ולשמחה מה־זו עושה

1.
קראתי אתמול שתינוקות מחייכים ארבע מאות פעמים ביום ושבני אדם מבוגרים מחייכים עשרים וחמש פעמים ביום, וגם זה רק אם יש להם בחבר'ה את המצחיק ההוא ששולח בדיחות בוואטסאפ.

לפעמים אנשים מסויימים משתמשים בנתון הזה כדי להציע לחזור להיות ילדים, אבל האמת היא שתינוקות גם בוכים ארבע מאות פעמים ביום, ובני אדם מבוגרים, לרוב, לא בוכים יותר מפעם בשבוע וגם זה בהגזמה.

2.
כשאני מחייך יש לי קמטים כאלה, קטנים, בזוויות העיניים. לפעמים אני עומד מול המראה ומחייך חיוך גדול כדי לבדוק את הקמטים האלה ולהבין שהתבגרתי.

3.
תינוק הוא לא דבר מסובך. קצת בינארי, הייתי אומר. רע לו, הוא בוכה. טוב לו, הוא שמח. הוא לא צריך הרבה בשביל שיהיה לו טוב, ולא הרבה בשביל שיהיה לו רע. הוא לא מסובך. אין לו דרישה להצהרת הון שמונחת לו על השולחן כבר חצי שנה, ולא ערימה של כלים בכיור ולא מזוודה לא פרוקה משבת ולא בעיה בלו"ז של היום בערב, שצריך לעשות עשרים טלפונים כדי לסדר אותה.

4.
אולי לכן קשה לי להיות בשמחה שלימה. משהו תמיד לא שלם אצלי, עד הסוף. תמיד יושב על הלב. אני שמח אבל זוכר שיש עוד משהו לעשות. עוד ספר לסיים לכתוב. מטלות שלא הושלמו. 29 מיילים בתיבת המייל. קשה להיות שמח ככה.

5.
לפעמים אני קורא בפייסבוק דברים שאנשים כותבים. וכשאנשים כותבים על רגשות, זה קצת נראה כאילו רגשות הם כמו שיער, או לפחות כמו השיער שלי. כלומר שהם קצת משהו שאין לנו שליטה עליו. כאילו אין בהם בחירה ואי אפשר לכוון אותם, אלא מי שיש לו יום שיער טוב – אז יש לו יום שיער טוב, ומי שלהפך, להפך. ולכן מי שאוהב אוהב ומי ששונא שונא, ומי ששמח שמח ומי שעצוב – עצוב. וככה זה ישאר, ואין לנו אלא לקבל את הצער או לשמוח בשמחה, וזהו.

6.
כשהייתי בן עשרים ואחת לא אהבתי בירה אבל רציתי לאהוב בירה. וישבתי באיזה פאב עם חברים שהיו גדולים ממני בחמש שנים והזמנו המבורגר ובירה וכל אחד שתה ומחה את הקצף ואני שתיתי והיה לי מר, ושתיתי עוד ועדיין היה לי מר, ואז הסתובב לי הראש, ושתיתי עוד, כי רציתי. והיום אני אוהב את המרירות הזו. אוהב את ההתכווצות של הלשון. משהו נכון לי במשקה הזה.

השתניתי.

7.
אני חושב שאנחנו גם שוכחים, לפעמים, שתינוקות לא שמחים ככה סתם. כלומר הם כן, בוודאי שהם כן, אבל הרבה פעמים הם פשוט מגיבים לפרצופים האידיוטיים שאנחנו עושים להם. ואני יודע, כי אני מהאלה שכשמשעמם להם בבית הכנסת הם עושים פרצופים אידיוטיים לתינוקות ומוציאים לשון לילדים.

וממש אפשר לראות, בטח אצל ילדים בגיל הגן, איך הם נדהמים מהמבוגר שמוציא לשון, ואז מתביישים, ואז מוציאים לשון חזרה, ואז צוחקים. וגם אני, כמבוגר, צוחק. ואז אבא שלהם אומר להם שלא מנומס להוציא לשון, ואז אני הולך.

8.
אני חושב שאנחנו מזהים הרבה בין צחוק ובין שמחה, אבל צחוק הוא קצת הפתעה, או תדהמה, או מין משהו שלא ציפינו לו ופתאום. ושמחה היא קצת יותר מיושבת, קצת פחות נבוכה. צחוק הוא רגש שבא מבחוץ, או שמגיב לבחוץ (נסו להצחיק את עצמכם!) אבל שמחה, שמחה היא רגש שנובע מבפנים ומתפשט בכל הגוף. צחוק הוא רגש שטוח ושמחה היא רגש עמוק. וזה קצת כמו ההבדל בין התאהבות ובין אהבה.

9.
ובגלל ששמחה באה מבפנים ולא מבחוץ, אנחנו לא צריכים את החוץ בשבילה. כלומר, באמת לא צריכים. אנחנו יכולים לשמוח גם בלעדיה. אנחנו יכולים לשמח את עצמינו. יכולים לרקוד. יכולים לשיר. יכולים לשמוע מוזיקה שמחה. יכולים לפתוח את החלון ולהריח את הריח ולהגיד 'אתם רואים? אתם רואים? זה אביב!'.

