קהלת | לשבת חול המועד סוכות

א.
פעם אחת קהלת ישב באיזה פאב אפלולי בסביבה ההיא של כורש שותה את הצ'ייסר החמישי שלו לשעה האחרונה והברמנית אמרה לו תגיד חבר, אתה בסדר? וקהלת אמר אני לא מבין מה הקטע של כל זה, והברמנית אמרה הקטע של מה, וקהלת נופף בידו במעורפל ואמר כל זה, הכל, אנחנו חיים וכאילו בסוף נמות ומה הטעם .

והברמנית אמרה אולי כדאי שתפסיק לשתות, וקהלת אמר זה הבל הבלים הכל הבל, והברמנית אמרה טוב אני מבינה שהיא זרקה אותך אבל זה לא סוף העולם, וקהלת אמר איך את יודעת? והברמנית אמרה מה אתה חושב, שאתה הפרוד הראשון שמהרהר כאן פילוסופיה? מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש.

ב.
אני אוהב את מגילת קהלת. יותר מכל הספרים האחרים בתנ"ך, אני חושב, ובאופן כללי זה אחד הספרים האהובים עלי בעולם. לא רק בגלל המילים היפות או המנגינה. אני אוהב את קהלת כי הוא מפוכח ומלא כנות, וכי הוא מציג על הבמה את הנושאים הגדולים באמת של הקיום: המוות, המשמעות, המשפחה. החברים, הזמן.

הוא ספר מבולבל, קהלת. כמעט לא הכניסו אותו לתנ"ך מרוב שהוא מבולבל. הוא סותר את עצמו שוב ושוב. הוא מאוד לא 'יהודי' במובן המקראי של המילה (אם כי הוא מאוד 'יהודי' במובן המודרני של המילה). הוא עד כדי כך מבולבל שקראתי בחג ראשון ספר של שני רבנים שעומדים מול קהלת ומנסים מנסים להציג את קהלת כרב שיח של ארבע (!) דמויות שונות, שכל אחת מהן מציגה תפישת עולם אחרת. זה נסיון מעניין, אבל בעיני הוא שגוי. הוא שגוי, כי הוא תופס את בני האדם בתור אנשים ברורים וחד מימדיים; שיודעים מה הם רוצים ובמה צריך להאמין ומה נכון ומה לא נכון.

אבל הרי אני ואתם בני אדם. אנחנו יודעים שזה לא ככה. שאנחנו לא ברורים ולא חד מימדיים, שאנחנו גם נהנתנים אבל גם מפחדים מהמוות, גם חכמים וגם טפשים, גם כופרים וגם מאמינים. אנחנו מחפשים הרבה יותר משאנחנו מוצאים. וקהלת מדויק בתיאור הזה; בכל פסוק הוא מושך את החבל לכיוון אחר. האם להנות מהחיים שיש לנו? האם לפחד? האם יש טעם ללימוד? כל פעם הוא מצדד בתפישה אחרת. וזה נכון, ככה אנחנו מרגישים, כבני אדם. זו כנות אמיתית, שאדם יכול למצוא את עצמו בה. זה חיפוש של ממש.

ג.
קהלת מלא בשורות יפות. תראו נניח את התיאור הזה:

בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.
וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר.
גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה,
כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים.
עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב, וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר.
וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

זה לבכות, השורות האלה.

אבל רגע. זה נכון, כלומר, שקהלת הוא ספר קצת מדכא, אבל יש בו גם שמחה. יש לי פסוק אחד בקהלת שהוא הפסוק שלי. כל אחד יש לו פסוק אחד בעולם שהוא הפסוק שלו, ולי יש פסוק אחד בקהלת שקראתי אותו ושש ליבי בקרבי וכבר שנים שהוא החתימה שלי בתחתית המיילים:

וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ.

