היי, מצטער ליצור איתך קשר בדרך זו

לילה. משרד קטן בקצה איזור התעשייה גבעת שאול. רכבים נוסעים מאושר עד ואל אושר עד. הם יגיעו עד האושר, אבל לא יכנסו אליו. אלה החיים. ברחוב ילדים דוחפים עגלות קניות מלאות חיתולים. מרים יושבת על הספה. בצד השני של הספה – הררי ניירות. מדריך הרנוף החדש ועליו ציור של תרמית פירמידה. קרטון פיצה בדרכו לפח. על הקיר – שעון משפחתי, מתנה מאמא שלה. כיתוב, 'לאחת וליחידה'.

הילדים של מרים אצל אבי, הגרוש שלה. היא קוראת מסמכי תביעה בפלאפון שלה, שותה שאריות ויסקי שקיבלה במתנה מאחד הלקוחות לפני כמה שנים, כשפתאום היא מקבלת הודעה. לקוחה, אולי. דיאנה לוקאטלי. בתמונת הפרופיל היא עם שמלה אדומה על רקע בניין אירופאי ישן. היא קוראת.

היא בלשית אז מיד קופצות לה שאלות. מדוע 'כמובן סרטן הגרון'? מה מובן בזה? מה גרם לה לשמוח מאוד כשאיבדה את מארי שלה לפני 15 שנה? מה היה הסיפור עם החתונה והילדים? והשאלה העיקרית, אולי. הגדולה מכל – למה בעצם היא פנתה לבלשית. רק ראיתי את הפרופיל, כותבת דיאנה, וחשבתי שאני צריך.

מה אישה גוססת בצרפת צריכה מבלשית.

בחוץ צפירות משאית שיוצאת ממאפיית ברמן. מערבל בטון מאחר נכנס למפעל הבטון הקטן שמול החניון. משפחות חרדיות חוזרות והולכות לאולמי גוטניק, ארגמן, בראשית, מונדיאל. הן הולכות בהמוניהן, עם בגדים תואמים, עם שקית גל פז, מחכות לאוטובוסים שישאו אותם הלאה, לערים אחרות. היא וההורים שלה מעולם לא הלכו כך, בנינוחות הזו, באינסוף הילדים. כששאלה, אמא שלה תמיד אמרה, יש לי רק אותך, וזה לגמרי מספיק. זה כל מה שאני צריכה.

הן לא מעלות בדעתן שמישהי גוססת מסרטן בצרפת פונה כך, בדרך לא דרך, ברגעיה האחרונים, למשרד קטן בקצה ירושלים. מוזר? כן, מוזר. אבא שלה תמיד אמר, 'לעולם לא תוכל להבין צרפתיות'. הוא התכון למרוקאיות, כמובן. ביתר ספציפיות, לאמא שלה.

היא באמת הייתה אדם לא מובן, יאמר לזכותו.

מרים מתקשרת בשיחת וואטסאפ למספר שמופיע במודעה. קול נשי, יודעת אנגלית, מבטא צרפתי, חיתוך דיבור גס. היא אומרת, אני דיאנה, אני עומדת למות, דיאנה אומרת. אני צריכה להעביר את הכסף הלאה, אלייך. אני חושבת שאת תהיי כתובת טובה.

מה בעצם התעלומה, אומרת מרים.

הכל יתברר בבוא הזמן, אומרת דיאנה.

היא מציעה לרכוש לה כרטיסי טיסה להיום. הלילה, למעשה. יש טיסה לפריז בעוד שעתיים וחצי. מה מספר הדרכון? אני אקנה לעצמי, אומרת מרים. הילדים אצל אבי, הגרוש שלה, היום ומחר. יש לה חצי שבוע לעצמה. אין לה הרבה כסף, נכון, אבל טיסה לפריז עולה אלף שקלים. הוצאה מוכרת זה ברור. הכל לצורך עבודה. יש תיעוד. היא מבקשת מדיאנה כתובת מדוייקת, רוכשת כרטיסים, רצה לרכבת, רצה לטיסה, הבידוק מהיר, הנוסעים מועטים באמצע השבוע. בטיסה עצמה היא מנמנמת. מקסימום זו הונאה, היא חושבת, אבל תמיד תהיה לנו פריז.

דיאנה מקבלת את פניה בבית החולים ביסטר. עדיין לילה. אחת בלילה אולי. שקט מוחלט בכל העיר. למקום יש וייב של מבצר או טירה מהמאה ה17, אבל הבפנים נקי. מסודר. בית חולים. קפיטריה בכניסה. דומה מאוד לשערי צדק, עם המסדרונות הצפופים והתקרה הנמוכה. דיאנה עצמה אולי גוססת, אבל היא יכולה לשבת על הספסל בפינת העישון שבחצר. היא יונקת את הסיגריה ופולטת ענני עשן לשמיים. חזרתי לעשן אחרי שהודיעו לי שאני מתה בחודש הבא, היא אמרה. אמרתי לעצמי, גם ככה אני מתה, לפחות לטעום סיגריה בפעם האחרונה.
מרים מסרבת בנימוס לסיגריה שמוצעת לה. היא סקרנית. קצת עייפה. זקוקה לקפה. אפשר לשמוע מה הסיפור, בבקשה?

אין באמת סיפור, אומרת דיאנה. אני חולה. אין ילדים. היו, אבל כבר אין. היא אומרת את זה בנימה שאפשר להבין ממנה שיש ילדים, דווקא, אבל אין ביניהם קשר. הייתה בת זוג בתמונה, מארי, שהתעללה בה רגשית. גם היא לא בתמונה. היה משמח להיפטר ממנה, אומרת דיאנה. היה גם גבר בסיפור. תמיד יש גבר בסיפורים האלה. חוץ מכשאין, כמובן, אבל הסיפורים עם הגברים איכשהו מגיעים למרים. בכל אופן, גם הוא לא בתמונה.

