איזונים | לפרשת כי תבוא

א.
התעצבנתי בשבוע שעבר על מישהו. ממש התעצבנתי, אני מתכוון. עמדתי וצעקתי והטחתי דברים. הוא היה מעצבן, כן? אבל אני לא אדם עצבני במיוחד, ובכל זאת התעצבנתי. לזכותי יאמר שהיה חם. וכשחם, כל דבר מעצבן. היה גם סוף אוגוסט. את כל החודשים האחרונים העברנו בבית, שני אנשים שמנסים להתפרנס וילדה שלומדת למשוך דברים מהמגירות. לפעמים אני פוקע.

אנחנו הולכים על חבל דק. צריך להגיד את זה. כל אחד ואחד מאיתנו הולך על חבל דק כל הזמן. כמו מיתר שצריך להיות מתוח אבל לא מדי. פחות מדי מתוח ואתה מוצא את עצמך רפוי, מרקיב מול הטלוויזיה שבסלון, רואה מתווכי נדל"ן בהמפטונס שבלונג איילנד עושים מסיבות בריכה. יותר מדי מתוח ואתה מוצא את עצמך עם כאב ראש שלא נגמר. הכל תוקף אותך: ההורים בקבוצה של הגן, המשפחה שמתקשרת לשאול מה שלומך. אנחנו כל הזמן על חבל דק, מנופפים בידיים, מנסים לחצות את החיים האלה.

ב.
כל החיים האלה הם איזונים. הרמב"ם מתאר בהלכות תשובה איך אדם צריך לראות את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. מאוזן בדיוק בתפר שבין הזכות ובין החובה, כשכל מעשה מטיל אותו, ואת העולם כולו, לאחד הצדדים. זה דימוי די מדהים, כשחושבים עליו. כל העולם כולו ניצב על חודו של עיפרון, וכל תנודה קלה מטילה אותו לאחד הצדדים. תחשבו כמה מאמץ נדרש כדי להחזיק את העולם הזה כך שימשיך להיות מאוזן. חציו כאן, חציו שם.

הרב קוק מתאר את זה אחרת. הדור הזה, הוא אומר, כולו זכאי וכולו חייב. חושך ואור משמשים בו בעירבוביא. זה דימוי מוזר קצת, כי מי שלקח קצת חושך וקצת אור וערבב אותם ביחד גילה שמקבלים דמדומים כאלה, בין ערביים או לפני עלות השחר. משהו שאי אפשר לראות מה הוא בדיוק. אבל זה לא מה שהרב קוק אומר, הוא אומר שאדם כולו זכאי וגם כולו חייב. האיזון הזה הוא לא מקריות, כך שמעשה אחד יטיל אותנו לצד כלשהו של המאזניים. זה מה שאנחנו, הוא אומר. בלאגן שלם בנפש. גם חושך, גם אור.

ג.
בסוף של פרשת השבוע, פרשת כי תבא, משה מתאר איך אחרי חציית הירדן יעמוד חצי מעם ישראל על הר גריזים וחצי על הר עיבל. חצי על הר הברכה, חצי על הר הקללה. אבל באמת אני חושב שזה היה ככה רק בשביל הפאתוס. שבאמת באמת, אנחנו גם ברכה וגם קללה. כל הזמן. ארורים וברוכים גם יחד. זה לא שאין צדיקים בעולם, ולא שאין רשעים, אבל רובנו לא שם ולא שם. אנחנו לפעמים מתעצבנים ואחר כך מאשימים את עצמנו. חוטאים ואז מצטערים. שוגים ומבקשים סליחה.

אני מתכוון לומר שבקשת הסליחה היא לא ניסיון לתקן באג במערכת. היא הפיצ'ר. כמו שהרב קוק מתאר ב'אורות התשובה', התשובה היא חלק מהותי מהמערכת. זה לא שברירת המחדל שלנו היא שאנחנו טובים, וכל חטא מסיט אותנו מהטוב הזה. גם לא להפך. הויכוח המטופש ההוא, אם האדם טוב או רע מיסודו? הוא רק כי בני אדם חובבים דיכוטומיות. אבל באמת האדם גם טוב וגם רע מיסודו. כך, שניהם ביחד.

ולהיות אנושי שכזה, שחוטא ומיד אחר כך מצטער, שצועק ומיד מבקש סליחה, זה מי שאנחנו. ככה אנחנו מתקדמים בעולם, מנסים לשמור על איזון ולא לטבוע באחד מן הצדדים. זו הברכה שלנו, זו הקללה שלנו; שניהם גם יחד.

__

עד ראש השנה יש מבצע פתיחת שנה על הסדנה המקוונת שלי. פרטים כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online )

עד מתי אתם פוסחים | לפרשת פנחס

א.
לפני זמן. שלש שנים אולי. ישבתי עצבני מחוץ למוסך שניסה לשכנע אותי שמישהו החליף לי את כל תושבת המנוע (הוא שיקר) כשקיבלתי שיחת טלפון. מישהו שאני לא מכיר ביקש להיפגש איתי. עכשיו. קראו לו יובל? אולי יועד? אני לא זוכר ולא מצאתי את המספר בפלאפון. בכל אופן כשאדם רוצה להיפגש איתי אני בדרך כלל אומר בסדר, אז קבענו. ישבנו בשוק מחנה יהודה. שתינו קפה טעים ואכלנו קרואסון חמאה טעים יותר ושאלתי אותו מי הוא ומה הוא. בייני"ש. מישיבות הקו (!). יוצא עם מישהי כבר כמה חודשים. מחבב אותה. נמשך אליה. לא מצליח להחליט אם להתחתן איתה.

