קבלת תורה | לשבועות

א.

אני אוהב ללמוד תורה. באמת באמת. אוהב את הלימוד ואוהב את התורה. אוהב לפתוח ספר בשבת אחרי התפילה, לקרוא קצת חסידות, אני אוהב לפתוח גמרא נדרים פעם בשבוע ולהתעסק בסוגיית ידות (שם אנחנו נמצאים עכשיו). אני אוהב לפתוח פרשת שבוע ביום שישי וללמוד, ואחר כך לשבת ולכתוב עליה. ואני אוהב את זה בצורה שונה לחלוטין מכל לימוד אחר שאני לומד בעולם, ובאהבה שהיא אהבה שונה מכל אהבות אחרות.

ב.

כי מהו ללמוד. אני לומד גם שפות חדשות, תכנים חדשים, סיפורים שאני מתעתד ללמד בסדנאות שלי. אני לומד מאמרים אקדמיים על מטאפורות והצורה בה הן עובדות. אני לומד שיווק בפייסבוק ולומד פיתוח עסקי. את כל הדברים האלה אני לומד, אבל אני לומד אותם בשביל לדעת. כלומר הלימוד אינו אלא דרך שאני צריך לעבור בשביל שהתוכן ישב אצלי במוח, שאני אדע אותו. ושנים ארוכות ככה גם למדתי תורה, כלומר, במטרה שהיא תשב אצלי במוח. שאני אדע תורה.

יש משהו מלחיץ מאוד בניסיון ללמוד ככה תורה, שהרי היא רחבה מיני ים וכמות הדברים שאפשר ללמוד היא כמעט אינסופית. הפער בין כמות הדברים שניתן ללמוד והזמן שיש לנו כדי ללמוד אותם מייצר חוסר שקט כמעט מובנה: תלמידי חכמים, אומרת הגמרא, אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. זה מלחיץ. זה גורם לכך שאי אפשר לבנות סדר לימוד 'מסודר', עם הפסקות מובנות, כי תמיד יש עוד מה ללמוד.

זה גם קצת יותר מזה, אני חושב. הרצון לדעת את התורה, כלומר לימוד שהמטרה שלו היא ידע, הוא לימוד מוכוון. לימוד עם מטרה. קצת כמו עבודה. יש משמעות לכמה הספקת ללמוד. יש משמעות למה שהספקת ללמוד. יש משמעות לשאלה האם אתה זוכר את מה שלמדת או לא, האם אתה מבין עד הסוף את מה שלמדת או לא, כל מיני שאלות שסובבות סביב הלימוד ומלחיצות אותו, מנכסות אותו, מציגות כאילו הן אלה שמעניקות לו משמעות, ובעצם הופכות אותו לשלהן.

ג.

כשילדים יוצאים לשחק כדורגל בהפסקה הגדולה שבין עשרה לעשר ובין עשר ועשרה, הם לא יוצאים כדי לנצח. כלומר הם כמובן יוצאים בשביל לנצח, יש משמעות לניצחון, אבל הניצחון הוא רק תועלת צדדית, פנים משחקית. אין משמעות 'אמיתית' לניצחון, או להבקעת הגול, או להתמסרות יפה, מעבר למשחק עצמו. ילדים יכולים לבחור שלא לשחק כדורגל, וממילא שלא תהיה לניצחון שום משמעות בשבילם, ובכל זאת הם בוחרים לשחק, כי זה כיף.

אפשר להמשיל את זה גם אחרת. אדם יוצא למסע בשביל ישראל, יוצא מתל דן כדי להגיע לאילת. הוא בוודאי רוצה להגיע לאילת, ויש משמעות להגעה לאילת ואפילו איזו רוממות רוח, אבל אילת אינה המטרה שלו; אם היה רוצה להגיע לאילת, היה לוקח אוטובוס או עולה לטיסה.

המסע הוא המטרה שלו.

גם לימוד תורה הוא כזה: לימוד תורה שהוא שעשוע. לולא תורתך שעשועי, אומר דוד בתהילים. יש לימוד שהוא איילת אהבים ויעלת חן. לימוד שהמטרה שלו היא פנימית, לא חיצונית: ללמוד, כדי ללמוד. ולהמשיך ללמוד, כדי להמשיך ללמוד. וזהו, ותו לא.

ד.

