Archive for the 'הרהורים לפרשת שבוע' Category

תיבה | לפרשת נח

א.
לפעמים מגיע אדם לאדם אחר במטבחון הקטן שבקומת הקרקע, ועוד בדיוק כשהשני באמצע לשתות את הקפה, ואומר, 'שמעת?', והאדם האחר מחזיק את הקפה שלו ואומר 'שמעתי מה?', ומפה לשם מסתבר שטלי, סגנית המנהלת, עומדת לצאת לחופשה של שלשה חודשים ושהאורי אברמוב עומד להחליף אותה. האורי אברמוב הוא לא אדם נחמד כל כך, על זה מסכימים שני בני האדם שעומדים במטבחון ומרכלים. יש כבר מושג כזה, במשרד: 'הראית לו את האורי', 'הוא עשה לו אורי', ולכן, כשהראשון הולך להמשיך לדסקס קצת את המצב עם מרינה מהנהלת חשבונות, האדם האחר שופך את שאריות הקפה לכיור ויודע שעומדת לבוא תקופה קשה.

ב.
יש עוד כמה רמזים לזה שעומדת לבוא תקופה קשה. האדמה רועדת קצת תחת רגליו. אתמול הוא ישב לארוחת ערב מול המחשב וגלש קצת בפייסבוק ונוגה שאלה אותו למה הוא לא יושב לאכול איתה, הוא אמר שהוא רק רוצה לנקות קצת את הראש ושתכף יהיה איתה ולא עברה חצי שעה לפני שהיו שניהם שקועים במריבה והטיחו זה בזו את כל הדברים הנוראים בעולם.

נוגה חושבת שלא אכפת לו מהזוגיות שלהם, ואדם חושב שהיא לא מבינה כמה קשה הוא עובד, ובכלל לנוגה קל, לומדת לה תקשורת באוניברסיטה כי 'זה מעניין', בזמן שהוא קורע את התחת. איך אפשר להגיד למישהו שמקדיש את החיים שלו לעבודה ולמטלות הבית שלא אכפת לו מזוגיות. מה זה זוגיות אם לא לתלות כביסה ולהכניס כסף ולצאת לקניות בכל יום חמישי, אבל נוגה חושבת שהוא לא מדבר מספיק, וכך זה היה כל הלילה, ולכן הוא שותה כוסות קפה אחד אחרי השני בכל הבוקר.

איך בכלל אפשר להגיד למישהו שמעביר לילה בדיבורים עם אשתו שהוא 'לא מדבר איתה מספיק'.

ג.
הוא מרגיש את האדמה רועדת; האבנים הקטנות קופצות, כאילו שיטפון עומד לבוא. מה זה האבנים הקטנות. האבנים הקטנות זה להבריז לחבר'ה מליגת האלופות, סיטי נגד נאפולי עם ההמבורגרים של בני, ואחר כך לשמוע את עומר בהקלטה בוואטספ אומר לו 'תקשיב, אדם, זה לא לעניין. לפני מלא זמן קבענו את זה. לא נפגשנו איזה ארבעה חודשים, ככה אתה זורק על החברים שלך?'.

האבנים הקטנות זה לאחר קצת לארוחת שישי אצל ההורים שלו כדי לנסות לתקן סוף סוף את המדף השבור בשירותים. האבנים הקטנות זה להיות קצת פחות נחמד לשולה מהמכולת של שולה, שרוצה שהוא יעזור לה להכניס סחורה פנימה. האבנים הקטנות זה לשתות עוד קפה. עוד קפה. עוד קפה. כמה קפה אדם יכול לשתות ביום לפני שישתגע.

זה האבנים הקטנות, כי חברים ומשפחה ומכולת שכונתית הם דבר שנרגע ומכיל ומקבל אותך חזרה, בסופו של דבר. אבל כרגע, כרגע קבוצת הוואטסאפ גדושה בעצבנות, אמא שלו מתקשרת לבדוק אם הכל בסדר ושולה הפסיקה לשמור לו את העיתונים שלא נמכרו בשישי. כרגע האבנים רועדות.

ד.
הוא יודע שעומדת לבוא תקופה קשה, אז הוא בונה לעצמו תיבה קטנה ומסתגר בתוכה ומפסיק לתקשר עם כולם. הוא מכניס לתוך התיבה שברירים בודדים מהחיים שלו, את המינימום שהוא חייב כדי להמשיך לתפקד אחרי השיטפון, ומסתגר. נוגה חושבת שהוא חייב ללכת לטיפול. אדם, אתה אוגר את הכל בבטן, היא אומרת. אי אפשר ככה. למה שלא תלך ותדבר עם מישהו מקצועי, שיעזור לך לצלוח את התקופה הזאת. למה לא? כי טיפול טוב עולה כסף, ואין להם כסף כרגע, כי הוא רק מתחיל ועושה קצת פרוייקטים מהצד, וכי היא הלכה ללמוד תקשורת וקצת פילוסופיה, ולא שהוא לא מעריך תקשורת או מפרגן למחשבה הגיונית אבל איך לעזאזל אדם אמור לחיות מזה.

ה.
ויום אחד, כשהאורי מתחיל להיות סגן המנהל, אדם מסתגר בתוך התיבה הקטנה שלו ומחזיק קצת בדפנות. הוא סופג את העקיצות של האורי ואת הפרוייקטים הבלתי אפשריים שהאורי זורק עליו ומצפה שהם יהיו מוכנים תוך שבוע, והוא שומע מהצד את האדם האחר מרכל עם מרינה על זה ש'אדם עובר תקופה קשה, מסכן', והוא סופג את ההערות הבלתי נסבלות של נוגה, ומסנן את עומר כשהוא מתקשר, והוא שותק בארוחות שישי ומתחיל לעשות קניות באינטרנט ורק לא להיפגש כל הזמן עם אנשים שמצפים ממנו לדבר, ובכל הזמן הזה הוא מתפלל שהתיבה שלו לא תתפרק. כלומר, שהוא לא יתפרק.

ו.
כי יש רק שני דרכים לצלוח מבול. זו האמת. הדרך הראשונה לצלוח מבול זה להיכנס בו, באימ-אמא שלו. לעמוד כמו סלע זקוף אל מול הגאות, וללכת מכות. להתווכח עם האורי על זה שהפרוייקטים שהוא נותן לו הם בלתי אפשריים, ולהגיד לנוגה שתפסיק לקשקש בשכל ואם היא רוצה שהוא ידבר אז שתבין את המקום הפסיכי שהוא נמצא בו, ולהגיד לחבר'ה שיעזבו אותו בשקט כי חרא לו בעבודה ובזוגיות, וכן הלאה וכן הלאה. להיות סלע בלתי שביר, נטוע היטב בקרקע ובהערכה העצמית שלו, ולשרוד את המבול ואת השיטפון שבעקבותיו.

אבל זו לא הדרך הנכונה. פעם, בפעולה בבה"ד אחד, המפקדת שלו חילקה להם שיר של דליה רביקוביץ' שמתחיל ככה, 'גם סלעים נשברים', השיר מתחיל, והוא מספר איך סלעים נשברים מבפנים, בסדקים קטנים, עד שפתאום ביום אחד ובלי להיות מוכנים לכל זה – הם נסדקים באבחה ובום, שני שברי סלע מונחים על הקרקע. והשיר מסתיים ככה, 'ומה גם אנשים', והמפקדת אמרה שקצינים חושבים שהם חזקים מהכל ויכולים הכל לבד, אבל האמת היא שמפקד טוב, ככה היא אמרה, מפקד טוב הוא זה שיודע שהוא לא חזק מהכל.

