דיבורים שבסוף

פעם, מזמן, כשהייתי בן עשרים וארבע, התנדבתי יחד עם חבר שלי, שלום, בבית אבות אחד. אז הוא היה נראה לי מעבר להרי החושך, וכדי להגיע אליו היינו לוקחים אופניים ורוכבים לאורך בן צבי ועולים את העלייה האינסופית של ברודי ויורדים את כובשי קטמון ושם, איכשהו, מגיעים, והיום אני חושב עליו בתור בית האבות שלפני הגינה וליד המכולת של שבי. ובבית האבות הזה היינו מכינים קפה לדיירים ומשחקים איתם רמיקוב ומדברים איתם קצת, ככה היינו עושים.

ובבית האבות ההוא הייתה זקנה אחת, מרסל קראו לה, שבכל פעם שהיינו שם היא הייתה מביכה אותנו. היא הייתה שואלת בקול 'למה אתה לא יוצא עם רעות' בדיוק כשרעות הייתה עוברת בסביבה, ואת יפעת היא שאלה פעם למה היא לא עושה ספורט, ואת שלום היא שאלה למה הוא לא מסתפר ולי היא הסבירה ארוכות שבן אדם מבוגר לא יכול להסתובב עם חולצות שכאלה (בזה, אגב, היא צדקה). וככה המשיכה, וזה היה מעליב וחינני וחמוד ולא נעים בעת ובעונה אחת, וכשדיברנו על זה בינינו ובין עצמינו במטבחון סיכמנו שהזיקנה, כנראה, קצת שחררה את לשונה.

ופעם אחת לא היה לי עם מי לשחק רמיקוב אז התיישבתי ופטפטנו (היא הייתה אחות בצרפת, עלתה לארץ אחרי מלחמת יום כיפור), ושאלתי אותה מרסל, למה את אומרת לנו את כל הדברים האלה ככה, בלי פילטרים, זה נורא מביך, והיא אמרה, "אם לא אני, מי יגיד לכם את זה?" ככה אמרה, בכנות גמורה. והיא אמרה, 'אתה מבין, אתה רואה אותי רק פעם בשבוע, ואני גם ככה עוד דקה לא אהיה כאן, אמות זאת אומרת, אז אני אומרת לכולם את הדברים החשובים שאף אחד לא אומר'.

ולמה נזכרתי בזה, כי פרשת השבוע והספר כולו עוסקים בנאום האחרון של משה. וכל פעם אני חושב לעצמי, איזה מוזר, כל תחילת ספר שמות אנחנו שומעים שמשה כבד פה וכבד לשון וערל שפתיים ולא יודע לדבר והנה פתאום נאום ארוך כל כך, לא יודע, לפחות חמש שעות של נאום. איזה מוזר.

אבל האמת היא, כך אני חושב, שכבד פה הכוונה היא הססן. לא בטוח בעצמו. כשמשה אומר ו'אנוכי ערל שפתיים' הוא לא אומר שהוא מגמגם. הוא אומר, כפשוטו, אני לא יודע לנאום, או לדבר, אני לא דמות כריזמטית. והוא צדק – הוא באמת לא דמות כריזמטית. הבעיה של משה אף פעם לא הייתה הדיבור, אלא הביטחון העצמי המוביל את הדיבור. ההיסוס, המחשבה הכפולה, החשש. כשהוא עומד מול הכניסה לארץ הוא יודע שהוא כבר לא מסתכל קדימה ומניע את העם, אלא רק מסכם את מה שנעשה עד כה. כשאין צורך להחליט, וכשלא תהיה שם כדי לשאת בתוצאות, החששות הולכים ונעלמים. אולי זו הסיבה שהוא מצליח לדבר כל כך הרבה.

בכל זה נזכרתי, ונזכרתי גם שאחרי השיחה הזו אני שתקתי ולא אמרתי כלום כי זה היה יפה, ומרסל חזרה להעליב את כולנו ולדבר על ההתנהגות הקלוקלת של הדיירים בבית האבות הזה וגרוע מכך, העובדים בבית האבות (היא קראה לזה 'בית האהבות') הזה, ואחרי שלשה חודשים באנו והיא לא הייתה, ובפתח הייתה מודעת אבל, ובכל פעם שאני עובר ליד בית האהבות הזה אני נזכר במרסל, קצת מתחייך לי וקצת צובט לי בלב.

