לשכוח את הלב | לפרשת וארא

א.
לפעמים אדם מוצא את עצמו באמצע שנה ב' בקולנוע. אחרי רוב הסמסטר הראשון, אפשר להגיד. ואם להיות כנים זה לא כזה מפתיע שאדם לומד שנה ב' בקולנוע, כי כאילו, תכל'ס, כל התיכון הוא ראה את כל הסרטים ברשימת המאה של IMDB וגם הסתובב עם הסמארטפון וצילם סרטונים קצרים של ברווזים והעלה לפייסבוק ואפילו, כך אפשר היה לראות, אחד הסרטונים שלו הצליח מאוד ונהיה ויראלי והוא קיבל הצעת עבודה מאיזה עמי אלישומי אחד, איש מדיה שיבוא לצלם אצלו סרטונים אבל אדם אמר לעצמו ללמוד קולנוע זה רק בצורה רצינית, והנה הוא כבר באמצע שנה ב' בקולנוע וזה הכי טבעי והגיוני בעולם.

ורע לו.

ב.
אלוהים כמה שרע לו. אין לו תשוקה לעשות את זה. הוא אומר לעצמו, בכלל לא הבנתי מה זה קולנוע. חשבתי שקולנוע זה לביים סרטים כל היום. מי היה יודע שזה אומר לשכתב תסריטים בפעם המאתיים. והוא אומר לעצמו, אני לא טוב בזה. אני לא רוצה לעשות את זה, אני לא רוצה לעשות את זה. והוא עושה את זה בכל זאת.

כי הוא כבר שם.

כלומר, הוא כבר עשה את התהליך. הוא כבר התחיל. הוא כבר למד שנה. שנה וחצי. מה, הוא יפרוש עכשיו? אי אפשר שהוא יפרוש עכשיו. כלומר אפשר, אבל לא חבל? הרי להתחיל תואר אחר הוא לא יוכל עד לשנה הבאה, ואז כבר יהיה אחרי שנתיים, כלומר חצי דרך. והשנה האחרונה היא ממילא פרוייקט גמר. וכאילו – לא חבל על כל הזמן הזה?

אז הוא ממשיך.

ג.
אבל האמת, האמת היא שזה לא רק הזמן האבוד, וזה לא רק השינוי הדרסטי. זה לא רק שהוא 'שם', זה שהוא זה. כלומר, זה מי שהוא. הוא סטודנט לקולנוע, כל החיים שלו היו קולנוע. הוא לא יכול לתכנן מסלול מחדש עכשיו, כל כך קרוב. להגיע להורים, למשפחה, לאלישבע שהוא יוצא איתה כבר שנה והיא איתו כי הוא היה הבחור הכי מגניב בים של בחורים משעממים בארוחת שבת בגבעת שמואל, להגיד לכולם – היי, מצטער, זה לא זה. זה לא אני.

ד.
ולפעמים גם עם בחורות קורים הדברים האלה. או עם בחורים. כי אלישבע, דרך משל, בכלל לא רוצה לצאת איתו. לא מכתחילה, כלומר, אבל כך יצא ומשם לשם וכולי וכולי, והם כבר שנה ביחד, והוא כבר היה אצלה בבית, והוא אדם נחמד בסך הכל, אז מה, לסגת? מי אמר שבחוץ יש דברים טובים יותר? איזה בחורים כבר מחכים לה בגיל עשרים ושש? לא מחכים. בדיוק.

והלב צועק אליה, תפסיקי, תפסיקי,
והיא מקשיחה אותו, והיא ממשיכה.

ה.
וזה אפילו לא משנה שכל צעד קשה מקודמו. וזה לא משנה שהלימודים הופכים את אדם למעוך, לרצוץ, שהלב שלו הולך תחת משקל השמיים. זה לא משנה שהוא לא מצליח בלימודים. זה לא משנה שהוא לא יודע מה לעשות עם תואר בקולנוע. שאף אחד לא יודע מה לעשות עם תואר בקולנוע. שבכיתת האמן של סטיבן ספילברג, אז בניו יורק, ספילברג הודיע שמי שאין לו תשוקה לקולנוע, שפשוט יקום וילך.