ז.
הדרך השניה לצלוח שיטפון, זו שאדם יודע בתוך תוכו שהיא הדרך הנכונה, היא לבנות תיבה ולצוף מעל הכל. ואם בא מבול, לצוף ביחד איתו. ולא להתווכח איתו ולא לריב ולא לנסות לעמוד מולו ולהתמודד. לא, לבנות תיבה, להסתגר בתוכה, ולקוות שכשהכל יסתיים, הארץ תהיה נקייה יותר ואתה תמצא את עצמך נח על אחד מראשי ההרים. במקום לטפס ארבעת אלפים וחמש מאות מטרים, פשוט להיות כבר על ההר, כי המבול הניח אותך שם לבדו.

כי תכל'ס, הרי, מה הסיכוי. כמה הרים יש כבר בעולם הזה. כמה מהם גבוהים מארבעת אלפים מטר. שני שליש של העולם הזה הוא פני הים, בכלל, למה שהתיבה תמצא את עצמה נחה על אחד מהרי הררט. אבל הנה, עובדה.

ח.
לוקח זמן למבול להסתיים. אבל יום אחד, אחרי שניים שלושה חודשים, משהו נרגע. הפרוייקטים כבר לא היו הכי קשים בעולם, וחכימי, הבוסית הגדולה, קלטה שהאורי אמנם נותן אחלה תפוקה אבל עושה לא טוב לעובדים שלו, וככה אחרי כמה חודשים אדם פותח איזה חלון קטן בתיבה שלו ואומר לנוגה נוגה, הזמנתי לנו מקום למסעדה הערב, ונוגה אומרת איזה כיף, בוא נצא, והם מתלבשים במיטב מחלצותיהם ויוצאים לאכול ב'טוטוריטו' שבדיוק נפתחה, ויושבים זה מול זה ואחרי איזה כוס יין נוגה אומרת תגיד, למה עושה לנו את זה? למה אתה ככה?

וכשהיא אומרת את זה במין טון מאשים שכזה, אדם יודע שאמנם המבול הגדול נרגע, אבל זה לא אומר שהסביבה יציבה ושיש מקום להניח את כף הרגל, ולכן הוא חוזר מהר מהר לתוך התיבה שלו והערב מסתיים במפח נפש.

ט.
אחרי עוד חודש טלי חוזרת מהחופשה ומגלה מה קרה בהעדרה. כל הפרוייקטים שאדם הריץ העלו אותו בהיררכיה הלא-קיימת של המשרד, וכשוך המבול הוא מוצא את עצמו עם משכורת גבוהה יותר ובעמדה בכירה יותר ממקודם. והואיל ופתאום יש להם קצת כסף, אדם מנסה שוב, והוא מזמין צימר בגולן רק לשניהם.

זה קצת מפגר להגיד 'רק לשניהם' כי אין להם ילדים, וכאילו, עם מי הם ילכו לצימר, אבל בכל זאת, יש משהו קסום בלהגיד 'הזמנתי לנו צימר, רק לשנינו', כאילו להגיד 'אני ואת נגד העולם'. ונוגה מתרגשת, והם נוסעים לגולן ושומעים אריק אינשטיין ברקע כי זה הדיסק היחיד שיש ברכב, והצימר משופץ ואפילו הג'קוזי עובד בכל הפתחים, שלמי שמכיר צימרים בארץ זה לגמרי לא מובן מאליו, ובערב שניהם משתכרים, כי זה מה שעושים אחרי מבול, והם מחובקים במיטה מול איזה ערוץ אקראי בטלוויזיה ואדם אומר תקשיבי, זו הייתה תקופה קשה.

אבל למה לא דיברת? למה לא פרקת הכל? שואלת נוגה, ואדם יודע שזו שאלה טובה, אבל הוא יודע עוד יותר שאם הוא היה מדבר, זה היה הופך להיות עניין, וכשדברים הופכים להיות עניין, דרכם להיות גדולים יותר ממה שהם באמת. הוא לא יודע איך להגיד את זה לנוגה, אז הוא רק אומר 'כי רציתי להיות מעל זה, את מבינה? לא רציתי להתעסק בזה כל הזמן. מה זה היה עוזר' ונוגה מסתכלת עליו ואומרת 'כן, אני מבינה', ואדם יודע שהנה, המים חלחלו ויונת השלום יצאה והקשת זורחת עליהם וסוף סוף באה מנוחה על פני האדמה.

וגם שככלות הכל נתפס בו משהו מלימודי התקשורת, אם כי עד היום לא ממש ברור לו מה לומדים בתואר הזה ולמה.

מודעות פרסומת

ושמחת בכל הטוב | לפרשת כי תבוא

[תחילה, הודעה: עדיין יש מקומות אחרונים בסדנת הכתיבה היוצרת שלי, וגם לשאר סדנאות החורף ההרשמה פתוחה. הנה, כאן: https://www.yehudagizbar.com/registration]

א.
לפעמים עומד אדם, ובמקרה שלנו עומדת אשה, אחרי עוד דייט כושל (134#), ואומרת די. כלומר חלאס, נגמרתי, אי אפשר עוד. אני לא יכולה יותר עם הטלפונים ולא יכולה יותר עם הבירורים ולא עם ההתייעצויות ולא עם בתי הקפה הבלתי-נשכחים ברחבי רחביה ולא עם המלצרים שמזהים אותי מפגישות קודמות ולא עם קפה של בית קפה ולא יכולה עם המבוכה של ההתחלה ולא עם המבוכה של הסוף ולא עם מילות התואר 'נחמד', 'ממשפחה טובה', 'פתוח', ואני לא יכולה יותר עם ה'אולי' הזה שמרחף מעלינו כמו צל לאורך כל הפגישות ודי, באמת, די כבר.

והיא מפסיקה להגיד 'כן' כשמציעים לה בני זוג ('רועי, 27, ממשפחה טובה, דוס אבל פתוח') והיא מפסיקה להתייחס לכל הסיפור הזה של הרווקות ואומרת די, עכשיו אני לא מחפשת בן זוג, עכשיו אני במסע לחיפוש עצמי, והיא הולכת לחוגים ולהרצאות ויוצאת לטיולים ארוכים בהודו ובדרום אמריקה וחיה את החיים האלה כמו שהיא רוצה לחיות אותם, ורק בארוחות ערב שבת גדולות, כשהיא רוצה להוריד את הסיר הגדול שהיא שמה מעל הארון, היא מוצאת את עצמה מתנודדת מעל כיסא רעוע וממלמלת איפה אתה, לעזאזל, מתי תגיע כבר. אני לא יכולה יותר לחכות.

וזה מראה לה שהיא לא שוכחת.
לא הפסיקה.
לא חלאס.
רק מחכה.

ב.
ולפעמים, כך מסתבר, דברים קורים. לפעמים מתקשר אדם אחד לאדם אחר ואומר תקשיבי, אחותי, למה שלא תצאי עם ההוא, מה שמו, שפגשת בארוחת שבת אצלי לפני שבועיים? והאדם האחר אומרת האמת, לא חשבתי על זה, למרות שהיא יודעת היטב שהיא חשבה והתלבטה והתייעצה עם כל החברות שלה בדירה ובסוף בסוף מה שהכריע היה שלב שהוא לא כדור משחק, ושנמאס לה מכל הסיפור הזה, ושאם לצאת עוד פעם (למרות שכבר התייאשה), אז לפחות עם מישהו שיש עליו איזו המלצה.