(לפרשת דברים)

עגל. מסכה | לפרשת כי תשא

א.
לפעמים אדם מתחתן עם בחירת ליבו באולמי גזע. למה אולמי גזע ולא אולמי שורש, אתם שואלים, למה גזע ולא גן, למה גזע ולא צמרת, מי יודע לב קופירייטרים בשעה שהם בוחרים שמות לאולמות אירועים, בכל אופן אולמי גזע, סלמון או כבד בבורקס למנה ראשונה, פרגית או כתף בקר למנה שנייה, פטריות כמובן, אגרול נוטף שמן לצמחוניות, בר מתוקים, בר ממורמרים, ריקוד הורה שיפודים – הורה כרוב והורה עגל, עגבניה עלי כידון – ובכלל, שמחה גדולה הלילה, הופה, תמונה אחרונה עם המשפחה ויאללה, לקפל.

ואחרי שהוא מתחתן, ואולי כמה חודשים אחרי שהוא מתחתן, הוא רואה שהאישה שהוא התחתן איתה, שבוודאי אהבה המבורגרים באופן חד משמעי ולא נתון בספק כלל, ולהפך, בכל פעם אמרה בקול 'איך אני אוהבת המבורגרים', אותה אשה ממש פתאום ככה מעקמת את האף בכל יום חמישי בערב כשהם תשושים מעייפות ורובצים על הספה עם רגליים על השרפרף ואומרים טוב, אולי נזמין אוכל, והוא אומר המבורגר והיא, כאמור, מעקמת מעדנות את האף.

ואם להגזים, כי למה לא להגזים בכל זאת זה סיפור, אחרי שנתיים ימים שבהם היא עובדת סוציאלית היא קמה בוקר אחד ואומרת מהיום אני כותבת תוכן, והוא אומר מה כותבת תוכן, איך כותבת תוכן, אבל כך היא אומרת ומתחילה להתעניין בעסקים ובכספים ובשאר מיני פורענויות, ופתאום הוא מגלה שהאשה שהוא נשוי לה, אותה אשה ממש, היא בעצם אשה אחרת לחלוטין מזו שהוא התחתן איתה. והוא עומד לו מבולבל בסופרמרקט בחמישי אחר הצהריים ולא יודע מה לקנות לשבת, אבל הבלבול הזה הוא רק תסמין גדול יותר, שבו הוא כבר לא בטוח מה עמדתו הנפשית בכל הסיפור הזה של הנישואין.

ב.
ואם להיות כנים גם הוא עצמו לא בדיוק אותו האדם, כך אומרת אשתו, שקוראים לה נועה עם וא"ו, לחברות שלה שעה שהן יושבות לקפה בימי ראשון בבוקר, לפני שהטירוף מתחיל. היא כמובן לא מודעת לתנועות שהיא עצמה עוברת, אבל אומרת להם שמעו שאדם שלי הוא כבר לא בדיוק מה שהיה. ומה פירוש מה שהיה, פעם, איך לומר, לא היה לו את הדבר הזה בבטן שרוטט כשהוא רץ. לא שהוא רץ, כמובן, ואולי דבר תלוי בדבר, בכל אופן, לא בדיוק מה שהיה.

והן כולן אומרות אל תגידי לו כלום, גברים מה זה רגישים כלפי המראה שלהם, וזה נכון כידוע, והיא לא אומרת להם כלום אבל לעצמה היא אומרת, וכמובן גם להן, אני לא יודעת, אולי אני כבר פחות נמשכת אליו. והן כולן מהנהנות ואומרות מה לעשות, מה לעשות, ואחת מגדילה לומר חכי שהוא גם יתקרח וכן על זו הדרך, והן מטכסות עצה מה לעשות, אבל אולי אין מה לעשות, כך דרכו של עולם וכך דרכה של משיכה, שהיא לפעמים עזה ולפעמים פחות.