מיד נחרדתי. אני לא יועץ, אמרתי לו. אני גם לא יועץ זוגי. לא פסיכולוג. אין לי הכשרה בכלום. אני כותב סיפורים ומלמד אנשים ועסקים לכתוב, זה מה שאני עושה. אני לא מבין בנפשות. והוא אמר לא, לא, אתה חייב להבין. הייתי אצל יועץ זוגי והוא לא הבין אותי, הייתי אצל פסיכולוג והוא לא הבין, ההורים שלי לא מבינים והרב שלי לא מבין אבל קראתי את אחד הסיפורים שלך ואני יודע שאתה מבין. אני לא פונה אליך בתור יועץ ולא מתחייב לקחת מה שתגיד, אבל אני צריך שתסביר לי את עצמי. תחשוב שאני דמות בסיפור שלך. למה אני לא מצליח להחליט?

יא אללה.

ב.
זה היה מוזר וקצת מפחיד, אבל בסוף, אחרי אלף הסתייגויות ובקשות שיבין שאני סתם, אדם שכותב סיפורים, ניסיתי. אם היית דמות אצלי בסיפור, חשבתי בקול, לא היית מצליח להחליט בגלל שאתה בישיבה, ובישיבה אין לך מה לעשות אלא לחשוב. אתה קם בבוקר וחושב, הולך לארוחת בוקר וחושב. מתפלל וחושב. לומד בסדר בוקר וחושב. אין לך דדליין ויש לך המון זמן לחשוב, אז כשיש לך התלבטות אמיתית להחליט בה, אין לך ברירה, אתה פשוט חושב עליה כל הזמן, ומבין את ההשלכות ואת ההשלכות של ההשלכות ואת כל השבילים שמתפתלים מההחלטה הזו שלך, וזה מפחיד אותך, אז אתה בורח מההחלטה. אתה מעדיף שלא להחליט על פני להחליט.

וזה בסדר. העולם מפחיד. הנה נניח עכשיו אנחנו במצב שמי יודע מה יהיה, ולחלקנו, בלי להזכיר שמות, יש יותר מדי זמן פנוי, ואי אפשר שלא לחשוב מה יקרה כשהכלכלה תקרוס ולא תהיה עבודה ומאיפה נשלם משכנתא. פחד אלוהים. אבל זה בסדר, מותר לפחד. אשרי אדם מפחד תמיד. זה לא נעים, אבל זה בסדר. רוב הזמן.

ג.
אני לא אדם אימפולסיבי. לא שאין לי רגעים כאלה, שבהם אני מתמלא עצבנות וצועק על מישהו, אבל לרוב, לרוב, הרגעים העצבניים שלי הם הרגעים שבהם אני מול הכיור. שוטף כלים. ברגעים האלה, מול הכיור, אני מעביר בראש שוב ושוב את הויכוח האידיוטי עם המוסך, ומתרגז. אני קצת כמו סיר שמבעבע על אש קטנה, וכשאני מסיים לשטוף כלים אני, בדרך כלל, נרגע.

וכשעושים לי משהו מעצבן ביום יום אני בדרך כלל לא עושה כלום. אני אוגר אותו בתוכי ולא מגיב. גם כי אני משתדל להיות אדם שקול והגיוני, וגם כי זה קצת לא אני, התנועה המהירה הזו. ניצול ההזדמנויות. הקפיצה על העגלות הנוסעות. הויכוחים המתלהטים. אני פשוט לא אדם כזה. בשיחות בארוחות שבת אני מעדיף לשבת בצד ולהקשיב, כי אין לי את התשוקה הזו של לתפוס צד ולנקוט בו.

ולכן, אני חושב, כל כך קשה לי להבין את פנחס, מהפרשה, שקם ועושה מעשה.

ד.
כבר כתבתי דיי על פנחס ועל ההחלטה הזו. על האימפולסיביות שבה. על איך קנאות היא משהו שאי אפשר ללמוד ממנו כלום או לחנך אליו או להצדיק אותו או להימנע ממנו. שכל מי שמנסה ללמוד משהו מפנחס, טועה. ככה, חד וחלק. אבל אני לא רוצה לדבר על פנחס כמו שאני רוצה לדבר על הרגע שאין בו מחשבה. כלומר שהוא לא שואל את עצמו 'מה צריך לעשות עכשיו', אלא עושה, ואחר כך חושב. קודם ההחלטה באה, אחר כך ההתלבטות.

מישהו כתב השבוע באיזו קבוצת וידויים אנונימית בתשובה לשאלה איך להתחתן. והוא כתב שצריך לקפוץ למים ורק אחר כך להתלבט, וכשקראתי את זה חשבתי על הקשר הגורדי, הקשר שהיה מסובך כל כך ומי שהיה מתיר אותו היה זוכה בכל העולם, וכשאלכסנדר מוקדון עבר שם, הוא פשוט חתך אותו בסכין. מפני שאתם יודעים, גם אנחנו מסובכים כל כך לפעמים, כמו חוט שנקשר סביב עצמו אלף פעמים, וגם אנחנו, לו היינו מצליחים לפשט את ההתלבטות היינו זוכים בכל העולם, ומפני שאתם יודעים, לפעמים הדרך היחידה להכריע את הסיבוך הזה היא להבין שגם להתלבטות יש מחיר, וגם לפחד, וגם להשתהות ול'לשבת על הגדר', להכל
יש מחיר. אנחנו לא רואים אותו, כי קל יותר לראות את המחיר של העשייה מאשר של אי העשייה, ועדיין הוא שם. ולפעמים צריך לחתוך את הקשר הגורדי באבחת חרב ומה שיהיה יהיה.

