עגל. מסכה | לפרשת כי תשא

א.
לפעמים אדם מתחתן עם בחירת ליבו באולמי גזע. למה אולמי גזע ולא אולמי שורש, אתם שואלים, למה גזע ולא גן, למה גזע ולא צמרת, מי יודע לב קופירייטרים בשעה שהם בוחרים שמות לאולמות אירועים, בכל אופן אולמי גזע, סלמון או כבד בבורקס למנה ראשונה, פרגית או כתף בקר למנה שנייה, פטריות כמובן, אגרול נוטף שמן לצמחוניות, בר מתוקים, בר ממורמרים, ריקוד הורה שיפודים – הורה כרוב והורה עגל, עגבניה עלי כידון – ובכלל, שמחה גדולה הלילה, הופה, תמונה אחרונה עם המשפחה ויאללה, לקפל.

ואחרי שהוא מתחתן, ואולי כמה חודשים אחרי שהוא מתחתן, הוא רואה שהאישה שהוא התחתן איתה, שבוודאי אהבה המבורגרים באופן חד משמעי ולא נתון בספק כלל, ולהפך, בכל פעם אמרה בקול 'איך אני אוהבת המבורגרים', אותה אשה ממש פתאום ככה מעקמת את האף בכל יום חמישי בערב כשהם תשושים מעייפות ורובצים על הספה עם רגליים על השרפרף ואומרים טוב, אולי נזמין אוכל, והוא אומר המבורגר והיא, כאמור, מעקמת מעדנות את האף.

ואם להגזים, כי למה לא להגזים בכל זאת זה סיפור, אחרי שנתיים ימים שבהם היא עובדת סוציאלית היא קמה בוקר אחד ואומרת מהיום אני כותבת תוכן, והוא אומר מה כותבת תוכן, איך כותבת תוכן, אבל כך היא אומרת ומתחילה להתעניין בעסקים ובכספים ובשאר מיני פורענויות, ופתאום הוא מגלה שהאשה שהוא נשוי לה, אותה אשה ממש, היא בעצם אשה אחרת לחלוטין מזו שהוא התחתן איתה. והוא עומד לו מבולבל בסופרמרקט בחמישי אחר הצהריים ולא יודע מה לקנות לשבת, אבל הבלבול הזה הוא רק תסמין גדול יותר, שבו הוא כבר לא בטוח מה עמדתו הנפשית בכל הסיפור הזה של הנישואין.

ב.
ואם להיות כנים גם הוא עצמו לא בדיוק אותו האדם, כך אומרת אשתו, שקוראים לה נועה עם וא"ו, לחברות שלה שעה שהן יושבות לקפה בימי ראשון בבוקר, לפני שהטירוף מתחיל. היא כמובן לא מודעת לתנועות שהיא עצמה עוברת, אבל אומרת להם שמעו שאדם שלי הוא כבר לא בדיוק מה שהיה. ומה פירוש מה שהיה, פעם, איך לומר, לא היה לו את הדבר הזה בבטן שרוטט כשהוא רץ. לא שהוא רץ, כמובן, ואולי דבר תלוי בדבר, בכל אופן, לא בדיוק מה שהיה.

והן כולן אומרות אל תגידי לו כלום, גברים מה זה רגישים כלפי המראה שלהם, וזה נכון כידוע, והיא לא אומרת להם כלום אבל לעצמה היא אומרת, וכמובן גם להן, אני לא יודעת, אולי אני כבר פחות נמשכת אליו. והן כולן מהנהנות ואומרות מה לעשות, מה לעשות, ואחת מגדילה לומר חכי שהוא גם יתקרח וכן על זו הדרך, והן מטכסות עצה מה לעשות, אבל אולי אין מה לעשות, כך דרכו של עולם וכך דרכה של משיכה, שהיא לפעמים עזה ולפעמים פחות.