אבל למה לעשות את זה? ומה בעצם ההבדל בין לימוד תורה ללימוד דברים אחרים (פילוסופיה, למשל)? אפשר להבין למה אנשים יוצאים למסע, ומפני מה ילדים משחקים כדורגל, אבל למה ללמוד, ולמה דווקא תורה? אני חושב שהתשובה טמונה בפער שבין תורה שבכתב ובין תורה שבכל פה. ויותר מכך, בעצם קיום המושג המוזר הזה, 'תורה שבעל פה'.

היום, בעוונותינו, תורה שבעל פה היא כמו הלוחות הראשונים: היא תורה שבורה. תורה שמונחת בארון. תורה שכרוכה בכריכה חומה עם אותיות זהב, שכתובה וכתובה וכתובה עוד ועוד, ורבנים שמדברים בתורה שבעל פה שואלים את עצמם מה היה קשה לרש"י ומה ההבדל בין הר"ן לרא"ש בהסבר המשנה, ובאוניברסיטה יש תחום, תורה שבעל פה, ואקדמאים שיושבים מולה בזכוכית מגדלת ושואלים את עצמם אם יש פה ה"א הידיעה אם לאו, והאם היה רשב"י שכתב ספר הזוהר והעביר מפה לפה עד ר' משה די ליאון, אבל זו טעות. זו לא תורה שבעל פה; זו תורה שבכתב. זה כמו 'מניין הצעירים' שמונה בעיקר זקנים; קוראים לה תורה שבעל פה כי פעם היא הייתה כזו, אבל היא כבר לא.

תורה שבעל פה היא נקודת מפגש.

ה.

היא לא מועברת באמצעות מפגש, כאילו הייתה משהו שאסור לכתוב ולכן רק שומעים ומדברים אותו. היא לא הסאב טקסט של התורה, כמו שיש רבים שחושבים, כאילו תורה שבעל פה זו מסורת, נתונה למשה מסיני ומועברת מדור לדור, ש'עין תחת עין' אין פירושו אלא ממון. לא, זה פועל יוצא מהמושג 'תורה שבעל פה', שכן התורה שבכל פה היא נקודת המפגש של הלומד עם הטקסט שמועבר אליו. וכיון שכך, אין זה משנה אם הטקסט הוא מילים כתובות, או שיחה שנאמרת בעל פה, או מנהג שראיתי בבית אבא. תורה שבעל פה זה מה שקורה כשאני פוגש בטקסט הזה, הדבר הזה, שמתחולל בי ומשפיע עלי, הוא תורה שבעל פה.

ממילא מובן: אין תורה שבכל פה בלי תורה שבכתב. בשביל שיהיה מפגש ביני ובין הטקסט, חייב להיות טקסט. חייב להיות משהו מקובע, קשיח, לא מתפשר, שכתוב במילים שחורות על דף לבן. אין פירושו של דבר שהטקסט, התורה שבכתב הוא התורה 'הנכונה' הבלעדית, וכל שאנחנו עושים הוא לנסות לפרש אותה. פירושו של דבר שהתורה היא לא רק הטקסט, אלא גם אני, הקורא, שמנסה לכוון את עצמי לאמיתה. אדם שחושב לבוא לנכס לעצמו  את התורה, דבר לא יקרה בו. אדם שחושב שהתורה פונה נגדו, היא תפנה נגדו. אדם שיבוא סקפטי, שילמד בשביל התואר, בשביל הכבוד, בשביל להיות רב – זה לא יעבוד. זה לא רק הטקסט, זה גם אני.

וגם, פירושו של דבר הוא התורה אין משמעותה רק הידע, ולימוד התורה הוא מעבר של ידע לתוכי, אלא שלימוד התורה הוא הוא התורה עצמה, התורה קורית במפגש בינינו, ובמובן הזה היא לא שם עצם, היא פועל. כמו מסע, וכמו משחק: היא מתרחשת, היא מחוללת. היא קורית.

באמת רציתי לומר: היא מחייה.

ו.

