סיפורי בחירות

במקום הבהרה: פוליטיקה לא מאוד מעניינת אותי. בני אדם, לעומת זאת, מעניינים אותי מאוד.

א.
ופעם אחת בני גנץ ישב לדייט ראשון עם דעת הקהל ודעת הקהל אמרה לו אז מה בני, מה אתה חושב שכדאי להזמין, ובני עיין בתפריט היטב ואמר נראה לי נזמין שקשוקה. שקשוקה? אמרה דעת הקהל, וגנץ נבהל מהר ואמר לא לא, התכוונתי להגיד נזמין ספגטי. ספגטי? ככה, בדייט ראשון? אמרה דעת הקהל בזעזוע, שהרי ידוע לכולם שלא מזמינים ספגטי בדייט ראשון, כלומר לכל מי שעבר קצת זמן מאז שהוא השתחרר. ובני אמר מהר לא לא, לא ספגטי, בואי נזמין מרק. בואי נזמין טוסט. בואי נזמין חומוס וננגב ככה מעל הדלפק וניפגש כמו שצריך פייס טו פייס. מה את אומרת? מה את אומרת?

ודעת הקהל הסתכלה עליו ואמרה לו אני לא מבינה, אתה לא מסוגל להחליט מה להזמין במסעדה אז איך אני יכולה לסמוך עליך שנתחתן? ובני גנץ אמר מה פתאום חתונה ככה בדייט ראשון? ודעת הקהל אמרה אתה יודע מה, אתה צודק, הפסיכולוגית שלי אמרה שאני צריכה לזרום ולתת צ'אנס בדייטים ראשונים כי אחרת אין סיכוי שאני אשתחרר מהאקס שלי, ובני קצת נלחץ מזה שמזכירים פתאום אקסים אבל הוא נשען לאחור ברווחה מזוייפת ואמר אוקיי, נשמע טוב, אז תזמיני מה שבא לך ואני אתאים את עצמי אלייך. ודעת הקהל אמרה אני אקח סלט. וגנץ אמר סלט, סלט, איזה סלט ניקח, אולי ניקח סלט קינואה ואולי סלט ירוק ואולי סלט רימון וסלרי, ודעת הקהל נשענה אחורה על הכיסא וצפתה בו מדבר מילים ועוד מילים כדי למלא את הרווח ושלא תהיה שתיקה מביכה והרהרה לעצמה שהוא דווקא חתיך וחבל, הוא הרבה יותר חמוד ומסתורי כשהוא שותק.

ב.

אבל אני לא מבינה, אמרה תנועת זהות ביאוש, אני מתחילה עם עוד בחור ועוד בחור, כולם מסתכלים עלי, אומרים לי שאני אחלה, שזה לא אני זה הם, וממשיכים להתחתן עם הבחורה הבאה שהם פוגשים. למה הם לא סופרים אותי? מה, אני לא אופציה? הם ישבו בבית קפה קטן במרכז העיר, וכולם שמעו כשהיא קינחה את האף, אבל המשיכו להתנהג כרגיל כאילו היא לא קיימת.

רננה ישבה מולה ולא ידעה מה להגיד. תראי, היא פתחה. את אחלה… כן כן, קטעה אותה זהות, את זה כולם אומרים. כל מי שמסביבי אומר לי שאני מהממת. שאני חכמה. שאני הכי מגובשת, שיש לי את הדעות הכלכליות הנכונות. הכי בחורה להתחתן איתה, וזה נכון. ובכל זאת אף אחד לא מתחתן איתי. מה הקטע, תגידי לי.