כי זה צעד אחר צעד, אתם מבינים? בכל פעם צעד אחד, קטן. כי השאלה היא לא 'האם אתה מוכן לסבול כל חייך בשביל הסיכוי הקל שהחלום שלך יתגשם'. היא אף פעם לא כל כך ברורה. השאלה גם אינה 'האם את מוכנה לבלות את חייך עם הבחור הזה, שאינך אוהבת'. השאלה היא תמיד קטנה, חמקמקה, נראית כאילו אפשר לסבול אותה:

האם תעשה את הפרוייקט ההוא בקורס של סבידור? עבודה קטנה, שלשה עמודים. לא נורא, נכון? האם תעזור לחברה להפיק סרט סטודנטים קצר? אפשר לסבול את זה. האם תלכי עם הבחור הזה לסרט? זה נחמד, סרטים, וגם הבחור הזה נחמד בסך הכל. ואחרי הסרט, האם תלכו לטייל? תזמיני אותו הביתה? תקני איתו בגדים?

בסוף, הצעד הגדול של החתונה יהיה רק צעד קטן, צעד שאפשר לעשות גם אם לא רוצים, כי מה לא עושים בשביל להתחתן. וגם הצעד הגדול של הלעשות תואר בקולנוע פלוס סרט גמר יהיה, בעצם, צעד קטן, שאפשר לעשות אותו אפילו אם לא רוצים ואז ללכת למלצר. וכך הולכות לנו השנים היפות בחיינו. ואנחנו יודעים שאנחנו לא רוצים לעשות את זה, והלב שלנו יודע שזו טעות, אבל בגלל שזה בצעדים קטנים, מדודים, הגיוניים לכאורה, אנחנו כופים אותו להמשיך. אנחנו משטחים אותו לכדי תואר: 'לסיים תואר ולהיות סטודנט לקולנוע'. 'להיות אישה נשואה'. 'לשרוד סוף סוף בעבודה יותר משנה'. ושוכחים את התנועה החיה שמתחת, שהיא אנחנו.

ו.
ולזה, בדיוק לזה, קורא אלוהים אצלינו בפרשה 'הקשחת הלב'.

מודעות פרסומת

צריך אותך בחוץ | לפרשת שמות

א.

לפעמים בא אדם לאדם אחר ואומר לו היי, והאדם האחר מסתובב על הכיסא המשרדי שלו ואומר אה, דורית, מה קורה? ודורית אומרת לו אדם, אתה יכול לבוא לרגע? והוא לוקח את הקפה הפושר שלו והולך אחריה למשרד, ובמשרד אדם מתיישב על הכיסא של האורחים ודורית מתיישבת על הכיסא של ראש האגף, שזו היא, ואומרת תשמע, אדם, הייתה ישיבת סגל ביום חמישי והחלטנו להוציא אותך לקצונה. 
טא-דם!
ואם להגיד את האדם אז בצדק קידמו אותו בתפקיד, כי הוא היה אחלה עובד, מגדיל ראש, עובד עד השעות הקטנות של הלילה, ובטירונות שהייתה בניצנים הוא הגדיל ראש ועזר לכולם והכריזו עליו בתוך חניך מצטיין, ואחר כך גם בקורס הוא היה חניך מצטיין והרס"ר מינה אותו בתור האחראי על מגורי החיילים (להבדיל ממגורי החיילות, מחוץ לתחום לבנים), ובקיצור הוא עשה את כל מה שמי שרוצה לצאת לקצונה יכול לעשות, אבל רגע, הוא שותק.
ב.