ה.
הבחור ההוא, מהפתיחה? שאמרתי לו שהוא לא חושש להיות עם חברה שלו, אלא חושש מכל הדרכים שהוא לא ילך בהם? סיימנו את השיחה והלכנו איש לדרכו, ובערך חודש אחר כך, שתיים עשרה וחצי בלילה, הפלאפון מצפצף וואטסאפ. מציץ; קיבלתי תמונת אירוסין חמודה כזו, איש בצד אחד ואישה בצד השני וצלחת אירוסין ביניהם, ולמטה כתוב 'תודה רבה! התארסנו'.

הייתי שמח לזקוף את הזוג הזה לזכותי, אבל אני לא מכיר אותם. הוא לא התארס בזכותי. הוא התארס בזכות עצמו, ואני מניח שבינתיים גם התחתן בזכות עצמו, ואני בינתיים למדתי שלפעמים, כשמתלבטים, נכון יותר קודם להחליט ואחר כך להתלבט, ולנקוט עמדה ולהיות אקטיבי וחד משמעי והכל. ואם טוב, מה נחמד. ואם לא טוב, יודעים שלא טוב וגם זו ידיעה חשובה. והייתי רוצה להגיד לכם שזה עובד לי יום יום, אבל בינתייים זה עובד לי רק בעסקים, ובארוחות שבת עם אנשים לא־קרובים אני עדיין יושב בצד ושותק, וכששואלים אותי שאלה עדיין לוקח לי זמן לחשוב עליה ולהחליט מה דעתי בנושא וגם אז להגיד את התשובה עם אלף אלפי הסתייגויות. אבל זה בסדר, אני חושב. ככה זה. אלה החיים.

___
(אה, ורציתי להגיד שנפתחה ההרשמה לסדנאות אלול ומי שרוצה מוזמן או מוזמנת להירשם כאן בקישור: https://forms.gle/jGQGTkbYtQyhrUVdA )

שלא תהיה ברירה | לפרשת בשלח

א.
אבל אתם יודעים למה החיים שלנו הם כאלה? כלומר, בבין לבין הזה? ב"זה לא הכי גרוע שיש אבל זה גם לא מה שבעצם חיפשנו"?

כי יש לנו ברירה.

הנה, תראו. לפעמים אדם רוצה לעבור דירה. הייתם חושבים שזה לא סיפור גדול, לעבור דירה, בסך הכל צריך למצוא את הדירה הנכונה ולעבור אליה. הבעיה מתחילה מזה שאין דירה מושלמת בעולם הזה. בעולם הבא אולי, אם יש שם דירות ולא רק בתים פרטיים, אבל בעולם הזה? פחחח, אין.

רשימה: בזו יש רטיבות, זו קומה שלישית בלי מעלית, ולשלישית יש בעלת בית מכשפה. אז מה עושים, אין מה לעשות, לא עוברים. גם למי יש כח לחפש בכלל? אז מחכים. בינתיים מסתדרים עם הדירה שיש, שהיא אמנם גם היא לא דירה מושלמת אבל נו, אין דירות מושלמות בחיים האלה. אז הם שם, בינתיים.

ואני מדבר על דירות, אבל זה נכון כמובן גם על דברים אחרים.

ב.
ה'בינתיים' הזה הוא עניין סבוך. כל החיים יכולים להיות בינתיים. ג'ון לנון אמר שהחיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן אותם, אבל אפשר גם להגיד שהחיים הם מה שקורה כשאתה לא מתכנן אותם. ובכלל, מה אפשר להגיד על החיים חוץ מזה שהצבע באמבטיה מתקלף כבר שנתיים ובכל פעם אדם בא לצבוע אותו ואז אומר לא, נו, עוד רגע נעבור דירה, מה, נשקיע עכשיו שש מאות שקל בלהוריד, לטייח ולצבוע מחדש?

יש מחירים לבינתיים הזה. איזו מצוקה בנפש שכל הזמן מרחפת בשולי התודעה, מעין תחושה שמשהו לא מסודר עד הסוף. שמשהו לא בסדר. כמו מייל אחד שלא טופל בתיבת המייל, כמו משימה בדף משימות. זה מחרפן, נכון? מחרפן. אבל יש לנו ברירה. אנחנו יכולים להגיד טוב, נו, נטפל בזה אחר כך. בינתיים אפשר להישאר בדירה הזו. וככה אנחנו מעבירים את החיים באיזה זרם כזה, בתנועה בין משימה אחת לאחרת. המשימות אף פעם לא נגמרות, ושום דבר לא קורה.

ג.
מה זה קריעת הים בעצם. לפעמים, כלומר תמיד, אנחנו נותנים לחיים לסחוף אותנו עם ההחלטה הגדולה, אולי הים נבקע לא בגלל שבני ישראל היו צריכים לעבור בים, ולא בגלל שהם רצו לעבור בים, אלא בגלל שכבר לא הייתה להם ברירה. כבר לא היה מוצא אחר. וכשאין מוצא אחר, אפילו הים יכול להיבקע.

