא שהטעם של הקטשופ הוא חד מימדי, כלומר, יש לו טעם אחד, ברור, חד משמעי. כמו פרסומת הזהב באמצע גמר ליגת האלופות. והטעם הזה הוא כל כך ברור וכל כך צועק עד שכששמים קטשופ בפיתה הוא כמו ילד קטן שנכנס וצועק 'היי, אני כאן! תשימו לב אלי!' ותכף ומיד משתלט על כל דבר, ובעצם אפילו כשאנחנו אוכלים צ'יפס עם קטשופ, אנחנו אוכלים קטשופ והצ'יפס הוא רק מצע, בסיס להניח עליו את הקטשופ.

והטחינה היא בדיוק הפוכה מזה: אין לה שום טעם חד משמעי. היא מתוקה ומלוחה וחמוצה ואפילו קצת חריפה, והכל בו זמנית. ולפעמים אתה טועם בה את זה ולפעמים את ההפך, ולכן כשאתה מוסיף אותה למשהו, היא לא משתלטת עליו אלא משלימה אותו. והיא לא נכנסת לפיתה וצועקת 'היי, תראו אותי, אני כאן', אלא יש לה טיפה נימוס בסיסי לחכות בצד ולראות מה קורה כאן ואיך היא משתלבת.

והרגע הזה, שבו אתה מבין שאתה לא מרכז העולם, הוא הוא הרגע המדויק של ההתבגרות.

ב.
טחינה אף פעם לא עומדת בפני עצמה. כלומר – החומוס, נניח, קיבל מקום של כבוד בפני עצמו, אנשים מקדישים לו מתכונים ודנים עליו בהתלהבות ואפילו מוכנים ללכת עליו מכות. ויש אנשים שמעריכים חציל עם ביצה קשה, או אפילו צ'יפס כשהוא לבד, אבל טחינה – טחינה היא תמיד באה בצד. היא לא המוקד ואי אפשר להתפלצן עליה, אבל היא תמיד באה בטוב.

ובמובן הזה היא כמו החבר ההוא הנחמד-וקצת-שקט שאף פעם לא היה החבר הכי טוב אבל תמיד היה חבר מספיק טוב בשביל להיות בחבר'ה, ופתאום בגיל עשרים ומשהו אתה מסתכל אחורה ומבין שעם חבר אחד היו לך יחסי אהבה-שנאה כל השנים והשני עשה לך צרבת כל ההתבגרות אבל מה שבאמת מחזיק את החבורה הזאת ביחד ותמיד היה שם זה החבר ההוא שהוא כמו טחינה.

וכמו החבר ההוא שלא רב עם אף אחד גם טחינה יכולה ללכת עם הכל, עם חלבי ועם בשרי ועם מתוק או מלוח או חמוץ, והייתי רוצה להגיד שהיא פתאום הופכת להיות המאכל המועדף ותכל'ס היא יכולה להיות איזה חמישים אחוז מהתזונה אבל אי אפשר לאכול רק טחינה או לשבת לקפה רק שניכם, אתה והחבר ההוא, אבל בגיל עשרים ומשהו אתה מבין את כל זה ופתאום אתה מעריך אותו הרבה הרבה יותר.

ג.
ומה שיפה בטחינה הוא שדומה ואין לה סוף. כך, דרך משל, דמו לעצמכם אדם שחפץ ליבו בטחינה עם החביתה והסלט והלחם הפרוס. מה יעשה? יפתח צנצנת טחינה וימזוג קצת לצלוחית. מזג, נשפך לו מעט על השיש, מנגב במטלית ובא להוסיף מים לטחינה. מוסיף הוא מים לטחינה – והרי הטחינה דלילה מדי.

מיד מוסיף הוא טחינה גולמית – והרי היא סמיכה מדי. ממהר ומוסיף מים – שוב נמצאת דלילה. שוב מוזג טחינה גולמית ושוב מוזג מים, וכללו של דבר; שעת ארוחת הבוקר חלפה ושעת הצהריים חולפת וצנצנת הטחינה נגמרה ועדיין מוצא עצמו האדם מנסה להוסיף טחינה על מים ומים על טחינה.

ואמת הדבר היא שכך דרך העולם, כלומר אדם חפץ לעבוד במשרה מרחיבת לב ומכניסת כסף. לומד דברים שאין לו עניין בהם – והרי הלב מתכווץ. לשנה אחרת מחליף מקצוע לרווחת הלב – והרי הכיס מתכווץ. או שמא אישה נאה חפצה לשאת לה איש. יוצאת עם האחד, אומרת, מדוע אינו כפלוני? יוצאת עם פלוני, אומרת – מדוע אינו כעמרם בר-פפא ההוא שיצאתי איתו בשביעית? ובשביעית חשבה שעמרם ההוא יש לו חתימת שפם מכוערת בהחלט. סוף דבר, מוציאה את שנותיה ביגיעה ולכלל הכרעה לא מגיעה.

