יש קריאה שמרחפת בחלל העולם | לפרשת לך לך

א.
יש לי חבר ממש טוב, קוראים לו אור. החבר הטוב הזה גאון ויצירתי ונדיב וטוב לב, והוא מאוד אוהב לעשות דברים מטופשים ולצלם אותם ולצחוק. ולפני כך וכך שנים הוא מצא את עצמו עובד בהייטק כדי לפרנס את המשפחה שלו, והוא ממש נהנה מהייטק, באמת, אבל זה לא היה החלום שלו. ובוקר אחד הוא שוטט בפייסבוק ומצא מודעה שקוראת לו להשתתף באתגר יצירתיות וללכת לקורס קופירטינג. משהו כמו 'כתוב מודעה לשכנים שאתה הולך להרעיש להם עד שתיים בלילה', אם אני לא טועה. אני לכשעצמי הייתי עוזב את הסיפור והולך, אבל אור עשה את המודעה ועשה את הקורס ואחרי כמה וכמה הרפתקאות הוא מצא את עצמו בפני התלבטות אם ללכת להיות פרסומאי ולהרוויח שכר של פרסומאי מתחיל (כלומר לא הרבה), או להמשיך בהייטק עם משכורת גבוהה וותק וברזי בירה ושאר תופינים, והוא התקשר אלי להתייעץ.

זה היה לפני כמה שנים. ואני, כמו שחברים טובים ומחושבים אמורים להגיד, אמרתי לו שישאר בהייטק. ומה שקרה איתו יסופר בהמשך.

ב.
מדי כמה חודשים אני חושב לעזוב את כל זה, את הכתיבה ואת הסדנאות ואת העצמאות. אומר לעצמי מה רע, בעצם, אולי אני אמצא איזה דיי־ג'וב, אהיה שכיר. אומרים שיש כסף בהייטק (הייטק כמטאפורה, כמובן, לאו דווקא הייטק), שקצת מאמץ ואיזה קורס תכנות או שניים ואפשר להרוויח משכורת יפה. חבר צייר שהלך להייטק סיפר שממש יצירתי לו, וחבר אחר, כותב, סיפר איך פתאום הוא מרגיש שהוא ממלא את יומו. בעבודה, כמובן, לא בכתיבה.

ולפעמים, כשאני מתיישב ומנסה לחשוב מה צריך לעשות הלאה, אני נזכר בפרשת השבוע. ספציפית יותר, בלוט, שהלך עם אברהם את כל הדרך מחרן לארץ כנען, היה איתו במעלות ובמורדות, וכשהגיע אל הארץ ראה את כיכר הירדן שהיא כולה משקה והתיישב בה. ואפשר להבין את לוט, שיש לו אשה ושתי בנות שהוא צריך לדאוג לפרנסתן. אדם צריך בית בחיים, משכנתא, עבודה טובה, סידור לילדים. ואי אפשר, ככה, לעזוב הכל ולהמשיך לנדוד.

ג.
גם אברהם רוצה את זה. הוא רוצה יציבות, בית, ארץ, ילדים. זה מה שאלוהים מבטיח לו בקריאה הזו, ולשם הוא הולך. ואם תשאלו – איך אפשר לדעת שאלוהים קורא לך? אז אי אפשר. גם אברהם לא יודע. לא באמת. הוא לא יודע אם אלוהים באמת קורא לו או שאלה דמיונות. הוא שואל כל הזמן 'במה אדע כי אירשנה', והוא רעב ללחם ויורד למצרים ורב עם לוט (עם לוט! מה לעזאזל) על הבארות, ושום דבר לא עוזר לו, והוא ממשיך ללכת. והוא עייף. הוא מביט קדימה ורואה כמה מדרגות שבורות ואחריהן ערפל. וזהו, ותו לא.

אבל הוא ממשיך. למה?