הייתה גם אמא בסיפור. צרפתיה, כמובן. מרוקאית במקור. ללי קראו לה. דיאנה מדברת עליה כאילו מרים מכירה אותה. היא הייתה אישה אצילה, אומרת דיאנה. עישנה סיגריות עם פומית. הסתובבה עם מעיל עם צווארון פרווה. תמיד חילקה לנו הוראות. די שנאתי אותה בסך הכל. היא מתה מסרטן הגרון כשהייתי בת 22, באמצע לימודי מנהל עסקים.

מרים מהנהנת. כמובן.

ומה את צריכה ממני? היא אומרת.

אני רוצה שתרשי אותי, אמרה דיאנה. שהילדים ושמארי והגבר (עדיין אין לו שם) לא יקבלו כלום. הם פרחחים, רמאים, שקרנים. אי אפשר לסמוך עליהם. חשבתי לתת את הכסף למישהי רצינה, אמינה, ישרה. וזהו, זו את.

אבל למה דווקא אני, מכל האנשים בעולם?

חשבתי שזה ברור, אמרה דיאנה. אני דודה שלך. את לא יודעת? אחרת למה שתבואי לפריז באמצע הלילה?

דודה שלך. הצורך בקפאין פועם ברקות של מרים. זה לא קשור להיותה בלשית. זה קשור אליה אישית. היא פתאום מבינה מחדש את 'האחת והיחידה'. את 'הנשים הצרפתיות', את השעון המשפחתי. כל הזמן הזה הייתה לה דודה, והיא לא ידעה מקיומה. היא מסתכלת על תוי הפנים של דיאנה; האף שם, זה ברור. זוויות העיניים. היא פתאום מתבררת לה כמישהי שדומה מאוד לאמא שלה.

לא ידעתי שיש לי דודה, אומרת מרים.

היא לא סיפרה לך? אומרת דיאנה. זה מסביר כמה דברים! רגע, לא ידעת שסבתא שלך מתה מסרטן הגרון? באמת לא הצלחתי ליצור איתך קשר בשום צורה אחרת. אמא שלך לא ענתה לי לטלפונים, לא ידעתי מה המספר שלך, בסוף מצאתי אותך בפייסבוק אבל אי אפשר לשלוח אלייך הודעות –

כן, הודעות בפייסבוק זה בדרך כלל סוטים, אומרת מרים. 'היי ראיתי שאת בלשית את יכולה לעקוב אחרי הבעל שלי בבקשה? יש לי חשד שהוא בוגד בי' ובסוף מתברר שזה הבעל עצמו ששוכר אותי כדי שאראה אותו בעירום. אנשים דפוקים לגמרי, אני אומרת לך.

כן, אומרת דיאנה. זה נכון.

היא צוחקת. משתעלת. יורקת קצת דם לממחטה משובצת. מתנצלת. חוזרת לצחוק.

בבוקר מרים מוצאת לעצמה בית מלון ליד בית החולים. אלה שולי העיר אז המלון יחסית בזול. היא קונה בגט וגבינת שמנת וכמה ירקות, מכינה לעצמה ארוחת בוקר. מסתכלת על השמש עולה על העיר. היא חושבת לעצמה איזה מוזר זה, רגע אחד את במשרד קטן בגבעת שאול, רגע שני בשיכונים צדדיים בפרברי פריז. רגע אחד אין לך דודה, רגע שני יש. ולחשוב שלא הייתי יודעת את כל זה אם לא הייתי מתקשרת למספר ההוא בוואטסאפ.

הפלאפון משמיע קול כאילו היא קיבלה הודעה חדשה. כשמרים מסתכלת היא רואה התראה חדשה בפייסבוק. היא נכנסת. קוראת. כמעט איבדתי את חיי כשבעלי לשעבר עזב אותי, היא קוראת, ממשיכה לקרוא, כל זה לא עזר עד שקראתי על ד"ר אסקוביה, הוא כישף את בעלי והנה —

היא מפסיקה לקרוא.

אוי לא, היא חושבת. לא מכשפים. לא שוב.

שמונה שנים

א.
מה עוד לומר שעדיין לא נאמר.

כל הזמן אנחנו מדברים דברים שכבר נאמרו. אנחנו מזכירים שוב את הטיול ההוא, ואת ההדרכה ההיא לכל בני הדודים, ומספרים את הסיפור על המעיל שהוא קנה בגולף ואיבד כעבור שבוע. ואנחנו מתבדחים באותו חוסר אונים שבו מתבדחים רק אנשים שנעקר משהו מחזם. מספרים חלק מהבדיחות שוב ושוב, כאילו הצחוק המשותף יעזור להחזיר משהו.

הוא היה אוהב את זה. הוא אהב למחזר בדיחות. לספר אותם שוב ושוב. לצחוק מהן. פעם אמרתי לו נו די, לא יכול להיות שאתה עדיין עם הבדיחה הזו, והוא אמר, אם בדיחה היא בדיחה טובה, למה לא לספר אותה שוב? וכך כתבנו על כל הטרמפיאדות בצפון שיר היתולי שכתב פעם הרב חיים נבון ("מה נאוו שוליים", למי שזוכר. אם מישהו זוכר בכלל). והיה בזה משהו. הנה, שנים אחרי ואני נזכר באותן רפליקות, אותן בדיחות, אותם משפטים שנאמרו שוב ושוב עד שנחרטו בי.

אבל את הדברים האחרים אני לא זוכר. רק זוכר שהתקיימו, אבל מה הם היו, את זה אני לא זוכר.