זה נכון, גם טקסטים אחרים נפגשים ומשנים, אבל היחס שלי לטקסטים האחרים האלה הוא אחר, מראש. לא מפני שאני מאמין שהתורה נתנה מהשמיים או מאלוהים, ככתבה וכלשונה. רק מפני שהתורה הזו, שבכתב ושבכל פה, היא לא איזה רגע ספורדי, מנותק מהקשר, שנפגש בי ומחולל בי משהו. היא דומה יותר לבריכה שאני שקוע בה, להקשר שאני נתון בו: כאדם מאמין, ככותב בעברית, כלומד תורה, כיהודי שכל אבות אבותיו למדו תורה מדורי דורות, כשפה שאותה דיברו אבותי, כהלכה שאני מקיים או לא מקיים. ולכן, המפגש איתה הרבה יותר משמעותי, מרווה ומעניק משמעות, מכל ספר אחר שנתקלתי בו.

ומפני כן אומר דוד המלך 'מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי'. ומפני כן תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ומפני כן תורה קדמה לעולם, תורה שנקראה ראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומפני כן הדור קיבלוה בימי אחשוורוש, ומפני כן זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה, ומפני כן הנה כה דברי כאש, ומפני כן תלמידי חכמים הם סכין המתחדדת בירך חברתה, ואפשר להמשיך מכאן הלאה והלאה, אבל לא על זה רציתי לדבר.

ז.

כשהייתי קטן סבא שלי היה קורא לי לצאת החוצה בליל שבועות ולהראות לי את השמיים נפתחים. מעולם לא ראיתי את השמיים נפתחים באמת, וכמדומני שגם הוא לא, אבל מאוד רציתי להאמין שאני רואה. סבא שלי נוהג להגיד שהתורה יורדת מחדש בליל השבועות, ואני רוצה לקחת את הדברים האלה, לצרף אותם לכל מה שכתבתי, ולהגיד: אני חושב שמתן תורה הוא לא רק מאורע חד פעמי, בהר סיני, פעם אחת בהיסטוריה. אני חושב שמתן תורה היה כמו לסובב את הברז של הצינור שבין השמיים והארץ, וכל צמא מוזמן לגשת ולשתות. ולכן, אני חושב, קבלת התורה קורית שוב ושוב, בכל פעם שאדם פותח אותה מרצונו, רק בשביל ללמוד תורה, ומתחיל ללמוד.

לא צריך שהשמיים יפתחו בשביל זה; צריך לפתוח את הלבבות.

 

מודעות פרסומת

ולשמחה מה־זו עושה

1.
קראתי אתמול שתינוקות מחייכים ארבע מאות פעמים ביום ושבני אדם מבוגרים מחייכים עשרים וחמש פעמים ביום, וגם זה רק אם יש להם בחבר'ה את המצחיק ההוא ששולח בדיחות בוואטסאפ.

לפעמים אנשים מסויימים משתמשים בנתון הזה כדי להציע לחזור להיות ילדים, אבל האמת היא שתינוקות גם בוכים ארבע מאות פעמים ביום, ובני אדם מבוגרים, לרוב, לא בוכים יותר מפעם בשבוע וגם זה בהגזמה.

2.
כשאני מחייך יש לי קמטים כאלה, קטנים, בזוויות העיניים. לפעמים אני עומד מול המראה ומחייך חיוך גדול כדי לבדוק את הקמטים האלה ולהבין שהתבגרתי.

3.
תינוק הוא לא דבר מסובך. קצת בינארי, הייתי אומר. רע לו, הוא בוכה. טוב לו, הוא שמח. הוא לא צריך הרבה בשביל שיהיה לו טוב, ולא הרבה בשביל שיהיה לו רע. הוא לא מסובך. אין לו דרישה להצהרת הון שמונחת לו על השולחן כבר חצי שנה, ולא ערימה של כלים בכיור ולא מזוודה לא פרוקה משבת ולא בעיה בלו"ז של היום בערב, שצריך לעשות עשרים טלפונים כדי לסדר אותה.

4.
אולי לכן קשה לי להיות בשמחה שלימה. משהו תמיד לא שלם אצלי, עד הסוף. תמיד יושב על הלב. אני שמח אבל זוכר שיש עוד משהו לעשות. עוד ספר לסיים לכתוב. מטלות שלא הושלמו. 29 מיילים בתיבת המייל. קשה להיות שמח ככה.