כי אלה החיים שלנו. אנחנו יכולים להחליט איך אנחנו רוצים להעביר אותם. אנחנו יכולים להחליט איך אנחנו מרגישים. באמת.

והמופלא הוא שבאמת תצא שמחה מכל הניסיון המאולץ הזה. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. באמת, תנסו את זה בבית.

(התכוונתי באמת. קומו עכשיו, תמחאו קצת כפיים, שירו לעצמכם משהו שמח, תתיישבו חזרה בכיסא, ותכתבו לי בתגובות: נכון שפתאום התפשטה בכם איזו שמחה? נכון שאתם שמחים יותר? זה פלא, העניין הזה).

10.
פורים הוא קצת חג של צחוק וקצת חג של שמחה, אני חושב. קצת מזה וקצת מזה. יש בו גם הצצה פרועה, חסרת גבולות, למה היה יכול להיות פה אם לא היינו מסודרים ונקיים ומהונדסים כל כך, ויש בו גם משלוח מנות וסעודה ומשהו מאוד מאוד מיושב, מאוד 'טוב לי', שכזה, וזהו.

ואם אתם רוצים לקרוא על זה עוד, אתם מוזמנים לעשות מנוי לבלוג שלי ולקבל למייל שלכם בעוד יומיים משלוח מנות קטן, טקסטואלי, לכבוד הפורים.

מודעות פרסומת

על לימוד התורה | לשבועות

1. על לימוד גמרא

א. לפני כך וכך זמן קראתי על ישיבות תיכוניות. כלומר, על כך שאינן מתאימות לכולם. ויותר מזה קראתי: שאנשים מנסים לדחוק אנשים אחרים לתוך תבניות, להגיד להם ללמוד מדעים מדוייקים והם נפשם חפצה לשחק כדורסל, או להגיד להם ללמוד גמרא והם אינם יכולים ללמוד גמרא. והאמת היא, כך קראתי, שכל אדם ייחודי ועומד בפני עצמו ועל כן צריך שתהיה לו תכנית לימודים מותאמת לו אישית והמוני מלאכים שמלטפים את ראשו ואומרים לו 'גדל', ואת הגמרא להוציא מתכנית הלימודים.

ב. ונזכרתי בזה אתמול כשהייתי בחתונה ופגשתי בצביקה, וכיון שפגשתי בו דיברתי איתו, ודיברנו על לימוד גמרא, ואיך הצלחתי להעביר שנים ארוכות בישיבה תיכונית ובישיבת הסדר ולהגיע לגיל מסוים במחשבה כאילו אני יודע ללמוד, ובאמת ידעתי לקרוא ארמית ויכולתי לעקוב בערך אחרי המהלך של הגמרא, ואפילו לצטט ידעתי, אבל באמת – לא הבנתי כלום.

ג. אני חושב שעדיין אינני מבין.

ד. ובכל זאת אנסה להגיד משהו על לימוד גמרא, האסימון שנפל לי רק בשלב מתקדם: הוא אינו לימוד של ידע אלא לימוד של מיומנות. כלומר, אפשר להתייחס למיומנות הזאת כידע (הנה, אני מצליח לעקוב אחר פיתולי העלילה של המחלוקת, אני 'יודע את הסוגיה), אבל אם מסתכלים שניה על הטקסט, רואים שאין כאן ניסיון להגיד או לפסוק הלכה, אלא להראות שוב ושוב צורת חשיבה מאוד ספציפית. רואים שביסודו של דבר זה כמו ילד שעוזרים לו לרכב על אופניים. הולכים איתו צעד אחר צעד, דיווש אחר דיווש, שוב ושוב, ובסוף הוא לומד לרכב.

ה. האם זה אומר שכולם צריכים ללמוד לרכב על אופניים? לא, אבל זו מיומנות שימושית. גם נהיגה היא מיומנות שימושית, וגם לחשוב בצורה מסוימת זו מיומנות שימושית. יכולת הפשטה היא מיומנות שימושית. אבל לא ה'שימושיות' היא הסיבה שלומדים גמרא. לומדים גמרא בישיבות תיכוניות כי ישיבות תיכוניות הן מוסד דתי, ובאורתודוקסיה היהודית, גמרא היא אחד מספרי היסוד. וזהו, זה לגמרי מספיק.

ו. בניסוח אחר אפשר לומר: ידע הוא כמו מוצר שאתה קונה. הולך בסופר, רואה ידע, חוזר עליו קצת – והנה יש לך אותו. מיומנות, לעומת זאת, היא סוג של מסורת; מישהו שיודע מנחיל אותה למישהו אחר. הלימוד של הגמרא מראה את צורת החשיבה שהייתה לאנשים אחרים, בדורות אחרים. לימוד של ראשונים, של אחרונים, של אסכולות חשיבה – יותר משהוא מלמד את מה שאותם רבנים אמרו, הוא מלמד (או יכול ללמד, במקרה אידיאלי) את הצורה שבה הם הגיעו לזה.

באיזשהו מקום, במין אוקסימורון נפלא, לימוד גמרא, אף שהוא לימוד של טקסט מקובע, למעשה הוא לימוד של מסורת.

