אחרית הימים (לפרשת ויחי)

א.
וככה, בערב אחד בינואר, אדם חווה התקף חרדה. הוא יושב בפינת החדר שלו והחדר מתעצם עליו והקירות מתגבהים והאורות חזקים יותר או עמומים יותר, הוא רוצה לצעוק לסיון אבל החזה נאבק לשאוף אוויר. ואדם יודע שזה התקף חרדה ולא התקף לב, אז הוא רק יושב שם ונושם לאט, כמו שאיצקו אמר. לאט לאט. לשאוף, לספור עד שבע, לנשוף. ואיצקו הרי יש לו קול רך ומשקפיים עגולים קטנים, אז הוא יודע. וכשסיון מגיעה היא רואה אותו יושב על הכיסא שלו, מביט במחשב, כאילו הכל בסדר. הכל בסדר, היא שואלת, והוא אומר כן, כן, בטח, היה לי רק איזה התקף חרדה קטן. היא מתיישבת על הספה. אויש, היא אומרת. מה קרה? והוא אומר מה קרה, מה זה משנה מה קרה. מה יקרה, זו השאלה האמיתית.

כי כן, לפני שנה וקצת חשב אדם שהדבר הנכון לעשות עם החיים שלו הוא לצאת להיות עצמאי. הוא גייס קצת כסף מפה ומשם ולקח הלוואה של שבעים אלף בבנק והקים עסק קטן להפקת אירועים קטנים; בריתות, בר מצוות, הלוויות של אנשים בלי הרבה חברים. שנה אחר כך חיכתה לו מעטפה בתיבת הדואר עם הסמל של הבנק, הודעה על יתרת חוב. ואדם, שהחוב שלו הלך והתעצם ודווקא העסק, במפגיע, עדיין מדשדש, מנסה מפה ומשם להחזיק את הראש מעל המים אבל הוא יודע, אין לו אוויר. יש כמה פרוייקטים שמחכים לו בינואר ובפברואר אבל עד שזה יגיע, אלוהים יודע מה הוא יעשה עם האוכל, עם שכר הדירה, עם החיים האלה שמתרוצצים מחוץ לחלון וצועקים אליו בוא תעשה איתנו משהו.

ב.
סיון לא יודעת מה להגיד, אז היא לא אומרת. היא מביאה לו כוס שוקו גדולה עם מרשמלו ואומרת הנה קח, תתנחם, ואדם שותה אבל לא אדם הוא להנחם. מה יהיה, הוא אומר לסיון, וסיון אומרת יהיה טוב כפרה, באמת שיהיה טוב. אבל איך את יודעת, אומר אדם, וסיון אומרת למה שלא יהיה טוב? אתה מוכשר, יש לך כיוון, יש ביקוש לעבודה שלך, למה שלא תצליח? אבל להבטיח היא לא יכולה, זו האמת, ואדם יודע היטב שזו האמת. הוא יודע שיש לו דרך ויש כיוון והעולם יכול להאיר לו פניו, ויודע היטב שאין לו שמץ של מושג מה יהיה.

גרוע מזה, שאף אחד בעולם לא יודע מה יהיה.

זה נורא. כלומר חווית אי הידיעה הזו, היא נוראית. היא עוקבת אחריו ברחוב, בתחנת האוטובוס, בתחנה המרכזית, באוטובוס הבין עירוני. היא כמו מפלצת גדולה שתובעת את תשומת לבו ואי אפשר להיישיר אליה מבט. היא עוקבת אחריו ברחוב ועוקבת אחריו כשהוא נכנס לעמליה, היועצת העסקית שהוא לקח במחיר מסובסד. בקבוצות הפייסבוק שהוא חבר בהן יש אלף אנשים שאומרים לו תקנה נדלן, תשקיע בעיצוב, תבנה אתר כמו שצריך לא ככה אלא אחרת, תיצור תיק מניות פסיבי, או אקטיבי, אתה עוד צעיר הלב שלך יכול להחזיק מעמד בסלאלום של השוק, והוא יודע שזה נכון בתיאוריה אבל כל הזמן חושב: אולי לא? אולי בעצם לא? איך בכלל אפשר לדעת מה יהיה?

וזה מה שהוא אומר לעמליה. הוא אומר לה, עמליה. אני מרגיש כאילו אני הולך על קרח דק. נכנס כסף ויוצא כסף אבל כל הזמן אני עומד ליפול, מנסה להחזיק את הראש לפני שכל הסיפור הזה הולך לפח. הוא יושב שם במשרד הקטן עם הנוף לבניין ממול ועמליה אומרת לו תשמע, אף אחד לא יודע, אבל אני אגיד לך מה. אני עובדת עם הרבה אנשים. אתה מתייחס לסיפור הזה הכי ברצינות. כולם מאמינים במוצר שלהם, גם אנשים שמנטרים מוני מים מאמינים במוצר שלהם. אבל אתה היחיד שבאמת יודע שאתה יכול ליפול, ולכן אתה תיפול, וזה בסדר, כי תצליח לקום. ככה עמליה אומרת. ואדם מאמין לה, כי אם אלוהים לא היה רוצה שנאמין ליועצים עסקיים שהוא לא היה יוצר דבר כזה מלכתחילה.