בכנות? אמרה רננה.
בטח, אמרה זהות. אני מאמינה גדולה בכנות.
בכנות, אמרה רננה, את קצת נרקיסיסטית. לא בקטע שאת מרוכזת בעצמך. סתם, בקטע שאת חושבת שאת מושלמת. את לא מושלמת. אין דבר כזה מושלם. אבל זה שאת חושבת שאת מושלמת, זה, ובכן, הבעיה שלך. את מבינה, היא אמרה, את חושבת שאנשים מתחתנים עם רשימת מכולת אז את מציגה את עצמך לעולם בתור רשימת מכולת מושלמת. זה שטויות. תשאלי כל אדם נשוי. הוא חיפש את רשימת המכולת שלו, ואז מצא מישהי עם אופי, עם אישיות, בת אדם אמיתית, מישהי שהוא מזדהה איתה ושאכפת לו ממנה, זרק את הרשימה לפח והתחתן איתה. וזו כל התורה כולה.

אני יכולה להפריט בשבילך את המכולת, אמרה זהות. וגם את הרשימה, וגם את הנישואין, ואם צריך אני מוכנה להעביר גם את המושלמות למיקור חו–

רננה נאנחה. לא הבנת כלום, היא אמרה. תעזבי את השטויות האלה, זה מה שיש לך, זה לא מה שאת צריכה. מה שבאמת חסר לך —
נו, מה? הסתקרנה זהות (עדיין בספקנות),
מה שבאמת חסר לך, אמרה רננה, זה זהות.

ג.

ופעם אחת חזר משה כחלון הביתה ביום חמישי ובדואר חיכה לו מכתב מהבנק. שום מכתבים לא מגיעים בימינו דרך הדואר חוץ מחשבונות בנק וכספים שצריך לשלם ממישהו אחד למישהו אחר ולכן הוא הסתכל על התיבה בעייפות גדולה ובסוף הוציא את המכתב ושם על השולחן בסלון והתנהג כאילו הוא לא שם. דעת הקהל לא הבינה בעניינים של הבנק וגם הוא לא אהב אותם כל כך אבל הוא אהב את דעת הקהל וגם היא אהבה אותו. כך לפחות קיווה.

עכשיו ידע מה כתוב במכתב, הוא אכל סלט ושתה קפה ובסוף הוא הסתכל על המכתב והמכתב הסתכל עליו והיה איזה מומנט ביניהם והוא פתח את המכתב והיה כתוב שם שהחשבון שלהם במינוס רציני. הרבה יותר ממה שהם יכלו להרשות לעצמם. הרבה יותר ממה שהוא אמר לה לפני חמישה חודשים. הם חיו כאילו יש להם כסף למרות שלא היה. כלומר זה הוא, הוא קנה לדעת הקהל דברים למרות שלא היה להם כסף. הוא ידע את זה, אבל רצה שהיא תשמח. היא באמת שמחה (למרות שחשדה, 'מאיפה יש לנו כסף לזה?' אמרה בחשדנות על המלון שלקח אותה בסוף אוקטובר. הוא הרגיע אותה, למרות שלא ידע בעצמו. בתכנון שלו הוא תכנן לעבוד יותר קשה כדי לכסות את המינוס, אבל זה לא קרה בסוף).

הוא לא ידע איך להגיד לדעת הקהל שאין להם כסף, וגם ידע מה היא תגיד. היא תגיד, מה קרה, מה קרה שפתאום אתה אומר לי עכשיו, וגם, בשביל מה אתה האיש שאחראי על חשבונות בבית אם אתה לא עושה את העבודה. והוא לא רצה שהיא תנזוף בו ככה, הוא רצה שהיא תשמח, ומצד שני ידע שאין לו ברירה. שיש דברים שחייבים להיות גלויים בין בני זוג. כל הערב הסתובב סביב זה כמו חתול סביב כדור, כשבסוף, רגע לפני שהלכו לישון, אמר לה שומעת, דותי (זה היה שם החיבה שלה), הגיע מכתב מהבנק, וסיפר לה.