והיא מתגעגעת, וגם הוא מתגעגע. למה שניהם מתגעגעים, תשאלו, הם מתגעגעים לאותו אדם שהם התחתנו איתו, שהיה רזה וחמוד ונבוך קצת וחובב המבורגרים ועובדת סוציאלית שמתעסקת רק ברוח ולא בכסף או בעסקים, ובעצם, ככה אם ננסה ליצוק את הדברים בתוך תבנית, הם לא מתגעגעים למשהו אמיתי – הם מתגעגעים לאיזה דימוי מוצק שהיה להם כלפי האדם שמולם, אבל הרי אנשים הם דבר דינמי, וכך גם מערכות יחסים.

ג.
ואולי אלה דברי כפירה לכתוב כאן אבל כשמשה מתמהמה לרדת מן ההר עם ישראל קם ובונה לו עגל מסכה ורוקד סביבו 'אמת מה נהדר', ותמיד קוראים את הסיפור כאיזה מצחיקים בני ישראל, מה אתם עובדים עבודה זרה רגע אחרי מעמד הר סיני, אבל צריך להבין שזה סיפור אחר לחלוטין; זה לא סיפור של בריחה. להפך, זה סיפור של התקבעות. כי גם אלוהים הוא דבר דינמי, ומערכת יחסים עם אלוהים, גם היא דבר דינמי, ולכן בעצם אסור לעשות לאלוהים פסל וכל תמונה.

לא כי אנשים חושבים שזה לעבוד פסל. לא, זה שטויות. אנשים לא עובדים פסלים. אנשים משתמשים בפסלים, כי פסלים זה ייצוג. ופסלים זה דבר נוח, אתם מבינים? דימוי של אלוהים שאפשר להתייחס אליו כמו שצריך. אבל פסל מדויק לרגע אחד, הרגע של הפיסול, ורגע אחרי הפיסול הוא כבר לא מדויק, כי אנשים משתנים ודברים משתנים. הכל משתנה. הזמן משתנה.

ואלוהים של היהדות, שהוא אלוהים שמתגלה בזמן, אומר להפך, אי אפשר ככה. אי אפשר להתקבע. וזו גם הסיבה, כמדומני, שמשה שובר את הלוחות הראשונים ואחר כך כותב לוחות בעצמו, כדי שהלוחות הראשונים לא יהיו מקובעים, ושנבין שהתורה כפי שירדה מהר סיני, היא בעצם תורה שבני האדם כותבים אותה במו ידם.

ד.
וגם זה דבר שצריך לדעת על מערכות יחסים, שמי שנתלה בעבר שוקע, אבל מי שבונה קומה נוספת על גבי העבר, מערכת היחסים שלו עמוקה יותר ומשמעותית יותר. וזה נכון גם לאנשים שמנסים להיות מי שהם היו פעם, וגם לאנשים שמחפשים כל הזמן את בת או בן הזוג כפי שהם היו פעם. אבל שינוי אין פירושו פרידה. דברים קשיחים נשברים בשינויים, אבל הרי אנחנו בני אדם, ובני אדם הם דבר דינמי.

גם נועה ואדם, נניח – הלא עליהם אנחנו מדברים בעצם, ולא על שום פרשה אקטואלית של שמרנות או ליברליות או משהו שכזה, רחמנא ליצלן – מצאו את עצמם אוהבים מחדש את הגלגול הנוכחי שלהם. וזה כמובן לא קורה תמיד, לא, ושמעתי שיש מקרים שמערכות יחסים מתפרקות ואפילו אנשים שיוצאים בשאלה, כך שמעתי, אבל מי שגמיש להקשיב לשינויים שבו ולשינויים שבמערכת היחסים שלו, יכול להעמיק אותה ולאהוב גם הלאה, בכל השינויים שמתרגשים עלינו בחיים האלה, המשתנים תדיר.

להחזיר מנה | לפרשת וישלח

יש שני סוגי אנשים בעולם, אני רוצה להגיד לכם. קל לראות אותם כשהם הולכים למסעדה (זוכרים שהייתה אופציה כזו פעם?) ומקבלים מנה לא טובה. הסנדוויץ' עייף, הסלט מעפן, הפסטה ראתה ימים טובים יותר וההמבורגר שרוף כולו. ואז בדיוק העולם נחלק לשני חלקים שווים, פייט או פלייט. אם יבוא עשיו אל המחנה האחד והיה המחנה האחר לפליטה. חלק אחד אומר לעצמו שילמתי על זה, ומיד דופק על השולחן ואומר למלצר תגיד לי, אתם מסעדה או בית לשאריות. מה זו המנה הזו. קח אותה ותביא לי אחרת. וחלק שני אומר לעצמו המסעדה עושה לי טובה שהיא בכלל נותנת לי לשבת, ואם אלוהים רצה שאני אקבל כאב בטן אז אין מה לעשות, ושותקים ומשאירים טיפ כי לא נעים.