ז. ומה שאני רוצה להגיד, ככלות כל זה, הוא שיש כאן הנגדה מעניינת בין האינדווידואל המודרני (אחח, דור הY) ובין מסורת החשיבה. בין ה'אני ייחודי, אני מקורי, אני חושב בדרך משלי' ובין הניסיון ללמוד מאנשים אחרים: איך הם למדו, מה הם הבינו. באיזו צורה הם בוחנים מושגים (חומריים ודתיים) וכן הלאה.

הגמרא לא נצרכת לי להגנה. היא שרדה יפה מאוד, הרבה מאוד זמן, ותמשיך לשרוד גם אחרי (אני מניח). ובכל זאת, אם אני צריך לתת סיבה אחת למה לא להוציא אותה מתכנית הלימודים, ולמה גם נערים ונערות רכים כדאי להם שילמדו אותה (ויתווכחו איתה, ולא יסכימו עם הערכים המוסריים, או עם צורת החשיבה, או עם הסיפורים, ובכל זאת ילמדו) – זו הסיבה.

2. על הסיום

13343031_10208547350315368_6554575130402689558_n

וזה אחד הטקסטים האהובים עלי באגף היהודי של ארון הספרים.

א. בגלל שאומרים תפילה שמועילה לשכחה בעזרת ה'. וזה כל כך חמוד.

שהיא כמו שיש 'תפילה לעצירת גשמים'. וחסידים מתלוצצים מזה שכשלומדים דף יומי, כל דף גורם לשכוח את הדף שקדם לו, ובשביל לשכוח את הדף האחרון במסכת נוסדה תפילה שתועיל לשכחה.

ב. מפני שהמסכת מכונה בסוגריים 'פלוני', משל היה לה שם נסתר (נניח, 'משה חיים' או 'אפרכסת'), ומפאת כבודה שומרים עליו נסתר ורק אומרים 'נו, נו, כולם יודעים איך קוראים לה ומי שלא יודע אנחנו לא נרכל עליה כאן בפרהסיא נא לגשת בבקשה אחרי שאוכלים הופלים והמיץ פז, ונספר בחשאי'.

ג. וכיון שכך אפשר להבין שהמסכת היא כמו אדם, כלומר יש לה ישות בפני עצמה והיא הולכת ובאה, לפעמים נענית לאדם ולפעמים לא. ולפני שנפרדים ממנה וממשיכים למסכת אחרת, מבקשים ממנה: אנחנו לא נשכח אותך, מסכת פלוני, ואת אל תשכחי אותנו. אנחנו נחזור אלייך ואת תחזרי אלינו.

ואת כל זה אומרים שלש פעמים כמו משביעין אותה: בבקשה תחזרי בבקשה תחזרי בבקשה תחזרי–

ד. והסעיפים הקודמים יחד אומרים, בעצם, שוודאי לנו שנשכח אותה, ועל כן התפילה היא לשכחה ולא לזיכרון. שאם לא נוכל לשכוח, כלומר, אם לא נעזוב את המסכת, גם לא נוכל לחזור.

איזה משחק חיזור נרקם כאן במילים האלה.

ה. בגלל שאחרי כל זה פונים לאלוהים ומבקשים ממנו עזרה בסיפור. וההמשך (שהורדתי בעריכה, כי הוא פחות מעניין) רק מדגיש את הזיקה שבין לימוד תורה ובין (במפתיע!) עבודה. כלומר שהתורה תהיה העבודה, ושיש אנשים שרצים לעבודה ויש אנשים שרצים ללמוד, ושניהם עמלים, ולימוד התורה הוא קבלת שכר, וכולי וכולי.

כאילו יש כאן זיקת חיזור מול המסכת, אבל מחוייבות מול אלוהים. שזה כמו ההבדל בין לחזר אחר בחורה ובין להתחייב לאבא שלה שאתה הולך לפרנס את הבת שלו.

ו. ובאמת באמת, בגלל רצף שמותיהם של בני רב פפא שמובאים כאן, אין איש יודע מדוע. והמצלול הזה, 'פפא', יוצר איזה רצף מיסטי מתנגן בין שמותיהם של כל בניו.

לומר שבסוף בסוף, אחרי כל הלימוד ואחרי כל הפלפול ונסיונות ההבנה, עם כל הנסיון להפוך את היהדות למוסרים, ואת הדת למקובלת, ואת המצוות למובנות, ולהסביר מדוע ראוי לכולם (וגם לקוריאנים) ללמוד תלמוד, עדיין נותרו פה ושם עניינים שהם ממעל לטעם ודעת.

רוצה לומר: באהבה, כמו באהבה.

3. 