כללו של דבר סוד הטחינה הוא לעצור בהחלטיות בפעם אחת ולהגיד זו עכשיו הטחינה שלי ואין בלתה, ולשאתה אל השולחן ולהוסיף לה מלח בעדינות ולערבב היטב, וכך פעם ופעמיים ושלש עד שלומדים מידתם של דברים מה היא. ודבר זה יפה בטחינה מכל המאכלים שדורשים דיוק, מפני שכל המאכלים הדורשים דיוק – מורכבים הם, וטחינה פשוטה שבפשוטים, ללמדך שכל ההחלטות המורכבות והמסובכות בחיים – בעומק העניין פשוטות הן.


———————————————————————–
(קרדיט תמונה: Gilabrand – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=25586807)

מודעות פרסומת

שריקת היקיצה של הקומקום

א.
בימים כתיקונם אין לנו קומקום בבית. את המים החמים אנחנו מרתיחים בפינג'אן אפור וחבוט, על הגז. כמו פעם. בפינג'אן, המים החמים מתחממים לאט לאט, אחר כך מתקבצות בועות זעירות בתחתית, אחר כך זרם דק של בועות עולה מהתחתית לשפת המים, ואז, פתאום, המים מתגעשים. הם נשארים ככה עד שאני מכבה את הגז או עד שהם מתאדים, המוקדם מביניהם.

ב.
אין לנו קומקום בבית. קומקומים הם חפץ יוצא דופן בגלל הידית והזרבובית שלו. הם לא יכולים להיות סתמיים, או שהם מכוערים ממש או שהם יפים ממש. המכוערים ממש מכועריםמדי, היפים ממש יקרים מדי. בינתיים אני מרוצה מהפינג'אן. הוא פשוט למדי, לא מתוחכם, נבלע היטב בסביבה. אני אוהב את המתכת החבוטה. אני אוהב לקום בבוקר, למלא אותו במים וללכת לקרוא משהו בינתיים. אני אוהב את זה שהוא איתי מאיזה טיול לטבריה לפני עשר שנים. פינג'אנים נולדו ישנים, אז הם מזקינים לאט.

ג.
הבעיה עם קומקומים היא שהם עניין של רגע. אם אתם רוצים את המים שלכם רותחים – לא חמים, רותחים – קומקום מציע לכם רגע אחד שבו המים שלכם רותחים באמת. אם אני אצל ההורים ואני רוצה מים חמים אני צריך לשמור על הקומקום, לחכות לידו, להסתכל איך הוא רותח, ללכוד את השנייה המדויקת שבה הוא רותח, ורק אז לשפוך את המים הרותחים על הקפה השחור. עם פינג'אן אתה מכוסה. כל עוד תזכור שיש מים על הגז, גם אם תפספס את השנייה המדוייקת, המים עדיין ירתחו.

ד.
קומקומים מעוותים סביבם את הזמן. אתה יכול לעמוד לידם ולחכות שהמים ירתחו, אבל הם לא רותחים. לא משנה כמה זמן אתה עומד לידם ומתבונן, הם לא רותחים. אדם אחד שהכרתי חשב שהם הסוד לחיי נצח: כאילו הם עוצרים את הזמן, ואפשר לעמוד לידם ולא להזקין, אבל זה לא נכון. בכל פעם כזו אתה מזדקן בכמה ימים עד שאתה מוכן להסב את המבט. הם, מצידם, לא ירתחו לנצח כל עוד אתה מסתכל. הזמן מתעוות סביבם, לא נעצר.

ה.
לפני שבועיים שתי חברות שחיפשו דירה השאירו לנו את הקומקום שלהם שנשמור עליו בינתיים. כבר שבוע וחצי שהשיש שלנו לא נראה כבימים כתיקונם: יש עצם זר, אדום, בוהק, שמונח עליו. בתחתית של הקומקום מצטברים גרגירים קטנים של אבנית. אני מסתכל עליהם לפעמים כשאני ממלא בו מים, מקווה שהמסננת עובדת כמו שצריך ולמים לא יהיה טעם של אבנית.