יש דרשה יפיפייה של השפת אמת, בשם הזוהר, על הביטוי הזה, 'לך לך'. הוא אומר כתוב שאלוהים לא דיבר במיוחד לאברם, ולא אמר לו ספציפית 'לך לך'. הקריאה הזו נוכחת בעולם כל הזמן, וכולנו שומעים אותה אבל אנחנו עייפים. אבל כיכר הירדן כולה משקה. הזוהר כותב 'ווי לאינון דניימי שינתא בחוריהון' 'אוי לאלה שישנים בחוריהם ואינם שומעים'. בכל פעם אני קורא את הדרשה הזו אני מתרגש ויורדות לי קצת דמעות. כי איזה מין דבר זה, שיש קריאה כזו עמוקה בעולם כל הזמן, ויש אנשים שלא שומעים אותה, שהקריאה הגדולה מהדהדת מעליהם אבל העייפות גדולה מדי. אי אפשר לפרוש עכשיו. כמו שר' נחמן תיאר ש'יש אנשים שישנים את ימיהם'. איזה ביטוי מדהים זה, יש אנשים שישנים את ימיהם. הם קמים בבוקר והולכים למיטה בערב, והם ישנים את ימיהם.

ומה שמדהים יותר הוא שיש אנשים ששומעים את הקריאה הזו, והם קמים והולכים. הם רועדים מפחד, הם לא בטוחים, הם מבקשים הוכחות על כל צעד ושעל, הם מתווכחים, נסוגים, מאמינים, לא יודעים אם זה הדבר הנכון לעשות או לא, הם רק יודעים שלהישאר כאן – אי אפשר.

שצריך ללכת.

יא אללה.

ד.

אור, כמו אדם חכם, לא הקשיב לי, ויתר על ההייטק והלך אחרי מה שליבו אמר לו, והיום הוא פרסומאי באחד המשרדים הגדולים בארץ ובכל אשר הוא עושה ה' מצליח בעדו. וזה סיפור מדהים. כמו נס, הסיפור הזה. משלמים לו כדי לכתוב בדיחות מצחיקות ולחשוב על משחקי מילים, וזה הדבר שהוא הכי אוהב לעשות בעולם. כאילו אלוהים קרא לו, והוא הקשיב.

ואני יודע, זה סיפור קטן. למה שאלוהים יקרא לאדם ויגיד לו 'לך תעשה את מה שאתה אוהב'. האמת היא שרש"י מסביר את לך לך – 'לְהַנָּאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ', אבל תניחו לרש"י רגע. תקשיבו לנקודה. יש קריאה עמוקה ועתיקה שמרחפת בחלל כל הזמן, כל הזמן. היא קוראת לכם ללכת. אתם שומעים אותה? אתם ישנים? מה אתם עושים?

_______________________

ובענייני העולם הזה:

אנחנו עם הפנים לסוף החודש, לקורס המקוון לכתיבת ויצירת תוכן (כולל מפגש בונוס שיעביר אור. כן כן, זה מהסיפור).

למי שירשם, או תרשם, עד ליום שלישי הבא לקבלת עדכונים, תנתן הנחה משמעותית של עשרים וחמישה אחוזים.

מוזמנים ומוזמנות להשאיר פרטים כאן (זו רק השארת פרטים כדי שנשלח אליכן סילבוס ופרטים טכניים, והיא לא מחייבת):

https://forms.gle/5Co5tkXeQ5Jqeizi7

קהלת | לשבת חול המועד סוכות

א.
פעם אחת קהלת ישב באיזה פאב אפלולי בסביבה ההיא של כורש שותה את הצ'ייסר החמישי שלו לשעה האחרונה והברמנית אמרה לו תגיד חבר, אתה בסדר? וקהלת אמר אני לא מבין מה הקטע של כל זה, והברמנית אמרה הקטע של מה, וקהלת נופף בידו במעורפל ואמר כל זה, הכל, אנחנו חיים וכאילו בסוף נמות ומה הטעם .