מה 3.5 אחוז גירעון, היא אמרה, מאיפה המספר הזה הגיע. חשבתי שיש לנו כסף, היא אמרה וכעסה כל כך. אתה לא זה שאמור להיות אחראי, היא אמרה, אתה מבין מה זה אומר? זה אומר שאני צריכה לעבוד קשה יותר כדי לשלם על חובות שלא אני עשיתי. למה אתה עושה לי את זה? הוא רצה לענות 'כדי שתמשיכי לאהוב אותי', אבל לא העז. לא ככה, לא עכשיו. במקום זה אמר 'כואב לי הראש, מאמי', ו'כואבת לי הבטן', ובכה קצת בדמעות אמיתיות (לא כאב לו כלום, אבל פחד. גם פחד מוליד בכי). היא לא אמרה כלום, ואפילו קצת חיבקה אותו כשהלך לישון, אבל שתקה כל הלילה ושתקה גם למחרת וביום שישי ובשבת ושתקה כל כך הרבה עד שכחלון ישב במשרד שלו ביום ראשון בבוקר ובהה באוויר וידע שדעת הקהל לא אוהבת אותו יותר (למרות המסעדות והמלון והתכשיטים וכל ההוצאות על זוגיות שהוציא ביחד), ולא ידע למה, או מה קרה בדיוק, או מה צריך היה לעשות.
————-

כמו כן-  קורס הסטוריטלינג המקוון זמין לרכישה. אפשר לקרוא עליו עוד ולקנות אותו כאן: https://wp.me/P83gZR-ia

הקורס הבא ממש מעבר לפינה. הנושא יהיה 'מה זה בעצם טקסט' שאפשר לקרוא לו גם 'מבוא לכל כתיבה באשר היא'. ארבעה מפגשים. יהיה מרתק 
ההרשמה לעדכונים כאן: https://goo.gl/forms/HdnUOMb1Pd7j3J0D2

 

מודעות פרסומת

רגע. מנסים.

(רגע, שימו את זה ברקע:

יופי, עכשיו לקרוא)

1.
לפני שמונה שנים בערך רציתי לפתוח בלוג. אמא שלי אמרה לי שבלוג הוא לא רעיון טוב. שהיא לא אוהבת את הרעיון. היא חשבה שבלוג זה יומן אישי, וחשבה לעצמה מה יקרה, בעצם, כשהבן שלה יתחיל להחצין את החיים שלו בעולם. לקח לי זמן להסביר שבלוג לא חייב להיות חושפני – למעשה, שהוא יכול להיות בדיוק ההפך. שבאיזשהו מקום הוא יכול להיות המקום היחיד שבו אני כותב לעצמי, בלי לדעת מי קורא אותי ואיך. אחר כך פתחתי את הבלוג הזה, וקראתי לו הכריכה האחורית. בהתחלה הייתי מפרסם לינקים לפוסטים בפייסבוק, אחר כך הפסקתי.

2.
באיזשהו שלב הכתיבה שלי עברה כולה לפייסבוק. זה דבר די הגיוני, למען האמת. כולם שם. לא 'כולם', אני מתכוון – השאלה מי שם ומי לא שם היא שאלה ששווה להתעסק בה – אבל אנשים שם. קוראים. יש משהו מבורך ביכולת לתקשר במהירות שכזו. לכתוב סיפור והופ, לראות אותו מתממש מול הקוראים, לראות אותם מגיבים, לשמוע אותם.

זה ממכר. כמובן.

עברתי כברת דרך בשמונה השנים האלה. פעם הייתי כותב כאן רק שירה. אחר כך הגיעו הגיגים על פרשת שבוע. ביקורות ספרים שכתבתי. מאמרים על דת. רק אחרי הרבה פוסטים התחילו להגיע הסיפורים, אי שם ב2015. היו סיפורים גם לפני כן, כמובן, אבל לא כאלה שנכתבו לבלוג במיוחד, או לפייסבוק במיוחד. אלה היו סיפורים שנכתבו בשביל – אין לי מושג בשביל מי, למען האמת. את רובם כתבתי במחשב הטושיבה הישן שלי, ששרד שמונה שנים והמקשים שלו נשחקו לחלוטין מרוב שימוש. תשעים אחוז מהטקסטים פורסמו בהתחלה בפייסבוק. הפייסבוק שאב הכל.

