ריקוד / לשמחת תורה

א.
הלכתי עכשיו קצת אחורה בפייסבוק, לקרוא אם כתבתי משהו על שמחת תורה, ונתקלתי בסטטוס שלי מתשע"ג, 2012, שבו אני מתמרמר (ככה היה מקובל לעשות אז בפייסבוק) על זה שאין לרווקים מה לעשות בשמחת תורה. קראתי את הסטטוס ונמלאתי רחמים על יהודה של 2012, שהיה בודד למדי וחיפש מה לעשות עם עצמו בחג הזה, ורציתי להגיד לו חכה, דברים משתנים בעולם, ורציתי לתת לו חיבוק, אבל כמו שאני מכיר את יהודה של 2012, הוא היה אומר לי 'מה אתה עושה, מה אני, ילד?'. אז לא ידעתי שגם מבוגרים צריכים חיבוק.

הייתי צריך, כמו שר' נחמן כותב על המרה השחורה, למשוך את עצמי לריקוד.

ב.
אבל האמת היא ששמחת תורה הוא חג מוזר. מוזר עד כדי כך שחברים מצהירים מדי שנה שהם לא חוגגים השנה את שמחת תורה אלא את שמיני עצרת. מוזר כל כך, מפני שהוא לא מופיע לא בתנ"ך ולא במשנה ולא בגמרא ולא בשום ספר מספרי ההלכה שיהודים נוהגים לקרוא בהם כדי לדעת מה לעשות.

זה הופך את החג הזה לעוד־יותר־מוזר, מפני שהיינו מצפים שהיהודים, עם האובססיה שלהם לכתוב כל דבר ולתעד כל דבר, יכתבו על זה משהו ויגידו 'חייבים לרקוד ולאכול הערינג מהסוג הוורוד כהה ולשתות ערק, ולפחות ארבעים מיליליטר'.

אבל הם לא.

ב.
הסיבה לכך שהם לא, היא מפני ששמחת תורה, בשונה מכל שאר החגים בלוח השנה היהודי, הוא חג שבא מלמטה. מהעם. אלוהים לא עשה נס ואמר 'תזכרו את הנס הזה'. הוא גם לא עשה נס והעם החליט לזכור את הנס בעצמו, ובעצם לא קרה כלום. זה חג מאוד פשוט: מסיימים לקרוא את הסבב השנתי של פרשת השבוע, וזו סיבה טובה לשמוח.

זה דבר מאוד יהודי לעשות, ומאוד לא רציונלי לעשות. למעשה, שמחת תורה יושב בדיוק על השבר הזה, על הקו המפריד: יש לא מעט דתיים שלומדים תורה באופן רציונלי, מפני שיש משהו כיף ונעים בפיצוח של סוגיה או בהבנה היסטורית של פסוק מסוים. הם משווים פסוקים ובונים תיאוריות ספרותיות וחוקרים באופן פילולוגי את התלמוד. וזה חשוב, כמובן, וזה נהדר. ולפעמים, כשאותם דתיים הופכים דתל"שים, הם ממשיכים ללמוד תורה באותו אופן, מפני שההנאה האינטלקטואלית נשארת, ומפני החיבור למסורת ומפני הכל. וזה נהדר, באמת, אני לא מזלזל בזה.

אבל שמחת תורה היא ההפך הגמור, מפני שפרשת השבוע היא ההפך הגמור. אין שום מימד לימודי בפרשת השבוע: פשוט עומדים וקוראים את הפרשה בבית הכנסת, בלי ללמוד, בלי להתעכב, וממשיכים הלאה. איזה מין לימוד תורה זה?

ג.
כמובן, זה לא לימוד תורה. כלומר, לא במובן הקלאסי של ה'לימוד'. זו חווית השקיעה בתוך הטקסט: להבין שהזמן שלך, שלנו, נמדד במעבר מפרשת שבוע אחת לאחרת. אין כאן לימוד, יש כאן שייכות. וגם חגיגות הסיום הן לא חגיגות של 'פתרנו את התעלומה' או 'פיצחנו את הסוגיה', שכבודן במקומן מונח (בשבועות, נניח), אלא חגיגות של 'היי, יש לנו תורה! סיימנו סבב והתחלנו אותו! הידד', ויש משהו מאוד קמאי, מאוד ראשוני, וגם מאוד לא רציונלי, בחגיגות האלה ובשמחה הזו.

לכן אנשים מסויימים מוותרים על החג הזה מלכתחילה. מעדיפים להגיע, לסמן וי, לדבר עם חברים בצד, ללכת הביתה ולעשות מנגל צמחוני. מפני שהחג הזה לא חוגג לימוד, ואפילו לא את קבלת התורה ולא את מה שכתוב בה. הוא חוגג את הצד השני: הוא חוגג שייכות. אנחנו כאילו חוגגים את התורה, אבל למעשה אנחנו חוגגים את עצמינו.

ד.
כי את מה החג הזה חוגג, את השלמת סבב הקריאה בתורה, כלומר לא את קיומו של הספר, אלא את הקריאה בו. את עצמינו, הלא כתבתי.

אני חושב שזו נקודת הכח של החג הזה, וזו גם נקודת התורפה שלו: כיון שזה חג שמתחיל למטה, הוא בעצם חג של עם. או, כמו שאנחנו מסתכלים על זה, הוא חג של קהילה. הרבה אנשים, הרבה יותר מדי, לא מוצאים את עצמם בחג הזה: נשים, רווקים, זוגות צעירים. זה מפני ששמחת תורה הוא חג של אנשים שקראו זה לצד זה, באותו בית כנסת, את כל הפרשיות מהחל ועד כלה, ועכשיו הם שמחים שסיימו ושמחים להתחיל שוב ורוקדים ואוכלים הערינג או שותים ערק או גם וגם, איש איש כמנהגו.

אבל הרבה אנשים לא רוצים להיות חלק מקהילה, ואנשים רבים אחרים לא מתקבלים לקהילה. בהרבה מקומות (חרדים ודתיים) נשים אינן חלק מהקהילה. כלומר הן חלק מהיישוב, כמובן, אבל לא מהקהילה הדתית שבו. וגם בשמחת תורה הן אינן עולות לתורה ורק מתבוננות בכל הסיפור כבהצגה, וגם בשמחת תורה הן אינן חלק. וגם הרווקים, שאין להם קהילה או חלק בַּקהילה, לא מוצאים עצמם בחג הזה ומבכרים לחגוג את שמיני עצרת (שזה יפה, אגב. שמיני עצרת הוא חג קדום שכל מה שאנחנו יודעים עליו הוא שמתכנסים בו, והוא מהווה מפלט כיום לאלה שלא רוצים להתכנס), ובמידה מסויימת, כך גם הזוגות הצעירים שמתפללים בכל שבת בבית כנסת אחר, וכן הלאה וכן הלאה.