והברמנית אמרה אולי כדאי שתפסיק לשתות, וקהלת אמר זה הבל הבלים הכל הבל, והברמנית אמרה טוב אני מבינה שהיא זרקה אותך אבל זה לא סוף העולם, וקהלת אמר איך את יודעת? והברמנית אמרה מה אתה חושב, שאתה הפרוד הראשון שמהרהר כאן פילוסופיה? מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש.

ב.
אני אוהב את מגילת קהלת. יותר מכל הספרים האחרים בתנ"ך, אני חושב, ובאופן כללי זה אחד הספרים האהובים עלי בעולם. לא רק בגלל המילים היפות או המנגינה. אני אוהב את קהלת כי הוא מפוכח ומלא כנות, וכי הוא מציג על הבמה את הנושאים הגדולים באמת של הקיום: המוות, המשמעות, המשפחה. החברים, הזמן.

הוא ספר מבולבל, קהלת. כמעט לא הכניסו אותו לתנ"ך מרוב שהוא מבולבל. הוא סותר את עצמו שוב ושוב. הוא מאוד לא 'יהודי' במובן המקראי של המילה (אם כי הוא מאוד 'יהודי' במובן המודרני של המילה). הוא עד כדי כך מבולבל שקראתי בחג ראשון ספר של שני רבנים שעומדים מול קהלת ומנסים מנסים להציג את קהלת כרב שיח של ארבע (!) דמויות שונות, שכל אחת מהן מציגה תפישת עולם אחרת. זה נסיון מעניין, אבל בעיני הוא שגוי. הוא שגוי, כי הוא תופס את בני האדם בתור אנשים ברורים וחד מימדיים; שיודעים מה הם רוצים ובמה צריך להאמין ומה נכון ומה לא נכון.

אבל הרי אני ואתם בני אדם. אנחנו יודעים שזה לא ככה. שאנחנו לא ברורים ולא חד מימדיים, שאנחנו גם נהנתנים אבל גם מפחדים מהמוות, גם חכמים וגם טפשים, גם כופרים וגם מאמינים. אנחנו מחפשים הרבה יותר משאנחנו מוצאים. וקהלת מדויק בתיאור הזה; בכל פסוק הוא מושך את החבל לכיוון אחר. האם להנות מהחיים שיש לנו? האם לפחד? האם יש טעם ללימוד? כל פעם הוא מצדד בתפישה אחרת. וזה נכון, ככה אנחנו מרגישים, כבני אדם. זו כנות אמיתית, שאדם יכול למצוא את עצמו בה. זה חיפוש של ממש.

ג.
קהלת מלא בשורות יפות. תראו נניח את התיאור הזה:

בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.
וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר.
גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה,
כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים.
עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב, וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר.
וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

זה לבכות, השורות האלה.

אבל רגע. זה נכון, כלומר, שקהלת הוא ספר קצת מדכא, אבל יש בו גם שמחה. יש לי פסוק אחד בקהלת שהוא הפסוק שלי. כל אחד יש לו פסוק אחד בעולם שהוא הפסוק שלו, ולי יש פסוק אחד בקהלת שקראתי אותו ושש ליבי בקרבי וכבר שנים שהוא החתימה שלי בתחתית המיילים:

וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ.

האיש הזה ידע על מה הוא מדבר. איך אפשר בכלל לקרוא את הפסוק הזה בלי לחייך. איזה שורה מושלמת, בחיי. באמת מתוק, למרות שאיך משייכים טעם לאור. בכל זאת מתוק. באמת טוב לעיניים לראות את השמש. לא הכל הבל. יש אור בעולם. באמת באמת יש אור. הנה, בסוף הלילה יוצא אדם כושל אל הרחוב ורואה איך עולה הבוקר מעל הערפילים, והוא מתוק וטוב.