3.
אני עובר לאחרונה איזה תהליך מול הסדנאות שלי. אם פעם הייתי חסיד גדול של סדנאות טכניות מאוד, יעילות מאוד, מדוייקות מאוד בהגדרות שלהן ובהכוונה שלהן, קרה המקרה ומצאתי את עצמי עם ארבע סדנאות כתיבה יוצרת בסבב הנוכחי. וכשהתחלתי לעבוד עם הסדנאות האלה, ולנסות להבין מה אני רוצה שיקרה בהם, פתאום נסדק בי איזה משהו והתפרץ.

מה שקרה הוא שפתאום הרגשתי שאני יכול לדבר בהן על מה שמעניין אותי באמת בכתיבה. ומה שבאמת מעניין אותי בכתיבה הוא, באופן מוזר, לא הצורה שבה אני כותב אלא התוכן שאני כותב, והליכי היצירה של הכתיבה הזו, והצורה בה אפשר ליצוק את התוכן הזה למילים. אני לא אוהב – אמרתי השבוע לאליהו, כפרה עליו –  אני לא אוהב כשהספרות מתעסקת בעצמה. אני לא אוהב כשהיא פונה פנימה ומנסה לבחון את הגבולות שלה. אני רוצה שהתוכן יפנה פנימה ויגיד – אין לי שום דרך אחרת לספר את הסיפור הזה חוץ מקו זמן לא ליניארי. בואו ננסה. מעניין אותי לבחון מחשבות, להתבונן, להתעכב. מעניין אותי היצירה כיצירה. אלה הדברים שמעניינים אותי.

זה ישמע בנאלי להחריד, אבל מעניין אותי העולם שאני חי בו.

4.
אני עוקב כבר זמן מה אחרי כמה בלוגים. כן, אני יודע, כל הרשת שמחוץ לפייסבוק מתה. אף אחד לא קורא, אבל הנה, אני קורא את שאול אמסטרדמסקי, ואת מרית בן ישראל, ואת הסולידית (לא נותן קישור, כי זה סוג אחר של בלוג), ואת מיטל שרון, ואני שמח מאוד עם כל פוסט חדש שהם מפרסמים, כי אני מרגיש שיש פה משהו אחר. משהו שאין לי בפייסבוק. איזו הצצה למחשבות של אדם אחר, ולחוויות שלו, שילוב של מאמר ומסה וסיפור, וזה נפלא.

ואני מקנא. כלומר, ביכולת שלהם לכתוב על עצמם. להציג את המחשבות שלהם במפורש. אני מקנא ביכולת לכתוב פוסט ארוך, לחשוב על נושא, לעבד אותו. לא שאני לא עושה את זה כל הזמן, אבל אולי כדאי להציב את הדברים על השולחן: אני מקנא בזה שיש להם בלוג בלי נושא אמיתי. שהם כותבים מה שבא להם, על מה שבא להם, איך שבא להם. ואני מקנא סתם, כי גם לי יש פייסבוק וגם לי יש בלוג.

בכל אופן, אחרי המחשבה שאולי הגיע הזמן לחזור לכתוב כמו בנאדם, הבנתי שזה לא יכול לקרות בפייסבוק. שאין לי את המשך הנכון לקריאה. ההתעכבות. היכולת לפרוש דברים עד הסוף. שאני חושב, איך לומר, קצר מדי. וחשבתי שאולי הגיע הזמן להקים את הבלוג הזה לתחייה. אבל באמת. לחזור קצת ולכתוב בו את הדברים שמעסיקים אותי, שאני מתעניין בהם, שיש להם הקשר לחיים שלי שהוא לאו דווקא ההקשר של הפייסבוק. אני מרגיש שיש כאן יותר שקט ויותר נחת, שאפשר לכתוב כאן דברים אחרים.

5.

אז רגע, מנסים.