הנה, ברגע שבעלת הדירה מודיעה להם שהבן שלה מתחתן והיא צריכה את הדירה ואי אפשר להאריך חוזה, תכף ומיד מוצא אדם דירה אחרת. לא מושלמת, כמובן, וגם לא תכף ומיד, אבל מוצא, והם עוברים, וקצת יותר נוח להם שם.

ומה זה בקיעת הים בעצם, בקיעת הים זה כמו חבר שלי, ישי, שלמד שבע שנים איזה תואר ולא הצליח לסיים, ובא אלי בשבוע שעבר ואמר לי אתה יודע מתי סיימתי את התואר והגשתי את העבודה האחרונה? ושאלתי אותו, מתי, והוא אמר סיימתי את התואר ברגע שהייתי צריך אותו, ברגע שכבר לא הייתה לי ברירה. ואמרתי לו אבל בחייך, כבר שלש שנים אתה מרוויח חצי משכורת בגלל שאין לך תואר. והוא אמר כן, נכון, אבל לא הייתי עם הגב לקיר.

ובשביל לעשות משהו גדול באמת, כלומר בשביל לחצות את הים, אין ברירה; חייבים שלא תהיה לנו ברירה. חייבים להיות עם הגב לקיר.

זו הסיבה שאנשים מתפטרים כדי להגשים את חלום חייהם. שהם מוכרים את הבית ויוצאים למסע. שהם מקימים עסק. שהם שורפים את הגשרים מאחוריהם: כדי שלא יהיה להם לאן לחזור, והם יהיו חייבים להמשיך.

(וחשבתי פעם שזו הסיבה – או לפחות אחת הסיבות הגדולות – שאנשים מתחתנים; כדי שלא תהיה להם ברירה. כי אם אנשים הם סתם, חברים, אז במריבה הגדולה הראשונה כל אחד אומר לשני שלום שלום והולך לדרכו. אבל ברגע שלהתגרש זה סיפור יותר גדול מלהשלים – או, אפילו, שגירושין הם לא אופציה בכלל – ברגע שאנשים נמצאים עם הגב לקיר, הם יעשו אפילו דברים קשים בצורה שלא תיאמן, כמו לשנות הרגלים או לדבר באמת עם בת הזוג.)

ד.
אבל מה החלק הכי מדהים בפרשה הזו? מה הדבר הכי מדהים בקריעת הים?

שאחרי שהוא נקרע, זה נראה לנו טבעי לגמרי. הגיוני ממש. כאילו ככה החיים בעצם. אנחנו שוכחים שלא היה לנו תואר שבע שנים, אנחנו שוכחים רווקות, שוכחים מחלות, מצוקות, שוכחים כאבים. שוכחים הכל בעצם. לא שמים לב שהילדים שלנו הם נס, או שהחיים שלנו הם נס, שהעבודה, שהדירה, שהכל. אנחנו מתרגלים לנס. מקבלים אותו כמובן מאליו.

הנה, בני ישראל חוצים את הים וכבר מתחילים להתלונן: איפה המים שלי, איפה השליו שלי, למה הדברים הם לא כמו שהתרגלתי שהם יהיו. מעין מחשבה שאנחנו מין דבר קבוע והעולם צריך להתאים את עצמו אלינו, במקום להפך.

אתם יודעים למה. יהודה עמיחי כבר כתב את זה נהדר. מרחוק כל דבר נראה כמו נס, אבל מקרוב אפילו נס לא נראה כך. מקרוב נס נראה כמו פליטה של תינוקת על מזרון, כמו הבלאגן בכניסה לבית, כמו הכביסה הלא מקופלת שעל המיטה, כמו כיור מלא בכלים אחרי שבת גשומה. ככה נס נראה. ולפעמים זה נראה כל כך רגיל, כל כך בנאלי, עד שאנחנו פשוט לא יודעים. הכל נראה רגיל.

וכשהכל נראה רגיל, כשאנחנו כבר לא רואים את הנס, אז בא עמלק.

___________________
(בתמונה: קומיקס נהדר על אדם רגיל שמוצא את עצמו יוצא דופן בתוך חבורה של גיבורי על)

אחרית הימים (לפרשת ויחי)

א.
וככה, בערב אחד בינואר, אדם חווה התקף חרדה. הוא יושב בפינת החדר שלו והחדר מתעצם עליו והקירות מתגבהים והאורות חזקים יותר או עמומים יותר, הוא רוצה לצעוק לסיון אבל החזה נאבק לשאוף אוויר. ואדם יודע שזה התקף חרדה ולא התקף לב, אז הוא רק יושב שם ונושם לאט, כמו שאיצקו אמר. לאט לאט. לשאוף, לספור עד שבע, לנשוף. ואיצקו הרי יש לו קול רך ומשקפיים עגולים קטנים, אז הוא יודע. וכשסיון מגיעה היא רואה אותו יושב על הכיסא שלו, מביט במחשב, כאילו הכל בסדר. הכל בסדר, היא שואלת, והוא אומר כן, כן, בטח, היה לי רק איזה התקף חרדה קטן. היא מתיישבת על הספה. אויש, היא אומרת. מה קרה? והוא אומר מה קרה, מה זה משנה מה קרה. מה יקרה, זו השאלה האמיתית.

