מעשה מטיט ומרגלית (על החל"ת)

אבל הסיפור האמיתי של החל"ת, כך אני חושב, לא קשור בכסף. הוא קשור בזהות. כלומר הוא גם, גם קשור בכסף. אבל הכסף הוא לא רק דרך לחיות, כלי לחיות באמצעותו, אלא משהו עמוק יותר, שקשור לליבה של הזהות האישית שלנו: לשאלה מי אנחנו, בעצם.

לימדתי השבוע בסדנה בעקבות ר' נחמן את מעשה מעני ומרגלית. זה סיפור נהדר, שבו עני אחד מוצא מרגלית באשפה ואין אף אחד בעיר שלו שיכול לשלם את השווי שלה, והוא צריך לנסוע ללונדון כדי למכור אותה, אבל אין לו כסף. הוא הולך לקברניט של הספינה ומראה לו את המרגלית, והקברניט חושב שהוא איש עשיר ונותן לו מחלקה ראשונה בספינה. ואז, כשהוא יושב ואוכל ומתענג על המרגלית, הוא מניח אותה מולו ונרדם, והמלצר לוקח את המפה ומנער את האשפה לים וגם המרגלית הולכת לים.

וכשהוא מתעורר הוא נחרד, כי כל כולו תלוי במרגלית, וכדי שהקברניט לא יזרוק אותו מהספינה אל הכרישים הוא מעמיד פנים כאילו הכל בסדר והוא עדיין איש עשיר עם מרגלית, והקברניט, שחושב שהוא עשיר, מציע לו עסקה, לרשום איזו תבואה שהקברניט קנה – על שמו של העני, כדי שלא יחשדו בקברניט שהוא גנב. העני מסכים, והם מגיעים ללונדון, שם הקברניט מת בפתאום והעני מתעשר ממכירת התבואה 'כפל כפליים משווי המרגלית'.

זה סיפור נהדר, והוא כל כך לא ר' נחמן שאני חושד שהוא הסתובב כסיפור עם מוסר השכל ברחבי הארץ, כך שר' נחמן כנראה שמע אותו ממישהו. ובסופו של הסיפור הוסיף ר' נחמן הערה: "המרגלית לא היתה שלו, והא ראיה שנאבד ממנו. התבואה כן היתה שלו והא ראיה שנשאר אצלו. ומה שהוא הגיע לדבר שלו זה רק בגלל שהוא החזיק את עצמו".

ברסלברים מספרים אותו בדרך כלל כסיפור על ביטחון; העני בטח בה' שיביא לו פרנסה והכל יהיה בסדר, וכך אכן קרה. מה שהיה צריך להגיע אליו, הגיע. אבל לדעתי, לא ככה ר' נחמן מבין את הסיפור ולא כך הוא מספר אותו. העני לא בטח באלוהים; הוא העמיד פנים.

ור' נחמן בעיני, תופס את כל הסיפור כסיטואציה של העמדת פנים מול העולם. העני מתחזה לעשיר, הקברניט מתחזה לאדם ישר. הכל העמדת פנים בעולם הזה. וזה מה שר' נחמן אומר בסוף. המרגלית לא שלו, כי היא לא באה בזכות העמדת הפנים שלו אז אין לה שייכות אמיתית אליו. היא לא שייכת למהות שלו. התבואה באה בגלל העמדת הפנים שלו, אז היא שלו. כל הסיבה שהיא הגיעה לידו היא בגלל שהוא העמיד פנים.

אבל בעומק זה משהו גדול יותר. אנחנו נוטים לתפוש את עצמנו כמורכבים מאיזה גרעין פנימי יציב שלא תלוי בשום דבר בסביבה. יש 'אני', ויש 'אני מעמיד פנים שאני מישהו אחר'. אבל מה שר' נחמן מבין מהסיפור הזה הוא שאין גרעין כזה. אנחנו רק מעמידים פנים. כל הזמן. אנחנו מה שהסביבה שלנו רואה. אין דבר כזה גרעין אישיות מוצק. כל העולם הזה הוא העמדת פנים. כולנו הינדיק בתוך תוכנו, רק מעמידים פנים כאילו אנחנו בני אדם.

וזה נכון גם לגבי עבודה. לפעמים אנחנו חושבים, מה עבודה אומרת עלינו, היא לא אומרת עלינו כלום. בנאדם הוא לא הכסף שיש לו, ולא העבודה שלו, אלא משהו אחר שלא תלוי בסביבה ולא תלוי בשום דבר. אבל ר' נחמן הבין שאנחנו גם העבודה שלנו. גם המשפחה, גם החברים, אבל גם העבודה. שום אדם איננו אי מנותק מן היבשת. אנחנו בריסטה, לפעמים, או מלצר. ולפעמים נותני שירות. ולפעמים מתמזל מזלנו ואנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים והעבודה שלנו היא אנחנו, אבל גם כשלא, אנחנו עדיין העבודה שלנו.

וזה מה שכל כך קשה בפיטורים ובחל"ת. ובצורה אחרת, בפנסיה. אנשים חולמים על הפנסיה, על הרגע שבו לא יעשו כלום ורק ינוחו, אבל מה שמחזיק אותנו בעולם הזה, באמת באמת, זו העבודה. לא רק עבודה שמרוויחים עליה כסף, אלא בכלל, העמל. המפגש שלנו עם העולם שמבחוץ. הקושי שצריך להתגבר עליו. זה מי שאנחנו, וכשהעבודה שלנו נעלמת, כשמפטרים אותנו, כשאנחנו באים לחפש עבודה אחרי התואר ונמצאים בלימבו הזה של ה'אין עבודה', אנחנו מאבדים חלק מהפנים שלנו שעומדות בעולם. יש חלק בזהות שלנו שצריך לבנות אותו פתאום מחדש. איזה קשה זה.
___