והשיחה הזו מהווה אחלה המלצה אז יום לאחר מכן מה-שמו, שקוראים לו שימי בכלל, מתקשר ואומר היי תמר, את זוכרת אותי? זה שימי מהארוחה אצל לימור, ותמר אומרת היי שימי, מה העניינים, ועדיין אין לה מושג לאן הדרך הזו הולכת אבל הלב שלה מרפרף בהתרגשות כמו שכבר שנים לא רפרף, ואחרי כך וכך חודשים, מריבות, השלמות, שטיפות כלים וקפה של בוקר, הם מוצאים את עצמם עומדים אחרי החתונה שלהם והם כבר זוג טרי וזהו, התחילו החיים.

21367075_10212693413564358_8983198765391369074_o

ג.
הם לא רבים כל כך הרבה ולמעשה טוב להם, באמת טוב. אבל מדי פעם היא, איך לומר, קצת רגוזה עליו. כזה אדם מעצבן! היא לא רוצה לבשל אז היא רוצה לנסוע להורים שלה, והוא אומר 'מה הסיפור, אז אני אבשל' במין נונשלנטיות כזו, מוציאה מהכלים, והיא אומרת מה זאת אומרת, מתי תבשל, והוא אומר אני אקום מוקדם ואבשל, ובתוך תוכה היא מרגישה שהוא פשוט לא רוצה לנסוע להורים שלה, ואז הוא קם ומבשל אבל משאיר מטבח מלוכלך, ואז היא מתעצבנת עליו, אז הוא מנקה את המטבח אבל שוכח לגרוף את השיש ולהרים את הסחלה של הכיור, ואז החולצה היפה שלה מתלכלכת, וזה מעצבן, בחיי, כאילו כמה חולצות יפות יש לה כבר שדווקא החולצה הזאת הייתה צריכה להתלכלך, ולמה הוא לא ניקה, ולמה בכלל לבשל, ומה רע בללכת להורים שלה, זה מה שהיא לא מבינה.

והם רבים בכל ערב השבת הזה עמוק אל תוך הלילה.
והיא שוכחת.

ד.
זה לא כזה מוזר. כאלה אנחנו, בני אדם. אנחנו זוכרים כאב כל הזמן אבל אושר, אושר אנחנו שוכחים.

אנחנו שוכחים איך היה כשלא הרגשנו אושר. אנחנו שוכחים שיש לנו רגליים שעובדות, עיניים שרואות, אף שנושם. אנחנו שוכחים שהיו זמנים שלא היינו נשואים, שהיינו במקומות אחרים (יסודי, תיכון, צבא) שלא היה לנו טוב בהם. שוכחים שיכול היה להיות אחרת. שיכולנו לחלות, לסבול, להצטער, לא למצוא אף אחד או אף אחת, לאבד חברים, לגלות, לרעוב, לחפש עבודה במשך שנים. אנחנו שוכחים שהסבל הוא רגעי כשם שהאושר הוא רגעי. אנחנו מקללים את הכאב בלי הרף, אבל כשהאושר בא, מי בכלל זוכר.

ליהודה עמיחי יש שיר כזה, 'דיוק הכאב וטשטוש האושר', הוא מספר איך אנשים מסוגלים לתאר את הכאב שלהם בפרטי פרטים (שמעתם פעם זקנים בקופות חולים?), בדימויים שמעולם לא ידעו שיש בתוכם, לזקק את הצער עד לנימים הדקים ביותר שלו, אבל אחרי טיול מוצלח להגיד רק 'היה טוב', 'אחלה', 'נפלא', ולא יותר. כי כאלה אנחנו; הכאב רודף אותנו, אז אנחנו מכירים אותו לפרטי פרטיו. האושר מטביע אותנו בתוכו, אז לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים לזהות שהוא שם.

ה.
וזה גם מה שמספרת לנו הפרשה. אדם מחכה כל חייו להגיע אל הארץ המובטחת ומגיע. אל תשכח, היא אומרת לו. אף פעם אל תשכח. תביא את הפירות הראשונים שיש לך אל בית המקדש, ותגיש אותם אל הכוהן, ותספר, מההתחלה, את כל הסיפור. תספר לו איך העם שלך ירד למצרים, איך היה רע במצרים, איך נדדתם במדבר, איך עליתם לארץ, איך גידלנו פירות, והנה הפירות, ועכשיו, עכשיו אני שמח.

איך הגעת לגיל עשרים וחשבת שתהיי נשואה, ואת לא. וגם לא בגיל עשרים ואחד. ולא בשתיים. ואיך לא הצלחת באוניברסיטה למרות שהיית הכי חכמה בתיכון, ולא מצאת עבודה. איך יצאת לדייטים בלתי נגמרים, איך הלכת מראיון עבודה אחד למישנהו, בלי תקווה, בלי ידיעה מה הולך לקרות ואיך, ואיך בסוף בסוף זה קרה. תזכרי כל הזמן שזוגיות או עבודה או חיים טובים אינם ברירת המחדל, שיכול היה להיות אחרת.

לכו, שמחו בעצמכם, בבני הזוג שלכם, בחברים, במשפחה, בעבודה, באופי הנהדר שלכם, בבריאות, בחיים, בקיץ שמסתיים ובשנה החדשה שמגיעה תכף.

אל תתנו לעצמכם לשכוח.

—————
[עדיין יש מקומות אחרונים בסדנת הכתיבה היוצרת שלי, וגם לשאר הסדנאות ההרשמה פתוחה. הנה, כאן: https://www.yehudagizbar.com/registration]

יש רק אחד | לפרשת ואתחנן

א.
לפעמים אדם עומד ביום חמישי בערב ואין לו כח לבשל לשבת. הוא אומר את זה לרוני ורוני אומרת כן, גם לי אין כח לבשל לשבת, והם עומדים בלב הסלון ההפוך ונזהרים שלא לדרוך על אבני לגו או לעשות איזו תנועה חשודה שתפיל את כל מגדל הקאפלה ורוני מוציאה את הפלאפון ומתקשרת לאמא שלה, ואמא שלה אומרת כן, בטח. היא אומרת עוד מילים, כמו 'כן, בטח' וכמו 'התגעגענו', וכמו 'נו נו, הגיע הזמן' (בכל זאת, היא קצת פולניה, אמא של רוני), והם עומדים ככה, ביום חמישי בערב שהוא גם באמצע החופש הגדול, ולרגע אדם חווה, באמת באמת, את טעמו של השחרור.

אין להם המון זמן ליהנות מזה, כי הילדים קמים על הבוקר והבוקר הוא כבר מחר, אבל הם מוותרים על לסדר את הסלון ועל לשטוף את הכלים ורק את הבגדים הם מקפלים כי בכל זאת, כבר כמעט אי אפשר לישון במיטה שלהם מרוב שכולה מלאה בגדים שמחכים לגיהוץ או לקיפול, ואחרי זה הם מסתגרים בחדר וחוגגים בדרכם שלהם את החופש, וכבר למחרת בבוקר הם אורזים את שני הילדים שלהם במשפחתית ונוסעים איתם לסבא וסבתא. בדרך הילדים מקיאים זה על זה, מושכים בשיערות, אוכלים בננה, שרים בקולי קולות את מאה שירים ראשונים, ושוב, ושוב, ושוב, וכשהם מגיעים סוף סוף אל ההורים אדם מניח את הילדים בסלון, אצל החמות, ומתיישב על הספה ושותה קצת מיץ אשכוליות (חמיו, כפרה עליו, מחזיק באופן קבוע שני בקבוקים בדלת המקרר), ואומר לעצמו – וואי, איזה כיף להיות אצל ההורים.

איזה מדהים זה.