והיא מתגעגעת, וגם הוא מתגעגע. למה שניהם מתגעגעים, תשאלו, הם מתגעגעים לאותו אדם שהם התחתנו איתו, שהיה רזה וחמוד ונבוך קצת וחובב המבורגרים ועובדת סוציאלית שמתעסקת רק ברוח ולא בכסף או בעסקים, ובעצם, ככה אם ננסה ליצוק את הדברים בתוך תבנית, הם לא מתגעגעים למשהו אמיתי – הם מתגעגעים לאיזה דימוי מוצק שהיה להם כלפי האדם שמולם, אבל הרי אנשים הם דבר דינמי, וכך גם מערכות יחסים.

ג.
ואולי אלה דברי כפירה לכתוב כאן אבל כשמשה מתמהמה לרדת מן ההר עם ישראל קם ובונה לו עגל מסכה ורוקד סביבו 'אמת מה נהדר', ותמיד קוראים את הסיפור כאיזה מצחיקים בני ישראל, מה אתם עובדים עבודה זרה רגע אחרי מעמד הר סיני, אבל צריך להבין שזה סיפור אחר לחלוטין; זה לא סיפור של בריחה. להפך, זה סיפור של התקבעות. כי גם אלוהים הוא דבר דינמי, ומערכת יחסים עם אלוהים, גם היא דבר דינמי, ולכן בעצם אסור לעשות לאלוהים פסל וכל תמונה.

לא כי אנשים חושבים שזה לעבוד פסל. לא, זה שטויות. אנשים לא עובדים פסלים. אנשים משתמשים בפסלים, כי פסלים זה ייצוג. ופסלים זה דבר נוח, אתם מבינים? דימוי של אלוהים שאפשר להתייחס אליו כמו שצריך. אבל פסל מדויק לרגע אחד, הרגע של הפיסול, ורגע אחרי הפיסול הוא כבר לא מדויק, כי אנשים משתנים ודברים משתנים. הכל משתנה. הזמן משתנה.

ואלוהים של היהדות, שהוא אלוהים שמתגלה בזמן, אומר להפך, אי אפשר ככה. אי אפשר להתקבע. וזו גם הסיבה, כמדומני, שמשה שובר את הלוחות הראשונים ואחר כך כותב לוחות בעצמו, כדי שהלוחות הראשונים לא יהיו מקובעים, ושנבין שהתורה כפי שירדה מהר סיני, היא בעצם תורה שבני האדם כותבים אותה במו ידם.

ד.
וגם זה דבר שצריך לדעת על מערכות יחסים, שמי שנתלה בעבר שוקע, אבל מי שבונה קומה נוספת על גבי העבר, מערכת היחסים שלו עמוקה יותר ומשמעותית יותר. וזה נכון גם לאנשים שמנסים להיות מי שהם היו פעם, וגם לאנשים שמחפשים כל הזמן את בת או בן הזוג כפי שהם היו פעם. אבל שינוי אין פירושו פרידה. דברים קשיחים נשברים בשינויים, אבל הרי אנחנו בני אדם, ובני אדם הם דבר דינמי.

גם נועה ואדם, נניח – הלא עליהם אנחנו מדברים בעצם, ולא על שום פרשה אקטואלית של שמרנות או ליברליות או משהו שכזה, רחמנא ליצלן – מצאו את עצמם אוהבים מחדש את הגלגול הנוכחי שלהם. וזה כמובן לא קורה תמיד, לא, ושמעתי שיש מקרים שמערכות יחסים מתפרקות ואפילו אנשים שיוצאים בשאלה, כך שמעתי, אבל מי שגמיש להקשיב לשינויים שבו ולשינויים שבמערכת היחסים שלו, יכול להעמיק אותה ולאהוב גם הלאה, בכל השינויים שמתרגשים עלינו בחיים האלה, המשתנים תדיר.

