זו היא דרכה | על לימוד תורה, לשבועות

א.
אני אוהב ללמוד תורה. באמת באמת. אוהב את הלימוד ואוהב את התורה. אוהב לפתוח ספר בשבת אחרי התפילה, לקרוא קצת חסידות, אני אוהב לפתוח גמרא נדרים פעם בשבוע ולהתעסק בסוגיית ידות (שם אנחנו נמצאים עכשיו). אני אוהב לפתוח פרשת שבוע ביום שישי וללמוד, ואחר כך לשבת ולכתוב עליה. ואני אוהב את זה בצורה שונה לחלוטין מכל לימוד אחר שאני לומד בעולם, ובאהבה שהיא אהבה שונה מכל אהבות אחרות.

ב.
כי מהו ללמוד. אני לומד גם שפות חדשות, תכנים חדשים, סיפורים שאני מתעתד ללמד בסדנאות שלי. אני לומד מאמרים אקדמיים על מטאפורות והצורה בה הן עובדות. אני לומד שיווק בפייסבוק ולומד פיתוח עסקי. את כל הדברים האלה אני לומד, אבל אני לומד אותם בשביל לדעת. כלומר הלימוד אינו אלא דרך שאני צריך לעבור בשביל שהתוכן ישב אצלי במוח, שאני אדע אותו. ושנים ארוכות ככה גם למדתי תורה, כלומר, במטרה שהיא תשב אצלי במוח. שאני אדע תורה.

יש משהו מלחיץ מאוד בניסיון ללמוד ככה תורה, שהרי היא רחבה מיני ים וכמות הדברים שאפשר ללמוד היא כמעט אינסופית. הפער בין כמות הדברים שניתן ללמוד והזמן שיש לנו כדי ללמוד אותם מייצר חוסר שקט כמעט מובנה: תלמידי חכמים, אומרת הגמרא, אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. זה מלחיץ. זה גורם לכך שאי אפשר לבנות סדר לימוד 'מסודר', עם הפסקות מובנות, כי תמיד יש עוד מה ללמוד.

זה גם קצת יותר מזה, אני חושב. הרצון לדעת את התורה, כלומר לימוד שהמטרה שלו היא ידע, הוא לימוד מוכוון. לימוד עם מטרה. קצת כמו עבודה. יש משמעות לכמה הספקת ללמוד. יש משמעות למה שהספקת ללמוד. יש משמעות לשאלה האם אתה זוכר את מה שלמדת או לא, האם אתה מבין עד הסוף את מה שלמדת או לא, כל מיני שאלות שסובבות סביב הלימוד ומלחיצות אותו, מנכסות אותו, מציגות כאילו הן אלה שמעניקות לו משמעות, ובעצם הופכות אותו לשלהן.

ג.
כשילדים יוצאים לשחק כדורגל בהפסקה הגדולה שבין עשרה לעשר ובין עשר ועשרה, הם לא יוצאים כדי לנצח. כלומר הם כמובן יוצאים בשביל לנצח, יש משמעות לניצחון, אבל הניצחון הוא רק תועלת צדדית, פנים משחקית. אין משמעות 'אמיתית' לניצחון, או להבקעת הגול, או להתמסרות יפה, מעבר למשחק עצמו. ילדים יכולים לבחור שלא לשחק כדורגל, וממילא שלא תהיה לניצחון שום משמעות בשבילם, ובכל זאת הם בוחרים לשחק, כי זה כיף.

אפשר להמשיל את זה גם אחרת. אדם יוצא למסע בשביל ישראל, יוצא מתל דן כדי להגיע לאילת. הוא בוודאי רוצה להגיע לאילת, ויש משמעות להגעה לאילת ואפילו איזו רוממות רוח, אבל אילת אינה המטרה שלו; אם היה רוצה להגיע לאילת, היה לוקח אוטובוס או עולה לטיסה.

המסע הוא המטרה שלו.