אדם רוצה להיות תלמיד חכם להתפלפל קצת להנות מזיו השכינה חשקה נפשו בתורה אבל קוראים לו שרה לאה היא בת עשרים וחמש סייעת בגן חובה ואמא שלה בעיקר מודאגת מזה שעדיין אין לה חתן

ובכן מה היא עושה היא קוראת את הפרשה כל יום שישי ושומעת שיעורי הלכה ויום אחד היא הולכת לחנות של תמימי וקונה בסתר גמרא שבת מבוארת ללומדי הדף היומי ולומדת בגן הילדים בזמן של הריכוז

ויום אחד היא יוצאת לפגישה עם איזה יהודי לא עלינו שיש לו בעיה ברגל ולכן הוא מתמיד גדול אבל שידוך לא משו והוא אין לו על מה לדבר אז הוא מספר לה שהם אוחזים בהוצאה מלאכה גרועה היא והתוספות המוקשה שם וכן הלאה

ומרוב חשקה בתורה היא מיד מסבירה הכל דבר דבור על אופניו נחמד מזהב ומתוק מדבש, והיהודי אם היה יכול היה בורח אבל יש לו בעיה ברגל אז מה יעשה והוא מקשיב ונשבה כי המתיקות אוי המתיקות ובאמת ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל

4. מחווה לשימבורסקה

אֲחָדִים לוֹמְדִים תּוֹרָה
אֲחָדִים –
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא כֻּלָּם.
אֲפִלּוּ לֹא כָּל הַיְּהוּדִים אוֹ כָּל הַדָּתִיִים.
בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר וְהַיְּשִׁיבוֹת, שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים
וְאֶת הַחוֹקְרִים מִטַּעַם עַצְמָם,
אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.

לוֹמְדִים –
אַךְ אֶפְשָׁר גַּם לִלְמֹד לְבָשֵׁל מָרָק עוֹף.
לוֹמְדִים גַּם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת בַּסִּיר.
לוֹמְדִים מָתֶמָטִיקָה,
לוֹמְדִים מִטָּעֻיּוֹת
לוֹמְדִים לְתַקֵּן נַעַל יְשָׁנָה.

תּוֹרָה –
אֲבָל מָה זֹאת בְּעֶצֶם תּוֹרָה,
לֹא אַחַת נָתְנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ
וְנֶאֱחַז בְּזֶה
כְּבַצִיפִּיָּה לַגּוֹאֵל.

ליום העצמאות

גמרא יפה אחת במסכת ברכות (מט.) דנה באיך מסיימים את ברכת 'בונה ירושלים' שבתפילת שמונה עשרה. יסיים ב'מושיע ישראל', מציעה הגמרא, ומיד מקשה על עצמה: איך יכול להיות שברכה שקוראים לה 'בונה ירושלים' תסתיים ב'מושיע ישראל'? אלא, מציעה הגמרא, יגיד את שניהם; מושיע ישראל ובונה ירושלים.

מיד צצות שאלות. רֶבִּי אומר שאין חותמים בשתי אפשרויות. תחליט, או בונה ירושלים או מושיע ישראל. אבל אנחנו מכירים ברכות עם שתי אפשרויות, מקשה לוי על רבי. מה לגבי הברכה שאומרים בחגים, "מקדש ישראל והזמנים"?

אה, זה פשוט, אומר רבי; שם זה אחרת. "ישראל דקדשינהו לזמנים". כלומר, זה סיום אחד: אלוהים מקדש את ישראל שמקדשים את הזמנים. ואכן, הגמרא פוסקת ששם זה סיפור אחר, ואת הברכה מסיימים רק ב'בונה ירושלים' וממשיכה לה בדרכה ובדיוניה.

לפעמים אני חושב שזו משמעותו של המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות. ליום התאבלנו על ההרוגים במלחמות ובטרור, ותכף נקשיב להמוני בית ישראל שרים את ההלל, תוקעים בשופר, שרים 'לשנה הבאה בירושלים'.

אם היית כאן, אני רוצה להגיד לרֶבִּי, לא היית מסתבך. את התירוץ שאמרת על ישראל והזמנים אפשר היה להגיד גם על בונה ירושלים: מושיע את ישראל, שבונים את ירושלים. ישראל שמכריזים על מדינה, ישראל שמגנים על עצמם, בונים את ארצם, נוטעים כרמים וזיתים ויושבים זקנים וזקנות על משענתם ברחובות העיר. תראה איזה יופי, רבי, ישראל גואלים את עצמם ומברכים את אלוהיהם. אין יותר 'ישראל דקדשינהו לזמנים' מזה.

["ושמחת בחגך"; אין שמחה אלא בבשר ויין, אומרת הגמרא בפסחים. חג שמח שיהיה.]

תמונות של הילדים | לסוכות

אולי הדבר היפה בסוכה, כחדר או כמבנה מגורים, הוא שאנחנו מקשטים אותה בקישוטים זולים, פשוטי-ערך, שלעולם לא היינו מקשטים בהם את הבית. אנשים שביום יום נוטים לאיפוק ולעיצוב נקי ופשוט מוצאים עצמם מעמיסים קישוטים גרוטסקיים על הסוכה, מחברים באמצעות סיכות על הסדין הלבן: ערב-רב של קישוטי חג מולד, תבליטי פלסטיק, תמונות של רבנים (שלעולם, לעולם לא היו נכנסות אליהם הביתה) ושרשראות נייר צבעוני שהילד הכין בגן. ואני כותב 'שרשראות', אבל הדברים נכונים לכל קישוט אחר שהילד הכין בגן והדביק בדבק לבן ומתפרק.

וחשבתי על זה שהסוכה מצליחה לעשות חלוקה יפה בין 'Home' ובין 'House'. כי הרי הסוכה היא דירת עראי, והאוקסימורון צועק: אם היא דירה, איך היא ארעי. אם היא ארעית, איך היא דירה. הרי בית הוא מקום יציב, נוח, שקט. איך אפשר לקחת שתי דפנות וטפח, לשים על זה קומץ שמיים ולהגיד – 'אה, תראו איזה יופי, יש לי דירה'?