אגב, תשמעו משהו. הכנתי תכנית אלול מקוונת. בחיי. תכנית שלא נזקקת למקום אחד כדי להזכיר לנו את עצמנו וכדי לחשב דרך הלאה. יש בה שני מסלולים: הראשון, למי שעובדת, או הורה, או שסתם אין פנאי, פיזי או נפשי – זו תהיה סדנת כתיבה בת מפגש אחד בשבוע, עם קריאה ודיון וקצת מעוף מעל השגרה, משהו שיזכיר לנו שאלול. אבל למי שירצה – יש מסלול שני; תכנית שמתפרשת הלאה, לאורך השבוע, בקבוצות דיון ומחשבה קטנות במהלך השבוע, ועם מהלך סדור של התפתחות שנבנה צעד על גבי צעד וסיכום שבועי ועם הניסיון לאסוף את כל הרסיסים של התקופה הזו ולעבד אותם ולהבין, אולי, משהו על מי שאנחנו.

כל הפרטים יהיו בפרסום הרשמי שיעלה, אינשאללה, בסוף השבוע, אבל היום יום רביעי ואני צריך לסגור קצוות אחרונים ובעיקר צריך לדעת כמה מעוניינים יש בקהל כדי שהכל יעבוד כמו שצריך. אז זהו, אם אתם בעניין, בבקשה תגידו לי. אפשר גם להירשם כאן ואשלח פרטים כשאסגור הכל. תודה.
https://forms.gle/79C9gzWSA3FRCz6v7 )

עד מתי אתם פוסחים | לפרשת פנחס

א.
לפני זמן. שלש שנים אולי. ישבתי עצבני מחוץ למוסך שניסה לשכנע אותי שמישהו החליף לי את כל תושבת המנוע (הוא שיקר) כשקיבלתי שיחת טלפון. מישהו שאני לא מכיר ביקש להיפגש איתי. עכשיו. קראו לו יובל? אולי יועד? אני לא זוכר ולא מצאתי את המספר בפלאפון. בכל אופן כשאדם רוצה להיפגש איתי אני בדרך כלל אומר בסדר, אז קבענו. ישבנו בשוק מחנה יהודה. שתינו קפה טעים ואכלנו קרואסון חמאה טעים יותר ושאלתי אותו מי הוא ומה הוא. בייני"ש. מישיבות הקו (!). יוצא עם מישהי כבר כמה חודשים. מחבב אותה. נמשך אליה. לא מצליח להחליט אם להתחתן איתה.

מיד נחרדתי. אני לא יועץ, אמרתי לו. אני גם לא יועץ זוגי. לא פסיכולוג. אין לי הכשרה בכלום. אני כותב סיפורים ומלמד אנשים ועסקים לכתוב, זה מה שאני עושה. אני לא מבין בנפשות. והוא אמר לא, לא, אתה חייב להבין. הייתי אצל יועץ זוגי והוא לא הבין אותי, הייתי אצל פסיכולוג והוא לא הבין, ההורים שלי לא מבינים והרב שלי לא מבין אבל קראתי את אחד הסיפורים שלך ואני יודע שאתה מבין. אני לא פונה אליך בתור יועץ ולא מתחייב לקחת מה שתגיד, אבל אני צריך שתסביר לי את עצמי. תחשוב שאני דמות בסיפור שלך. למה אני לא מצליח להחליט?

יא אללה.

ב.
זה היה מוזר וקצת מפחיד, אבל בסוף, אחרי אלף הסתייגויות ובקשות שיבין שאני סתם, אדם שכותב סיפורים, ניסיתי. אם היית דמות אצלי בסיפור, חשבתי בקול, לא היית מצליח להחליט בגלל שאתה בישיבה, ובישיבה אין לך מה לעשות אלא לחשוב. אתה קם בבוקר וחושב, הולך לארוחת בוקר וחושב. מתפלל וחושב. לומד בסדר בוקר וחושב. אין לך דדליין ויש לך המון זמן לחשוב, אז כשיש לך התלבטות אמיתית להחליט בה, אין לך ברירה, אתה פשוט חושב עליה כל הזמן, ומבין את ההשלכות ואת ההשלכות של ההשלכות ואת כל השבילים שמתפתלים מההחלטה הזו שלך, וזה מפחיד אותך, אז אתה בורח מההחלטה. אתה מעדיף שלא להחליט על פני להחליט.

וזה בסדר. העולם מפחיד. הנה נניח עכשיו אנחנו במצב שמי יודע מה יהיה, ולחלקנו, בלי להזכיר שמות, יש יותר מדי זמן פנוי, ואי אפשר שלא לחשוב מה יקרה כשהכלכלה תקרוס ולא תהיה עבודה ומאיפה נשלם משכנתא. פחד אלוהים. אבל זה בסדר, מותר לפחד. אשרי אדם מפחד תמיד. זה לא נעים, אבל זה בסדר. רוב הזמן.

ג.
אני לא אדם אימפולסיבי. לא שאין לי רגעים כאלה, שבהם אני מתמלא עצבנות וצועק על מישהו, אבל לרוב, לרוב, הרגעים העצבניים שלי הם הרגעים שבהם אני מול הכיור. שוטף כלים. ברגעים האלה, מול הכיור, אני מעביר בראש שוב ושוב את הויכוח האידיוטי עם המוסך, ומתרגז. אני קצת כמו סיר שמבעבע על אש קטנה, וכשאני מסיים לשטוף כלים אני, בדרך כלל, נרגע.

וכשעושים לי משהו מעצבן ביום יום אני בדרך כלל לא עושה כלום. אני אוגר אותו בתוכי ולא מגיב. גם כי אני משתדל להיות אדם שקול והגיוני, וגם כי זה קצת לא אני, התנועה המהירה הזו. ניצול ההזדמנויות. הקפיצה על העגלות הנוסעות. הויכוחים המתלהטים. אני פשוט לא אדם כזה. בשיחות בארוחות שבת אני מעדיף לשבת בצד ולהקשיב, כי אין לי את התשוקה הזו של לתפוס צד ולנקוט בו.

