מה זה בידוד אם לא דירה ריקה

אבל מה את אומרת, בעצם, נועה, מה את אומרת, זאת אומרת, את מבינה, בסוף רווקים מתים מבדידות, זה מה שאני מנסה להגיד לך, תראי מה זה ביום רביעי הייתה מסיבה בנחלאות והנה היום אני בבידוד. מה בידוד עכשיו, מה בידוד, מה זה בידוד אם לא דירה ריקה מטבח שאין בו כלום כי השוק תמיד היה במרחק נגיעה, ואני אומר לך נועה אם היה לנו שכל היינו קולטים את כל הסיפור הזה לפני שבוע או שבועיים, עושים שורט על כל המדדים ומסתגרים ביחד בבית לחודשיים עד שכל הסיפור הזה יגמר.

הנה עכשיו אני יושב פה בבית אתמול בכיתי אמרתי לעצמי בחיייאאת קובי אתה מטומטם. בחורה מפה בחורה משם הייתה אפילו אחת שסיננתי כי החברה שהציעה לי אותה הייתה מצוננת או משהו כזה, תמיד הייתה אופציה ואני עומד כאן עכשיו, נועה, אין לי עבודה, חברים שלי מריצים בדיחות מפגרות בוואטסאפ ואני לבד לבד רק אני ואיזה שמיניית בירה שנשארה מפורים. איזה מטומטם. כלום לא חשוב עכשיו, כלום לא חשוב, לא מצחיקה כן מצחיקה כן אוהבת מארוול לא אוהבת מארוול בסוף מה בנאדם צריך בסוף העולם אם לא מישהי לחבק אותה בזמן שהמגדלים קורסים.

והיה סיכוי אבל ככה לפני שבועיים באת ואני אמרתי לך לא, כן, אני יודע, אמרתי לך לא, ולמה אמרתי לך לא, כי בדיוק רציתי להתחיל עם מישהי אחרת שראיתי ומה את יודעת, התחלתי איתה והיא אמרה שהיא תחשוב על זה ואפילו רקדנו קצת בפורים ועכשיו אני בבידוד והיא אצל ההורים בפרדס חנה ומה עושים, נועה, מה עושים תגידי לי מה עושים כל הלב שלי פרפורים כל הנשימה שלי קוצר נשימה כל הראש שלי סיבובים על סיבובים תגידי מה עושים, מה עושים, אני כבר שלש שעות עומד ליד הפלאפון ולא מתקשר רק צועק את זה אל החלונות ומקלל את תשתית האינטרנט של הדירה שלי ומחכה שכל הסיוט הזה יגמר ואומר לעצמי אולי תתקשר אליה, אולי היא תבוא להתבודד איתך, ויודע שזה הדבר שהכי אסור בעולם וזה סכנת נפשות כי אולי אני נשא ואולי תידבקי ואולי נמות אבל תגידי לי, נועה, הרי גם מהבדידות הזאת אפשר למות.

ואפילו בהסתרה

לפעמים בא לי לצרוח עליו. ככה, לצרוח. לבוא אליו בסוף תענית אסתר רגע לפני קריאת מגילה ולשאוג עליו שימיייייייייייייייייי ולשמוע אותו נוהם ככה, מהשמיכה שלו, ולהגיד לו חלאס, לא מעניין אותי דיכאון ולא מעניין אותי כלום, אתה עכשיו לוקח את יפעת ונדב והולך לשמוע קריאת מגילה במניין המרכזי. אני רוצה שהילדים שלי ירו באקדח קפצונים כשהם שומעים את המן. ככה אני רוצה לעשות, אני רוצה לבוא עם דלי גדול מלא מים ולשפוך עליו ולהגיד לו ימח שמך חמוד שלי, צא מזה. תפסיק למשוך לי כתפיים כאילו אין לך מילים בפה. קום כבר, פשוט קום.

אבל אני לא אומרת כלום.

הפסיכיאטר אמר לו, ואחר כך אמר לי, תשמעי, דיכאון זה מחלה. לא כמו מחלה, ממש מחלה. מה, תבואי למישהו חולה ותגידי לו היי, אולי מספיק כבר להיות חולה? מה, תאשימי אותו בזה שהוא חולה? אי אפשר. זה לא אשמתו. צריך להבין אותו ולרחם עליו ולסעוד אותו ולחכות שהוא יתאזן. לא יודע אם הוא יצא מזה, אבל יתאזן. וזה נכון. אי אפשר להאשים אותו.

