על הקרב שאין בו ניצחון (4 שנים אחרי)

לפני ארבע שנים החבר הכי טוב שלי, שלום, נרצח בליל יום השואה, בפיגוע בגבעה הצרפתית בירושלים.

אני רוצה לדבר על אבל, ובשביל להתחיל לדבר על אבל צריך להתחיל לדבר על זיכרון. זה גיל שבע עשרה ואת, או אתה, יושבים על מיטת הנוער שלכם עם החבר הכי טוב שלכם ואתם משחקים שחמט. ובמשחק השחמט הזה, שמתארך ומתארך, אתם רואים פתאום מוצא. אתם רואים את המהלך המושלם שיביא אתכם לשח, ואז למט, ואז לניצחון. ואתם קצת מתלבטים, מפני שזה אמנם משחק ואתם מאוד רוצים לנצח, אבל בו זמנית אתם זוכרים שהניצחון הזה הוא בעצם על החבר הכי טוב שלכם, ולמרות שזה רק משחק, אתם קצת חוששים מלנצח אותו, מפני שאתם מבינים שהניצחון הזה יגרום לו להרגיש הפסד, כלומר להרגיש רע, ואתם לא רוצים לגרום לחבר שלכם להרגיש רע.

וכאן נכנס מלכוד. מפני שלא משנה מה תעשו, תפסידו. אם תעשו את הצעד שמרגיש לכם נכון יותר, מוסרי יותר, ותוותרו על הצעד הזה, בדקות שבאות אחר כך תראו איך החבר מפרק את ההגנות שבניתם ומכה את המלך שלכם שוק על ירך. ובמקום להרגיש טוב, במקום להרגיש שעשיתם את הדבר הנכון, תרגישו את תחושת ההפסד מחלחלת לכם בעצמות. עשיתם את הדבר הנכון, אבל לא טוב לכם כמו שאמורים להרגיש אנשים שעושים את הדבר הנכון.

זה קורה גם אם תעשו את הצעד ההפוך. אם תנצחו במשחק השחמט, אתם תרגישו גאווה מהניצחון אבל גם את אותה תחושת מבוכה שאוחזת תמיד ברגעים של ניצחון. כלומר ההבנה שיש מחיר לניצחון הזה, והוא כרוך בהשפלה כלשהי של החבר, גם אם השפלה מזערית. והניצחון הזה, המתוק כל כך, נמהל באותו טעם מר שיש תמיד סביב מבוכה של מישהו אחר. ניצחתם, אבל לא טוב לכם כמו שאמורים להרגיש אחרי נצחון.

בשורה התחתונה, לא משנה מה תבחרו, הבחירה שלכם תכיל מחיר. אם תנצחו, תשלמו את המחיר המוסרי. אם תפסידו, תשלמו את המחיר האישי.

אין דרך יפה לא להפסיד במלכוד הזה.

השבוע אחר הרצח זכור לי במטושטש. הוא היה שבוע של שבעה, ושבוע נורא. אין דרך אמיתית לדבר על מוות של אדם קרוב מאוד, ואלפי הניסיונות לדבר עליו בשבעה לא מסוגלים לתפוס באמת מה קורה בו. התחושה הכי קרובה שאני יכול לתאר היא היתפסות של שריר הנפש. התחושה כאילו חלק כלשהו בנפש או בנשמה מתאבן, לפתע, בזמן ששאר החלקים ממשיכים לנוע. הם נעים והוא מאובן, ולאט לאט הם נעים מעבר לו, או ממעל לו, והחלק ההוא שנותר מאובן נקרע לאט לאט מתוך הנפש. זו תחושה אמיתית של שבר, או של קריעה. תחושה פיזית לחלוטין, ולמרות המילים האלה אני לא חושב שהצלחתי לתאר אותה כמו שצריך.

ומה שקורה אחר כך, מה שקורה אחרי השבעה, ואחרי שקמים והולכים ומנסים לחיות ולקום בשבע ורבע בבוקר ולנסוע בקו 78 לעבודה, הוא שהחלק ההוא שנקרע מתוך הנפש ממשיך להשתמר בה לאורך הזמן, כחלקיק מאובן שמרחף תמיד בתוכך. הוא יכול להיות נוכח ויכול להיות חד ויכול להיות העדר, והגעגוע יכול להיות עצוב או דוקר או קהה, הכל לפי ההקשר. וכאן, בדיוק כאן, נכנס הקונפליקט.