ג.
עד כמה שזה אירוני בשביל פרשה שמתחילה במילה 'ויחי', יעקב אבינו מת בפרשה וגם יוסף מת בפרשה, ולפני שיעקב מת הוא אוסף את כל הבנים שלו, וכולם שם במצרים מתאספים סביב מיטתו של יעקב ומוחים דמעה ומקנחים את האף בממחטות נייר רכות ויעקב אומר להם תשמעו, אני אגיד לכם מה יקרה אתכם באחרית הימים. והוא רוצה, הוא באמת רוצה לספר להם מה יקרה להם באחרית הימים, כי הם הבנים שלו, והוא דואג להם, והוא רוצה שיהיה להם טוב. שתהיה להם מטרה. שהם יחזרו לארץ ישראל ושהכל יהיה איתם בסדר בעתיד.

אבל הוא לא יודע מה יהיה בעתיד.

כי אף אחד לא יודע.

אבל הם כבר במתח, הבנים של יעקב. הם יושבים סביב המיטה ותולים בו עיניים מצפות. הילדים הקטנים שלהם משחקים כדורגל בחוץ. מתישהו יגמר הזמן. ובלית ברירה, בעצם, יעקב מתיישב על המיטה ובמקום לספר להם מה יקרה איתם באחרית הימים הוא רק מספר להם מי הם עכשיו.

הוא אומר – ראובן, אתה הבכור שלי אבל גם שכבת עם אשתי. ויהודה, אתה מנהיג. ונפתלי, אתה מהיר כמו איילה שלוחה, ודן, אתה יש לך שכל ישר, וככה הוא עובר אחד אחד ומתאר אותם, והם מקשיבים ומתפלאים, שהרי זה הם, ובסוף הוא שוכב על המיטה, אוסף את רגליו, מתכרבל כמו עובר ונאסף אל אבותיו.

מה זה אומר, לספר את ההווה במקום את העתיד. מה זה אומר.

ד.
ויום אחד כשאדם מסתובב ומפחד מאוד סיון מניחה נייר בספר שהיא קוראת (היא קוראת ספרי מתח בצורה מאוד מוזרה. היא קודם בודקת אם הגיבור ימות בסוף או לא, ורק אז מתחילה לקרוא. בשביל מה לי כל המתח הזה, היא אומרת, בשביל מה כאב הלב? אני באתי לכאן כדי ליהנות) ואומרת לו מה יש לך, אדם. לא טוב לך העצמאות? לך תהיה שכיר. מה אתה מבלבל את המוח כל הזמן.

ואדם אומר אבל טוב לי העצמאות, אני רק מפחד כל הזמן.

וסיון אומרת תשמע רגע, אני אספר לך סיפור.

והיא אומרת. לפני שבוע הלכתי לקנות משקפיים. הלכתי לשופיק האופטיקאית, פתחתי מגירות, חיפשתי וחיפשתי, בסוף היא אומרת לי שומעת סיון, יש לי פה מאחור זוג משקפיים שאין דברים כאלה. יקרות יקרות אבל סוף. היא נכנסת למאחורה של החנות, מוציאה את המשקפיים, תקשיב – אין דברים כאלה. עגולות ואדומות ומהממות. לקחה את המספר שלי במשקפיים, אמרה תחזרי עוד שלשה ימים. הלכתי, חזרתי אחרי שלשה ימים, שמתי על העיניים – מדהים. רואה בדיוק אותו דבר, ואיזה משקפיים! בקיצור שילמתי, ארזה לי, הלכתי.

אני הולכת לי ככה ברחוב, ומכל הכיוונים – מחמאות, מבטים, בחורה שאני לא מכירה עצרה אותי ואמרה תשמעי, את לבושה מהמם, בקיצור, אני זוקפת קומה, מסתובבת כמו מלכה ברחוב יפו, כולם מביטים בי כאילו אני בני ישראל שחוצים את הים, מוכרות בקסטרו נחפזות לשרת אותי ומיכל – אתה זוכר את מיכל? מהלימודים? הפוצה? – פוגשת אותי ליד הפלאפל ואומרת תקשיבי, את נראית כמו מלכה. אני! כמו מלכה! בקיצור אני ממשיכה, מבסוטה כולי, נכנסת למשרד, ושולה אומרת לי וואו, מה קרה היום? את זורחת. אני אומרת כן, הכל בזכות המשקפיים, ושולה אומרת – איזה משקפיים? הן לא חדשות.

בקיצור אני רצה לשירותים, מסתכלת – זה המשקפיים הישנות. מנסה לשחזר מה היה, פתאום אני מבינה שהמשקפיים החדשות עדיין באריזה שלהן בתיק שלי, וכל היום הזה הסתובבתי עם המשקפיים הישנות.
וזהו.