ופעם חשבתי שזה כמו אדם שיש לו משרד, ובמשרד יש מחשב ומדפים ריקים וקירות לבנים, והוא מביא מהבית בובה של פרה שיושבת על המדף ומדביק על הקירות תמונות קטנות של ילדיו. וזה לא להפוך את המקום ליפה יותר, אלא כדי להפוך אותו לבֵּיתי יותר. להעניק אישיות למקום. וגם אדם שמדביק קישוטים של ילדיו על הסוכה, כאילו אומר 'זו הסוכה שלי'; 'זה הבית שלי'. 

כלומר שהסוכה לא מתיימרת, בכלל, להיות בית יציב עם ארבע דפנות וגג להניח תחתיו את הראש. היא בדיוק מינימום המרחב שאפשר לתחם ועדיין לקרוא לו 'מקום'. כי היא לא בית במובן היציב, אלא בית במובן הביתי. בית במובן הבטוח. המקום שבו אפשר להוריד את המגננות, להפסיק לפחד, ובעיקר להרגיש בטוח להיות מי שאתה באמת. לא סתם מכנים חז"ל את הסוכה 'צילא דמהימנותא' – 'צל האמונה'. הסוכה לא מעניקה לנו את הביטחון, אלא את הרגשת הביטחון. וכידוע, אלה שני דברים אחרים לגמרי.

באיזשהו מקום זה מפוגג את הרצינות שאנחנו הולכים בה ביום יום. יום כיפור הוא יום רציני מאוד. גם ראש השנה. כובד הראש של חודש אלול, הלב הרועד. זה כובד ראש של בית, שיש לו קירות עבים והוא מעניק מחסה מכל האימה שבחוץ ובו תולים ציורי שמן גותיים על הקירות. אבל בחג הסוכות אנחנו תולים קישוטים חד פעמיים וקצת מפוגגים את כובד הראש שבו אנחנו מתייחסים לדברים, למשכנתא, לפחד שמישהי לא אוהבת אותי, לפחד מ'מה יהיה בחורף', ובכלל, כל הפחד מהעתיד. בחג הסוכות התורה אומרת 'ושמחת בחגך, והיית אך שמח', ובמילים אחרות היא קצת אומרת 'תשחרר. תרגיש נינוח. הכל בסדר, בנאדם, אל תפחד'. 

חג שמח!

לידע שיש עולם | לחנוכה

1.
יש רגע כזה שבו אדם אופה עוגיות וחסרה לו תמצית וניל. המכולת עוד פתוחה אז הוא הולך לקנות תמצית וניל אצל פנחס ופתאום הוא עומד מול העולם והחשיכה גוברת עליו; זיכרון המוות מטיל בו את אותותיו, חוסר התוחלת של החיים, העדר המשמעות. הוא מרגיש מטופש לפתע: איך הוא עומד באמצע הרחוב ואנשים חולפים בתכליתיות משני צידיו, צועדים לפגישה, ללימודים, לחיות חיים שלמים, ורק הוא עומד וחושב על המוות וביד הוא מחזיק שקית עם תמצית וניל ושלשה תפוחי עץ. לפני דקה התעקש שהוא צריך תפוחי עץ גרנד-סמית, בדווקא, ועכשיו אינו יודע מה לעשות בהם.
כלומר יודע: רצה להכין עוגת תפוחים. איזה דבר מטופש הוא עוגת תפוחים.

למה לי כל זה, הוא שואל את עצמו.

2.
וזה קורה הרבה במוצאי שבתות. ביחד עם כיבוי נר ההבדלה דועך, פתאום, איזה משהו בנפש. חסידים הראשונים אמרו שזה הרגע בו מסתלקת הנשמה היתירה, ולכן נהגו חסידים האחרונים (שקראו להם דביר ואלישע והיו באמת) לשבת בחדר האוכל הגדול, הריק, ולאכול סעודת מלווה מלכה בשירה ובריקודים ובצוותא ולהאחז האחד בשני בציפרניים. להאחז עם כל הלב והקישקע (שנותר מהצ'ולנט של שבת) ושאריות היין והחולצה המלוכלכת. לנסות ולהחזיק אדם באדם בכל הכח אל מול היאוש שפשה בהם.
כי איך אפשר, באמת איך אפשר.

(והרי חסידים העוד-יותר-אחרונים נוהגים לצאת במוצאי שבתות לדייטים, להרגיש איך לבד אחד מבקש להפיג לבד אחר, אולי מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך).

3.
גם האדם הראשון (שקראו לו אדם, והיה הראשון שֶׁ-) עמד מול העולם וראה: איך הוא הולך ומתקצר. איך הלילה הולך ומתארך, איך החשיכה גוברת על העולם. משתלטת, כמו שלולית דיו שהולכת ופושטת זרועות של שחור על פני כל הקיום. כמו ה'ריק' וה'לא כלום' וה'חידלון' ב'סיפור שאינו נגמר' (הספר הנפלא של מיכאל אנדה), גם אדם הראשון עמד על הצוק וצפה: הולך העולם וחוזר לתוהו ובוהו, והבהלה פשתה בו קרביים ונֶפש.