גם לימוד תורה הוא כזה: לימוד תורה שהוא שעשוע. לולא תורתך שעשועי, אומר דוד בתהילים. יש לימוד שהוא איילת אהבים ויעלת חן. לימוד שהמטרה שלו היא פנימית, לא חיצונית: ללמוד, כדי ללמוד. ולהמשיך ללמוד, כדי להמשיך ללמוד. וזהו, ותו לא.

ד.
אבל למה לעשות את זה? ומה בעצם ההבדל בין לימוד תורה ללימוד דברים אחרים (פילוסופיה, למשל)? אפשר להבין למה אנשים יוצאים למסע, ומפני מה ילדים משחקים כדורגל, אבל למה ללמוד, ולמה דווקא תורה? אני חושב שהתשובה טמונה בפער שבין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה. ויותר מכך, בעצם קיום המושג המוזר הזה, 'תורה שבעל פה'.

היום, בעוונותינו, תורה שבעל פה היא כמו הלוחות הראשונים: היא תורה שבורה. תורה שמונחת בארון. תורה שכרוכה בכריכה חומה עם אותיות זהב, שכתובה וכתובה וכתובה עוד ועוד, ורבנים שמדברים בתורה שבעל פה שואלים את עצמם מה היה קשה לרש"י ומה ההבדל בין הר"ן לרא"ש בהסבר המשנה, ובאוניברסיטה יש תחום, תורה שבעל פה, ואקדמאים שיושבים מולה בזכוכית מגדלת ושואלים את עצמם אם יש פה ה"א הידיעה אם לאו, והאם היה רשב"י שכתב ספר הזוהר והעביר מפה לפה עד ר' משה די ליאון, אבל זו טעות. זו לא תורה שבעל פה; זו תורה שבכתב. זה כמו 'מניין הצעירים' שמונה בעיקר זקנים; קוראים לה תורה שבעל פה כי פעם היא הייתה כזו, אבל היא כבר לא.

תורה שבעל פה היא נקודת מפגש.

ה.
היא לא מועברת באמצעות מפגש, כאילו הייתה משהו שאסור לכתוב ולכן רק שומעים ומדברים אותו. היא לא הסאב טקסט של התורה, כמו שיש רבים שחושבים, כאילו תורה שבעל פה זו מסורת, נתונה למשה מסיני ומועברת מדור לדור, ש'עין תחת עין' אין פירושו אלא ממון. לא, זה פועל יוצא מהמושג 'תורה שבעל פה', שכן התורה שבעל פה היא נקודת המפגש של הלומד עם הטקסט שמועבר אליו. וכיון שכך, אין זה משנה אם הטקסט הוא מילים כתובות, או שיחה שנאמרת בעל פה, או מנהג שראיתי בבית אבא. תורה שבעל פה זה מה שקורה כשאני פוגש בטקסט הזה, הדבר הזה, שמתחולל בי ומשפיע עלי, הוא תורה שבעל פה.

ממילא מובן: אין תורה שבעל פה בלי תורה שבכתב. בשביל שיהיה מפגש ביני ובין הטקסט, חייב להיות טקסט. חייב להיות משהו מקובע, קשיח, לא מתפשר, שכתוב במילים שחורות על דף לבן. אין פירושו של דבר שהטקסט, התורה שבכתב הוא התורה 'הנכונה' הבלעדית, וכל שאנחנו עושים הוא לנסות לפרש אותה. פירושו של דבר שהתורה היא לא רק הטקסט, אלא גם אני, הקורא, שמנסה לכוון את עצמי לאמיתה. אדם שחושב לבוא לנכס לעצמו את התורה, דבר לא יקרה בו. אדם שחושב שהתורה פונה נגדו, היא תפנה נגדו. אדם שיבוא סקפטי, שילמד בשביל התואר, בשביל הכבוד, בשביל להיות רב – זה לא יעבוד. זה לא רק הטקסט, זה גם אני.

