אחרי

מוצאי שבת. אני מוצא את עצמי יושב ליד שולחן המטבח, שותה קפה מר עד לשד העצמות ובוהה בעיתון של יום שישי שעדיין לא הספקתי לקרוא. אני חושב על כל הטלפונים הלא-צפויים, על הריקודים האינסופיים, על חבר שלי ששלח הודעה לאקסית שלו למרות שידע שזו טעות. בכל זאת שלח, עכשיו הוא מתנצל. היא מתנצלת. העולם מנסה לסדר את עצמו מחדש.

אני יכול להבין את החבר שלי. כי חצי שנה אחרי שנפרדו ואחרי שהיה משוכנע שזו ההחלטה הנכונה, וכל הפרמטרים הצביעו על צדקתה של ההחלטה, פתאום שתה קצת והלב שלו התעורר. לאמור: פתאום נזכר שיש לו לב. וכל זה טוב ויפה לפורים, אבל איך מתמודדים בימות החול עם איזה גוף שרוצה את שלו ועם הלב שמבקש את המעיין.

אינני יודע. אני יושב ליד השולחן והראש מונח על היד. הבוקר היה חם, אבל קצת קר עכשיו בירושלים. חושב; כמה קשים הם רגעי הפיכחון. הרגע שבו חוזר השכל ומנסה לייצב את עצמו. הרגע שבו אתה חוזר לחשוב על עצמך במקום להיות עצמך. הרגע שבו אתה מביט ברחוב ומבין מה קורה, והעולם נראה לך הגיוני ונורמלי.

שהרי לרגע אחד עצרנו כולנו והבטנו בעצמינו. לרגע יכולנו לראות שבעצם דבר מוזר מאוד הם החיים האלה, למין צבעיהם של משחות השיניים ועד ההלכה והדת והבגדים והלאום. זה משמעותו הפשוטה של המושג 'עלמא דשקרא': העולם, הוא עצמו שקר. לרגע ראינו את העולם כפי שהוא באמת: שסך הכל זה עולם משונה מאוד ופשוט מאוד, ומתחת לכל המושגים האנושיים ומכאובי הדעת מסתתרים איזו מוזרוּת גדולה, פליאה אינסופית וגעגוע שאין לו פָּנים.

וגם אם מחר ישכח הכל, עדיין יש איזו התגלות ברגע האחד הזה, ויש בו מן החסד.

________
(קורס מקוון חדש שלי, 'יסודות הטקסט', כאן)

מודעות פרסומת

לעוף מכאן | לפורים

אולי הדימוי הכי טוב שאפשר לתת לתחושה הזו בפורים הוא התחושה של להיות החבר של מלך הכיתה, או החברה של מלכת הכיתה, ואולי אפילו להיות מלכת הכיתה עצמה, במקרים מסויימים. זו שהולכת עם זוג החברות שלה לכל מקום, והן מצחקקות מבדיחות שלה ומראות לה סלפי ונהנות מההילה שלה. אני לא מתכוון להגיד 'מלך הכיתה' במובן השלילי, אלא במובן של האדם שניצב באמצע ונהנה מהכח שהחברה משדרת אליו. לא הייתי אף פעם מלך הכיתה ולא החבר הכי טוב שלו. אני יכול רק לתאר לעצמי את התחושה: זו תחושה טובה, בגדול, תחושה שיש בה הצלחה וקצת התנשאות ואולי, אפשר לומר, אולי אפילו שמחה, ומתחת לה יש אֵימה כמעט־טהורה.

האֵימה הזו נמצאת שם תמיד, מפני שיש משהו במעמד הזה, מעמד מלכת הכיתה או החברות שלה, שהוא כל כך עדין עד שהוא תמיד קרוב ליפול. משהו תמיד יכול להשתבש. מישהו יכול לערער על המעמד הזה, או שמלך הכיתה יכול שלא להטות חסד לרגע, וההילה תתנפץ על הקרקע הרגילה, היומיומית, של המציאות. זה רגע מביך מאוד: לא רק בגלל המחשבה שיראו אותי כפי שאני, כלומר, כמו כולם, אלא גם בגלל רגע הנפילה, שהוא תמיד מלחיץ יותר ומפחיד יותר מאשר הנפילה עצמה. תחושת האושר מתערבלת תמיד עם הפחד ליפול, ויוצרת איזשהו לחץ בנפש שמחפש מקום להתפרץ.