ב.
מה שבאמת מדהים הוא לא להיות אצל ההורים. זה מילא, מה שמדהים זה החיים. אדם חושב על עצמו, הורה צעיר, שני ילדים סך הכל, והוא מסיים כל שבוע על הקרשים. לקום, להאכיל, להחליף טיטולים, לשמוע בלופים את זה ששקשוקה מתחרז עם מטבוחה, לראות את הגדולה מרביצה לקטן, ואחר כך מחבקת אותו (אבל חזק מדי), ואחר כך לראות שהקטן קשקש על כל המחברות הכנה לגן חובה של הגדולה, ושוב לקום בבוקר, ולחפש זמן לזוגיות ולחפש זמן לתחביבים ולרוץ, לרוץ, לרוץ, ועוד ועוד ועוד.

מה שבאמת מדהים זה שלהורים תמיד יש כח. טוב, לא לכל ההורים, ולא תמיד, אבל ככלל – יש להם כח. הם מסוגלים לקום בפעם החמישים, הם מסוגלים לארח, להביא אוכל, לתמוך. זה לא אומר שהם לא מקטרים, וזה לא אומר שהם לא מקטרים בצדק, וזה לא אומר שהם לא יכולים לבהות בפלאפון בזמן שהגדולה מראה להם ציורים מהגן וזה לא אומר שהם תמיד מאופסים או נחמדים או מחבקים או מחייכים או מצחצחים שיניים לפני שהם נופלים על המיטה גמורים מעייפות, זה אומר שתמיד יש להם כח. כלומר שאם הילד שלו צריך אותו, הוא שם. זה החלק המדהים באמת.

ג.
זה מדהים ולא מדהים. מדהים כי איך יכול להיות שיהיה לאדם כח להחזיק את הילדים שלו כלכלית כל הזמן, איך יכול להיות שהוא עובד כמו חמור וישן כמו כלב ומתעורר שלש פעמים בלילה כדי להרגיע את הקטן שמפחד מהחושך או מהאור או מהמפלצות שמתחת למיטה או מהשכן ממול (זה הגיוני, גם אדם מפחד מהשכן ממול), איך יכול להיות שאחרי כל זה יש לו כח להמשיך. מדהים, לא? הוא סוחב יום אחר יום, שנה אחר שנה, עשור אחרי עשור, אם הוא היה רווק הוא כבר מזמן מזמן היה מפסיק, אבל הוא לא מפסיק.

ולא מדהים, כי, כאילו, בואו נהיה כנים לרגע, זה הילדים שלו. כלומר, אם לילדים שלו לא יהיה לו כח, למי יהיה לו כח? סך הכל הוא הביא אותם לעולם, אז יש הגיון בזה שהוא צריך לקחת עליהם אחריות. אפשר להתווכח מה זה אומר, 'אחריות', ואם להאכיל זה מספיק או שצריך גם לחנך, אם לחנך זה מספיק או שצריך גם להשקיע זמן איכות, אם צריך לממן להם את התואר או לטוס איתם להודו או לשכור להם דירה בארלוזורוב פינת אבן גבירול או לארח אותם בשבת עם הילדים שלהם כשאין להם כח לבשל או מה שלא יהיה, אבל כל הויכוחים האלה הם אחרי שכבר הסכמנו שהוא צריך לקחת עליהם אחריות, והצורך הזה מכריח אותו לקום ולהשקיע בהם, כי הם הילדים שלו והוא אבא – או אמא – שלהם.

ד.
מה זה אומר, הילדים שלו? זה אומר שהוא אבא שלהם. האבא היחיד שלהם. אין להם אבא אחר. יכול להיות שיהיו להם מנטורים או מנטוריות בהמשך הדרך, מורים שילמדו אותם, הורים שיאמצו את הקטן כשהוא ילך לעשות ש"ש, אנג'ל שיפרוס את כנפיו על הסטראטאפ של הגדולה, אבל הוא האבא היחיד שלהם. הרבה אנשים טובים יש בעולם, אבל לכל אדם יש רק שני אנשים שצריכים, מן הצדק ומן הדין, לקחת עליו חסות: ההורים שלו. והוא יכול למרוד בהם כאוות נפשו ויכול לצעוק ויכול להתווכח, כי כל מה שהוא יעשה לא ישנה את העובדה הפשוטה שהם ההורים שלו.

כמו אלוהים ובני ישראל.

כלומר, לא בדיוק, כי בכל זאת אפשר לבחור אם להאמין או לא להאמין, ואם להאמין איך להאמין, אבל הפרשה עוצרת את בני ישראל באמצע החיים, שניה לפני הכניסה לארץ, ומשה אומר להם – שומעים? ה' הוא אלוהינו, ה' הוא אחד. והפסוק הזה נחרט מאז על ליבותיהם של כל היהודים בעולם ככה שאפשר בהחלט לא לדעת מה מברכים על הזיקים ואפשר בהחלט לא לדעת מהי המילה הראשונה בגמרא ואפילו אפשר להיות אדם די חרא, סליחה על המילה, אבל פלוס מינוס כל היהודים בעולם מכירים את הפסוק הזה.

ה.
מלא אנשים כבר שברו את הראש ואת העט מה זה בעצם אומר, 'שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד', אבל לעניות דעתי נראה שמשה עומד מול בני ישראל ואומר להם תקשיבו, נכון יש את האלוהים הזה, ה'? אז הוא האלוהים שלנו, הוא ורק הוא.

וזה לא בקטע של 'אל תבגדו בו', ו'אל תעבדו אלוהים אחרים', ו'אל תקטירו קטורת בבמות לכל מיני אלים מקומיים שאתם הולכים לפגוש בכנען'. את כל הדברים האלה משה אומר בפסוקים הבאים, ויש להם משמעות – איך לא – אבל הם לא המוקד. המוקד של הפסוק, באיזשהו מקום, הוא דו כיווני. הוא להגיד לבני ישראל שה' הוא האלוהים שלהם, וזה להגיד לאלוהים שהוא האלוהים של בני ישראל, ורק הוא.

כלומר, שהוא אחראי.

ו.
מה זה אחראי. אחראי זה כמו שבארוחת השבת הקטן עמד עם הצלחת שלו באמצע הסלון והצלחת עם האורז וקציצות הבשר נשמטה על הרצפה. מי ינקה? אמא של רוני היא אישה נחמדה מאוד, באמת, אבל מי שצריך – לא רוצה, צריך – לקום ולנקות, זה אדם, שעומד עם הברוקולי לעוס בפה ומנקה עם סמרטוט את הרצפה. אחראי זה כמו שכשסבתא רוצה לישון, הוא זה שקם ומנסה להרגיע את הקטנים. אחראי זה מי שמעודד אחרי כישלון בטסט, שקונה גלידה אחרי עוד דייט גרוע, שמעביר אלף חמש מאות כדי לכסות את המינוס בבנק. אחראי, כי הוא אבא שלהם.

במילים אחרות, כשאלוהים מודיע לבני ישראל שהוא האלוהים היחיד שלהם, זה מפיל עליו לא פחות ממה שזה מפיל עליהם. ברגע שהוא היחיד, כלומר, שהוא לא אופציה לבחירה – ברגע שאי אפשר לברוח ממנו – גם הוא לא יכול לברוח מבני ישראל. הוא יכול להתכחש אליהם, והם יכולים להתכחש אליו, אבל ההתכחשות ההדדית הזו לא משנה את העובדה הבסיסית שעומדת מתחת ויושבת לו על המצפון: שהוא אחראי, ולא משנה מה.