ב.
אלה אולי דברים שצריך להגיד על הזיכרון. שאחרי שמונה שנים הוא דוהה. הופך להיות קווי מתאר.

מה אני זוכר.

אני זוכר שהוא הוא היה נמוך. כמה נמוך, לא מאוד. לא משהו יוצא דופן. זוכר שכשהניח תפילין סביב בר המצווה, הרצועות נכרכו עוד ועוד סביב כף היד הקטנה שלו, ואבא שלו קיצר לו את הרצועות כדי שלא יצטרך להסתובב עם מטר של רצועה לא בשימוש. היה לו ראש עטור תלתלים בלונדיניים שצמחו לכל כיוון שרק יכלו, וזקן שהתפרע (וסודר לקראת הפסח האחרון בחייו), והייתה לו דיקציה שהייתה כל כך קשה להבנה עד שלפעמים הייתי מהנהן למרות שלא הבנתי מילה.

וזה מוזר אבל כשאני נזכר בו אני נזכר קודם כל במראה. גובה, שרירים, צבע עיניים. את הקול אני מנסה לשחזר. תנועות גוף. אני זוכר קפיצות למעיינות. ספציפית יותר אני זוכר איך הלכנו פעם למעיין מתחת למבשרת ציון, מעיין שלדעתי כבר לא קיים, נהרס בעבודות ההכנה של פארק ירושלים, אבל פעם היה שם מעיין חמוד והלכנו לשם ואני זוכר שצילמתי תמונות (במשך שנה חיפשתי אותם, לא מצאתי. אולי הן על המחשב הישן הישן, שאני לא מעז לזרוק), ולפעמים כשאני מנסה להיזכר בו, אני נזכר איך הוא היה נראה. אבל בצורה מטושטשת. כאילו איזו טביעת גוף שלו נותרה אחריו בעולם ואט אט היא נמוגה.

ג.
בגיל עשרים נסענו לצפון. יצאנו בטרמפים מהגבעה הצרפתית, מצאנו את עצמנו נתקעים בצומת פצאל במשך שלש שעות. הוא פתח ערסל בצומת, ישב בו, קרא ספר, אחר כך החליף אותי בהרמת האצבע. היה לו תיק שקראו לו סמבטיון. הוא אהב אותו מאוד, חיבר אליו עוד ועוד חבלים, שאקלים. אחר כך עלינו על טרמפ עם שני חבר'ה צעירים (אז הם היו נראים לי מבוגרים. היו גדולים מאיתנו בכמה שנים) שנסעו לפסטיבל על גדות הכינרת. הורידו אותנו בצומת צמח. הייתה להם גולגולת קשורה על המראה, והאוטו היה בריח של ירוק. הייתה שם גורת כלבים קטנה וחמודה שהשתינה על הספסל האחורי. שלום התיידד איתה על ההתחלה, וכל הנסיעה היא ישבה בחיקו.

כבר סיפרתי את הסיפור הזה אבל הוא מציף אותי שוב. הכלבה הקטנה. הריח של הירוק. צומת פצאל. ומעל הכל, החופש.

ד.
הוא היה ילד של חופש, ואולי נכון היה להגיד שהוא היה ילד חופש.

אבל באמת חופש. חופש מהסוג של לעשות טיול לבד מירוחם לשדה בוקר. חופש מהסוג שמעולם לא ידעת איפה הוא נמצא כרגע. חופש מהסוג שאי אפשר היה לדעת מה הוא יחשוב, איך הוא יגיב להתפתחות הפוליטית האחרונה, חופש מהסוג שידע לכעוס אבל גם ידע לסלוח, שלא נשא טינה בלב. חופש של דעות ושל אכפתיות, של אי שיפוטיות, של אדם שיכול להיות ילד –

לא במובן הילדותי, כלומר לא מהסוג שמתיילד. ילד מהסוג שמסתקרן מכל דבר, ששמח בכל דבר, שצוחק מכל שטות, שמתרגש מכל אירוע, שמתעצבן על מוזיקה שהוא לא אוהב ומתלהב כשהוא מצליח להצחיק את החובל של הספינה שלו בצבא. כזה סוג ילד וכזה סוג חופש. אבל גם אדם שיודע לכעוס בכעסך, לדאוג בדאגתך, שיודע לעצור באמצע משהו ולהגיד 'הכל בסדר? משהו יושב לך על הלב?'. כזה מין אדם.

איך אהבתי אותו, אלוהים שישמור עלי. אני יושב וכותב את זה באמצע בית קפה במרכז ירושלים ודומע, מוחה את הדמעות שלי עם מפית שכתוב עליה 'בתיאבון' ומשהו נפער לי בלב ואני מוצף כולי בגעגוע. אלוהים איזה אדם הוא היה. כמו דמות מסיפור. איך לא הכרתם אותו כולכם. איזה באסה לכם, בחיי. איזה איש היה כאן.

ה.
אני מתגעגע לבדיחות, אבל גם לכעס, לנוכחות, מתגעגע לזה שעברנו מספיק מסלול חיים ביחד כדי שלא אצטרך להיות מישהו אחר, שהוא הכיר אותי טוב מספיק מכפי שהכרתי את עצמי. אני מתגעגע למי שהיה ולמי שהיה יכול להיות. לכל אלפי השבילים אליהם יכול היה ללכת ולא הלך.

אני זוכר איך הייתי מתרגש כשהיינו נפגשים. איך היה שולח מדי פעם הודעה, 'אני בירושלים, רוצה לשבת?' והייתי אומר כן, או לא, לפי העניין, אבל זוכר איך שמחתי לקבל את ההודעות האלה, כמו דפיקה משמחת בדלת. זוכר איך ניסיתי לתאם ולארגן הכל כדי שנוכל לשבת. זוכר איך חיפשנו מקומות לצאת אליהם, ואיך שמחתי לראות אותו בהפתעה, סתם כך באמצע היום. איך תמיד זה היה משמח.