ה.
ולא שיש לי פתרון קסם לזה, אבל לפחות אני יכול לבקש. מהיחידים אני מבקש – עשו את המאמץ. נסו להיות חלק. בואו לרקוד. בקשו את ספר התורה, קחו יוזמה, הפכו להיות חלק, אם אתם רוצים להיות. בואו לרקוד, אל תעמדו בצד, תרכלו ותלכו אחרי שהרגשתם שסימנתם וי. ומהקהילה אני מבקש – פתחו עיניים. שימו לב למי שרוצה לרקוד אבל חושש או חוששת, שימו לב לילדים שאין להם אבא זמין, לצעירים שלא יודעים אם הם בפנים או בחוץ, לאורחים שחוששים להתכבד מהקיגעל ולנשים שאין להן איפה לרקוד. פתחו את דלתותיכם לרווחה, ואז – שישו ושמחו.

ו.
כי מעבר לזה שקריאה בתורה היא עניין מאוד קהילתי, השמחה בזה שהשלמנו משהו היא שמחה די ספונטנית. כמו תחושת הסיפוק כשמצליחים לסיים מסלול. שמחה ביופי, באסתטיקה, בשלמות. שמחה שאי אפשר להגיד עליה שום דבר, כי היא מעבר לטעם ודעת.

אני חושב שזו הסיבה שהוא לא כתוב בשום מקום, ושאין הוראות קפדניות איך לחגוג אותו, וכל מה שצריך לעשות הוא לרקוד: מפני שאי אפשר לדבר על ריקוד. אי אפשר לכתוב עליו. אי אפשר לפרש אותו, או להסביר אותו, מבלי לעקר משהו משמעותי בחווית הריקוד עצמה. הריקוד הוא תמיד הרגע הזה לכשעצמו, השלמות הזו לכשעצמה. ושמחת תורה, שהוא חג ששמח במשהו שאי אפשר להגיד אותו במילים, הולך לשם: אי אפשר לדבר על הרגע הזה ועל המלאות הזו. אין שום דבר שאפשר לעשות ברגע הזה, מלבד לרקוד.

___

(אלה הימים האחרונים להנחת ההרשמה מוקדמת לסדנאות אחרי החגים שלי. עוד פרטים כאן:https://bit.ly/2n6jV5V )

קהלת | לשבת חול המועד סוכות

א.
פעם אחת קהלת ישב באיזה פאב אפלולי בסביבה ההיא של כורש שותה את הצ'ייסר החמישי שלו לשעה האחרונה והברמנית אמרה לו תגיד חבר, אתה בסדר? וקהלת אמר אני לא מבין מה הקטע של כל זה, והברמנית אמרה הקטע של מה, וקהלת נופף בידו במעורפל ואמר כל זה, הכל, אנחנו חיים וכאילו בסוף נמות ומה הטעם .

והברמנית אמרה אולי כדאי שתפסיק לשתות, וקהלת אמר זה הבל הבלים הכל הבל, והברמנית אמרה טוב אני מבינה שהיא זרקה אותך אבל זה לא סוף העולם, וקהלת אמר איך את יודעת? והברמנית אמרה מה אתה חושב, שאתה הפרוד הראשון שמהרהר כאן פילוסופיה? מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש.

ב.
אני אוהב את מגילת קהלת. יותר מכל הספרים האחרים בתנ"ך, אני חושב, ובאופן כללי זה אחד הספרים האהובים עלי בעולם. לא רק בגלל המילים היפות או המנגינה. אני אוהב את קהלת כי הוא מפוכח ומלא כנות, וכי הוא מציג על הבמה את הנושאים הגדולים באמת של הקיום: המוות, המשמעות, המשפחה. החברים, הזמן.

הוא ספר מבולבל, קהלת. כמעט לא הכניסו אותו לתנ"ך מרוב שהוא מבולבל. הוא סותר את עצמו שוב ושוב. הוא מאוד לא 'יהודי' במובן המקראי של המילה (אם כי הוא מאוד 'יהודי' במובן המודרני של המילה). הוא עד כדי כך מבולבל שקראתי בחג ראשון ספר של שני רבנים שעומדים מול קהלת ומנסים מנסים להציג את קהלת כרב שיח של ארבע (!) דמויות שונות, שכל אחת מהן מציגה תפישת עולם אחרת. זה נסיון מעניין, אבל בעיני הוא שגוי. הוא שגוי, כי הוא תופס את בני האדם בתור אנשים ברורים וחד מימדיים; שיודעים מה הם רוצים ובמה צריך להאמין ומה נכון ומה לא נכון.

אבל הרי אני ואתם בני אדם. אנחנו יודעים שזה לא ככה. שאנחנו לא ברורים ולא חד מימדיים, שאנחנו גם נהנתנים אבל גם מפחדים מהמוות, גם חכמים וגם טפשים, גם כופרים וגם מאמינים. אנחנו מחפשים הרבה יותר משאנחנו מוצאים. וקהלת מדויק בתיאור הזה; בכל פסוק הוא מושך את החבל לכיוון אחר. האם להנות מהחיים שיש לנו? האם לפחד? האם יש טעם ללימוד? כל פעם הוא מצדד בתפישה אחרת. וזה נכון, ככה אנחנו מרגישים, כבני אדם. זו כנות אמיתית, שאדם יכול למצוא את עצמו בה. זה חיפוש של ממש.

ג.
קהלת מלא בשורות יפות. תראו נניח את התיאור הזה:

בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.
וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר.
גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה,
כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים.
עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב, וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר.
וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

זה לבכות, השורות האלה.

אבל רגע. זה נכון, כלומר, שקהלת הוא ספר קצת מדכא, אבל יש בו גם שמחה. יש לי פסוק אחד בקהלת שהוא הפסוק שלי. כל אחד יש לו פסוק אחד בעולם שהוא הפסוק שלו, ולי יש פסוק אחד בקהלת שקראתי אותו ושש ליבי בקרבי וכבר שנים שהוא החתימה שלי בתחתית המיילים:

וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ.

האיש הזה ידע על מה הוא מדבר. איך אפשר בכלל לקרוא את הפסוק הזה בלי לחייך. איזה שורה מושלמת, בחיי. באמת מתוק, למרות שאיך משייכים טעם לאור. בכל זאת מתוק. באמת טוב לעיניים לראות את השמש. לא הכל הבל. יש אור בעולם. באמת באמת יש אור. הנה, בסוף הלילה יוצא אדם כושל אל הרחוב ורואה איך עולה הבוקר מעל הערפילים, והוא מתוק וטוב.