אני חושב שזו תחושה דומה מאוד לתחושה שאוחזת בי תמיד בפורים: קודם כל, הרצון למצות אותו. לחגוג אותו. להתפרע אותו. שהוא יהיה הכי שאפשר, הכי גדול, הכי וואו, הכי שיכרון חושים, הכי אינסוף חוויות, ומתחת לזה החשש התמידי שזה לא יהיה ככה. שזה לא יקרה, שהפורים לא יעמוד בבילדאפ של עצמו ויתרסק על קרקע המציאות. אבל זו עדיין לא אימה. פורים סתמי הוא פורים סתמי, הוא לא פורים 'מפחיד'. האימה שנמצאת בפורים נמצאת שכבה אחת מתחת לשניהם; ברצון להיות אני, או בפחד להיות אני, או (כמו שאני חושד יותר ויותר לאחרונה), בזהות שיש בין הרצון הזה ובין הפחד הזה.

כשאני אומר 'הזהות הזו', אני לא מתכוון שהרצון להיות אני והפחד הוא אותו הדבר. אני מתכוון לזה שהרצון להיות אני, כלומר, חופשי מדאגות, עושה מה שאני רוצה, לא חושב על העבר או על העתיד, חופשי, כרוך תמיד בפחד מלהיות אני. לא רק במובן הפשוט, שבו החברה או אנשים סביבי נפגעים או מגיבים בצורה שלילית לחופש שלי ולהתנהגות שלי, אלא אפילו ברובד שביני ובין עצמי: הרצון להיות מי שאני כרוך בהרבה מאוד מאמץ לעשות מה שאני רוצה, המאמץ שלא להתאמץ, והמאמץ הזה כרוך תמיד בחשש ליפול. בחשש לא להצליח. בחשש לצאת נלעג: להקיא, להתקשר לאדם הלא נכון, להגיד את המילים הלא נכונות. החשש להיות כמו מלך הכיתה שמספר בדיחה אבל אף אחד לא צוחק.

פחד אלוהים.

הרבה חברים שלי בורחים מהחג הזה למקומות אחרים. לסיני, נניח. לצרפת. לערים אחרות ברחבי הארץ שלא דורשות את אותו מאמץ פורימי כמעט על אנושי; המאמץ לשמוח בכח, המאמץ להשתכר, להתחפש, לספר בדיחות, לצחוק. פורים אמיתי, הם אומרים, הוא פורים שבו אני לא מנסה לשמוח. לא מנסה לחגוג את החג הזה כמו שמנסים לחגוג אותו. אני יושב בבית, קורא קצת, שותה יין לצאת ידי חובה ומחכה שכל הסיוט הזה יעבור. וזה יקרה בסוף, הסיוט יעבור בשקט, בבית, בלי אנשים, בטיול, לכל היותר, אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא שפורים אף פעם לא יעמוד בבילדאפ של עצמו, מפני שאין לו בילדאפ. הוא אף פעם לא יהיה משהו, מפני שהוא אפילו לא מנסה. זה כמו להיות הילד שתמיד חושש לספר בדיחה, בגלל שהוא לא יודע אם מישהו יצחק. הוא לא יפול, זה נכון, אבל גם ההמראה לא תקרה.

אין לי פתרון לכל הסיפור הזה. אני כן חושב שהמאמץ שווה את זה בדרך כלל, אבל גם מכיר את התחושה הנוראית כשזה לא עובד: לשבת בבית בליל פורים כי לא מצאנו מסיבה, או כי אין כח למסיבה, היא תחושה קשה הרבה יותר מאשר להגיד 'אני מחוץ למשחק הזה'. אני מבין את אלה שאומרים 'טוב, נו, נעשה כאילו', ואת אלה שפורשים, את אלה שאומרים 'לא, אל תשתה עוד כוס יין', וכן הלאה. זה מובן, באמת. כשמנסים להמריא, ההתרסקות כואבת הרבה יותר. אבל היי, אפשר להיות מלך ליום אחד. לפעמים המלך מטה את שרביט הזהב. כשמנסים להמריא ומצליחים להמריא, אפשר לעוף.

(חג שמח  )

איך יהיה לך אכפת | לפרשת תרומה

א.
לפני זמן מה, כמה שנים, העברתי סדנת כתיבה איפשהו בארץ. זו הייתה סדנה מוצלחת, גם לדעתי, גם לדעת המשתתפים והמשתתפות כולם – למעט אחד. בחור אחד שהשתתף בסדנה ומההתחלה – אפילו עוד לפני המפגש הראשון – העביר ביקורת על הסדנה, התכנים שלה, הקבוצה ובעצם הכל. אני אדם, לא עסק, ומשתדל להיות אדם נחמד בסך הכל, ולכן אחרי כמה מפגשים פניתי אליו ואמרתי היי, כפרה עליך, אם לא טוב לך – אתה יכול לפרוש ואני אחזיר לך את הכסף.