ולפני משהו כמו חצי שנה הוא יצא לפאב של קיבוץ דולש ובפאב היו כמה גרמנים ששיחקו ביליארד וטלוויזיה ששידרה בלופ סדרות מהניינטיב ואת הבחורה הכי יפה שהוא ראה בחיים, וסביב הבחורה היו כמה חבר'ה שצחקו והריצו בדיחות ושתו בירה והבחורה ישבה שם באמצע כמו ישו באמצע הסעודה האחרונה, יפה ומלאכית ושותקת. וסליחה על הדימוי אבל אין דימוי מדויק מזה לבחורה שיושבת לבד בפאב רועש.
ואדם ראה אותה וכמו שאדם יודע לעשות בדרך כלל, הוא זקף את חזהו והעביר יד על התספורת הצבאית הקצוצה וכשהיא קמה ללכת לשירותים או משהו, הוא ניגש אליה ואמר היי, את מוצאת חן בעיני, אפשר להזמין אותך לשתות משהו?

והיא אמרה כן. בגלל הישירות ובגלל האומץ וגם בגלל שלאדם היה בעיניים מין נצנוץ כזה, ישיר וחייכן ומודע לעצמו, ואנשים שיש להם את הנצנוץ הזה בעיניים לא מפספסים זה את זה גם אם הם באמצע קניון מלחה ביום שישי סוער.
וזהו, כבר חצי שנה שהם יוצאים, ונחמד להם, ורווית (כך שמה) היא גם חיילת. תל השומר. נשאר שנה וחצי למנייאק. ואדם אמר יא, גם אני עברתי כבר בערך חצי. ובגלל שהם משתחררים ביחד, הם כבר מתכננים איך יעבדו ביחד במועדפת באילת ויעשו פסיכומטרי ואחר כך יטוסו ביחד לדרום אמריקה. קל שדרום אמריקה. וכשהם מדברים על זה, שניהם צוחקים והקמטים הקטנים בזויות העין שלהם מעמיקים עוד קצת.
ג..

משה רבינו בפרשה עובר את התהליך הכי מוזר בחיים שלו, בסיפור שרווי בתהליכים מוזרים. משה מתחיל את הסיפור בתוך נסיך. מה זה נסיך, נסיכי הליכוד קטנים לעומתו. הוא גודל בבית פרעה, הוא גדל לשלוט, וכשהוא יוצא החוצה הוא לאט לאט הופך להיות גיבור. 
ככה גיבור: קודם כל הוא הורג את המצרי המתעלל. אחר כך הוא מפריד בין העברים הניצים. בורח מפרעה. מגיע למדיין. מציל את בנות מדיין מיד הרועים. אם זה היה סרט אמריקאי, זה היה הרבה הרבה יותר מדי קלישאתי. מה אתם אומרים, מישהו גדל להיות גיבור והוא אכן גיבור? הו סופרמן, איזו דמות מורכבת וייחודית אתה.
ואז, אחרי כל הסיפור הזה, הוא יוצא למדבר בתור רועה צאן ורואה סנה בוער, ושם אלוהים מדבר אליו ואומר לו הנה, קח את ההזדמנות שחיכית לה כל חייך. רצית להיות גיבור? הנה השרביט שלך, הנה הזקן החכם שמלווה אותך, הנה נחש. יאללה, לך תציל את בני ישראל! ומשה, שרוצה להיות גיבור, שמתערב בכל מריבה לא־לו, אמור להגיד 'יאללה'.
אבל הוא אומר לא.
ד.