איש ונבו לו | לפרשת האזינו

חברה ביקשה ממני אתמול, בפתע, שיר על פרידה, אולי כתבתי משהו, היא אמרה. ואני אמרתי אויש, וביקשתי לחבק וביקשתי להגיד יהיה טוב וביקשתי להגיד שאין לי מילים לדבר בפרידות, שכבר הרבה זמן לא נפרדתי, ברוך השם. שלפעמים אני מרגיש שהיה איזה עצב כזה בגוף שלי, עצב מלשון עצבים ולא מלשון עצבון, שהיה מתורגל בפרידות ובכל פעם שהייתי נפרד הוא היה מתעורר ופורט בי משהו בלב וכבר כמה שנים שאין לו שימוש והוא הולך ודוהה וכבר אני שוכח איך זו פרידה. אני לא מצטער על זה, שהרי מי רוצה להיפרד ולמה, אבל עוברות השנים וחברות נפרדות מחברים ואני מוצא שאין לי את המילים להגיד להם שהשלם עשוי מן השברים.

ולפעמים ברגעים האלה אני חוזר לשיר הקטן והיפה של רחל ונאחז בו. אני חושב שאתם מכירים את השיר, או מכירות. קוראים לו 'מנגד', על שם הפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" שחותם את הפרשה שלנו, פרשת האזינו. ככה הוא נראה:

"קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה."

בדרך כלל קוראים את השיר הזה הפוך, כלומר שרחל יושבת בביתה שבירושלים או בתל אביב או בכנרת ומבקשת לשמוע אם מישהו עולה במדרגות, והיא מצפה לו והוא לא בא, ועם ההקשבה באה איזו השלמה (פרושת כפיים) ואיזה עצב על המרחק בינו ובינה, מרחק שאי אפשר לגשר עליו. כך קוראים את השיר על פי רוב, וכך ראוי. אבל היום חזרתי לשיר הזה וקראתי אותו הפוך, כלומר על משה, ופתאום הבנתי משהו.

פרידה אין משמעה רק ריחוק או נתק, כך אומרת רחל. פרידה משמעה כמעט. והכמעט הזה שובר לב מפני שמשה עולה על ההר ורואה את הארץ והוא נוגע ולא־נוגע בה. הוא שובר לב לא מפני שאיש לא בא, אלא מפני שמישהו כמעט ובא. כמעט ויבוא. הוא שובר לב מפני שהוא מצפה לבוא אל הארץ אבל לא בא. והוא עומד ביומו האחרון על הר נבו ומשקיף אל הארץ ורואה את הכמעט הזה, את השער שנסגר לפני שיספיק לעבור בו (כמו בסיפור הנורא ההוא של קפקא), וכל הארץ מלאה בעצב הזה, בנבו הזה.

מה אנו, מה חיינו. כמה כמעט יש לנו בחיים האלה. החל מהדירה שלא קנינו למרות שהייתה זולה ואחר כך התייקרה, והבחור שכמעט נישא לבחורה ובסוף אמר אבל הרי לא, ופגישות שהתחילו מוצלח ונסוגו, וביטולי אירוסין וגירושין רחמנא לצלן ואפילו אדם שקם בוקר אחד וראה בשעון שהוא מאחר, ובנעליים לא שרוכות מצא את עצמו רץ לתפוס קו שלושים ואחד שהיה בתחנה והאוטובוס סגר את הדלתות על פניו ונסע לו, כמה יאוש יש בשריכת השרוכים הזו שאחר כן, ואלמלא היה האוטובוס בתחנה לא היה הלב נשבר, מפני שלא היה בו כמעט. וכל כמעט כזה הוא כמו סדק קטן שבעולם, דיסוננס קטן, פער קטן שבין העולם השלם ובין העולם השבור, שלפעמים מתרחב ומתרחב עד שאדם נופל בו ונופל. כי כל מעשיהם תוהו.

