כל הבחורים של הישיבה החזיקו קרטונים גדולים של סופגניות בשקל ממאפיית ברכה ושידלו עוברים ושבים לטעום, ואורי רצה לברוח הביתה, להיכנס לחדר, לטרוק את הדלת ולקבור את הפנים בכרית. הוא רצה שאמא שלו תשאל אותו מה שלומו, והוא יוכל לספר איך רות הודיעה לו אתמול שהיא 'לוקחת הפסקה' כאילו הקשר הוא משמרת בקפה והוא האחמ"ש שלה.
הוא רצה שאמא שלו תביא לו מרק עדשים עם גזר ותגיד לו אוף, אורי, אל תדאג. היא עוד תרצה אותך. או, החלופה הריאלית, אתה תמצא מישהי אחרת שמתאימה לך יותר. אבל אמא שלו נפטרה לפני ארבע שנים (תאונת דרכים, פגיעה מוחית, בסוף פשוט היה די), ואבא שלו לא ידע להכין מרק עדשים כמו שצריך, והבחורים בישיבה לא היו כתובת כי, נו, הישיבה זה סיפור בפני עצמו.
בישיבות יש מושג כזה, 'משבר חנוכה'. מה זה משבר חנוכה, זה בעצם שיחת יחסינו לאן של אחרי שלשה חודשים, רק עם הישיבה במקום עם רות. כנראה יש משהו בטבע העולם שאחרי שלשה חודשים ההתרגשות מסתיימת והשגרה מתחילה ומשהו מתערער במערכת היחסים ואין ברירה אלא להחליט אם להיות או לחדול.
רות כנראה החליטה שזה לא זה. לגבי הישיבה אורי לא היה בטוח. הוא חשב שישיבה זה פשוט מקום שלומדים בו ויש בו חברים, וגילה שדורשים ממנו להיות מצטיין. כל הזמן. לחיות באיזה מתח גבוה של דתיות. הוא לא היה בטוח שהוא שם. הוא לא סיפר לרבנים או לחברים שאמא שלו נפטרה – רק לשניים, שילה ואליה, שמאז הסתכלו עליו ברחמים והתנהלו סביבו כאילו הם היחידים שיודעים את הסוד שלו. הנבחרים. הוא שנא את זה.
הם היו בעיר הסמוכה לישיבה. צוריאל, כשהודיע בבית המדרש שהולכים להדליק נרות בעיר, כינה אותה 'העיר הגדולה', אבל היא לא הייתה עיר גדולה. סתם עיר. היה בה מרכז עיר עם חנויות וחנוכיה גדולה של חב"ד. איזור תעשייה וכמה משרדים, והמון אנשים שלא התעסקו כל הזמן בשאלה מה הראב"ד והרמב"ם חושבים על האנשת האל, ש'ישיבה' הייתה בשבילם חאפלה במוצ"ש ו'בייני"שים' היה בשבילם שנה וחמש בצבא.
אורי הסתובב עם שילה ועם מגש סופגניות והציע לעוברים ושבים. ילדים לקחו בשמחה. מבוגרים התלבטו. איש אחד, רזה, עמד שעה ארוכה וניהל דיאלוג עם הדיאטה שלו, שבסופה הכריע לטובת הסופגניה. אלה לא היו סופגניות ששוות את הדיאלוג, אבל הם לא סיפרו את זה לאיש הרזה.
אחרי חלוקת הסופגניות הייתה הדלקת נרות גדולה, ואחר כך הם התפזרו ברחבי השכונה כדי לרקוד ולשיר ולשמח. זה היה מוזר. הם שרו 'באו זרים למקדשי' ושרו 'הוי יוונים נקב-צו עלי' ושרו ניגון המיוחס לקרלין, ואורי הרגיש איך הוא מחזיק יד כאן ויד כאן אבל הוא לבדו בתוך כל ההמון הזה, וכל מה שהוא רצה לעשות זה לברוח משם.
אחרי שלשה שירים כל הסיפור הזה היה יותר מדי בשבילו, והוא יצא מהמעגל והתיישב בצד. כמובן ששילה ואליה יצאו גם הם והתיישבו בצד, אחד מימין ואחד משמאל, והניחו יד על כתפיו ושאלו אם זה מזכיר לו את אמא שלו, מה שהיה נורא פי כמה, ואורי נענע בראש ואמר 'לא, לא', ואז אמר 'אני צריך לשירותים', וניער אותם והלך.
הוא התיישב על גדר קטנה במרחק ראייה מהחבר'ה (כדי לא לפספס את האוטובוסים) וריחם על עצמו. הנה הוא, רות נפרדה אתמול ואמא שלו לא כאן והאחים שלו קטנים מדי ואבא שלו מחזיק יותר מדי על הכתפיים מכדי להפיל עליו עוד ילד שמנסה להתמודד עם העולם. הוא חשב על אבא שלו מדליק נרות עם רותם ועם נוגה, ובלית ברירה התחיל לבכות. בקטנה, אבל לבכות.