ה.
מה זהו, אומר אדם.

זהו, היא אומרת. שאין לי מושג מה זה אומר. אבל אני חושבת ככה בקול על עצמי, שאם מישהו אומר לי 'את יפה' ואני מסתכלת על עצמי כעל יפה, אני באמת אהיה יפה. ואם תחשוב שיהיה טוב, אז באמת יהיה טוב. ואם שאתה בדרך להצלחה, אתה תצליח. ואם מישהו אומר לך 'וואי, אתה חכם', ואתה תחשוב על עצמך בתור חכם, אתה גם תהיה חכם. ואם מישהו יגיד לך 'אתה מצליחן', אתה תהיה מצליחן, אתה מבין? ככה הדברים האלה עובדים. אתה שואל איך אני יודעת שיהיה טוב? אני לא יודעת שום דבר בוודאות. אף אחד לא יודע. אני רק יודעת שאם אומרים לך שיהיה טוב, וגם אם אתה בתוך הבוץ הכי בוצי בעולם, עם עסק באמצע סחרור ועובדים שנוטשים – מה שמפיל אנשים מעל האופניים שלהם זה לא שהם לא יודעים לדווש, אלא שהם מפחדים ליפול.

אבל, אומר אדם, אבל מה אם אני אהיה בטוח בעצמי ובגלל זה אני אפול? גם זה קורה הרבה. וסיון אומרת תשמע, מה אני יודעת, אני רק שכירה. אבל לרכב על אופניים אני יודעת, ואני יודעת שאי אפשר לרכב על אופניים בלי ליפול.

ככה היא אומרת, וחוזרת לספר שלה, כי בכל זאת היא באמצע המתח.

ו.
ובני יעקב מה איתם, אתם שואלים.
היו במצרים, אחר כך בניהם יצאו משם. ויש איזו אגדה יפה בספרי הדרכה להורות שאומרת שאם אומרים לילד 'אתה כל כך חכם', הוא יהיה חכם, ואם אומרים לה 'וואי, את כל כך טובה במתמטיקה' היא תהיה טובה במתמטיקה. למה? אין איש יודע. יכול להיות שזו רק אגדה. אבל היא אגדה יפה בעיני, שאומרת דברים יפים על הצורה בה אחרית הימים נקבעת לפי הצורה בה מסתכלים על ההווה.

ומה יהיה עם העסק של אדם? את זה אף אחד לא יודע. הוא צומח אט אט ויכול גם ליפול. וגם סוף טוב אין כאן כי מי בכלל יודע מה יהיה בסוף, ובכל זאת הזמן עבר ומשהו באדם נרגע אט אט, וההלוואות משולמות להן בזמן, ודברים מתרחשים כפי שדברים מתרחשים. אבל התקפי החרדה שככו להם אט אט, והרי זה מה שחשוב.

________
(עדיין אפשר להירשם אצלי לסדנה החד פעמית במוצ"ש הקרוב, וכמובן גם לסדנאות הארוכות שמתחילות עוד שלשה שבועות).

ויגש אליו יהודה ויאמר

א.
לפעמים עדי מבקשת מאדם שישטוף את הרצפה. מה זה אומר לשטוף את הרצפה, לשטוף את הרצפה זה אומר להניח את הכיסאות על השולחן, ועליהן את השרפרף ואת סל הניירות, ולשאוב את השטיח ולגלגל אותו ואחר כך להניח אותו במקום שבו הוא לא ירטב, וזה אומר להרים את הנעליים ואת כל הדברים שעל הרצפה ואז מטאטא ואז מים ואז סמרטוט לח וסמרטוט יבש, ולחכות שיתייבש ולהחזיר הכל למקום, סך הכל שעתיים וחצי אם מוסיפים לזה את הקפה שאחרי. ואדם אומר טוב, כי הרצפה צריכה שטיפה. אבל הוא ממורמר.

וכשהוא מרים את הכיסאות הוא כועס המון המון בתוך תוכו. הוא אומר לעצמו למה היא אף פעם לא עושה שום דבר, רק אומרת לי לשטוף רצפה ולשטוף כלים ובעצמה מה היא עושה, שום דבר וכלום, רק קניות ובישולים וכביסה הרי הוא תולה לפעמים ומקפל כשהיא לא שמה לב. למה רק אני, כך הוא אומר לעצמו ומטיח את האגרטל בכן הטלוויזיה, למה רק אני עושה דברים בבית הזה, והרי אני עובד. הוא מהדק את הלסת שלו. נוהם. הרי. אני. עובד. למה אני צריך לשטוף פה את הרצפה.

אבל הוא שוטף, ולעדי הוא לא אומר כלום.

ב.