וכדי שלא לסיים בתוהו נסיים בתיקון, דברים שכתובים כאן ידע משה רבינו כשעלה אל הר העברים, ובכל זאת הוא בוחר ביומו האחרון לשיר שירה ולהגיד לבני ישראל שאחר השבר – תיקון, ואמנם הוא לא בא אל הארץ אבל העם בא אל הארץ, וגם אם יצאו בגלות, כך שר משה רבינו, יש גאולה בעולם. "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא". עגנון מספר ב'אורח נטה ללון' איך מתקנת לו אחת מנשות העיירה את גרביו שהשליך לפח, והטלאים עשויים יפה כל כך עד שהגרביים בלות והטלאים נשארים על עמדם כבראשונה. ואולי כך דרכו של עולם, שמהכמעט הזה אנחנו בונים גשרים למקומות אחרים והגשרים נשארים על עמדם גם אחרי שהבחורים נשכחים והפרידות נשכחות והמיתרים שנפרטו בלב עומדים ושוקטים לשנים ארוכות וטובות.

______________
(קטע יומי 11.10.19 /
לקבלת הקטע בוואטסאפ מדי יום:
https://chat.whatsapp.com/CEi0NviJUdzDMLUUgg4Bf5)

כמו כן סדנאות בנובמבר: https://yehuda.ravpage.co.il/october
סדנה חד פעמית בסוכות: https://app.icount.co.il/m/17b38

שובו אלי ואשובה

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד ה' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֹנֶֽךָ.

ואיך כל צד כמו מתחפר בתוך עמדה ממלחמת העולם הראשונה. אבל למה שאני אעשה את הצעד, יאיר אומר, שהיא תעשה את הצעד. ויעל אומרת, אני כל הזמן עושה את הצעד. ככה היא אומרת. אני מטפלת בילדים כבר חמש שנים, אני מבשלת, והוא אומר, את לא חייבת לבשל, והיא אומרת, אז מה הילדים יאכלו, אה, ראש בלטה, לא חשבת על זה, והוא אומר, אני עובד, אני מביא את הכסף, והיא אומרת, אני יכולתי להביא את הכסף אם לא היית כל כך סגור על זה שעוד רגע הפריצה, ואחר כך הם מתעטפים איש איש בשתיקתו כמו במעילים. טעיתי כשביקשתי ממנה ארוחת ערב, הוא אומר לעצמו, אבל להודות בטעות עכשיו זה להודות בכל חמש השנים האלה שהיו טעות. טעיתי כשהתעצבנתי עליו, היא אומרת לעצמה, אבל להודות שטעיתי זה להודות שהוא לא היה מעצבן. וזה לא נכון, הוא טעה. הילדים ישנים בחדר ויאיר הולך לשים את הכלים במדיח ויעל יושבת וגוללת בפלאפון והשתיקה ביניהם סמיכה עד שאי אפשר להפר אותה ונדמה שהם ישארו כאן, בעמדה המחופרת הזו, לנצח. ובא לה לצעוק לו נו כבר, נו כבר, שוב אליו ואשובה אליך. שנינו יודעים שטעית, יאללה, מה אתה עושה מזה דרמה. בוא.

קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל ה'.

רוצה לדבר, היא שואלת. על מה לדבר, הוא מתיז. לדבר, היא אומרת, מה אכפת לך לדבר. לא לצעוק, סתם לדבר. מאיפה אני אביא מילים עכשיו, אומר יאיר, אני עוד עצבני עלייך, ויעל אומרת יש בארון הלבן במרפסת, קניתי כמה מילים אצל נחמן במכולת, היה במבצע. הוא מחייך. בעל כרחו, שלא תראה, אבל מחייך. בינו לבינו הוא יודע להעריך את הצעד הזה, צעד שבירת המחיצות, אבל עדיין יש איפשהו בלב שלו שהוא מתמרד ואומר זה לא הוגן, מה שהיא עושה, עכשיו אני צריך לסלוח לה והרי אני כועס עליה בצדק. מה זה כאן, היא לא מסוגלת לסבול ששנייה אנחנו רבים, כבר היא מנסה להשלים, אבל הרי הכעס מבעבע בי. ובכל זאת הוא סוגר את המדיח והולך ומתיישב על הספה (על ספה אחרת, לא על הספה שלה), ואומר לה על מה את רוצה לדבר, והיא אומרת על מה שבא לך, והוא אומר אבל לא בא לי לדבר, והיא אומרת מה זה משנה, בוא נדבר על דברים.

אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ.

וככה על הספה היא אומרת לעצמה שלפעמים אהבה היא כל כולה נדבה. הרי היו זמנים שבהם היא אהבה אותו בגלל הגוף או בגלל הנפש, בגלל שהוא כזה אבא חמוד או בגלל שהוא מכין לה קפה בבוקר, ובמובן הזה, היא חושבת לעצמה, זה לא חכמה לאהוב. האהבה היא כמו מטבע עובר לסוחר: הכן לי קפה ואוהב אותך. או להפך: אני אוהב אותך אז אכין לך קפה. אבל מה עם יום שני בערב, הם יושבים ושותקים למרות שכל אחד רוצה לדבר, אבל מה ידבר, והיא אומרת לעצמה אולי זה היה סתם, משובה, אולי צריך הפצע להעלות ארוכה, ואומרת לעצמה הלימוד זכות הזה, זה לגמרי נדבה. רק בגלל שאני אוהבת אותו אני ככה מלמדת עליו זכות. אבל אחרי שתי דקות רוני ואור מתעוררים ומבקשים מים, מדשדשים בעיניים ממצמצות אל הסלון רואים את אבא ואמא יושבים ושותקים, ויאיר קם להכין להם כוס מים ולעטוף אותם בשמיכה, ואחרי שהוא חוזר היא אומרת לעצמה איך אני אכעס עליו עכשיו, כבר שב אפי ממנו.

וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י ה' אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם.

לפעמים הוא מתבייש בה. למשל, כשהיא מתפרצת באמצע שיחה עם חברים ואומרת 'אה, זה בדיוק כמו שהיה באח הגדול!', ולא שהוא לא רואה האח הגדול, אבל ככה, באמצע השיחה, להגיד. או לפעמים כשהיא מספרת את אותו הסיפור בפעם החמישית ומספרת אותו לא נכון. ולפעמים היא מתביישת בו, שהוא כזה קטן וכזה שתקן, וכשצופית מספרת בקבוצת הוואטספ שלהם איך דניאל שלה הוריד את השיפוצניק בהורדת ידיים היא אומרת לעצמה הלוואי והיו לו קצת שרירים, ליאיר שלי, ובקול היא אומרת 'יאיר שלי היה יכול במקסימום לנצח את הבן הקטן של השיפוצניק' וכולן צוחקות אבל היא מתביישת. סתם היא מתביישת, ובכל זאת, בושה. לא שולטים בזה. והיא מתביישת שהיא כועסת והוא מתבייש שהוא צועק וכל אחד מתבייש בשני שככה הזוגיות שלהם נראית, והרי כל הזוגות נראים ככה, ככה הם חושבים, ובכל זאת.
אבל לפעמים, אחרי שהם רבים ומשלימים וכבר הלילה והמיטה, הוא מסתכל עליה מתכרבלת ואומר לעצמו זו האישה של חיי, בחיי, והיא מסתכלת עליו נוחר ואומרת לעצמה זה האיש שלי ואין עוד מלבדו, ולרגע אחד של נצח הם לא מתביישים זה בזו לעולם.

________________
(קטע יומי 4.10.19, לקראת שבת שובה |

להצטרפות לקבלת הקטע היומי בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/CEi0NviJUdzDMLUUgg4Bf5

סדנאות אחרי־החגים שלי: https://bit.ly/2n6jV5V )

תשעה באב

זה לא עניין דתי, אפילו לא עניין לאומי. זה משהו הרבה יותר גדול.