פורים קטן

כשפורים-קטן בא לישיבה התיכונית כולם אמרו לו אה, את אח של ההוא, פורים, שסיים פה לפני שנתיים ואפילו היה רב פורים בהכתרה. והמורה לאנגלית אמרה אה, אתה אח של פורים? איזה תלמיד מצטיין הוא היה. וההוא מחדר האוכל הסתכל עליו פעם ופעמיים ואמר יא אללה, איך אתה דומה לאח שלך, ממש פורים קטן.

וזה היה מבאס כי לא משנה מה הוא עשה, כולם אמרו תראו איזה חמוד, איך הוא מחקה את אח שלו. נניח שהוא רצה לשמוח, כולם אמרו וואי, איך אח שלך שמח. וכשהוא השתכר, כולם אמרו שהוא בדיוק כמו אח שלו. וכשהוא עשה רכבת של אנשים ושר מִישֶׁה מִישֶׁה, ראש הישיבה לקח אותו לשיחה והסביר לו שלא כל מה שמותר לאח שלו הגדול מותר גם לו, ובכלל, הוסיף ראש הישיבה בחומרה, אולי כדאי שתפסיק להתחפש לפורים ותהיה קצת עצמך.

אבל גם אני פורים, רצה פורים-קטן להגיד. אני פורים, אני פורים, שמח ומבדח. אבל למשפחת פורים יש כבוד ואין תחנון, ובמקום זה יצאה לו איזו התעצבנות כזו של מה-אתם-רוצים-תנו-לי-לחיות-בשקט, ומנהל התיכון והמורה לאנגלית שמחו מאוד, כי פורים הגדול אף פעם לא היה מתעצבן, וכולם הפסיקו להציק לו אבל מצד שני הם גם הפסיקו לתת לו יחס מיוחד ואפילו לא הרימו לכבודו אפעס כוסית משקה כשעבר בסביבה.

ורק ההוא מחדר האוכל לא השתכנע והמשיך לעשות לו פרצופים בכל פעם שהם נפגשו (שזה היה כל יום), אבל מצד שני הוא היה מוסיף קצת בסעודה ונותן לו קצת יותר עוף בצלחת, כי בכל זאת הוא אח של פורים שלמד פה לפני שנתיים אז נו אולי מגיע לו משהו ובכל אופן טוֹב לב משתה תמיד.

ויהיו בעיניו כימים אחדים

א.
אני חושב על לאה שמסתובבת בין ששה ילדים בשש וחצי בערב מנסה להשכיב את יששכר וזבולון שלא עושים לה הנחות. יששכר רץ עירום בכל הבית וזבולון בתקופת גמילה מטפס כל הזמן על הספה החדשה, יהודה רוצה פתיתים עם בצל ולוי רוצה פתיתים בלי בצל ושמעון עדיין לא חזר מחבר, והיא גמורה מעייפות היא רוצה קפה אבל אין לה שנייה לשבת ובינתיים כוס הקפה שלה שכוחה על השולחן ומתקררת.

והיא אומרת איפה הוא, איפה יעקב. אולי לא אכפת לו בעצם. והיא חושבת איך היא נראית אחרי שש לידות, וחושבת איך היא אוהבת אותו ואיך הוא לא אוהב אותה. ומה, היא חושבת, מילא שלא יבוא, אבל לפחות שיעזור לי עם הילדים, ובשמונה בערב הוא חוזר והיא שואלת איפה היית, והוא אומר הייתי בשטיבל, תיקנתי תפילת ערבית, והוא לא מבין מה קרה והיא לא מבינה איך הוא לא מבין אבל היא מהנהנת כי מה, היא תריב איתו עכשיו? תתן לו עוד סיבה? ובכלל, מה היא תגיד.

ב.
ואני חושב על רחל שהתחתנה בלית ברירה עם יעקב שהיה מאוהב בה כל כך עד שהיא ישבה עם בלהה בקפה שליד הבית ואמרה לה בלהה, אם הוא כל כך מאוהב בי אולי בעצם יש פה משהו, ובלהה אמרה נו, והוא ממשפחה טובה, ואת בעצם כבר לא צעירה כל כך. ואיך ברגע האחרון חזרה בה והביאה את הסימנים ללאה מהסניף שהייתה מאוהבת בו, ואמרה לה הוא אוהב שירה, תקריאי לו שירה, והם התחתנו, והיא חשבה שזהו, שנפטרה ממנו.