איש ונבו לו | לפרשת האזינו

חברה ביקשה ממני אתמול, בפתע, שיר על פרידה, אולי כתבתי משהו, היא אמרה. ואני אמרתי אויש, וביקשתי לחבק וביקשתי להגיד יהיה טוב וביקשתי להגיד שאין לי מילים לדבר בפרידות, שכבר הרבה זמן לא נפרדתי, ברוך השם. שלפעמים אני מרגיש שהיה איזה עצב כזה בגוף שלי, עצב מלשון עצבים ולא מלשון עצבון, שהיה מתורגל בפרידות ובכל פעם שהייתי נפרד הוא היה מתעורר ופורט בי משהו בלב וכבר כמה שנים שאין לו שימוש והוא הולך ודוהה וכבר אני שוכח איך זו פרידה. אני לא מצטער על זה, שהרי מי רוצה להיפרד ולמה, אבל עוברות השנים וחברות נפרדות מחברים ואני מוצא שאין לי את המילים להגיד להם שהשלם עשוי מן השברים.

ולפעמים ברגעים האלה אני חוזר לשיר הקטן והיפה של רחל ונאחז בו. אני חושב שאתם מכירים את השיר, או מכירות. קוראים לו 'מנגד', על שם הפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" שחותם את הפרשה שלנו, פרשת האזינו. ככה הוא נראה:

"קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה."

בדרך כלל קוראים את השיר הזה הפוך, כלומר שרחל יושבת בביתה שבירושלים או בתל אביב או בכנרת ומבקשת לשמוע אם מישהו עולה במדרגות, והיא מצפה לו והוא לא בא, ועם ההקשבה באה איזו השלמה (פרושת כפיים) ואיזה עצב על המרחק בינו ובינה, מרחק שאי אפשר לגשר עליו. כך קוראים את השיר על פי רוב, וכך ראוי. אבל היום חזרתי לשיר הזה וקראתי אותו הפוך, כלומר על משה, ופתאום הבנתי משהו.

פרידה אין משמעה רק ריחוק או נתק, כך אומרת רחל. פרידה משמעה כמעט. והכמעט הזה שובר לב מפני שמשה עולה על ההר ורואה את הארץ והוא נוגע ולא־נוגע בה. הוא שובר לב לא מפני שאיש לא בא, אלא מפני שמישהו כמעט ובא. כמעט ויבוא. הוא שובר לב מפני שהוא מצפה לבוא אל הארץ אבל לא בא. והוא עומד ביומו האחרון על הר נבו ומשקיף אל הארץ ורואה את הכמעט הזה, את השער שנסגר לפני שיספיק לעבור בו (כמו בסיפור הנורא ההוא של קפקא), וכל הארץ מלאה בעצב הזה, בנבו הזה.

מה אנו, מה חיינו. כמה כמעט יש לנו בחיים האלה. החל מהדירה שלא קנינו למרות שהייתה זולה ואחר כך התייקרה, והבחור שכמעט נישא לבחורה ובסוף אמר אבל הרי לא, ופגישות שהתחילו מוצלח ונסוגו, וביטולי אירוסין וגירושין רחמנא לצלן ואפילו אדם שקם בוקר אחד וראה בשעון שהוא מאחר, ובנעליים לא שרוכות מצא את עצמו רץ לתפוס קו שלושים ואחד שהיה בתחנה והאוטובוס סגר את הדלתות על פניו ונסע לו, כמה יאוש יש בשריכת השרוכים הזו שאחר כן, ואלמלא היה האוטובוס בתחנה לא היה הלב נשבר, מפני שלא היה בו כמעט. וכל כמעט כזה הוא כמו סדק קטן שבעולם, דיסוננס קטן, פער קטן שבין העולם השלם ובין העולם השבור, שלפעמים מתרחב ומתרחב עד שאדם נופל בו ונופל. כי כל מעשיהם תוהו.

וכדי שלא לסיים בתוהו נסיים בתיקון, דברים שכתובים כאן ידע משה רבינו כשעלה אל הר העברים, ובכל זאת הוא בוחר ביומו האחרון לשיר שירה ולהגיד לבני ישראל שאחר השבר – תיקון, ואמנם הוא לא בא אל הארץ אבל העם בא אל הארץ, וגם אם יצאו בגלות, כך שר משה רבינו, יש גאולה בעולם. "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא". עגנון מספר ב'אורח נטה ללון' איך מתקנת לו אחת מנשות העיירה את גרביו שהשליך לפח, והטלאים עשויים יפה כל כך עד שהגרביים בלות והטלאים נשארים על עמדם כבראשונה. ואולי כך דרכו של עולם, שמהכמעט הזה אנחנו בונים גשרים למקומות אחרים והגשרים נשארים על עמדם גם אחרי שהבחורים נשכחים והפרידות נשכחות והמיתרים שנפרטו בלב עומדים ושוקטים לשנים ארוכות וטובות.

______________
(קטע יומי 11.10.19 /
לקבלת הקטע בוואטסאפ מדי יום:
https://chat.whatsapp.com/CEi0NviJUdzDMLUUgg4Bf5)

כמו כן סדנאות בנובמבר: https://yehuda.ravpage.co.il/october
סדנה חד פעמית בסוכות: https://app.icount.co.il/m/17b38

קטע יומי (8.9 – 16.9)

(כאן מצטרפים לקבלת הקטע היומי בוואטסאפ)

לפני משהו כמו חצי שנה קניתי רכב. המוכר הציע סכום מסוים שהיה נראה לי יקר מדי, אז לקחתי את הרכב למכון בדיקה ובדקתי ואחרי שהכל נמצא תקין הסברתי לו למה הסכום הזה יקר מדי, ובעצם המחיר שאני מוכן לשלם על הרכב הוא פחות אי אלו שקלים. להפתעתי, הוא הסכים מיד, בלי להתמקח, ובמשך חודש אחר כך הסתובבתי עם התחושה שמישהו מכר לי רכב עם תקלה שלא הצלחתי לזהות.

יש קטע קצר של לאונרד כהן שאני מחבב. הוא נשמע ככה:

Always after I tell him
what I intend to do next,
Layton solemnly inquires:
Leonard, are you sure
you're doing the wrong thing?

(Leonard Cohen, "Book of Longing", page 87)

בעברית זה נשמע פחות טוב, כמובן, ואני לא מתרגם מקצועי. בכל זאת אני אנסה:

"תָּמִיד אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לוֹ
מָה אֲנִי מִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת,
לֶיְטוֹן מְבָרֵר בַּחֲגִיגִיּוּת:
לֵאוֹנַרְד, הַאִם אַתָּה בָּטוּחַ
שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַלֹּא נָכוֹן?"

כמובן, המילה שאני הכי מחבב פה היא solemnly, שמשמעותה היא 'ברצינות' או 'באופן מכובד' או 'בחגיגיות'. אני אוהב את זה מפני שלייטון חוגג את השאלה הזו. נותן לה פאתוס שהופך להיות משועשע קצת. הוא מכוון אל ה'הדבר הלא נכון'. זה מה שצריך לעשות, שגיאות. באופן משונה, אירוני משהו, הדבר הלא נכון לעשות הופך, באמצעות השאלה, להיות הדבר הנכון לעשות.