והחלק השני הזה, שהמסעדה עושה לו טובה, הוא ממש טוב בבריחה. ממש טוב בבריחה. בהדחקה. בהתעלמות. בשכחה. הוא מדחיק חברים מתים, חברים חיים, עובש בקירות, כאבי לב, התעלמויות, מדחיק ניירת, מדחיק ביורוקרטיה, מדחיק קניות שצריך לעשות, בדיקות, מדף שצריך לתלות בחדר של הילד, מדף שלא צריך לתלות ואולי צריך לעשות איתו משהו, מדחיק תקוות שוא, תקוות אמיתיות, כלים בכיור, אבק על השטיח, כביסה שצריך לקפל, מדחיק 45 מיילים (נכון לספירה האחרונה), הכל נדחק אחורה מהתודעה, הוא יודע שצריך להתמודד עם זה יום אחד, אבל למי יש כח.

וגם יעקב קצת ככה, אפשר לומר. כל הזמן בורח מעימותים. אין לו כח למלחמות, הלא, צריך להבין. כל חייו יעקב עושה כל מה שהוא יכול כדי לא להיקלע לעימות חזיתי. מה לא עשה: הכין מרק עדשים כדי לקחת את הבכורה, החזיק בעקב אחיו כדי לצאת, התחפש לאח שלו כדי לקבל ברכה, התחתן עם שתי אחיות, הרביע כבשים כדי לקבל משכורת, הכל רק כדי לא להתעמת חזיתית. וכשהוא מתעמת חזיתית זה תמיד מעמדה של להיות או לחדול. זה לצעוק על רחל ולכעוס על לבן כשהוא עם הגב לקיר ואין לו ברירה. אפילו המאבק שלו מול לבן מגיע רק אחרי שהוא בורח בלילה בלי לספר לאף אחד. הוא מאוהב ברחל שרק רוצה ממנו ילד, ושונא את לאה שאוהבת אותו כל כך. איזה חיים אלה, בחיי.

ומה קורה שם, במעבר יבוק הזה, אם לא יעקב שנמצא עם הגב לקיר, אחרי שניסה את כל דרכי ההתחנפות שלו. רש"י אומר שהוא מתכונן למלחמה אבל במחילה מרש"י, יעקב לא מתכונן שם לשום מלחמה. הוא מתחנף ושולח מתנה ומתפלל אבל אין שם שום מלחמה. הוא מפחד, וצר לו, והוא נמצא בשוחות בקו החזית ואומר לעצמו אין ברירה, אין ברירה, מה לעשות, מה לעשות. והוא חוזר בגלל פכים קטנים כי הוא לחוץ כל כך, ואז, איכשהו, פתאום הוא מוצא את עצמו מתעמת מול מלאך.

ומה זה המלאך הזה אם לא אלוהים (או הוא עצמו) שמבין שאי אפשר לברוח יותר ואומר די, מספיק, אי אפשר לברוח כל הזמן, צריך להתעמת ולהתמודד וצריך לבוא פעם אחת מוכן ולסמן וי על המשימות ולבכות כשצריך ולכעוס כשצריך ולחיות מול החיים האלה בהתמודדות ישירה, לא בבריחה ולא בעקיבה, ובאמת לילה שלם הוא נאבק בתוכו עד שבא עליו סוף סוף השחר והוא יכול להגיד לעצמו שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל, וללכת לפגוש את עשיו לא מעמדת נחיתות ולא מעמדת כניעה אלא סתם שני אחים שנפגשים אחרי שלא ראו אחד את השני הרבה זמן, ולא שזה פתרון לנצח כי הרי עוד רגע סיפור שכם וחמור ודינה מחכה כמו בוץ טובעני מעבר לפינה, ולא שיעקב הפך פתאום לישראל לנצח, אבל לפחות יש לו את היכולת לכעוס על מסעדות שמוכרות לו מנה לא טובה או מקולקלת או יבשה ולא להגיד 'טוב אלה החיים מה אני אעשה', וגם זה משהו.