כי, אתם מבינים, מה שגורם לתחושה הנוראית זו לא רק ההכרה במוות. ההכרה במוות נובעת בדיוק מזה, מהזמן שממשיך לנוע בלי החבר הכי טוב שלכם. ואתם חשים בו זמנית את אותה תחושה בלתי אפשרית לנשיאה. תחושה שבה, אם אתם ממשיכים בחייכם אתם בעצם מתרחקים מהזיכרון של האיש שאהבתם, ואם אתם נשארים ונאחזים בזיכרון אתם מוותרים על חייכם אתם. לתחושה הראשונה, ההמשכיות, אנחנו קוראים 'הדחקה', ולתחושה השניה, ההיאחזות, אנחנו קוראים 'דיכאון', ושתיהן ביחד מהוות מעין קרב קטן, בזעיר אנפין, קרב בתוך הנפש שלכם, שאין ברירה אלא להפסיד בו.

מפני שמה שיקרה, אם תבחרו בהדחקה, אם תבחרו להניח רגע בצד את הזיכרון ולהמשיך הלאה בחייכם, הוא שהמשך החיים ישא בקרבו תחושה תמידית של אשמה: זה לא הוגן שאני חי והוא לא. זה לא הוגן שאני לא עושה מספיק כדי להנציח אותו. זה לא הוגן שאני לא מתעסק בו, בחבר שלי, מספיק. זה לא הוגן שאני ממשיך ככה בחיי ולא זוכר אותו מספיק. זה לא הוגן, אפילו, שבמקום לעמוד כאן ולדבר על חבר שלי, אני עומד כאן ומדבר עלי.

ואם תבחרו בהיאחזות, בניסיון לזכור כל הזמן, בניסיון לרדוף אחרי השבר של הלב שלכם ולאחוז בו, תגלו שאתם לא ממשיכים הלאה בחייכם. כלומר שלהיאחזות יש מחיר שהוא מעבר לכאב של הזיכרון. אתם זוכים לעשות את הצעד המוסרי יותר, אולי, את הצעד הנכון יותר, את הצעד שבו החבר ההוא שהיה חלק מכם ומהחיים שלכם לא נשכח, אלא אתם זוכרים אותו יום יום, ולצעד הזה יש מחיר בחיים שלכם, בנפש שלכם. זה מחיר שקוראים לו דיכאון, אבל הוא לא ריקנות ולא בדיוק חור שחור, אלא ההיעצרות או ההאטה של החיים שלנו בגלל משהו שנמצא או שלא נמצא מעבר להם.

השאלה הזו, שאלת ה'להחזיק' או 'לשחרר', השאלה האם לעצור את הזמן, להקפיא אותו, או להמשיך לחיות, היא בעצם שאלה אחרת, ראשונית יותר, ששואלת: מהי הדרך הטובה ביותר לנצח את המוות? האם הדרך לנצח את המוות היא באמצעות זיכרון שאוחז בעבר הקפוא ומחייה אותו שוב ושוב, או באמצעות המשכיותם של חיים אחרים? בכלל, האם יש דרך, כלשהי, לעשות משהו עם הדבר הזה?

אני לא יודע. אני נוטה לחשוב שהדרך היחידה לנצח את המוות היא באמצעות חיים אחרים. כמו שסופרים נשכחים רק כשאנשים אחרים מפסיקים לקרוא אותם. כמו שניצחון על מחלה הוא באמצעות החזרה לשגרה, וכמו שהניצחון על הנאצים הוא באמצעות ההמשכיות. אני קם בבוקר ולובש ג'ינס ומתיישב לעבודה והולך אחר כך לשתות בירה עם חברים וצוחק וזה ניצחון, זה באמת ניצחון, אבל כל הזמן יש כוכבית לניצחון הזה. יש לו מחיר.