5.
לפעמים אני קורא בפייסבוק דברים שאנשים כותבים. וכשאנשים כותבים על רגשות, זה קצת נראה כאילו רגשות הם כמו שיער, או לפחות כמו השיער שלי. כלומר שהם קצת משהו שאין לנו שליטה עליו. כאילו אין בהם בחירה ואי אפשר לכוון אותם, אלא מי שיש לו יום שיער טוב – אז יש לו יום שיער טוב, ומי שלהפך, להפך. ולכן מי שאוהב אוהב ומי ששונא שונא, ומי ששמח שמח ומי שעצוב – עצוב. וככה זה ישאר, ואין לנו אלא לקבל את הצער או לשמוח בשמחה, וזהו.

6.
כשהייתי בן עשרים ואחת לא אהבתי בירה אבל רציתי לאהוב בירה. וישבתי באיזה פאב עם חברים שהיו גדולים ממני בחמש שנים והזמנו המבורגר ובירה וכל אחד שתה ומחה את הקצף ואני שתיתי והיה לי מר, ושתיתי עוד ועדיין היה לי מר, ואז הסתובב לי הראש, ושתיתי עוד, כי רציתי. והיום אני אוהב את המרירות הזו. אוהב את ההתכווצות של הלשון. משהו נכון לי במשקה הזה.

השתניתי.

7.
אני חושב שאנחנו גם שוכחים, לפעמים, שתינוקות לא שמחים ככה סתם. כלומר הם כן, בוודאי שהם כן, אבל הרבה פעמים הם פשוט מגיבים לפרצופים האידיוטיים שאנחנו עושים להם. ואני יודע, כי אני מהאלה שכשמשעמם להם בבית הכנסת הם עושים פרצופים אידיוטיים לתינוקות ומוציאים לשון לילדים.

וממש אפשר לראות, בטח אצל ילדים בגיל הגן, איך הם נדהמים מהמבוגר שמוציא לשון, ואז מתביישים, ואז מוציאים לשון חזרה, ואז צוחקים. וגם אני, כמבוגר, צוחק. ואז אבא שלהם אומר להם שלא מנומס להוציא לשון, ואז אני הולך.

8.
אני חושב שאנחנו מזהים הרבה בין צחוק ובין שמחה, אבל צחוק הוא קצת הפתעה, או תדהמה, או מין משהו שלא ציפינו לו ופתאום. ושמחה היא קצת יותר מיושבת, קצת פחות נבוכה. צחוק הוא רגש שבא מבחוץ, או שמגיב לבחוץ (נסו להצחיק את עצמכם!) אבל שמחה, שמחה היא רגש שנובע מבפנים ומתפשט בכל הגוף. צחוק הוא רגש שטוח ושמחה היא רגש עמוק. וזה קצת כמו ההבדל בין התאהבות ובין אהבה.

9.
ובגלל ששמחה באה מבפנים ולא מבחוץ, אנחנו לא צריכים את החוץ בשבילה. כלומר, באמת לא צריכים. אנחנו יכולים לשמוח גם בלעדיה. אנחנו יכולים לשמח את עצמינו. יכולים לרקוד. יכולים לשיר. יכולים לשמוע מוזיקה שמחה. יכולים לפתוח את החלון ולהריח את הריח ולהגיד 'אתם רואים? אתם רואים? זה אביב!'.

כי אלה החיים שלנו. אנחנו יכולים להחליט איך אנחנו רוצים להעביר אותם. אנחנו יכולים להחליט איך אנחנו מרגישים. באמת.

והמופלא הוא שבאמת תצא שמחה מכל הניסיון המאולץ הזה. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. באמת, תנסו את זה בבית.

(התכוונתי באמת. קומו עכשיו, תמחאו קצת כפיים, שירו לעצמכם משהו שמח, תתיישבו חזרה בכיסא, ותכתבו לי בתגובות: נכון שפתאום התפשטה בכם איזו שמחה? נכון שאתם שמחים יותר? זה פלא, העניין הזה).

10.
פורים הוא קצת חג של צחוק וקצת חג של שמחה, אני חושב. קצת מזה וקצת מזה. יש בו גם הצצה פרועה, חסרת גבולות, למה היה יכול להיות פה אם לא היינו מסודרים ונקיים ומהונדסים כל כך, ויש בו גם משלוח מנות וסעודה ומשהו מאוד מאוד מיושב, מאוד 'טוב לי', שכזה, וזהו.