או נניח יום שלישי בערב, משחק של ליגת האלופות ודווקא אז החליטה עדי להזמין הביתה את החברות שלה מהתיכון לערב ריכולים ובישולים, ככה הן קוראות לזה אבל בתכל'ס הן מזמינות סושי כי כשהן מגיעות נופר אומרת נו מה, נעמוד עכשיו נכין מרק? יאללה אני מזמינה לעצמי סושי מי עוד רוצה, ככה הן אומרות, וכמובן שהן מזמינות ואוכלות הכל ולאדם לא נשאר כלום, וגם טלוויזיה אין לו וגם לא ספה, והוא יושב בחדר העבודה ורואה את המשחק בשידורים צולעים באינטרנט ומתעצבן, מתעצבן, אבל לא אומר כלום, כי מה הוא יהרוס לה עכשיו הכל.

וככה המשחק נגמר והסושי נגמר ואדם עדיין מבעבע מבפנים, ועדי שואלת אותו תגיד, איך היה המשחק? הווא אומר בסדר, הם הפסידו, והיא אפילו לא שואלת מי זה 'הם', עד כדי כך היא מנותקת, ובמקום זה אומרת מה אתה יודעת, נופר ועמי רבים בלי הפסקה כבר שלשה חודשים. הוא רוצה לעזוב הכל ללכת לגור באיזו חווה בגליל לגדל עגבניות שרי, הוא אומר שזה החלום שלו. ככה לעזוב את סימילאר־ווב. היית מאמין? ואדם דווקא מאמין, אבל לא אומר כלום, רק אומר מעניין, ווואלה, לא הייתי חושב, דווקא הוא היה נראה לי טיפוס של מלפפון בייבי, ובפנים הוא עדיין מבעבע.

ג.

וביום חמישי אחר הצהריים עדי נכנסת למטבח ואומרת יא אללה, איך מטונף פה, אדם, אתה לא שוטף כלים? ואדם נכנס אחריה למטבח ואומר מה, אבל רואה מה, הכל מטונף והכלים בכיור ועל השיש ועל הכיריים ובעצם בכל מקום שבו יכולים כלים להיערם, ועדי אומרת אי אפשר ככה נו מה, אמרת שתשטוף, ככה היא אומרת, ואדם רוצה להמשיך לשתוק אבל לא מסוגל יותר ומוציא כל איש מעליו ואומר לה תגידי, מה נסגר איתך? בשבת שטפתי ככה וכל היום אני עובד ובשלישי לא השארתם לי סושי ולמה את כל כך מעצבנת השבוע, למה?

ככה הוא אומר, אבל לא בניסוח הזה. הוא זהיר. הוא אומר לה שמעי נא את דבר עבדך הנאמן. והוא אומר לה אל ייחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. גם הוא העביד את בני ישראל בפרך ואחר כך הם יצאו ממצרים. לא שזה עוזר לו, עדי כמובן נעלבת ואומרת מה, מה בעצם אמרתי, ואדם כמובן מתעצבן עוד והכלים נשארים בכיור מלוכלכים והם צועקים אליו בוא תשטוף אותנו בוא, אבל הוא לא שומע כלום כי העשן ממלא לו את האוזניים.

ד.

(בסוף יהודה ניגש, כן? אחרי כל הטררם והבלה בלה בלה, ורגע לפני שיוסף חושף את כל הקלפים, יהודה אומר טוב נו, תקשיב, כך וכך היה הסיפור ונפשו קשורה בנפשו. אבל את כל הנאום הזה הוא פותח באמירה קצת זהירה. הוא אומר, אל ייחר אפך באחיך, כי כמוך כפרעה.

אני חושב על זה הרבה, כי באמת יוסף כמו פרעה. כלומר שליט על כל ארץ מצרים ויש לו המון כח בידיים. אבל הוא גם כמו פרעה כי הוא חולם חלומות שמתגשמים, ואולי הוא כמו פרעה – ככה פתאום יהודה רומז, ויוסף מבין – כי יש בו איזו גחמנות. הוא יכול להוריד את שרי המשקים והאופים לכלא, להשיב אחד, לתלות שני. הוא יכול לעשות הכל. הוא כבר לא אדם רגיל, וגם לא אח, הוא שליט.

לכן הם היססו מלכתחילה, כן? לכן הם הילכו על ביצים. לכן כל הסיפור הזה התהלך כמו שהוא התהלך. איזה סיפור מוזר. בנאדם חולם שהוא שליט על אחיו, אחיו מרגישים שהוא מתנשא עליהם, ואז הוא הופך להיות שליט. מה הם אמורים להרגיש כרגע? בכל אופן –

יהודה ניגש.

זה רגע מלא פאתוס בספר בראשית, שהוא ספר מלא ברגעים מלאי פאתוס גם ככה. אבל זה רגע מלא פאתוס כי יהודה לא יודע את מה שאנחנו יודעים, כלומר, שזה יוסף. כשהוא ניגש לדבר הוא לא ניגש בתוך האחווה הזו, אלא מתוך פחד. אפשר לשמוע את זה במילים שלו. יהודה לא גיבור שלא יודע פחד. להפך, הוא רועד.