וזה נכון. לא לומדים שום דבר מלעשות את הדבר הנכון. פשוט עושים אותו. אבל שגיאות וכשלונות הן הדבר הנכון לעשות. זה כמו שלפעמים, כשאנחנו עושים משהו – עומדים על המיקח, למשל, ברכישת רכב – והכל זורם מדי, אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר. זה לא אמור להיות ככה, אנחנו אומרים. אתה אמור להתווכח, אתה לא אמור להגיד 'טוב, בסדר' ולתת לי במחיר הזה.

אם זה קורה, כלומר אם אני עושה את הדבר הנכון והכל זורם, כנראה שפספסתי איפשהו. זה מפני שהעולם הזה בכלל, והחיים בו בפרט, לא 'זורמים'. כשמסתכלים עליהם מלמעלה הם נראים ככה, אבל בפועל הם בנויים משבר על גבי שבר, מהפרעה על גבי הפרעה. ואולי יש, לפעמים, להסתובב בעולם במודעות מלאה לכך שאנחנו עושים את הדבר הלא נכון, מתוך הבנה שהדבר הלא נכון – הוא הוא הדבר הנכון לעשות כרגע.

(קטע יומי 9.9.19)


"מה על אלוהים, אתה שואל? יש. כלומר אין. כלומר עד שאתה שואל על אלוהים, תשאל על אינטימיות. יש אינטימיות בעולם? אם כן, תראה לי אותה. אה, אי אפשר להראות אינטימיות? אז מה אפשר להראות, בכלל? מה עם הדברים שאינם ניתנים לצפייה? מה עם אלה שנעלמים כשמביטים עליהם? מה עם אלה שמתביישים?

אני אגיד לך מה הבעיה שלך. אתה חושב שאלוהים הוא גיבור על. זה שטויות. אלוהים הוא לא גיבור. אין לו שואו, והוא לא דופק הופעה. הוא קצת כמו שיפוצניק, ועוד אחד ביישן. מופיע כשצריך, מנסה לתקן, לפעמים לוקח לו זמן כי ככה זה בעולם. לפעמים זה לא עובד לו, וגם זה קורה לפעמים בעולם. הוא לא מזיז את העולם לכאן או לכאן ומחכה שימחאו לו כפיים, הוא לא צריך את זה. זה אפילו מביך אותו לפעמים.

וזו הבעיה. אתה מצפה להתגלות, אבל אחי, אלוהים לא מתגלה. מה שאתה חושב לחוויות דתיות זו הנפצה. אנשים מדמיינים איך נראית חוויה דתית, ואז הם חווים אותה, ואז הם מספרים עליה לכולם. זה לא ככה. חוויה דתית זו סתם התחושה – הלא נעימה, לפעמים – שיש מישהו בסביבה. לא תמיד הוא מביט בך. לפעמים אתה חושב שהוא מביט בך והוא מביט על מישהו אחר. לפעמים שניכם אכן מביטים זה בזה. בכל מקרה זה לא משהו מסמר שיער. אם מישהו מספר לך ומסמר את שיערך, תדע שזו הנפצה או סמים. וסמים, יקירי, זו לא חוויה דתית.

וזה הסיפור של התפילה, כאילו. אתה מתפלל לא לאיזה גיבור על. תחשוב על זה כאילו אתה מתפלל לאבא שלך שבא לעזור לך לתקן את התריס בבית. לא תמיד הוא רואה את הבעיה, לפעמים הוא רואה משהו קריטי יותר במקום אחר. לפעמים הוא סתם מעצבן, שואל למה הבית שלך הפוך. בכל מקרה החוויה הבסיסית של התפילה זו ההפנמה שאתה לא לבד בעולם. לא רעש, לא צלצולים. סתם, לדעת ולהכיר בזה שאתה לא מרכז העולם, שאתה לא יכול הכל, וזה בסדר. ובאותה נשימה, לדעת שאתה לא לבד."

(קטע יומי 10.9.19)


אחד המתחרים הראשיים לתואר 'הסופר האהוב עלי' הוא כותב שהסיפורים שלו הם החלק הפחות טוב ביצירה שלו. אני מעריך אותו כסופר, אבל המסות והכתבות העיתונאיות שלו טובות, בעיני, פי כמה וכמה מהסיפורים שלו. קוראים לו דיוויד פוסטר וואלס, הוא היה חולה בדיכאון, והוא התאבד היום לפני 11 שנים. אני אוהב אותו כי אני מאמין לו. אני אוהב אותו כי הכתיבה שלו משלבת באופן נדיר בין כנות, הומור וחמלה. נדיר למצוא כותב שכותב בכנות, נדיר עוד יותר, כותב שכותב בכנות לא על עצמו, ואפילו יותר מזה, נדיר למצוא כותב שמתבונן בפיכחון על סביבתו, אבל הפיכחון הזה מהול בהומור, וההומור הזה מהול בחמלה.

קצת התלבטתי איזה קטע שלו לצטט. יש נטייה, במחוזות מסויימים, להציג אותו ככותב צ'ופרים לתנועות נוער. כלומר כהוגה הומניסטי חביב שרוצה להגיד לכולנו עד כמה נחמד יהיה אם נחייך זה לזה. אבל זה לא נכון: פוסטר וואלס הוא לא כותב 'נחמד'. הוא מלא כנות. כנות שלפעמים אומרת 'אם נצא מהפופיק של עצמינו, נראה משהו', וכנות שלפעמים אומרת 'העולם הזה הוא מקום נורא'. ועל דרך אותה כנות בחרתי לצטט מ'אלו הם מים'; טקסט פשוט, ראשוני למדי, לא מתקדם או חתרני או מגניב, שבו הוא מרצה למסיימי קולג' על המשמעות האמיתית של חשיבה, בחיים הבוגרים.

"תראו, אם אבחר לחשוב בדרך הזאת, אז בסדר, ככה רבים מאיתנו חושבים – אלא שחשיבה בדרך הזו נוטה להיות הדרך הקלה והאוטומטית כך שהיא לא בהכרח בחירה. חשיבה בדרך כזאת היא ברירת המחדל המובנית הטבעית שלי. זו הדרך האוטומטית והלא-מודעת לחוות את החלקים המשעממים, המתסכלים והצפופים של חיי הבוגרים, בזמן שאני פועל לפי האמונה האוטומטית והלא-מודעת שאני במרכז העולם ושהצרכים והרגשות המיידיים שלי הם אלה שצריכים לקבוע את סדרי העדיפויות של העולם.

העניין הוא שיש בבירור דרכים שונות לחשוב על המצבים האלה. בפקקים האלה, כל כלי הרכב האלה תקועים בדרכי ומבטלים את זמני: זה לא בלתי אפשרי שחלק מהאנשים האלה בארבע-על-ארבע עברו תאונות דרכים מחרידות בעבר ועכשיו נהיגה היא חוויה כל-כך טראומתית בשבילם שהפסיכולוג שלהם הורה להם לקנות רק ארבע-על-ארבע עצום וכבד כדי שיחושו בטוחים מספיק ויוכלו לנהוג; או שבהָאמֵר שבדיוק חתך אותי נוהג אבא שבנו הקטן יושב פצוע או חולה במושב לידו, והוא מנסה להגיע במהירות לבית החולים, ובמידה מסוימת החיפזון שלו הוא הרבה יותר גדול ולגיטימי משלי – למעשה זה אני שעומד בדרכו. או שאני יכול לבחור להכריח את עצמי לקחת בחשבון את האפשרות שכל האחרים בתור לקופה בסופרמרקט מן הסתם משועממים ומתוסכלים בדיוק כמוני, ושלחלק מהאנשים האלה יש למעשה חיים הרבה יותר קשים, יותר משעממים או מכאיבים משלי באופן כללי. וכן הלאה.