להחזיר מנה | לפרשת וישלח

יש שני סוגי אנשים בעולם, אני רוצה להגיד לכם. קל לראות אותם כשהם הולכים למסעדה (זוכרים שהייתה אופציה כזו פעם?) ומקבלים מנה לא טובה. הסנדוויץ' עייף, הסלט מעפן, הפסטה ראתה ימים טובים יותר וההמבורגר שרוף כולו. ואז בדיוק העולם נחלק לשני חלקים שווים, פייט או פלייט. אם יבוא עשיו אל המחנה האחד והיה המחנה האחר לפליטה. חלק אחד אומר לעצמו שילמתי על זה, ומיד דופק על השולחן ואומר למלצר תגיד לי, אתם מסעדה או בית לשאריות. מה זו המנה הזו. קח אותה ותביא לי אחרת. וחלק שני אומר לעצמו המסעדה עושה לי טובה שהיא בכלל נותנת לי לשבת, ואם אלוהים רצה שאני אקבל כאב בטן אז אין מה לעשות, ושותקים ומשאירים טיפ כי לא נעים.

והחלק השני הזה, שהמסעדה עושה לו טובה, הוא ממש טוב בבריחה. ממש טוב בבריחה. בהדחקה. בהתעלמות. בשכחה. הוא מדחיק חברים מתים, חברים חיים, עובש בקירות, כאבי לב, התעלמויות, מדחיק ניירת, מדחיק ביורוקרטיה, מדחיק קניות שצריך לעשות, בדיקות, מדף שצריך לתלות בחדר של הילד, מדף שלא צריך לתלות ואולי צריך לעשות איתו משהו, מדחיק תקוות שוא, תקוות אמיתיות, כלים בכיור, אבק על השטיח, כביסה שצריך לקפל, מדחיק 45 מיילים (נכון לספירה האחרונה), הכל נדחק אחורה מהתודעה, הוא יודע שצריך להתמודד עם זה יום אחד, אבל למי יש כח.

וגם יעקב קצת ככה, אפשר לומר. כל הזמן בורח מעימותים. אין לו כח למלחמות, הלא, צריך להבין. כל חייו יעקב עושה כל מה שהוא יכול כדי לא להיקלע לעימות חזיתי. מה לא עשה: הכין מרק עדשים כדי לקחת את הבכורה, החזיק בעקב אחיו כדי לצאת, התחפש לאח שלו כדי לקבל ברכה, התחתן עם שתי אחיות, הרביע כבשים כדי לקבל משכורת, הכל רק כדי לא להתעמת חזיתית. וכשהוא מתעמת חזיתית זה תמיד מעמדה של להיות או לחדול. זה לצעוק על רחל ולכעוס על לבן כשהוא עם הגב לקיר ואין לו ברירה. אפילו המאבק שלו מול לבן מגיע רק אחרי שהוא בורח בלילה בלי לספר לאף אחד. הוא מאוהב ברחל שרק רוצה ממנו ילד, ושונא את לאה שאוהבת אותו כל כך. איזה חיים אלה, בחיי.

ומה קורה שם, במעבר יבוק הזה, אם לא יעקב שנמצא עם הגב לקיר, אחרי שניסה את כל דרכי ההתחנפות שלו. רש"י אומר שהוא מתכונן למלחמה אבל במחילה מרש"י, יעקב לא מתכונן שם לשום מלחמה. הוא מתחנף ושולח מתנה ומתפלל אבל אין שם שום מלחמה. הוא מפחד, וצר לו, והוא נמצא בשוחות בקו החזית ואומר לעצמו אין ברירה, אין ברירה, מה לעשות, מה לעשות. והוא חוזר בגלל פכים קטנים כי הוא לחוץ כל כך, ואז, איכשהו, פתאום הוא מוצא את עצמו מתעמת מול מלאך.

ומה זה המלאך הזה אם לא אלוהים (או הוא עצמו) שמבין שאי אפשר לברוח יותר ואומר די, מספיק, אי אפשר לברוח כל הזמן, צריך להתעמת ולהתמודד וצריך לבוא פעם אחת מוכן ולסמן וי על המשימות ולבכות כשצריך ולכעוס כשצריך ולחיות מול החיים האלה בהתמודדות ישירה, לא בבריחה ולא בעקיבה, ובאמת לילה שלם הוא נאבק בתוכו עד שבא עליו סוף סוף השחר והוא יכול להגיד לעצמו שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל, וללכת לפגוש את עשיו לא מעמדת נחיתות ולא מעמדת כניעה אלא סתם שני אחים שנפגשים אחרי שלא ראו אחד את השני הרבה זמן, ולא שזה פתרון לנצח כי הרי עוד רגע סיפור שכם וחמור ודינה מחכה כמו בוץ טובעני מעבר לפינה, ולא שיעקב הפך פתאום לישראל לנצח, אבל לפחות יש לו את היכולת לכעוס על מסעדות שמוכרות לו מנה לא טובה או מקולקלת או יבשה ולא להגיד 'טוב אלה החיים מה אני אעשה', וגם זה משהו.