ולכן, אני חושב, כל כך קשה לי להבין את פנחס, מהפרשה, שקם ועושה מעשה.

ד.
כבר כתבתי דיי על פנחס ועל ההחלטה הזו. על האימפולסיביות שבה. על איך קנאות היא משהו שאי אפשר ללמוד ממנו כלום או לחנך אליו או להצדיק אותו או להימנע ממנו. שכל מי שמנסה ללמוד משהו מפנחס, טועה. ככה, חד וחלק. אבל אני לא רוצה לדבר על פנחס כמו שאני רוצה לדבר על הרגע שאין בו מחשבה. כלומר שהוא לא שואל את עצמו 'מה צריך לעשות עכשיו', אלא עושה, ואחר כך חושב. קודם ההחלטה באה, אחר כך ההתלבטות.

מישהו כתב השבוע באיזו קבוצת וידויים אנונימית בתשובה לשאלה איך להתחתן. והוא כתב שצריך לקפוץ למים ורק אחר כך להתלבט, וכשקראתי את זה חשבתי על הקשר הגורדי, הקשר שהיה מסובך כל כך ומי שהיה מתיר אותו היה זוכה בכל העולם, וכשאלכסנדר מוקדון עבר שם, הוא פשוט חתך אותו בסכין. מפני שאתם יודעים, גם אנחנו מסובכים כל כך לפעמים, כמו חוט שנקשר סביב עצמו אלף פעמים, וגם אנחנו, לו היינו מצליחים לפשט את ההתלבטות היינו זוכים בכל העולם, ומפני שאתם יודעים, לפעמים הדרך היחידה להכריע את הסיבוך הזה היא להבין שגם להתלבטות יש מחיר, וגם לפחד, וגם להשתהות ול'לשבת על הגדר', להכל
יש מחיר. אנחנו לא רואים אותו, כי קל יותר לראות את המחיר של העשייה מאשר של אי העשייה, ועדיין הוא שם. ולפעמים צריך לחתוך את הקשר הגורדי באבחת חרב ומה שיהיה יהיה.

ה.
הבחור ההוא, מהפתיחה? שאמרתי לו שהוא לא חושש להיות עם חברה שלו, אלא חושש מכל הדרכים שהוא לא ילך בהם? סיימנו את השיחה והלכנו איש לדרכו, ובערך חודש אחר כך, שתיים עשרה וחצי בלילה, הפלאפון מצפצף וואטסאפ. מציץ; קיבלתי תמונת אירוסין חמודה כזו, איש בצד אחד ואישה בצד השני וצלחת אירוסין ביניהם, ולמטה כתוב 'תודה רבה! התארסנו'.

הייתי שמח לזקוף את הזוג הזה לזכותי, אבל אני לא מכיר אותם. הוא לא התארס בזכותי. הוא התארס בזכות עצמו, ואני מניח שבינתיים גם התחתן בזכות עצמו, ואני בינתיים למדתי שלפעמים, כשמתלבטים, נכון יותר קודם להחליט ואחר כך להתלבט, ולנקוט עמדה ולהיות אקטיבי וחד משמעי והכל. ואם טוב, מה נחמד. ואם לא טוב, יודעים שלא טוב וגם זו ידיעה חשובה. והייתי רוצה להגיד לכם שזה עובד לי יום יום, אבל בינתייים זה עובד לי רק בעסקים, ובארוחות שבת עם אנשים לא־קרובים אני עדיין יושב בצד ושותק, וכששואלים אותי שאלה עדיין לוקח לי זמן לחשוב עליה ולהחליט מה דעתי בנושא וגם אז להגיד את התשובה עם אלף אלפי הסתייגויות. אבל זה בסדר, אני חושב. ככה זה. אלה החיים.

___
(אה, ורציתי להגיד שנפתחה ההרשמה לסדנאות אלול ומי שרוצה מוזמן או מוזמנת להירשם כאן בקישור: https://forms.gle/jGQGTkbYtQyhrUVdA )

זו היא דרכה | על לימוד תורה, לשבועות

א.
אני אוהב ללמוד תורה. באמת באמת. אוהב את הלימוד ואוהב את התורה. אוהב לפתוח ספר בשבת אחרי התפילה, לקרוא קצת חסידות, אני אוהב לפתוח גמרא נדרים פעם בשבוע ולהתעסק בסוגיית ידות (שם אנחנו נמצאים עכשיו). אני אוהב לפתוח פרשת שבוע ביום שישי וללמוד, ואחר כך לשבת ולכתוב עליה. ואני אוהב את זה בצורה שונה לחלוטין מכל לימוד אחר שאני לומד בעולם, ובאהבה שהיא אהבה שונה מכל אהבות אחרות.

ב.
כי מהו ללמוד. אני לומד גם שפות חדשות, תכנים חדשים, סיפורים שאני מתעתד ללמד בסדנאות שלי. אני לומד מאמרים אקדמיים על מטאפורות והצורה בה הן עובדות. אני לומד שיווק בפייסבוק ולומד פיתוח עסקי. את כל הדברים האלה אני לומד, אבל אני לומד אותם בשביל לדעת. כלומר הלימוד אינו אלא דרך שאני צריך לעבור בשביל שהתוכן ישב אצלי במוח, שאני אדע אותו. ושנים ארוכות ככה גם למדתי תורה, כלומר, במטרה שהיא תשב אצלי במוח. שאני אדע תורה.