תענית אסתר, אני לא צמתי. לא יודעת, נראה לי מוגזם. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני עם שני ילדים קטנים בבית, בעל ששוכב במיטה, מליון משלוחי מנות להכין, מנה לסעודה הערב מנה לסעודה מחר, ואני צמה. אלוהים יסלח לי, אמרתי, הוא יבין. בכלל, אצלנו בבית היה מקובל שנשים לא צמות תענית אסתר. זה צום לגברים, אמא שלי אמרה פעם, ומאז זה כך. אבל לשימי לא אמרתי כלום, כי משום מה זה עושה לו רע. הוא לא אומר לי כלום, כן? אבל זה עושה לו רע, ואני אמרתי לעצמי איך עוד אפיזודה עכשיו. מה נעשה עם פורים.

ולפעמים אני אומרת לעצמי מה, ואם הוא היה חולה, הייתי אומרת לו תודה רבה קח משכך כאבים ותעזור לי לשטוף כלים. ואם הוא היה חולה יותר קשה, נניח במשהו שמאשפזים עליו, אז לפחות כולם היו מכינים לי ארוחות שיהיה מה לתת לילדים, והוא לא היה כאן לידי בחדר הסמוך נוהם לעצמו בשקט שכזה, ואולי הייתי צריכה לטפל בו אבל לפחות לא היה לי חור שחור בחדר השינה ששואב אליו את כל הבית.

הנה ככה חיפשתי את הילדים בתחפושות שלהם ושמתי מסכה כזו שהייתה לי מאיטליה והלכתי לקריאת מגילה, וחשבתי על הששון והשמחה האלה שמה יהיה איתם. והילדים היו איתי, כי נדב עוד קטן, וכל המגילה בכיתי מאחורי המסכה. מה זה בכיתי. לא ממש בכי, אבל דמעות. פריקה שהיא לא פריקה. החיים האלה מה הם, סוחבים וסוחבים אותם עד הסוף.

ואני מה? אנשים ששומעים ששימי חולה אומרים לי אוף, אבל הוא נראה כל כך טוב. או אומרים, מה, וציפרלקס (הם אומרים את זה לא נכון, כאילו ציפרלקס זה שילוב של בני ציפר וסלמון מעושן), זה לא עוזר? כאילו זו מין תרופת קסם כזו. והם מרחמים עליו, ואומרים אויש, איזה מסכן. ואני מה? כלומר אני הבריאה כאן, כן, אבל היי, מה איתי, אני סוחבת פה משפחה על הכתפיים, הלווו, תרחמו עלי! עלי, לא עליו! אני לא רק נספח כאן בסיפור הזה —

אחר כך הלכנו הביתה וכל הבית כנסת איחל אחד לשני פורים שמח, פורים שמח, ורציתי להגיד ככה לרננה, שאיחלה לי פורים שמח עם החיוך הכי גדול והכי מעצבן שיש בעולם הזה, את יודעת מה זה פורים שמח? אני אספר לך מה זה פורים שמח. מחר כשתשבי בארוחה שלך עם המשפחה המורחבת שלך ותשתי יין ותספרי בדיחות אבא גרועות אני אשב לי בבית ואפחד שאולי הוא יעשה משהו או יפגע בעצמו או בנו, כי אי אפשר לדעת מה יהיה. זה מה שרציתי להגיד לה, אבל לא אמרתי. רק איחלתי פורים שמח והלכתי עם הילדים הביתה, וכשנכנסתי הביתה שימי עמד שם בפיג'מה וחייך אלי.

אני אוהבת אותו, זה מוזר. כשהוא מחייך אני מרגישה כמו אשה מוכה שמחייכים אליה, ואני שונאת את עצמי שאני מרגישה ככה, ויודעת שהוא עדין ונקי ולא מתנהג באלימות אף פעם, זו המחלה שהיא אלימה ככה, אני יודעת. והוא סובל יותר ממני, גם את זה אני יודעת. אני לא ממש סובלת, רק נלחמת. כל יום הוא מלחמה: לקום בבוקר, להכין סנדוויצ'ים, לחייך, ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, להכין ארוחה חמה, לחייך עוד, לנקות, לסדר, לקלח, להרדים, לשטוף כלים. אז זה לא סבל, כי סבל הוא בריחה. קשה לי, ואני נלחמת. איזה שיט זה, בחיי. איך אני אוהבת שהוא מחייך.