דווקא בגלל זה הרגע הזה כל כך משמעותי, כי הוא עושה כאן מהלך שמערער את ההיררכיה. כשיהודה ניגש להרצות את טענותיו ולהגיד שבנימין חייב לחזור איתם כי 'נפשו קשורה בנפשו', הוא בעצם מייצר כאן מערכת אחרת, שבה יוסף כבר לא מעליו. כלומר הוא כן מעליו וכן שליט וכן יכול להרוג אותו בהנפת אצבע, אבל הוא גם אדם שמקשיב לאדם אחר, ושניהם באיזה שוויון של שיחה.

מה שמלמד אותנו שדיאלוג עושה משהו שהוא מעבר להצגת דברים. חלק מהסיבה שיוסף נשבר בדיאלוג הזה היא לא בגלל מה שיהודה אומר, אלא בגלל שיהודה מדבר. מלכתחילה. שהוא רואה בו מישהו שאפשר לדבר איתו ואולי הוא ישתכנע. בר שיח, אפשר להגיד. ולמרות שעוד רגע האחים נבהלים מפניו וכן הלאה וכן הלאה, עדיין יש כאן איזה רגע של קרבה בין יוסף ובין יהודה, רגע שגורם ליוסף להגיד אוקיי, הוא מדבר איתי. סוף סוף הוא מדבר איתי)

ה.

אני לא מבינה, צועקת עדי, אני לא מבינה. למה אתה שותק. שבוע אתה עצבני, מסתובב סביבי כמו סביבון. למה אתה לא אומר כלום? אתה עצבני, תגיד שאתה עצבני.

אבל אז את מתעצבנת עלי, אומר אדם

בטח שאני מתעצבנת, כי אתה מעצבן, אומרת עדי. אז מה? תן לי להתעצבן. מה יקרה, מה, אני אשלח אותך לכלא? אני אתעצבן, אתה תתעצבן, ואנחנו נשלים ואחר כך הכל יחזור להיות כמו שהיה. אבל ככה, כשאתה שותק, אתה רק צובר וצובר וצובר לעצמך דברים בלב, ואחר כך מה אני יכולה לעשות? אתה מנהל מול עצמך איזה דיאלוג שאני לא חלק ממנו, לא יכולה להגן על עצמי ולא יודעת שאתה לא מרוצה ושאתה צריך עזרה, מה אני אעשה?

אז מה אני אעשה? כועס אדם חזרה, ועדי אומרת, בוא, תדבר.

וזה מעצבן את אדם כי זה לעשות בדיוק את מה שעדי רוצה שהוא יעשה, אבל מה אפשר לעשות, ככה זה זוגיות; היא צודקת.

__________
(ההרשמה לסדנאות הכתיבה של ינואר בעיצומה. לקבלת עוד פרטים, הירשמו כאן.
אם את או אתה מעוניינים לבדוק בסדנה חד פעמית, אפשר לראות פרטים עליה כאן.)

יש קריאה שמרחפת בחלל העולם | לפרשת לך לך

א.
יש לי חבר ממש טוב, קוראים לו אור. החבר הטוב הזה גאון ויצירתי ונדיב וטוב לב, והוא מאוד אוהב לעשות דברים מטופשים ולצלם אותם ולצחוק. ולפני כך וכך שנים הוא מצא את עצמו עובד בהייטק כדי לפרנס את המשפחה שלו, והוא ממש נהנה מהייטק, באמת, אבל זה לא היה החלום שלו. ובוקר אחד הוא שוטט בפייסבוק ומצא מודעה שקוראת לו להשתתף באתגר יצירתיות וללכת לקורס קופירטינג. משהו כמו 'כתוב מודעה לשכנים שאתה הולך להרעיש להם עד שתיים בלילה', אם אני לא טועה. אני לכשעצמי הייתי עוזב את הסיפור והולך, אבל אור עשה את המודעה ועשה את הקורס ואחרי כמה וכמה הרפתקאות הוא מצא את עצמו בפני התלבטות אם ללכת להיות פרסומאי ולהרוויח שכר של פרסומאי מתחיל (כלומר לא הרבה), או להמשיך בהייטק עם משכורת גבוהה וותק וברזי בירה ושאר תופינים, והוא התקשר אלי להתייעץ.

זה היה לפני כמה שנים. ואני, כמו שחברים טובים ומחושבים אמורים להגיד, אמרתי לו שישאר בהייטק. ומה שקרה איתו יסופר בהמשך.

ב.
מדי כמה חודשים אני חושב לעזוב את כל זה, את הכתיבה ואת הסדנאות ואת העצמאות. אומר לעצמי מה רע, בעצם, אולי אני אמצא איזה דיי־ג'וב, אהיה שכיר. אומרים שיש כסף בהייטק (הייטק כמטאפורה, כמובן, לאו דווקא הייטק), שקצת מאמץ ואיזה קורס תכנות או שניים ואפשר להרוויח משכורת יפה. חבר צייר שהלך להייטק סיפר שממש יצירתי לו, וחבר אחר, כותב, סיפר איך פתאום הוא מרגיש שהוא ממלא את יומו. בעבודה, כמובן, לא בכתיבה.