יש משהו מלחיץ מאוד בניסיון ללמוד ככה תורה, שהרי היא רחבה מיני ים וכמות הדברים שאפשר ללמוד היא כמעט אינסופית. הפער בין כמות הדברים שניתן ללמוד והזמן שיש לנו כדי ללמוד אותם מייצר חוסר שקט כמעט מובנה: תלמידי חכמים, אומרת הגמרא, אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. זה מלחיץ. זה גורם לכך שאי אפשר לבנות סדר לימוד 'מסודר', עם הפסקות מובנות, כי תמיד יש עוד מה ללמוד.

זה גם קצת יותר מזה, אני חושב. הרצון לדעת את התורה, כלומר לימוד שהמטרה שלו היא ידע, הוא לימוד מוכוון. לימוד עם מטרה. קצת כמו עבודה. יש משמעות לכמה הספקת ללמוד. יש משמעות למה שהספקת ללמוד. יש משמעות לשאלה האם אתה זוכר את מה שלמדת או לא, האם אתה מבין עד הסוף את מה שלמדת או לא, כל מיני שאלות שסובבות סביב הלימוד ומלחיצות אותו, מנכסות אותו, מציגות כאילו הן אלה שמעניקות לו משמעות, ובעצם הופכות אותו לשלהן.

ג.
כשילדים יוצאים לשחק כדורגל בהפסקה הגדולה שבין עשרה לעשר ובין עשר ועשרה, הם לא יוצאים כדי לנצח. כלומר הם כמובן יוצאים בשביל לנצח, יש משמעות לניצחון, אבל הניצחון הוא רק תועלת צדדית, פנים משחקית. אין משמעות 'אמיתית' לניצחון, או להבקעת הגול, או להתמסרות יפה, מעבר למשחק עצמו. ילדים יכולים לבחור שלא לשחק כדורגל, וממילא שלא תהיה לניצחון שום משמעות בשבילם, ובכל זאת הם בוחרים לשחק, כי זה כיף.

אפשר להמשיל את זה גם אחרת. אדם יוצא למסע בשביל ישראל, יוצא מתל דן כדי להגיע לאילת. הוא בוודאי רוצה להגיע לאילת, ויש משמעות להגעה לאילת ואפילו איזו רוממות רוח, אבל אילת אינה המטרה שלו; אם היה רוצה להגיע לאילת, היה לוקח אוטובוס או עולה לטיסה.

המסע הוא המטרה שלו.

גם לימוד תורה הוא כזה: לימוד תורה שהוא שעשוע. לולא תורתך שעשועי, אומר דוד בתהילים. יש לימוד שהוא איילת אהבים ויעלת חן. לימוד שהמטרה שלו היא פנימית, לא חיצונית: ללמוד, כדי ללמוד. ולהמשיך ללמוד, כדי להמשיך ללמוד. וזהו, ותו לא.

ד.
אבל למה לעשות את זה? ומה בעצם ההבדל בין לימוד תורה ללימוד דברים אחרים (פילוסופיה, למשל)? אפשר להבין למה אנשים יוצאים למסע, ומפני מה ילדים משחקים כדורגל, אבל למה ללמוד, ולמה דווקא תורה? אני חושב שהתשובה טמונה בפער שבין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה. ויותר מכך, בעצם קיום המושג המוזר הזה, 'תורה שבעל פה'.

היום, בעוונותינו, תורה שבעל פה היא כמו הלוחות הראשונים: היא תורה שבורה. תורה שמונחת בארון. תורה שכרוכה בכריכה חומה עם אותיות זהב, שכתובה וכתובה וכתובה עוד ועוד, ורבנים שמדברים בתורה שבעל פה שואלים את עצמם מה היה קשה לרש"י ומה ההבדל בין הר"ן לרא"ש בהסבר המשנה, ובאוניברסיטה יש תחום, תורה שבעל פה, ואקדמאים שיושבים מולה בזכוכית מגדלת ושואלים את עצמם אם יש פה ה"א הידיעה אם לאו, והאם היה רשב"י שכתב ספר הזוהר והעביר מפה לפה עד ר' משה די ליאון, אבל זו טעות. זו לא תורה שבעל פה; זו תורה שבכתב. זה כמו 'מניין הצעירים' שמונה בעיקר זקנים; קוראים לה תורה שבעל פה כי פעם היא הייתה כזו, אבל היא כבר לא.

תורה שבעל פה היא נקודת מפגש.

ה.
היא לא מועברת באמצעות מפגש, כאילו הייתה משהו שאסור לכתוב ולכן רק שומעים ומדברים אותו. היא לא הסאב טקסט של התורה, כמו שיש רבים שחושבים, כאילו תורה שבעל פה זו מסורת, נתונה למשה מסיני ומועברת מדור לדור, ש'עין תחת עין' אין פירושו אלא ממון. לא, זה פועל יוצא מהמושג 'תורה שבעל פה', שכן התורה שבעל פה היא נקודת המפגש של הלומד עם הטקסט שמועבר אליו. וכיון שכך, אין זה משנה אם הטקסט הוא מילים כתובות, או שיחה שנאמרת בעל פה, או מנהג שראיתי בבית אבא. תורה שבעל פה זה מה שקורה כשאני פוגש בטקסט הזה, הדבר הזה, שמתחולל בי ומשפיע עלי, הוא תורה שבעל פה.

ממילא מובן: אין תורה שבעל פה בלי תורה שבכתב. בשביל שיהיה מפגש ביני ובין הטקסט, חייב להיות טקסט. חייב להיות משהו מקובע, קשיח, לא מתפשר, שכתוב במילים שחורות על דף לבן. אין פירושו של דבר שהטקסט, התורה שבכתב הוא התורה 'הנכונה' הבלעדית, וכל שאנחנו עושים הוא לנסות לפרש אותה. פירושו של דבר שהתורה היא לא רק הטקסט, אלא גם אני, הקורא, שמנסה לכוון את עצמי לאמיתה. אדם שחושב לבוא לנכס לעצמו את התורה, דבר לא יקרה בו. אדם שחושב שהתורה פונה נגדו, היא תפנה נגדו. אדם שיבוא סקפטי, שילמד בשביל התואר, בשביל הכבוד, בשביל להיות רב – זה לא יעבוד. זה לא רק הטקסט, זה גם אני.