זה כנראה היה לא בקטנה, כי באיזשהו שלב הוא הרגיש יד על הכתף. "אמא אמרה לי לשאול אם אתה רוצה לביבות," אמר קול של ילד. הוא הרים את הראש וראה ילד קטן עם כיפה בוכרית עומד עם צלחת חד פעמית שכזו ובה שתי לביבות תפוחי אדמה מעוכות, ואמא שלו עומדת בכניסה לבית, מאחוריה בת שמחזיקה לה במכנסיים, ושתיהן מסתכלות עליו. "לא," אמר אורי, "תודה". "קח, קח," אמרה האמא של הילד. "חנוכה זה לא חג לבכות בו ככה. יאללה, זה לביבה זה לא סופגניה, אף אחד לא מת משתי לביבות".
האזכור של המוות היה יכול להיות צובט בלב, אבל זה לא היה. באופן מוזר, זה גם לא היה מנחם. זה היה – איזושהי הכרה, אולי, אישוש לזה שיש חיים בחוץ, חיים אחרים."תודה," אמר אורי. הוא ויתר על השאלה אם זה כשר או לא, וטעם את הלביבה. היא הייתה מאוד לביבה. פשוטה, קצת ספוגה מדי בשמן. מסוג הלביבות שנשארות אחרונות בצלחת. היא הייתה טעימה מאוד. הוא אכל אותה.
"אתה רוצה לשיר איתנו?" שאלה הילדה."לשיר מה?" שאל אורי."נר לי דקיק," אמרה הילדה. היא פצחה במחרוזת שירי חנוכה, נר לי דקיק, חנוכיה לי יש, ולסיום, מי ימלל בשני קולות יחד עם האח הגדול שלה. אמא שלהם עמדה מהצד וצפתה. אורי הצטרף בקטעים מסויימים. אחר כך הם נכנסו חזרה לבית. חנוכה שמח, אמרה אמא שלהם. חנוכה שמח, אמר אורי.
החבר'ה של הישיבה התעייפו, כנראה, ואחד הבחורים משיעור ו' עמד על הגדר ונתן דבר תורה לחנוכה. הוא פנה להמון העם שסבב בשוק, אבל היחידים שהקשיבו לו היו החבר'ה מהישיבה. זה היה קצת פתטי, אבל היה בזה איזושהו חסד. אורי חשב לעצמו – כמה מאמץ אנשים משקיעים כדי לשמח אנשים אחרים. הוא ראה את הסדקים, אבל עדיין היה בזה משהו יפה.
הוא ישב על הגדר, אכל לאט לאט את הלביבה השנייה שנותרה לו, וצפה בבחורים מתכנסים לסיבוב אחרון של ריקודים עם עצמם לפני שיעלו על האוטובוס ויחזרו אל הישיבה. בינו לבין עצמו התלבט אם יש לו כח לרדת מהגדר ולהצטרף לסיבוב האחרון, ובינתיים צפה בהם מרחוק שרים ורוקדים, ותופף לאיטו על הברך בקצב המנגינה.
קטגוריה: הרהורים
שש שנים
א.
פעם אחת הלכתי לבקר את שלום בצפת, בישיבה. עשיתי שם שבת נהדרת עם המון אנשים שלא הכרתי, ובלילה, מאוחר, הוא שאל אותי אם אני רוצה לקום לותיקין. למה שאקום לותיקין, שאלתי, והוא הביט בי מתפלא ואמר, בגלל הקידוש. ובבוקר שבת קמנו בחמש והלכנו לנו לבית כנסת קטן וחמוד מעל ישיבת ההסדר, אני ושלום (וגם בחור בשם יודל'ה, אני חושב), והתפללנו עם זקני צפת ואחר כך ישבנו לקידוש, ואכלנו קערות גדולות של צ'ולנט שנלקחו מסיר גדול שהיה שם, ושתינו ערק ושרנו שירי שבת בגרון ניחר, וכל הזקנים טפחו לו על הכתף והתעניינו בשלומו ומה השתנה מאז השבת שעברה, כאילו גם הוא חלק מהחבר'ה, אדם בן שבעים וחמש שקם לותיקין בשבת במשך חמישים השנים האחרונות.
ב.
יש חוט שנמתח בין אנשים. אני לא יודע להגיד את זה במילים אחרות, אבל יש חוט שנמתח בין אנשים, והוא רוטט כשהם נזכרים זה בזה ומסתבך, לפעמים, כשהם מסתבכים, ולפעמים הוא מתרחק ולפעמים מתקרב, וכאילו אין ביניהם כלום, הוא אדם לעצמו והוא אדם לעצמו, ובכל זאת יש ביניהם משהו.
מה אני זוכר בעצם, אני זוכר שזה היה שבועות. כיתה ה', כנראה. ליל שבועות בתלמוד תורה מורשה. חיפשתי חברותא וגם הוא חיפש חברותא. אני לא זוכר מי הציע למי ללמוד ביחד; לא היינו באותה כיתה, ומשום מה הייתה איזו איבה בין שתי הכיתות המקבילות, אבל כך יצא. וגם את זה אני לא יודע לתאר, אבל מי מכם שחווה פעם את הרגע שבו מילים שאתם אומרים מתקבלות על לב האדם האחר, ומילים שהאדם האחר מתקבלות על לבכם, יודע איזה רגע נדיר זה וכמה חסד יש בו.