ולפעמים, כשאני מתיישב ומנסה לחשוב מה צריך לעשות הלאה, אני נזכר בפרשת השבוע. ספציפית יותר, בלוט, שהלך עם אברהם את כל הדרך מחרן לארץ כנען, היה איתו במעלות ובמורדות, וכשהגיע אל הארץ ראה את כיכר הירדן שהיא כולה משקה והתיישב בה. ואפשר להבין את לוט, שיש לו אשה ושתי בנות שהוא צריך לדאוג לפרנסתן. אדם צריך בית בחיים, משכנתא, עבודה טובה, סידור לילדים. ואי אפשר, ככה, לעזוב הכל ולהמשיך לנדוד.

ג.
גם אברהם רוצה את זה. הוא רוצה יציבות, בית, ארץ, ילדים. זה מה שאלוהים מבטיח לו בקריאה הזו, ולשם הוא הולך. ואם תשאלו – איך אפשר לדעת שאלוהים קורא לך? אז אי אפשר. גם אברהם לא יודע. לא באמת. הוא לא יודע אם אלוהים באמת קורא לו או שאלה דמיונות. הוא שואל כל הזמן 'במה אדע כי אירשנה', והוא רעב ללחם ויורד למצרים ורב עם לוט (עם לוט! מה לעזאזל) על הבארות, ושום דבר לא עוזר לו, והוא ממשיך ללכת. והוא עייף. הוא מביט קדימה ורואה כמה מדרגות שבורות ואחריהן ערפל. וזהו, ותו לא.

אבל הוא ממשיך. למה?

יש דרשה יפיפייה של השפת אמת, בשם הזוהר, על הביטוי הזה, 'לך לך'. הוא אומר כתוב שאלוהים לא דיבר במיוחד לאברם, ולא אמר לו ספציפית 'לך לך'. הקריאה הזו נוכחת בעולם כל הזמן, וכולנו שומעים אותה אבל אנחנו עייפים. אבל כיכר הירדן כולה משקה. הזוהר כותב 'ווי לאינון דניימי שינתא בחוריהון' 'אוי לאלה שישנים בחוריהם ואינם שומעים'. בכל פעם אני קורא את הדרשה הזו אני מתרגש ויורדות לי קצת דמעות. כי איזה מין דבר זה, שיש קריאה כזו עמוקה בעולם כל הזמן, ויש אנשים שלא שומעים אותה, שהקריאה הגדולה מהדהדת מעליהם אבל העייפות גדולה מדי. אי אפשר לפרוש עכשיו. כמו שר' נחמן תיאר ש'יש אנשים שישנים את ימיהם'. איזה ביטוי מדהים זה, יש אנשים שישנים את ימיהם. הם קמים בבוקר והולכים למיטה בערב, והם ישנים את ימיהם.

ומה שמדהים יותר הוא שיש אנשים ששומעים את הקריאה הזו, והם קמים והולכים. הם רועדים מפחד, הם לא בטוחים, הם מבקשים הוכחות על כל צעד ושעל, הם מתווכחים, נסוגים, מאמינים, לא יודעים אם זה הדבר הנכון לעשות או לא, הם רק יודעים שלהישאר כאן – אי אפשר.

שצריך ללכת.

יא אללה.

ד.

אור, כמו אדם חכם, לא הקשיב לי, ויתר על ההייטק והלך אחרי מה שליבו אמר לו, והיום הוא פרסומאי באחד המשרדים הגדולים בארץ ובכל אשר הוא עושה ה' מצליח בעדו. וזה סיפור מדהים. כמו נס, הסיפור הזה. משלמים לו כדי לכתוב בדיחות מצחיקות ולחשוב על משחקי מילים, וזה הדבר שהוא הכי אוהב לעשות בעולם. כאילו אלוהים קרא לו, והוא הקשיב.

ואני יודע, זה סיפור קטן. למה שאלוהים יקרא לאדם ויגיד לו 'לך תעשה את מה שאתה אוהב'. האמת היא שרש"י מסביר את לך לך – 'לְהַנָּאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ', אבל תניחו לרש"י רגע. תקשיבו לנקודה. יש קריאה עמוקה ועתיקה שמרחפת בחלל כל הזמן, כל הזמן. היא קוראת לכם ללכת. אתם שומעים אותה? אתם ישנים? מה אתם עושים?

_______________________

ובענייני העולם הזה:

אנחנו עם הפנים לסוף החודש, לקורס המקוון לכתיבת ויצירת תוכן (כולל מפגש בונוס שיעביר אור. כן כן, זה מהסיפור).

למי שירשם, או תרשם, עד ליום שלישי הבא לקבלת עדכונים, תנתן הנחה משמעותית של עשרים וחמישה אחוזים.