הוא חשב על זה עוד שני מפגשים, ואז אמר כן, יודע מה, סבבה, ממילא לא סדנה כזו טובה (אשכרה, באלו המילים), אני אפרוש ואשמח שתחזיר לי את הכסף. טוב, אמרתי. הוא פרש ואני הלכתי לחפש את הקבלה ששלחתי, כדי לבדוק כמה בדיוק הוא שילם ולאן צריך להחזיר את הכסף. בקיצור, אני מהפך, מחפש, לא מוצא. הלכתי לשאול אותו, אמר בביטחון – כן, שילמתי את הסכום המלא. שוב אני בודק בחשבון הבנק – לא מוצא כלום. ביקשתי ממנו אישור העברה או אסמכתא, הלך בעצמו לבדוק, ואז אמר כן, יודע מה, בעצם לא שילמתי. לא יכולתי לשלם על ההתחלה ואמרת שזה בסדר שאשלם חודש אחר כך, וזה לא קרה. באנחת רווחה אמרתי לו תודה רבה ושלום שלום, ונפרדנו כידידים.

ב.
שברתי על זה את הראש אחר כך, בניסיון להבין מה קורה בדיוק ולמה כשאדם לא משלם כלום הוא מאוד ביקורתי כלפי סדנה (שהוא לא שילם עליה!) וכשמישהו משלם, הוא נהנה ומרגיש שהסדנה הייתה טובה. והתשובה, אני חושב, נמצאת בקטע קטן של עוזי וייל.

יש קטע קטן של עוזי וייל (יובא בתגובות אם אמצא אותו) שבו הוא מספר איך הוא בילה ערב באיזה פאב אי שם בדרום קרוליינה, צופה במשחק פוטבול בין שתי קבוצות שלא אכפת לו לא מהן ולא מהמשחק ודי משתעמם, וכך עד שמי שישב לידו על הבר אמר לו – חמש דולר על הכחולים! והוא אמר – חמש דולר על האדומים! וכך העבירו ערב שלם במתח, בעידוד, בקריאות גנאי ובשירי אוהדים, על שתי קבוצות שלאף אחד לא היה אכפת מהן, רק בגלל חמשה דולרים.

ג.
אתם מבינים, כשמישהו מסכן את הכסף שלו, אכפת לו. הוא מעורב. כשמישהו משלם חמשת אלפים שקלים לנופש הכל כלול, הוא מנצל עד הסוף את ה'הכל כלול', וגם אצלי, בסדנאות, כשמישהו משלם כסף, הוא אומר לעצמו – שילמתי, אני אקח חלק. אני אשאל, אתעניין, אשלח קטעים למישוב אישי, אשקיע בכתיבה ואשקיע במשוב. כשמישהו לא משלם, הוא אומר לעצמו – טוב, לא שילמתי. אפשר לאחר. אפשר לחפף. לא צריך להתאמץ. וגם אם הוא מגיע בזמן ולא מחפף והכל בסדר, הוא עדיין, באיזו עמדת בחינה שכזו; הוא מתבונן מבחוץ, תוהה אם זה טוב, רע, לקחת חלק, לא לקחת חלק. מי יודע? ובעמדה הזו, אף פעם אי אפשר לדעת באמת.

ד.
ולכן אצלנו, בפרשה, אלוהים מבקש מבני ישראל לקחת לו תרומה. וזה מוזר, מפני שתרומה נותנים, לא לוקחים (כן, אני מכיר את הפרשנות הפילולוגית / לשונית, תנוחו). אבל אלוהים יודע היטב שמי שנותן כסף, מי שמתנדב, מי שמשקיע – נכנס פנימה, והדברים הופכים להיות לו משמעותיים, והמשכן יהפוך להיות המקום שהוא (גם) שלו. הוא נותן תרומה, אבל למעשה הוא לוקח חלק. ומי שלא שם כסף, ולא משקיע זמן או מאמץ, ורק מגיע בסוף כדי לראות את המשכן ולהגיד 'וואלה, דווקא יצא יפה', אף פעם לא יצליח להיכנס פנימה.