איזונים | לפרשת כי תבוא

א.
התעצבנתי בשבוע שעבר על מישהו. ממש התעצבנתי, אני מתכוון. עמדתי וצעקתי והטחתי דברים. הוא היה מעצבן, כן? אבל אני לא אדם עצבני במיוחד, ובכל זאת התעצבנתי. לזכותי יאמר שהיה חם. וכשחם, כל דבר מעצבן. היה גם סוף אוגוסט. את כל החודשים האחרונים העברנו בבית, שני אנשים שמנסים להתפרנס וילדה שלומדת למשוך דברים מהמגירות. לפעמים אני פוקע.

אנחנו הולכים על חבל דק. צריך להגיד את זה. כל אחד ואחד מאיתנו הולך על חבל דק כל הזמן. כמו מיתר שצריך להיות מתוח אבל לא מדי. פחות מדי מתוח ואתה מוצא את עצמך רפוי, מרקיב מול הטלוויזיה שבסלון, רואה מתווכי נדל"ן בהמפטונס שבלונג איילנד עושים מסיבות בריכה. יותר מדי מתוח ואתה מוצא את עצמך עם כאב ראש שלא נגמר. הכל תוקף אותך: ההורים בקבוצה של הגן, המשפחה שמתקשרת לשאול מה שלומך. אנחנו כל הזמן על חבל דק, מנופפים בידיים, מנסים לחצות את החיים האלה.

ב.
כל החיים האלה הם איזונים. הרמב"ם מתאר בהלכות תשובה איך אדם צריך לראות את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. מאוזן בדיוק בתפר שבין הזכות ובין החובה, כשכל מעשה מטיל אותו, ואת העולם כולו, לאחד הצדדים. זה דימוי די מדהים, כשחושבים עליו. כל העולם כולו ניצב על חודו של עיפרון, וכל תנודה קלה מטילה אותו לאחד הצדדים. תחשבו כמה מאמץ נדרש כדי להחזיק את העולם הזה כך שימשיך להיות מאוזן. חציו כאן, חציו שם.

הרב קוק מתאר את זה אחרת. הדור הזה, הוא אומר, כולו זכאי וכולו חייב. חושך ואור משמשים בו בעירבוביא. זה דימוי מוזר קצת, כי מי שלקח קצת חושך וקצת אור וערבב אותם ביחד גילה שמקבלים דמדומים כאלה, בין ערביים או לפני עלות השחר. משהו שאי אפשר לראות מה הוא בדיוק. אבל זה לא מה שהרב קוק אומר, הוא אומר שאדם כולו זכאי וגם כולו חייב. האיזון הזה הוא לא מקריות, כך שמעשה אחד יטיל אותנו לצד כלשהו של המאזניים. זה מה שאנחנו, הוא אומר. בלאגן שלם בנפש. גם חושך, גם אור.

ג.
בסוף של פרשת השבוע, פרשת כי תבא, משה מתאר איך אחרי חציית הירדן יעמוד חצי מעם ישראל על הר גריזים וחצי על הר עיבל. חצי על הר הברכה, חצי על הר הקללה. אבל באמת אני חושב שזה היה ככה רק בשביל הפאתוס. שבאמת באמת, אנחנו גם ברכה וגם קללה. כל הזמן. ארורים וברוכים גם יחד. זה לא שאין צדיקים בעולם, ולא שאין רשעים, אבל רובנו לא שם ולא שם. אנחנו לפעמים מתעצבנים ואחר כך מאשימים את עצמנו. חוטאים ואז מצטערים. שוגים ומבקשים סליחה.