האיש הזה ידע על מה הוא מדבר. איך אפשר בכלל לקרוא את הפסוק הזה בלי לחייך. איזה שורה מושלמת, בחיי. באמת מתוק, למרות שאיך משייכים טעם לאור. בכל זאת מתוק. באמת טוב לעיניים לראות את השמש. לא הכל הבל. יש אור בעולם. באמת באמת יש אור. הנה, בסוף הלילה יוצא אדם כושל אל הרחוב ורואה איך עולה הבוקר מעל הערפילים, והוא מתוק וטוב.

תשעה באב

זה לא עניין דתי, אפילו לא עניין לאומי. זה משהו הרבה יותר גדול.

במובנים האלה, בית המקדש הוא בכלל לא הסיפור. גם לא ירושלים. וזה שהיא בנויה כבר רק מחדד את הנקודה: האבל הוא לא על חורבנו של הבית, של האבנים, של המקום בו מקריבים קורבנות. בית המקדש הוא רק סינקדוכה: הוא רק חלק שמייצג את השלם. אנשים מתאבלים על בית מקדש, ולמעשה מתאבלים על משהו גדול הרבה יותר.

כי מה היה בית המקדש אם לא ביתו של אלוהים, וכשנחרב הבית ועם ישראל יצא לגלות של אלפיים שנה, אלוהים יצא מהבית והלך לו. יהודים קראו לו, ודרשו בשלומו, והקימו בתי כנסת ובתי מדרש, ופירשו את התורה (ופירשו את הפירושים, ופירשו את הפירושים של הפירושים, וכך עד אינסוף), אבל אלוהים עצמו איננו, ואיש איננו יודע לאן הלך והאם יחזור.

אין זה אומר שהוא לא קיים. זה גם לא אומר שהוא כן. זה אומר שהשאלה של הצום – כן, לא, שחור, לבן, על מה חרבה הארץ – היא שאלה צדדית, נרדפת, כמעט חסרת חשיבות מול השאלה הגדולה יותר, הרבה הרבה יותר, שעוטפת אותה מכל הכיוונים: השאלה אם יש אלוהים בקרבנו, או אין.

כאמור, זו לא שאלה דתית. זו שאלה גדולה הרבה יותר. היא שואלת: האם יש משמעות לקיום שלנו? האם יש לנו הקשר? האם מישהו יוכל להציל אותנו? האם יש עוד למה לקוות?

גם כאן, אין זה אומר שרק אלוהים יכול להוות מענה לשאלה הזו, אבל זו הסיבה שתשעה באב הוא יום אבל; מפני שהשאלה הזו צצה ואנחנו שואלים אותה. מפני שאין לדעת אם יש אלוהים או לא. מפני שגם אם יש, אין לדעת מה הוא רוצה מאיתנו, החיים כיום. אין לדעת האם אנחנו חיים לשווא, והאם אנחנו סובלים לשווא.

ולכן, יום אחד בשנה אנחנו עוצרים ומסתכלים על כל החיים הגדולים האלה שהולכים ואיננו יודעים לאן. עוצרים בשביל להתאבל על הרוחות הסוחפות אותנו, עוצרים בשביל לבכות את הבדידות, לזכור את חוסר התוחלת.

ואנחנו מתאבלים על הכל. על העיוורון ועל הפיכחון. על המוות שעולה בחלוננו ועל המוות שמצפה לכל אחד באחרית ימיו. מתאבלים על השואה, על הפרעות, על השנאה באופן כללי. מתאבלים על הבחורה שזרקה אותנו ומתאבלים על ההפסדים, הכשלונות, חוסר האונים. מתאבלים על זה שיש אנשים שרוצים בית מקדש ויש כאלה שלא, ובכך גם מתאבלים על חוסר היכולת לחיות עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו.

מילים אחרות: מתאבלים על העולם, שהוא לא כמו שרצינו שיהיה.

ובאבל הזה אנחנו מזכירים לעצמינו מה רצינו. מזכירים שרצינו שהעולם יהיה אחרת. מתוקן יותר. שלם יותר. שרצינו שיבולע המוות לנצח, שרצינו שיהיה לנו בית מוצק ויציב. שרצינו שלא נרגיש מאויימים כל הזמן. שלא להיות בודדים. ושמתחת לכל שכבות הבידול הנוראות האלה, החוצצות בין איש לרעהו ובין מאמין לאלוהיו, בסך הכל רצינו חיבוק.