ה.
ופעם אחת (עוד סיפור לסיום) חבר שלי, נקרא לו אורי, בא לחבר אחר, נקרא לו עומר, וביקש ממנו עצה. הוא שאל למה הוא לא מצליח להתאהב. כלומר למה יש בנות בעולם, והוא נמשך אליהן, אבל כשהם יוצאים – שום דבר לא קורה אצלו בנפש. ועומר חשב על זה קצת ושאל אם הוא מתחיל איתן או הן מתחילות איתו (אפילו בעקיפין, דרך חברה), והחבר שלי, שהוא גבר נאה ומשכיל ועם עבודה טובה, אמר שהן מתחילות איתו או שזה בליינדייט. ועומר סיפר לו את כל הסיפור שכתבתי למעלה, על הלקוחות והעסקים, ואז אמר –

אתה, אורי, אתה כמו הלקוח הזה. הן מתחילות איתך ואתה יושב ומחכה שירשימו אותך. והן מרשימות, זה ברור, אבל אתה לא עושה שום תנועה אליהן. אני מתכוון, בנפש. אז איך תתאהב ככה אם הלב שלך יושב רגל על רגל ומחכה שיגישו לו מנה מושלמת? ברור שזה לא יעבוד, בנאדם. לך תתחיל בעצמך עם מישהי ותחכה שהיא תגיד לך לא, ותראה איך אתה מתאהב בה במקום.

ו.
וזה, איך לומר, נכון גם על הרבה דברים אחרים בעולם.
_______
בתמונה: ספויילר.

לא בתמונה: הקורס המקוון שלי, עקרונות הבסיס של הסטוריטלינג, שמתחיל בעוד שבוע ויומיים. פרטים אצלי בפרטי או כאן.

ותפול מעל הגמל | לפרשת חיי שרה

א.
יש רגע כזה, רגע של האחרי. אחרי שהמנורה (היפה, באמת יפה) נופלת, בטעות, כי שיחקת עם כדור, גם זה בטעות, בכלל חשבת על השבוע הבא ומה אתה הולך לעשות, ופתאום המבואה מלאה שברים והמנורה שבורה על הרצפה. ואין עוד מנורה כזו, מושקעת, מגולפת, שריד לתקופה שבה ידעו להכין כלי בית. אתה יודע, חיפשת בכל החנויות במרכז העיר, ואין. והלב קופא לרגע ואחר כך מתחיל להצטער, ואימה קלה מתגנבת אליו; מה עכשיו.

או הרגע של המריבה הראשונה, למשל. לא הרגע שבו אדם מתחתן עם גלית, כי זה רגע קדוש ונשגב ומשמח. וגם אם החתונה לא מושלמת, הרי שהזוג שמתחתן מושלם. והם הולכים הביתה, לבית המושלם שלהם, ומעבירים שבוע מושלם, ואז – ברגע אחד, קטן – המנורה נשברת, ויחד איתו נסדק משהו בתמימות, במושלמות הזו, וגלית מתעצבנת. אבל למה היית צריך לשחק עם כדור בבית, היא אומרת, ואדם אומר לא יודע, ככה יצא, והיא נאטמת לרגע כמו שקורה לאנשים שהם ביותר־מדי כעס, ופתאום מתגנבת מחשבה ללב:

אולי טעיתי.

ב.
אבל רגע, רגע, הרבה לפני כן. זה בליינד דייט אי שם בפאב נחמד במרכז העיר. אדם חדש בסביבה. זו סתם, מסיבת דירה לחבר, ואדם הרגע הגיע לעיר, והוא פוגש בגלית ויש שם איזה קליק ראשוני, הוא מחייך, היא מחייכת. ואחר כך, כשהם יוצאים משם, הוא אמר לגלית – תשמעי, אולי תמצאי לנו מקום נחמד לשתות בו? וגלית אמרה יודע מה, יש פה בר, קוראים לו 'הבאר'. שזה משעשע, כי אף אחד לא יודע איך לקרוא את השלט, וזה מקום חמוד, באמת, בוא. ואדם בא, כי הוא רוצה שהערב הזה לא יגמר לעולם.

ומה כל הדברים האלה אם לא בדיקה אינסופית, בדיקת מעבדה: רגע, אולי זו היא? אולי זו לא היא? הוא מסתכל על הצורה שבה היא הולכת; זה מוצא חן בעיניו. היא שמה לב שהוא צולע קצת. היא צוחקת. היא מניפה את שיערה. היא מתעניינת בו. באיזו רשימה אינסופית שמונחת אצלו בראש הוא מסמן וי אחר וי. לפעמים הוא מסמן איקס, וזה בסדר, לא כל הרשימה צריכה להיות מושלמת. לא צריך רשימה בכלל, לא באמת, רק לדעת: האם זו את, האישה שאני הולך לחלוק איתה את חיי.