שוב, בבקשה אל תחשבו שאני נותן לכם עצה מוסרית, או שאני אומר שאתם "אמורים" לחשוב בדרך הזאת, או שמישהו מצפה מכם שפשוט תעשו את זה אוטומטית, כי זה קשה, זה דורש כוח רצון ומאמץ נפשי, ואם אתם כמוני, יהיו ימים שלא תהיו מסוגלים לעשות זאת, או שפשוט דוּגרי לא תרצו לעשות זאת. אבל ברוב הימים, אם אתם מספיק מודעים בשביל לאפשר לעצמכם את הבחירה, אתם יכולים לבחור להסתכל אחרת על הגברת השמנה, מזוגגת המבט, המאופרת-מדי שכרגע צרחה על הילד שלה בתור לקופה – אולי היא לא כזאת בדרך כלל; אולי היא לא עצמה עין שלושה לילות רצופים כי החזיקה את ידו של בעלה, שגוסס מסרטן העצמות, או אולי האישה הזאת ממש היא פקידה בשכר נמוך במחלקת כלי רכב ממונעים שרק אתמול עזרה לבת הזוג שלך לפתור בעיית סחבת סיוטית על-ידי איזו פעולה קטנה של אדיבות בירוקרטית.

כמובן, שום דבר מכל זה אינו סביר, אבל גם לא בלתי אפשרי – זה תלוי רק במה שאתם מוכנים לקחת בחשבון. אם אתם בטוחים באופן אוטומטי שאתם יודעים מהי המציאות ומי ומה באמת חשוב – אם אתם רוצים להתנהל על פי ברירת המחדל המובנית שלכם – אז אתם, כמוני, ככל הנראה לא תיקחו בחשבון את האפשרויות שהן לא חסרות טעם ומרגיזות. אבל אם באמת למדתם איך לחשוב, איך לשים לב, אז תדעו שיש לכם אפשרויות אחרות. תוכלו באמת לחוות מצב של גיהינום-מסוג-צרכני, צפוף, חם ואיטי, לא רק כבעל משמעות, אלא כקדוש, שבוער בעזרת אותו כוח שהאיר את הכוכבים – חמלה, אהבה, האחדות שמתחת לפני השטח של כל הדברים.

לא שהדברים המיסטיים האלה נכונים בהכרח: הדבר היחיד האמיתי באמת הוא שבכוחכם להחליט איך אתם עומדים לנסות ולראות את הדברים. זהו, לטענתי, החופש של חינוך אמיתי, החופש של לימוד הדרך איך להיות מאוזן: להחליט בעצמכם באופן מודע לְמה יש משמעות ולְמה אין. להחליט בעצמכם לְמה לסגוד."

(מתוך 'אלו הם מים', דיוויד פוסטר וואלס. תרגם: אסף גברון. בתוך 'ילדה עם שיער מוזר'. ספריית פועלים).

(קטע יומי 12.9.19)


באחד הקטעים היפים בספר הנפלא 'גילגי' שעובד לסרט בשם 'בילבי' והתחיל בכלל מהשם 'פיפי' (זו האמת, בחיי), הולכת בילבי עם טומי ואניקה למצוא מציאות ברחבי הכפר. הם רואים זקן מנמנם על הדשא, ובילבי מציעה לקחת אותו לעצמם. אבל הרי אי אפשר לקחת את הזקן, אומר טומי, ובילבי אומרת – מדוע לא? הרי מצאנו אותו! זה קטע חמוד, והוא גם מחדד מחלוקת תלמודית מפורסמת, מחלוקת יאוש שלא מדעת: האם חפץ יכול להימצא בלי להיות אבוד? אם אדם עדיין לא יודע שהוא איבד את החפץ שלו, האם זו אבידה?

בין כל המצוות שממלאות את פרשת כי תצא, פרשת השבוע, מסתתרת מצוות השבת אבידה. זו מצווה פשוטה למדי, שאומרת שהעובדה שמצאת חפץ לא הופכת אותו לשלך. הוא צריך לא להיות של אף אחד אחר. זה נכון לא רק לחפצים: ברור לנו שילד ליד ההורים הוא לא אבוד, וברור לנו שילד שמסתובב באמצע הקניון, בלי ההורים ובלי יעד, הוא אבוד. שאלת האבידה היא, בעצם, שאלה של זיקה, או של שייכות.

אני חושב על זה הרבה כשאני מרגיש אבוד. בין אם אני לא מבין טקסט ארוך, לא בטוח מה לעשות עם החיסכון או אין לי מושג מה לעשות עם החיים שלי. כל מה שאני צריך זו נקודת זיקה אחת: משפט שהבנתי, כיוון, אפילו אמירה. ברגע שתהיה לי אחת כזו, אני כבר אמצא את הדרך. אני לא אבוד, אני אומר לעצמי, כל עוד לא התייאשתי.

(קטע יומי 13.9.19)


 

יש משהו קשה במוצאי שבתות. מעין תהום שפעורה בנפש. חסידים הראשונים הציעו שזה קשור לנשמה היתירה שעוזבת את הגוף, ואנשים פרקטיים יותר הציעו שזה עניין של יום ראשון ויום העבודה שבא תכף, וזה נכון, כתחושה, אבל אני חושב שכל אלה הם ניסוחים של משהו אחר, ראשוני יותר בנפש:

למדתי השבוע עם התלמידים שלי את כתבי פילון האלכסנדרוני, ובין היתר שאלתי אותם על המשפט האהוב עליהם בפרק שלמדנו. הם הציעו רעיונות שונים, יפים מאוד, ואני נזכרתי שב'תחינה על האינטימיות' של אלחנן ניר יש קטע קצר שבו הוא מצטט את פילון. ספציפית יותר, את פילון על המילה 'תהום' בפסוק 'וחושך על פני תהום'. פילון חושב שהמילה 'תהום' משמעה ריק, או ריקנות: המשמעות של העדר. כך הוא כותב:

"וּלְזֶה קָרָא 'תְּהוֹם',
כִּי עָמֹק
מְאוֹד
הָרִיק
וּפָעוּר."

ואמרתי להם תראו, אנחנו מסתובבים הרבה סביב השאלה אם הוא היה יהודי שלמד פילוסופיה או פילוסוף שהכיר יהדות, ושואלים את עצמינו מה הוא רוצה ואיך הוא תופש את העולם, אבל מאחורי כל פילוסופיה יש אדם, עם רגשות ועם אהבות, מתחת לכל המילים היפות האלה היה אדם. אדם שהתרגש, שפחד, שכתב, שלפעמים היו בו תהומות פעורים בלב.