וגם, פירושו של דבר הוא התורה אין משמעותה רק הידע, ולימוד התורה הוא מעבר של ידע לתוכי, אלא שלימוד התורה הוא הוא התורה עצמה, התורה קורית במפגש בינינו, ובמובן הזה היא לא שם עצם, היא פועל. כמו מסע, וכמו משחק: היא מתרחשת, היא מחוללת. היא קורית.

באמת רציתי לומר: היא מחייה.

ו.
זה נכון, גם טקסטים אחרים נפגשים ומשנים, אבל היחס שלי לטקסטים האחרים האלה הוא אחר, מראש. לא מפני שאני מאמין שהתורה נתנה מהשמיים או מאלוהים, ככתבה וכלשונה. רק מפני שהתורה הזו, שבכתב ושבעל פה, היא לא איזה רגע ספורדי, מנותק מהקשר, שנפגש בי ומחולל בי משהו. היא דומה יותר לבריכה שאני שקוע בה, להקשר שאני נתון בו: כאדם מאמין, ככותב בעברית, כלומד תורה, כיהודי שכל אבות אבותיו למדו תורה מדורי דורות, כשפה שאותה דיברו אבותי, כהלכה שאני מקיים או לא מקיים. ולכן, המפגש איתה הרבה יותר משמעותי, מרווה ומעניק משמעות, מכל ספר אחר שנתקלתי בו.

ומפני כן אומר דוד המלך 'מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי'. ומפני כן תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ומפני כן תורה קדמה לעולם, תורה שנקראה ראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומפני כן הדור קיבלוה בימי אחשוורוש, ומפני כן זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה, ומפני כן הנה כה דברי כאש, ומפני כן תלמידי חכמים הם סכין המתחדדת בירך חברתה, ואפשר להמשיך מכאן הלאה והלאה, אבל לא על זה רציתי לדבר.

ז.
כשהייתי קטן סבא שלי היה קורא לי לצאת החוצה בליל שבועות ולהראות לי את השמיים נפתחים. מעולם לא ראיתי את השמיים נפתחים באמת, וכמדומני שגם הוא לא, אבל מאוד רציתי להאמין שאני רואה. סבא שלי נוהג להגיד שהתורה יורדת מחדש בליל השבועות, ואני רוצה לקחת את הדברים האלה, לצרף אותם לכל מה שכתבתי, ולהגיד: אני חושב שמתן תורה הוא לא רק מאורע חד פעמי, בהר סיני, פעם אחת בהיסטוריה. אני חושב שמתן תורה היה כמו לסובב את הברז של הצינור שבין השמיים והארץ, וכל צמא מוזמן לגשת ולשתות. ולכן, אני חושב, קבלת התורה קורית שוב ושוב, בכל פעם שאדם פותח אותה מרצונו, רק בשביל ללמוד תורה, ומתחיל ללמוד.

לא צריך שהשמיים יפתחו בשביל זה; צריך לפתוח את הלבבות.

קהלת | לשבת חול המועד סוכות

א.
פעם אחת קהלת ישב באיזה פאב אפלולי בסביבה ההיא של כורש שותה את הצ'ייסר החמישי שלו לשעה האחרונה והברמנית אמרה לו תגיד חבר, אתה בסדר? וקהלת אמר אני לא מבין מה הקטע של כל זה, והברמנית אמרה הקטע של מה, וקהלת נופף בידו במעורפל ואמר כל זה, הכל, אנחנו חיים וכאילו בסוף נמות ומה הטעם .

והברמנית אמרה אולי כדאי שתפסיק לשתות, וקהלת אמר זה הבל הבלים הכל הבל, והברמנית אמרה טוב אני מבינה שהיא זרקה אותך אבל זה לא סוף העולם, וקהלת אמר איך את יודעת? והברמנית אמרה מה אתה חושב, שאתה הפרוד הראשון שמהרהר כאן פילוסופיה? מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש.