ו.
הודעות אחרונות:
– יקירי, יש לך שתי בירות פה ועוד רגע פסח.
– נמצא זמן אחר, אני במסע השבוע.

מתי הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו? כנראה ביום ההולדת שלי. הלכתי לכותל עם מישהי שהכרתי אז, ואחר כך עזרת לנו להחליף גלגל. הגעת על האופניים. משם המשכנו – נסעת על האופניים לאט לאט, ואני צחקתי ואמרתי שתלך איתם לידך – לאלדו, גלידה שהייתה אז ברחוב יפו ושלומצי עבדה שם, והיא לא הייתה שם אבל ישבנו ואכלנו גלידה, ואחר כך המשכנו לשוק לשתות בירה, ושתינו בירה בשוק במקום שקראו לו השמטוב וגם הוא כבר לא קיים, ודיברנו על החיים שלנו. סיפרת שבדיוק אתה יוצא עם מישהי, ואני סיפרתי שאני בדיוק לא יוצא עם מישהי, והיינו במין עמדה מהורהרת כזו, מי אנחנו מה אנחנו עושים מה אנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו. ולא ידענו אז שזו הפעם האחרונה.

אבל נפרדנו בחיבוק, ואמרנו אחד לשני 'אני אוהב אותך' ו'יום הולדת שמח', מפני שכמה שנים לפני כן קראת באיזה ספר צהוב וישן, מהסוג שאהבת בגלל שהם ישנים ולא בגלל שהם טובים, משהו על מילים שאנשים הצטערו שהם לא אמרו אחד לשני, ומאז היה חשוב לך להגיד לאנשים שאתה אוהב אותם.

אני שמח שאלה המילים האחרונות שדיברנו זה לזה.

ז.
אני לא אוהב לזכור אנשים על שם סופם וגם אותך אני לא זוכר על שם סופך. אני זוכר הכל, את הכל שכחתי ואת הכל אני זוכר, שלום. הבת הבכורה שלי קרויה על שמך, ופעם בכמה זמן אני קורא לה ונזכר בך. ולא נזכר דווקא בסוף. נזכר בהתחלה. בליל שבועות במורשה, במגילת קהלת. אני נזכר בבית ברחוב גבעת שאול, בנס קפה בשתיים בלילה. נזכר בדברים שלא אכלת כי הם עשו לך בלגן בבטן. נזכר בביקור שלי בבני צבי ובביקור שלך בישל"צ ובקומונה המשותפת ובטיול סוף שמינית ובחגיגות יום ההולדת ובבירות ובקפה ובספרי השירה, נזכר איך אהבת את המשפחה שלך ואיך הם אהבו אותך, נזכר בפרלמנט של בני הדודים נזכר במשפחה שלך נזכר בתקופה בירוחם נזכר בתקופה בצפת, בשירות בחיל הים, בהדרכה במורשה ובבני צבי, בלימודים בהרצוג, בשיחות טלפון אינסופיות, הכל הכל שכחתי ובכל זאת הכל אני זוכר.

מה לומר שעוד לא נאמר.

רק הדברים שצריך להגיד שוב ושוב. אהבתי אותך נורא. לא רק אני, כל האנשים שהכרת אהבו אותך נורא. ולפעמים לא ידעת את זה ולפעמים ידעת, אבל צריך להגיד. כולם מתגעגעים אליך ולא יודעים איך להגיד את זה. הם יושבים באזכרה ומספרים בדיחות וקוראים תהילים וצוחקים אחד לשני אבל בעצם הם מתגעגעים אליך נואשות ואוהבים אותך מאוד.

הלוואי שהיית כאן.

המילים שאין

איך הקריסה פנימה מתחילה. כמו הרבה פעמים, בהודעה: חדשות רעות מאוד, תתקשר.

ואחר כך טלפון. קול נשנק מהצד השני. אבא שלי אוסף כח, מספר: היה פיגוע בחווארה. שני צעירים, יגל והלל.

ואחר כך הלב הצונח, ואחר כך המילים שאין.

***

בבית של סבא וסבתא שבגבעת שמואל יש המולת אנשים שעוברת, מגיעה. בני הדודים נפגשים סביב הסירים, משלימים רגעים של קרבה. עכשיו כששניים מאיתנו אינם יש איזה דחף להתקרב יותר, להזמין, להיות ביחד. סבא שמואל יושב ומספר על הטלית עם פתיל התכלת שיגל קשר לו במיוחד. סבתא יונה יושבת על הכורסא מול הטלוויזיה, מספרת על איך שיגל לקח אותה לקניון של גבעת שמואל לפני שבועיים. היה לו רכב, עבד במוסך של דוד שלו, הוציא רשיון, נהג לכל מקום. הוא היה עוזר לה לעשות קניות (פיצוחים, היא מספרת, וירקות מהירקן שלא צריך לצאת מהרכב בשביל זה), ללכת למרפאה, לכל דבר למעשה. הוא היה נכד של סבתא. אליו היא הייתה מתקשרת, הוא היה אומר 'אין בעיה' ובא. היא נאנחת, אני לא יודעת מה לעשות עכשיו.

גם אני לא יודע מה לעשות. לא יודע גם מה לומר. נראה לי שאני לא יודע כלום, בסוג של עלטה, כאילו אם איישיר מבט על מה שבאמת קרה כאן, אצנח פנימה.