ג.
ובסוף זה רגע אחד של תשומת לב לאישה מבוגרת שמבקשת צדקה בפינה של ממילא שמכריע את הכף. כי אם יש משהו שצריך להגיד לכל הנשים והגברים בעולם זה שהכל הבל הבלים. הכל הכל. לא חכמה ולא תארים ולא חברים ולא משפחה ולא יופי. הכל קם ונופל על מידות טובות. אם יש לו מידות טובות, תתחתני איתו. אם היא טובת לב, תתחתן איתה. אם לא, אז לא.

וכשהם רבים מתגנבת המחשבה הזאת ללב: אולי היא לא האישה הנכונה. אולי קיבעתי עכשיו את חיי – לפחות את השנים הקרובות – עם האישה הלא נכונה. אישה שלא יכולה לסלוח לי על רגע של טעות. והיא חושבת, אולי התחתנתי עם הגבר הלא נכון. גבר שלא מספיק רגיש אלי כדי להבין מה המנורה הזו אומרת בשבילי. הוא אומר 'אמא שלי לא הייתה כועסת על זה,' אבל אני לא אמא שלך, טיפש. אני אדם אחר. הוא מתגונן, אבל מה אתה מתגונן. תבין, אין עוד כזה. תבין, מעוות לא יוכל לתקון. תבין, אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. חבק אותי עכשיו.

ד.
אני חושב המון המון על רבקה, אשתו של יצחק, אמא של עשו ושל יעקב, ואחת הנשים המרשימות בזכות עצמה. אני חושב עליה לא רק כמשוייכת לגברים האלה, אלא גם בתור אחת הדמויות הכי פעילות בספר שמלא בדמויות די סטטיות, שמגיבות להוראות ונסחבות ממקום למקום. ואני חושב על הרגע שבו היא משקה מים, ואחר כך מציעה גם לגמלים. מה היא ראתה באותם רגעים? האם היא זיהתה שהוא עבד? האם ניסתה להתחיל עם האדם הזה, שבא מרחוק עם עשרה גמלים? האם רצתה לצאת מהמקום שבו היא חיה, לראות עולם? מה קרה שם, ברגע הזה?

אנחנו לא יודעים. יודעים רק שרצתה, שהציעה. יודעים שהיא לא הייתה שם, כשהעבד אמר 'עבד אברהם אנוכי'. יודעים שאחר כך קראו לה לבוא (כלומר, שלא הייתה שם קודם), וששאלו אותה אם תלך עם האיש הזה. יודעים שאמרה 'אלך'. אולי חשבה, בכלל, שמציעים לה להתחתן עם הבחור הזה, שהתחילה איתו. שהייתה נדיבה אליו. טובת לב. שהוא מצא חן בעיניה. את כל זה אנחנו יודעים, ואחר כך הם יוצאים לדרך. אולי היא עדיין חושבת שהיא מתחתנת איתו, עם העבד הזה. אנחנו לא יודעים.

ה.
אבל אנחנו כן יודעים שהיא רואה את יצחק מרחוק, כשהוא יוצא לשוח בשדה לעת ערב (איזה משפט פיוטי זה, בחיי), ופתאום היא מבינה משהו. אולי הגמלים מאטים את הליכתם, אולי העבד כבר מתארגן. היא מבינה שהאיש הזה קשור אליה באיזושהי צורה. היא שואלת את העבד – מי זה, אמור לי, והוא אומר לה, זה אדוני. וכאן, ברגע הזה, היא לוקחת את הצעיף ומתכסה. היא מבינה שעזבה את מולדתה ואת עמה בשביל להינשא לאדם שהיא לא יודעת מי הוא. שהיא תגלה את זה לאט לאט. שאולי הוא לא האדם הנכון, ואימה מתגנבת ללב שלה;

אולי טעתה.

וזה, בחיי, זה רגע שובר לב. היא לא יודעת שטעתה, אתם מבינים. אם הייתה יודעת, תסמכו על רבקה שהייתה קמה והולכת. היא לא דמות שהייתה משאירה משהו כזה ליד הגורל. היא לא הייתה נכנעת לסיפור ואומרת 'טוב, נו'. זה רגע שבו היא מבינה שהיא בסיפור אחר לגמרי ממה שחשבה, ואולי היא הולכת לעברי פי פחת. אבל גם אולי לא, והעמימות הזו לא מאפשרת לה לא לברוח ולא להישאר. היא כאן, אבל היא לא כאן. רוצה לברוח אבל אולי בעצם לא, אולי יצחק הוא כמו העבד שלו. ולכן היא מתכסה בצעיף, כדי לא להיות חשופה כאן. לראות ולא להיראות. להתחבא, לרגע, ולהמתין לראות מה קורה כאן.