הגמרא מספרת על זה במסכת עבודה זרה (דף ח', עמוד א'):

"תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים."

4.
הסיפור הזה הוא סיפור כל כך יפה.
כי אדם הראשון מאשים את עצמו בהתנהגותו של העולם. כמו אדם שאומר לעצמו 'בגללי לא יורד גשם', והרי העולם גדול הרבה יותר ורחב ידיים הרבה יותר, והגשם לא יורד רק בגללך ולא חדֵל רק בגללך, ובכל זאת; אני אחראי לעולם הזה. בשבילי נברא העולם.

והסיפור הזה יפה כל כך בגלל המשפט הקטן 'מנהגו של עולם הוא'. אה, אומר לעצמו אדם הראשון; זה בסדר, הכל בשליטה. לפעמים היום מתקצר, לפעמים היום מאריך. זה בכלל לא קשור אלי. ומיד הולך ועושה שמונה ימים טובים, ונפשו נחה.

5.
[והרי מתעוררות שאלות מרבצן: איך אפשר לראות מנהג בפעם הראשונה. מנהג הוא דבר שחוזר על עצמו עד כדי שהתקבע. איך אדם הראשון יודע שזה מנהג העולם עוד בפעם הראשונה? ואולי זה בגלל שאתה, אדם הראשון, ישבת בתענית ובתפילה שמונה ימים? כלומר, אם אתה תולה בעצמך את ההתמעטות, למה שלא תתלה בעצמך את ההארכה? ומה העניין בשנה האחרת, לעשות בה ששה עשר ימים טובים. שמונה ימים של התמעטות, שמונה ימים של התרחבות?

ובכל זאת; 'מנהגו של עולם הוא'. והלב שוקט, והימים טובים.]

6.
והסיפור הזה יפה כי יש לו עוד גרסה, כמה שורות למטה בגמרא, ובו מסופר על היום שבו חטא אדם הראשון. האגדה מספרת שזה היה אותו יום: נברא ומיד חטא, וקיבל עונש מאלוהים, ופתאום בא הלילה. והוא חשב – אדם הראשון – שזה חלק מהעונש. שהעולם מחשיך עליו. ישב ובכה כל הלילה, ורק כשהפציע האור בבוקר הבין שזו דרכו של עולם.

ובכל פעם שאני קורא את הסיפור הזה אני חושב: איזה דבר פלא הוא לחשוב שיש רק אור בעולם.

7.
חנוכה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. הוא אמנם מסומן היטב בלוח השנה שתלוי מעל שולחן העבודה שלי, אבל העמידה מולו שונה לגמרי מהשורה הקטנה שאומרת 'א' חנוכה'. כי פתאום בא חנוכה בין ימי השגרה ויש לי קצת חופש והעולם נפתח ומתרווח קצת. מסיבות ומשפחה ולביבות והדלקת נרות. ואמרו לי פעם שהרב יואל בן נון היה הראשון שחיבר בין האגדתא הזאת, על אדם הראשון, לחנוכה. שאמר שזה אותו החג. שפעם היה חג אמצע החורף, החג שהימים מתארכים ממנו חזרה, ואחר כך הפך להיות חג המכבים והגבורות והחנוכיות. בין אם זה נכון היסטורית ובין אם לא, החיבור הזה מוצא חן בעיני מאוד. ולא רק בגלל שחנוכה הוא חג האורים, והנר הקטן שבא לגרש את החושך, וכולי וכולי, אלא בגלל הניסים והנפלאות.

Hanukkah_18th_century

בכלל אני אוהב ניסים ונפלאות. כי מה הוא נס אם לא הרגע שבו אתה מופתע מול העולם שמתנהג אחרת. מה הסיכויים, צועקים אוהדי מכבי, מה הסיכויים ששחקן (דריק שארפ, רכז) יזרוק לשלשה בשניה האחרונה ובדיוק זה יכנס. מה הסיכויים שאדם (אוהַד, 38, רווק נצחי) יצא עם מישהי ופתאום היא תהיה האחת. מה הסיכויים שהוא (מנחם, 78, סבא לחמישה) יחלים מהמחלה האיומה הזאת, ופתאום העולם מפתיע אותך, והולך נגד כל הסיכויים, והנה בא ומתממש לו נס. מעבר לחוקי הטבע.

8.
וזה עניין משמח מאוד, עניין הנס, וחוקי הטבע. אריאל הירשפלד כתב פעם שהוא היה ילד קטן בגן, והייתה מסיבת חנוכה, ועל התקרה היה תלוי סביבון גדול מלא סופגניות. והוא, אריאל, הילד הקטן, רצה מאוד את הסופגניות אבל לא יכל, כי הסביבון היה תלוי על התקרה. ופתאום לקראת סוף המסיבה ירד הסביבון מן השמיים ונגלה שהוא מלא סופגניות. ואיזה נס גדול היה שם. כי מה הוא נס אם לא הרגע שבו אדם רוצה מאוד משהו ולא יכול להשיג אותו, ופתאום העולם רוכן אליו ונענה לו.