ואם אתם רוצים לקרוא על זה עוד, אתם מוזמנים לעשות מנוי לבלוג שלי ולקבל למייל שלכם בעוד יומיים משלוח מנות קטן, טקסטואלי, לכבוד הפורים.

על לימוד התורה | לשבועות

1. על לימוד גמרא

א. לפני כך וכך זמן קראתי על ישיבות תיכוניות. כלומר, על כך שאינן מתאימות לכולם. ויותר מזה קראתי: שאנשים מנסים לדחוק אנשים אחרים לתוך תבניות, להגיד להם ללמוד מדעים מדוייקים והם נפשם חפצה לשחק כדורסל, או להגיד להם ללמוד גמרא והם אינם יכולים ללמוד גמרא. והאמת היא, כך קראתי, שכל אדם ייחודי ועומד בפני עצמו ועל כן צריך שתהיה לו תכנית לימודים מותאמת לו אישית והמוני מלאכים שמלטפים את ראשו ואומרים לו 'גדל', ואת הגמרא להוציא מתכנית הלימודים.

ב. ונזכרתי בזה אתמול כשהייתי בחתונה ופגשתי בצביקה, וכיון שפגשתי בו דיברתי איתו, ודיברנו על לימוד גמרא, ואיך הצלחתי להעביר שנים ארוכות בישיבה תיכונית ובישיבת הסדר ולהגיע לגיל מסוים במחשבה כאילו אני יודע ללמוד, ובאמת ידעתי לקרוא ארמית ויכולתי לעקוב בערך אחרי המהלך של הגמרא, ואפילו לצטט ידעתי, אבל באמת – לא הבנתי כלום.

ג. אני חושב שעדיין אינני מבין.

ד. ובכל זאת אנסה להגיד משהו על לימוד גמרא, האסימון שנפל לי רק בשלב מתקדם: הוא אינו לימוד של ידע אלא לימוד של מיומנות. כלומר, אפשר להתייחס למיומנות הזאת כידע (הנה, אני מצליח לעקוב אחר פיתולי העלילה של המחלוקת, אני 'יודע את הסוגיה), אבל אם מסתכלים שניה על הטקסט, רואים שאין כאן ניסיון להגיד או לפסוק הלכה, אלא להראות שוב ושוב צורת חשיבה מאוד ספציפית. רואים שביסודו של דבר זה כמו ילד שעוזרים לו לרכב על אופניים. הולכים איתו צעד אחר צעד, דיווש אחר דיווש, שוב ושוב, ובסוף הוא לומד לרכב.

ה. האם זה אומר שכולם צריכים ללמוד לרכב על אופניים? לא, אבל זו מיומנות שימושית. גם נהיגה היא מיומנות שימושית, וגם לחשוב בצורה מסוימת זו מיומנות שימושית. יכולת הפשטה היא מיומנות שימושית. אבל לא ה'שימושיות' היא הסיבה שלומדים גמרא. לומדים גמרא בישיבות תיכוניות כי ישיבות תיכוניות הן מוסד דתי, ובאורתודוקסיה היהודית, גמרא היא אחד מספרי היסוד. וזהו, זה לגמרי מספיק.

ו. בניסוח אחר אפשר לומר: ידע הוא כמו מוצר שאתה קונה. הולך בסופר, רואה ידע, חוזר עליו קצת – והנה יש לך אותו. מיומנות, לעומת זאת, היא סוג של מסורת; מישהו שיודע מנחיל אותה למישהו אחר. הלימוד של הגמרא מראה את צורת החשיבה שהייתה לאנשים אחרים, בדורות אחרים. לימוד של ראשונים, של אחרונים, של אסכולות חשיבה – יותר משהוא מלמד את מה שאותם רבנים אמרו, הוא מלמד (או יכול ללמד, במקרה אידיאלי) את הצורה שבה הם הגיעו לזה.

באיזשהו מקום, במין אוקסימורון נפלא, לימוד גמרא, אף שהוא לימוד של טקסט מקובע, למעשה הוא לימוד של מסורת.

ז. ומה שאני רוצה להגיד, ככלות כל זה, הוא שיש כאן הנגדה מעניינת בין האינדווידואל המודרני (אחח, דור הY) ובין מסורת החשיבה. בין ה'אני ייחודי, אני מקורי, אני חושב בדרך משלי' ובין הניסיון ללמוד מאנשים אחרים: איך הם למדו, מה הם הבינו. באיזו צורה הם בוחנים מושגים (חומריים ודתיים) וכן הלאה.