ו.
בינתיים אין להם, ואני ממשיך להרתיח מים בקומקום לקפה שלי. הפינג'אן עדיין שם, אבל יש משהו ביכולת הלחיצה האחת – בזה שלא צריך למקם את הפינג'אן במקום המדויק על הכיריים, שלא צריך להדליק את הגז, שמספיק ללחוץ על כפתור וכבר המים רותחים – שקונה אותי. הזמן שלי יקר לי לאחרונה, הימים שלי חולפים מולי במהירות. אני מוצא את עצמי מנסה לחסוך בדברים הפשוטים: מכין מראש את האוכל לשבוע . מתקלח מהר יותר. וגם מרתיח מים לקפה מהר יותר, כדי שיהיה לי יותר זמן לשתות את הקפה ולנשום.

נהייתי מבוגר, אני חושש.

האם קיימת ספרות ברשת

א.
בשבועות האחרונים מתפרסמת סדרת כתבות של אריאל הורוביץ (Ariel Horowitz) במקור ראשון. הוא כותב שם וממפה את הספרות הישראלית. הכתבה הראשונה, נניח, עסקה בשוק הספרות הממוסד, הרגיל: מה ישראלים קונים, מה ישראלים לא קונים. הכתבה השנייה התפרסמה בשבת האחרונה, היא עסקה בספרות רשת.

מהי ספרות רשת? האמת שאפשר להגדיר אותה מכמה כיוונים, אבל ככלל, אני חושב שאפשר להגדיר אותה כספרות שמתפרסמת ונצרכת באינטרנט.

להגדרה הזאת נכנסים, כמובן, סופרי הפייסבוק, אבל הם לא היחידים: גם סופרי במה חדשה (אתגר קרת, אמיר גוטפרוינד) יכולים ליפול להגדרה הזאת. גם אביבית משמרי, גם אורית גידלי, גם כל משורר וכל סופר שכותב ומפרסם בבלוג האישי שלו ברשת. בין אם הוציא ספר, בין אם לא.

ב.
בכתבה מרואיינים חמישה אנשים. את כל הששה אני מעריך מאוד: אריאל הוא אחד הכותבים והמראיינים המחוננים שאני מכיר. רן אפלברג הוא סופר פייסבוק מצליח שהצליח למנף את הכתיבה שלו לקהל קוראים ולספרים. נוית בראל היא משוררת נהדרת ועורכת מוערכת. נורית זרחי היא סופרת נהדרת. רחל פרץ – משוררת מופלאה, ואני לא חושב שצריך להכביר מילים על עודד וולקשטיין, עורך גדול ואיש יקר.

אני כותב את כל התארים האלה כדי להגיד שאני לא יוצא נגדם, אנשים שאני מחבב ומעריך מאוד. אני כן רוצה לדבר – ואגב כך גם להעביר ביקורת, או לצאת נגד הדברים שנאמרו על ידם – אבל זה לא אישית. גלוי וידוע לפני אבינו שבשמיים שכל זה אינו אלא לכבודה של הספרות.

ג.
נוית בראל מבקשת לבחון מחדש את המושג "ספרות" ולהנגידו למה שהוא "לא-ספרות". ספרות, היא אומרת, היא תוצר של סוכנים תרבותיים מקצועיים. לא כל מי שמחבר כמה מילים הופך לסופר, ואם אנחנו עושים כך, אנחנו 'שומטים את הקרקע מתחת לרגלים של המעשה המכונה הוצאת ספרים'. כמובן, לא הוצאת ספרים כמו 'בית הוצאה לאור', אלא כתיבת ופרסום ספרים.

עוד היא אומרת: אנשים מפרסמים בפייסבוק כדי לקבל הערכה מיידית, להישמע ולקבל תשומת לב מאסיבית, בלתי פוסקת. לא זו דרכה של הספרות, שהיא מתגמלת הרבה פחות ורצופה תסכולים ובדידות.

ועוד היא נותנת השוואה – "תחשוב, לשם השוואה, שכל אדם שאוהב מוסיקה לא היה צריך לעמול קשה בשיעורים על כלי נגינה ולהתמקצע במוזיקה, אלא יכול היה פשוט לפרסם את המוסיקה שלו, את הצלילים הללו שהוא מפיק, ואנשים היו מוזמנים להאזין לזה. האם היינו קוראים לזה מוזיקה?"

ד.
זה קשור גם לדברים שאומר רן אפלברג (רן אפלברג), סופר רשת בעצמו. הספרות הרגילה, הוא אומר, היא אליטיסטית. ספרות הרשת מתקשרת עם הקהל עצמו, ומעניקה לו את מה שהוא רוצה. "אני לא נחשב סופר איכותי" הוא אומר בכתבה, "ואין לי שום בעיה עם זה". אבל לי יש בעיה. לא עם רן אפלברג, עם הגדרת ה'איכות', כאילו ספרות רשת אינה איכותית, אבל ספרות מודפסת כן.