כי כן, לפני שנה וקצת חשב אדם שהדבר הנכון לעשות עם החיים שלו הוא לצאת להיות עצמאי. הוא גייס קצת כסף מפה ומשם ולקח הלוואה של שבעים אלף בבנק והקים עסק קטן להפקת אירועים קטנים; בריתות, בר מצוות, הלוויות של אנשים בלי הרבה חברים. שנה אחר כך חיכתה לו מעטפה בתיבת הדואר עם הסמל של הבנק, הודעה על יתרת חוב. ואדם, שהחוב שלו הלך והתעצם ודווקא העסק, במפגיע, עדיין מדשדש, מנסה מפה ומשם להחזיק את הראש מעל המים אבל הוא יודע, אין לו אוויר. יש כמה פרוייקטים שמחכים לו בינואר ובפברואר אבל עד שזה יגיע, אלוהים יודע מה הוא יעשה עם האוכל, עם שכר הדירה, עם החיים האלה שמתרוצצים מחוץ לחלון וצועקים אליו בוא תעשה איתנו משהו.

ב.
סיון לא יודעת מה להגיד, אז היא לא אומרת. היא מביאה לו כוס שוקו גדולה עם מרשמלו ואומרת הנה קח, תתנחם, ואדם שותה אבל לא אדם הוא להנחם. מה יהיה, הוא אומר לסיון, וסיון אומרת יהיה טוב כפרה, באמת שיהיה טוב. אבל איך את יודעת, אומר אדם, וסיון אומרת למה שלא יהיה טוב? אתה מוכשר, יש לך כיוון, יש ביקוש לעבודה שלך, למה שלא תצליח? אבל להבטיח היא לא יכולה, זו האמת, ואדם יודע היטב שזו האמת. הוא יודע שיש לו דרך ויש כיוון והעולם יכול להאיר לו פניו, ויודע היטב שאין לו שמץ של מושג מה יהיה.

גרוע מזה, שאף אחד בעולם לא יודע מה יהיה.

זה נורא. כלומר חווית אי הידיעה הזו, היא נוראית. היא עוקבת אחריו ברחוב, בתחנת האוטובוס, בתחנה המרכזית, באוטובוס הבין עירוני. היא כמו מפלצת גדולה שתובעת את תשומת לבו ואי אפשר להיישיר אליה מבט. היא עוקבת אחריו ברחוב ועוקבת אחריו כשהוא נכנס לעמליה, היועצת העסקית שהוא לקח במחיר מסובסד. בקבוצות הפייסבוק שהוא חבר בהן יש אלף אנשים שאומרים לו תקנה נדלן, תשקיע בעיצוב, תבנה אתר כמו שצריך לא ככה אלא אחרת, תיצור תיק מניות פסיבי, או אקטיבי, אתה עוד צעיר הלב שלך יכול להחזיק מעמד בסלאלום של השוק, והוא יודע שזה נכון בתיאוריה אבל כל הזמן חושב: אולי לא? אולי בעצם לא? איך בכלל אפשר לדעת מה יהיה?

וזה מה שהוא אומר לעמליה. הוא אומר לה, עמליה. אני מרגיש כאילו אני הולך על קרח דק. נכנס כסף ויוצא כסף אבל כל הזמן אני עומד ליפול, מנסה להחזיק את הראש לפני שכל הסיפור הזה הולך לפח. הוא יושב שם במשרד הקטן עם הנוף לבניין ממול ועמליה אומרת לו תשמע, אף אחד לא יודע, אבל אני אגיד לך מה. אני עובדת עם הרבה אנשים. אתה מתייחס לסיפור הזה הכי ברצינות. כולם מאמינים במוצר שלהם, גם אנשים שמנטרים מוני מים מאמינים במוצר שלהם. אבל אתה היחיד שבאמת יודע שאתה יכול ליפול, ולכן אתה תיפול, וזה בסדר, כי תצליח לקום. ככה עמליה אומרת. ואדם מאמין לה, כי אם אלוהים לא היה רוצה שנאמין ליועצים עסקיים שהוא לא היה יוצר דבר כזה מלכתחילה.

ג.
עד כמה שזה אירוני בשביל פרשה שמתחילה במילה 'ויחי', יעקב אבינו מת בפרשה וגם יוסף מת בפרשה, ולפני שיעקב מת הוא אוסף את כל הבנים שלו, וכולם שם במצרים מתאספים סביב מיטתו של יעקב ומוחים דמעה ומקנחים את האף בממחטות נייר רכות ויעקב אומר להם תשמעו, אני אגיד לכם מה יקרה אתכם באחרית הימים. והוא רוצה, הוא באמת רוצה לספר להם מה יקרה להם באחרית הימים, כי הם הבנים שלו, והוא דואג להם, והוא רוצה שיהיה להם טוב. שתהיה להם מטרה. שהם יחזרו לארץ ישראל ושהכל יהיה איתם בסדר בעתיד.

אבל הוא לא יודע מה יהיה בעתיד.

כי אף אחד לא יודע.

אבל הם כבר במתח, הבנים של יעקב. הם יושבים סביב המיטה ותולים בו עיניים מצפות. הילדים הקטנים שלהם משחקים כדורגל בחוץ. מתישהו יגמר הזמן. ובלית ברירה, בעצם, יעקב מתיישב על המיטה ובמקום לספר להם מה יקרה איתם באחרית הימים הוא רק מספר להם מי הם עכשיו.