איזונים | לפרשת כי תבוא

א.
התעצבנתי בשבוע שעבר על מישהו. ממש התעצבנתי, אני מתכוון. עמדתי וצעקתי והטחתי דברים. הוא היה מעצבן, כן? אבל אני לא אדם עצבני במיוחד, ובכל זאת התעצבנתי. לזכותי יאמר שהיה חם. וכשחם, כל דבר מעצבן. היה גם סוף אוגוסט. את כל החודשים האחרונים העברנו בבית, שני אנשים שמנסים להתפרנס וילדה שלומדת למשוך דברים מהמגירות. לפעמים אני פוקע.

אנחנו הולכים על חבל דק. צריך להגיד את זה. כל אחד ואחד מאיתנו הולך על חבל דק כל הזמן. כמו מיתר שצריך להיות מתוח אבל לא מדי. פחות מדי מתוח ואתה מוצא את עצמך רפוי, מרקיב מול הטלוויזיה שבסלון, רואה מתווכי נדל"ן בהמפטונס שבלונג איילנד עושים מסיבות בריכה. יותר מדי מתוח ואתה מוצא את עצמך עם כאב ראש שלא נגמר. הכל תוקף אותך: ההורים בקבוצה של הגן, המשפחה שמתקשרת לשאול מה שלומך. אנחנו כל הזמן על חבל דק, מנופפים בידיים, מנסים לחצות את החיים האלה.

ב.
כל החיים האלה הם איזונים. הרמב"ם מתאר בהלכות תשובה איך אדם צריך לראות את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. מאוזן בדיוק בתפר שבין הזכות ובין החובה, כשכל מעשה מטיל אותו, ואת העולם כולו, לאחד הצדדים. זה דימוי די מדהים, כשחושבים עליו. כל העולם כולו ניצב על חודו של עיפרון, וכל תנודה קלה מטילה אותו לאחד הצדדים. תחשבו כמה מאמץ נדרש כדי להחזיק את העולם הזה כך שימשיך להיות מאוזן. חציו כאן, חציו שם.

הרב קוק מתאר את זה אחרת. הדור הזה, הוא אומר, כולו זכאי וכולו חייב. חושך ואור משמשים בו בעירבוביא. זה דימוי מוזר קצת, כי מי שלקח קצת חושך וקצת אור וערבב אותם ביחד גילה שמקבלים דמדומים כאלה, בין ערביים או לפני עלות השחר. משהו שאי אפשר לראות מה הוא בדיוק. אבל זה לא מה שהרב קוק אומר, הוא אומר שאדם כולו זכאי וגם כולו חייב. האיזון הזה הוא לא מקריות, כך שמעשה אחד יטיל אותנו לצד כלשהו של המאזניים. זה מה שאנחנו, הוא אומר. בלאגן שלם בנפש. גם חושך, גם אור.

ג.
בסוף של פרשת השבוע, פרשת כי תבא, משה מתאר איך אחרי חציית הירדן יעמוד חצי מעם ישראל על הר גריזים וחצי על הר עיבל. חצי על הר הברכה, חצי על הר הקללה. אבל באמת אני חושב שזה היה ככה רק בשביל הפאתוס. שבאמת באמת, אנחנו גם ברכה וגם קללה. כל הזמן. ארורים וברוכים גם יחד. זה לא שאין צדיקים בעולם, ולא שאין רשעים, אבל רובנו לא שם ולא שם. אנחנו לפעמים מתעצבנים ואחר כך מאשימים את עצמנו. חוטאים ואז מצטערים. שוגים ומבקשים סליחה.