ו.
אחרי כמה שעות הם משלימים, אדם וגלית. הוא סוחט לה מיץ תפוזים, היא נזכרת שהוא בעצם אוהב אותה, שהיא אוהבת אותו, שהם בחרו זה בזו לנצח. וטוב שהם משלימים, כי הם יושבים לראות ביחד משחקי השף קונדיטור כמו שכל הזוגות עושים. וטוב שהם משלימים, כי לא לכל הסיפורים יש סוף טוב. אנשים אכן טועים בחייהם. זוגות ממשיכים לריב לנצח, ואחרי שהם רבים קורים גם דברים אחרים.

אבל הסיפור של רבקה, לפחות לעת עתה, נרגע; התורה מספרת איך – רגע, אני אצטט, זה משפט כל כך יפה שאין ברירה אלא לצטט אותו –

"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ
וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה
וַיֶּאֱהָבֶהָ
וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ."

לא רק שהוא גדל, לא רק שהוא ניחם אחרי אימו, לא רק שהוא נותן לה את המקום ואת היכולת להיות מי שהיא ולא 'אמא חדשה' בשבילו. לא רק שהוא לא משווה את החמין שלה לצ'ולנט של אמא שלו: הוא אוהב אותה.

בא לי לבכות מהרומנטיות של המשפט הזה. אין הרבה דמויות בתנ"ך שכתוב עליהן שהן אוהבות, אבל יצחק אוהב את רבקה. איזה יופי זה, בחיי.
_______
בתמונה: 'הנאהבים', רנה מגריט. ותיקח את הצעיף ותתכס.

על כן קרא שמה בבל | לפרשת נח

(בשנה שעברה כתבתי על המבול. הנה קישור)

א.
לפעמים ככה, ביום חמישי בלילה, אדם יושב לבירה בפחית (כלומר, בבר בשם 'הפחית' שמגישים בו רק בירה בפחיות. אל תשאלו אותי למה, קטע של אמריקאים) עם תומר, ותומר אומר לו יא, אחי, תקשיב, יש לי סטארט אפ מטורף. ואדם כבר מכיר את תומר, שהיה באיזו יחידה טכנולוגית בצבא ומאז נדפק לו המוח וכל דבר הוא סטארטאפ מטורף, כולל אפליקציה שמפעילה מרחוק מכונות קפה, אבל הם בחוץ והם שותים ומה אכפת לו להקשיב. אז הוא מקשיב, ותומר מספר לו את הרעיון. ובמפתיע, הרעיון רעיון טוב. מספיק טוב כדי להזמין עוד בירה, ולקחת מפית מהבר, ולהתחיל לכתוב בעט על המפית כדי שיהיה סיפור מוצלח לספר עליהם אחרי שהם יצליחו.

מה זה רעיון טוב. ככל שאדם חושב על זה יותר ככה העולם נראה לו קטן ובכף ידו. אחי זה רעיון מטורף, הוא אומר, איך לא עלו על זה קודם? ותומר אומר מה אני יודע, בנאדם. לפעמים צריך מישהו שימציא את הגלגל. ואדם אומר אתה יודע, אם לא עלו על זה קודם אז כנראה יש פה איזה דפקט (הוא לא אומר דפקט. הוא אומר 'פאק'. אבל אנחנו פה בטור של פרשת שבוע אז אנחנו מכבדים את המעמד), ותומר אומר בדקתי, יש כמה סטארטאפים שרצים במקביל ואיזה צוות מחקר של גוגל אבל אני מכיר את זה, אנחנו נהיה ראשונים בשוק. אז מה אתה אומר? נלך על זה?

ואדם אומר כן. נלך על זה. הם עושים מחקר שוק והם עושים התייעצות עם כל מיני אנשים מהאינטרנט שמוכנים לשבת איתם לקפה בחינם ואחרי חודש בערך הם מורידים חוזה שותפים מהאינטרנט ולוקחים אותו לבן דוד של אדם, שהוא עורך דין ומתעסק בחברות, והבן דוד מנסח מה שצריך לטובת שני הצדדים, ותומר הוא המנכ"ל ואדם הוא מנהל מוצר, והם חותמים ולוחצים ידיים ואומרים יאללה, נתחיל.