הגמרא לא נצרכת לי להגנה. היא שרדה יפה מאוד, הרבה מאוד זמן, ותמשיך לשרוד גם אחרי (אני מניח). ובכל זאת, אם אני צריך לתת סיבה אחת למה לא להוציא אותה מתכנית הלימודים, ולמה גם נערים ונערות רכים כדאי להם שילמדו אותה (ויתווכחו איתה, ולא יסכימו עם הערכים המוסריים, או עם צורת החשיבה, או עם הסיפורים, ובכל זאת ילמדו) – זו הסיבה.

2. על הסיום

13343031_10208547350315368_6554575130402689558_n

וזה אחד הטקסטים האהובים עלי באגף היהודי של ארון הספרים.

א. בגלל שאומרים תפילה שמועילה לשכחה בעזרת ה'. וזה כל כך חמוד.

שהיא כמו שיש 'תפילה לעצירת גשמים'. וחסידים מתלוצצים מזה שכשלומדים דף יומי, כל דף גורם לשכוח את הדף שקדם לו, ובשביל לשכוח את הדף האחרון במסכת נוסדה תפילה שתועיל לשכחה.

ב. מפני שהמסכת מכונה בסוגריים 'פלוני', משל היה לה שם נסתר (נניח, 'משה חיים' או 'אפרכסת'), ומפאת כבודה שומרים עליו נסתר ורק אומרים 'נו, נו, כולם יודעים איך קוראים לה ומי שלא יודע אנחנו לא נרכל עליה כאן בפרהסיא נא לגשת בבקשה אחרי שאוכלים הופלים והמיץ פז, ונספר בחשאי'.

ג. וכיון שכך אפשר להבין שהמסכת היא כמו אדם, כלומר יש לה ישות בפני עצמה והיא הולכת ובאה, לפעמים נענית לאדם ולפעמים לא. ולפני שנפרדים ממנה וממשיכים למסכת אחרת, מבקשים ממנה: אנחנו לא נשכח אותך, מסכת פלוני, ואת אל תשכחי אותנו. אנחנו נחזור אלייך ואת תחזרי אלינו.

ואת כל זה אומרים שלש פעמים כמו משביעין אותה: בבקשה תחזרי בבקשה תחזרי בבקשה תחזרי–

ד. והסעיפים הקודמים יחד אומרים, בעצם, שוודאי לנו שנשכח אותה, ועל כן התפילה היא לשכחה ולא לזיכרון. שאם לא נוכל לשכוח, כלומר, אם לא נעזוב את המסכת, גם לא נוכל לחזור.

איזה משחק חיזור נרקם כאן במילים האלה.

ה. בגלל שאחרי כל זה פונים לאלוהים ומבקשים ממנו עזרה בסיפור. וההמשך (שהורדתי בעריכה, כי הוא פחות מעניין) רק מדגיש את הזיקה שבין לימוד תורה ובין (במפתיע!) עבודה. כלומר שהתורה תהיה העבודה, ושיש אנשים שרצים לעבודה ויש אנשים שרצים ללמוד, ושניהם עמלים, ולימוד התורה הוא קבלת שכר, וכולי וכולי.

כאילו יש כאן זיקת חיזור מול המסכת, אבל מחוייבות מול אלוהים. שזה כמו ההבדל בין לחזר אחר בחורה ובין להתחייב לאבא שלה שאתה הולך לפרנס את הבת שלו.

ו. ובאמת באמת, בגלל רצף שמותיהם של בני רב פפא שמובאים כאן, אין איש יודע מדוע. והמצלול הזה, 'פפא', יוצר איזה רצף מיסטי מתנגן בין שמותיהם של כל בניו.

לומר שבסוף בסוף, אחרי כל הלימוד ואחרי כל הפלפול ונסיונות ההבנה, עם כל הנסיון להפוך את היהדות למוסרים, ואת הדת למקובלת, ואת המצוות למובנות, ולהסביר מדוע ראוי לכולם (וגם לקוריאנים) ללמוד תלמוד, עדיין נותרו פה ושם עניינים שהם ממעל לטעם ודעת.