לפעמים, כשאני מרגיש שאחד הקצוות מתחזקים אצלי מדי, שאני יותר מדי שוכח או יותר מדי בדיכאון, אני חושב על משחק השחמט ההוא. אני חושב על זה שאם הייתי מספר לשלום שהפסדתי בכוונה, הוא היה אומר, אז מה זה בעצם שווה, גזבר. מה זה בעצם שווה כל הניצחון שלי אם לא ניסית לנצח. עדיף שתנסה לנצח וזה נכון, כי הרי כל המשחק מיוסד על הניסיון של כל אחד מהצדדים לנצח, ואם אחד הצדדים לא מנסה, אז גם הניצחון של הצד השני הוא לא ניצחון באמת. מה זה בכלל שווה אם אתה לא מנסה לנצח.

אז אני מנסה, והניסיון הזה גם הוא מושך קצת זמן. אני מתקדם בחיי, והזיכרון מלווה אותי כל הזמן. אולי זו, בעצם, הדרך היחידה: להיות נתון בקונפליקט האינסופי הזה, נתון בנסיונות חוזרים ונשנים להמשיך אבל לזכור, לזכור אבל להמשיך. לשלם מחיר מהצד האחד ואז לשלם מחיר מהצד האחר, ושוב ושוב לנסות.

כמו שהבנתם, אין דרך אמיתית לנצח בקרב הזה. ניצחון בקרב האחד, במקרה הזה, פירושו שכחה, ושכחה, בקרב האחר, פירושה הפסד. נתבקשתי להגן כאן על המילה 'לנצח', והגנתי, אבל אני תוהה לעצמי:

האם יש משמעות למילה 'לנצח' כשאתה נלחם, שוב ושוב, מול עצמך?

_______________
(נכתב והוקרא במועדון כתב – Write Club. המילה שנתבקשתי לדבר עליה הייתה 'לנצח'. לא הצלחתי לכתוב על שום דבר אחר)

מודעות פרסומת

אין מפטירין אחד הפסח אפיקומן

"חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?"

ופעם אחת חבר שלי התחיל ללמוד בבצלאל בחוג לתקשורת חזותית, ובשנה הראשונה הוא היה נראה כמו כמו ילד שנכנס ללונה פארק ועכשיו הוא רוצה בבת אחת להספיק הכל, לרוץ על כל המתקנים, להשתתף בכל ההגרלות, לבלוע הכל, ככה הוא היה נראה. קרא ספרים וצפה בכל הסרטים ועקב אחרי תערוכות ולמד עוד, ועוד, ועוד, כמו מנסה לשתות את האוקיינוס.

כן, אני יודע, האוקיינוס מלוח. אני מדבר על העיקרון.

וככה הבן החכם מתנהג. הוא מתפרץ (כמו קריימר) לתוך ההגדה, או לתוך ליל הסדר, ואומר תגיד לי הכל! הכל! עדות וחוקים ומשפטים וכל מה שאתה יכול להגיד! ועכשיו!

"וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן."

די הרבה קולמוסים נשברו על השורה הזו, כי מה, כאילו, איזו מין תשובה זו, 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'. הוא רוצה כל כך הרבה, ואתה נותן לו כל כך מעט. איזו הלכה פשוטה, כמעט סתמית. למה זו הדוגמה למה שצריך להגיד לבן החכם. יש לזה הסברים אינסופיים אבל בעיני, התשובה די פשוטה:

ההגדה אומרת משהו אחר. היא אומרת שהתשובה שצריך להגיד לבן החכם צריכה להיות 'כהלכות הפסח'. הלכות הפסח משמשים כאן כדימוי: אתה אמור לו (כלומר, מה שתגיד לו, לבן החכם) כ (יהיה כמו) הלכות הפסח, (שבהם כתוב ש)אין מפטירים אחרי הפסח אפיקומן. כלומר, שצריך לאכול את הפסח על השובע.

זו בעצם התשובה. חבר שלי ניסה לשתות את האוקיינוס כי הוא היה צמא, והבן החכם שואל כל כך הרבה שאלות כי הוא רוצה לדעת. ההגדה אומרת – ספר לו, שידע. ספר לו הכל, עד שירווה את צמאונו. או ליתר דיוק, ספר לו הכל, עד שישבע ולא יצטרך עוד פירור, אפילו לא אפיקומן.