ומה שקרה היה שבערך בתשע רונן השכן מהקומה למטה, זה שנשוי לאפרת, דפק בדלת ואמר היי, מה קורה, ואני אמרתי מה, משלוחי מנות זה מחר, והוא אמר כן, אשתי שלחה אותי לקחת את שימי, ושימי דשדש בפיג'מה מהחדר ואמר היי, רונן, וכמו תמיד כשהוא עם זרים הוא רץ לחדר ועטה מסכה של שמחה והתלבש ואמר יאללה, בוא נלך למסיבת פורים, ואחרי שהוא הלך הגיעה הבת של רונן ואפרת ואמרה שאמא שלחה אותה לשמור על הקטנים שכבר ישנו, ואני שלא היה לי מה לעשות רבצתי על הספה עד שאפרת עלתה כדי להגיד טוב, חמודה שלי, שימי על עצמך תחפושת, תורידי את המסכה הזו ובואי, אנחנו הולכות להשתכר.

וזהו. אחת עשרה וחצי עכשיו. אני קצת שיכורה לכן אני כותבת. שרתי את כל השירים וצעקתי במקומות הנכונים והתחבקתי עם כל הנשים מהמניין כולל אלו שאני לא אוהבת ואז התיישבתי על הספה ופשטתי ידיים לצדדים וברקע היו כל השירים החדשים שאני כבר לא מכירה ואמרתי לעצמי פורים שמח, פורים שמח, והיה שם רגע, אני יודעת, אולי הייתי שיכורה ואולי סתם, ערב חופשי, אבל היה רגע שהייתי בו שמחה באמת. כמה שזה טוב טוב, בחיי.

אההההההההההה (או: 'ופלים לימון' יצא לאוויר העולם. איזה דבר זה, בחיי)!

אפשר להתרגש אתכם רגע?

(אפשר, נכון? נכון שאתם או אתן מהנהנות ואומרות 'טוב, אפשר'? איזה כיף, תודה. אני אמשיך – )

לפני חודשיים. ממש שבוע אחרי ששי נולדה, התקשר אלי עמי ברהולץ. אני הייתי עם שי על הידיים, מנסה להבין מה עושים עם גוש החמידות הזה שאני מחזיק, ופתאום טלפון מעמי. היי, הוא אמר לי, יש סיכוי שהספר שלך יהיה מוכן בפברואר? ופתאום פרפרו בי אלף פרפרים בחזה ובבטן והנחתי את שי בעגלה ואמרתי לו 'כן, בטח! מחר!'

סתם, אמרתי לו 'מה? מה'? כי חשבתי לרגע שלא שמעתי טוב.

עמי הוא העורך האחראי עלי מידיעות ספרים (לפני שנה, כשחיפשתי הוצאה לספר, הוא אמר לי 'היי, זוכר אותנו?'. וזה היה הוגן שאני אזכור אותם, כי העורכת הקודמת של ידיעות, המשוררת והעורכת נוית בראל, האמינה בי כבר לפני חמש שנים ורצתה להוציא את הספר הזה לאור. מים זרמו בירדן ובכיורות המטבח מאז, ואני התמהמתי ועשיתי דברים אחרים והנה הוא הגיע עם ההצעה הזו שוב, ובכן חתמתי חוזה עם ידיעות ספרים וחשבתי לי לתומי שיש לי זמן. שנה, אולי. ומצאתי עורך והתחלנו לעבוד ופתאום, שבוע אחרי הלידה, אנחנו עוד מנסים להבין איך מחליפים טיטול ופתאום טלפון, להיות מוכן בפברואר.

יא אללה.

מיד התקשרתי לאסף שור – הוא העורך של הספר – ואמרתי נו, יאללה, לעבודה. בנינו לוח זמנים וכבר חודשיים שהסוד הזה מפעפע בי ואני לא כותב עליו בפייסבוק. כלום כלום. לא מיניה ולא מקצתיה. רק כאן, במיילים, אני משחרר מדי פעם מילים כמו 'תכף הספר' או 'הכתב יד סיים עריכה ראשונה' ולא אמרתי כלום עד אז כדי לא ליצור בילדאפ מיותר כי הנה, כי כן – אשכרה – מה לעזאזל –

והנה כי כן; 'ופלים לימון', ספר הביכורים שלי, יצא השבוע לאור.