אחר כך ראה אותי חבר אחר, מהכיתה שלי, ואמר משהו כמו אני לא מבין איך אתה חבר של שלום הזה, אני לא מבין מה אתה מוצא בו, ואפילו לא עניתי, כי בזתי לו ואמרתי בליבי, הוא חבר אמיתי, מסנדל תנ"כי עד קצה תלתל. אדם לשאת אותו בליבך, איך אתה לא רואה.
אני רוצה לכתוב על הדבר הזה, הדבר שלא נמצא באדם עצמו אלא ברווח שבינו ובין האנשים שסביבו, ואני לא מצליח. איך לקרוא לזה. מה להגיד על זה.
ג.
אולי צריך להגיד: הוא היה קצת אאוטסיידר בכל מקום אליו הגיע. תמיד קצת שונה. לא זר, לא אחר, רק שונה. כאילו משהו במסגרת לא מצליח לרבע אותו, ותלתל שובב מצליח להגיח פעם אחר פעם מקצה הקופסה שדוחסים אותו אליה. הוא היה קצת שונה בנוף של מורשה, קצת בבני צבי, הוא היה קומונר שלא עבר דקה אחת בתנועה, וערך עלון של תנועה שלא היה חלק ממנה, הוא היה שונה בירוחם, שונה בחיל הים ושונה בצפת. בכל מקום אליו הלך.
לפעמים הוא התהדר בזרות הזו; תמיד נהג לספר, למשל, איך התלמידים שפוגשים אותו במסע ישראלי מופתעים מהאדם שנגלה מאחורי הכיפה והפאות. לפעמים הזרות הזו כאבה לו. פעמים אחרות שמעתי אותו מתלונן על השירים ששמעו בגשר הספינה (כל כך הרבה שלמה ארצי, כל כך מעט מאיר אריאל), ופעם אחר פעם דיבר על זה שבעצם אין לו חבורה שהוא חלק ממנה (רק בסוף, ממש בסוף, אולי חצי שנה לפני הפיגוע, הזכיר שהוא הולך לארוחה עם החבורה של מדריכי מסע ישראלי, וידעתי שהוא מצא לו חבורה. אבל לא על זה רציתי לדבר). ולפעמים דיבר על זה בהקשר של זוגיות, והבטיח לי ולאמא שלו חגיגית – אם יהיה צורך, אני אסתפר ואוריד את הזקן הזה.
זה לא קרה.
כלומר הוא לא הוריד את הזקן. כן הסתפר, ממש רגע לפני ספירת העומר, וסידר את הזקן, ונעלב שאף אחד לא שם לב. אני בכלל לא פגשתי אותו מאז, הפגישה האחרונה שלנו הייתה ביום ההולדת שלי, חודש לפני כן, אבל האמת הייתה שקשה היה לשים לב, ובכל מקרה, אני לא יודע אם היה צורך.
ד.
לא הייתה לו חבורה אבל כמה אנשים אהבו אותו, אלוהים עֵדי. הלוואי עלי כל כך הרבה אנשים. כאילו היה בו מגע זהב שנגע בלב אנשים אחרים, ובכל מקום שעבר אסף לו אנשים שהלכו אחריו ושאהבו אותו. שיכולים היו להישבע בתלתלים שלו, בחיוך או בקטעי השירה שהדפיס ותלה על לוח המודעות. הוא אסף חברים וחברות כמו פרחים בזר, מתקשר אחרי שלשה חודשים, מתנצל; הייתי בשתי מסעות רצוף, מציע ללכת יחד לשבת איפשהו, ובדרך היינו פוגשים חבר והוא היה מאיר לפתע, מחייך, אומר לי – אתה מכיר את ידידיה? ידידיה מכיר אותך? הנה, תכירו. ואנחנו היינו מחליפים חיוכים נבוכים.
רק אחרי שהכל נגמר, פתאום פגשתי עוד ועוד חברים – אנשים מכל השנים שעבר, ומכל פינה שהיה בה, שאמרו – אה, גם אתה אהבת אותו מאוד?
כן, כולנו.
ה.
לא אפשר היה שלא לאהוב אותו, הלא אתם מבינים. לא מפני שהיה אדם מצחיק או חמוד, ולא מפני שהיה שמח כל כך עד שהיית נדבק בזה כולך, ולא בגלל השירים שהיה מזייף ולא בגלל השירים שהיה כותב. אני רוצה להגיד, לא אפשר היה שלא לאהוב אותו לא בגלל שהיה משמח אותנו, אלא בגלל שהיה שמח באמת, בלי קשר אלינו. בגלל שהיה הוא, וה'הוא' הזה פתח בי דברים שלא ידעתי לפתוח בלעדיו. לא אפשר היה שלא לאהוב אותו.