___
(זו דוגמית מתוך ההגדה שלי לפסח. בא לכם גם? ההרשמה כאן:
– מנויי הבלוג במייל יקבלו. אין צורך להירשם במיוחד! –
https://forms.gle/eqijAYB32WtrRUsa9)

בחירות

אבל אני רוצה להגיד לכם שבתור דתל"ש, שאלת 'יש אלוהים' או 'אין אלוהים' היא שאלה משנית בחשיבותה, כמעט לא משמעותית, מול השאלה הגדולה יותר, שהיא השאלה 'למי אתה מצביע בבחירות'. מפני ששאלת 'יש אלוהים?' היא שאלה משמעותית כל עוד היא שאלה, ואחרי שהיא נענית בשלילה – היא כבר לא טורדת במיוחד את מנוחתך. לכן זו שאלה שמעסיקה רק דתיים. יתכן שיש לך דיאלוג עם המשפחה, או עם הסביבה, יתכן שאתה צריך ללמוד דברים חדשים, אבל כל אלה הם עניינים אחרים, לא נוגעים ישירות לאלוהים.

אבל הנה, למשל, אתמול, שתיים בלילה, נעמה מתחתנת ואני בחתונה שלה עם שמיל ועם נועה שהיא, כלומר נועה, דתל"שית בדיוק כמוני, והיא מסתכלת עלי ושנינו שיכורים להפליא, והיא אומרת לי יואב, תגיד, למי אתה מצביע? ואני אומר מה זאת אומרת? נראה לי שאני מצביע ימין, כלומר הימין החדש או ליכוד, והיא אמרה אה, אתה עדיין דתי בתוך תוכך, ואני אמרתי מה פתאום, כי אין דבר שמפריע לדתל"שים יותר מזה שמישהו – במיוחד מישהי, במיוחד נועה, שהיא ג'ינג'ית הורסת – חושבת שהם עדיין דתיים, והיא אמרה אז למה בעצם ימין?

ואז הבנתי, לראשונה, שאני צריך לעמוד מחרתיים – כלומר מחר – מול השאלה האחרת, שהיא לא שאלת האם יש אלוהים או לא, אלא שאלת מי אני ומה אני רוצה לעשות עם החיים האלה. כי כשיש אלוהים זה ברור, מאוד ברור. לא אם יש אלוהים או לא, אלא למי להצביע, או האם אתה רוצה להיות אדם טוב. וכאילו בתור דתי ברור שצריך להיות מענטש, להיות אדם טוב ומוסרי, אבל בתור לא־דתי – למה, בעצם? מה אני מרוויח מלהיות אדם טוב? אולי אני אהיה אדם רע? ככה יהיה לי גם רשע וטוב לו, וממילא כולם מתים בסוף ואין שכר ועונש אז מה זה משנה, בעצם, מה זה משנה.

הנה, אני אתן לכם דוגמה. הנה נועה, לנועה יש חבר, היא לא אוהבת את חבר שלה, אני לא אוהב את חבר שלה, חבר שלה לא אוהב אותה. ואתמול, אחרי החתונה, חיכינו שנינו למונית שיכורים מהתחת, סליחה שאני מדבר ככה אבל זה מה שזה היה, ואז היא נישקה אותי ואני אותה. זה הגיוני, היה ריח כזה של פריחה באוויר והיינו חייבים לעשות עם זה משהו. אבל רגע, היה מותר לנו לעשות את זה? ואם היא נפרדת ממנו היום? והשאלה החשובה – מה זה 'מותר', מותר של מי? כל הדוגמה הזו תיאורטית לחלוטין, כמובן, אבל אתם מבינים את הכוונה שלי. יש כללים כלשהם. יש חוקים חברתיים. אבל האם צריך לקיים אותם? האם זה מה שמשנה?

והנה נניח מחר בחירות. ברור לי להצביע ימין, כי ככה גדלתי. אבל רגע, אולי זה בעצם אותו העיקרון? אולי זה מסורת שגדלתי לתוכה כי ככה, ושטפו לי את המוח כי ככה, והכל ברור לי כי אני כל כך הרבה זמן ימני ומצביע ימין, אבל אני צריך להתנגד לזה? אז מה בעצם אני אמור להצביע, להצביע חד"ש? אני מבין שמה שאני צריך לעשות הוא לעבור בין המפלגות ולהשוות עמדות וכל זה, וברור שיש לי דעות בשאלות כמו דת ומדינה או כלכלה. לא דעות מוצקות ומבוססות. אתם יודעים, דעות של אינטואיציה. אבל בשאלות הגדולות יותר, שאלות של 'מה אני רוצה שיהיה פה' ו'למה דווקא פה' ו'מי אתה בכלל', לכל אלה אין לי תשובה.