אני אגיד לכם למה הוא אומר לא.
הוא אומר לא כי הוא נשוי, ויש לו ילד, ואשתו בהיריון שני, ואי אפשר לבוא לאשה בהיריון ולהגיד לה את שומעת, ציפי? אנחנו הולכים לחצות את המדבר ולהציל עם שאת לא מכירה. כלומר אפשר להגיד, אבל עם קצת מחשבה נוספת, אולי עדיף שלא. אולי עדיף לחזור הביתה ולעסות לה את הרגליים. להגיד לה אל תדאגי, אל תדאגי, אנחנו נישאר כאן לנצח.
ואלוהים משכנע, ומאיים, וכועס, ובסוף משה אומר כן, טוב, אתה יודע מה, אני אלך, אבל הוא לא רוצה ללכת. ולאורך כל השנים הארוכות במדבר אפשר ממש לראות איך משה פשוט לא רוצה להיות המנהיג. הוא לא רוצה, והוא מתעצבן והוא כועס וכשדברים נכשלים הוא הולך לאלוהים ואומר לו 'אתה רואה? אמרתי לך', והוא עדיין המנהיג. אין לו ברירה, ואין לו תחליף, וזה אוכל אותו, וזה אוכל את הזוגיות שלו, ועדיין אין לו ברירה.
ו.

ועכשיו קצונה.
אני יכול שלא להחזיר תשובה עכשיו? אדם אומר לדורית, ודורית אומרת בטח, בטח, אבל אתה חייב שהתשובה תהיה חיובית. ואדם אומר מה זאת אומרת, התשובה תהיה חיובית, ודורית אומרת תקשיב, אין לנו מישהו אחר להוציא. אנחנו חייבים להוציא אותך. זה יחסוך לנו חפיפה של חצי שנה. אין לנו את החצי שנה הזו.
אבל אתם לא יכולים להכריח אותי, אומר אדם, ודורית אומרת כן, נכון. אבל אנחנו צריכים אותך. אבל אני אהיה חרא קצין, אומר אדם, ודורית אומרת לא, אתה לא, אני מכירה אותך ואנחנו יודעים לחפות על החולשות שלך. ואדם אומר למה שלא תוציאו את רוני, ודורית אומרת גם רוני יוצאת, אל תדאג, אנחנו צריכים שניים. היא תהיה זו שתעזור לך.
אז הוא אומר כן.
לא מיד. הוא מתייעץ עם רווית שמבטיחה לחכות לו עם הטיסה (משכורת קבע, בכל זאת), והוא שואל את אבא ואת אמא והוא קצת מסתבך בתוך עצמו אבל הוא יודע שאין ברירה, שצריך אותו, אז הוא נושם עמוק, ואומר לדורית כן. ובליבו הוא יודע שה'כן' הזה הוא בעצם 'לא אבל אין לי ברירה', והוא יודע שהוא נכנס כרגע ברגל יחפה אל תוך המלכודת, ויודע שב'כן' הזה טמונה אולי גאולתו של העם ופרס ביטחון ישראל ותרומה אדירה למדינה, אבל גם כל זרעי הפורענות האישיים שלו.
____

(בתמונה – מישהו שעשה את זה ושרד כדי לספר)

משקפיים | לפרשת ויחי

א.

לפעמים אדם רוצה להיות עשיר. ואם להיות כנים לרגע, זה לא כל כך לפעמים; באופן כללי הוא רוצה שיהיה לו הרבה כסף. כסף זה דבר חשוב, הוא חושב. הוא קורא לזה 'לחיות בכבוד'. ככה הוא אומר לסיון: "מה אני כבר מבקש, לחיות בכבוד? זה כל מה שאני רוצה." אבל שניהם יודעים שהוא רוצה להיות עשיר. לא לחשוב על כל הוצאה, לא לחשב טילון במכולת כן או לא, לא להביא ארוחות צהריים בקופסת פלסטיק למשרד, לחמם במיקרו, לאכול בכף חד פעמית שאריות משבת. וביום אחד הוא הולך ברחוב ורואה קורס מפתחי אפליקציות עם נטייה לעיצוב במחיר מסובסד מתחיל מחר, וסיון אומרת יאללה, עוף על זה, כי מה אכפת לה, והוא עף.
ב.  