פעם, באחד מימי ההולדת שלי, הוא שמע שאני עצוב (הרי זה מקובל, להיות עצוב בימי הולדת), ובו ברגע (השעה הייתה שמונה בבוקר) נסע במיוחד מירוחם לירושלים, אסף רשת מתכת מההורים ונקניקיות שקנה בסופר מרקט, לקח איתו את שלומי ושני בלונים ולקח אותי לעינות תלם לחגוג לי יומולדת. ושם, ככה, מעל המעיין, העלה מדורה, הניח מעליה את הרשת, צלה את הנקניקיות, פתח בירה שלקח מהמקרר של ההורים, הניח לי זר חרציות על הראש ומול כמה מטיילים נדהמים התחיל לשיר היום יום הולדת, היום יום הולדת.
איך אפשר לא לאהוב.
ו.
או פעם אחרת, שנסע לצפון ופגש אותי עם החברים שלמדו איתי בישיבה באמצע טיול, בטבריה, והתיישב יחד עם כולנו לאכול פיצה, ולא אפשר היה לראות שאף אחד חוץ ממני נפגש בו בפעם הראשונה, בעצם. או הפעם ההיא שהופיע במסיבה שארגנתי בדירת הרווקים שלי, והתיידד עם כולם ופטפט עם כולם ונגוז.
ומה ברגעים האחרים. מה עם הרגעים שבהם עמד בכניסה למירון בל"ג בעומר וחילק שתייה לעוברים ושבים ועצר לפטפט עם כל מי שעבר שם. מה עם הריקודים שלו בחתונות. מה עם הפעם ההיא שמכר ארבעת המינים בכניסה לזופניק והתיידד שם עם כל המוכרים האחרים, מה עם הטיול ההוא בטרמפים לצפון שעלינו בו על רכב של שני סטלנים בדרך למסיבה באיזה קיבוץ והוא התיידד איתם (ועם הכלבה שלהם) עד סוף הנסיעה, ומה עם התלמידים במורשה, ומה עם התלמידים בבני צבי, ומה עם התלמידים במסע ישראל שהדריך והצטלם איתם לפייסבוק למרות שעדיין השתמש באותו פלאפון ישן ושמר איתם על קשר גם אחרי המסע. אדוות אחר אדוות של אנשים, גלים אחר גלים.
אנשים דיברו על איך היה דומה לנסיך הקטן ובאמת היה דומה לנסיך הקטן, אבל לא רק בראש הזהוב או בתמימות (הוא לא היה באמת תמים, אגב), אלא בזה שאי אפשר היה לכעוס עליו. לרגע, אולי, ומיד אחר כך להתרכך אל מול הלב הפתוח. כזה הוא היה.
ז.
מה היה. אני אפילו לא יודע. לפני שבועיים בערך נסעתי להורים שלי שבהר נוף ונסעתי דרך גבעת שאול וראיתי את החצר של ההורים שלו מהכביש, שלמעשה הייתה החצר שלו כי מעולם לא עזב את הבית ולעולם בעצם גם לא יעזוב, ולרגע רציתי לעצור בצד באורות מהבהבים לרוץ לנקוש על הדלת להתפרץ לחדר שלו להגיד הנה אתה כאן, הנה אתה כאן, ולשבת איתו ליד שולחן המטבח ולשתות בירה ולדבר סתם דיבורים של מה בכך, מה שלומך, להראות תמונות של שי מוחאת כפיים, לצחוק קצת ביחד. אבל המשכתי לנסוע והכיווץ בלב היה חד כל כך עד שחשבתי שמשהו נקרע, וככה פתאום ליד רמי לוי לא התאפקתי עוד ופרצתי בבכי.
ככה זה תמיד, הלא. גל מתנפץ על הלב ופתאום הכל מציף, ואני בוכה בשברי מילים. איפה אתה איפה אתה למה אתה לא כאן איפה אתה, לעזאזל, ואומר מה עשיתי, למה ככה, ובוכה, איזה מין דבר מוזר ולא הוגן זה שחלק מהנפש שלך בידי אדם אחר וכשהוא הולך גם משהו ממנה הולך ומשאיר אחריו חור.
ח.
אוף, איך שאני בוכה עכשיו. אני נזכר ובוכה, כותב ובוכה. ורוצה לספר איך הוא אהב את המשפחה שלו, ואיך הוא אהב את הדודות והדודים שלו, ובגאווה משפחתית סיפר שבן דוד שלו כאן (למד בירוחם אם אני לא טועה) ודודה שלו אמרה לו ככה (משהו שקשור לבנות שלומדות באולפנת רעיה, שאי אפשר לשדך לו, או שאפשר לשדך לו את כולן, ואולי זו הייתה בת דודה בכלל, אני כבר לא זוכר).
בתוך שאני כותב אני מרגיש איך אהבתי אותו. כלומר, איך עדיין. וכשנפל, כאילו החוט שבחזה שלי שנמשך אחריו הלך ונמתח. ואולי לא בלשון עבר, אלא בהווה. בכל זמן שעובד, בכל דקה, בכל שנה שעוברת הוא עודנו נופל ואני עודני נמשך, והוא נופל ונופל אל התהום הגדולה והחוט נמתח ונמתח ונמתח ומושך לי את הלב אחריו, ואני כאן והוא שם, הולך ונופל, הולך ומתרחק למרחק שכבר אין היד משגת.