הוא אומר – ראובן, אתה הבכור שלי אבל גם שכבת עם אשתי. ויהודה, אתה מנהיג. ונפתלי, אתה מהיר כמו איילה שלוחה, ודן, אתה יש לך שכל ישר, וככה הוא עובר אחד אחד ומתאר אותם, והם מקשיבים ומתפלאים, שהרי זה הם, ובסוף הוא שוכב על המיטה, אוסף את רגליו, מתכרבל כמו עובר ונאסף אל אבותיו.

מה זה אומר, לספר את ההווה במקום את העתיד. מה זה אומר.

ד.
ויום אחד כשאדם מסתובב ומפחד מאוד סיון מניחה נייר בספר שהיא קוראת (היא קוראת ספרי מתח בצורה מאוד מוזרה. היא קודם בודקת אם הגיבור ימות בסוף או לא, ורק אז מתחילה לקרוא. בשביל מה לי כל המתח הזה, היא אומרת, בשביל מה כאב הלב? אני באתי לכאן כדי ליהנות) ואומרת לו מה יש לך, אדם. לא טוב לך העצמאות? לך תהיה שכיר. מה אתה מבלבל את המוח כל הזמן.

ואדם אומר אבל טוב לי העצמאות, אני רק מפחד כל הזמן.

וסיון אומרת תשמע רגע, אני אספר לך סיפור.

והיא אומרת. לפני שבוע הלכתי לקנות משקפיים. הלכתי לשופיק האופטיקאית, פתחתי מגירות, חיפשתי וחיפשתי, בסוף היא אומרת לי שומעת סיון, יש לי פה מאחור זוג משקפיים שאין דברים כאלה. יקרות יקרות אבל סוף. היא נכנסת למאחורה של החנות, מוציאה את המשקפיים, תקשיב – אין דברים כאלה. עגולות ואדומות ומהממות. לקחה את המספר שלי במשקפיים, אמרה תחזרי עוד שלשה ימים. הלכתי, חזרתי אחרי שלשה ימים, שמתי על העיניים – מדהים. רואה בדיוק אותו דבר, ואיזה משקפיים! בקיצור שילמתי, ארזה לי, הלכתי.

אני הולכת לי ככה ברחוב, ומכל הכיוונים – מחמאות, מבטים, בחורה שאני לא מכירה עצרה אותי ואמרה תשמעי, את לבושה מהמם, בקיצור, אני זוקפת קומה, מסתובבת כמו מלכה ברחוב יפו, כולם מביטים בי כאילו אני בני ישראל שחוצים את הים, מוכרות בקסטרו נחפזות לשרת אותי ומיכל – אתה זוכר את מיכל? מהלימודים? הפוצה? – פוגשת אותי ליד הפלאפל ואומרת תקשיבי, את נראית כמו מלכה. אני! כמו מלכה! בקיצור אני ממשיכה, מבסוטה כולי, נכנסת למשרד, ושולה אומרת לי וואו, מה קרה היום? את זורחת. אני אומרת כן, הכל בזכות המשקפיים, ושולה אומרת – איזה משקפיים? הן לא חדשות.

בקיצור אני רצה לשירותים, מסתכלת – זה המשקפיים הישנות. מנסה לשחזר מה היה, פתאום אני מבינה שהמשקפיים החדשות עדיין באריזה שלהן בתיק שלי, וכל היום הזה הסתובבתי עם המשקפיים הישנות.
וזהו.

ה.
מה זהו, אומר אדם.

זהו, היא אומרת. שאין לי מושג מה זה אומר. אבל אני חושבת ככה בקול על עצמי, שאם מישהו אומר לי 'את יפה' ואני מסתכלת על עצמי כעל יפה, אני באמת אהיה יפה. ואם תחשוב שיהיה טוב, אז באמת יהיה טוב. ואם שאתה בדרך להצלחה, אתה תצליח. ואם מישהו אומר לך 'וואי, אתה חכם', ואתה תחשוב על עצמך בתור חכם, אתה גם תהיה חכם. ואם מישהו יגיד לך 'אתה מצליחן', אתה תהיה מצליחן, אתה מבין? ככה הדברים האלה עובדים. אתה שואל איך אני יודעת שיהיה טוב? אני לא יודעת שום דבר בוודאות. אף אחד לא יודע. אני רק יודעת שאם אומרים לך שיהיה טוב, וגם אם אתה בתוך הבוץ הכי בוצי בעולם, עם עסק באמצע סחרור ועובדים שנוטשים – מה שמפיל אנשים מעל האופניים שלהם זה לא שהם לא יודעים לדווש, אלא שהם מפחדים ליפול.

אבל, אומר אדם, אבל מה אם אני אהיה בטוח בעצמי ובגלל זה אני אפול? גם זה קורה הרבה. וסיון אומרת תשמע, מה אני יודעת, אני רק שכירה. אבל לרכב על אופניים אני יודעת, ואני יודעת שאי אפשר לרכב על אופניים בלי ליפול.

ככה היא אומרת, וחוזרת לספר שלה, כי בכל זאת היא באמצע המתח.