וזה מה שאמרתי לנועה אתמול בלילה שהיה גם היום בבוקר, על הסיגריה שאחרי. אמרתי לה, אני לא יודע למה אני עושה את הדברים האלה בכלל, אני לא יודע מי אני, ונועה אמרה למה זה משנה, בעצם, ואני אמרתי כי אני לא יודע אם מה שאני עושה הוא טוב או רע, ונועה אמרה למה זה משנה, בעצם, ואני אמרתי כי אחרת, נועה, אחרת אני אבוד. מה אני אעשה עם החיים שלי בכלל. ונועה אמרה נו, זה מה שאמרתי לך אתמול, כלומר היום, שבתוך תוכך אתה עדיין דתי. ואמרתי לה אבל נועה, אין אלוהים. תראי אותי ואותך ככה, אם היה אלוהים את חושבת שהייתי עושה משהו כזה? ונועה אמרה לא הבנת כלום. להיות דתי זה לא להאמין באלוהים. כלומר אולי כן, גם, אבל זה בעיקר הסיפור של המסורת וזה שאתה כל כך מכיר משהו והכל ידוע לך וברור לך מה לעשות ואיך לעשות.

זהו, זה הסיפור, ומחר אני הולך להצביע. וחשבתי שאני הולך להצביע לדתל"ש כי גם בני גנץ הוא דתל"ש, אבל זה כנראה לא יקרה. אני אצביע לאיזו מפלגה אידיאולוגית, כי נועה צודקת לגבי. משהו בתוכי עדיין גדוש אידיאלים. אבל היא טועה לגבי השאלה אם אני דתי או לא, וגם לגבי השאלה מה זה אומר להיות דתי, בעצם. כי גם לחילונים יש מצפון. הוא פשוט קצת אחר. ולהיות חילוני זה לא אומר להיות נטול ערכים, אלא שהערכים שלי הם לא מעלי, הם אני. ולכן מחר אחרי ההצבעה אני מתקשר לנועה ואומר לה יאללה, נועה, בואי כבר נהיה ביחד, והיא תאמר לי אבל איך אני הולכת לעזוב את עמיחי (ככה קוראים למניאק, עמיחי. גם דתל"ש). אנחנו כל כך הרבה זמן ביחד. הוא מכיר כל פיפס בי ואני מכירה כל פיפס בו. ואני אגיד לה אה, נועה, את בעצם דתיה בתוך תוכך. וזהו, ככה היא תבוא.

ללמוד קצת

הלוואי והייתי יכול להגיד שהכל קרה עם רוחות וברקים ורעמים אבל האמת הייתה שהכל קרה ככה, סתם. היינו משפחה בורגנית, עבדתי בייעוץ אסטרטגי, הדס הקימה עסק קטן למטפחות, לכיסויי ראש, עשתה צילומים בשדה שבין פתח תקווה לגבעת שמואל. שני ילדים, נעם ושיר, משכנתא בקטנה. היינו בסדר. חיינו ככה שש שנים. היינו מאושרים. גם היא, אני חושב. ואז, בוקר אחד, הדס אמרה לי יואב, ככה היא אמרה; אני רוצה ללמוד קצת תורה.

ואני חייכתי, כי מה זאת אומרת, ללמוד קצת תורה. את רוצה ללמוד? תלמדי, הנה, יש שם בפינה ש"ס שלא פתחו אותו מאז האירוסין. את מוזמנת לקום לתפילה בשבת בבוקר אם את רוצה, לשבת עם הילדים ולשמוע קריאה בתורה. אבל היא אמרה לא, יואבי, ברצינות. אני הולכת שנה הבאה ללמוד כל השנה. מהבוקר עד הערב. אני צריכה רוח בחיים האלה. את המשפט האחרון לא באמת שמעתי. זה לא שווה את זה, אמרתי לה, זה באמת לא שווה את זה. למדתי בישיבת הסדר. את השנים הכי יפות שלי בזבזתי שם. מזל שחתמתי ויתור בצבא. אז תלמדי ואז מה? מה יקרה? כלום לא יקרה. והדס אמרה לא יכול להיות שאתה דתי ולא מאמין שתפילה ותורה לא עושים כלום. ולא אמרתי כלום, כי לא רציתי לדבר על מה שאני מאמין בו ומה שלא, אז אמרתי בסדר, לכי ללמוד.