אני מתגעגע כל כך הרבה ונאחז שוב ושוב בדברים הקטנים, בסיפורים שאי אפשר לספר מרוב שהם קטנים, בתנועות של פרק כף היד אני נאחז. בשברי משפטים. בהודעות ששלח לי פעם והן מגובות משום מה במייל הישן שלי. בכל הדברים האלה אני נאחז כדי לצוף מעל התהום הזו שפעורה בי ובה הוא נופל לנצח. איזה מין דבר זה, געגוע שהוא כמו ים, מכה בך בגלים קטנים אחר גלים קטנים ופרוש בכל מקום סביבך עד האופק.
ט.
מה אני רוצה לומר ולמי, אינני יודע. רק להגיד שהיה כאן אדם פעם, שהיה לו זקן מדובלל (רוב הזמן) ומכנסי ג'ינס גזורים, סנדלים תנ"כיות ואור בעיניים. שהוא היה אהוב ועדיין הוא נאהב, וגם אני אהבתי אותו מאוד. שהוא הבליח בחיים שלי כמו אור ואחר כך נעלם. שקראתי לבת שלי על שמו ושעדיין אני מצליח רק לכתוב אבל כבר שש שנים שאני לא מצליח לדבר בו, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.
ולהגיד גם שאולי הוא עצמו נעלם אבל הדבר הזה שהיה בינו ובין אנשים אחרים נשאר אחריו כאן בעולם הזה, נוכח, מרחף בחלל שבינינו, כמו חותם כמו טביעת רגל, ושכל הלבבות שפגש בהם עודם נמשכים אחריו.
וגם שאני כל כך, כל כך, מתגעגע.
דברים שכתבתי בשנים הקודמות:
תעביר את המלח | לפרשת ויקהל
כל יום שישי רבנו. מה זה רבנו, בצדק רבנו. ביום חמישי הבחור חזר הביתה שיכור. עכשיו מילא שיכור, גם אני שותה לפעמים, אבל שיכור בשתיים בלילה כשסיכמנו שהוא חוזר בתשע, אחרי שכל הערב הייתי עם הקטן צורח כאן עם שיניים שיוצאות והפלאפון שלו לא זמין, לא מתקלח, מסריח מאלכוהול, מניח ראש על הכרית, נרדם. ואני שוכבת ערה, כועסת כמו שלא כעסתי עליו בחיים. לרגע שקלתי להעיר אותו רק כדי לצעוק עליו, אחר כך ויתרתי, שכבתי שם בחושך וניסיתי להירגע.
בבוקר הוא אמר לי יפיתי, סליחה. ככה הוא קורא לי כשאני כועסת. יפיתי. הוא לא שם לב לזה בכלל. יפיתוש זה כשהוא אוהב, יפיתי זה כשהוא מתנצל. יפיתי, סליחה, לא התכוונתי, לא שמתי לב לשעה, יפיתי, היינו באיזה מקום מתחת לאדמה ולא הייתה שם קליטה, סליחה סליחה, הנה אני אקח את אוהדוש לגן, והוא מחייך לאוהד ועושה פרצופים מצחיקים, כאילו אם יהיה נחמד לאוהד אני אחייך והכל יתפוגג. ובאמת חייכתי, כי אני אוהבת את אוהד, אבל כעסתי עליו מאוד.
אני יודעת מה תגידו, הוא התנצל, תסלחי לו, כזה איש חמוד. באמת איש חמוד, מה אגיד, התחתנתי איתו, אבל זה שהוא חמוד זה לא פותר אותו מאחריות, לא? ואני אגיד לכם עוד משהו, זו לא הפעם הראשונה. אז מה, כל פעם הוא יעשה את אותה הטעות, כל פעם הוא יתנצל, ובכל פעם אני אמורה לסלוח לו שוב?
אולי כן.
איזה דבר מוזר זה אהבה, אני רוצה להגיד. באמת, איזה דבר מוזר. את מתאהבת בגיל עשרים ושש וחושבת שהדבר הזה, שהרגש הזה ישאר אצלך כל החיים, אבל הוא לא. הוא רק הבסיס, היסודות אי שם בקרקעית, ופתאום על הרגש הזה מתחילים להיווצר רגשות אחרים. אני כל כך אוהבת אותו אז אני כל כך כועסת על זה שהוא שכח שקבענו לחגוג ביחד. אני כל כך אוהבת אז מפחדת שיפגע. והכעס לא נעלם, הוא נצבר שם, והפחד לא נעלם, גם הוא נצבר. וההבנה שהוא אנושי, שהוא לא מושלם, גם זה נצבר. הכל נצבר. שום דבר לא נשכח. וכשאני אוהבת אותו עכשיו זו אהבה אחרת לגמרי מגיל עשרים ושש. וגם הכעס, הרי.