אני חושב שהדבר הגדול יותר שצריך לזכור ביחס לחוקי הטבע, זה שהם לא קיימים במציאות. כמו אדם הראשון שעומד ורואה איך יום אחר יום האור מצטמצם והולך, ואומר: ככה זה ימשיך עד החושך הגדול, עד שיהיה רק חושך, שלא יהיה אור בכלל במציאות. כאילו יש חוק במציאות שבכל יום יש קצת פחות אור. ופתאום – איזו הקלה, אין באמת חוק כזה, הימים הולכים ומתארכים חזרה. וכל חוקי הטבע האלה אינם אלא דרכים שעוזרים לנו להבין את המציאות. וזה דבר משמח מאוד, להבין את המציאות, אבל ההבנה היא אצלינו והחוקים – כחוקים – הם תודעתיים.

אולי הנס הוא הרגע שבו אתה יוצא מתוך עצמך. הרגע בו אתה מבין שיש עולם מחוץ לתודעה שלך, והוא לא בהכרח נענה לתפישות המוקדמות שלך אליו. שהוא יכול להפתיע. שהוא יכול להיות משהו אחר לגמרי. הרגע בו אדם הולך בעולם ומבין שהוא לא הכל. שלא הכל תלוי בו, ולא הכל כפוף אליו. וגם שמאחורי הפנים שנגלו אליו יש אדם אמיתי, ממשי, עם מחשבות משלו ורצונות משלו ועולם פנימי כמוס —

9.
אני חושב על זה הרבה בקשר לתפילה. אדם רציונלי, מעשי, מה יש לו להתפלל. הרי תפילה לא באמת עובדת ולא באמת משפיעה. הרבה מקרים ראינו שאנשים לא התפללו ועלתה בידם, ולהפך. וביסודי אמרו לנו שתפילות לא הולכות ריקם, ובטח משהו חמור יותר שהיה אמור לקרות לא קרה, ואיזה נס, אבל הרי אנחנו אנשים בוגרים ויודעים שאי אפשר להגיד דבר כזה, בטח לא להוכיח.

פעם אחת הלכתי בשביל ישראל עם חילונים מלפני ומצדדי ופתאום שקעה השמש וביקשתי סליחה ועצרתי להתפלל מנחה. ואלה שדיברתי איתם המתינו לי בצד. ואחרי שסיימתי להתפלל שאלו למה זה אנוכי. כלומר, מתפלל. והרי אני אדם רציונלי וכו'. ואיזו הבנה שהייתה לי עד אז פתאום קיבלה מילים וממשות. אני לא מתפלל כדי שמשהו יקרה, אמרתי, ואני לא חושב שאלוהים זקוק לתפילות שלי ולשבחים שלי, ובכלל אינני בטוח אם אלוהים יֶשׁנוֹ.

אני מתפלל, כך אמרתי, כדי לצאת מתוך עצמי; לזכור שאני אינני הכל. שיש דברים שאינם תלויים בי, שיש עולם בחוץ. לזכור שהבריאות שלי לא תלויה רק בי, והחכמה שלי, והגשם והשופטים והעתיד המתוקן – בוודאי שיש לי צד בכל אֵלֶה, אבל הם לא באמת תלויים בי. ואני מנסה לזכור שאני לא מרכז העולם. כאילו החשיבה המדעית והמודרניות כלאו אותנו בתוך עצמינו, הטילו עלינו את כל האחריות, וגרמו לשכוח שאנחנו לא יכולים הכל. וזה מה שאני רוצה: לזכור שאני, בסך הכל, עוד אדם בעולם מבין הרבה אנשים אחרים. לא פחות, אבל גם לא יותר.

10.
וזה מחזיר אותי לסיפור על אדם הראשון. אפשר להבין את האגדה הזאת בתור סיפור על כוחה של תשובה. על היכולת לתקן. מנהגו של עולם, אומר אדם הראשון, הוא שיש חטא, ויש תשובה, ויש תיקון. ואחרי חטא עץ הדעת, הגילוי שיש תשובה משמח כל כך את האדם הראשון עד שהוא עושה מזה ימים טובים. והסיפור הזה עוסק, באמת, באדם ובאחריותו. אבל אפשר להבין את האגדה הזאת בתור הכרה בזה שהאדם הוא לא הכל בעולם. 'מנהגו של עולם הוא' אומר אדם הראשון. כלומר: זה סך הכל מנהגו של עולם. משהו שחוזר על עצמו. איזושהי תפישה תודעתית. ותו לא.

וגם אותו חידלון שפתחתי בו, יש שתי דרכים להסתכל עליו. כשאדם תופש את עצמו בתור מלוא העולם, הרי שאם יאבד – גם העולם כולו יאבד. וכשאדם תופש את עצמו כחלק ממשהו, ושיש עוד דברים בעולם, ושהפגישה בינו ובין המדוייטת שלו יכולה גם להפיל מחיצות ולהפגיש פנים ופנים – גם האמונה שדבר כזה יקרה פתאום מקבלת ממנו. כשאדם מוכן להיות מופתע מן העולם, גם העולם נכון להפתיע אותו חזרה.