הנה, חשבתי לי. הקושי של מוצאי שבתות, התהומיות שלו – אני חושב כבר הרבה זמן שזה קשור להיותו זמן ריק. זמן ביניים שכזה, שאינו עבודה ואינו מנוחה. ולכן שהציעו חכמים לאכול ארוחה נוספת במוצאי שבת, סעודת 'מלווה מלכה', כדי לעשות משהו בזמן הזה. שיהיה לו ייעוד. שלא יהיה ריקנות, מפני שהריקנות היא תהום.

ומה שמאחורי הפילוסופיה והמצע והניסוחים מסתתרים בני אדם – זה נכון לאנשים שחיו לפני 2000 שנה כמו שזה נכון לאנשים שחיים לצידנו כיום.

(קטע יומי 14.9.)


 

קיבלתי השבוע מייל. תלמיד ישיבה, שיעור ה', כתב לי 'יהודה, קראתי את הדברים שכתבת לפתיחת השנה בישיבה והרגשתי שאתה כותב עלי. אתה צודק, אני חייב לעשות שינוי, אבל אני לא מעז לעשות כלום, מה יחשבו עלי בישיבה? מה יחשבו עלי ההורים?', ומישהי כתבה לי היום שהיא התחילה מקום חדש, ומרוב שהיא עסוקה בלהבהיר לכולם שהיא א' ולא ב' אין לה טיפת זמן לעצמה, המטרה הראשית שלשמה היא הגיעה למקום החדש.

ונזכרתי: אח שלי בילה את השבת בלקרוא את כל ספרי אן מאבונלי שתורגמו לעברית. אני אוהב את אן מאבונלי (במאבק בין נשים קטנות לאסופית אני, ללא כל ספק, בצד של האסופית), ועם המייל שהגיע הבוקר נזכרתי בקטע קצר שנכתב בספר הרביעי בסדרה, 'בית החלומות של אן', שנפתח בתיאור החתונה המלבבת של אן וגילברט. לא, לא הציפור הקטנה והשמחה. קטע אחר, קצת קודם. לצורך העניין, אין צורך לדעת מיהי מרת הרמון אנדרוס; היא מישהי מהעיירה.

""ותינשאו בטרקלין?"
"לא – אלא אם ירד גשם. בכוונתנו להינשא בבוסתן – כשכחול השמים מעלינו והשמש על סביבותינו. את יודעת מתי והיכן הייתי רוצה לבוא בברית הנישואין, אילו רק יכולתי? הייתי עושה את זה עם שחר – שחר של חודש יוני, עם זריחה נהדרת, וּורדים פורחים בגנים; אז הייתי מתגנבת לפגוש את גִילְבֶּרְט, ויחד היינו הולכים אל לב עצי האשור – ושם, תחת הקשתות הירוקות שהיו לנו כקתדרלה נהדרת, היינו באים בברית הנישואין."
מרילה נשפה בבוז ומרת לינד נדהמה בעליל.
"אבל זה היה מוזר להחריד, אן. מה, זה לא היה נראה חוקי. ומה היתה מרת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּס אומרת?"
"אה, כאן טמון העוקץ," נאנחה אן. "יש בחיים דברים רבים כל כך שאיננו יכולים לעשותם אותם מפחד מה שמרת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּס תאמר. אילו דברים מענגים יכולנו לעשות לולי מרת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּס!"

(מתוך בית החלומות של אן / ל.מ. מונטגומרי. תרגום: אלאנורה לב)

(קטע יומי 15.9.19)


כשהייתי בן תשע, משהו כזה, שיחקתי בבית הכנסת שאבא שלי התפלל בו. רצתי בין המעברים והרגל שלי הסתבכה במשהו ונפלתי על הפנים. אני לא זוכר אם בכיתי או לא, אבל אני זוכר שכאב לי מאוד, ושאבא שלי בא והרים אותי ולקח אותי לשטוף פנים ולבדוק שהכל בסדר, ואחר כך, כדי להרגיע אותי, הוא אמר לי – יש פסוק שאומר במשלי שאומר 'כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק – וָקָם'. אנשים חושבים שזה אומר שצדיקים תמיד קמים מנפילות, אמר אבא שלי, אבל מה שהפסוק הזה באמת אומר הוא שצדיקים נופלים והרבה.

אני זוכר את הרעיון הזה מאז. לא רק בהקשר של נפילות פיזיות (שזה חמוד), אלא גם ובעיקר בהקשר של כשלונות, של דייטים לא מוצלחים (בזמנו), של סיפורים לא טובים שכתבתי, של ציונים נמוכים במבחנים, של ניסיונות להשיק מוצר שלא עובד, ושוב לא עובד, ושוב לא עובד. נפילות.

דיברתי אתמול עם איש עסקים בינלאומי מצליח, והוא סיפר לי על היחס שלו לכשלונות או להצלחות. "אני תמיד מזכיר לעצמי", כך הוא אמר, "שאם אני נכשל – זה לא בגלל שאני לא מספיק טוב, אלא בגלל שיש דברים שלא תלויים בי. ושאם אני מצליח, זה לא בגלל שאני הכי טוב בתחום שלי, אלא בגלל שהכל הסתדר, במזל, על הצד הטוב יותר. באותה מידה יכולתי להיכשל. שני הדברים לא תלויים בי עד הסוף."

וזה נכון. אנחנו נוטים לחשוב שהצלחה היא כמו גרף שמציג קו ישר שעולה למעלה, אבל האמת היא שאם מסתכלים על הקו מקרוב רואים שהוא מורכב גם מהמון ירידות, גדולות או קטנות, וזו המגמה הכללית שלו שעולה למעלה. לפעמים אפילו אין פיקים, נקודה שאפשר להצביע עליה ולהגיד – הנה, תראה איזה זינוק של הצלחה. זה פשוט המגמה הכללית; מה קורה אחרי שאנחנו נכשלים, נופלים או טועים. האם אנחנו אומרים 'לא, זה לא בשבילי', או אוספים את השברים ומחזקים את עצמינו להמשיך וללכת.

(קטע יומי 16.9.19)

פתיתים (פתיחה)

אחרי שאלישבע סובבה את המפתח ופתחה את הדלת והדליקה את האור וראתה את מה שקרה בסניף, הדבר הראשון שרצתה לעשות הוא לסגור את האור, לנעול חזרה את הדלת, ללכת חזרה לדירת השירות, לפתוח מחשב ולאכול קופסה שלימה של בן אנד גר'יס, כשהיא צופה בפעם השלישית בבנות גילמור ומדחיקה לחלוטין את כל מה שקרה כרגע.