אבל האמת, האמת היא ש'רבי מכר' מודפסים אף פעם לא היו 'איכותיים' (המרכאות בכוונה), ולעולם לא יהיו. יש, מדי פעם, סופרים שכותבים גם נגיש וגם עמוק, אבל הם נדירים. כל אחד מהם זוהר בסביבתו כמו יהלום. על פי רוב, הוצאות ספרים מדפיסות ספרים שהן חושבות שהקהל יאהב – בדיוק כמו בפייסבוק. הן מפרסמות ספרי מתח, הן מפרסמות ספרות אירוטית, הן מפרסמות רומנים בשקל, אסופות של טורים מהעיתון – כל מה שיכול להימכר, גם אם הוא יהיה זבל טהור.

נכון, הן מפרסמות גם דברים איכותיים יותר, אבל גם בפייסבוק מתפרסמים דברים איכותיים יותר. אני יודע, אני עוקב אחריהם וקורא אותם. אני קורא א.נשים עם שלש מאות חברים שמפרסמים פרוזה מופלאה, אני קורא משוררים ומשוררות שלוקחים אחר כך את השירים שלהם ומפרסמים בכתבי עת מהשורה הראשונה. הם לא עוברים דרך ממסד, ולרוב אין להם המון קהל, אבל ככה זה. תמיד זה היה ככה, תמיד זה יהיה.

ה.
נורית זרחי ורחל פרץ הן לא 'משוררות רשת' או 'סופרות רשת'. אנשים שקוראים אותם, קוראים אותם מחוץ לקונטקסט הזה. אין להן קהל קוראים שנוצר ברשת. גם עודד וולקשטיין לא. על נוית בראל אינני יודע. במידה רבה, ולמעט רן אפלברג, המרואיינים בכתבה הזאת מדברים מבחוץ: הם מתבוננים בפליאה על האירוע הזה, אנשים שכותבים וקוראים ברשת, ומנסים לפענח. מה קורה כאן. האם זה טוב, האם זה רע, מהם המחירים של הסיפור הזה.

זרחי חוששת מהביקורות המיידיות ומן ההשטחה, רחל פרץ יודעת שיש השטחה, אבל מעמידה כנגד זה את העובדה שפתאום הספרות מגיעה לקהל קוראים הרבה יותר גדול. היא חוששת יותר מהאלגוריתמים של גוגל ופייסבוק, שקובעים מי יקרא ולמה יקרא ולא מסבירים לנו למה. שתיהן יחד מגדירות את יצירות הרשת כמהירות, שטוחות, מיידיות למדי, וזה נכון (כמו שזה נכון לספרות רבי-מכר), אבל חלקית.

עודד וולקשטיין בעיקר חושש ממעשה היצירה: היצירה ברשת היא וידויית, היא אישית, היא 'קרעי חיים מהבילים' (רואים שהוא ערך את יאיר אגמון), לא ככה נעשית ספרות, הוא אומר, ספרות נעשית מתוך השהייה. אבל האמת היא, במחילה, שספרות נעשית בכל דרך. יש סופרים שכותבים מתוך השהייה ויש כאלה שכותבים בחטף ('בדרכים' של קרואק, נניח) ספרות נכתבת בשביל כסף, ספרות נכתבת בשביל הערצה, ספרות נכתבת ממניעים פוליטיים או דתיים, ספרות נוצרת מאלף סיבות ומעוד אחת.

ו.
באיזשהו מקום, אני מרגיש שאני כותב על הדברים האלה כי הם בדמי. כלומר, כי אני כותב ומפרסם ברשת. כי קהל הקוראים שלי (אתם) הוא ברשת. כי אני רוצה להוציא ספרים ועוד ספרים ולהיות סופר מוערך, אבל כרגע אני עובד מולכם, בפייסבוק, מפרסם פרק אחר פרק מתוך הרומן שלי, שומע את הביקורות, מעדכן בהתאם. אני מרגיש שהיציאה נגד איכותה של ספרות הרשת היא יציאה נגד הספרות שלי ורידוד שלה לכדי תופעה של ספרות שפונה לקהל ההמונים, והרי אני כל כך משתדל שזה לא יהיה ככה.

ובכל זאת, לא מעט מהביקורות האלה נכונות. אני אומר בכנות: אני כותב לפעמים בשביל לייקים. יוצאים לי לפעמים דברים שאני לא אוהב, שאין מאחוריהם אמת, ואני מפרסם אותם ואז מוחק. אני מכור לביקורות על הכתיבה שלי, אני אוהב את היכולת לכתוב ולפרסם ככה, מיד, בלי להשתהות לרגע. אישית אני לא כותב כתיבה וידויית, אבל המון מאלה שאני קורא כותבים ככה. בקיצור, חלק ניכר מהביקורות האלה נכונות, ואני שם אותם לנגד עיני ומשתדל להיות לא-כזה כשאני יושב לכתוב. הם לא בהכרח טועים, כל המרואיינים והמרואיינות בכתבה. אנחנו, הכותבים והכותבות, צריכים לזכור את הדברים האלה. לחרוט אותם על היד הכותבת.