ב.
אני אוהב את מגילת קהלת. יותר מכל הספרים האחרים בתנ"ך, אני חושב, ובאופן כללי זה אחד הספרים האהובים עלי בעולם. לא רק בגלל המילים היפות או המנגינה. אני אוהב את קהלת כי הוא מפוכח ומלא כנות, וכי הוא מציג על הבמה את הנושאים הגדולים באמת של הקיום: המוות, המשמעות, המשפחה. החברים, הזמן.

הוא ספר מבולבל, קהלת. כמעט לא הכניסו אותו לתנ"ך מרוב שהוא מבולבל. הוא סותר את עצמו שוב ושוב. הוא מאוד לא 'יהודי' במובן המקראי של המילה (אם כי הוא מאוד 'יהודי' במובן המודרני של המילה). הוא עד כדי כך מבולבל שקראתי בחג ראשון ספר של שני רבנים שעומדים מול קהלת ומנסים מנסים להציג את קהלת כרב שיח של ארבע (!) דמויות שונות, שכל אחת מהן מציגה תפישת עולם אחרת. זה נסיון מעניין, אבל בעיני הוא שגוי. הוא שגוי, כי הוא תופס את בני האדם בתור אנשים ברורים וחד מימדיים; שיודעים מה הם רוצים ובמה צריך להאמין ומה נכון ומה לא נכון.

אבל הרי אני ואתם בני אדם. אנחנו יודעים שזה לא ככה. שאנחנו לא ברורים ולא חד מימדיים, שאנחנו גם נהנתנים אבל גם מפחדים מהמוות, גם חכמים וגם טפשים, גם כופרים וגם מאמינים. אנחנו מחפשים הרבה יותר משאנחנו מוצאים. וקהלת מדויק בתיאור הזה; בכל פסוק הוא מושך את החבל לכיוון אחר. האם להנות מהחיים שיש לנו? האם לפחד? האם יש טעם ללימוד? כל פעם הוא מצדד בתפישה אחרת. וזה נכון, ככה אנחנו מרגישים, כבני אדם. זו כנות אמיתית, שאדם יכול למצוא את עצמו בה. זה חיפוש של ממש.

ג.
קהלת מלא בשורות יפות. תראו נניח את התיאור הזה:

בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.
וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר.
גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה,
כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים.
עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב, וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר.
וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

זה לבכות, השורות האלה.

אבל רגע. זה נכון, כלומר, שקהלת הוא ספר קצת מדכא, אבל יש בו גם שמחה. יש לי פסוק אחד בקהלת שהוא הפסוק שלי. כל אחד יש לו פסוק אחד בעולם שהוא הפסוק שלו, ולי יש פסוק אחד בקהלת שקראתי אותו ושש ליבי בקרבי וכבר שנים שהוא החתימה שלי בתחתית המיילים:

וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ.

האיש הזה ידע על מה הוא מדבר. איך אפשר בכלל לקרוא את הפסוק הזה בלי לחייך. איזה שורה מושלמת, בחיי. באמת מתוק, למרות שאיך משייכים טעם לאור. בכל זאת מתוק. באמת טוב לעיניים לראות את השמש. לא הכל הבל. יש אור בעולם. באמת באמת יש אור. הנה, בסוף הלילה יוצא אדם כושל אל הרחוב ורואה איך עולה הבוקר מעל הערפילים, והוא מתוק וטוב.

תשעה באב

זה לא עניין דתי, אפילו לא עניין לאומי. זה משהו הרבה יותר גדול.

במובנים האלה, בית המקדש הוא בכלל לא הסיפור. גם לא ירושלים. וזה שהיא בנויה כבר רק מחדד את הנקודה: האבל הוא לא על חורבנו של הבית, של האבנים, של המקום בו מקריבים קורבנות. בית המקדש הוא רק סינקדוכה: הוא רק חלק שמייצג את השלם. אנשים מתאבלים על בית מקדש, ולמעשה מתאבלים על משהו גדול הרבה יותר.