ז.
בהתאמה, הקשר הזה יכול להכיל הכל. הוא יכול להכיל צעקות וטריקות דלת והסתגרות של בן מתבגר בחדר כדי לשחק כל היום במשחקי מחשב והוא יכול להכיל את הבת המתבגרת ששוברת את הכלים ומחליטה לצבוע שיער לסגול ולעשות בגרות אקסטרנית, והוא יכול להכיל ניתוקי טלפונים וצעקות ושבירות כלים וטיפולים פסיכולוגיים. הוא יכול להכיל הכל, כי אין ברירה. כי לאלוהים לא יהיה עם אחר, וליהודים לא יהיה אלוהים אחרים, וזהו, אתם תקועים זה עם זה, תתמודדו.

משה יודע את זה. ולכן הדבר הבא שהוא אומר לבני ישראל זה 'ואהבת'. לא מספיק שאתם תקועים איתו, תאהבו אותו גם. תאהבו אותו בכל הכח. וגם על זה שברו אנשים את הראש, כי איך אפשר לצוות ולהכריח אדם לאהוב? וזה ברור, כל כך ברור, שאי אפשר להכריח אף אחד לאהוב, אבל באותה נשימה אפשר להגיד להורים וילדים שבאים לייעוץ – תקשיבו, אתם גם ככה תקועים זה עם זה, לא חבל? מה עדיף, שתשנאו? שתריבו? לא עדיף שתאהבו זה את זה כמו בני אדם?

ח.
(ביני לבינכם, וסליחה מאדם שאני מניח אותו שניה הצידה בסוגריים, זה פוסט מאוד 'דתי' במובן השמרני של המילה. הסיבה הראשונה שזה פוסט מאוד דתי במובן השמרני היא שאלוהים בסיפור הזה הוא אבא, לא אמא, והסיבה השניה לכך שהוא כל כך דתי, היא שהוא מניח כאיזו הנחת מוצא שכמו שלכל אדם יש הורים, כך לכל אדם יש אלוהים. והרי שתי הנחות היסוד שגויות: לצערינו, לא לכל אדם יש הורים, ולא כולם מתפקדים כראוי, ולא לכל אדם יש אלוהים. הנחת היסוד היחידה שאפשר להגיד היא ההפך של כל זה: לכל אלוהים יש מאמין. זה קצת להפוך את הסיפור על הראש, כן? להגיד – אני לא צריך את אלוהים, אבל אני רוצה. ואלוהים אולי לא רוצה אותי, או לפחות לא כמו שאני כרגע, אבל אין לו ברירה, הוא צריך.

את התשובה לשאלה 'מי האב ומי הבן, במקרים האלה', תעשו לבד).

ט.
לא לבשל לשבת זה נחמד, אבל לשבת אצל ההורים יש מחירים אחרים. למשל, אין סלון שאפשר לשחק בו בצהריים (הסבתא רוצה לישון). למשל, לא בכל החדרים יש מזגן, והילדים מתגנבים לישון איתם בלילה. עוד למשל: הגדולה רוצה כוס מיץ, אבל אצל סבא וסבתא יש רק מיץ אשכוליות. הקטנה לא אוהבת מיץ אשכוליות. ואחרון – הילדים צרחו כל אחר הצהריים והסעודה השלישית, רבו על רובוט מתפרק. או אולי רובוט לא מתפרק? קשה לדעת במצב הזה. סבא שלהם עיווה את הפנים מדי פעם, והיה בהחלט לא נעים.

אבל נו, לכל שבת יש מוצאי שבת, ואחרי השבת שלנו אדם נוסע עם רוני והקטן והגדולה, ארבעתם באוטו, חזרה הביתה. כולם עייפים מאוד: הייתה שבת קיץ, וכל מה שהם רוצים זה לישון. הם נרדמים באוטו, ואדם ורוני מעבירים את הילדים מהרכב למיטה. הם פורשים עליהם את השמיכה ומאחלים לילה טוב וחלומות נעימים, שינה מתוקה, כל שאר הדברים שמאחלים לילדים כשהם הולכים לישון, ושניה לפני שהם סוגרים את הדלת, הקטן ממלמל 'אבא, אני אוהב אותך'.

מה, לא שווה?

דירה שכורה במדבר | לפרשת מסעי

א.
לפעמים, לרוב בסוף יולי, אדם מתיישב על הספה החומה שבמרפסת ואומר לעצמו טוב, הגיע הזמן לעבור דירה. לרוב הוא לא יודע בדיוק למה הוא רוצה לעבור דירה אז הוא ממציא כל מיני תירוצים, כמו 'אין לי מרפסת' (למרות שיש) וכמו 'אני מחפש דירה עם חלל משותף', וכמו 'הגיע הזמן לשנות אוירה'. והאמת היא שהוא לא ישן טוב כבר הרבה זמן. לא מצליח להירדם. מתעורר באמצע הלילה ובוהה בתקרה. האמת היא שהוא מרגיש חנוק לאחרונה, אדם. השנה מתקרבת אל סופה ושנים, כמו בני אדם, מתחילות מסודר ולאט לאט מאבדות את זה. אז הוא מגיע לסוף שנה והחום מעיק לו על החזה והוא אומר טוב, אולי נטוס להודו, אולי נמצא אהבה, אולי נעבור דירה ונשנה קצת אוירה.

ב.
סך הכל הוא עדיין רווק אז זה לא כזה סיפור גדול, לעבור דירה. לפחות לא מבחינה טכנית. כאילו, מה כבר צריך? כמה בירות, שני חברים שעושים לפעמים מתח ומקבילים בגן סאקר, אבטיח לפתוח אחרי שהכל מסתיים, שני ראצ'טים ורכב עם גג. לא סיפור גדול. הוא קורא למומו ויואב שהם חברים שלו והם אורזים את כל מה שיש לו בחדר, כלומר את הגיטרה, המיטה, השולחן וכמה בגדים (את הארון הוא משאיר למי שמחליף אותו, כי אי אפשר להזיז את הארון הזה מבלי שהוא יתפרק), ואחרי כמה בירות ושלשה סיבובים הוא כבר ממוקם בדירה החדשה ויושב עם השותפים החדשים לאבטיח של אחרי צהריים. ואחר כך חברים באים לראות את הדירה החדשה. ואחר כך הם רואים סרט במקרן של מאיר, ואוכלים פופקורן ומריצים צחוקים על הסיפור.

ובלילה, כשכולם הולכים, הוא עורם את הכלים בכיור, נכנס למיטה החדשה שלו ולא מצליח להירדם.

ג.
ולפעמים גם עם הדת קורים דברים כאלה, כמו שאדם מחליט שהוא צריך לשנות אוירה והוא הולך להתפלל בימים נוראים בבית כנסת אחר, או שהוא הולך לבקר חברים בשבת והולך לתפילת ערב שבת בבית כנסת שהוא לא מכיר. וחז"ל אמרו שכל בתי הכנסת האשכנזים דומים זה לזה, אבל בתי הכנסת הספרדים שונים זה מזה במידה שווה. או שזה היה להפך, הספרדים זהים והאשכנזים שונים? זה לא כל כך משנה. מה שמשנה הוא שהוא מתפלל במקום שהוא לא מכיר, וחוסר ההיכרות הזו מערער אותו לגמרי. זו אותה תפילה, ולפעמים אותו נוסח, ורק העובדה שאין סביבו פרצופים מוכרים ושהוא לא יושב במקום הקבוע שלו, רק זה מערער לגמרי את התפילה.

שזה קצת מפגר, כאילו, אנחנו בני אדם בוגרים, מה זה משנה איפה מתפללים, כל עוד מתפללים.

אבל הנה, משנה.