וגם, פירושו של דבר הוא התורה אין משמעותה רק הידע, ולימוד התורה הוא מעבר של ידע לתוכי, אלא שלימוד התורה הוא הוא התורה עצמה, התורה קורית במפגש בינינו, ובמובן הזה היא לא שם עצם, היא פועל. כמו מסע, וכמו משחק: היא מתרחשת, היא מחוללת. היא קורית.

באמת רציתי לומר: היא מחייה.

ו.
זה נכון, גם טקסטים אחרים נפגשים ומשנים, אבל היחס שלי לטקסטים האחרים האלה הוא אחר, מראש. לא מפני שאני מאמין שהתורה נתנה מהשמיים או מאלוהים, ככתבה וכלשונה. רק מפני שהתורה הזו, שבכתב ושבעל פה, היא לא איזה רגע ספורדי, מנותק מהקשר, שנפגש בי ומחולל בי משהו. היא דומה יותר לבריכה שאני שקוע בה, להקשר שאני נתון בו: כאדם מאמין, ככותב בעברית, כלומד תורה, כיהודי שכל אבות אבותיו למדו תורה מדורי דורות, כשפה שאותה דיברו אבותי, כהלכה שאני מקיים או לא מקיים. ולכן, המפגש איתה הרבה יותר משמעותי, מרווה ומעניק משמעות, מכל ספר אחר שנתקלתי בו.

ומפני כן אומר דוד המלך 'מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי'. ומפני כן תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ומפני כן תורה קדמה לעולם, תורה שנקראה ראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומפני כן הדור קיבלוה בימי אחשוורוש, ומפני כן זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה, ומפני כן הנה כה דברי כאש, ומפני כן תלמידי חכמים הם סכין המתחדדת בירך חברתה, ואפשר להמשיך מכאן הלאה והלאה, אבל לא על זה רציתי לדבר.

ז.
כשהייתי קטן סבא שלי היה קורא לי לצאת החוצה בליל שבועות ולהראות לי את השמיים נפתחים. מעולם לא ראיתי את השמיים נפתחים באמת, וכמדומני שגם הוא לא, אבל מאוד רציתי להאמין שאני רואה. סבא שלי נוהג להגיד שהתורה יורדת מחדש בליל השבועות, ואני רוצה לקחת את הדברים האלה, לצרף אותם לכל מה שכתבתי, ולהגיד: אני חושב שמתן תורה הוא לא רק מאורע חד פעמי, בהר סיני, פעם אחת בהיסטוריה. אני חושב שמתן תורה היה כמו לסובב את הברז של הצינור שבין השמיים והארץ, וכל צמא מוזמן לגשת ולשתות. ולכן, אני חושב, קבלת התורה קורית שוב ושוב, בכל פעם שאדם פותח אותה מרצונו, רק בשביל ללמוד תורה, ומתחיל ללמוד.

לא צריך שהשמיים יפתחו בשביל זה; צריך לפתוח את הלבבות.

שלא תהיה ברירה | לפרשת בשלח

א.
אבל אתם יודעים למה החיים שלנו הם כאלה? כלומר, בבין לבין הזה? ב"זה לא הכי גרוע שיש אבל זה גם לא מה שבעצם חיפשנו"?

כי יש לנו ברירה.

הנה, תראו. לפעמים אדם רוצה לעבור דירה. הייתם חושבים שזה לא סיפור גדול, לעבור דירה, בסך הכל צריך למצוא את הדירה הנכונה ולעבור אליה. הבעיה מתחילה מזה שאין דירה מושלמת בעולם הזה. בעולם הבא אולי, אם יש שם דירות ולא רק בתים פרטיים, אבל בעולם הזה? פחחח, אין.

רשימה: בזו יש רטיבות, זו קומה שלישית בלי מעלית, ולשלישית יש בעלת בית מכשפה. אז מה עושים, אין מה לעשות, לא עוברים. גם למי יש כח לחפש בכלל? אז מחכים. בינתיים מסתדרים עם הדירה שיש, שהיא אמנם גם היא לא דירה מושלמת אבל נו, אין דירות מושלמות בחיים האלה. אז הם שם, בינתיים.

ואני מדבר על דירות, אבל זה נכון כמובן גם על דברים אחרים.

ב.
ה'בינתיים' הזה הוא עניין סבוך. כל החיים יכולים להיות בינתיים. ג'ון לנון אמר שהחיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן אותם, אבל אפשר גם להגיד שהחיים הם מה שקורה כשאתה לא מתכנן אותם. ובכלל, מה אפשר להגיד על החיים חוץ מזה שהצבע באמבטיה מתקלף כבר שנתיים ובכל פעם אדם בא לצבוע אותו ואז אומר לא, נו, עוד רגע נעבור דירה, מה, נשקיע עכשיו שש מאות שקל בלהוריד, לטייח ולצבוע מחדש?

יש מחירים לבינתיים הזה. איזו מצוקה בנפש שכל הזמן מרחפת בשולי התודעה, מעין תחושה שמשהו לא מסודר עד הסוף. שמשהו לא בסדר. כמו מייל אחד שלא טופל בתיבת המייל, כמו משימה בדף משימות. זה מחרפן, נכון? מחרפן. אבל יש לנו ברירה. אנחנו יכולים להגיד טוב, נו, נטפל בזה אחר כך. בינתיים אפשר להישאר בדירה הזו. וככה אנחנו מעבירים את החיים באיזה זרם כזה, בתנועה בין משימה אחת לאחרת. המשימות אף פעם לא נגמרות, ושום דבר לא קורה.