תזכורות כאלה הן דבר קשה מאין כמוהו,

צום קל שיהיה.

אחרי

מוצאי שבת. אני מוצא את עצמי יושב ליד שולחן המטבח, שותה קפה מר עד לשד העצמות ובוהה בעיתון של יום שישי שעדיין לא הספקתי לקרוא. אני חושב על כל הטלפונים הלא-צפויים, על הריקודים האינסופיים, על חבר שלי ששלח הודעה לאקסית שלו למרות שידע שזו טעות. בכל זאת שלח, עכשיו הוא מתנצל. היא מתנצלת. העולם מנסה לסדר את עצמו מחדש.

אני יכול להבין את החבר שלי. כי חצי שנה אחרי שנפרדו ואחרי שהיה משוכנע שזו ההחלטה הנכונה, וכל הפרמטרים הצביעו על צדקתה של ההחלטה, פתאום שתה קצת והלב שלו התעורר. לאמור: פתאום נזכר שיש לו לב. וכל זה טוב ויפה לפורים, אבל איך מתמודדים בימות החול עם איזה גוף שרוצה את שלו ועם הלב שמבקש את המעיין.

אינני יודע. אני יושב ליד השולחן והראש מונח על היד. הבוקר היה חם, אבל קצת קר עכשיו בירושלים. חושב; כמה קשים הם רגעי הפיכחון. הרגע שבו חוזר השכל ומנסה לייצב את עצמו. הרגע שבו אתה חוזר לחשוב על עצמך במקום להיות עצמך. הרגע שבו אתה מביט ברחוב ומבין מה קורה, והעולם נראה לך הגיוני ונורמלי.

שהרי לרגע אחד עצרנו כולנו והבטנו בעצמינו. לרגע יכולנו לראות שבעצם דבר מוזר מאוד הם החיים האלה, למין צבעיהם של משחות השיניים ועד ההלכה והדת והבגדים והלאום. זה משמעותו הפשוטה של המושג 'עלמא דשקרא': העולם, הוא עצמו שקר. לרגע ראינו את העולם כפי שהוא באמת: שסך הכל זה עולם משונה מאוד ופשוט מאוד, ומתחת לכל המושגים האנושיים ומכאובי הדעת מסתתרים איזו מוזרוּת גדולה, פליאה אינסופית וגעגוע שאין לו פָּנים.

וגם אם מחר ישכח הכל, עדיין יש איזו התגלות ברגע האחד הזה, ויש בו מן החסד.

________
(קורס מקוון חדש שלי, 'יסודות הטקסט', כאן)

לעוף מכאן | לפורים

אולי הדימוי הכי טוב שאפשר לתת לתחושה הזו בפורים הוא התחושה של להיות החבר של מלך הכיתה, או החברה של מלכת הכיתה, ואולי אפילו להיות מלכת הכיתה עצמה, במקרים מסויימים. זו שהולכת עם זוג החברות שלה לכל מקום, והן מצחקקות מבדיחות שלה ומראות לה סלפי ונהנות מההילה שלה. אני לא מתכוון להגיד 'מלך הכיתה' במובן השלילי, אלא במובן של האדם שניצב באמצע ונהנה מהכח שהחברה משדרת אליו. לא הייתי אף פעם מלך הכיתה ולא החבר הכי טוב שלו. אני יכול רק לתאר לעצמי את התחושה: זו תחושה טובה, בגדול, תחושה שיש בה הצלחה וקצת התנשאות ואולי, אפשר לומר, אולי אפילו שמחה, ומתחת לה יש אֵימה כמעט־טהורה.