מוזמנים ומוזמנות להשאיר פרטים כאן (זו רק השארת פרטים כדי שנשלח אליכן סילבוס ופרטים טכניים, והיא לא מחייבת):

https://forms.gle/5Co5tkXeQ5Jqeizi7

קהלת | לשבת חול המועד סוכות

א.
פעם אחת קהלת ישב באיזה פאב אפלולי בסביבה ההיא של כורש שותה את הצ'ייסר החמישי שלו לשעה האחרונה והברמנית אמרה לו תגיד חבר, אתה בסדר? וקהלת אמר אני לא מבין מה הקטע של כל זה, והברמנית אמרה הקטע של מה, וקהלת נופף בידו במעורפל ואמר כל זה, הכל, אנחנו חיים וכאילו בסוף נמות ומה הטעם .

והברמנית אמרה אולי כדאי שתפסיק לשתות, וקהלת אמר זה הבל הבלים הכל הבל, והברמנית אמרה טוב אני מבינה שהיא זרקה אותך אבל זה לא סוף העולם, וקהלת אמר איך את יודעת? והברמנית אמרה מה אתה חושב, שאתה הפרוד הראשון שמהרהר כאן פילוסופיה? מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש.

ב.
אני אוהב את מגילת קהלת. יותר מכל הספרים האחרים בתנ"ך, אני חושב, ובאופן כללי זה אחד הספרים האהובים עלי בעולם. לא רק בגלל המילים היפות או המנגינה. אני אוהב את קהלת כי הוא מפוכח ומלא כנות, וכי הוא מציג על הבמה את הנושאים הגדולים באמת של הקיום: המוות, המשמעות, המשפחה. החברים, הזמן.

הוא ספר מבולבל, קהלת. כמעט לא הכניסו אותו לתנ"ך מרוב שהוא מבולבל. הוא סותר את עצמו שוב ושוב. הוא מאוד לא 'יהודי' במובן המקראי של המילה (אם כי הוא מאוד 'יהודי' במובן המודרני של המילה). הוא עד כדי כך מבולבל שקראתי בחג ראשון ספר של שני רבנים שעומדים מול קהלת ומנסים מנסים להציג את קהלת כרב שיח של ארבע (!) דמויות שונות, שכל אחת מהן מציגה תפישת עולם אחרת. זה נסיון מעניין, אבל בעיני הוא שגוי. הוא שגוי, כי הוא תופס את בני האדם בתור אנשים ברורים וחד מימדיים; שיודעים מה הם רוצים ובמה צריך להאמין ומה נכון ומה לא נכון.

אבל הרי אני ואתם בני אדם. אנחנו יודעים שזה לא ככה. שאנחנו לא ברורים ולא חד מימדיים, שאנחנו גם נהנתנים אבל גם מפחדים מהמוות, גם חכמים וגם טפשים, גם כופרים וגם מאמינים. אנחנו מחפשים הרבה יותר משאנחנו מוצאים. וקהלת מדויק בתיאור הזה; בכל פסוק הוא מושך את החבל לכיוון אחר. האם להנות מהחיים שיש לנו? האם לפחד? האם יש טעם ללימוד? כל פעם הוא מצדד בתפישה אחרת. וזה נכון, ככה אנחנו מרגישים, כבני אדם. זו כנות אמיתית, שאדם יכול למצוא את עצמו בה. זה חיפוש של ממש.

ג.
קהלת מלא בשורות יפות. תראו נניח את התיאור הזה:

בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.
וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר.
גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה,
כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים.
עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב, וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר.
וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

זה לבכות, השורות האלה.

אבל רגע. זה נכון, כלומר, שקהלת הוא ספר קצת מדכא, אבל יש בו גם שמחה. יש לי פסוק אחד בקהלת שהוא הפסוק שלי. כל אחד יש לו פסוק אחד בעולם שהוא הפסוק שלו, ולי יש פסוק אחד בקהלת שקראתי אותו ושש ליבי בקרבי וכבר שנים שהוא החתימה שלי בתחתית המיילים:

וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ.

האיש הזה ידע על מה הוא מדבר. איך אפשר בכלל לקרוא את הפסוק הזה בלי לחייך. איזה שורה מושלמת, בחיי. באמת מתוק, למרות שאיך משייכים טעם לאור. בכל זאת מתוק. באמת טוב לעיניים לראות את השמש. לא הכל הבל. יש אור בעולם. באמת באמת יש אור. הנה, בסוף הלילה יוצא אדם כושל אל הרחוב ורואה איך עולה הבוקר מעל הערפילים, והוא מתוק וטוב.