ג.
מה זה קריעת הים בעצם. לפעמים, כלומר תמיד, אנחנו נותנים לחיים לסחוף אותנו עם ההחלטה הגדולה, אולי הים נבקע לא בגלל שבני ישראל היו צריכים לעבור בים, ולא בגלל שהם רצו לעבור בים, אלא בגלל שכבר לא הייתה להם ברירה. כבר לא היה מוצא אחר. וכשאין מוצא אחר, אפילו הים יכול להיבקע.

הנה, ברגע שבעלת הדירה מודיעה להם שהבן שלה מתחתן והיא צריכה את הדירה ואי אפשר להאריך חוזה, תכף ומיד מוצא אדם דירה אחרת. לא מושלמת, כמובן, וגם לא תכף ומיד, אבל מוצא, והם עוברים, וקצת יותר נוח להם שם.

ומה זה בקיעת הים בעצם, בקיעת הים זה כמו חבר שלי, ישי, שלמד שבע שנים איזה תואר ולא הצליח לסיים, ובא אלי בשבוע שעבר ואמר לי אתה יודע מתי סיימתי את התואר והגשתי את העבודה האחרונה? ושאלתי אותו, מתי, והוא אמר סיימתי את התואר ברגע שהייתי צריך אותו, ברגע שכבר לא הייתה לי ברירה. ואמרתי לו אבל בחייך, כבר שלש שנים אתה מרוויח חצי משכורת בגלל שאין לך תואר. והוא אמר כן, נכון, אבל לא הייתי עם הגב לקיר.

ובשביל לעשות משהו גדול באמת, כלומר בשביל לחצות את הים, אין ברירה; חייבים שלא תהיה לנו ברירה. חייבים להיות עם הגב לקיר.

זו הסיבה שאנשים מתפטרים כדי להגשים את חלום חייהם. שהם מוכרים את הבית ויוצאים למסע. שהם מקימים עסק. שהם שורפים את הגשרים מאחוריהם: כדי שלא יהיה להם לאן לחזור, והם יהיו חייבים להמשיך.

(וחשבתי פעם שזו הסיבה – או לפחות אחת הסיבות הגדולות – שאנשים מתחתנים; כדי שלא תהיה להם ברירה. כי אם אנשים הם סתם, חברים, אז במריבה הגדולה הראשונה כל אחד אומר לשני שלום שלום והולך לדרכו. אבל ברגע שלהתגרש זה סיפור יותר גדול מלהשלים – או, אפילו, שגירושין הם לא אופציה בכלל – ברגע שאנשים נמצאים עם הגב לקיר, הם יעשו אפילו דברים קשים בצורה שלא תיאמן, כמו לשנות הרגלים או לדבר באמת עם בת הזוג.)

ד.
אבל מה החלק הכי מדהים בפרשה הזו? מה הדבר הכי מדהים בקריעת הים?

שאחרי שהוא נקרע, זה נראה לנו טבעי לגמרי. הגיוני ממש. כאילו ככה החיים בעצם. אנחנו שוכחים שלא היה לנו תואר שבע שנים, אנחנו שוכחים רווקות, שוכחים מחלות, מצוקות, שוכחים כאבים. שוכחים הכל בעצם. לא שמים לב שהילדים שלנו הם נס, או שהחיים שלנו הם נס, שהעבודה, שהדירה, שהכל. אנחנו מתרגלים לנס. מקבלים אותו כמובן מאליו.

הנה, בני ישראל חוצים את הים וכבר מתחילים להתלונן: איפה המים שלי, איפה השליו שלי, למה הדברים הם לא כמו שהתרגלתי שהם יהיו. מעין מחשבה שאנחנו מין דבר קבוע והעולם צריך להתאים את עצמו אלינו, במקום להפך.

אתם יודעים למה. יהודה עמיחי כבר כתב את זה נהדר. מרחוק כל דבר נראה כמו נס, אבל מקרוב אפילו נס לא נראה כך. מקרוב נס נראה כמו פליטה של תינוקת על מזרון, כמו הבלאגן בכניסה לבית, כמו הכביסה הלא מקופלת שעל המיטה, כמו כיור מלא בכלים אחרי שבת גשומה. ככה נס נראה. ולפעמים זה נראה כל כך רגיל, כל כך בנאלי, עד שאנחנו פשוט לא יודעים. הכל נראה רגיל.

וכשהכל נראה רגיל, כשאנחנו כבר לא רואים את הנס, אז בא עמלק.

___________________
(בתמונה: קומיקס נהדר על אדם רגיל שמוצא את עצמו יוצא דופן בתוך חבורה של גיבורי על)

אחרית הימים (לפרשת ויחי)

א.
וככה, בערב אחד בינואר, אדם חווה התקף חרדה. הוא יושב בפינת החדר שלו והחדר מתעצם עליו והקירות מתגבהים והאורות חזקים יותר או עמומים יותר, הוא רוצה לצעוק לסיון אבל החזה נאבק לשאוף אוויר. ואדם יודע שזה התקף חרדה ולא התקף לב, אז הוא רק יושב שם ונושם לאט, כמו שאיצקו אמר. לאט לאט. לשאוף, לספור עד שבע, לנשוף. ואיצקו הרי יש לו קול רך ומשקפיים עגולים קטנים, אז הוא יודע. וכשסיון מגיעה היא רואה אותו יושב על הכיסא שלו, מביט במחשב, כאילו הכל בסדר. הכל בסדר, היא שואלת, והוא אומר כן, כן, בטח, היה לי רק איזה התקף חרדה קטן. היא מתיישבת על הספה. אויש, היא אומרת. מה קרה? והוא אומר מה קרה, מה זה משנה מה קרה. מה יקרה, זו השאלה האמיתית.