כל יום שישי דיברנו מילים של כלום. לא פתחנו את הנושא. תעביר לי את המלח. תדליק בויילר. בוא תעזור לי עם הכביסה. זו אהבה? אני מתייחסת אליו, זה אומר שאני סולחת? הוא שואל אם אפשר לעזור עם החלות, או עם המיחם, או עם לגהץ להכין נרות לערוך את השולחן טוב טוב הנה רק אל תדרכי איפה שרטוב אבל בכיף, לחמם לך את המגבות? והלילה האחרון ריחף מעלינו כמו נשר מעל נבלה.
התנהגנו כאילו כלום לא קרה, אבל הרי זה לא באמת ככה, נכון? פתאום כל מילה מלאה באלף משמעויות. 'לחמם לך את המגבות' זה 'אני אוהב אותך, תסלחי לי'. לענות 'לא, לא צריך, אני אסתדר לבד' זה 'אני עדיין כועסת עליך'. 'תרתיח מים לקפה' זה 'אולי נשב ביחד, נרגיש איזה יחד לרגע' ו'תעביר לי את העיתון' זה 'אני לא הולכת להתייחס אליך בדקות הקרובות'. הכל טעון, הכל עמוס. אבל ביחד עם זה, מה אתם יודעים, ביחד עם השגרה גם מערכת היחסים שלנו חוזרת לאט לאט למסלול.
(ופעם שמעתי מישהו אומר את זה על פרשת ויקהל, קצת עם אלוהים ועם ישראל. פרשה לפני זה בני ישראל בגדו באלוהים בחטא העגל, ובפרשה שלאחריה אנחנו ממשיכים כאילו כלום לא קרה, באיזו רשימה מונוטונית שכבר שמענו את כולה בפרשיות שלפני חטא העגל. אבל מה אני אגיד, לפני חטא העגל זו הייתה סתם, רשימת דברים לעשות. ואחרי חטא העגל זה אלף משמעויות אחרת, של בקשת סליחה ושל מאמץ, גם מצד בני ישראל וגם מהצד של אלוהים, לנסות לחזור לשגרה ולהמשיך הלאה)
זה מוזר, אבל בערב כבר שכחתי שכעסתי עליו. ישבנו לשולחן והוא עשה קידוש ואחר כך נישק את אוהד בראש, וכל הכעס שלי התפוגג, פשוט התפוגג, ובלי לשים לב חייכתי אליו. והוא חייך אלי בחזרה. ואני ידעתי שהוא חושב 'הנה היא סלחה לי', אז מהר אמרתי שלא תחשוב שסלחתי לך, שלא תחשוב שהנה חזרנו לשגרה והכל הכל בסדר הכל מושלם הנה האישה היפה שלי משלבת רגל על רגל קוראת עיתון. עדיין אתה צריך לבקש סליחה ולהתחרט, ועדיין אתה צריך לסגת אחורה ובפעם הבאה פשוט לחזור הביתה לפני שמתחילים לשתות, ועדיין יש לי בלב עליך ואתה צריך לכפר על מה שעשית, אבל מה אני אעשה.
ולא אמרתי לו 'מה אני אעשה ואני אוהבת אותך', אבל זו הייתה האמת. והוא הבין את זה. ואני הבנתי שהוא הבין. והוא הבין שאני הבנתי. והוא שאל, אחרי כל זה, אפשר להביא לך מרק? ואני שמעתי 'אפשר לעשות לך טוב כי אני אוהב אותך?' ואמרתי כן, כן, כי מה אני אעשה, אני אוהבת אותו למרות שהוא כזה, ונראה לי שהוא אוהב אותי למרות שאני כזו, ונראה לי שבסך הכל הזוגיות שלנו תהיה בסדר.
שמות | לפרשת שמות
א.
תינוק צורח את נשמתו על גדות הנילוס. כשהייתי קטן חשבתי שהנילוס הוא נהר קטן, נהרון. אולי ברוחב של הירדן. מקום שבו יכולה תיבה קטנה לשוט על היאור הזך. לא דמיינתי לעצמי משהו רחב כמו הכביש מתחת לבית. כפול שלש. כפול ארבע. נהר שהרוחב שלו הוא כמו מהבית שלי עד לבית הספר. שזורם אל הים התיכון. זה לא עלה בדעתי בכלל. ובכל זאת. נילוס. תינוק. קני סוף. צרחות עד לב השמיים.
ב.
כי אם לא צרחות, איך היא הייתה שומעת.
אולי היה שם שקט, אתם יודעים מה. תיבה. נהר. שקט. שקט מצמרר. פחד אלוהים השקט הזה. אלף צרחות ולא שקט אחד.
ג.
אני חושב על יוכבד. אלוהים שישמור עלינו, יוכבד. זה סיפור מהשואה הסיפור הזה. שלשה חודשים להחביא את הילד במרתף, ואחר כך להניח אותו בתיבה, לשלוח את מרים לתצפת. לקוות, כל כך לקוות. ומה היא תעשה אם הוא יסחף לנילוס? ומה היא תעשה אם ימצא אותו חייל? אדם עני? אני רועד מפחד כששי מטפסת על מתקנים בגינה. אני מתפלל על הילדה שלי כל בוקר וכל לילה. מתעורר לפעמים בשלש לפנות בוקר כי אולי היא בוכה. אני לא רוצה לדמיין מה עבר על יוכבד.