בהתחלה באמת שום דבר לא קרה. כלומר, היא למדה תורה והעסק של המטפחות הלך וקרס. זה לא שינה לנו משמעותית כי, בכנות, מלכתחילה זה היה תחביב כדי שיהיה לה מה לעשות בחיים וקצת דמי כיס, ואני זה שפרנסתי את הבית כמו שצריך, ומראש עשיתי את זה ועבדתי קשה כדי שהיא תוכל לגדל את הילדים כמו שצריך. ולא בקטע השוביניסטי, כאילו, באמת, הייתי שמח לבלות עם נעם ושיר כל אחר צהריים, אבל עשינו חשבון והמשכורת שלי הייתה גדולה יותר. בכל אופן, לא היו מטפחות, ולילדים הייתה בייביסיטר, ואני עבדתי יותר קשה וחזרתי מוקדם יותר הביתה, והדס למדה תורה.

ויום אחד נעם חלה. לא משהו קשה, סתם, חום וכאב גרון ודוקטור גרוס הציץ ואמר דלקת גרון, ככה, אפילו בלי לשלוח למעבדה. ואני אמרתי אני עובד, מה, אני אקח יום מחלה? אולי תוותרי על הלימודים יום אחד? והדס אמרה אני לא יכולה, אני מעבירה היום חבורה, ככה היא אמרה, חבורה, עם קמ"ץ מתחת לרי"ש. ורציתי להגיד לה שאומרים עם סגול אבל היא פשוט אמרה טוב, אני אתפלל על זה. וככה, כמו שאני מדבר אתכם, היא עמדה בצד והתפללה איזה עשר דקות ואחר כך אמרה זהו, הכל יהיה בסדר עכשיו. זה היה מצחיק, לרגע, כי, כאילו, כולם יודעים שתפילה לא עובדת, אבל נעם הפסיק לבכות והסתכל עלי בעיניים גדולות ובדקתי לו חום והחום ירד. וככה, זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו קורה.

או נניח, אחרי שבוע וחצי רות השכנה התלוננה שאנחנו מרעישים לה בלילה. הדס חוזרת עייפה ואני חוזר עייף ושנינו יושבים מול הנטפליקס או הספר שלנו ולא זזים. זה לא הגיוני שאנחנו מרעישים לה. אבל ככה היא התלוננה. דפקה בדלת בעשר בלילה. צלצלה בפעמון. העירה את שיר שהתחילה לבכות מעייפות, ואמרה לנו 'תפסיקו את המסיבה!'. זה רק שנינו, אמרתי, אבל היא אמרה 'אתם עושים המון רעש! מוזיקה!'. היא אשה בת שמונים ושש אז לא התווכחתי איתה, והדס הציצה מאחורי הכתף שלה ומלמלה 'ואחר האש קול דממה דקה', ובקול אמרה הגברת רות, ככה היא אמרה, המסיבה הפסיקה, ורות הסתכלה ימין ושמאל ואמרה תודה, תודה רבה, ידעתי שתקשיבו לי. הדס חזרה לספר שלה, ואני לא הצלחתי להירגע.

כי, אתם מבינים, זה עניין אחד להגיד לאשתך טוב, תעשי מה שאת רוצה, וזה עניין אחר שבו היא פתאום הופכת לאדם אחר מהאדם שהתחתנת איתו. ולא שמשהו בלב הטוב שלה השתנה, או בשכל החד שלה, או בשמחת החיים. היא פשוט נהייתה אחרת. אני נשארתי במקום והיא נהייתה אחרת, אותה הדס אבל אחרת, וגיליתי שאני כבר לא מסתכל עליה אותו הדבר. כאילו עד עכשיו עמדנו על אותה קרקע. היינו שווים. ועכשיו היא מתנשאת מעלי ואני רץ אחריה ומחזיק את שולי שמלתה. זו לא תחושה נעימה, אתם יודעים, אבל בכנות, גם התחושה של להכין מטפחות בזמן שבעלך מכניס עשרים אלף לחודש, גם זו לא תחושה נעימה, אז אמרתי בסדר, שיהיה.