איש ונבו לו | לפרשת האזינו

חברה ביקשה ממני אתמול, בפתע, שיר על פרידה, אולי כתבתי משהו, היא אמרה. ואני אמרתי אויש, וביקשתי לחבק וביקשתי להגיד יהיה טוב וביקשתי להגיד שאין לי מילים לדבר בפרידות, שכבר הרבה זמן לא נפרדתי, ברוך השם. שלפעמים אני מרגיש שהיה איזה עצב כזה בגוף שלי, עצב מלשון עצבים ולא מלשון עצבון, שהיה מתורגל בפרידות ובכל פעם שהייתי נפרד הוא היה מתעורר ופורט בי משהו בלב וכבר כמה שנים שאין לו שימוש והוא הולך ודוהה וכבר אני שוכח איך זו פרידה. אני לא מצטער על זה, שהרי מי רוצה להיפרד ולמה, אבל עוברות השנים וחברות נפרדות מחברים ואני מוצא שאין לי את המילים להגיד להם שהשלם עשוי מן השברים.

ולפעמים ברגעים האלה אני חוזר לשיר הקטן והיפה של רחל ונאחז בו. אני חושב שאתם מכירים את השיר, או מכירות. קוראים לו 'מנגד', על שם הפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" שחותם את הפרשה שלנו, פרשת האזינו. ככה הוא נראה:

"קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה."

בדרך כלל קוראים את השיר הזה הפוך, כלומר שרחל יושבת בביתה שבירושלים או בתל אביב או בכנרת ומבקשת לשמוע אם מישהו עולה במדרגות, והיא מצפה לו והוא לא בא, ועם ההקשבה באה איזו השלמה (פרושת כפיים) ואיזה עצב על המרחק בינו ובינה, מרחק שאי אפשר לגשר עליו. כך קוראים את השיר על פי רוב, וכך ראוי. אבל היום חזרתי לשיר הזה וקראתי אותו הפוך, כלומר על משה, ופתאום הבנתי משהו.

פרידה אין משמעה רק ריחוק או נתק, כך אומרת רחל. פרידה משמעה כמעט. והכמעט הזה שובר לב מפני שמשה עולה על ההר ורואה את הארץ והוא נוגע ולא־נוגע בה. הוא שובר לב לא מפני שאיש לא בא, אלא מפני שמישהו כמעט ובא. כמעט ויבוא. הוא שובר לב מפני שהוא מצפה לבוא אל הארץ אבל לא בא. והוא עומד ביומו האחרון על הר נבו ומשקיף אל הארץ ורואה את הכמעט הזה, את השער שנסגר לפני שיספיק לעבור בו (כמו בסיפור הנורא ההוא של קפקא), וכל הארץ מלאה בעצב הזה, בנבו הזה.

מה אנו, מה חיינו. כמה כמעט יש לנו בחיים האלה. החל מהדירה שלא קנינו למרות שהייתה זולה ואחר כך התייקרה, והבחור שכמעט נישא לבחורה ובסוף אמר אבל הרי לא, ופגישות שהתחילו מוצלח ונסוגו, וביטולי אירוסין וגירושין רחמנא לצלן ואפילו אדם שקם בוקר אחד וראה בשעון שהוא מאחר, ובנעליים לא שרוכות מצא את עצמו רץ לתפוס קו שלושים ואחד שהיה בתחנה והאוטובוס סגר את הדלתות על פניו ונסע לו, כמה יאוש יש בשריכת השרוכים הזו שאחר כן, ואלמלא היה האוטובוס בתחנה לא היה הלב נשבר, מפני שלא היה בו כמעט. וכל כמעט כזה הוא כמו סדק קטן שבעולם, דיסוננס קטן, פער קטן שבין העולם השלם ובין העולם השבור, שלפעמים מתרחב ומתרחב עד שאדם נופל בו ונופל. כי כל מעשיהם תוהו.

וכדי שלא לסיים בתוהו נסיים בתיקון, דברים שכתובים כאן ידע משה רבינו כשעלה אל הר העברים, ובכל זאת הוא בוחר ביומו האחרון לשיר שירה ולהגיד לבני ישראל שאחר השבר – תיקון, ואמנם הוא לא בא אל הארץ אבל העם בא אל הארץ, וגם אם יצאו בגלות, כך שר משה רבינו, יש גאולה בעולם. "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא". עגנון מספר ב'אורח נטה ללון' איך מתקנת לו אחת מנשות העיירה את גרביו שהשליך לפח, והטלאים עשויים יפה כל כך עד שהגרביים בלות והטלאים נשארים על עמדם כבראשונה. ואולי כך דרכו של עולם, שמהכמעט הזה אנחנו בונים גשרים למקומות אחרים והגשרים נשארים על עמדם גם אחרי שהבחורים נשכחים והפרידות נשכחות והמיתרים שנפרטו בלב עומדים ושוקטים לשנים ארוכות וטובות.

______________
(קטע יומי 11.10.19 /
לקבלת הקטע בוואטסאפ מדי יום:
https://chat.whatsapp.com/CEi0NviJUdzDMLUUgg4Bf5)

כמו כן סדנאות בנובמבר: https://yehuda.ravpage.co.il/october
סדנה חד פעמית בסוכות: https://app.icount.co.il/m/17b38