11.
ומכל זה אני חושב על חנוכה שהוא הציר שבין הבית ובין החוץ, בין ה'אני כלוא בפנים' ובין ה'להדליק נר שיראה מן החוץ', כלומר להתייחס אליו. והרי אסור להדליק נר בשבילי, בשביל האדם שבפנים. כל העניין בנר החנוכה הוא לפרסם את הנס בשביל האדם שבחוץ. שמישהו אחר יראה.

אני חושב לא מעט איך 'חמלה' ו'נכמר' הן מילים דומות. אולי, אפילו, חמלה היא הרגש ונכמר הוא הפועל. וחשבתי איך שתיהן מתארות את הרגע שבו הלב מתכווץ פנימה, אבל – ובו בזמן – נע החוצה. ואיזה פלא זה, תנועה פנימה שהיא תנועה החוצה. שזה ההבדל בין החמלה ובין הרחמים. כי רחמים זה כמו לכסות את האחר בשמיכה מגוננת, אבל העמדה היא עמדת החזק מול החלש. ובחמלה אין היררכיה, כולנו באותה סירה, ורק תומכים אחד בשני בדרך אל החוף.

אולי לכן החמלה באה אחרי היאוש. אחרי ההסכמה הברורה שהעולם פגום, שיש תהום שרוחשת במעמקים ומים שמתגעגעים ביסודות. אחרי החושך שהולך וגובר והחידלון שפושה בעולם. לדעת שאם השבר הוא בִּבדידות קיומית, התיקון הוא ביחס אל האדם האחר.

וכתבתי על זה:

12.

*
צָדַק מִי שֶׁאָמַר שֶׁאֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים,
סֵפֶל תֵּה שֶׁעַתָּה הוּא חַם וְתֵכֶף יִתְקָרֵר
הוּא אֵינוֹ נוֹקֵשׁ עַל הַזְּגוּגִית וַאֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ פָּנֵינוּ
הַמִּשְׁתַּקְּפוֹת בּוֹ (נְחִירַיִם, צֵל שָׂפָם, מִשְׁקָפַיִם
מְכוּסוֹת אֵדִים), אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ שׁוּלֵי הַמְּעִיל הַחוּם
הַתָּלוּי עַל גַּב הַדֶּלֶת וְאֵינֶנּוּ פֵּרוּרֵי הָעוּגִיָּה שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן
וְלֹא נְשִׁימַת הַמִּקְטֶרֶת וְלֹא הַיָּד הַמְּגַשֶּׁשֶׁת
בָּאֲוִיר הַסָּמִיךְ אַחַר דָּבָר לְהֵאָחֵז בּוֹ.
אֲפִלּוּ אֵינֶנּוּ הַמִּלִּים בָּהֶם אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים
חֶשְׁבּוֹן אוֹ הֲבָנָה אוֹ הִתְנַצְּלוּת אוֹ אָהֲבָה
אַף שֶׁנִּתַּן בְּקַלּוּת לְהִתְבַּלְבֵּל וְלַחְשֹׁב שֶׁאָכֵן זֶה כָּךְ.

מָה כָּל אֵלֶּה מוּל הַפֶּלֶא שֶׁרָאִינוּ בַּחֲנוּת הַמַּכֹּלֶת;
אָדָם שׁוֹאֵל אָדָם אַחֵר אֶת הַשְּׁאֵלָה הַגְּדוֹלָה
'אֵיךְ אַתָּה מַרְגִּישׁ הַבֹּקֶר'.

14.
והדברים מצטרפים לדברים נאים שכתב אלחנן ניר באיזה מאמר על חנוכה (שפורסם באתר של שיח). הוא מדבר על השפיות והשיגעון ביחס לסיפורי ר' נחמן על התבואה המשוגעת ובן המלך שחשב שהוא הינדיק, שני סיפורים שעוסקים ביחס בין הפנימיות והחיצוניות, ומשם ממשיך ומסכם:

"חנוכה, בדברי ימי העם הזה, הוא החג שנתפר תמיד על התפר שבין שפיות לשיגעון. מחד גיסא אין בו מרצינות הימים הנוראים, אך מאידך גיסא גם אין בו משיגעון המערכות הכללי, השמור לפורים. יש בו שחוק ומשחק, וסיבובי חיים מלאי רצינות ושעשוע מסביב לסביבון. כך למשל מתבטא רבי נתן: "וזה בחינת השחוק, שהיו נוהגים גם הקדמונים הצדיקים לשחוק בחנוכה במיני שחוק של היתר".

ואם להוסיף את אותו שחוק עָדִין, לעובדה ששבוע החנוכה משתפל ונוהר לו דרך קבע בין פרשות השבוע העוסקות בחלומות ובמלחמות החלומות, חלום סולם האב וחלום כוכבי הרקיע של הבן, הרי שייווצר לנו מרקם חג של שחוק וחלום, ריאליה ופנטזיה, ושיגעון. ומהו חלום, אם לא שיגעון מן הזן המודע; אם לא מוכנות ללכת על פנטזיה, גם כשהיא נראית למתבונן מן החוץ כבדיה גמורה?"

חנוכה שמח!

——–
עוד על חנוכה בבלוג:
ניתוח 'מעשה מאורח בעל כנפיים'
עדיין היו בחצי הדרך
על 'להאיר את הפתחים', ספרו של הרב שג"ר לחנוכה