342178

ד.
בני ישראל הולכים במדבר במשך ארבעים שנה וכלום לא קורה. כלומר מלא דברים קורים, אבל כלום לא קורה. אנשים נולדים ולומדים לרכב על אופניים ומתאהבים וחורטים על הספסל 'י + מ = ' וכל מיני דברים כאלה, ואנשים אחרים מזקינים וכותבים אוטוביוגרפיות ומתים ואנשים מצטערים עליהם, המון המון דברים כאלה קורים, אבל שום דבר לא קורה. הם הולכים ממקום אחד למקום אחר, ושוב למקום אחר, ושוב למקום שלישי או רביעי או שלושים, ועדיין שום דבר לא קורה. פשוט הליכה במעגלים.

הם מחליפים דירות כמו שרווקים מחליפים דירות.

סליחה על ההכללה, באמת. מתנצל. גם זוגות צעירים מחליפים דירות. גם אנשים מבוגרים. אבל כשרווקים מחליפים דירות הם מתנהגים בצורה מסוימת לדירה שלהם. גם דירת הרווקים הכי מושקעת בעולם תכיל איזה ספה מתפרקת, טלוויזיה שנמסרה מסבתא, הריהוט יהיה קצת לא מתאים, החדרים יהיו כמעט. משהו בזמניות של המצב הזה, 'רווקות', לא מאפשר להוציא שלשת אלפים שקלים על שולחן, או לצבוע את הקירות בצבע המדויק, ואפילו לא להתיישב שם עד הסוף. זה מין התנסות כזו, איך חיים בבית משלך, איך מנהלים תקציב, איך הולכים בעולם לבד, אבל זה לא עד הסוף, המצב הזה. וגם אם הם קוראים לדירה שלהם 'בית', ותולים שלט יפה על הדלת, זה עדיין לא בית. לא באמת.

ה.
פעם מישהו אמר לי שבית זה המקום שבו אתה מרגיש בנוח לפתוח את המקרר ולקחת משהו לאכול בלי לשאול אף אחד.

ומישהו אחר אמר לי שבית זה המקום אליו אנחנו הולכים כשחולים. ואם אתה חוזר להורים כשאתה חולה, ככה הוא אמר, הבית שלך זה עדיין ההורים.

ומישהו שלישי אמר שבית הוא המקום שבו אתה מרגיש בנוח לשבת בלי שום מטרה.

ורביעי אמר שבית הוא המקום שבו אתה מרשה לעצמך להסתובב בבוקסר.

וחמישי, שבית הוא המקום שבו אתה לא שואל את עצמך 'איפה אני' כשאתה קם בבוקר.

והאמת היא שכל ההגדרות האלה נכונות אבל אף אחד מהן לא נכונה עד הסוף. יש אנשים שמסתובבים בבוקסר ברחוב, ואנשים שמרגישים בבית בכל מקום, ואנשים שחולים ונשארים בדירת הרווקות שלהם ואנשים שחייבים תמיד שתהיה להם מטרה ואפילו פעם אחת בא חבר אלי הביתה ופתח את המקרר לבדו והוציא את השוקולד ששמרתי שם לשעת סגריר ופשוט עמד ונגס בו מול עיני. והמסקנה מכל אלה היא שבית הוא לא מקום. בית הוא תחושה.

ו.
פעם אחת ראיתי בדה מרקר כתבה על אנשים שחיים את החיים הטובים. ומה הם החיים הטובים? לחיות כל פעם במקום אחר, לעבור מארץ לארץ בכל חודש – חודשיים. לא להשתקע בשום מקום, רק לשבת עם הלפטופ יום בשבוע ולעבוד, ואחר כך להמשיך לנדוד. והכתבה הייתה מאוד מפרגנת (גם אני מאוד מפרגן!), אבל כשקראתי את זה נחמץ לי הלב, ככה, באפס קצהו, כי חשבתי לעצמי –

אלוהים אדירים, ככה חשבתי לעצמי. כל כך הרבה מקומות, ואפילו לא בית אחד. בלי הורים קרובים, בלי משפחה נורמלית לחזור אליה בכל ערב. כל יום לחזור לבד לחדר במלון או בהוסטל או בגסט-האוס, כל חודש לעבור, להתיידד ולנתק ידידויות, לעבור את כל החיים האלה בהבזקים קצרים ברחבי העולם, הופעות אורח קצרות על במותיהם של אנשים אחרים, ותו לא.

איזה עצוב זה.

ז.
אני חושב שזה הלימוד הכי גדול שנדודי בני ישראל מלמדים אותנו. מה שמדויק הוא שבית הוא תחושה, אבל הוא תחושה שקשורה למקום ספציפי, ממשי, גיאוגרפי, קונקרטי. שאפשר להצביע עליו בגוגל מפות ולהגיד 'הנה, זה הבית'.

וכשבני ישראל הולכים כל כך הרבה במדבר הם כבר לא מתקשרים למקומות. הם בונים בית ומפרקים אותו וממשיכים ובונים ומפרקים אותו וממשיכים, ומשהו בחוסר הבטחון הזה, וחוסר השקט, והידיעה שבכל רגע יכולות חצוצרות להתקע מעל המחנה ולזמן את כולם לתזוזה – משהו בחוסר הידיעה הזה גורם להם לא להשקיע הרבה בכל מקום, כמו רווקות, כי אולי כל רגע תופיע אהבת חלומותיהם ותשנה את התכניות שלהם לחלוטין.

ונכון שאפשר. ונכון שאפשר להשקיע בעצמך בזמן הזה ולהשקיע בדירת הרווקים כך שתיראה כמו בית, וזה נעים יותר וכיף יותר ושווה את ההשקעה, ללא ספק. ובכל זאת רוב ככל דירות הרווקים שהייתי לא היו מושקעות כך. כי משהו בראש כל הזמן אומר 'זה רק לשנה. זה רק לשנתיים', ולא נשקיע עכשיו שבוע בשיפוצים קטנים בשביל שנה. לא נקנה סט קורל. לא נשקיע בלהחליף את האסלה השבורה. כי תכף זה נגמר.

ח.
אין דבר מתסכל מ'לא להצליח להירדם'.

כלומר יש, אבל לא על זה אנחנו מדברים. להירדם זה מין דבר שכזה שככל שמנסים יותר, ככה הוא מצליח פחות. קצת כמו פנדלים בכדורגל. אדם מתהפך מימין לשמאל, משמאל לימין, נכנס לפייסבוק לראות אם הוא היחיד שער. הוא היחיד שער. המוח שלו סופר שניות בקול. הוא מנסה שלא לספור את השניות, ומגלה שהוא סופר אותן בכוח. הזמן לא זז. הוא נכנס לאיזה לופ של מחשבות: למה אני לא מצליח להירדם, ומה יש פה על התקרה, ותכל'ס זו המיטה שלי וזו אותה מיטה אז מה כבר השתנה, ולמה בכלל אני בחדר הזה, זה לא החדר שלי. למה אני לא מצליח להירדם למה אני לא מצליח להירדם. וככה שעה, שעה וחצי, שעתיים, עד שהעייפות מכריעה אותו והוא נרדם וישן שינה טרופה, מלאה בחלומות מוזרים שהוא לא ממש יודע לפרש, ובבוקר הוא קם ולוקח לו כמה שניות להבין איפה הוא בדיוק ומה קורה פה.

הוא החליף דירה, והוא עדיין לא ישן טוב.

כי זה עדיין לא זה.

ט.
אולי כל הסיפור הגדול הזה של הנדודים זה רק כדי לבנות את הצורך ואת הגעגוע, רק בשביל שבני ישראל יבינו שארץ היא לא מין מקום שאתה רק מתגורר בו, איזו דירה שכורה באמצע פלורנטין, ואם היינו רוצים היינו יכולים להיות בכל מקום אחר. אלא להפך: להבין שסתם מקום זה לא מספיק. שבית הוא לא רק תחושה, אלא גם מקום אמיתי, ספציפי. זה לא רק 'המקום שבו אני מרגיש בבית', אלא הבית בעצמו. תחושת ה'סוף סוף הגענו'. הידיעה שהסיפור הזה נגמר, ומעתה אין יותר צורך להמשיך וללכת.