כי מה היה בית המקדש אם לא ביתו של אלוהים, וכשנחרב הבית ועם ישראל יצא לגלות של אלפיים שנה, אלוהים יצא מהבית והלך לו. יהודים קראו לו, ודרשו בשלומו, והקימו בתי כנסת ובתי מדרש, ופירשו את התורה (ופירשו את הפירושים, ופירשו את הפירושים של הפירושים, וכך עד אינסוף), אבל אלוהים עצמו איננו, ואיש איננו יודע לאן הלך והאם יחזור.

אין זה אומר שהוא לא קיים. זה גם לא אומר שהוא כן. זה אומר שהשאלה של הצום – כן, לא, שחור, לבן, על מה חרבה הארץ – היא שאלה צדדית, נרדפת, כמעט חסרת חשיבות מול השאלה הגדולה יותר, הרבה הרבה יותר, שעוטפת אותה מכל הכיוונים: השאלה אם יש אלוהים בקרבנו, או אין.

כאמור, זו לא שאלה דתית. זו שאלה גדולה הרבה יותר. היא שואלת: האם יש משמעות לקיום שלנו? האם יש לנו הקשר? האם מישהו יוכל להציל אותנו? האם יש עוד למה לקוות?

גם כאן, אין זה אומר שרק אלוהים יכול להוות מענה לשאלה הזו, אבל זו הסיבה שתשעה באב הוא יום אבל; מפני שהשאלה הזו צצה ואנחנו שואלים אותה. מפני שאין לדעת אם יש אלוהים או לא. מפני שגם אם יש, אין לדעת מה הוא רוצה מאיתנו, החיים כיום. אין לדעת האם אנחנו חיים לשווא, והאם אנחנו סובלים לשווא.

ולכן, יום אחד בשנה אנחנו עוצרים ומסתכלים על כל החיים הגדולים האלה שהולכים ואיננו יודעים לאן. עוצרים בשביל להתאבל על הרוחות הסוחפות אותנו, עוצרים בשביל לבכות את הבדידות, לזכור את חוסר התוחלת.

ואנחנו מתאבלים על הכל. על העיוורון ועל הפיכחון. על המוות שעולה בחלוננו ועל המוות שמצפה לכל אחד באחרית ימיו. מתאבלים על השואה, על הפרעות, על השנאה באופן כללי. מתאבלים על הבחורה שזרקה אותנו ומתאבלים על ההפסדים, הכשלונות, חוסר האונים. מתאבלים על זה שיש אנשים שרוצים בית מקדש ויש כאלה שלא, ובכך גם מתאבלים על חוסר היכולת לחיות עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו.

מילים אחרות: מתאבלים על העולם, שהוא לא כמו שרצינו שיהיה.

ובאבל הזה אנחנו מזכירים לעצמינו מה רצינו. מזכירים שרצינו שהעולם יהיה אחרת. מתוקן יותר. שלם יותר. שרצינו שיבולע המוות לנצח, שרצינו שיהיה לנו בית מוצק ויציב. שרצינו שלא נרגיש מאויימים כל הזמן. שלא להיות בודדים. ושמתחת לכל שכבות הבידול הנוראות האלה, החוצצות בין איש לרעהו ובין מאמין לאלוהיו, בסך הכל רצינו חיבוק.

תזכורות כאלה הן דבר קשה מאין כמוהו,

צום קל שיהיה.

אחרי

מוצאי שבת. אני מוצא את עצמי יושב ליד שולחן המטבח, שותה קפה מר עד לשד העצמות ובוהה בעיתון של יום שישי שעדיין לא הספקתי לקרוא. אני חושב על כל הטלפונים הלא-צפויים, על הריקודים האינסופיים, על חבר שלי ששלח הודעה לאקסית שלו למרות שידע שזו טעות. בכל זאת שלח, עכשיו הוא מתנצל. היא מתנצלת. העולם מנסה לסדר את עצמו מחדש.