אבל הזוגיות שלנו. הזוגיות שלנו. הדס לאט לאט התחילה לפתוח ספרים גם בערב, והתחילה לכתוב תשובות עד השעות הקטנות של הלילה, ומדי פעם בשעות הערב היו מתגנבות נשים מודאגות לחדר העבודה והדס הייתה אומרת להם. מה היא הייתה אומרת, אין לי מושג, אבל הן היו יוצאות משם מוארות כאילו מישהי שלתה אותן מבור תחתיות, ואני ידעתי שלמרות שאנחנו אוהבים, ולמרות שאנחנו בני זוג והורים לילדים, משהו קורה כאן שאסור לי לעצור אותו. ולמרות שאם, נניח, הייתם תופסים אותי לפני עשר שנים, בישיבה אפילו, ושואלים אם אני אתחתן עם רבנית, הייתי צוחק, פתאום הבנתי שזהו, כלומר, שזה ככה, ואסור לי לעצור את זה רק בגלל האגו שלי.

אז לא אמרתי כלום. לא אמרתי כלום כשהיא התפללה שירד גשם וירד גשם. לא אמרתי כלום כשהיא בילתה שבוע בצום ובסוף יצאה בעיניים בוערות ואמרה 'הצלתי את עם ישראל' אבל לא אמרה ממה, ולא אמרתי כלום כשתלמידות ותלמידים שלה מלאו את הבית בסעודת פורים, הקיאו על הספה, שברו את הנרגילה ששמרתי מהתיכון ובאופן כללי התנהגו כמו שדוסים מתנהגים בפורים. לא אמרתי כלום, רק הוצאתי עוד יין והכנתי עוד תפוחי אדמה ועוד מרק ככה, עד שהכל הסתיים בעשר בלילה. וכשהדס אמרה 'שלי ושלכן, שלו הוא' לא אמרתי כלום, רק חייכתי והרכנתי ראש לאות תודה, והתגעגעתי לראש שלה על הכתף שלי יושבים סתם, צופים בסדרה, חיים חיים נורמליים, כמו שחשבתי שיהיה.

ובלילה, אחרי הכל, כשהבית היה נקי ושטוף והכיסוי של הספה יצא מכביסה ואני התיישבתי באפיסת כוחות ליד המיטה של הילדים והסתכלתי עליהם ישנים, הדס נכנסה לחדר ואמרה יואבי, ככה היא אמרה, התפללתי עלינו בפורים הזה. על מה התפללת, אמרתי, והיא אמרה, התפללתי שנחזור להיות מה שהיינו, ואמרתי לה אבל הדסי, אני לא עשיתי כלום. אני נשארתי באותו המקום, זו את שגלית למקום תורה. והיא אמרה זה לא עובד ככה. אתה חושב שאדם בוחר לגלות למקום תורה? הוא נזרק לשם או בורח לשם, כמו בכל גלות אחרת. ואני אמרתי נו, אז התפללת, והתפילה שלך עזרה? והיא אמרה זה לא הצליח לי הפעם. פשוט לא עבד. חשבתי שאולי זה תלוי בך. אולי תתפלל גם? ולמרות שכל הסיפור הרגיש לי פתטי קצת, עצמתי עיניים והחזקתי ביד שלה ובפעם הראשונה בחיים שלי התפללתי בכל הכח. על שנינו.

קובץ לפורים :)

היי,

אני מצרף כאן את קובץ המאמרים, השירים והסיפורים שלי לפורים. אם בא לכם, מוזמנים להוריד.

אין צורך לשלם עליה או כל דבר שכזה, אבל ישמח אותי מאוד אם תעשו מנוי לבלוג הזה (אם אתם בפלאפון, זה בתחתית העמוד. אם אתם במחשב, זה משמאלכם). אתם בהחלט מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הפייסבוק של לכתוב בקבוצה ולהירשם כאן לעדכונים על הסדנאות הבאות שלי.

להורדה לחצו על התמונה.

כ

חג שמח!