ובאותה נשימה אנחנו צריכים לזכור גם את ההפך: את היכולת המופלאה, הנדירה (במושגים של דורות בספרות), לדבר עם קהל הקוראים שלנו. לשמוע מה יש להם להגיד. את היכולת להשתעשע, לחפש דרך, את היכולת לבחון טיוטות, להתנסות, לפרוץ את גבולות המוכר ולפרסם כל טקסט – כל טקסט! – כי זה לא עולה כסף, לפרסם. אפשר לעשות מה שבא לנו, להתפרע, לשבור את כל המסגרות, להיות הכי אוונגרד והכי שמרני, לקלוע לקהל הקוראים ולהפתיע אותם בו זמנית, וגם את זה אפשר לחרוט על היד הכותבת. היד השנייה הכותבת, כמובן, כי הרי אנחנו מקלידים בשתי הידיים.

ח.
אני מנחה סדנאות כתיבה בלי סוף. באמת בלי סוף. ארבע סדנאות בשבוע אני יושב וקורא ושומע כתיבה של אנשים אחרים. בדרך כלל יש טובים יותר ויש טובים פחות, ולרוב אני יושב ומשתעשע בעט בזמן שאני מקשיב, אבל בזמן האחרון ובסדנאות האחרונות אני יושב ומקשיב מרותק: משתאה לראות איזה ספרות גדולה נכתבת כאן, ככה, מולי, בעשרים וחמש דקות של כתיבה.

עוד דוגמה? עוד דוגמה. יש לי שלשה חברים שטיילו בסין בקיץ ( Maayan Yossef MagenheimUriel Schachterאלון ברנד), והם מפרסמים בפייסבוק סדרת מסות / ממוארים בעקבות הטיול הזה. כל אחד – סדרה משלו. אלה סדרות מהממות, במובן הטוב של המילה. ספרות גדולה, מדויקת, רבת פנים, שיוצאת מהטיול הקונקרטי אבל גם ממריאה לשאלות של דת, של אמונה, של אהבה, של בית, זוגיות, תיעוש מול כפריות. אף עיתון לא היה מפרסם את זה. הם בחיים לא היו אוספים את זה לספר, אבל זו הספרות הכי גדולה שקראתי לאחרונה.

אוי ואבוי היה לנו אם הספרות הייתה נשפטת רק על ידי הממסד. אם רק 'סופרים' היו יכולים לכתוב ספרות, ורק מי שלמד באקדמיה היה יכול ליצור מוזיקה. כמה שירים היינו מפספסים, כמה סיפורים מופלאים לא היו מסופרים לעולם, ואיך הייתה השגרה שלנו נראית אלמלא היינו יכולים לעצור משטף העבודה – ככה סתם, פתאום – להכנס לפייסבוק ולקרוא שיר קצר ומופלא, או סיפור שנוגע לרגע בקרביים ונסוג. כמה טוב שזה לא כך, וכולם יכולים לכתוב.

7

מתוך 'ברטון פינק', האחים כהן

500 מילים בכל הבוקר

א.
עכשיו רבע לשתיים עשרה. משמונה בבוקר אני מול המחשב, מנסה לעבוד. הבטחתי לעצמי לכתוב 1500 מילים הבוקר, עד אחת עשרה לא הצלחתי לכתוב כלום. קראתי קצת בפייסבוק, התעדכנתי בNBA, הוצאתי דף טיוטה ומילאתי אותו בקשקושים, אבל משהו לא התגבש לי עד הסוף. בינתיים כתבתי חמש מאות מילים.
זה לא בדיוק רעב, ובכל זאת: אני רעב.

ב.
הצלחתי למלא חמש מאות מילים אבל הן זבל. לא שוות יחס. חבל שאני כותב על מחשב. דפים לפחות אפשר לקמט ולזרוק לפח הניירות. יש איזה סיפוק בקליעה טובה של כדור ניירות אל הפח, אבל שום דבר לא משתווה לסיפוק של סיפור שמתיישב כמו שצריך על הכיסא.

ג.
הכתיבה היא תחושה פיזית בסופו של דבר. לא רק האצבעות הנוגעות במקלדת, אלא משהו בסיסי יותר. כאילו כתיבה טובה יוצאת מהחלל שבין הלב והריאות, עוברת מתחת לכתף, נוצקת אל האצבעות. כשכותבים משהו טוב יש תחושת מלאות בחלל החזה, ושרירים לא-נודעים, אי שם ביד, מתמלאים פתאום בתחושה שהם כל יכולים. שהכל, הכל אפשר.