אני יכול להבין את החבר שלי. כי חצי שנה אחרי שנפרדו ואחרי שהיה משוכנע שזו ההחלטה הנכונה, וכל הפרמטרים הצביעו על צדקתה של ההחלטה, פתאום שתה קצת והלב שלו התעורר. לאמור: פתאום נזכר שיש לו לב. וכל זה טוב ויפה לפורים, אבל איך מתמודדים בימות החול עם איזה גוף שרוצה את שלו ועם הלב שמבקש את המעיין.

אינני יודע. אני יושב ליד השולחן והראש מונח על היד. הבוקר היה חם, אבל קצת קר עכשיו בירושלים. חושב; כמה קשים הם רגעי הפיכחון. הרגע שבו חוזר השכל ומנסה לייצב את עצמו. הרגע שבו אתה חוזר לחשוב על עצמך במקום להיות עצמך. הרגע שבו אתה מביט ברחוב ומבין מה קורה, והעולם נראה לך הגיוני ונורמלי.

שהרי לרגע אחד עצרנו כולנו והבטנו בעצמינו. לרגע יכולנו לראות שבעצם דבר מוזר מאוד הם החיים האלה, למין צבעיהם של משחות השיניים ועד ההלכה והדת והבגדים והלאום. זה משמעותו הפשוטה של המושג 'עלמא דשקרא': העולם, הוא עצמו שקר. לרגע ראינו את העולם כפי שהוא באמת: שסך הכל זה עולם משונה מאוד ופשוט מאוד, ומתחת לכל המושגים האנושיים ומכאובי הדעת מסתתרים איזו מוזרוּת גדולה, פליאה אינסופית וגעגוע שאין לו פָּנים.

וגם אם מחר ישכח הכל, עדיין יש איזו התגלות ברגע האחד הזה, ויש בו מן החסד.

________
(קורס מקוון חדש שלי, 'יסודות הטקסט', כאן)

לעוף מכאן | לפורים

אולי הדימוי הכי טוב שאפשר לתת לתחושה הזו בפורים הוא התחושה של להיות החבר של מלך הכיתה, או החברה של מלכת הכיתה, ואולי אפילו להיות מלכת הכיתה עצמה, במקרים מסויימים. זו שהולכת עם זוג החברות שלה לכל מקום, והן מצחקקות מבדיחות שלה ומראות לה סלפי ונהנות מההילה שלה. אני לא מתכוון להגיד 'מלך הכיתה' במובן השלילי, אלא במובן של האדם שניצב באמצע ונהנה מהכח שהחברה משדרת אליו. לא הייתי אף פעם מלך הכיתה ולא החבר הכי טוב שלו. אני יכול רק לתאר לעצמי את התחושה: זו תחושה טובה, בגדול, תחושה שיש בה הצלחה וקצת התנשאות ואולי, אפשר לומר, אולי אפילו שמחה, ומתחת לה יש אֵימה כמעט־טהורה.

האֵימה הזו נמצאת שם תמיד, מפני שיש משהו במעמד הזה, מעמד מלכת הכיתה או החברות שלה, שהוא כל כך עדין עד שהוא תמיד קרוב ליפול. משהו תמיד יכול להשתבש. מישהו יכול לערער על המעמד הזה, או שמלך הכיתה יכול שלא להטות חסד לרגע, וההילה תתנפץ על הקרקע הרגילה, היומיומית, של המציאות. זה רגע מביך מאוד: לא רק בגלל המחשבה שיראו אותי כפי שאני, כלומר, כמו כולם, אלא גם בגלל רגע הנפילה, שהוא תמיד מלחיץ יותר ומפחיד יותר מאשר הנפילה עצמה. תחושת האושר מתערבלת תמיד עם הפחד ליפול, ויוצרת איזשהו לחץ בנפש שמחפש מקום להתפרץ.