ואיך מצאה את עצמה אחרי שבע שנים נשואה לו. ואמרה לעצמה טוב, הוא לא אהבת חיי אבל לפחות יהיו לי ילדים, אבל גם ילדים לא היו לה. וכשיצאה עם חברות לשתות ביום חמישי בשוק ישבה שם ואמרה להן אני לא מסוגלת יותר, אני לא מסוגלת יותר, לא אהבה, לא ילדים, וניצה אמרה לה נו, קומי ותלכי, אבל היא יודעת שזה לא עובד ככה ושלגרושות הכי קשה ושאלה הרגעים האחרונים של הפוריות שלה, ומה היא בכלל יכולה לעשות.

ג.
ואני חושב על יעקב אבינו שהגיע לבאר וראה את הבחורה הכי יפה שהוא ראה בחיים שלו ונישק אותה, ופרץ בבכי כי הנה וסוף סוף ובדיוק כמו אצל עבד אברהם יש שובע לכל תקווה ותּכְלָה לכל געגוע. ואז הלך לישון ובבוקר קם והנה היא לֵאָה.

מה לא היה נותן בשביל להישאר עֵר כל החיים עם האישה ההיא שפגש ברחוב, שעכשיו היא כל הזמן עייפה, מסתובבת בבית, מתלוננת איפה המפתחות שלי, מישהו ראה את המפתחות שלי, יקוב בוא לכאן, תסתכל, תגיד לי למה יש כל כך הרבה כלים בכיור, והוא מתעצבן כי מה, הוא עובד כל כך קשה קם בשש כל בוקר עובד עד תשע רק כדי שיהיה להם מה לאכול, והוא אומר לה 'התחת אלוהים אנוכי, כי לא ידעתי לרחוץ כלייך' ושניהם יודעים שזה לא תירוץ.

קסם

נזכרתי כשהייתי בצבא היה לנו בתאג"ד בחור אחד שידע לעשות קסמים ונניח כשהסמג"ד בא לביקורת הוא היה רואה ואינו נראה, או כשמישהו היה נפצע הוא היה מופיע פתאום כאילו מהאוויר והיה לו צחוק גבוה מדי כאילו למד לצחוק במקום אחר.

ופעם אחת אחד החבר'ה מהמפקדה התעצבן עליו שהוא לא עוזר לנקות והבחור אמר 'אני עושה דברים בדרך שלי' לאט ובסבלנות כמו שמסבירים לתינוק, והזה מהמפקדה התעצבן והתחיל לדחוף והבחור שלנו פשוט הרים יד ככה בתיאטרליות ואז הוריד.

אחרי כמה ימים הוא כבר לא היה בתאג"ד והשמועות אמרו שהוא עבר למקום אחר, מקום שבו יצאו יומיות והשמש זרחה בבוקר ושקעה בערב. וזה היה בלתי אפשרי לצאת מהגדוד שלנו, כך שאין ספק שהיה שם איזה קסם מעורב איפשהו בסיפור הזה.


כשנכנסה לספרייה שמעה את הספרנית אומרת 'מה יש להם הנוער האלה, כל הזמן רק ספרים על מכשפים וקוסמות', ולרגע רצתה הדס לפסוע אחורה ולא להיכנס לספרייה הזו יותר בחיים, אבל לא היו לה ספרים לשבת. במקום זה נכנסה לספרייה בראש מורם, ורק כשעמדה מול הספרנית הבינה שהאחרונה לא יודעת, בכלל, איך נראות מכשפות.