ד.
ואם זה לא קורה, אז התגובות של הקוראים לא משנות. הם ממילא קוראים את זה בין לבין, בדרך, ברכבת. הם חושבים שמצחיק זה טוב. שחד משמעי זה טוב. שדעה פוליטית זה טוב. אבל אם זה טוב, רק אני באמת יודע. באמת. יודע בגוף.

סיפור טוב משביע, כתיבה טובה מעלה צמרמורת, סוף מוצלח מוביל לבכי, וכתיבה טובה מרחיבה וממלאת משהו שם, במקום שאין לו שם.

ה.
קראתי שוב את שתי הפיסקאות הקודמות. הן מוזרות. הן לא מוזרות? הראשונה בכלל מוזרה. מעניין אם אני היחיד שמרגיש ככה בעולם. למחוק. לא למחוק, להשאיר. חבל, יצא לך טוב. אבל חושפני, לא? יותר מדי חושפני. למחוק. לא למחוק. כאילו שזה בכלל בשליטתך, השאלה מה לכתוב או לא לכתוב. יש דברים שאין ברירה. שחייבים לומר. אז זה. זה הקטע הכי טוב בפוסט הזה. הקטע היחיד שטוב. אני בטוח שאף אחד לא יבין את זה. מה זה משנה בעצם. אולי להרחיק עדות. אולי לכתוב את זה על מישהו אחר.

ו.
אחר כך תלך לקניות בפילבוקס ויואב יגיד 'קראתי את הפוסט שלך, וואלה לא הייתי חושב שככה כתיבה טובה מרגישה', וכאילו מה הקשר פתאום, בנאדם, אני באמצע לקחת עגבניות וחלב ולחמניות הביתה, רוצה לאכול משהו קליל לצהריים. איך פתאום אנחנו מדברים על איך דברים מרגישים.

ז.
לא בהשראה. לא. לא בהבזק פתאומי. יותר כמו עוגה. בתהליך שהולך וגובר ותופח. לחזור אל היסודות. להזכיר לעצמי: תסתכל על העולם. תשכח מהקוראים. תשכח מהמשפחה. תשכח מהחברים שיקראו וימצאו אותך בסיפור. תסתכל על העולם. מה יש בו? תסתכל על הדמות שלך, מה היא מרגישה? תתעטף בה. תסתכל על העולם מהעיניים שלה. מה מזג האויר? נעים לה? היא צריכה לשירותים? קח אותה לשירותים. מה היא רוצה לאכול?

ח.
תאכל מרק, אם זה מה שהדמות צריכה עכשיו. חם בחוץ, אבל תאכל מרק. תזיע ותמשיך לאכול עד שהבטן תתמלא. תאכל מרק, אין מה לעשות.
אין מה לעשות.

tumblr_m3gk82j3f01r9qhhio1_1280

Daydreaming, art by Constantin Alajalov, detail from February 12, 1949 cover of Saturday Evening Post

קריסת הגבריות (א)

1.
מראיינת: תאר לי מהי קריסת הגבריות בעיניך.
מרואיין: זה בעיקר חד המימדיות של הדימוי שלי, את מבינה?

מראיינת: לא.
מרואיין: תארי לעצמך מישהו שלא רוצה לשכב עם מישהי, כן? הוא לא רוצה, מאלף סיבות. הוא עייף, הוא לא אוהב אותה, הוא לא יודע מי היא. כל סיבה. אבל היא רוצה. עכשיו – הוא לא יכול להגיד שהוא לא רוצה. יותר מזה, הגוף שלו אומר לו 'אני רוצה! אני רוצה', והוא לא יודע להגיד מול עצמו – איך יכול להיות שאני רוצה ולא רוצה בו זמנית? כנראה שאני רוצה. והוא אומר בסדר, והוא שוכב איתה. וזה יוצר אצלו פיצול גוף ונפש, אבל הוא לא יודע על זה, כי מבחינתו הגוף והנפש שלו אומרים תמיד את אותו הדבר, וזה תמיד לרצות, וזה תמיד לתפקד.

מראיינת: אתה בעצם מאשים את הנשים בדימוי הגברי?
מרואיין: זה לא הנושא. את מתייחסת ליחס בין המינים. אני מתייחס ליחס של הגבר אל עצמו, כגבר. הוא חייב להיות בשליטה כל הזמן, אחרת הוא לא גבר. הוא לא יכול שלא לתפקד.