ו.
ובני יעקב מה איתם, אתם שואלים.
היו במצרים, אחר כך בניהם יצאו משם. ויש איזו אגדה יפה בספרי הדרכה להורות שאומרת שאם אומרים לילד 'אתה כל כך חכם', הוא יהיה חכם, ואם אומרים לה 'וואי, את כל כך טובה במתמטיקה' היא תהיה טובה במתמטיקה. למה? אין איש יודע. יכול להיות שזו רק אגדה. אבל היא אגדה יפה בעיני, שאומרת דברים יפים על הצורה בה אחרית הימים נקבעת לפי הצורה בה מסתכלים על ההווה.

ומה יהיה עם העסק של אדם? את זה אף אחד לא יודע. הוא צומח אט אט ויכול גם ליפול. וגם סוף טוב אין כאן כי מי בכלל יודע מה יהיה בסוף, ובכל זאת הזמן עבר ומשהו באדם נרגע אט אט, וההלוואות משולמות להן בזמן, ודברים מתרחשים כפי שדברים מתרחשים. אבל התקפי החרדה שככו להם אט אט, והרי זה מה שחשוב.

________
(עדיין אפשר להירשם אצלי לסדנה החד פעמית במוצ"ש הקרוב, וכמובן גם לסדנאות הארוכות שמתחילות עוד שלשה שבועות).

ויגש אליו יהודה ויאמר

א.
לפעמים עדי מבקשת מאדם שישטוף את הרצפה. מה זה אומר לשטוף את הרצפה, לשטוף את הרצפה זה אומר להניח את הכיסאות על השולחן, ועליהן את השרפרף ואת סל הניירות, ולשאוב את השטיח ולגלגל אותו ואחר כך להניח אותו במקום שבו הוא לא ירטב, וזה אומר להרים את הנעליים ואת כל הדברים שעל הרצפה ואז מטאטא ואז מים ואז סמרטוט לח וסמרטוט יבש, ולחכות שיתייבש ולהחזיר הכל למקום, סך הכל שעתיים וחצי אם מוסיפים לזה את הקפה שאחרי. ואדם אומר טוב, כי הרצפה צריכה שטיפה. אבל הוא ממורמר.

וכשהוא מרים את הכיסאות הוא כועס המון המון בתוך תוכו. הוא אומר לעצמו למה היא אף פעם לא עושה שום דבר, רק אומרת לי לשטוף רצפה ולשטוף כלים ובעצמה מה היא עושה, שום דבר וכלום, רק קניות ובישולים וכביסה הרי הוא תולה לפעמים ומקפל כשהיא לא שמה לב. למה רק אני, כך הוא אומר לעצמו ומטיח את האגרטל בכן הטלוויזיה, למה רק אני עושה דברים בבית הזה, והרי אני עובד. הוא מהדק את הלסת שלו. נוהם. הרי. אני. עובד. למה אני צריך לשטוף פה את הרצפה.

אבל הוא שוטף, ולעדי הוא לא אומר כלום.

ב.

או נניח יום שלישי בערב, משחק של ליגת האלופות ודווקא אז החליטה עדי להזמין הביתה את החברות שלה מהתיכון לערב ריכולים ובישולים, ככה הן קוראות לזה אבל בתכל'ס הן מזמינות סושי כי כשהן מגיעות נופר אומרת נו מה, נעמוד עכשיו נכין מרק? יאללה אני מזמינה לעצמי סושי מי עוד רוצה, ככה הן אומרות, וכמובן שהן מזמינות ואוכלות הכל ולאדם לא נשאר כלום, וגם טלוויזיה אין לו וגם לא ספה, והוא יושב בחדר העבודה ורואה את המשחק בשידורים צולעים באינטרנט ומתעצבן, מתעצבן, אבל לא אומר כלום, כי מה הוא יהרוס לה עכשיו הכל.

וככה המשחק נגמר והסושי נגמר ואדם עדיין מבעבע מבפנים, ועדי שואלת אותו תגיד, איך היה המשחק? הווא אומר בסדר, הם הפסידו, והיא אפילו לא שואלת מי זה 'הם', עד כדי כך היא מנותקת, ובמקום זה אומרת מה אתה יודעת, נופר ועמי רבים בלי הפסקה כבר שלשה חודשים. הוא רוצה לעזוב הכל ללכת לגור באיזו חווה בגליל לגדל עגבניות שרי, הוא אומר שזה החלום שלו. ככה לעזוב את סימילאר־ווב. היית מאמין? ואדם דווקא מאמין, אבל לא אומר כלום, רק אומר מעניין, ווואלה, לא הייתי חושב, דווקא הוא היה נראה לי טיפוס של מלפפון בייבי, ובפנים הוא עדיין מבעבע.

ג.

וביום חמישי אחר הצהריים עדי נכנסת למטבח ואומרת יא אללה, איך מטונף פה, אדם, אתה לא שוטף כלים? ואדם נכנס אחריה למטבח ואומר מה, אבל רואה מה, הכל מטונף והכלים בכיור ועל השיש ועל הכיריים ובעצם בכל מקום שבו יכולים כלים להיערם, ועדי אומרת אי אפשר ככה נו מה, אמרת שתשטוף, ככה היא אומרת, ואדם רוצה להמשיך לשתוק אבל לא מסוגל יותר ומוציא כל איש מעליו ואומר לה תגידי, מה נסגר איתך? בשבת שטפתי ככה וכל היום אני עובד ובשלישי לא השארתם לי סושי ולמה את כל כך מעצבנת השבוע, למה?