ד.
מרים מבינה, נכון? בגיל שבע היא עומדת על הנילוס ומסתכלת על התיבה. היא לא ניגשת, כי לגשת פירושו לקחת אחריות. אף אחד לא מתקרב לתיבה כשיש לידה ילדה בת שבע. מצד שני, כמה אפשר להרחיק. איזה עמדה זו, להביט מרחוק, לדעת שאם יקרה משהו, אולי לא תוכלי לעשות כלום. היא מבינה את זה? היא סקרנית? היא דואגת? היא מצפה?
ה.
בת פרעה יורדת להתרחץ כשהיא שומעת צרחות. היא מבקשת את התיבה, היא מביטה בו: ילד בוכה. כנראה נימול. מילדי העברים, כמובן.
היא חומלת.
אבל עוד לפני שהיא חומלת, היא לבד. ולפני שהיא לבד, היא רוצה בן. ולפני שהיא רוצה בן, יש בה חלל שמבקש להתמלא ואין לה מנוחה, לבת פרעה. אף אחד לא מציק לבת המלך אבל לפעמים, באירועים חגיגיים, מביטות בה הדודות המצקצקות (כי הרי לכולם יש) ואומרות נו, נו. בת פרעה הזו, מה יהיה איתה. והנה בן. והיא חומלת עליו, כי איך אפשר לראות תינוק בן שלשה חודשים ולא להרגיש את ההתקמרות הזו בלב. את הרצון לגונן.
איזה אירוני זה; להיות בתו של האדם שרוצה להשמיד את התינוק, ולהציל אותו.
ו.
אני חושב על מרים ברגע הזה. מביטה מרחוק. היא יודעת שזו בת פרעה. הפוליטיקה פרושה בפניה. מה הדבר הנכון לעשות? היא מנסה לפענח את המבטים: היא שמחה? היא כועסת? היא מתגעגעת? יש לה אור על פניה? האם הילד הולך לתניני היאור? ילך להיות עבד המלך? מה עומד לקרות? היא רצה רצה רצה דרך הסבך, מגיעה לבת פרעה, מתנשמת, אומרת, את רוצה, את רוצה אולי מינקת עבריה?
וכבר אין כאן ברירה לבת פרעה. היא קיבלה על עצמה את התפקיד. היא שולחת את מרים, אומרת לה ללכת להביא. ומרים רצה.
ז.
לפעמים אנחנו חושבים שנביאים (ונביאות) הם נביאים בגלל שהם יודעים מה יקרה בעתיד, אבל נביאים הם נביאים לא פחות בגלל שהם קובעים מה יקרה בעתיד. ולמרות שזה נשמע אותו הדבר, זה לא.
ח.
יוכבד מגיעה והיא מינקת הילד. למעשה היא הופכת להיות אמא שלו. היא מגדלת אותו. היא מיניקה אותו. מחליפה לו. מחבקת אותו. האם היא אומרת לו 'אני אמא שלך'? האם היא מסתתרת מאחורי מסכת התפקיד? מה הוא יודע, התינוק? האם יש לו שם, ברגעים האלה? אולי שם־בטן?
ט.
אחרי שהוא גדל הוא מוחזר לבת פרעה. היא מאמצת אותו. היא קוראת לו משה. וגם אם היה לו שם לפני כן, הוא נמחק. השם 'משה' הופך להיות השם שלו, ומשה הופך להיות בנה החורג של בת פרעה. היא אמא שלו. היא משכיבה אותו לישון בלילה, מספרת לו סיפור לילה טוב. האם היא מספרת לו את האמת? מי מספר לו את האמת, לילד הזה? איך הוא יודע מי הוא? האם אי פעם הוא ידע, בעצם? כמה שנים אחר כך הוא יעמוד מול הסנה הבוער ויתבונן בו. אלוהים יגיד לו 'אני אלוהי אביך' וישלח אותו לתפקיד, אבל משה יתנגד. הוא יגיד שהוא לא האיש הנכון. האם הוא האיש הנכון? לאן הוא שייך בעצם, הנווד הזה בארץ מדין? מי ההורים שלו?
י.
אולי שמו האמיתי לא משנה, כמו ששאלת 'מי בעצם ההורים שלו' לא באמת משנה. כלומר היא משנה, כן, היא כתובה, אבל בעומק היא לא משנה. לכן התורה כותבת 'איש מבית לוי' ולא 'עמרם', ו'בת לוי' ולא 'יוכבד', ו'אחותו' ולא מרים, ו'בת פרעה' ולא בתיה. כי מי בעצם הורי הילד, מאיפה הוא בא, מהם שורשיו, זו שאלה לא חשובה כאן. עדיין לא חשובה. אולי לנצח לא חשובה. רק דבר אחד חשוב. שם אחד.