***

אנחנו האדוות. המעגל מסביב. אלה שנפגשו איתם כשהם באו לירושלים לשבת, באירועים משפחתיים, במפגשים פה ושם ("מה קורה?", "בסדר, הכל טוב". לפעמים צחקנו שיגל הוא נער הפוסטר של ה'בסדר'.). בפעם האחרונה שנפגשתי עם הלל הייתה דווקא הזדמנות לשיחה ארוכה יותר, פטפטנו על הצבא (מרוצה מאוד) ועל הישיבה (שמח) ועל היין שביעית של כרם הר ברכה (טעים, תיקח כבר ארגז שלם מה אתה מסתבך עם בקבוק, אני אארגן לך) ואפילו על הנסיעה לגב ההר (לא משנה מה הוא אמר). אני מצטער שלא גררתי את יגל לשיחה ארוכה יותר בפעם הקודמת שנפגשנו; אין איך להשלים את שאבד.

(איך הזיכרון נקרע מן הלב)

***

ביום שני אחרי הלוויה שי, הבכורה שלי, מתעוררת בבהלה עמוקה באמצע הלילה. חצות הלילה, שקט מבחוץ. היא צועקת אבא, אבא. בוכה, משתנקת, לא מצליחה להירגע. היא יודעת שקרה משהו, כי השגרה שלה השתבשה לגמרי, אבל היא לא יודעת מה. אני מחבק אותה בחושך, מניח יד. מנסה להירגע בעצמי. אחר כך אני יוצא מהחדר. כעבור חמש דקות היא טופפת אחרי, משפשפת עיניים. "אבא," היא אומרת, "אני לא מצליחה להירגע".

גם אני לא, שעות אחרי שהיא נרדמת אני בוהה בחשיכה, מרגיש כמו משהו השתבש במציאות, משהו עמוק שהוטח בנו פתאום ומערער הכל.

***

הלל נקרא בשם הזה בגלל שיר של נתן זך. 'אני רוצה תמיד עיניים להלל', הוא נקרא. הנה המילים המסיימות אותו:

"וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל."

***

הבית של שלום ואסתי בהר ברכה מוצף אנשים שאני מכיר ושאני לא מכיר. יש שלט על הדלת שאומר שהשבעה בחוץ, ורק משפחה נכנסת לבית. פוליטיקאים באים לנחם. חלקם באים לשמוע, חלקם מבקשים לדבר. הילדים הקטנים אוספים פאצ'ים צבאיים מכל הקצינים שמסתובבים שם כל הזמן. בתוך הבית מקציף החלב של יגל עובד שעות נוספות, מכין קפה למשפחה שמסתובבת שם, לדודים, לבני הדודים. באיזשהו שלב אסתי נכנסת לשתות משהו, מסתכלת על השלט, מחייכת – מה זה משפחה, היא אומרת. לפעמים אני חושבת שחברים של הלל ויגל היו פה יותר ממני. איך אפשר להגיד להם לא להיכנס.

***

הם לא הסכימו על שום דבר בעולם, בעצם. לא הצביעו לאותן המפלגות. לא התנהגו באותה הצורה. הם היו אחים, אומרת אסתי. בצד, ליד המטבח, אני מדבר עם רחל על ההספד שלה. רציתי שיזכרו שהם גם היו אנושיים. בני אדם. שיזכרו אותם, לא רק את המוות שלהם. אחד הדודים אומר לשלום שהוא זוכר את זה מאירועים אחרים, את התחושה של איך לוקחים לך את האבל הפרטי ושמים לך אבל ציבורי במקום. בחוץ, אחד הפוליטיקאים (יועז הנדל כמדומני, שכבר לא ממש פוליטיקאי), אומר דברים דומים.

***

שלום ואסתי הם הדודים הצעירים שלי, אלה שכמעט בגיל שלי, בעצם. שלום – שלומק'ה בפי המשפחה (ולא בפי אף אחד אחר בעולם, לדעתי) הוא לב גדול. איש נינוח, אכפתי, חייכן ואוהב. אסתי היא ממין האנשים שיודעים להזיז את העולם כשצריך. יגל והלל היו, כל אחד בדרכו, שילוב די מרהיב של השניים. זו משפחה שגדלה על ברכיה של סבתא שקמה לבדה מן השואה, שגורשה מגוש קטיף. משפחה שמחלקת מרק לחיילים, מנהלת גמ"חים ביד רמה, מובילה נוער. אני יודע; תהיה כאן תקומה מן האפר. אבל תקומה אין פירושה נחמה, ונחמה אין פירושה שכחה.

הלב זוכר, והוא לנצח יזכור. בור נפער בנו, וגם אם יבוא יום ונצליח להניח עליו טלאי, עדיין הבור הוא בור, עדיין אנחנו חסרים שניים מהטובים ביותר שהיו לנו.

איזה אבדן, אלוהים אדירים, איזה אבדן.

מתכון לקפה של מילואים

רבים וטובים ממני ביקשו את המתכון הסודי שלי לקפה. הריהו לפניכם.

קחו קפה שחור. לא משנה איזה. שימו כפית גדולה ממנו בתחתית ספל הזכוכית שלכם. הוסיפו מים שהרגע רתחו. ערבבו קמעא. הריחו. שתו בכיף על המרפסת. קפה אינו עניין לפלצנות.

בנוסף וכבונוס מיוחד אני מצרף מתכון לקפה במילואים.

א. עצרו הכל. אין צורך להיחפז. התרגילים יחכו. שלחו את אורן לקנות וופלים בשק"ם.

ב. שבו על הרצפה, או על האדמה, או על בטונדה, או על כל דבר שאינו כיסא רגיל. אם הכיסא הרגיל חסר משענת ומונח בחוץ ליד השק"ם, זה בסדר.