כבר כתבתי על זה בעבר: העובדה שהגענו לבית לא אומרת שכל הסיפורים נגמרו. ואנשים שמתחתנים מגלים שהחיים ממשיכים ועדיין צריך להגיש דו"חות בעבודה. החיים מתקיימים גם בתקופת הרווקות, והם לא מפסיקים כשאנחנו מתחתנים. אבל לפחות סיפור אחד, הסיפור של בני ישראל שיוצאים מהבית של ההורים ומחפשים לעצמם בית משלהם, הסיפור הזה נגמר, וגם ספר במדבר נגמר, ולבינתיים זה לגמרי מספיק.


בתמונה: מישהו שעשה את המסלול ההפוך.

מה אתה חושב כל כך הרבה | לפרשת פנחס

א.
לפעמים אדם הולך ברחוב עם כלבו הקטן שלומיק, שלומיק עושה דברים שכלבים עושים ואדם עושה דברים שבני אדם עושים, כלומר מסתכל בינתיים בפלאפון הקטן שלו, קורא בפייסבוק ובוואסטאפ ומקליט הודעות מתנשפות לקבוצת של החבר'ה מהכדורסל, והם עושים את הסיבוב הקבוע סביב הבלוק שבו הם גרים וכשהוא חוזר הביתה הוא רואה את דור, השכן מלמעלה, מניח ספה ענקית בכניסה לבניין. הספה חוסמת את המעבר לתיבות הדואר והוא מצטודד קצת כדי להכנס וכשהוא נכנס הוא רואה את דור מוריד איזה שרפרף. תגיד אחי, הוא אומר לו, מה הסיפור של הספה הזאת?

אה, אומר דור, זה, אנחנו שמים כאן בכניסה כדי לשבת קצת בקיץ. אתה יודע, חם בטירוף.

הוא יודע שחם בטירוף. מאוד קשה לחיות במדינה הזאת ולא לדעת שחם בטירוף. אפילו במדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ערך 'ישראל', כתוב 'מדינה קטנה שעפה על עצמה מדי. חם בטירוף. אחלה חומוס'. איך כל זה קשור לספה שחוסמת לו את הכניסה לבניין?

נו, כי אויר, אומר דור באיטיות כאילו אדם מטומטם. קצת בריזה, מה יש. בדירה שלנו אין כלום, המזגן הלך והבעלבית לא מוכן לעשות כלום. 'נ – ח – נ – ק – נ – ו', צועק דור ונחנק מצחוק. אדם לא מבין מה הסיפור, אבל הוא מושך בכתפיו ועולה עם שלומיק לדירה.

ב.
בלילה הוא קולט שדור והחבר'ה שלו יושבים על הספה שם כל הלילה, מעשנים, מנגנים שירים עם איזה חליל מוזר וגיטרה מזייפת. הוא מבקש מהם להנמיך קצת, למה מחר מועד ב' בליניארית, אבל דור מסטול והחברה המוזרה שלו מושכת בכתפיה ואומרת לו 'מה יש, אחי, תזרום קצת. הנה, קח, תעשן משהו, זה ירגיע אותך'. אבל אדם לא רוצה להירגע. הוא רוצה ללמוד. והחליל המוזר הזה מוציא אותו מדעתו.

והוא מתעצבן.

הוא אומר לעצמו מה אתה מתעצבן, באמת. כאילו, באמת חם, גם לו עצמו חם. באמת הם אחלה חבר'ה, חמודים, עזרו לו פעם לסחוב את המקרר לדירה שלו. והם מחייכים אליו ומחליקים לו כיפים במדרגות ומציעים לו לעשן או לשתות איתם מדי פעם. מה אתה מתעצבן. והחיים קצרים מדי, הוא אומר לעצמו. החיים קצרים קצרים קצרים. בשביל מה להתעצבן. זה מעלה את הלחץ דם, כולסטרול, לא יודע, דברים. תנשום עמוק, הוא אומר לעצמו. תנשום. תשאף, תנשוף. תשאף, תנשוף.

כלום לא עוזר. הוא מרגיש את הכעס מטפס לו בעורקים, מקשיח לו שרירים, חושק לו את השיניים. הוא בא לפתוח את החלון ולצעוק עליהם שכבר שתיים עשרה בלילה, ועוד שניה הוא מזמין משטרה, ובכלל מה זה הבורדל הזה שהם פתחו לו מתחת לחלון. אבל השעה רק שש בערב והוא מכיר את עצמו, אז הוא יודע שהוא לא הולך לעשות עם זה כלום. אז הוא שם אזניות גדולות ואוטמות רעש והוא שם מוזיקה ומנסה להתרכז.

אבל הוא לא מסוגל.

ג.
הוא מתקשר לעדי ואומר לה שומעת, דידוש (כמה הוא קורא לה), תקשיבי איזה חרא, ומספר לה את כל הסיפור. ועדי מקשיבה עד הסוף ואז אומרת נו, אז מה הסיפור, לך תצעק עליהם. אבל מה אני אגיד להם, אומר אדם, ועדי אומרת תגיד להם שיש צחוקים ויש חלאס. ואדם אומר אבל הם יחשבו שאני סחי. ועדי אומרת אבל אתה באמת סחי. אבל אני לא רוצה שהם ידעו את זה, אומר אדם, ועדי נאנחת בחצי-יאוש ואומרת לו אתה יודע מה הבעיה שלך, אדם? אתה חושב יותר מדי.

ברגע הראשון הוא חושב שתכל'ס היה יותר מתאים אם היא הייתה אומרת 'אתה יודע מה הבעיה של הדור שלנו? שהוא לא חושב בכלל', וזה היה נכון כי דור השכן לא חושב בכלל, וזה אפילו מצחיק, מין בדיחת סבאל'ה כזו. משעשעת במידה.

ואחר כך הוא אומר לעצמו וואלה, נכון. אני באמת חושב יותר מדי. נניח עדי, כבר חצי שנה אני מתלבט אם להתחיל איתה או לא, ובהתחלה פגשתי בה בספריה ואז הוספתי אותה בפייסבוק ואז שאלתי אותה מה היא חושבת על ההופעה של גאנז אנד רוזס ואחר כך הלכנו ביחד לטייל בסיניץ, ומרוב שחשבתי נוספו לי בכל פעם עוד אלמנטים למשוואה, והנה אני עכשיו, אחרי חצי שנה, והיא כל כך בפריינדזון עד שאין סיכוי שאני מתחיל איתה ואז נפרד ממנה ואז נשאר בלי חברה.

את כל זה הוא אומר לעצמו, בשקט. ובינתיים עדי צוחקת ברקע. אתה פשוט חושב יותר מדי, היא אומרת. תזרום, מה הסיפור? תן מקום לרגשות שלך. מעצבנים אותך? תתעצבן! לך תזרוק עליהם כיסא! תשפוך עליהם מים חמים! תצעק! אתה מתאהב במישהי? תגיד לה!

את המשפט האחרון היא לא אומרת. ותכל'ס חבל שהיא לא אומרת, כי מי יודע מה היה קורה אילו.