אני מתכוון לומר שבקשת הסליחה היא לא ניסיון לתקן באג במערכת. היא הפיצ'ר. כמו שהרב קוק מתאר ב'אורות התשובה', התשובה היא חלק מהותי מהמערכת. זה לא שברירת המחדל שלנו היא שאנחנו טובים, וכל חטא מסיט אותנו מהטוב הזה. גם לא להפך. הויכוח המטופש ההוא, אם האדם טוב או רע מיסודו? הוא רק כי בני אדם חובבים דיכוטומיות. אבל באמת האדם גם טוב וגם רע מיסודו. כך, שניהם ביחד.

ולהיות אנושי שכזה, שחוטא ומיד אחר כך מצטער, שצועק ומיד מבקש סליחה, זה מי שאנחנו. ככה אנחנו מתקדמים בעולם, מנסים לשמור על איזון ולא לטבוע באחד מן הצדדים. זו הברכה שלנו, זו הקללה שלנו; שניהם גם יחד.

__

עד ראש השנה יש מבצע פתיחת שנה על הסדנה המקוונת שלי. פרטים כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online )

מעשה מטיט ומרגלית (על החל"ת)

אבל הסיפור האמיתי של החל"ת, כך אני חושב, לא קשור בכסף. הוא קשור בזהות. כלומר הוא גם, גם קשור בכסף. אבל הכסף הוא לא רק דרך לחיות, כלי לחיות באמצעותו, אלא משהו עמוק יותר, שקשור לליבה של הזהות האישית שלנו: לשאלה מי אנחנו, בעצם.

לימדתי השבוע בסדנה בעקבות ר' נחמן את מעשה מעני ומרגלית. זה סיפור נהדר, שבו עני אחד מוצא מרגלית באשפה ואין אף אחד בעיר שלו שיכול לשלם את השווי שלה, והוא צריך לנסוע ללונדון כדי למכור אותה, אבל אין לו כסף. הוא הולך לקברניט של הספינה ומראה לו את המרגלית, והקברניט חושב שהוא איש עשיר ונותן לו מחלקה ראשונה בספינה. ואז, כשהוא יושב ואוכל ומתענג על המרגלית, הוא מניח אותה מולו ונרדם, והמלצר לוקח את המפה ומנער את האשפה לים וגם המרגלית הולכת לים.

וכשהוא מתעורר הוא נחרד, כי כל כולו תלוי במרגלית, וכדי שהקברניט לא יזרוק אותו מהספינה אל הכרישים הוא מעמיד פנים כאילו הכל בסדר והוא עדיין איש עשיר עם מרגלית, והקברניט, שחושב שהוא עשיר, מציע לו עסקה, לרשום איזו תבואה שהקברניט קנה – על שמו של העני, כדי שלא יחשדו בקברניט שהוא גנב. העני מסכים, והם מגיעים ללונדון, שם הקברניט מת בפתאום והעני מתעשר ממכירת התבואה 'כפל כפליים משווי המרגלית'.

זה סיפור נהדר, והוא כל כך לא ר' נחמן שאני חושד שהוא הסתובב כסיפור עם מוסר השכל ברחבי הארץ, כך שר' נחמן כנראה שמע אותו ממישהו. ובסופו של הסיפור הוסיף ר' נחמן הערה: "המרגלית לא היתה שלו, והא ראיה שנאבד ממנו. התבואה כן היתה שלו והא ראיה שנשאר אצלו. ומה שהוא הגיע לדבר שלו זה רק בגלל שהוא החזיק את עצמו".

ברסלברים מספרים אותו בדרך כלל כסיפור על ביטחון; העני בטח בה' שיביא לו פרנסה והכל יהיה בסדר, וכך אכן קרה. מה שהיה צריך להגיע אליו, הגיע. אבל לדעתי, לא ככה ר' נחמן מבין את הסיפור ולא כך הוא מספר אותו. העני לא בטח באלוהים; הוא העמיד פנים.

ור' נחמן בעיני, תופס את כל הסיפור כסיטואציה של העמדת פנים מול העולם. העני מתחזה לעשיר, הקברניט מתחזה לאדם ישר. הכל העמדת פנים בעולם הזה. וזה מה שר' נחמן אומר בסוף. המרגלית לא שלו, כי היא לא באה בזכות העמדת הפנים שלו אז אין לה שייכות אמיתית אליו. היא לא שייכת למהות שלו. התבואה באה בגלל העמדת הפנים שלו, אז היא שלו. כל הסיבה שהיא הגיעה לידו היא בגלל שהוא העמיד פנים.