ככה הוא אומר, אבל לא בניסוח הזה. הוא זהיר. הוא אומר לה שמעי נא את דבר עבדך הנאמן. והוא אומר לה אל ייחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. גם הוא העביד את בני ישראל בפרך ואחר כך הם יצאו ממצרים. לא שזה עוזר לו, עדי כמובן נעלבת ואומרת מה, מה בעצם אמרתי, ואדם כמובן מתעצבן עוד והכלים נשארים בכיור מלוכלכים והם צועקים אליו בוא תשטוף אותנו בוא, אבל הוא לא שומע כלום כי העשן ממלא לו את האוזניים.

ד.

(בסוף יהודה ניגש, כן? אחרי כל הטררם והבלה בלה בלה, ורגע לפני שיוסף חושף את כל הקלפים, יהודה אומר טוב נו, תקשיב, כך וכך היה הסיפור ונפשו קשורה בנפשו. אבל את כל הנאום הזה הוא פותח באמירה קצת זהירה. הוא אומר, אל ייחר אפך באחיך, כי כמוך כפרעה.

אני חושב על זה הרבה, כי באמת יוסף כמו פרעה. כלומר שליט על כל ארץ מצרים ויש לו המון כח בידיים. אבל הוא גם כמו פרעה כי הוא חולם חלומות שמתגשמים, ואולי הוא כמו פרעה – ככה פתאום יהודה רומז, ויוסף מבין – כי יש בו איזו גחמנות. הוא יכול להוריד את שרי המשקים והאופים לכלא, להשיב אחד, לתלות שני. הוא יכול לעשות הכל. הוא כבר לא אדם רגיל, וגם לא אח, הוא שליט.

לכן הם היססו מלכתחילה, כן? לכן הם הילכו על ביצים. לכן כל הסיפור הזה התהלך כמו שהוא התהלך. איזה סיפור מוזר. בנאדם חולם שהוא שליט על אחיו, אחיו מרגישים שהוא מתנשא עליהם, ואז הוא הופך להיות שליט. מה הם אמורים להרגיש כרגע? בכל אופן –

יהודה ניגש.

זה רגע מלא פאתוס בספר בראשית, שהוא ספר מלא ברגעים מלאי פאתוס גם ככה. אבל זה רגע מלא פאתוס כי יהודה לא יודע את מה שאנחנו יודעים, כלומר, שזה יוסף. כשהוא ניגש לדבר הוא לא ניגש בתוך האחווה הזו, אלא מתוך פחד. אפשר לשמוע את זה במילים שלו. יהודה לא גיבור שלא יודע פחד. להפך, הוא רועד.

דווקא בגלל זה הרגע הזה כל כך משמעותי, כי הוא עושה כאן מהלך שמערער את ההיררכיה. כשיהודה ניגש להרצות את טענותיו ולהגיד שבנימין חייב לחזור איתם כי 'נפשו קשורה בנפשו', הוא בעצם מייצר כאן מערכת אחרת, שבה יוסף כבר לא מעליו. כלומר הוא כן מעליו וכן שליט וכן יכול להרוג אותו בהנפת אצבע, אבל הוא גם אדם שמקשיב לאדם אחר, ושניהם באיזה שוויון של שיחה.

מה שמלמד אותנו שדיאלוג עושה משהו שהוא מעבר להצגת דברים. חלק מהסיבה שיוסף נשבר בדיאלוג הזה היא לא בגלל מה שיהודה אומר, אלא בגלל שיהודה מדבר. מלכתחילה. שהוא רואה בו מישהו שאפשר לדבר איתו ואולי הוא ישתכנע. בר שיח, אפשר להגיד. ולמרות שעוד רגע האחים נבהלים מפניו וכן הלאה וכן הלאה, עדיין יש כאן איזה רגע של קרבה בין יוסף ובין יהודה, רגע שגורם ליוסף להגיד אוקיי, הוא מדבר איתי. סוף סוף הוא מדבר איתי)

ה.

אני לא מבינה, צועקת עדי, אני לא מבינה. למה אתה שותק. שבוע אתה עצבני, מסתובב סביבי כמו סביבון. למה אתה לא אומר כלום? אתה עצבני, תגיד שאתה עצבני.

אבל אז את מתעצבנת עלי, אומר אדם

בטח שאני מתעצבנת, כי אתה מעצבן, אומרת עדי. אז מה? תן לי להתעצבן. מה יקרה, מה, אני אשלח אותך לכלא? אני אתעצבן, אתה תתעצבן, ואנחנו נשלים ואחר כך הכל יחזור להיות כמו שהיה. אבל ככה, כשאתה שותק, אתה רק צובר וצובר וצובר לעצמך דברים בלב, ואחר כך מה אני יכולה לעשות? אתה מנהל מול עצמך איזה דיאלוג שאני לא חלק ממנו, לא יכולה להגן על עצמי ולא יודעת שאתה לא מרוצה ושאתה צריך עזרה, מה אני אעשה?

אז מה אני אעשה? כועס אדם חזרה, ועדי אומרת, בוא, תדבר.

וזה מעצבן את אדם כי זה לעשות בדיוק את מה שעדי רוצה שהוא יעשה, אבל מה אפשר לעשות, ככה זה זוגיות; היא צודקת.

__________
(ההרשמה לסדנאות הכתיבה של ינואר בעיצומה. לקבלת עוד פרטים, הירשמו כאן.
אם את או אתה מעוניינים לבדוק בסדנה חד פעמית, אפשר לראות פרטים עליה כאן.)