אני מתכוון לומר שבקשת הסליחה היא לא ניסיון לתקן באג במערכת. היא הפיצ'ר. כמו שהרב קוק מתאר ב'אורות התשובה', התשובה היא חלק מהותי מהמערכת. זה לא שברירת המחדל שלנו היא שאנחנו טובים, וכל חטא מסיט אותנו מהטוב הזה. גם לא להפך. הויכוח המטופש ההוא, אם האדם טוב או רע מיסודו? הוא רק כי בני אדם חובבים דיכוטומיות. אבל באמת האדם גם טוב וגם רע מיסודו. כך, שניהם ביחד.

ולהיות אנושי שכזה, שחוטא ומיד אחר כך מצטער, שצועק ומיד מבקש סליחה, זה מי שאנחנו. ככה אנחנו מתקדמים בעולם, מנסים לשמור על איזון ולא לטבוע באחד מן הצדדים. זו הברכה שלנו, זו הקללה שלנו; שניהם גם יחד.

__

עד ראש השנה יש מבצע פתיחת שנה על הסדנה המקוונת שלי. פרטים כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online )

עד מתי אתם פוסחים | לפרשת פנחס

א.
לפני זמן. שלש שנים אולי. ישבתי עצבני מחוץ למוסך שניסה לשכנע אותי שמישהו החליף לי את כל תושבת המנוע (הוא שיקר) כשקיבלתי שיחת טלפון. מישהו שאני לא מכיר ביקש להיפגש איתי. עכשיו. קראו לו יובל? אולי יועד? אני לא זוכר ולא מצאתי את המספר בפלאפון. בכל אופן כשאדם רוצה להיפגש איתי אני בדרך כלל אומר בסדר, אז קבענו. ישבנו בשוק מחנה יהודה. שתינו קפה טעים ואכלנו קרואסון חמאה טעים יותר ושאלתי אותו מי הוא ומה הוא. בייני"ש. מישיבות הקו (!). יוצא עם מישהי כבר כמה חודשים. מחבב אותה. נמשך אליה. לא מצליח להחליט אם להתחתן איתה.

מיד נחרדתי. אני לא יועץ, אמרתי לו. אני גם לא יועץ זוגי. לא פסיכולוג. אין לי הכשרה בכלום. אני כותב סיפורים ומלמד אנשים ועסקים לכתוב, זה מה שאני עושה. אני לא מבין בנפשות. והוא אמר לא, לא, אתה חייב להבין. הייתי אצל יועץ זוגי והוא לא הבין אותי, הייתי אצל פסיכולוג והוא לא הבין, ההורים שלי לא מבינים והרב שלי לא מבין אבל קראתי את אחד הסיפורים שלך ואני יודע שאתה מבין. אני לא פונה אליך בתור יועץ ולא מתחייב לקחת מה שתגיד, אבל אני צריך שתסביר לי את עצמי. תחשוב שאני דמות בסיפור שלך. למה אני לא מצליח להחליט?

יא אללה.

ב.
זה היה מוזר וקצת מפחיד, אבל בסוף, אחרי אלף הסתייגויות ובקשות שיבין שאני סתם, אדם שכותב סיפורים, ניסיתי. אם היית דמות אצלי בסיפור, חשבתי בקול, לא היית מצליח להחליט בגלל שאתה בישיבה, ובישיבה אין לך מה לעשות אלא לחשוב. אתה קם בבוקר וחושב, הולך לארוחת בוקר וחושב. מתפלל וחושב. לומד בסדר בוקר וחושב. אין לך דדליין ויש לך המון זמן לחשוב, אז כשיש לך התלבטות אמיתית להחליט בה, אין לך ברירה, אתה פשוט חושב עליה כל הזמן, ומבין את ההשלכות ואת ההשלכות של ההשלכות ואת כל השבילים שמתפתלים מההחלטה הזו שלך, וזה מפחיד אותך, אז אתה בורח מההחלטה. אתה מעדיף שלא להחליט על פני להחליט.

וזה בסדר. העולם מפחיד. הנה נניח עכשיו אנחנו במצב שמי יודע מה יהיה, ולחלקנו, בלי להזכיר שמות, יש יותר מדי זמן פנוי, ואי אפשר שלא לחשוב מה יקרה כשהכלכלה תקרוס ולא תהיה עבודה ומאיפה נשלם משכנתא. פחד אלוהים. אבל זה בסדר, מותר לפחד. אשרי אדם מפחד תמיד. זה לא נעים, אבל זה בסדר. רוב הזמן.