320 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים, אסף שור (הגאון) ערך, דוב אברמסון (המוכשר) עיצב את הכריכה, ואפשר לרכוש אותו בהזמנה מוקדמת באתר של ידיעות (עוד רגע לינק), והחל מהשבוע הבא – אינשאללה – בחנויות הספרים. המובחרות, הלא מובחרות, הכל הולך. תקנו. תשאילו. תקראו. תדברו. תספרו לי איך היה. אני סקרן.

זה הלינק לרכישה.

וקוד ההנחה שלכם, שיתן לכם חמישים אחוזי הנחה על הספר, הוא 8114.

מה יש בספר?

22 סיפורים קצרים. הקצר שבהם הוא סביב ה2000 מילים. הארוך הוא כמעט 10000 מילים. כלומר אלה סיפורים קצרים, אבל לא סיפורים קצרים באורך של סיפורי פייסבוק. רוב הסיפורים הופיעו כבר איפשהו: בבלוג, בכתבי עת או בפייסבוק. אין טעם לחפש אותם, כמובן, הם נמחקו משם 🙂 ובכל מקרה הם עברו עיבוד ועריכה די מאסיביים, שהופכים אותם למשהו אחר לגמרי. אלה סיפורים טובים, עד כמה שאני יכול להעיד. לא דווקא על דתיים או על המגזר הדתי־לאומי (אם כי, מטבע הדברים, הוא מקבל שם יותר נוכחות מבספרות ישראלית רגילה). יש בו מכות וגוף, אבל גם תורה ומוסר ורוחניות, יש בו אוכל ויש בו רגשות. הוא מעציב לפרקים ומצחיק באותם הפרקים עצמם, ובעיקר בעיקר יש בו בני אדם.

יש לי עוד מלא דברים להגיד על הספר, על העבודה ובחירת הסיפורים וטקסט הגב והכל. אבל נראה לי שזהו בינתיים. איזה כיףףףףףף, יא אללה.

עד כאן בעצם.

אני אשמח מאוד שתקנו, שתצלמו את עצמכם עם הספר ותשלחו לי, שתצלמו פסקה שאהבתם מהספר ותעלו לרשתות החברתיות – ואפילו רק להיכנס לחנויות הספרים ולשאול אם יש להם את הספר, גם בלי לקנות, גם זה יעזור. אבל חכו לשבוע הבא בשביל זה כי, נו, הוא עדיין לא הגיע לחנויות.

כפרה עליכם

מתרגששששש

ההסכם של תמר ורפי

ביום השלישי, כלומר בלילה השלישי של מחנה הרא"ה, תמר, שהדריכה בסניף אחד, הבינה שמחר זה היום האחרון של המחנה וכבר לא יהיה לה זמן אחר, והיא ניגשה לרפי (שהדריך בסניף אחר לחלוטין) ואמרה לו רפי, ככה היא אמרה, ונבוכה מאוד כי מי בכלל עושה דברים כאלה חוץ מהגיבורים שקראה בספרים, ולכן אמרה כמו שהיה כתוב בספרים, רפי, אולי נהיה ביחד?

ורפי, שחשב ללכת לקורס טיס וחשב שהוא שווה יותר מזה, אולי אפילו את איילת מסניף ת"א מרכז, אמר מה, ואת צוחקת עלי, ומה הקשר, ואחרי שראה שאין אף חבר שלו בסביבה ושתמר עומדת לבכות שם, במבוכתה, אמר אני לא יודע, תמר, אני באמת לא יודע. ותמר, שראתה שכלתה אליה הרעה, אמרה אז מה אתה אומר נעשה הסכם כזה כמו בפריידנס, אם לא נתחתן עד שלושים וחמש אז יהיה לך אותי ולי אותך? ורפי, שנכמרו רחמיו וגיל שלושים וחמש היה רחוק לו מאוד, אחרי השחרור אפילו, אמר טוב, שיהיה.