קוראים לו משה. כי מן המים משיתהו. מה זה אם לא אליק שנולד מן הים. הילד נטול ההיסטוריה, שילדותו התחילה בנילוס. אבל זה יותר מזה, כי הילד הזה, שהולך להיות נביא ולוחם ומנהיג וגואל, קרוי כל הזמן על שם רגע של חמלה. איזה דבר יפה זה, בחיי.
משהו על תכנון מראש, ויומיים אחרונים להרשמה
סיפור. פעם אחת מישהי אחת רצתה להתחתן עם מישהו אחד. הם אהבו אחת את השני והכירו אחד את השנייה די זמן, ובכל זאת היו להם עיכובים, כי הוא היה בן תשע עשרה והיא בת עשרים, וכולם (ההורים, החברים, הדודה מהאירועים המשפחתיים שאף אחד לא זוכר איך קוראים לה) אמרו שזה מוקדם מדי, ושזה יהרוס להם את הצבא ואת הלימודים ואת הישיבה (כי הייתה שם ישיבה, באמת), והם הלכו לחבר אחד שלהם שהוא חכם ויודע, ושאלו אותו אם להתחתן בגיל הזה שהוא מוקדם ואולי זה לא הזמן הנכון.
והאיש ההוא אמר להם את האמת. ומה שהוא אמר להם היה שלדברים הגדולים בחיים אף פעם אין זמן נכון. אנחנו מתכננים מתכננים אבל הזמן גדול עלינו. מה אתם חושבים, הוא אמר, שאחרי הלימודים החיים נגמרים? אין מחירים שמשלמים על תכנון חתונה בגיל עשרים ושבע? בטח שיש. ועל ילדים לא משלמים מחירים? משלמים, וטוב שמשלמים. אם אתם לא משלמים מחיר זה אומר שאתם לא מושקעים מספיק.
אבל זו אמת גדולה וצריך להגיד אותה; לדברים הגדולים בחיים אין זמן נכון, ואי אפשר לתכנן את החיים כמו שהיינו רוצים, ואם התמזל מזלכם ומצאתם זוגיות שהיא טובה ונעים בה, חבל לוותר עליה בשביל משהו אמורפי כמו שירות משמעותי.
זה הסיפור. מישהו סיפר לי אותו לפני כמה חודשים ואני נזכרתי בעצמי כי ככה אנחנו, בני אדם שנזכרים בעצמנו. ונזכרתי נניח איך היה קשה לי דברים מסויימים בחיים שהם אישיים, וגם משהו אחד שהוא לא אישי והוא לסיים את התואר. איך נאבקתי לסיים את התואר הזה, אלוהים יודע. בשיניים נלחמתי. קורסי קיץ ויום שלם בסמסטר א' שנסעתי הלוך וחזור בשביל קורס אחד ועבודות שישבתי וכתבתי תוך שאני מחזיק את שי על הידיים. ואחרי שהסתיים הכל התיישבתי לסכם מה אירע.
ומה שקרה, מה שבאמת קרה, היה פרפקציוניזם. אני יודע, אומרים תמיד שזו התכונה־הרעה הקלישאתית של ראיונות העבודה. בחצי אירוניה אומרים את זה, כי הרי מה רע בפרפקציוניזם. אבל פרפקציוניזם זו אכן תכונה רעה. באמת רעה. היא לא רעה בפני עצמה, ואדרבה, העולם צריך אנשים כאלה שמחפשים את השלמות בכל דבר, ובכל זאת – זו תכונה רעה. ממש. מפני שהיא גורמת לך לחשוב ששווה לדחות קצת את ההגשה רק בשביל להגיש עבודה מושלמת, או שכדאי למצוא את המסלול המושלם לפני שמתחילים להשקיע בשוק ההון (למשל), והיא מתעלמת מהמחיר הגדול והשקוף שלה – שפרפקציוניזם לוקח זמן. שהניסיון להתחתן בזמן המושלם יכול גם להיכשל, ולמצוא שלא נתחתן אף פעם. שתכנון ילודה יכול להשתבש באלף אמצעים שונים, וכן הלאה וכן הלאה.
למה כתבתי את כל זה. אני לא יודע. ביום ראשון רציתי לכתוב איזה פוסט מושלם שכזה שיגיד לאנשים שההרשמה לסדנה של אלול מסתיימת ביום חמישי ושכדאי להירשם, ושזו סדנה שבה ננסה לעצור רגע את השטף של השגרה ולהתבונן על החיים שלנו בכנות ובישירות. זה מה שרציתי לכתוב ביום ראשון, והיום כבר יום רביעי ואת הפוסט ההוא לא כתבתי. למה לא כתבתי, כי ככה אנחנו. משלמים בזמן על הניסיון להנדס בשלמות את החיים שלנו. הנה עבר כבר שבוע שלם באוגוסט. אין לי מושג מה עשיתי בו. הימים עברו כדרך שימים עוברים. אלה החיים.
(לינק לפרטים והרשמה כאן: https://app.icount.co.il/m/67cb9 . ההרשמה נסגרת, כאמור, מחר)
הכריכה האחורית 