ג.
אני לא אדם אימפולסיבי. לא שאין לי רגעים כאלה, שבהם אני מתמלא עצבנות וצועק על מישהו, אבל לרוב, לרוב, הרגעים העצבניים שלי הם הרגעים שבהם אני מול הכיור. שוטף כלים. ברגעים האלה, מול הכיור, אני מעביר בראש שוב ושוב את הויכוח האידיוטי עם המוסך, ומתרגז. אני קצת כמו סיר שמבעבע על אש קטנה, וכשאני מסיים לשטוף כלים אני, בדרך כלל, נרגע.

וכשעושים לי משהו מעצבן ביום יום אני בדרך כלל לא עושה כלום. אני אוגר אותו בתוכי ולא מגיב. גם כי אני משתדל להיות אדם שקול והגיוני, וגם כי זה קצת לא אני, התנועה המהירה הזו. ניצול ההזדמנויות. הקפיצה על העגלות הנוסעות. הויכוחים המתלהטים. אני פשוט לא אדם כזה. בשיחות בארוחות שבת אני מעדיף לשבת בצד ולהקשיב, כי אין לי את התשוקה הזו של לתפוס צד ולנקוט בו.

ולכן, אני חושב, כל כך קשה לי להבין את פנחס, מהפרשה, שקם ועושה מעשה.

ד.
כבר כתבתי דיי על פנחס ועל ההחלטה הזו. על האימפולסיביות שבה. על איך קנאות היא משהו שאי אפשר ללמוד ממנו כלום או לחנך אליו או להצדיק אותו או להימנע ממנו. שכל מי שמנסה ללמוד משהו מפנחס, טועה. ככה, חד וחלק. אבל אני לא רוצה לדבר על פנחס כמו שאני רוצה לדבר על הרגע שאין בו מחשבה. כלומר שהוא לא שואל את עצמו 'מה צריך לעשות עכשיו', אלא עושה, ואחר כך חושב. קודם ההחלטה באה, אחר כך ההתלבטות.

מישהו כתב השבוע באיזו קבוצת וידויים אנונימית בתשובה לשאלה איך להתחתן. והוא כתב שצריך לקפוץ למים ורק אחר כך להתלבט, וכשקראתי את זה חשבתי על הקשר הגורדי, הקשר שהיה מסובך כל כך ומי שהיה מתיר אותו היה זוכה בכל העולם, וכשאלכסנדר מוקדון עבר שם, הוא פשוט חתך אותו בסכין. מפני שאתם יודעים, גם אנחנו מסובכים כל כך לפעמים, כמו חוט שנקשר סביב עצמו אלף פעמים, וגם אנחנו, לו היינו מצליחים לפשט את ההתלבטות היינו זוכים בכל העולם, ומפני שאתם יודעים, לפעמים הדרך היחידה להכריע את הסיבוך הזה היא להבין שגם להתלבטות יש מחיר, וגם לפחד, וגם להשתהות ול'לשבת על הגדר', להכל
יש מחיר. אנחנו לא רואים אותו, כי קל יותר לראות את המחיר של העשייה מאשר של אי העשייה, ועדיין הוא שם. ולפעמים צריך לחתוך את הקשר הגורדי באבחת חרב ומה שיהיה יהיה.

ה.
הבחור ההוא, מהפתיחה? שאמרתי לו שהוא לא חושש להיות עם חברה שלו, אלא חושש מכל הדרכים שהוא לא ילך בהם? סיימנו את השיחה והלכנו איש לדרכו, ובערך חודש אחר כך, שתיים עשרה וחצי בלילה, הפלאפון מצפצף וואטסאפ. מציץ; קיבלתי תמונת אירוסין חמודה כזו, איש בצד אחד ואישה בצד השני וצלחת אירוסין ביניהם, ולמטה כתוב 'תודה רבה! התארסנו'.