ב.
ואחרי כמה חודשים ואיזה גרסת אלפא מאוד מאוד מאוד (ככה תומר אומר, והוא שם סימן קריאה באמצע אבל אנחנו לא נעשה את זה) ראשונית, אדם פתאום מבין שיש לו זהב בין הידיים. מה זה זהב. כאילו, שהוא יכול בכיף להיות מליונר מהסיפור הזה. שפייסבוק יקנו אותו, או שגוגל יקנו אותו, או שהם יצליחו לגדול מספיק כדי להתחיל לנגוס בנתח השוק של חברות הרבה הרבה יותר גדולות ובעצם יהיו שחקן לגיטימי במגרש של הגדולים, מגדל שראשו בשמיים. והוא מתלהב, ותומר מתלהב, והילה המעצבת מבצלאל מתלהבת, ויאיר שכותב להם קוד מתלהב, וכולם מסתובבים עם המון חלומות גדולים.

זה טוב כשאנשים מסתובבים עם חלומות גדולים בראש. ועוד יותר טוב, ככה תומר אומר, שכולם מדברים באותה שפה. לא שכולם פה יודעים לכתוב ג'אווה, בשביל זה יש לנו את הילה, ולא שכולם פה מתכנתים בפייתון, אז זה לא בדיוק אותה שפה, אבל לכולנו יש מטרה משותפת שהיא גדולה מאיתנו, ככה תומר אומר ונושא כוסית על סבב גיוס ראשון מוצלח יחסית, וכולנו באותו ראש ורוצים שהסטארט אפ הזה יצליח (הוא קורא לו 'ג'ולי'. איזה מין שם זה לחברה), ויש בינינו דיבור טוב ושפה טובה, וכל מה שנרצה, נוכל לעשות. לחיים, בני ***** שכמוכם, לחיים.

ג.
מה מחזיק בנאדם בסטארטאפ כשהמשכורת שלו היא בעצם אחוזים.

קודם כל, ההצלחה שבאופק. ושנית, לפעמים רואים מזה כסף יחסית מהר. אחרי שנה כבר אפשר למשוך משכורת, כל מיני כאלה. ושלישית, הוא מאמין במוצר. ורביעית, וזה אולי הקטע הכי מוזר והכי חשוב, ככה הוא אומר לדינה (שאנחנו לא מכירים אותה ובעצם הם נפגשו הרגע) כשהם יושבים להם באינדינגב ודירטי פליי מנגנים מולם בבמת הקוף, יש פן של תהילה בכל הסיפור הזה. עכשיו, אל תוציאי אותי תל אביבי שחצן, טוב? זה לא זה. זו התחושה של היי, אני עושה משהו בעולם.

לא יודע להסביר לך את זה, הוא אומר. זה כמו לעשות ילד אבל בגדול. זה כמו לבנות איזה פסל שישאר לנצח. לתכנן את האמפייר סטייט בילדינג. שלא יהיה מי שיסתובב בעולם המערבי ולא יכיר את המבנה הזה. זה איזשהו רגע שבו אתה מבין שהשארת חותם בעולם הזה, את מבינה? כי בתכל'ס, ככה הוא אומר, מה זה חיי אנוש. רגע כאן ורגע שם. אז לפחות שישאר משהו אחרינו, לא ככה? שאנשים יזכרו אותנו. ידברו עלינו. שנדע שעשינו כאן משהו, לא סתם עברנו בלי להשאיר חותם.

ואני, הוא אומר לה, מה אני יודע לעשות. אם הייתי כותב, הייתי כותב את החטא ועונשו. אם הייתי צייר, הייתי מצייר את המונה ליזה. מנסה, לפחות. אבל אני אני יודע לבנות מסדי נתונים ולהבין איך אפליקציית ווב עובדת. אז זה מה שאני מנסה לעשות.

ד.
ואחרי עוד שנה, ככה, פתאום משהו מגמגם. ותומר אוסף את כולם ואומר להם עשינו מחקר שוק, ככה הוא אומר. חלקכם יודעים את זה חלקכם לא. ומחקר השוק גילה לנו שמה שאנשים רוצים לראות זה בכלל לא מה שעבדנו עליו. בכלל לא. הוא אומר משהו כמו, אנשים רוצים לראות חתולים עושים דברים מטופשים אז בואו נראה להם את זה. כמובן שזה לא מה שהוא אומר באמת, אבל ברעיון. ואדם יודע את כל זה ולא סתם הוא שותף אבל עכשיו, ככה, כשהוא מסתובב במשרדים שלהם אחרי יום העבודה, הוא אומר לעצמו אבל מה, זה לא בדיוק מה שחשבתי שיהיה. ואומר לעצמו אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה שיקרה.

