היא לא הייתה צעירה.
אולי להתחיל מזה. לא היו לה ילדים, אבל היא לא הייתה צעירה. לא במובן הרומנטי־נטפליקסי הזה, שבו אישה אחרי פרידה קשה עוברת למקום חדש, מוצאת שם בחור חתיך, מתאהבת בו והוא בה והם מתחתנים. שנים קראתי את הסיפור ככה, אבל לא זה הסיפור. זה אולי חלק ממנו, אבל זה לא כולו.
היא לא הייתה צעירה, רות. היא התאהבה במחלון. הוא נפטר ממחלה קשה. היא היגרה. קשה להמשיך להיות צעירים נטולי דאגות אחרי הסיפור הזה. הזרות המשיכה לרחף מעל ראשה. גם העוני. גם היותה אלמנה. הכל היה שם. לא היה באמת לאן לברוח.
ובכל זאת.
אנחנו מדברים הרבה על לאן היא הגיעה, רות. על הרצון שלה להצטרף לעם זר. מהללים על החסד שהיא עושה עם חמותה. אנחנו הצד ההוא, האחר, הארץ שאליה היא היגרה, ומטבע הדברים אנחנו מרוכזים בעצמינו. מישהי רוצה להצטרף? זה ברור, אנחנו "העם הנבחר". ולכן אנחנו לא מדברים הרבה מאיפה היא ברחה, רות. מה היה במואב שגרם לה להגיד אני, במקום הזה, לא נשארת.
זה הרי שם עוד קודם לכן. היא התחתנה עם מהגר. אני לא יודע אם זה היה יוצא דופן, אבל משהו בה נמשך אל הזרות שהוא הביא איתו. לרוח הים שבשיערו או משהו מעין זה. לא כמטאפורה, באמת – הוא היה במקום אחר, והוא הביא איתו משהו אחר, והיא בחרה במשהו האחר הזה, מפני שהאפשרויות שהיו לה בבית לא היו היא.
אולי היא נולדה לתוך ארץ זרה, כמו שכתב עוזי וייל בקטע ההוא. אולי היא הייתה זרה עוד כשגדלה. חריגה במקומה. אחרת. אולי היא לא מצאה את עצמה, ויכול להיות שהיא אפילו לא ידעה שהיא לא מוצאת את עצמה – היא מעולם לא יצאה מגבולות הכפר שלה. היא לא מכירה משהו אחר – עד שהגיעה משפחה מבחוץ והיא ראתה והבינה שיש מקום אחר, עם מנהגים אחרים ומתכונים אחרים ולחם אחר ואהבה אחרת., שהמקום בו היא נמצאת אינו הבית, ושאין לה ברירה, בעצם.
ולכן, כשהוא נפטר, העולם שלה קרס.
והוא קרס לא בגלל שלא נותרו לה משפחה. לא, הוא קרס מפני שברגע שאנחנו יודעים שיש מקום אחר, אנחנו לא יכולים שלא לראות את הפגמים שיש במקום שלנו. הסיבה שבשלה מלכתחילה נמשכנו אל החוץ. היא לא יכולה לחזור אחורה כי היא כבר חצתה את הקווים. כשהיא אומרת לנעמי 'עמך עמי ואלוהייך אלוהי' זו אינה הבטחה של 'אעשה הכל כדי להיטמע', אלא הכרה עייפה במציאות; אני כבר לא חלק מהמקום שבו גדלתי. אני לא יכולה להישאר כאן.
והיא הולכת.
זה הסיפור. הוא לא סיפור רומנטי. הוא סיפור של אבדן ושל הגירה. של מישהי שעוברת ממקום למקום, בורחת מהמקום האחד ומנסה למצוא את עצמה במקום האחר. כשהיא מנסה לגאול את עצמה היא לא מחפשת אהבה, אלא גאולה. גאולה במובן של חזרה, כמו גאולת אדמות; משהו, מישהו, שיתן המשכיות לאישה המת. כשרות פוגשת את בועז בגורן היא לא מתאהבת בו; היא מבקשת ממנו שיגאל את זכר קרובו. ואנחנו מבינים שכל הזמן מחלון היה שם, מהדהד בה.
אפשר, אולי, לראות בזה אמירה על גאולה. לא על גאולה במובן הדתי שלה (אם כי לכל גאולה יש מימד מחוץ לטבע), אלא על גאולה אישית, על היכולת לצאת מן המיצר. גאולה שיש בה רכיב ניסי ומצורף מקרים, אבל גם הרבה הכרה בזה שבשביל להיגאל צריך להגר, ללכת למקום אחר, שגאולה באה דווקא בזכות הזרות הזו. במובן מסוים כי אדם שגדל בתוך סביבה מסויימת אין בו את היכולת להביט עליה מבחוץ, לראות את הפגמים ולהבין איך לתקן.
היא לא באמת נטמעה, רות. אנחנו יודעים את זה. אלפי שנים אחרי אנחנו עדיין קוראים לה 'רות המואביה', ועדיין מספרים את סיפור ההגירה שלה. אבל אולי הכינוי הזה הוא לא כינוי גנאי, אלא תיאור של כח העל שלה – של היכולת להצטרף לנעמי, של היכולת לקום וללכת ללקט שעורים, של ההליכה אל הגורן, של הדרישה מבועז – כח העל של לא להיות בפנים, לא להיכנע למובן מאליו, לא לעשות את מה שכולם עושים, אלא לקום מהשבר ולגאול את עצמה.
(מתוך דברים שנאמרו אתמול בסדנת כתיבה חד פעמית בירושלים, ושלחתי אותם בצורה כזו או אחרת היום בניוזלטר שלי)
הכריכה האחורית 