ג. הוציאו את ערכת הקפה הייחודית שלכם. אני סוחב את שלי בשק שורש סנדרטי כמו כל סחי בעולם, אבל הקצין שלי הולך עם ערכת קפה מתקפלת בגודל של ארגז תחמושת, והמפקד שלי היה הולך עם שקית בד מהודו שהוא תפר בעצמו. אי אפשר להפריז בנושא; אם יש לכם ציור מקורי של פרידה קאלו, עשו ממנו פק"ל נוח לערכת קפה!

ד. קחו פינג'אן, מלאו אותו במים, שימו על הגזיה. מקובל מאוד להשתמש במים מהעוקב, וכך נהגו גדולי ישראל מקדמת דנא (זה שם של אזור אימונים בדרום. מבטיח).

ה. חכו שהמים ירתחו. הם לא ירתחו. חכו עוד. ספרו בינתיים על הגשש הבדואי שלימד אתכם להכין קפה. המים עדיין לא רותחים. אורן בדיוק חזר מהשק"ם ואמר שאין וופלים. הוא הביא עוגיות. תגידו לו שעוגיות זה בסדר. אשתו של יוני עומדת ללדת. הוא משעשע אתכם בסיפורים על המאכלים המוזרים שהיא רוצה לאכול. ספויילר: שום דבר מוגזם.

ו. בדיוק כשלא שמתם לב – המים רותחים! מבעבעים! עכשיו הוציאו בבקשה את הקפה הנדיר שלכם, ככל הנראה עלית או נחל'ה שעבר אי אלו גלגולים. מיטיבי לכת יביאו קפה טרי שנטחן בתחילת השבוע בשוק. הם יגידו שזו תערובת קולומביאנית נדירה ויתבאסו שאין לך מקינטה. להם תמיד יש מקינטה. חבל שהיא ברכב. ככל הנראה אלה אותם מיטיבי לכת שתמיד מסתובבים עם מטען נייד. תהיו חברים שלהם.

ז. הנמיכו את האש. שפכו מהקפה על המים עד שתיווצר גבעה של קפה. שימו לב, זו צריכה להיות גבעה. אם זו תלולית קלה, יצא לכם מיץ קפה. כמו כן ולמרות הפיתוי – שמשתווה רק לסירנות במיתולוגיה היוונית – אל תכניסו כפית מתכת כדי לערבב את המים. זו טעות מקובלת ונפוצה אך שגויה לחלוטין. הקפה יקציף ויגלוש בתוך משהו כמו עשר שניות – שימו לב והגביהו את הפינג'אן עד שהקצף ירד קצת.

ח. זה רגע התהילה שלכם. הניחו את הפינג'אן חזרה, שוב הקפה עומד לגלוש, שוב תגביהו ותורידו, כך כמה וכמה פעמים. שוהם יעיר 'אה, אתה מהאלה שסופרים שבע פעמים?', חייכו אליו חיוך מתנשא ותגידו 'לא, זו אגדה אורבנית', בסך הכל צריך שהקצף יפסיק'. זה נכון, אגב. התנשאתם בצדק. אתם אחלה. העניקו לעצמכם דרגות. חכו שהקצף יפסיק והקפה רק יבעבע.

ט. אל תוסיפו סוכר. לבדואים יש קטע שהם מוסיפים סוכר. זו טעות. מישהו ישאל 'הוספת סוכר?' תגידו 'לא'. זה יהיה איזה קצין. הוא ישתה את הקפה בשלוק וילך לקפ"ק. אל תתייחסו. אותו קצין יחזור אחרי שהכל יגמר וישאל אם נשאר עוד משהו. תשמרו לו מראש.

י. אפשר להוסיף קינמון או הל. אין לי מושג למה. זה לא הופך את הקפה לטעים יותר אבל זה בהחלט עוזר להתנשאות הנצרכת בשביל שאנשים יחשבו שהקפה טעים יותר. זה כמו ללכת עם חולצה מכוערת מראלף לורן. התווית, זה מה שחשוב.

יא. שימו בכוסות זכוכית קטנות. אפשר גם בכוסות קרטון של שתייה חמה. לא מקובל ולא נהוג אבל בשעת הדחק יש מקום להקל. ממילא אין לכם מקום בפק"ל ליותר משש כוסות קפה. זה גם המספר שפרידה קאלו הייתה שותה, כך שאתם בסדר. מי שלא יושב אתכם שישתה מקרטון ויתמודד.

יב. קחו עוגיה. נגסו בקטנה. שתו את הקפה בלגימות קטנות קטנות, עם 'אההה' ו'אוהו' ושלל אנחות מדי פעם.

יג. אם לא אתם הכנתם את הקפה, קחו לגימה, תרקקו מעט, תגידו 'מה זה, זה קפה? זה מיץ גרביים. מי לימד אותך להכין קפה? פעם הבאה אני אראה לך איך להכין' ואז שתו את כל הכוס בלגימה ותמזגו לעצמכם עוד מהקפה. דווקא היה טעים. חבל שזו המסורת.

יד. קחו רבע שעה להתמודד עם ההשפעות הגלומות. נמנמו מעט. אשתו של יוני ילדה בינתיים. עכשיו אפשר לחזור ללו"ז.

טו. כעבור שעה, חזרו על כל התהליך מההתחלה.

שבע שנים

א.

הוא היה קומונר. למה הוא היה קומונר, זו שאלה אחרת, הרי מעולם לא היה בתנועת נוער עד הרגע הזה, ובכל זאת הוא היה קומונר. בבית אל, שם למד. והיה לו טלפון נוקיה של גרופ, וזו הייתה התקופה שבה גרופ היה הדבר הזה שחיבר בין המגזר. לכל אדם עם תפקיד במגזר היה גרופ. וגם אני הייתי קומונר, וגם לי היה אחד כזה, והיו לנו הודעות חינם אחד לשני.