מראיינת: זה בגלל שגבריות היא חד מימדית?
מרואיין: זה בגלל שהוא תמיד במוקד. תמיד זה שמביט, אף פעם לא מוקד ההתבוננות. לכן הוא חד מימדי. לנשים יש אלף דימויים שונים, כי המין הגברי הביט בהם כל הזמן.

מראיינת: שוב זה כרוך במבט הנשי על הגברים.
מרואיין: אני יודע, אבל זה לא הנושא. הנושא הוא הגבריות במבט פנימה, ובמובן הזה לגברים אין פנים נוספות. הגבריות קיימת רק בעמדה אחת, וכל שאר העמדות מודחקות או לא מודעות. למשל, הוא לא יודע שיש הבדל בין גוף ונפש. הוא לא יודע שזה שהגוף שלו רוצה מין, זה לא אומר שהנפש שלו רוצה מין. הוא לא יודע להיות קשוב לגוף שלו. וכשמשהו משתבש, הוא לא יכול להגיד 'לפעמים אני ככה ולפעמים אני לא', כי אין לו פנים.

מראיינת: אז מה עושים?
מרואיין: זו קריסת הגבריות. כי אין דימוי חלופי. גברים חלשים לא קיימים כגברים. הם קיימים כבני אדם, אבל בני אדם שלא שווים יחס, את מבינה, הם לא גברים אמיתיים. גם כשהם חלשים, או 'גברים חדשים', הם גברים חדשים אקטיביים. פעילים. מתפקדים. זה מחייב את כל הגברים להיות חד מימדיים כל הזמן.

מראיינת: זה באמת נכון לכל הגברים?
מרואיין: אני יודע לדבר רק על עצמי.

מראיינת: יש לך בת זוג? אולי זה העניין.
מרואיין: אין לי בת זוג קבועה.

מראיינת: אבל אתה מודע. אתה יודע להגיד את המילים האלה.
מרואיין: רק כשאני בחוץ. אבל כשאני בפנים, בתוך הסיטואציה – אין לי לאן לסגת. אני תמיד אותו הדבר.

מראיינת: אתה רוצה לעשות משהו כדי לשנות את זה?
מרואיין: אני מרגיש שלא הבנת אותי בכלל.

2.
מראיינת: תאר לי מהי קריסת הגבריות בעיניך.
מרואיין: מה זה קריסת הגבריות?

מראיינת: לא יודעת, תגיד אתה.
מרואיין: אני חושב שאת מדברת בעיקר על הגבר החדש, הלא-קלאסי, ההטרוסקסואל, הרגיש, המטופח והפגיע, והצורה שבה הגבריות הקשוחה והקלאסית שלו עוברת איזה שינוי למשהו שבעינייך הוא 'לא גברי'. ואז הגבריות קורסת.

מראיינת: אתה חושב שזו קריסת הגבריות?
מרואיין: לא. אני חושב שזה חרטא.

מראיינת: מהי גבריות בעיניך?
מרואיין: המחשבה שאני מרכז העולם ואנשים הם דמויות משנה בחיים שלי. כלומר שסקס הוא סיפור של גבר שצריך לספק את עצמו, או שהמטרה של האנשים סביבי – משפחה, חברים – היא שאני אצליח בחיים ואגשים את עצמי, והם העוזרים שלי.

מראיינת: ומהי קריסת הגבריות בעיניך?
מרואיין: לא חושב שהיא קורסת. אני חושב שלהפך, הנשיות קורסת.

מראיינת: תסביר.
מרואיין: אני סתם משתמש במושגים 'נשי' ו'גברי' כי את מתעקשת, אבל בגדול הסיפור של הגברים לאורך ההיסטוריה הוא להיות המוקד, והנשים הם הסייד קייק, דמויות הלוויה בחיים שלהם. המעבר להעלאת נשים למרכז, או – ליתר דיוק – המעבר של כל אדם להיות המוקד של חייו, גברים כנשים, גורם לכל אדם לחיות רק את החיים שלו.

מראיינת: איך זה בא לידי ביטוי?
מרואיין: למשל, המחשבה כאילו יחסי מין הם שני סיפורים מקבילים, שבו בן או בת הזוג מיועדים לעזור לי להגיע לסיפוק, ובמקרה שנינו יכולים לעשות את אותו דבר כדי שכל אחד יסופק במקביל. או, במקביל, המחשבה ההפוכה – שהמטרה שלי ושל היחסים היא לגרום לסיפוק של בן או בת הזוג, והצלחה שלו או שלה – זו הצלחה שלי. אבל עדיין, הצלחה שלי. כלומר, שיחסי המין הם סיפור שלי. כל זה במקום המחשבה השלישית, שאין מטרה בכלל, והיחסים הם אקט זוגי שקיים רק בשביל עצמו.