אבל בעומק זה משהו גדול יותר. אנחנו נוטים לתפוש את עצמנו כמורכבים מאיזה גרעין פנימי יציב שלא תלוי בשום דבר בסביבה. יש 'אני', ויש 'אני מעמיד פנים שאני מישהו אחר'. אבל מה שר' נחמן מבין מהסיפור הזה הוא שאין גרעין כזה. אנחנו רק מעמידים פנים. כל הזמן. אנחנו מה שהסביבה שלנו רואה. אין דבר כזה גרעין אישיות מוצק. כל העולם הזה הוא העמדת פנים. כולנו הינדיק בתוך תוכנו, רק מעמידים פנים כאילו אנחנו בני אדם.

וזה נכון גם לגבי עבודה. לפעמים אנחנו חושבים, מה עבודה אומרת עלינו, היא לא אומרת עלינו כלום. בנאדם הוא לא הכסף שיש לו, ולא העבודה שלו, אלא משהו אחר שלא תלוי בסביבה ולא תלוי בשום דבר. אבל ר' נחמן הבין שאנחנו גם העבודה שלנו. גם המשפחה, גם החברים, אבל גם העבודה. שום אדם איננו אי מנותק מן היבשת. אנחנו בריסטה, לפעמים, או מלצר. ולפעמים נותני שירות. ולפעמים מתמזל מזלנו ואנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים והעבודה שלנו היא אנחנו, אבל גם כשלא, אנחנו עדיין העבודה שלנו.

וזה מה שכל כך קשה בפיטורים ובחל"ת. ובצורה אחרת, בפנסיה. אנשים חולמים על הפנסיה, על הרגע שבו לא יעשו כלום ורק ינוחו, אבל מה שמחזיק אותנו בעולם הזה, באמת באמת, זו העבודה. לא רק עבודה שמרוויחים עליה כסף, אלא בכלל, העמל. המפגש שלנו עם העולם שמבחוץ. הקושי שצריך להתגבר עליו. זה מי שאנחנו, וכשהעבודה שלנו נעלמת, כשמפטרים אותנו, כשאנחנו באים לחפש עבודה אחרי התואר ונמצאים בלימבו הזה של ה'אין עבודה', אנחנו מאבדים חלק מהפנים שלנו שעומדות בעולם. יש חלק בזהות שלנו שצריך לבנות אותו פתאום מחדש. איזה קשה זה.
___

אגב, תשמעו משהו. הכנתי תכנית אלול מקוונת. בחיי. תכנית שלא נזקקת למקום אחד כדי להזכיר לנו את עצמנו וכדי לחשב דרך הלאה. יש בה שני מסלולים: הראשון, למי שעובדת, או הורה, או שסתם אין פנאי, פיזי או נפשי – זו תהיה סדנת כתיבה בת מפגש אחד בשבוע, עם קריאה ודיון וקצת מעוף מעל השגרה, משהו שיזכיר לנו שאלול. אבל למי שירצה – יש מסלול שני; תכנית שמתפרשת הלאה, לאורך השבוע, בקבוצות דיון ומחשבה קטנות במהלך השבוע, ועם מהלך סדור של התפתחות שנבנה צעד על גבי צעד וסיכום שבועי ועם הניסיון לאסוף את כל הרסיסים של התקופה הזו ולעבד אותם ולהבין, אולי, משהו על מי שאנחנו.

כל הפרטים יהיו בפרסום הרשמי שיעלה, אינשאללה, בסוף השבוע, אבל היום יום רביעי ואני צריך לסגור קצוות אחרונים ובעיקר צריך לדעת כמה מעוניינים יש בקהל כדי שהכל יעבוד כמו שצריך. אז זהו, אם אתם בעניין, בבקשה תגידו לי. אפשר גם להירשם כאן ואשלח פרטים כשאסגור הכל. תודה.
https://forms.gle/79C9gzWSA3FRCz6v7 )