האֵימה הזו נמצאת שם תמיד, מפני שיש משהו במעמד הזה, מעמד מלכת הכיתה או החברות שלה, שהוא כל כך עדין עד שהוא תמיד קרוב ליפול. משהו תמיד יכול להשתבש. מישהו יכול לערער על המעמד הזה, או שמלך הכיתה יכול שלא להטות חסד לרגע, וההילה תתנפץ על הקרקע הרגילה, היומיומית, של המציאות. זה רגע מביך מאוד: לא רק בגלל המחשבה שיראו אותי כפי שאני, כלומר, כמו כולם, אלא גם בגלל רגע הנפילה, שהוא תמיד מלחיץ יותר ומפחיד יותר מאשר הנפילה עצמה. תחושת האושר מתערבלת תמיד עם הפחד ליפול, ויוצרת איזשהו לחץ בנפש שמחפש מקום להתפרץ.

אני חושב שזו תחושה דומה מאוד לתחושה שאוחזת בי תמיד בפורים: קודם כל, הרצון למצות אותו. לחגוג אותו. להתפרע אותו. שהוא יהיה הכי שאפשר, הכי גדול, הכי וואו, הכי שיכרון חושים, הכי אינסוף חוויות, ומתחת לזה החשש התמידי שזה לא יהיה ככה. שזה לא יקרה, שהפורים לא יעמוד בבילדאפ של עצמו ויתרסק על קרקע המציאות. אבל זו עדיין לא אימה. פורים סתמי הוא פורים סתמי, הוא לא פורים 'מפחיד'. האימה שנמצאת בפורים נמצאת שכבה אחת מתחת לשניהם; ברצון להיות אני, או בפחד להיות אני, או (כמו שאני חושד יותר ויותר לאחרונה), בזהות שיש בין הרצון הזה ובין הפחד הזה.

כשאני אומר 'הזהות הזו', אני לא מתכוון שהרצון להיות אני והפחד הוא אותו הדבר. אני מתכוון לזה שהרצון להיות אני, כלומר, חופשי מדאגות, עושה מה שאני רוצה, לא חושב על העבר או על העתיד, חופשי, כרוך תמיד בפחד מלהיות אני. לא רק במובן הפשוט, שבו החברה או אנשים סביבי נפגעים או מגיבים בצורה שלילית לחופש שלי ולהתנהגות שלי, אלא אפילו ברובד שביני ובין עצמי: הרצון להיות מי שאני כרוך בהרבה מאוד מאמץ לעשות מה שאני רוצה, המאמץ שלא להתאמץ, והמאמץ הזה כרוך תמיד בחשש ליפול. בחשש לא להצליח. בחשש לצאת נלעג: להקיא, להתקשר לאדם הלא נכון, להגיד את המילים הלא נכונות. החשש להיות כמו מלך הכיתה שמספר בדיחה אבל אף אחד לא צוחק.

פחד אלוהים.

הרבה חברים שלי בורחים מהחג הזה למקומות אחרים. לסיני, נניח. לצרפת. לערים אחרות ברחבי הארץ שלא דורשות את אותו מאמץ פורימי כמעט על אנושי; המאמץ לשמוח בכח, המאמץ להשתכר, להתחפש, לספר בדיחות, לצחוק. פורים אמיתי, הם אומרים, הוא פורים שבו אני לא מנסה לשמוח. לא מנסה לחגוג את החג הזה כמו שמנסים לחגוג אותו. אני יושב בבית, קורא קצת, שותה יין לצאת ידי חובה ומחכה שכל הסיוט הזה יעבור. וזה יקרה בסוף, הסיוט יעבור בשקט, בבית, בלי אנשים, בטיול, לכל היותר, אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא שפורים אף פעם לא יעמוד בבילדאפ של עצמו, מפני שאין לו בילדאפ. הוא אף פעם לא יהיה משהו, מפני שהוא אפילו לא מנסה. זה כמו להיות הילד שתמיד חושש לספר בדיחה, בגלל שהוא לא יודע אם מישהו יצחק. הוא לא יפול, זה נכון, אבל גם ההמראה לא תקרה.