מראיינת: אז למה הגבר הישן משתנה לגבר החדש?
מרואיין: זו פשוט צורה חדשה למקם את עצמו במרכז. בעולם שמתחרה על תשומת הלב, פגיעות היא צורה לעורר הזדהות. כשאני הופך להיות רגיש, אנשים מעריכים אותי על היותי רגיש – כמו שפעם העריכו אנשים על היותם לא-רגישים. כשאני אומר שכואב לי, אנשים – שרוצים בעצמם להיות רגישים – מביעים אמפתיה לכאב, ואני מקבל את תשומת הלב.

מראיינת: אתה חושב שהמעבר הזה טוב או רע לגברים?
מרואיין: אני חושב שהגברים הם לא הסיפור פה.

3.
מראיינת: תאר לי את קריסת הגבריות בעיניך.
מרואיין: קריסת הגבריות. מה זה בעצם אומר, קריסת הגבריות. נניח שיש לך גיבור-על, כן? נניח שיש לך גיבור-על שפתאום צריך לאסוף את הילדה הקטנה שלו מהגן. אז הוא נוסע ברכב המשוגע שלו וחונה על חצי מדרכה והולך בחזה מתוח להוציא את הילדה מהגן, ופתאום הגננת אומרת לו שהילדה עשתה בתחתונים באמצע הגן והיא מבויישת. אז הוא הולך אל הילדה ולא יודע מה לומר לה, כי מה אומרים לילדה שעשתה בתחתונים? אז הוא מחזיק ביד שלה ואומר לה שזה בסדר ושעכשיו הם ילכו הביתה וינקו את הכל, וככה הוא הולך ברחוב עם הבת הקטנה שלו והם יושבים ברכב, ועכשיו הרכב קצת מסריח.

וזה בסדר, שהרכב מסריח, אבל אחר כך הוא רודף אחרי שודד ומניח אותו על המושב האחורי ואז השודד אומר לו 'וואי, מסריח כאן משתן' וזה נכון, אבל זה מציג אותו באור נלעג, כי אם אתה גיבור-על אתה צריך להיות בשליטה כל הזמן, ובשביל להיות בשליטה הכל צריך להיות סטרילי, אבל המושב האחורי שלך מלוכלך וכולם יודעים את זה, אז אתה כבר לא בשליטה, כאילו לא גבר עד הסוף. והיית אומרת טוב, זה הגבר החדש, אבל הנה כשהוא חוזר הביתה אחרי שהציל את העולם אז אשתו, שהיא גם האמא של הבת שלהם, אומרת לו שהוא פספס את השן הראשונה שנפלה לה, והוא יושב בבוקסר על הספה ובוכה.

מראיינת: האם מותר לגברים לבכות?
מרואיין: כן ולא.

מראיינת: מתי כן ומתי לא?
מרואיין: אני חושב שזה קשור להקשר התפקודי של הגבר החדש, הרגיש-אך-יציב. מותר לו לבכות מדברים שאינם מצביעים על התפקוד שלו (של הגבר. י.ג.) במציאות. מותר לו לבכות מגעגוע, מזכרונות של אבא ואמא. מותר לו לבכות מהתרגשות בסרטים, ספרים, מחזות, מוזיקה – הקשרים תרבותיים כלשהם שאינם מעידים על התמודדות עם העולם המציאותי, או על פגיעה ביציבות שלו.

כמובן, הצד המנוגד הוא המעניין: אסור לו לבכות מתסכול, מייאוש, מפחד או מכניעה. זה מראה שהגבר מתקפל, שהוא נשבר, שהוא צריך להיתמך במשהו. כלומר שהעמדה בה הוא ניצב היא עמדה של נסיגה. במקרים כאלה אסור לו לבכות. וכשהוא בוכה, הוא הולך לעשות את זה בגפו, כדי לא להמצא במצב שמצריך תמיכה או שמראה על הזדקקות.

מראיינת: האם זה מצב בעייתי בעיניך?
מרואיין: את שואלת אותי כדגם מייצג או כפרט?

מראיינת: כפרט.
מרואיין: היית אומרת שלהורים אסור לבכות, אבל פעם אחת בחיי ראיתי את אבא שלי בוכה. זה היה רגע מכונן שכזה, פתאום הבנתי שאבא שלי הוא לא רק אב, עמוד תווך משפחתי, אלא גם בן. הוא יותר 'אדם', את מבינה? פחות 'אבא'. אדם שגם לו יש מערכת יחסים עם אבא ואמא שלו. מאז אני מבין אותו יותר.

מראיינת: לא ענית על השאלה.
מרואיין: אני יודע.