אני חושב שזו תחושה דומה מאוד לתחושה שאוחזת בי תמיד בפורים: קודם כל, הרצון למצות אותו. לחגוג אותו. להתפרע אותו. שהוא יהיה הכי שאפשר, הכי גדול, הכי וואו, הכי שיכרון חושים, הכי אינסוף חוויות, ומתחת לזה החשש התמידי שזה לא יהיה ככה. שזה לא יקרה, שהפורים לא יעמוד בבילדאפ של עצמו ויתרסק על קרקע המציאות. אבל זו עדיין לא אימה. פורים סתמי הוא פורים סתמי, הוא לא פורים 'מפחיד'. האימה שנמצאת בפורים נמצאת שכבה אחת מתחת לשניהם; ברצון להיות אני, או בפחד להיות אני, או (כמו שאני חושד יותר ויותר לאחרונה), בזהות שיש בין הרצון הזה ובין הפחד הזה.

כשאני אומר 'הזהות הזו', אני לא מתכוון שהרצון להיות אני והפחד הוא אותו הדבר. אני מתכוון לזה שהרצון להיות אני, כלומר, חופשי מדאגות, עושה מה שאני רוצה, לא חושב על העבר או על העתיד, חופשי, כרוך תמיד בפחד מלהיות אני. לא רק במובן הפשוט, שבו החברה או אנשים סביבי נפגעים או מגיבים בצורה שלילית לחופש שלי ולהתנהגות שלי, אלא אפילו ברובד שביני ובין עצמי: הרצון להיות מי שאני כרוך בהרבה מאוד מאמץ לעשות מה שאני רוצה, המאמץ שלא להתאמץ, והמאמץ הזה כרוך תמיד בחשש ליפול. בחשש לא להצליח. בחשש לצאת נלעג: להקיא, להתקשר לאדם הלא נכון, להגיד את המילים הלא נכונות. החשש להיות כמו מלך הכיתה שמספר בדיחה אבל אף אחד לא צוחק.

פחד אלוהים.

הרבה חברים שלי בורחים מהחג הזה למקומות אחרים. לסיני, נניח. לצרפת. לערים אחרות ברחבי הארץ שלא דורשות את אותו מאמץ פורימי כמעט על אנושי; המאמץ לשמוח בכח, המאמץ להשתכר, להתחפש, לספר בדיחות, לצחוק. פורים אמיתי, הם אומרים, הוא פורים שבו אני לא מנסה לשמוח. לא מנסה לחגוג את החג הזה כמו שמנסים לחגוג אותו. אני יושב בבית, קורא קצת, שותה יין לצאת ידי חובה ומחכה שכל הסיוט הזה יעבור. וזה יקרה בסוף, הסיוט יעבור בשקט, בבית, בלי אנשים, בטיול, לכל היותר, אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא שפורים אף פעם לא יעמוד בבילדאפ של עצמו, מפני שאין לו בילדאפ. הוא אף פעם לא יהיה משהו, מפני שהוא אפילו לא מנסה. זה כמו להיות הילד שתמיד חושש לספר בדיחה, בגלל שהוא לא יודע אם מישהו יצחק. הוא לא יפול, זה נכון, אבל גם ההמראה לא תקרה.

אין לי פתרון לכל הסיפור הזה. אני כן חושב שהמאמץ שווה את זה בדרך כלל, אבל גם מכיר את התחושה הנוראית כשזה לא עובד: לשבת בבית בליל פורים כי לא מצאנו מסיבה, או כי אין כח למסיבה, היא תחושה קשה הרבה יותר מאשר להגיד 'אני מחוץ למשחק הזה'. אני מבין את אלה שאומרים 'טוב, נו, נעשה כאילו', ואת אלה שפורשים, את אלה שאומרים 'לא, אל תשתה עוד כוס יין', וכן הלאה. זה מובן, באמת. כשמנסים להמריא, ההתרסקות כואבת הרבה יותר. אבל היי, אפשר להיות מלך ליום אחד. לפעמים המלך מטה את שרביט הזהב. כשמנסים להמריא ומצליחים להמריא, אפשר לעוף.

(חג שמח  )