רוצה לומר: באהבה, כמו באהבה.

3. 

אדם רוצה להיות תלמיד חכם להתפלפל קצת להנות מזיו השכינה חשקה נפשו בתורה אבל קוראים לו שרה לאה היא בת עשרים וחמש סייעת בגן חובה ואמא שלה בעיקר מודאגת מזה שעדיין אין לה חתן

ובכן מה היא עושה היא קוראת את הפרשה כל יום שישי ושומעת שיעורי הלכה ויום אחד היא הולכת לחנות של תמימי וקונה בסתר גמרא שבת מבוארת ללומדי הדף היומי ולומדת בגן הילדים בזמן של הריכוז

ויום אחד היא יוצאת לפגישה עם איזה יהודי לא עלינו שיש לו בעיה ברגל ולכן הוא מתמיד גדול אבל שידוך לא משו והוא אין לו על מה לדבר אז הוא מספר לה שהם אוחזים בהוצאה מלאכה גרועה היא והתוספות המוקשה שם וכן הלאה

ומרוב חשקה בתורה היא מיד מסבירה הכל דבר דבור על אופניו נחמד מזהב ומתוק מדבש, והיהודי אם היה יכול היה בורח אבל יש לו בעיה ברגל אז מה יעשה והוא מקשיב ונשבה כי המתיקות אוי המתיקות ובאמת ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל

4. מחווה לשימבורסקה

אֲחָדִים לוֹמְדִים תּוֹרָה
אֲחָדִים –
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא כֻּלָּם.
אֲפִלּוּ לֹא כָּל הַיְּהוּדִים אוֹ כָּל הַדָּתִיִים.
בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר וְהַיְּשִׁיבוֹת, שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים
וְאֶת הַחוֹקְרִים מִטַּעַם עַצְמָם,
אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.

לוֹמְדִים –
אַךְ אֶפְשָׁר גַּם לִלְמֹד לְבָשֵׁל מָרָק עוֹף.
לוֹמְדִים גַּם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת בַּסִּיר.
לוֹמְדִים מָתֶמָטִיקָה,
לוֹמְדִים מִטָּעֻיּוֹת
לוֹמְדִים לְתַקֵּן נַעַל יְשָׁנָה.

תּוֹרָה –
אֲבָל מָה זֹאת בְּעֶצֶם תּוֹרָה,
לֹא אַחַת נָתְנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ
וְנֶאֱחַז בְּזֶה
כְּבַצִיפִּיָּה לַגּוֹאֵל.

ליום העצמאות

גמרא יפה אחת במסכת ברכות (מט.) דנה באיך מסיימים את ברכת 'בונה ירושלים' שבתפילת שמונה עשרה. יסיים ב'מושיע ישראל', מציעה הגמרא, ומיד מקשה על עצמה: איך יכול להיות שברכה שקוראים לה 'בונה ירושלים' תסתיים ב'מושיע ישראל'? אלא, מציעה הגמרא, יגיד את שניהם; מושיע ישראל ובונה ירושלים.

מיד צצות שאלות. רֶבִּי אומר שאין חותמים בשתי אפשרויות. תחליט, או בונה ירושלים או מושיע ישראל. אבל אנחנו מכירים ברכות עם שתי אפשרויות, מקשה לוי על רבי. מה לגבי הברכה שאומרים בחגים, "מקדש ישראל והזמנים"?

אה, זה פשוט, אומר רבי; שם זה אחרת. "ישראל דקדשינהו לזמנים". כלומר, זה סיום אחד: אלוהים מקדש את ישראל שמקדשים את הזמנים. ואכן, הגמרא פוסקת ששם זה סיפור אחר, ואת הברכה מסיימים רק ב'בונה ירושלים' וממשיכה לה בדרכה ובדיוניה.

לפעמים אני חושב שזו משמעותו של המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות. ליום התאבלנו על ההרוגים במלחמות ובטרור, ותכף נקשיב להמוני בית ישראל שרים את ההלל, תוקעים בשופר, שרים 'לשנה הבאה בירושלים'.