במקום זה היא פתחה את הדלת לרווחה, גיששה את דרכה בין הכיסאות ההפוכים והספות החצי שבורות, התיישבה על השולחן וניסתה לסדר לעצמה את המחשבות בראש. קודם כל, היא אמרה לעצמה, נראה ששום דבר לא נהרס. זו כבר התחלה טובה. הפכו את פח הזבל על הריצפה וזה היה מסריח ורטוב אבל זה נראה משהו שאפשר לאסוף ולנקות. החלונות היו שלמים, הדלת הייתה שלימה, המבנה בכללותו היה נראה שלם, וזו כבר הייתה התחלה טובה. הדבר היחיד שהיה הרוס – הרוס באמת – היה הקיר של שבט מעפילים. היא לא זכרה מה היה מצויר עליו, לא שזה שינה משהו כרגע. הוא היה מקושקש כולו, ומישהו שרבט עליו בגואש 'זבל!!' ואחר כך – כנראה – ניסה להרוס אותו, כי היו חתיכות טיח מפוזרות סביב הקיר. עם זה היא לא ידעה מה לעשות, ופתאום הרגישה בודדה מאוד.

היא רצתה הביתה.

האמת הייתה שאלישבע לא תכננה להיות קומונרית, אבל מבין היצע התקנים שהיו לפניה היא הרגישה שקצת אין לה ברירה. היא לא אהבה בתי חולים ומה שבעצם רצתה לעשות הוא להיות עם אנשים בגילה ולנסות לעשות טוב. קומונרית היה נראה כמו התקן הנכון לסיפור הזה, ובסך הכל – כך חשבה – בסך הכל, זו לא עבודה כל כך קשה. היא הייתה מדריכה בעצמה. קומונרית, חשבה, צריכה לדאוג שמדריכים יהיו בזמן, שרכזי חב"ב יעשו את העבודה, לרשום חניכים לאירועים תנועתיים – וזהו, בעצם. היא לא חשבה שתצטרך עוד משהו. כמובן, דיברו על זה בסמינריון לקומונריות, וגם הקומונרית שהייתה לפניה, אחינועם (שהתארסה בינתיים עם בחור אחד מהישיבה שליד), אמרה לה ש'זה נראה סניף שמנת אבל בתכל'ס יש כאן המון עבודה', אבל היא לא הצליחה להעלות בדעתה מה זה יכול להיות.

היא גירדה מהנעל שלה עטיפת חטיף וזרקה אותה לפח, ותוך כדי תהתה למי היא צריכה להתקשר עכשיו. היא הרגישה כמו אדם בלי פלאפון בעיר זרה. היו כמה אנשים להתקשר אליהם, כמובן: היא נכנסה לפני שבוע וחצי לתקן, והספיקה כבר להכין שש פעמים פסטה, ליצור יחסים מתוחים עם אחת הבנות שאיתה בדירה, וגם להכיר כמה מדריכים ומדריכות – את השאר זכרה במעומעם – כמה חניכים, שני בוגרים שהגיעו ביום הראשון שלה כדי להציע את עזרתם האבירית ולבקש את המספר שלה ("למקרה שתצטרכי משהו, את יודעת". רק אחר כך הבינה שאין לה את המספר שלהם), ואת המשפחה המאמצת שלה. היא תהתה מי האדם הראשון שהיא צריכה להתקשר אליו. האינסטינקט שלה היה להתקשר לאמא שלה, אבל ההורים שלה היו מראש סקפטיים לגבי היכולות שלה לתפקד לבד מחוץ לבית, והיא רצתה להוכיח להם שהיא יכולה, שהיא כבר מבוגרת ועצמאית. במקום זה היא יצאה מהסניף, התקשרה לרכזת שלה, ובמקום להוציא מילים מבוגרות ועצמאיות, פרצה בבכי.

זה קורה לפעמים, אמרה הרכזת שלה. קראו לה רחל, והיה לה ניסיון של שנתיים בהרגעת קומונריות לחוצות. לפעמים יש בסניף חניכים עם הפרעות קשב וריכוז, לפעמים מישהו שלא נכנס להדרכה בא להראות למה הוא לא נכנס להדרכה. אני לא חושבת שזה קשור אלייך, חמודה. לכי הביתה, תנשמי רגע, תשתי משהו, אני אדבר עם רכז המחוז ונראה מה עושים. בינתיים אולי תשלחי הודעה לצוות שלך שיבואו לעזור?
הם כולם לומדים עכשיו, אמרה אלישבע, ויש כאן פעולה בעוד שעה.
של איזה שבט, אמרה רחל.
של ניצנים, אמרה אלישבע. והמדריכים שלהם כבר אמרו לי שהם יאחרו וביקשו שאני אחכה שם.
טוב, אמרה רחל. תשלחי בכל זאת, אולי הם בבית ולא לומדים. יום שלישי, את יודעת, הם יוצאים מוקדם. בינתיים את מכירה שם מישהו? יש מישהו שיכול לעזור לך לארגן?
לא ממש, אמרה אלישבע. אני יכול להרים את הזבל, אבל את הספות אני לא אצליח.
אולי תצאי רגע החוצה ותראי אם יש איזה בחור או שניים שעוברים ליד הסניף, אמרה רחל.
ביום שלישי בתחילת אלול? אמרה אלישבע. לא כולם בישיבות?
לא בחור כזה, צחקה רחל. סתם מישהו שעובר בסביבה ויכול לעזור לך. וחוצמיזה, את יודעת, לא כולם בישיבות.

אחרי השיחה הזו אלישבע לקחה מטאטא מחדר הצוות והחזירה את כל הזבל לתוך הפח ואז יצאה החוצה. השעה הייתה ארבע וחצי, והאנשים שהיו בסביב היו נראים קצת לא קשורים לסיפור. היא הוציאה את הפלאפון ובאה לכתוב הודעה בקבוצה של הצוות כשמישהו אמר לה 'היי, את הקומונרית החדשה?'
היא הרימה את הראש. עמד מולה בחור קצת מוצק, קצת שמנמן, עם כיפה שהוצמדה בשתי סיכות לשני צידי ראשו ושיטחה את השיער.. היי, אמר הבחור, אני מתן. אני, אממ, אני כאן מהישיבה ליד, ואני מעביר כאן לפעמים, אממ, פעולות חב"ב או משהו כזה.
הוא היה נראה גדוש בביטחון עצמי מהסוג הבלתי נסבל.
היי, אמרה אלישבע. אני אלישבע. היא חזרה לפלאפון והתחילה לנסח את ההודעה.
אז יופי, אמר הבחור, ברוכה הבאה, ואם את צריכה, אממ, לפעמים מישהו להעביר פעולה או משהו, את יודעת, שצריך, אממ–
אתה יודע מה? אמרה אלישבע. בוא.

