פעם, מזמן, כשהייתי בן עשרים וארבע, התנדבתי יחד עם חבר שלי, שלום, בבית אבות אחד. אז הוא היה נראה לי מעבר להרי החושך, וכדי להגיע אליו היינו לוקחים אופניים ורוכבים לאורך בן צבי ועולים את העלייה האינסופית של ברודי ויורדים את כובשי קטמון ושם, איכשהו, מגיעים, והיום אני חושב עליו בתור בית האבות שלפני הגינה וליד המכולת של שבי. ובבית האבות הזה היינו מכינים קפה לדיירים ומשחקים איתם רמיקוב ומדברים איתם קצת, ככה היינו עושים.
ובבית האבות ההוא הייתה זקנה אחת, מרסל קראו לה, שבכל פעם שהיינו שם היא הייתה מביכה אותנו. היא הייתה שואלת בקול 'למה אתה לא יוצא עם רעות' בדיוק כשרעות הייתה עוברת בסביבה, ואת יפעת היא שאלה פעם למה היא לא עושה ספורט, ואת שלום היא שאלה למה הוא לא מסתפר ולי היא הסבירה ארוכות שבן אדם מבוגר לא יכול להסתובב עם חולצות שכאלה (בזה, אגב, היא צדקה). וככה המשיכה, וזה היה מעליב וחינני וחמוד ולא נעים בעת ובעונה אחת, וכשדיברנו על זה בינינו ובין עצמינו במטבחון סיכמנו שהזיקנה, כנראה, קצת שחררה את לשונה.
ופעם אחת לא היה לי עם מי לשחק רמיקוב אז התיישבתי ופטפטנו (היא הייתה אחות בצרפת, עלתה לארץ אחרי מלחמת יום כיפור), ושאלתי אותה מרסל, למה את אומרת לנו את כל הדברים האלה ככה, בלי פילטרים, זה נורא מביך, והיא אמרה, "אם לא אני, מי יגיד לכם את זה?" ככה אמרה, בכנות גמורה. והיא אמרה, 'אתה מבין, אתה רואה אותי רק פעם בשבוע, ואני גם ככה עוד דקה לא אהיה כאן, אמות זאת אומרת, אז אני אומרת לכולם את הדברים החשובים שאף אחד לא אומר'.
ולמה נזכרתי בזה, כי פרשת השבוע והספר כולו עוסקים בנאום האחרון של משה. וכל פעם אני חושב לעצמי, איזה מוזר, כל תחילת ספר שמות אנחנו שומעים שמשה כבד פה וכבד לשון וערל שפתיים ולא יודע לדבר והנה פתאום נאום ארוך כל כך, לא יודע, לפחות חמש שעות של נאום. איזה מוזר.
אבל האמת היא, כך אני חושב, שכבד פה הכוונה היא הססן. לא בטוח בעצמו. כשמשה אומר ו'אנוכי ערל שפתיים' הוא לא אומר שהוא מגמגם. הוא אומר, כפשוטו, אני לא יודע לנאום, או לדבר, אני לא דמות כריזמטית. והוא צדק – הוא באמת לא דמות כריזמטית. הבעיה של משה אף פעם לא הייתה הדיבור, אלא הביטחון העצמי המוביל את הדיבור. ההיסוס, המחשבה הכפולה, החשש. כשהוא עומד מול הכניסה לארץ הוא יודע שהוא כבר לא מסתכל קדימה ומניע את העם, אלא רק מסכם את מה שנעשה עד כה. כשאין צורך להחליט, וכשלא תהיה שם כדי לשאת בתוצאות, החששות הולכים ונעלמים. אולי זו הסיבה שהוא מצליח לדבר כל כך הרבה.
בכל זה נזכרתי, ונזכרתי גם שאחרי השיחה הזו אני שתקתי ולא אמרתי כלום כי זה היה יפה, ומרסל חזרה להעליב את כולנו ולדבר על ההתנהגות הקלוקלת של הדיירים בבית האבות הזה וגרוע מכך, העובדים בבית האבות (היא קראה לזה 'בית האהבות') הזה, ואחרי שלשה חודשים באנו והיא לא הייתה, ובפתח הייתה מודעת אבל, ובכל פעם שאני עובר ליד בית האהבות הזה אני נזכר במרסל, קצת מתחייך לי וקצת צובט לי בלב.
(לפרשת דברים)
הכריכה האחורית 