 

yes_man_2008_448_poster

ד.
באיזשהו מקום הסיפור של פנחס זה בדיוק ההפך של הסיפור הזה. היינו רוצים להגיד שזה לא. שהוא היה שקול, מנוסה, שהוא חשב הרבה לפני שהוא הרג שני אנשים בחנית, אבל הוא לא. הפרשה הקודמת מספרת מפורשות איך הוא קם מתוך העדה והגיב לסיטואציה. בלי לחשוב יותר מדי, בלי להתלבט, קם והרג, וזהו. כלומר, והפרשה נגמרת. ובאה פרשה חדשה. ובפרשה החדשה אלוהים מפרגן לפנחס ונותן לו את בריתי שלום, שזה נשמע כמו צל"ש אלוף או משהו, ואנחנו מבינים שפנחס הרג שני אנשים אבל אלוהים חושב שהוא עשה את המעשה הנכון.

זה פשוט סיפור מופרך.
באמת.
מהמון כיוונים.
וחז"ל והפרשנים הרגישו את זה וניסו כל הזמן להסביר: איך משה לא עשה כלום. איך פנחס מרשה לעצמו להרוג. איך זה מותר, לעזאזל. למה אלוהים מפרגן. ואף אחד לא מצליח לענות לזה תשובה 'טובה', כי התשובה הטובה באמת היא התשובה שאי אפשר לענות אף פעם. לא רק שאסור לענות אותה, אלא כזו שאי אפשר לענות אותה.

ה.
כי הנה נניח כשדור אומר לאדם 'תזרום', הוא מתייחס לזרימה כאילו היא מין בחירה מתמטית שבנאדם עושה. כאילו יש איזו תִּרגולת שבאמצעותה אנחנו יכולים לבחור איך לחיות את חיינו. למשל: מישהו עצבן אותך? תנשום עמוק. תכדרר את הכעס. תבלע אותו. תחייך. תגיד 'אז מה אחי וזה', תשב על הספה, תעצום עיניים, תעזוב את הכל. והנה, רק תתרגל את זה אלף פעמים וכבר אתה זורם, אחי.

והאמת היא שאי אפשר.

כלומר אפשר להשתנות. בטח שאפשר להשתנות. אבל אי אפשר לשנות, אתה מבין? אדם יכול לשנות רק את עצמו. בשביל שמישהו אחר ישתנה הוא צריך שהבעירה הפנימית שלו תשתנה ותתחיל להניע משהו אחר. לא מספיק להמליץ לו 'תזרום', כאילו זה מרשם רופא. הוא צריך לרצות לזרום. לא 'להיראות כאילו אני זורם', לא 'שיחשבו שאני לא סחי'. לזרום באמת. להניח להכל. הוא צריך להבין שזה אומר, באמת באמת, לעזוב את מה שיש לך עכשיו בידיים. למשל, אם יש לך מבחן בליניארית מחרתיים, אז לא להתכונן למבחן. זה לא סתם המלצה לשינוי מצב רוח. יש לזה מחירים. צריך לרצות את זה, צריך להיות מוכן לשלם את המחיר.

או נניח שאנשים יושבים ואומרים לעצמם 'אה, אם פנחס היה קנאי, ואלוהים פרגן לו, זה אומר שקנאות זה טוב', אבל האמת היא שקנאות זה לא טוב ולא רע. זה פשוט זה. זו התנועה האימפולסיבית, בלי לחשוב כל כך הרבה. בלי להתלבט. בלי לפתוח את מדריך התרגולות ולבדוק מה עושים במקרה שמישהו שוכב עם בחורה ארמית באמצע המחנה מול אוהל המשכן. אי אפשר ללמד את זה. אי אפשר לצטט את זה בתור הוראה לעתיד. זה לא כלל. זה לא חוק. זה לא יכול להיות מנוסח.

אם ניסחת, נכשלת. אם אתה לומד משהו מהסיפור, נכשלת. אם אתה חושב שזה מה שאתה צריך לעשות, נכשלת שוב, כי חשבת. ביצעת את פעולת החשיבה.

ו.
כשאלוהים נותן לפנחס את ברית השלום, אנחנו מבינים שזה משהו שלא היה לפנחס עד עכשיו. כאילו כולם קיבלו 'ברית שלום' ורק פנחס לא. ובחשיבה אינטואיטיבית זה מרגיש קצת פְּרס, כאילו תכל'ס פנחס עשה מעשה חשוב ועכשיו הוא מקבל אות הצטיינות. אבל לי זה נשמע שזה כאילו אלוהים הסתכל מלמעלה ואמר תשמע, התגובה המיידית שלך עשתה משהו טוב, בתכל'ס, אבל אי אפשר לנהל חברה בתגובות מהבטן.

הנה, קח את ברית השלום, תירגע קצת. תנשום.

כי תכל'ס, לפעמים אנחנו חושבים על השלום בתור איזה אירוע. נניח, אנשים מסוימים חושבים על השלום בתור חתימה על הסכם. מצלמות, נשיקות על הלחי, שמחה באויר. או אנשים אחרים חושבים על השלום בתור אנחת המנצחים שאחרי המלחמה. אבל האמת הפשוטה היא שמי שחי בשלום לא יודע שהוא חי בשלום. זה לא אירוע, מבחינתו, זה פשוט המים שבתוכם הוא חי. הוא קם בבוקר והולך לשוק, ואין אף מג"בניקית בכניסה לשוק, וזה לא משהו מיוחד כי היא פשוט לא שם. והשלום הוא סתם, מין שגרה שכזו, אפורה קצת, יומיומית מאוד, שאין בה פעולות הירואיות ואין בה קנאות ואין בה כעס ובעיקר אין בה אימפולסיביות.

ואת השלום הזה אלוהים נותן לפנחס.

ז.
אנשים שמכירים את הפרשה יכולים להגיד לי 'אבל הנה, אלוהים נותן לפנחס להיות כהן. מה, זו לא מתנה? זה לא צל"ש?'

אבל לא, זה לא. זה הפניה מסודרת של הכח הבלתי נשלט. זה האחד במקום השני. זה 'אם כל כך אכפת לך ממני, תלמד מה לעשות עם הכח שלך'.

והיה נחמד לספר שאדם שפך את הזבל על דור וחבריו, ובמקביל התחיל עם עדי בטלפון, אבל זה לא מה שקרה. מה שקרה הוא שאדם לא צעק, כי הוא לא אדם שצועק. והוא לא התחיל במקום עם עדי, כי הוא חושב יותר מדי. והוא לא התחיל לזרום, ולא התאהב בחליל ההוא, או בגיטרה, או בספה המרוטה. שום דבר מזה לא קרה. הוא התעצבן, והתעצבן עוד, והתעצבן עוד יותר, ואז חשב מה לעשות.

ומה שקרה זה שאדם הלך לעדי והם עשו למידה משותפת, ואכלו יותר מדי שוקולד ואז יותר מדי פופקורן ואז סלט גדול עם כל מיני אגוזים, ואז הם ריכלו קצת על כל מיני חברים מהאוניברסיטה ואז ראו ביחד את הפרק החדש מבוג'אק הורסמן (שזו סדרה של היפסטרים שגם אני לא יודע עליה כלום חוץ מזה), ואז ישבו באמת ולמדו קצת ברצינות ואז הרבה ברצינות, ואת המבחן בליניארית אדם עבר בצלחה ואפילו היה בעשירון העליון של הממוצע בקורס. ועדי לא התחילה איתו בכלל אבל כנראה לא היה לזה המון עתיד מלכתחילה והיא נשארה סתם בתור חברה טובה.

אבל בכל הקיץ הזה, בכל פעם שאדם יצא עם שלומיק לטיול, שלומיק עצר ליד הספה והרים את הרגל האחורית ועשה עליה דברים שכלבים עושים.

ובפעם הראשונה אדם העיר לו ואפילו משך ברצועה, אבל בפעם השניה הוא חשב על זה קצת, ואז זרם.

 


(בתמונה: אדם זורם)


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 498 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.