אם היית כאן, אני רוצה להגיד לרֶבִּי, לא היית מסתבך. את התירוץ שאמרת על ישראל והזמנים אפשר היה להגיד גם על בונה ירושלים: מושיע את ישראל, שבונים את ירושלים. ישראל שמכריזים על מדינה, ישראל שמגנים על עצמם, בונים את ארצם, נוטעים כרמים וזיתים ויושבים זקנים וזקנות על משענתם ברחובות העיר. תראה איזה יופי, רבי, ישראל גואלים את עצמם ומברכים את אלוהיהם. אין יותר 'ישראל דקדשינהו לזמנים' מזה.

["ושמחת בחגך"; אין שמחה אלא בבשר ויין, אומרת הגמרא בפסחים. חג שמח שיהיה.]

תמונות של הילדים | לסוכות

אולי הדבר היפה בסוכה, כחדר או כמבנה מגורים, הוא שאנחנו מקשטים אותה בקישוטים זולים, פשוטי-ערך, שלעולם לא היינו מקשטים בהם את הבית. אנשים שביום יום נוטים לאיפוק ולעיצוב נקי ופשוט מוצאים עצמם מעמיסים קישוטים גרוטסקיים על הסוכה, מחברים באמצעות סיכות על הסדין הלבן: ערב-רב של קישוטי חג מולד, תבליטי פלסטיק, תמונות של רבנים (שלעולם, לעולם לא היו נכנסות אליהם הביתה) ושרשראות נייר צבעוני שהילד הכין בגן. ואני כותב 'שרשראות', אבל הדברים נכונים לכל קישוט אחר שהילד הכין בגן והדביק בדבק לבן ומתפרק.

וחשבתי על זה שהסוכה מצליחה לעשות חלוקה יפה בין 'Home' ובין 'House'. כי הרי הסוכה היא דירת עראי, והאוקסימורון צועק: אם היא דירה, איך היא ארעי. אם היא ארעית, איך היא דירה. הרי בית הוא מקום יציב, נוח, שקט. איך אפשר לקחת שתי דפנות וטפח, לשים על זה קומץ שמיים ולהגיד – 'אה, תראו איזה יופי, יש לי דירה'?

ופעם חשבתי שזה כמו אדם שיש לו משרד, ובמשרד יש מחשב ומדפים ריקים וקירות לבנים, והוא מביא מהבית בובה של פרה שיושבת על המדף ומדביק על הקירות תמונות קטנות של ילדיו. וזה לא להפוך את המקום ליפה יותר, אלא כדי להפוך אותו לבֵּיתי יותר. להעניק אישיות למקום. וגם אדם שמדביק קישוטים של ילדיו על הסוכה, כאילו אומר 'זו הסוכה שלי'; 'זה הבית שלי'. 

כלומר שהסוכה לא מתיימרת, בכלל, להיות בית יציב עם ארבע דפנות וגג להניח תחתיו את הראש. היא בדיוק מינימום המרחב שאפשר לתחם ועדיין לקרוא לו 'מקום'. כי היא לא בית במובן היציב, אלא בית במובן הביתי. בית במובן הבטוח. המקום שבו אפשר להוריד את המגננות, להפסיק לפחד, ובעיקר להרגיש בטוח להיות מי שאתה באמת. לא סתם מכנים חז"ל את הסוכה 'צילא דמהימנותא' – 'צל האמונה'. הסוכה לא מעניקה לנו את הביטחון, אלא את הרגשת הביטחון. וכידוע, אלה שני דברים אחרים לגמרי.

באיזשהו מקום זה מפוגג את הרצינות שאנחנו הולכים בה ביום יום. יום כיפור הוא יום רציני מאוד. גם ראש השנה. כובד הראש של חודש אלול, הלב הרועד. זה כובד ראש של בית, שיש לו קירות עבים והוא מעניק מחסה מכל האימה שבחוץ ובו תולים ציורי שמן גותיים על הקירות. אבל בחג הסוכות אנחנו תולים קישוטים חד פעמיים וקצת מפוגגים את כובד הראש שבו אנחנו מתייחסים לדברים, למשכנתא, לפחד שמישהי לא אוהבת אותי, לפחד מ'מה יהיה בחורף', ובכלל, כל הפחד מהעתיד. בחג הסוכות התורה אומרת 'ושמחת בחגך, והיית אך שמח', ובמילים אחרות היא קצת אומרת 'תשחרר. תרגיש נינוח. הכל בסדר, בנאדם, אל תפחד'. 

חג שמח!