בגיל שלושים וארבע, בואכה חמש, הם היו אנשים אחרים לגמרי. תמר הייתה תמי, עורכת דין. בוגרת העברית. שיער קצר ועודף בטחון עצמי. אולי עודף לא תהיה המילה המדוייקת כאן, אבל בטחון עצמי, בהחלט. רפי היה אחרי השחרור, צועד בצעדים מהוססים אל תוך הכאוס הזה שנקרא האזרחות. חברים לא האמינו כשאמר אין לי מושג מה לעשות. אני לא יודע. היית טייס, צחק עליו מוטי, איך אתה לא יודע?

בכל זאת לא ידע. היה משהו נוח בפקודות. הוא ידע למלא אותן וידע להנחית אותן. הניסיון להבין את העולם השני – שבו מילים הן עמומות לפעמים, ולא כולם חייבים לציית או לפקוד, והנתיבים בין אדם לרעהו פתלתלים – מילא אותו בתסכול. ובכל זאת צעד לאזרחות. מה כבר יכול היה לעשות. שניהם, למרבה הפליאה, עדיין לא התחתנו. מופלאה עוד יותר הייתה העובדה ששניהם היו בקשר עדיין.

ומפני כן, חודש לפני יום הולדתה השלושים וחמש, כשהיא פחות ופחות אטרקטיבית בשוק הנורא הזה של השידוכים והרווקות, שלחה תמר לרפי הודעה בפייסבוק. זו הייתה הודעה קצרה, מנוסחת בקפידה כראוי לעורכת דין. היה כתוב שם היי, זוכר אותי? והיה כתוב שם בסוגריים, (אני יודעת שאתה זוכר. אבל את ההסכם שלנו מגיל שבע עשרה, אתה זוכר?). זה כל מה שהיה כתוב.

ורפי, שהיה בודד מאי פעם, שאיילת נטשה אותו לטובת בצלאל (עוד לפני שנים, והם לא היו בקשר מאז) ושכל מה שנשאר לו הייתה בירה פושרת וגעגוע, פתח את הפייסבוק בלילה וראה את ההודעה. הוא ידע שתמר, כלומר, שהיא לא בשבילו. לא הוא בשבילה, לא היא בשבילו. שני אנשים שונים מדי זה מזה. ובכל זאת אמר כן, זוכר. הלילה היה קר מאוד, ומה בעצם יכול היה להגיד?

הם יצאו פעם ופעמיים. דייטים מגומגמים, כמובן. שניהם ידעו שהם שונים זה מזו. מטרות שונות. חיים שונים. שניהם ידעו שלפעמים פשוט אין ברירה. טכנית, אין ברירה. רפי הסכים להתגלח. תמר הסכימה להוריד את התמונה הגדולה, הבוטה, שהייתה תלויה לה בחדר. הדברים התקדמו מדייטים לפגישות, מפגישות לקפה, מקפה לשוקו בדירה, כדרך שדברים כאלה מתקדמים; תחילה, לשום מקום, אחר כך כמעט ולאירוסין.

ובעצם, אולי יום לפני הצעת הנישואין, משהו כזה, כשכבר כמעט והכל קרה, גם איילת שלחה לרפי הודעה. היי, היא כתבה. אתה יודע, חשבתי על זה. תגיד, אתה עדיין פנוי? הוא רצה להגיד שכן אבל ידע שהדבר הנכון הוא להגיד שלא. ואולי להפך: רצה להגיד שלא אבל ידע שהדבר הנכון הוא להגיד שכן. מי בכלל בקי בעניינים שכאלה. ובמקום להגיד ישירות כן או לא אמר אני לא יודע, איילת, ואיילת אמרה לו נו, איך אתה לא יודע, תבדוק ותעדכן, ודברים התגלגלו כך שלמחרת, במקום להציע נישואין לתמר, התקשר אליה באמצע העבודה (למרות שידע שאסור להפריע לה), ותמר אמרה בקוצר רוח מה, רפי, אני בעבודה, ורפי אמר סליחה, אני לא יכול ככה יותר, רציתי להגיד לך ואני לא יודע איך להגיד את זה.

ותמר אמרה מה, מה, ורפי אמר אני לא יכול להתחתן איתך, תמר. ותמר אמרה אבל הבטחת, ורפי, שלא ידע מה להגיד, אמר כן, הבטחתי, אבל לא רציתי להתחתן איתך באמת. וכשאמר את זה הבינה גם תמר שגם היא, מעולם לא רצתה להתחתן איתו באמת. שאולי עדיף חיים ארוכים ובודדים על פני סבל של שנים. ואמרה עזוב, רפי, אף פעם לא היו לי ציפיות ממך, וניתקה.