בתשע וחצי בערב היא חזרה לדירת השירות שלה עייפה מאוד. הסניף חזר פחות או יותר לקדמותו: הספות סודרו במקום, השולחנות והכיסאות הורמו, הזבל נאסף. שבט ניצנים התנדב לשטוף את הסניף, וכנראה בצדק, ואת השעה שלקח למדריכים שלהם להגיע היא בילתה בלהשגיח שהחניכים לא ישפכו דליי סבון אחד על השנייה. לפני כן שלחה תמונות של הוונדליזם לצוות ושאלה אותם אם הם יודעים על זה משהו, ואחרי שעה, כשהמדריכים של ניצנים הגיעו, היא גילתה קבוצת וואטסאפ עם 160 הודעות. חלקן העלו חשודים, חלקן מזועזעות, ובערך כל הודעה עשירית הייתה 'מה אתם חופרים' מהמדריך של מעפילים. היא לא זכרה מי המדריך של מעפילים אבל כבר התחילה לחוש כלפיו טינה. ובעיקר, כך הרגישה, היא רצתה עוגה וקפה וגלידה ומשהו לאכול. לא היה לה כח לשום דבר.

כשחושבים על זה, זה לא היה ממש מפתיע שהיא קיבלה הודעה אחר כך, 'רוצה לבוא לאכול ארוחת ערב?' מדפנה. זה הגיוני. היא יודעת שהיא קומונרית, היא יודעת שהיום יום שלישי, היא יודעת שבנות שירות רעבות וצריכות תמיכה, אבל באותו רגע זה היה נראה לאלישבע כמו נס. היא כתבה 'כןןן' חזרה, הלכה את עשר הדקות שבין הדירה שלה לבית של המשפחה המאמצת שלה, התיישבה שם במטבח מול חביתה, סלט, לחם חמים ו – איך לא – פסטה, ובפעם השניה בחמש השעות האחרונות היא פרצה בבכי.

ואין לך מושג מי עשה את זה, אמרה דפנה אחרי ששמעה הכל.
ברור שאין לי מושג, אמרה אלישבע, אני חדשה פה בכל המקום הזה.
זו לא הייתה שאלה, אמרה דפנה. זו הייתה קביעה. לא רק שזה קרה, גם אין את מי להאשים או על מי לצעוק. איזה קשה זה.
ממש, אמרה אלישבע. היא סיימה כבר צלחת ראשונה של פסטה, ונפנתה לצלחת השניה.
אבל התמודדת עם זה מרשים, אמרה דפנה. היא רצתה להוסיף עוד משהו כשהדלת נפתחה והרב בני, האבא המאמץ שלה – אם ניתן לקרוא לזה כך – נכנס לחדר. הוא היה היה איש מוצק, ממוצע קומה. היו לו פנים קצת ארוכות שעליהם הניח משקפיים עגולים ושיער אפור. הוא היה לבוש מכנסיים בהירים וחולצה מכופתרת, ונהג לחשוב לפני שדיבר. זה כנראה היה בגלל שהוא לימד בישיבת ההסדר המקומית, אם כי רוב הרבנים שהיא הכירה לא היו כאלה. מצד שני, כמה כבר רבנים היא הכירה.

שלום אלישבע, הוא אמר. איך היה היום שלישי הראשון שלך?
לא טוב, אמרה דפנה.
מה קרה? אמר הרב בני. הוא הניח את התיק בסלון ופנה לקחת כוס מים מהמקרר, ודפנה סיפרה לו את כל הסיפור. הוא הקשיב קשב רב, ובסוף אמר, 'מתן!'
כן, אמרה אלישבע. אתה מכיר אותו?
כן, אמר הרב בני. הוא היה נשמע משועשע. הוא בסדר בסך הכל, אבל תיזהרי ממנו.
ממה היא צריכה להיזהר? שאלה דפנה. היא צריכה להיזהר?
לא באמת, אמר הרב בני. אבל הוא טיפוס כזה, משגע את הקומונריות. בשיעור ב' הוא הציק לרעות במשך חצי שנה.
טוב, היה לו זמן לעצור ולעזור לי, אמרה אלישבע.
בטח שהיה לו זמן, אמר הרב בני, כאילו לעצמו, היה לו את כל סדר צהריים.
אחר כך הוא ביקש לשמוע שוב את הפרטים של ההרס בסניף, ובמיוחד מה בדיוק קרה לקיר של שבט מעפילים, הוא ביקש ממנה לשלוח לדפנה את התמונה של הקיר ההרוס, ומלמל לעצמו שברי משפטים תוך כדי, ואחר כך אמר – מוזר.
מה מוזר, אמרו דפנה ואלישבע.
מוזר, אמר הרב בני. החלונות היו שלמים, הדלת הייתה שלימה ונעולה, ובכל זאת הסניף היה הרוס. זה צריך להיות מישהו שיש לו מפתח לסניף. לכמה אנשים כבר יש מפתח לסניף? למדריכים, לרכזי חב"ב, לך, וזהו בערך. זה מעניין ומוזר.
אני לא מבינה, אמרה אלישבע.
אם, אמר הרב בני, אם זה מישהו שיש לו מפתח לסניף, הוא לא היה פותח ונועל כאילו כלום לא קרה, כדי שלא נחשוד בו. הוא היה שובר את הדלת או את החלון, כדי שנחשוב שזה מישהו אחר. ולכן זה מישהו שאין לו מפתח. אבל אם אין לו מפתח, איך הוא נכנס ויצא? טוב, הוא אמר, צריך לחשוב על זה קצת.

טוב, אמרה אלישבע. השעה הייתה עשר וחצי. למחרת היה לה תקן בוקר בבית הספר בשמונה וחצי, והיא עדיין התייצבה בזמן. גם אני צריכה לחזור כבר.
טוב, אמרה דפנה. היא הוציאה מהמקפיא חבילת גלידה והביאה לאלישבע. קחי, היא אמרה.
מה, אמרה אלישבע.
אני מכירה קומונריות, אמרה דפנה. קחי, שיהיה לך. את תצטרכי את זה.

היא לא חשבה ככה אבל לקחה את הקופסה בכל זאת, וחלקים מהגלידה אכן נאכלו מול צפייה חוזרת בבנות גילמור, כך שאי אפשר להגיד שהיום כולו היה יום נורא בשביל אלישבע הקומונרית, ובהתחשב בסיפור שנגרר לאורך כל הצהריים, אולי אפשר היה להכתיר בעצם את כל היום כולו כהצלחה.

כלומר, למעט ההודעה שמתן שלח לה באחת עשרה וחצי בלילה. היא התעוררה חצי בבהלה, גיששה סביבה כדי לשים את המשקפיים ואז הבינה שהם עדיין על העיניים שלה, היא סגרה את המחשב והסתכלה על הצג של הפלאפון. 'את רוצה שאני אעביר פעולת ערב שבת?', היה כתוב שם. היא גלגלה עיניים למעלה. מה קורה, היא אמרה.

כעבור שבוע, כשנכנסה לסניף, הסניף היה הפוך שוב.

(המשך יבוא)
___
(בתקופה הקרובה מתקיים מבצע גדול על סדנת הכתיבה המקוונת שלי. מוזמנים לפנות גם בפרטי ולקבל פרטים)