את יכולה להסביר לי משהו, אמרה הספרנית, מה, אמרה הדס. את יכולה להסביר לי מה כל כך מלהיב בספרים האלה? למה שלא תקראו קצת עמוס עוז, קצת גרוסמן, קצת משהו כמו מראה, שמשקף ממש את החיים שלנו? אבל הספרים האלה הם על החיים שלנו ממש, אמרה הדס. והספרנית אמרה נו, אבל אין מכשפות בעולם, הלא את יודעת. אני מכשפה, אמרה הדס, והספרנית אמרה נו, תסלחי לי, חמודה, אבל ככה לא נראות מכשפות.

היא כמעט הטילה עליה קללה, במקום זה התאפקה. זה לא מנומס, אמרה לעצמה, ורק ביקשה מאחד הספרים שיתעופף בספריה ויזמזם. היא לא תשים לב, אמר הספר, היא תחשוב שזה הרוח. אולי תעשה משהו שספרים לא עושים, הציעה, אולי תעשה הצגה! בואי נהיה ריאלים, אמר הספר ביובש, זה לא יעבוד. למה אתה כזה פסימי, היא אמרה, והספר משך בכתפיו. אלה החיים, אמר.

אחר כך כשיצאה מהספרייה עמדה שעה בשירותים והסתכלה במראה. הגבות היו במקום, האף היה בסדר. היא חייכה לעצמה. את מי שאת, היא הודיעה לבבואה שלה, ומה אכפת לך מה הספרנית חושבת. בדיוק, הסכימה איתה הבבואה ומרחה על עצמה שפתון. אני ארקוד קצת במראה כשהיא תיכנס, היא אמרה. עזבי, אמרה הדס, היא לא תיראה כלום, רק את עצמה. הבבואה הסכימה. ככה זה אנשים, אמרה, רואים רק את מה שהם רוצים לראות.


נזכרתי שאתמול בקו 74 ליד מחנה יודה עלה אדם מבוגר עם חליפה שחורה וכובע חרדי קצת מוזר ואמר לכולם במבטא יידישאי כבד שהוא קוסם (הוא אמר את זה כמו 'קויסם') וכולם שתקו והפנו מבט כי זה מה שעושים כשמישהו מדבר בקול באוטובוס.

אבל אני באמת קוסם, הוא אמר וכולם עדיין שתקו ואז הוא הפך את הכובע שלו והוציא בובת ארנב פרוותית וכמה חטיפי בריאות קטנים שהוא זרק לתוך חיקם של כל מיני נוסעים, ושני נערים שהיו שם מאחורה צחקקו. ואחר כך הוא שאל את כולם מה הם רוצים שהוא יביא להם, אני יכול להציע אהבה (הוא אמר את זה כמו 'אהפה') ואני יכול להציע אושר, ועדיין אף אחד לא אמר כלום.

ואז הקוסם משך בכתפיים וירד בתחנה של קינג ג'ורג' והלך לאכול משו. וכולם באוטובוס רצו לדבר על זה, אבל הם לא האמינו שהם באמת ראו את זה אז הם המשיכו לשתוק, חוץ מאחד הנערים שאמר בקול 'הוא לא היה קוסם אמיתי, נכון?' אבל כבר לא הייתה לנו שום דרך לדעת.


לפעמים חושב מר שיימוס פיניגן באלוהים. הוא יושב בסלון הבית ואוכל שערות פרפאלוק בחלב, מניע את הכפית הלוך ושוב כאילו הייתה שרביט קסמים. תחילה הוא חושב במלאכים. מלאכים, הוא אומר לעצמו. זה מה שאנחנו צריכים. איזה מין שליח שיתייצב כך סתם באמצע השטיח ויגיד סליחה, אדונילי (הוא מדמה מלאכים כמין גמדוני בית גדולים עם כנפיים), האם אתה זוכר מה הלב הפועם בכל זה? האם אתה זוכר לאן אתה הולך?