כלומר ברור שצריך להיות גמישים ולנוע עם המוצר, אבל מה, חשבתי שאולי נלך למקום אחר. כי החזון שלי מראש מראש היה אחר. כי חשבתי שאנחנו עושים פה משהו כדי לעזור לבני אדם לשרוד את המבול של החיים שלהם, ופתאום אני מבין שאנחנו עושים פה משהו כדי שאנשים יוכלו לקפוץ בנג'י. ולא שאני מזלזל בבנג'י, כן? אבל זה לא זה. ויש פה אלמנט של התמכרות, ושל סיכון. זה לא רק עוזר לחברה, הדבר הזה. לא בשביל זה עצרתי את החיים שלי. גם לא בשביל הכסף. חשבתי שאני עושה פה משהו גדול, והבנתי שלא. ולא רק שהבנתי שלא, הבנתי שתומר ואני, אנחנו שני אנשים שונים.

מה זה אומר שני אנשים שונים, הוא אומר לדינה בבית. אנחנו כאילו מדברים את אותה השפה, הוא אומר לה, אבל בעצם אנחנו לא. זה רק נראה כמו. שנינו מדברים עברית, ואנחנו יכולים לתקשר, אבל התקשורת הזו, היא לא זה. זו לא בדיוק אותה השפה, את מבינה? זה כמעט, אבל הכמעט הזה יוצר עכשיו קרע.

זה כמו, הוא אומר, זה כמו שאני אגיד לך 'אני לבד'. תחשבי כמה פירושים יש ל'אני לבד' הזה. הוא יכול להיות 'בודד לי' והוא יכול להיות 'אני צריך עזרה' והוא יכול להיות 'אני צריך חיבוק' והוא יכול להיות 'אני צריך חברים לראות איתם סרטים מטופשים' והוא יכול להיות 'העולם הזה הוא כזה מקום בודד, כל אדם לעצמו' והוא יכול להיות 'הבדידות הקיומית הזו, כל אדם, לבדו נולד ולבדו מת ובינתיים מה'. המון דברים הוא יכול להיות. ואם אני אומר לך 'אני לבד', את מבינה אותי, מה אני רוצה, אבל אם אני אגיד לתומר 'אני לבד', הוא יגיד 'יאללה בוא, יש אצלי כמה חבר'ה משחקים פיפ"א'. זו כאילו אותה השפה, אבל זה לא. את מבינה, נכון?

ה.
(היא לא הבינה).

ו.
ואחרי עוד חודש, אולי חודשיים, הם מתייצבים שוב אצל בן הדוד של אדם ואדם מוכר את חלקו בחברה לתומר, ואומר לו בהצלחה אחי, ותומר אומר ברור אחי, בכיף, ואומר טוב שעזבת ככה בלי לפרק את החברה לחלקים, תודה, ואדם אומר בטח, בטח, והוא גם יצא עם כמה אחוזים וקצת מזומן אז בכלל, מה יש להתלונן. ואחרי שלשה חודשי אבטלה (הייתה קשה הפרידה מדינה) הוא הולך לעבוד באיזו חברה אחרת, שיותר מתאימה לו. אבל גם הילה ויאיר ועוד איזה שלשה אנשים באים והולכים לגדל ילדים ולמצוא אישה וללמוד תורה, וג'ולי שלהם מתפרקת אט אט, עד שהיא נמכרת לאיזו חברה אחרת, מפלצתית, שקונה הכל וממזגת ועוצרת את הפיתוח ומשתמשת במה שכבר יש בשביל מוצר אחר שלה וכל אחד מתפזר לדרכו וככה הכל נגמר.

כמעט.

כי על כן קרא שמה בבל. על שם הבלבול. על שם שאנשים שונים מתכוונים לדברים שונים, ואיך אפשר לדעת. ועל כן קרא שמה בבל, על שום שאנשים, למשל אדם ודינה, שונים זה מזה, והולכים לכיוונים שונים, ונפגשים לפעמים, ככה, שנים אחרי, שוב באיזה פסטיבל יערות מנשה, ודינה אומרת היי, בדיוק תהיתי אם תהיה פה, ואדם אומר היי, מה קורה, התגעגעתי, ותוהה אם באמת היא חשבה עליו, ודינה תוהה אם הוא באמת התגעגע. ומפני השפה הבלויה, המשומשת עד לזרא, מפני כן לא ידעו מה באמת קורה ביניהם, מה קרה ביניהם בעבר, מה יקרה ביניהם בעתיד. ורק על מנת שיצליח, הסיפור הקטן הזה, נחזיק כולנו אצבעות ונקווה שיהיה להם טוב.

___
בתמונה: גות'האם סיטי.
לא בתמונה: המקומות האחרונים לסדנאות הכתיבה שלי שנפתחות בשבוע הבא. דברו איתי לפרטים.