הייתי שמח לזקוף את הזוג הזה לזכותי, אבל אני לא מכיר אותם. הוא לא התארס בזכותי. הוא התארס בזכות עצמו, ואני מניח שבינתיים גם התחתן בזכות עצמו, ואני בינתיים למדתי שלפעמים, כשמתלבטים, נכון יותר קודם להחליט ואחר כך להתלבט, ולנקוט עמדה ולהיות אקטיבי וחד משמעי והכל. ואם טוב, מה נחמד. ואם לא טוב, יודעים שלא טוב וגם זו ידיעה חשובה. והייתי רוצה להגיד לכם שזה עובד לי יום יום, אבל בינתייים זה עובד לי רק בעסקים, ובארוחות שבת עם אנשים לא־קרובים אני עדיין יושב בצד ושותק, וכששואלים אותי שאלה עדיין לוקח לי זמן לחשוב עליה ולהחליט מה דעתי בנושא וגם אז להגיד את התשובה עם אלף אלפי הסתייגויות. אבל זה בסדר, אני חושב. ככה זה. אלה החיים.

___
(אה, ורציתי להגיד שנפתחה ההרשמה לסדנאות אלול ומי שרוצה מוזמן או מוזמנת להירשם כאן בקישור: https://forms.gle/jGQGTkbYtQyhrUVdA )

שלא תהיה ברירה | לפרשת בשלח

א.
אבל אתם יודעים למה החיים שלנו הם כאלה? כלומר, בבין לבין הזה? ב"זה לא הכי גרוע שיש אבל זה גם לא מה שבעצם חיפשנו"?

כי יש לנו ברירה.

הנה, תראו. לפעמים אדם רוצה לעבור דירה. הייתם חושבים שזה לא סיפור גדול, לעבור דירה, בסך הכל צריך למצוא את הדירה הנכונה ולעבור אליה. הבעיה מתחילה מזה שאין דירה מושלמת בעולם הזה. בעולם הבא אולי, אם יש שם דירות ולא רק בתים פרטיים, אבל בעולם הזה? פחחח, אין.

רשימה: בזו יש רטיבות, זו קומה שלישית בלי מעלית, ולשלישית יש בעלת בית מכשפה. אז מה עושים, אין מה לעשות, לא עוברים. גם למי יש כח לחפש בכלל? אז מחכים. בינתיים מסתדרים עם הדירה שיש, שהיא אמנם גם היא לא דירה מושלמת אבל נו, אין דירות מושלמות בחיים האלה. אז הם שם, בינתיים.

ואני מדבר על דירות, אבל זה נכון כמובן גם על דברים אחרים.

ב.
ה'בינתיים' הזה הוא עניין סבוך. כל החיים יכולים להיות בינתיים. ג'ון לנון אמר שהחיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן אותם, אבל אפשר גם להגיד שהחיים הם מה שקורה כשאתה לא מתכנן אותם. ובכלל, מה אפשר להגיד על החיים חוץ מזה שהצבע באמבטיה מתקלף כבר שנתיים ובכל פעם אדם בא לצבוע אותו ואז אומר לא, נו, עוד רגע נעבור דירה, מה, נשקיע עכשיו שש מאות שקל בלהוריד, לטייח ולצבוע מחדש?

יש מחירים לבינתיים הזה. איזו מצוקה בנפש שכל הזמן מרחפת בשולי התודעה, מעין תחושה שמשהו לא מסודר עד הסוף. שמשהו לא בסדר. כמו מייל אחד שלא טופל בתיבת המייל, כמו משימה בדף משימות. זה מחרפן, נכון? מחרפן. אבל יש לנו ברירה. אנחנו יכולים להגיד טוב, נו, נטפל בזה אחר כך. בינתיים אפשר להישאר בדירה הזו. וככה אנחנו מעבירים את החיים באיזה זרם כזה, בתנועה בין משימה אחת לאחרת. המשימות אף פעם לא נגמרות, ושום דבר לא קורה.

ג.
מה זה קריעת הים בעצם. לפעמים, כלומר תמיד, אנחנו נותנים לחיים לסחוף אותנו עם ההחלטה הגדולה, אולי הים נבקע לא בגלל שבני ישראל היו צריכים לעבור בים, ולא בגלל שהם רצו לעבור בים, אלא בגלל שכבר לא הייתה להם ברירה. כבר לא היה מוצא אחר. וכשאין מוצא אחר, אפילו הים יכול להיבקע.