ורפי, שעמד שם עם הטלפון ביד, אזר אומץ והתקשר לאיילת ואמר לה הנה, החלטתי, אני פנוי, רוצה לצאת איתי? אבל איילת צחקה צחוק קצר ואמרה כפרה, אתה צוחק עלי? אני נשואה לבצלאל. שני ילדים. שלט על הדלת. לא שאלתי בשביל עצמי, שאלתי בשביל חברה שלי. אז מה אתה אומר? וכך פירטה שתי דקות על החברה, שהייתה נשמעת גנרית מאוד, ואמרה 'תחשוב על זה ותחזור אלי', ואחרי שניתקה עמד שם רפי המום עם הטלפון ביד כשהחיים סואנים סביבו והבין, פתאום, שהחיים שלו, שחשב שימריאו מהנערות עד לבגרות ויעלו על מסלול ישר ונכון, לא רק שלא המריאו לשום מקום אלא שלהפך, הם קורסים בהמולה. הם לא מה שחשב שיהיו, הוא לא האדם שחשב שיהיה, ועד עכשיו הוא פשוט לא שם לזה לב.

#סיפורי_בחירות
______________
(יש עוד מקומות אחרונים בסדנאות הירושלמיות. אפשר להשאיר פרטים כאן ואחזור אליכם)

איחולי מזל טוב עצמיים

א. מה שלומנו

בדרך כלל אני שואל מה שלומכם, אבל הפעם אני רוצה לעצור לפני כן, רגע, ולספר מה שלומנו. שלומנו עייף מאוד ומאושר מאוד (מדהים איך שני אלה הולכים ביחד, יד ביד, כמעט תמיד). שלומנו ישן בלילה אבל מתעורר מדי פעם להחלפת טיטול, להאכלה, להרגיע, לנחם. שלומנו מתאושש כרגע, והוא הולך ברחוב בעיניים הלומות ורוצה להגיד מה אתם יודעים, לפני שבוע נולדה לי תינוקת. הבאנו לעולם חיים חדשים, אבל במקום זה אני מסתובב בסופר פארם, משווה תכשירים. לפעמים אני עייף. איך אמר יהודה עמיחי? 'מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאֶה כְּמוֹ נֵס, אֲבָל מִקָּרוֹב אֲפִלּוּ נֵס לֹא נִרְאָה כָּךְ'. מקרוב נס נראה כמו טיטול מלא, כמו פליטה על החיתול, כמו בכי בלילה, כמו האחות בטיפת חלב שמבקשת להשאיר את העגלה בחוץ כי לפעמים היא נתקלת בה ונופלת. ככה נראים ניסים. מה הפלא, אם כן, שהלב עולה על גדותיו פעם בכמה שעות וגואה דרך העיניים. איך אפשר לדבר בזה בכלל, בחיי.

ידידיה אמר לי אתמול שלידת תינוקת היא כמו חו"ל. אתה אורז, אתה נוסע לבית החולים, בבית החולים הכל מתנהל אחרת; השעות, המשמרות, האנשים. אתה מתפלא לפגוש אנשים שאתה פוגש יום יום בחיים, מייצר קשרים מיידיים עם כל אדם במחלקת היולדות, ואחר כך אתה חוזר הביתה עמוס מטלטלים ומשהו במציאות שונה קצת. זר, במידת מה. כאילו מישהו הסיט את העולם במעלה אחת מהפעם הקודמת שהיית בו. אתה עודך הלום מהאורות הבוהקים, מהבדיקות, מהבת החדשה, וכבר דופקת השכנה על הדלת ומבקשת שיהיה שקט כי היא מטגנת קציצות וקשה לה להתרכז. ואתה רוצה להגיד מה, אבל מה, איך את מדברת איתי בקציצות, תראי כמה אופק נפרש כאן בעריסה הקטנה הזו. אבל מהנהן, מבין בכל זאת. אלה החיים.