כי כן, לפני שנה וקצת חשב אדם שהדבר הנכון לעשות עם החיים שלו הוא לצאת להיות עצמאי. הוא גייס קצת כסף מפה ומשם ולקח הלוואה של שבעים אלף בבנק והקים עסק קטן להפקת אירועים קטנים; בריתות, בר מצוות, הלוויות של אנשים בלי הרבה חברים. שנה אחר כך חיכתה לו מעטפה בתיבת הדואר עם הסמל של הבנק, הודעה על יתרת חוב. ואדם, שהחוב שלו הלך והתעצם ודווקא העסק, במפגיע, עדיין מדשדש, מנסה מפה ומשם להחזיק את הראש מעל המים אבל הוא יודע, אין לו אוויר. יש כמה פרוייקטים שמחכים לו בינואר ובפברואר אבל עד שזה יגיע, אלוהים יודע מה הוא יעשה עם האוכל, עם שכר הדירה, עם החיים האלה שמתרוצצים מחוץ לחלון וצועקים אליו בוא תעשה איתנו משהו.

ב.
סיון לא יודעת מה להגיד, אז היא לא אומרת. היא מביאה לו כוס שוקו גדולה עם מרשמלו ואומרת הנה קח, תתנחם, ואדם שותה אבל לא אדם הוא להנחם. מה יהיה, הוא אומר לסיון, וסיון אומרת יהיה טוב כפרה, באמת שיהיה טוב. אבל איך את יודעת, אומר אדם, וסיון אומרת למה שלא יהיה טוב? אתה מוכשר, יש לך כיוון, יש ביקוש לעבודה שלך, למה שלא תצליח? אבל להבטיח היא לא יכולה, זו האמת, ואדם יודע היטב שזו האמת. הוא יודע שיש לו דרך ויש כיוון והעולם יכול להאיר לו פניו, ויודע היטב שאין לו שמץ של מושג מה יהיה.

גרוע מזה, שאף אחד בעולם לא יודע מה יהיה.

זה נורא. כלומר חווית אי הידיעה הזו, היא נוראית. היא עוקבת אחריו ברחוב, בתחנת האוטובוס, בתחנה המרכזית, באוטובוס הבין עירוני. היא כמו מפלצת גדולה שתובעת את תשומת לבו ואי אפשר להיישיר אליה מבט. היא עוקבת אחריו ברחוב ועוקבת אחריו כשהוא נכנס לעמליה, היועצת העסקית שהוא לקח במחיר מסובסד. בקבוצות הפייסבוק שהוא חבר בהן יש אלף אנשים שאומרים לו תקנה נדלן, תשקיע בעיצוב, תבנה אתר כמו שצריך לא ככה אלא אחרת, תיצור תיק מניות פסיבי, או אקטיבי, אתה עוד צעיר הלב שלך יכול להחזיק מעמד בסלאלום של השוק, והוא יודע שזה נכון בתיאוריה אבל כל הזמן חושב: אולי לא? אולי בעצם לא? איך בכלל אפשר לדעת מה יהיה?

וזה מה שהוא אומר לעמליה. הוא אומר לה, עמליה. אני מרגיש כאילו אני הולך על קרח דק. נכנס כסף ויוצא כסף אבל כל הזמן אני עומד ליפול, מנסה להחזיק את הראש לפני שכל הסיפור הזה הולך לפח. הוא יושב שם במשרד הקטן עם הנוף לבניין ממול ועמליה אומרת לו תשמע, אף אחד לא יודע, אבל אני אגיד לך מה. אני עובדת עם הרבה אנשים. אתה מתייחס לסיפור הזה הכי ברצינות. כולם מאמינים במוצר שלהם, גם אנשים שמנטרים מוני מים מאמינים במוצר שלהם. אבל אתה היחיד שבאמת יודע שאתה יכול ליפול, ולכן אתה תיפול, וזה בסדר, כי תצליח לקום. ככה עמליה אומרת. ואדם מאמין לה, כי אם אלוהים לא היה רוצה שנאמין ליועצים עסקיים שהוא לא היה יוצר דבר כזה מלכתחילה.

ג.
עד כמה שזה אירוני בשביל פרשה שמתחילה במילה 'ויחי', יעקב אבינו מת בפרשה וגם יוסף מת בפרשה, ולפני שיעקב מת הוא אוסף את כל הבנים שלו, וכולם שם במצרים מתאספים סביב מיטתו של יעקב ומוחים דמעה ומקנחים את האף בממחטות נייר רכות ויעקב אומר להם תשמעו, אני אגיד לכם מה יקרה אתכם באחרית הימים. והוא רוצה, הוא באמת רוצה לספר להם מה יקרה להם באחרית הימים, כי הם הבנים שלו, והוא דואג להם, והוא רוצה שיהיה להם טוב. שתהיה להם מטרה. שהם יחזרו לארץ ישראל ושהכל יהיה איתם בסדר בעתיד.

אבל הוא לא יודע מה יהיה בעתיד.

כי אף אחד לא יודע.

אבל הם כבר במתח, הבנים של יעקב. הם יושבים סביב המיטה ותולים בו עיניים מצפות. הילדים הקטנים שלהם משחקים כדורגל בחוץ. מתישהו יגמר הזמן. ובלית ברירה, בעצם, יעקב מתיישב על המיטה ובמקום לספר להם מה יקרה איתם באחרית הימים הוא רק מספר להם מי הם עכשיו.

הוא אומר – ראובן, אתה הבכור שלי אבל גם שכבת עם אשתי. ויהודה, אתה מנהיג. ונפתלי, אתה מהיר כמו איילה שלוחה, ודן, אתה יש לך שכל ישר, וככה הוא עובר אחד אחד ומתאר אותם, והם מקשיבים ומתפלאים, שהרי זה הם, ובסוף הוא שוכב על המיטה, אוסף את רגליו, מתכרבל כמו עובר ונאסף אל אבותיו.

מה זה אומר, לספר את ההווה במקום את העתיד. מה זה אומר.