מוזר לחשוב על זה היום, כמעט 17 שנים אחרי, אבל אז זה היה דבר.

והתכתבנו. כל היום התכתבנו. כמו הולכים במדבר שפתאום מצאו מים. התכתבנו על שטויות. ציטטנו שירים שאהבנו. צחקנו מבדיחות משותפות. ביום ההולדת ה18 שלי הלכתי הביתה. עשו לי מסיבת הפתעה. לא ידעתי. התכתבנו כל הדרך. שעתיים של התכתבות, ובסוף הוא היה בבית שלי, זורח מאושר; כל הדרך כתבת לי ובכלל לא ידעת שאני פה.

ב.

אני חושב מה נשאר בי, שבע שנים אחרי. הזיכרון כבר הפך לזיכרון של זכרונות. לפני כמה שנים נזכרתי איך ביומולדת אחד הלכנו לעינות תלם ביחד עם שלומי. חשבתי שזה היה יום הולדת 20, וכבר סיפרתי לעצמי איך שלום לקח טרמפים מירוחם, ובאזכרה בשנה שעברה דיברתי עם שלומי והוא אמר כן, בטח, רק שזה היה ביום ההולדת ה25. הוא לקח טרמפים מבית אל, מהישיבה שהדריך בה. ממילא הוא היה משועמם באותו היום.

ומשהו בי נרתע לפתע, כי אמרתי: אולי כל הזיכרונות שיש לי הם שגויים. סיפורים שסיפרתי לעצמי. דברים שרציתי שיקרו. שהיה נכון שיקרו כמו שסיפרתי אותם. בפועל הם היו עייפים יותר, דרמטיים פחות, רגילים, חיים רגילים כמו של כולם. קצת ניסיונות, קצת התבחבשות, הומור לפרקים, להט ילדותי כשדיברו על משהו שאהב. ומה בכלל אמיתי בזיכרון הזה.

ואחר כך חשבתי: איפה בכלל אני מסתיים והוא מתחיל.

ג.

 הוא אהב את בני ברדיו. הייתה תכנית כזו פעם, של בני בשן. הוא היה שמח שאני אומר 'פעם' כי הוא אהב היסטוריה, דברים ישנים מילאו אותו בחדוות האספנות. בכל אופן, הייתה תכנית כזו פעם והיו בה כל מיני פינות משונות. בשתיים עשרים ושתיים הם היו צועקים בתכנית 'שתיים עשרים ושתיים שמח לכולם!', והם היו מעלים פוליטיקאים לזמזם שירים. היה שם המון נונסנס, ושלום אהב נונסנס. מעולם לא ראיתם מישהו מתלהב משטויות כמו ששלום היה מתלהב משטויות (איך הוא אהב את 'אלבי, סיפור אבירים'!). והוא היה מתקשר לפעמים רק כדי לצעוק 'שתיים עשרים ושתיים שמח!' ולנתק.

שנים אחר כך הסתכלתי על השעון בשתיים עשרים ושתיים ורציתי להתקשר, ופתאום הרגשתי את הדבר הזה, שמחוסר שם טוב יותר אני אקרא לו ההעדר. אבל זה לא העדר. לא בדיוק.

ד.

זה כמו חלל. אין לי מילה טובה יותר לתאר את זה. כאילו מחקו בי משהו במחק, ואפילו את קווי המתאר השאירו מטושטשים. ואני מנסה להיאחז בדבר הזה שנלקח ממני ואני לא מצליח. אני יודע שמשהו בי חסר אבל אני לא יודע מה המשהו הזה שחסר. ואפילו אני לא מדבר פה על שלום, אני חושב, אלא על ההעדר שלו.

הרי מה אנחנו, אנחנו חווים כל הזמן אנשים אחרים באמצעות המפגש איתנו. בשבילי הוא היה חבר. לאחרים הוא היה אח, בן, נכד, אחיין, בן דוד, מורה, מדריך, חבר לצוות. כל אחד חווה אותו אחרת. ובאמת יש משהו שקורה רק במפגש בינינו. היה שלום שהיה רק שלי. פן מסוים בו. חלק שהואר רק כשאני פגשתי בו. ובאותה המידה היה חלק בי שהואר רק כשהוא האיר עלי.

וזה, זה החלק שאין לי. אני לא יודע אפילו להניח עליו אצבע. משהו נלקח ממני, ואין לי מושג מהו.

ה.

אבל כן לדבר על שלום. על ההתלבטויות. על זה ש, נניח, לא היה לו מושג מה הוא עומד לעשות בחיים. הוא אהב אדמה, ואהב את הארץ הזו, ואהב להדריך בה, ואהב אנשים, ואהב ללמד, ואהב סיפורים ואהב היסטוריה, ולכאורה היה מתאים להיות מורה דרך או מדריך או מורה לשל"ח, אבל היה בו איזה משהו דווקאי כזה, אנטי מסגרתי, כזה שרוצה לעצבן קצת, לדחוק את הגבול. ופעם הוא אמר לי 'אני אהיה חקלאי', והיה ברור שהוא לא יהיה חקלאי, כי הוא לא היה אדם מתבודד שכזה.

כלומר לפעמים כן, לפעמים היה אורז תיק והולך יומיים מירוחם לשדה בוקר. לבדו.

אבל רוב הזמן לא. הוא לא היה שוקע בספרים ולא רואה סדרות ולא היה לו פלאפון או רשתות חברתיות מקוונות. ולכן הוא לא היה הולך להיות חקלאי, הוא היה צריך אנשים סביבו.