הנה, ברגע שבעלת הדירה מודיעה להם שהבן שלה מתחתן והיא צריכה את הדירה ואי אפשר להאריך חוזה, תכף ומיד מוצא אדם דירה אחרת. לא מושלמת, כמובן, וגם לא תכף ומיד, אבל מוצא, והם עוברים, וקצת יותר נוח להם שם.

ומה זה בקיעת הים בעצם, בקיעת הים זה כמו חבר שלי, ישי, שלמד שבע שנים איזה תואר ולא הצליח לסיים, ובא אלי בשבוע שעבר ואמר לי אתה יודע מתי סיימתי את התואר והגשתי את העבודה האחרונה? ושאלתי אותו, מתי, והוא אמר סיימתי את התואר ברגע שהייתי צריך אותו, ברגע שכבר לא הייתה לי ברירה. ואמרתי לו אבל בחייך, כבר שלש שנים אתה מרוויח חצי משכורת בגלל שאין לך תואר. והוא אמר כן, נכון, אבל לא הייתי עם הגב לקיר.

ובשביל לעשות משהו גדול באמת, כלומר בשביל לחצות את הים, אין ברירה; חייבים שלא תהיה לנו ברירה. חייבים להיות עם הגב לקיר.

זו הסיבה שאנשים מתפטרים כדי להגשים את חלום חייהם. שהם מוכרים את הבית ויוצאים למסע. שהם מקימים עסק. שהם שורפים את הגשרים מאחוריהם: כדי שלא יהיה להם לאן לחזור, והם יהיו חייבים להמשיך.

(וחשבתי פעם שזו הסיבה – או לפחות אחת הסיבות הגדולות – שאנשים מתחתנים; כדי שלא תהיה להם ברירה. כי אם אנשים הם סתם, חברים, אז במריבה הגדולה הראשונה כל אחד אומר לשני שלום שלום והולך לדרכו. אבל ברגע שלהתגרש זה סיפור יותר גדול מלהשלים – או, אפילו, שגירושין הם לא אופציה בכלל – ברגע שאנשים נמצאים עם הגב לקיר, הם יעשו אפילו דברים קשים בצורה שלא תיאמן, כמו לשנות הרגלים או לדבר באמת עם בת הזוג.)

ד.
אבל מה החלק הכי מדהים בפרשה הזו? מה הדבר הכי מדהים בקריעת הים?

שאחרי שהוא נקרע, זה נראה לנו טבעי לגמרי. הגיוני ממש. כאילו ככה החיים בעצם. אנחנו שוכחים שלא היה לנו תואר שבע שנים, אנחנו שוכחים רווקות, שוכחים מחלות, מצוקות, שוכחים כאבים. שוכחים הכל בעצם. לא שמים לב שהילדים שלנו הם נס, או שהחיים שלנו הם נס, שהעבודה, שהדירה, שהכל. אנחנו מתרגלים לנס. מקבלים אותו כמובן מאליו.

הנה, בני ישראל חוצים את הים וכבר מתחילים להתלונן: איפה המים שלי, איפה השליו שלי, למה הדברים הם לא כמו שהתרגלתי שהם יהיו. מעין מחשבה שאנחנו מין דבר קבוע והעולם צריך להתאים את עצמו אלינו, במקום להפך.

אתם יודעים למה. יהודה עמיחי כבר כתב את זה נהדר. מרחוק כל דבר נראה כמו נס, אבל מקרוב אפילו נס לא נראה כך. מקרוב נס נראה כמו פליטה של תינוקת על מזרון, כמו הבלאגן בכניסה לבית, כמו הכביסה הלא מקופלת שעל המיטה, כמו כיור מלא בכלים אחרי שבת גשומה. ככה נס נראה. ולפעמים זה נראה כל כך רגיל, כל כך בנאלי, עד שאנחנו פשוט לא יודעים. הכל נראה רגיל.

וכשהכל נראה רגיל, כשאנחנו כבר לא רואים את הנס, אז בא עמלק.

___________________
(בתמונה: קומיקס נהדר על אדם רגיל שמוצא את עצמו יוצא דופן בתוך חבורה של גיבורי על)