במקום זה (הוא חושב) אנחנו עוטים גלימה ירקרקה ועפים לעבודה. ובערב חוזרים מהעבודה ושותים בירצפת. כמו העבודה נותנת לנו איזה טעם לחיות את החיים האלה. והלא לא כך הוא: הדחיפות פינתה את מקומה לשגרה, הזמן שלנו סמיך כל כך, עובר בעצלתיים. הרצון לקנות עוד ועוד חפצים, (כך הוא אומר, ושעון היד שלו ממהר להסכים איתו) עושה אותנו חסרים כל כך!

אחר כך הוא חושב באלוהים. הוא יוצא לעבודה במשרד הקסמים, ובעודו מתעתק ממקום אחד לאחר ואחר כך פוסע נמרצות לעבודה הוא תוהה מה מניע את כל זה. אמנם הוא חוגג את חג כרוס־נטול־האף כמצוות אנשים מלומדה, ותולה פקעות לפת מתפוצצות בימי חמישי האחרונים של אוגוסט, אבל מעולם לא הרגיש אליהם זיקה דתית. לא רוממות רוח. לא משמעות.

פולקלור – כן. מסורת – בוודאי. משמעות חברתית – בלי שום ספק. ובאמת פולקלור ומשפחה ומסורת הם דברים חשובים מאוד, אבל הנפש מבקשת לעוף ללא מטאטא, ובמקום זה מוצא שיימוס פיניגן את עצמו מתרוצץ, מכוון שרביט לכאן ולכאן, מכבה שריפות, מחמם בקבוקי מטרנה לפרומקייט הקטן (ע"ש ג'ון פרומקייט נזיגל, הקוסם הכי אמיץ־לב שראה מר שיימוס מעודו) וכשהוא רוצה להמלט מכל זה הוא (שומו שמיים!) משחק קווידיץ' עם החבר'ה במגרש השכונתי.

מה תוחלת יש בכל זה, הוא חושב לעצמו. מה הטעם. כל הספינות האפורות הולכות אל הים, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול. אל מקום שעופות החול הולכים שם הם שבים ללכת.


בהתחלה היא לא האמינה. תעשי קסם, היא אמרה לשכנה, והשכנה אמרה הנה, את רואה? המדרגות נקיות. זה לא קסם, יערה אמרה לשכנה, והשכנה אמרה זה קסם. לנקות זה לא קסם. לשמור עליהן נקיות תמיד, זה כן. הנה, תראי, הכניסה אותה הביתה. את רואה? עוגת תפוחים, מצעים מכובסים, זה קסם. זה לא קסם, אמרה יערה, גם אני יכולה לכבס מצעים ולסדר את הבית ולהכין אוכל. כולם יכולים, אמרה השכנה, תעשי.

אחרי חודשיים נכנעה. תלמדי אותי, היא אמרה. והשכנה צחקה ואמרה הכל מתחיל בתנועת היד. בשירים הנכונים. אני צריכה שרביט, יערה שאלה, והשכנה אמרה – הקסם האמיתי הוא במוח, אבל אם את רוצה שרביט, את יכולה. שזה יהיה כמו מוזיקה. כמו ניצוח. כמו תזמורת. את לא צריכה שרביט, אבל מטאטא, מטאטא כדאי. הנה, ראית איך זה קורה? זה הקסם.

ואחרי שנה וחצי יצאה לחדר המדרגות וראתה את המוות מחכה שם. באת אלי? היא אמרה, והמוות אמר לא, באתי לשכנה. אני לא מרשה לך, היא אמרה. זה לא תלוי בי, אמר הוא, כמעט בהתנצלות. הקסם דועך אט אט. דברים הופכים שגרה, כמעט מטלות. אחר כך בא המוות. הוא ביקש לעלות במדרגות. אני לא מרשה, אמרה היא. הוא הביט בה. היא הביטה בו. הרגע ניקיתי, הסבירה. אני אחכה, הוא אמר. היא חייכה; ככל שזה היה תלוי בה, המדרגות האלה ישארו נקיות לנצח.

__________________

(אתם יודעים מה כיף? הקבוצה שלנו. לכתוב בקבוצה קוראים לה, ויש שם דיוני כתיבה וספרות, ללקק את האצבעות)