ב. סיפורי לידה

קראתי אתמול קטע יפה שכתבה מיטל שרון על סיפורי לידה. זה מצא חן בעיני אז אני מצטט את כולו ומוסיף קישור אל הבלוג היפה שלה, שווה לקרוא שם גם דברים אחרים (ואיזה דבר מדהים זה בלוג. אין לי מושג מי היא מיטל, ובכל זאת אני עוקב וקורא אותה ומה קורה בחיים שלה ומרגיש איזו קרבה שכזו, רגעית, לאדם שזר לי לחלוטין. פלא).

"אתמול הלכתי לשתי הופעות סטנדאפיסט מוצלחות, אחת מהן במיוחד, של ג׳וסי לונג (Josie long). ג׳וסי, שקצת נראית כמוני, ילדה לפני 13 חודשים את הבת שלה, והיא מדברת באריכות על הלידה. היא עושה את זה לפי הנרטיב המקובל: כמה שעות צירים, כמה פתיחה, מתי היא הלכה לבית חולים, איך היא התמודדה עם הצירים, היו או לא תפרים. היא עושה את זה כמובן גם לפי הנרטיב המקובל בסטנדאפ: הצבת זרקור ענק על המקומות שבהם נהוג לדלג קדימה (כמו למשל הרגע הזה שבו הראש כבר יצא, אבל שאר הגוף לא, ומחכים עוד רגע, בזמן שכולם מסתכלים באי נחת מסביב ומנהלים סמול טוק הזוי). וחשבתי לי שאיזה דבר מגניב זה סיפורי לידה, שהם תמיד בנאליים ויוצאי דופן במידה שווה, ושזה דבר שרק נשים יכולות להכיל: משהו שבאופן מוחלט אי אפשר לתת לו ציון ולדרג אותו, משהו שמתקיים גם בספירה החד פעמית וגם בספירה היומיומית."

(זה מכאן)

ג. הורות

מתוקף היותי אח לשבעה אחים, ששה מהם קטנים ממני, אני יודע לעשות דברים מסויימים. אני יודע להאכיל מבקבוק, אני יודע להחליף טיטול, לזהות כשהתינוקת רעבה. אני יודע להוציא גרעפס, להרגיע תינוקת על היד או על הכתף. אני יודע לעשות מקלחת ראשונה ויודע למדוד חום מים עם המרפק ולהחזיק תינוקת עם האצבעות תחת הראש. לפני הלידה חשבתי שאלה הדברים שצריך לדעת: מתי היא רעבה, מתי משהו מציק לה, מתי צריך לעשות משהו. אבל עכשיו, שבוע אחרי, אני פתאום מבין שהקיום ההורי, האוקיינוס הרחב שנפרש בפני, הוא לא אוקיינוס של פרקטיקה אלא של רגשות, של תחושות, של הניסיון לארגן מחדש את המקום שלי בתוך התא המשפחתי שלי. זו לא רק התחושה שאיבר שלי פועם עכשיו מחוצה לי, ולא רק הדאגה או האחריות. זה משהו רחב יותר שאני אפילו לא מצליח להתחיל להבין אותו או לנסח אותו: דברים שקשורים בתחושת השייכות שלי לחיים האלה, למקום הזה. ההבנה שמישהי נזקקת לי. שהיא צריכה אותי מתוקף היותי אני, ושאני נזקק לה מאותן הסיבות בדיוק. התחושה, כמובן, שמשהו בי משתקף בה ובכל זאת הוא שונה לגמרי, וההבנה שהיא ההתחלה של המבט אל העתיד, כמו שביל חדש שמתמשך מהמקום בו אני עומד הלאה, ככל שהעין משגת. 

ד. השיר שפרסמתי בפייסבוק כדי לספר שנולדה לנו בת

כָּל כָּךְ מֻקְדָּם שֶׁעֲדַיִן הַשָּׁמַיִם מְנוּמְנַמִים אֲבָל מֵעֵבֶר לָרְחוֹב
מַתְחִיל לַעֲלוֹת רֵיחַ שֶׁל לֶחֶם טָרִי טָרִי וְאֶפְשָׁר לִרְאוֹת
אֵיךְ הָעֵצִים הַקְּטַנִּים שֶׁשָּׁתְלוּ לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב מִתְמַתְּחִים וְנִפְרָשִׂים
וּמְנַעֲרִים אֶת עַצְמָם מֵהַטַּל וְהָמוֹן גַּגּוֹת יְרוּשָׁלַיִם מְפֻזָּרִים