אין לי פתרון לכל הסיפור הזה. אני כן חושב שהמאמץ שווה את זה בדרך כלל, אבל גם מכיר את התחושה הנוראית כשזה לא עובד: לשבת בבית בליל פורים כי לא מצאנו מסיבה, או כי אין כח למסיבה, היא תחושה קשה הרבה יותר מאשר להגיד 'אני מחוץ למשחק הזה'. אני מבין את אלה שאומרים 'טוב, נו, נעשה כאילו', ואת אלה שפורשים, את אלה שאומרים 'לא, אל תשתה עוד כוס יין', וכן הלאה. זה מובן, באמת. כשמנסים להמריא, ההתרסקות כואבת הרבה יותר. אבל היי, אפשר להיות מלך ליום אחד. לפעמים המלך מטה את שרביט הזהב. כשמנסים להמריא ומצליחים להמריא, אפשר לעוף.

(חג שמח  )

החג של העם | לשמחת תורה

א.
שמחת תורה הוא חג מוזר. מוזר עד כדי כך שחברים מצהירים מפני מדי חג שהם לא חוגגים השנה את שמחת תורה אלא את שמיני עצרת. מוזר כל כך, מפני שהוא לא מופיע לא בתנ"ך ולא במשנה ולא בגמרא ולא בשום ספר מספרי ההלכה שיהודים נוהגים לקרוא בהם כדי לדעת מה לעשות.

זה הופך את החג הזה לעוד־יותר־מוזר, מפני שהיינו מצפים שהיהודים, עם האובססיה שלהם לכתוב כל דבר ולתעד כל דבר, יכתבו על זה משהו ויגידו 'חייבים לרקוד ולאכול הערינג מהסוג הוורוד כהה ולשתות ערק, ולפחות ארבעים מיליליטר'.

אבל הם לא.

ב.
והסיבה לכך שהם לא, היא מפני ששמחת תורה, בשונה מכל שאר החגים בלוח השנה היהודי, הוא חג שבא מלמטה. מהעם. אלוהים לא עשה נס ואמר 'תזכרו את הנס הזה'. הוא גם לא עשה נס והעם החליט לזכור את הנס בעצמו. זה חג מאוד פשוט: מסיימים לקרוא את הסבב השנתי של פרשת השבוע, וזו סיבה טובה לשמוח.

זה דבר מאוד יהודי לעשות, ומאוד לא רציונלי לעשות. למעשה, שמחת תורה יושב בדיוק על השבר הזה, על הקו המפריד: יש לא מעט דתיים שלומדים תורה באופן רציונלי, מפני שיש משהו כיף ונעים בפיצוח של סוגיה או בהבנה היסטורית של פסוק מסוים. הם משווים פסוקים ובונים תיאוריות ספרותיות וחוקרים באופן פילולוגי את התלמוד. וזה חשוב, כמובן, וזה נהדר. ולפעמים, כשאותם דתיים הופכים דתל"שים, הם ממשיכים ללמוד תורה באותו אופן, מפני שההנאה האינטלקטואלית נשארת, ומפני החיבור למסורת ומפני הכל. וזה נהדר, באמת, אני לא מזלזל בזה.

אבל שמחת תורה היא ההפך הגמור, מפני פרשת השבוע היא ההפך הגמור. אין שום מימד לימודי בפרשת השבוע: פשוט עומדים וקוראים את הפרשה בבית הכנסת, בלי ללמוד, בלי להתעכב, וממשיכים הלאה. איזה מין לימוד תורה זה?

ג.
כמובן, זה לא לימוד תורה. כלומר, לא במובן הקלאסי של ה'לימוד'. זו חווית השקיעה בתוך הטקסט: להבין שהזמן שלך, שלנו, נמדד במעבר מפרשת שבוע אחת לאחרת. אין כאן לימוד, יש כאן שייכות. וגם חגיגות הסיום הן לא חגיגות של 'פתרנו את התעלומה' או 'פיצחנו את הסוגיה', שכבודן במקומן מונח (בשבועות, נניח), אלא חגיגות של 'היי, יש לנו תורה! סיימנו סבב והתחלנו אותו! הידד', ויש משהו מאוד קמאי, מאוד ראשוני, וגם מאוד לא רציונלי, בחגיגות האלה.