ד.
ויום אחד כשאדם מסתובב ומפחד מאוד סיון מניחה נייר בספר שהיא קוראת (היא קוראת ספרי מתח בצורה מאוד מוזרה. היא קודם בודקת אם הגיבור ימות בסוף או לא, ורק אז מתחילה לקרוא. בשביל מה לי כל המתח הזה, היא אומרת, בשביל מה כאב הלב? אני באתי לכאן כדי ליהנות) ואומרת לו מה יש לך, אדם. לא טוב לך העצמאות? לך תהיה שכיר. מה אתה מבלבל את המוח כל הזמן.

ואדם אומר אבל טוב לי העצמאות, אני רק מפחד כל הזמן.

וסיון אומרת תשמע רגע, אני אספר לך סיפור.

והיא אומרת. לפני שבוע הלכתי לקנות משקפיים. הלכתי לשופיק האופטיקאית, פתחתי מגירות, חיפשתי וחיפשתי, בסוף היא אומרת לי שומעת סיון, יש לי פה מאחור זוג משקפיים שאין דברים כאלה. יקרות יקרות אבל סוף. היא נכנסת למאחורה של החנות, מוציאה את המשקפיים, תקשיב – אין דברים כאלה. עגולות ואדומות ומהממות. לקחה את המספר שלי במשקפיים, אמרה תחזרי עוד שלשה ימים. הלכתי, חזרתי אחרי שלשה ימים, שמתי על העיניים – מדהים. רואה בדיוק אותו דבר, ואיזה משקפיים! בקיצור שילמתי, ארזה לי, הלכתי.

אני הולכת לי ככה ברחוב, ומכל הכיוונים – מחמאות, מבטים, בחורה שאני לא מכירה עצרה אותי ואמרה תשמעי, את לבושה מהמם, בקיצור, אני זוקפת קומה, מסתובבת כמו מלכה ברחוב יפו, כולם מביטים בי כאילו אני בני ישראל שחוצים את הים, מוכרות בקסטרו נחפזות לשרת אותי ומיכל – אתה זוכר את מיכל? מהלימודים? הפוצה? – פוגשת אותי ליד הפלאפל ואומרת תקשיבי, את נראית כמו מלכה. אני! כמו מלכה! בקיצור אני ממשיכה, מבסוטה כולי, נכנסת למשרד, ושולה אומרת לי וואו, מה קרה היום? את זורחת. אני אומרת כן, הכל בזכות המשקפיים, ושולה אומרת – איזה משקפיים? הן לא חדשות.

בקיצור אני רצה לשירותים, מסתכלת – זה המשקפיים הישנות. מנסה לשחזר מה היה, פתאום אני מבינה שהמשקפיים החדשות עדיין באריזה שלהן בתיק שלי, וכל היום הזה הסתובבתי עם המשקפיים הישנות.
וזהו.

ה.
מה זהו, אומר אדם.

זהו, היא אומרת. שאין לי מושג מה זה אומר. אבל אני חושבת ככה בקול על עצמי, שאם מישהו אומר לי 'את יפה' ואני מסתכלת על עצמי כעל יפה, אני באמת אהיה יפה. ואם תחשוב שיהיה טוב, אז באמת יהיה טוב. ואם שאתה בדרך להצלחה, אתה תצליח. ואם מישהו אומר לך 'וואי, אתה חכם', ואתה תחשוב על עצמך בתור חכם, אתה גם תהיה חכם. ואם מישהו יגיד לך 'אתה מצליחן', אתה תהיה מצליחן, אתה מבין? ככה הדברים האלה עובדים. אתה שואל איך אני יודעת שיהיה טוב? אני לא יודעת שום דבר בוודאות. אף אחד לא יודע. אני רק יודעת שאם אומרים לך שיהיה טוב, וגם אם אתה בתוך הבוץ הכי בוצי בעולם, עם עסק באמצע סחרור ועובדים שנוטשים – מה שמפיל אנשים מעל האופניים שלהם זה לא שהם לא יודעים לדווש, אלא שהם מפחדים ליפול.

אבל, אומר אדם, אבל מה אם אני אהיה בטוח בעצמי ובגלל זה אני אפול? גם זה קורה הרבה. וסיון אומרת תשמע, מה אני יודעת, אני רק שכירה. אבל לרכב על אופניים אני יודעת, ואני יודעת שאי אפשר לרכב על אופניים בלי ליפול.

ככה היא אומרת, וחוזרת לספר שלה, כי בכל זאת היא באמצע המתח.

ו.
ובני יעקב מה איתם, אתם שואלים.
היו במצרים, אחר כך בניהם יצאו משם. ויש איזו אגדה יפה בספרי הדרכה להורות שאומרת שאם אומרים לילד 'אתה כל כך חכם', הוא יהיה חכם, ואם אומרים לה 'וואי, את כל כך טובה במתמטיקה' היא תהיה טובה במתמטיקה. למה? אין איש יודע. יכול להיות שזו רק אגדה. אבל היא אגדה יפה בעיני, שאומרת דברים יפים על הצורה בה אחרית הימים נקבעת לפי הצורה בה מסתכלים על ההווה.

ומה יהיה עם העסק של אדם? את זה אף אחד לא יודע. הוא צומח אט אט ויכול גם ליפול. וגם סוף טוב אין כאן כי מי בכלל יודע מה יהיה בסוף, ובכל זאת הזמן עבר ומשהו באדם נרגע אט אט, וההלוואות משולמות להן בזמן, ודברים מתרחשים כפי שדברים מתרחשים. אבל התקפי החרדה שככו להם אט אט, והרי זה מה שחשוב.

________
(עדיין אפשר להירשם אצלי לסדנה החד פעמית במוצ"ש הקרוב, וכמובן גם לסדנאות הארוכות שמתחילות עוד שלשה שבועות).