מה הוא היה גדל להיות? האם היינו נשארים חברים? האם הוא היה נשאר מי שהוא? עם מי הוא היה מתחתן? איך היו קוראים לילדים שלו? איפה לעזאזל הם היו גרים?

ו.

זיכרון: הבית של ההורים שלו. אנחנו במטבח, הוא מכין קפה שחור. הגיל הוא עשרים? תשע עשרה? הוא לא יודע להכין קפה שחור. אני חושב שהוא בכלל לא אוהב קפה שחור.

זיכרון: אנחנו בני 26. מצביעים בפריימרס של הליכוד. הוא מספר לי מי לדעת אחיו צריך להיות חבר כנסת ונוזף בי על זה שאני לא מצביע למי שהוא הצביע.

זיכרון: רואים סרט על המיטה בבית של ההורים שלי.

זיכרון: אני אוכל במשפחת שרקי בערב שבת. מתפלל לפני זה בבית הכנסת של אבא שלו. אנחנו הולכים בשדרות המאירי. פוגשים איזה חבר.

ח.

אני שונא את זה. שונא את הצפת הזכרונות. שונא את הניסיון לדלות אותם בכח. שונא את ההיזכרות. אני אלוף העולם בלהדחיק. אני עושה מעקפים כדי לא לעבור ברחוב גבעת שאול (תמיד אני בוכה שם ליד המרפסת), כדי לא לראות תמונות שלו, ובורח מכל הזיכרונות שלי כי אני לא מצליח להחזיק את כל הסיפור הזה. זו האמת. שבע שנים אחרי ואני עדיין לא מסוגל להיזכר בו כמו בנאדם, וכשמעלים זכרונות אני מרגיש כאילו אני מציג איזו הצגה בפני כולם אבל בפנים, בפנים אני רוצה לברוח.

ואני רוצה לצעוק. לאן הלכת לי. לא אכפת לי מכל העולם אבל למה הלכת ולמה דווקא לי. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שאתה הולך כל החיים עם מישהו ופתאום הוא נעלם לך. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שהלכת לפני שכל העולם ראה אותך. הלכת בשלב ההתלבטויות. ולהגיד זה לא הוגן שלא השארת כלום. כמה מילים כתובות, מעט מאוד תמונות, כמה סרטונים. זה הכל. זה לא להאמין הדבר הזה. כאילו נגוזת. רגע היית, רגע לא.

ז.

וכל הזמן אני חושב איך כל מי שפגש אותו אהב אותו. כמו מגע תלתלי זהב. כל אדם שפגש, מהרס"ר בצבא, החניכים, המורים, השכנים, המוכרים בחנות, המשפחה. כאילו היה בו איזה קסם. כתבתי פעם: אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. אולי בתוך זה הוא התקיים. בתוך המפגשים האלה, המגעים בין האנשים שהקיפו אותו. לכן היה בן טוב כל כך. איש משפחה טוב כל כך. חבר שלא היה ולא יהיה כמוהו.

אני לא יודע, אולי אני עושה פה דרמה ממשהו שלא הייתה בו דרמה. מספר משהו שלא התקיים, שראוי היה להתקיים, אבל ככה אני הרגשתי את הדברים.

ח.

לא ידעתי שאפשר להתגעגע ככה.

אני כותב את זה ומרגיש איך התהום מאיימת להציף בי את הארץ. כותב ובוכה, בוכה וכותב. כי איך אפשר שלא לכתוב. איך ידעו על הדיקציה הגרועה, על המלמול, איך ידעו על הביישנות, איך ידעו על החיבה לבירות בוטיק, על ההומור, על התושייה. איך ידעו על מכנסי הדגמ"ח עם כתמי החימר, על הזקן שאף פעם לא היה מסודר. ואני בוכה, כי כמה שאספר זה לא יגיד כלום. כלום כלום. כל הסיפורים לא יגידו כלום. לא הסיפור על הטיול ברובע המוסלמי אצל הרב שמחה ממורשה ולא הסיפור על מחנה הקיץ בסוף השמינית ולא המעיין שכבר לא קיים מתחת למבשרת, המילים לא יגידו כלום וכל הזכרונות לא יגידו כלום ושום דבר לא יגיד כלום ואני מנסה לאחוז, מנסה לספר, מנסה להחזיק בכל הכח בכל מה שנשאר אבל מה, מה נשאר לי,

כלום לא נשאר לי, רק שאריות של אבק מדברי על כף היד, מתפזרות ברוח.

ט.

לפני כמה חודשים הייתי במצב נפשי לא טוב, והיו לי המון חלומות. חלקם היו סיוטים, ובאופן מפתיע חלק ניכר מהם היו מפגשים עם שלום. והופתעתי, כי חשבתי שאני מדחיק בהצלחה, אבל מה שמדחיקים ביום חוזר אלינו בלילות, וגם שלום חזר אלי.

ודיברנו, אני אפילו לא זוכר על מה דיברנו. אני זוכר איך הכל היה רגוע מאוד. סתמי מאוד. לא אמר לי שום משהו הרה גורל ואני לא אמרתי לו הנה תראה את הגדולה שלי שקרויה על שמך. ולא אמרתי לו כמה אני מתגעגע ולא אמרתי כלום. שלווה גדולה אפפה את החלומות הזה, ואפילו הקצתי מהם בנחת.

הם הלכו ממני, החלומות האלה. אולי הם עוד יחזרו. אבל מאז, בכל הזמן שאני מתגעגע אני נזכר בהם ומדבר אל שלום בקול; כל הדרך כתבתי אליך, ובכלל לא ידעתי שאתה פה.