לכן אנשים מסויימים מוותרים על החג הזה מלכתחילה. מעדיפים להגיע, לסמן וי, לדבר עם חברים בצד, ללכת הביתה ולעשות מנגל צמחוני. מפני שהחג הזה לא חוגג לימוד, ואפילו לא את קבלת התורה ולא את מה שכתוב בה. הוא חוגג את הצד השני: הוא חוגג שייכות. אנחנו כאילו חוגגים את התורה, אבל למעשה אנחנו חוגגים את עצמינו.

ד.
אני חושב שזו הסיבה שהוא לא כתוב בשום מקום, ושאין הוראות קפדניות איך לחגוג אותו, וכל מה שצריך לעשות הוא לרקוד: מפני שאי אפשר לדבר על ריקוד. אי אפשר לכתוב עליו. אי אפשר לפרש אותו, או להסביר אותו, מבלי לעקר משהו משמעותי בחווית הריקוד עצמה. הריקוד הוא תמיד הרגע הזה לכשעצמו, השלמות הזו לכשעצמה. ושמחת תורה, שהוא חג ששמח במשהו שאי אפשר להגיד אותו במילים, הולך לשם: אי אפשר לדבר על הרגע הזה ועל המלאות הזו. אין שום דבר שאפשר לעשות, מלבד לרקוד.

ה.
אני חושב שזו נקודת הכח של החג הזה, וזו גם נקודת התורפה שלו: כיון שזה חג שמתחיל למטה, הוא בעצם חג של עם. או, כמו שאנחנו מסתכלים על זה, הוא חג של קהילה. הרבה אנשים, הרבה יותר מדי, לא מוצאים את עצמם בחג הזה: נשים, רווקים, זוגות צעירים. זה מפני ששמחת תורה הוא חג של אנשים שקראו זה לצד זה, באותו בית כנסת, את כל הפרשיות מהחל ועד כלה, ועכשיו הם שמחים שסיימו ושמחים להתחיל שוב ורוקדים ואוכלים הערינג או שותים ערק או גם וגם, איש איש כמנהגו.

אבל הרבה אנשים לא רוצים להיות חלק מקהילה, ואנשים רבים אחרים לא מתקבלים לקהילה. בהרבה מקומות (חרדים ודתיים) נשים אינן חלק מהקהילה. כלומר הן חלק מהיישוב, כמובן, אבל לא מהקהילה הדתית שבו. וגם בשמחת תורה הן אינן עולות לתורה ורק מתבוננות בכל הסיפור כבהצגה, וגם בשמחת תורה הן אינן חלק. וגם הרווקים, שאין להם קהילה או חלק בַּקהילה, לא מוצאים עצמם בחג הזה ומבכרים לחגוג את שמיני עצרת, ובמידה מסויימת, כך גם הזוגות הצעירים שמתפללים בכל שבת בבית כנסת אחר, וכן הלאה וכן הלאה.

ולא שיש לי פתרון קסם לזה, אבל לפחות אני יכול לבקש. מהיחידים אני מבקש – עשו את המאמץ. נסו להיות חלק. בואו לרקוד. בקשו את ספר התורה, קחו יוזמה, הפכו להיות חלק, אם אתם רוצים להיות. בואו לרקוד, אל תעמדו בצד, תרכלו ותלכו אחרי שהרגשתם שסימנתם וי. ומהקהילה אני מבקש – פתחו עיניים. שימו לב למי שרוצה לרקוד אבל חושש או חוששת, שימו לב לילדים שאין להם אבא זמין, לצעירים שלא יודעים אם הם בפנים או בחוץ, לאורחים שחוששים להתכבד מהקיגעל ולנשים שאין להן איפה לרקוד. פתחו את דלתותיכם לרווחה, ואז – שישו ושמחו בשמחת תורה.