במובנים האלה, בית המקדש הוא בכלל לא הסיפור. גם לא ירושלים. וזה שהיא בנויה כבר רק מחדד את הנקודה: האבל הוא לא על חורבנו של הבית, של האבנים, של המקום בו מקריבים קורבנות. בית המקדש הוא רק סינקדוכה: הוא רק חלק שמייצג את השלם. אנשים מתאבלים על בית מקדש, ולמעשה מתאבלים על משהו גדול הרבה יותר.

כי מה היה בית המקדש אם לא ביתו של אלוהים, וכשנחרב הבית ועם ישראל יצא לגלות של אלפיים שנה, אלוהים יצא מהבית והלך לו. יהודים קראו לו, ודרשו בשלומו, והקימו בתי כנסת ובתי מדרש, ופירשו את התורה (ופירשו את הפירושים, ופירשו את הפירושים של הפירושים, וכך עד אינסוף), אבל אלוהים עצמו איננו, ואיש איננו יודע לאן הלך והאם יחזור.

אין זה אומר שהוא לא קיים. זה גם לא אומר שהוא כן. זה אומר שהשאלה של הצום – כן, לא, שחור, לבן, על מה חרבה הארץ – היא שאלה צדדית, נרדפת, כמעט חסרת חשיבות מול השאלה הגדולה יותר, הרבה הרבה יותר, שעוטפת אותה מכל הכיוונים: השאלה אם יש אלוהים בקרבנו, או אין.

כאמור, זו לא שאלה דתית. זו שאלה גדולה הרבה יותר. היא שואלת: האם יש משמעות לקיום שלנו? האם יש לנו הקשר? האם מישהו יוכל להציל אותנו? האם יש עוד למה לקוות?

גם כאן, אין זה אומר שרק אלוהים יכול להוות מענה לשאלה הזו, אבל זו הסיבה שתשעה באב הוא יום אבל; מפני שהשאלה הזו צצה ואנחנו שואלים אותה. מפני שאין לדעת אם יש אלוהים או לא. מפני שגם אם יש, אין לדעת מה הוא רוצה מאיתנו, החיים כיום. אין לדעת האם אנחנו חיים לשווא, והאם אנחנו סובלים לשווא.

ולכן, יום אחד בשנה אנחנו עוצרים ומסתכלים על כל החיים הגדולים האלה שהולכים ואיננו יודעים לאן. עוצרים בשביל להתאבל על הרוחות הסוחפות אותנו, עוצרים בשביל לבכות את הבדידות, לזכור את חוסר התוחלת.

ואנחנו מתאבלים על הכל. על העיוורון ועל הפיכחון. על המוות שעולה בחלוננו ועל המוות שמצפה לכל אחד באחרית ימיו. מתאבלים על השואה, על הפרעות, על השנאה באופן כללי. מתאבלים על הבחורה שזרקה אותנו ומתאבלים על ההפסדים, הכשלונות, חוסר האונים. מתאבלים על זה שיש אנשים שרוצים בית מקדש ויש כאלה שלא, ובכך גם מתאבלים על חוסר היכולת לחיות עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו.

מילים אחרות: מתאבלים על העולם, שהוא לא כמו שרצינו שיהיה.

ובאבל הזה אנחנו מזכירים לעצמינו מה רצינו. מזכירים שרצינו שהעולם יהיה אחרת. מתוקן יותר. שלם יותר. שרצינו שיבולע המוות לנצח, שרצינו שיהיה לנו בית מוצק ויציב. שרצינו שלא נרגיש מאויימים כל הזמן. שלא להיות בודדים. ושמתחת לכל שכבות הבידול הנוראות האלה, החוצצות בין איש לרעהו ובין מאמין לאלוהיו, בסך הכל רצינו חיבוק.

תזכורות כאלה הן דבר קשה מאין כמוהו,

צום קל שיהיה.