בָּרְחוֹב לְיַד הַשּׁוּק נָפְלָה עֲרֵמַת נַעְנַע עַל הָרִצְפָּה וַאֲנָשִׁים מְמַהֲרִים לַעֲבוֹדָה
אֲבָל עוֹצְרִים וּמְרִיחִים וְאוֹסְפִים אוֹתָהּ וּמְרִיחִים שׁוּב
וּמְנַעֲרִים אֶת הָרֹאשׁ וְהָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם מוּאַרוֹת קְצָת

וּמִלְּמָטָה צוֹעֵק מִישֶׁהוּ אַבְרָם אֵיךְ הָיָה הַלַּיְלָה וְלֹא מְחַכֶּה לִתְשׁוּבָה
כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהֵם עֲדַיִן לַיְלָה וּקְצָת לוֹקֵחַ זְמַן
וְגַם הַלַּיְלָה לִפְעָמִים הוּא עֲדַיִן
וְשֶׁיֵּשׁ אוּלַי הַרְבֵּה דְּבָרִים לְהַגִּיד עַל לַיְלָה אֲבָל זוֹ לֹא הַשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה

בִּמְקוֹם זֶה אוּלַי לָשִׁיר, אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי, לָשִׁיר מַשֶּׁהוּ שֶׁיִּנָּשֵׂא בְּכָל הָאֲוִיר
הַמָּתוֹק שֶׁל בֹּקֶר יְרוּשַׁלְמִי רַעֲנַן שֶׁכָּזֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי
עוֹמֵד עַכְשָׁו מוּל הָאוֹרוֹת הַגְּבוֹהִים וְהַעַרְפִילִים
הַמְּכֻשָּׁפִים וּמַחֲזִיק אוֹתָךְ בַּיָּדַיִם וְאוֹמֵר סְלִיחָה שֶׁהֵעַרְתִּי אוֹתָךְ מֵהַשֵּׁנָה
יְפֵיפִיָה נִרְדֶּמֶת
אֲבָל רַק רָצִיתִי שֶׁתִּרְאִי אֶת הַזְּרִיחָה הָרִאשׁוֹנָה בַּחַיִּים שֶׁלָּךְ, אַת יוֹדַעַת,
לִרְאוֹת שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה עָתִיד כָּתֹם-וָרֹד-בָּהִיר שֶׁעוֹלֶה לְאִטּוֹ מֵעַל הַגַּגּוֹת
שֶׁל הָעִיר הַמְּתֻסְבֶּכֶת וְהַשְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ הַזֹּאת

לוֹמַר כִּי זֶה בֹּקֶר יָפֶה מְאֹד
כִּי זוֹ אַתְּ יָפָה מְאֹד
כִּי רָצִיתִי לְסַפֵּר לָךְ כַּמָּה טוֹב לִי שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת כָּאן, אִתָּנוּ, כְּלוֹמַר
בָּעוֹלָם הַזֶּה לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּחַלּוֹן
וּבֶאֱמֶת עָיֵף מְאֹד, הַבֹּקֶר, וּקְצָת חָרְפִּי בַּחוּץ אֲבָל תִּרְאִי
אֵיזֶה יֹפִי
בֹּקֶר

————————————-

עניינים טכניים ועסקיים.

א. בשבוע הבא, ביום שני, מתחיל הקורס המקוון שלי לכתיבת ויצירת תוכן. הוא מיועד לכל מי שכותב לקהל – החל מרבניות, דרך עסקים וכלה בכל מי שכותב בלוג או מפרסם בפייסבוק. חמישה מפגשים מקוונים, בעיני (ובעיני המשתתפים בעבר) הם מפגשים מוצלחים, עם המון ערך והמון תוכן, תרגילים טובים ומשוב. ההרשמה נסגרת במוצאי שבת, כך שאם תרצו להצטרף ברגע האחרון – כלומר בארבעת הימים הקרובים – שלחו לי מייל חזרה ואשלח לכם פרטים. אפשר גם פשוט להירשם כאן.

ב. לתומי חשבתי שאסיים את הספר עד הלידה. זה לא קרה, אבל נשאר לי מעט מאוד. אינשאללה, נשאר לי חצי סיפור אחרון, והוא אמור להסתיים היום (?), מחר (?), להישלח לעריכה חוזרת ויאללה, להגהה ולדפוס. 


המון אור, המון טוב. 

יהודה.