ומאז כל מה שאדם רוצה לדעת זה אם העסק שלו יצליח. הוא יושב על הכיסא באמצע חודש טבת ומרגיש כאילו ארבעה חודשים והלוואה של חמישים אלף רובצים לו על הלב, וזה מה שהוא אומר לסיון, הוא אומר לה את שומעת, ארבעה חודשים וחמישים אלף שקלים יושבים לי על הלב, וסיון אפילו לא מסיטה את המבט מהספר, רק לוקחת שלוק מהשייק נבטי חיטה שלה ואומרת לו "אדם, אם אתה לא מסוגל לקחת סיכונים אולי לא היית צריך להיכנס לעסק הזה מלכתחילה והיית צריך להישאר שכיר." 
סיון קוראת ספרי מתח בצורה מאוד מוזרה. היא קודם בודקת אם הגיבור ימות בסוף או לא, ורק אז מתחילה לקרוא. בשביל מה לי כל המתח הזה, היא אומרת, בשביל מה כאב הלב? אני באתי לכאן כדי ליהנות.
ואדם אומר לא, לא, אני יודע לקחת סיכונים, הלב שלי צעיר ורענן ובריא אבל תגידי, סיון, מה יהיה? וסיון היא שכירה, מה אכפת לה, והיא אומרת לאדם יהיה טוב, ואדם אומר טוב, טוב, וקם ומסתובב קצת במטבח ואומר לעצמו אבל איך היא יודעת, לעזאזל, איך היא יודעת.
 ג.

היא לא יודעת.
אף אחד לא יודע. זה הכי נורא. הוא הולך לייעוץ עסקי במחיר מסובסד במעו"ף וטל היועץ השיווקי אומר לו תראה, יש לזה פוטנציאל ואתה עובד נכון אבל אף אחד לא יודע, אף אחד. ובקבוצות הפייסבוק שהוא חבר בהן יש אלף אנשים שאומרים לו תקנה ביטקוין, תשקיע בעיצוב, תבנה אתר כמו שצריך לא ככה אלא אחרת, תיצור תיק מניות פסיבי, או אקטיבי, אתה עוד צעיר הלב שלך יכול להחזיק מעמד בסלאלום של השוק, והוא יודע שזה נכון אבל אולי לא? אולי בעצם לא? איך בכלל אפשר לדעת מה יהיה?
וזה מה שהוא אומר לטל. הוא אומר לו טל, אני מרגיש כאילו אני הולך על חבל דק. אני עוד יציב ולא נפלתי אבל מי אמר שאני לא אפול, וכל הסיפור הזה הולך לפח? וטל אומר לו תשמע, אף אחד לא יודע, אבל אני אגיד לך מה. אני עובד עם הרבה אנשים. אתה מתייחס לסיפור הזה הכי ברצינות. כולם מאמינים במוצר שלהם, גם אנשים שמנטרים מוני מים מאמינים במוצר שלהם. אבל אתה היחיד שבאמת יודע שאתה יכול ליפול, ולכן אתה תיפול, וזה בסדר, כי תצליח לקום. ככה טל אומר. ואדם מאמין לו, כי אם אלוהים לא היה רוצה שנאמין ליועצים שיווקיים של מעו"ף הוא לא היה יוצר אותם מלכתחילה.
ד.

ועד כמה שזה אירוני בשביל פרשה שמתחילה במילה 'ויחי', יעקב אבינו מת בפרשה, ולפני שהוא מת הוא אוסף את כל הבנים שלו, וכולם שם במצרים מתאספים סביב מיטתו של יעקב ומוחים דמעה ויעקב אומר להם תשמעו, אני אגיד לכם מה יקרה אתכם באחרית הימים. והוא רוצה, הוא באמת רוצה לספר להם מה יקרה להם באחרית הימים, כי הם הבנים שלו, והוא דואג להם, אבל הוא לא יודע. 
כי אף אחד לא יודע.  
אבל הם כבר במתח, הבנים של יעקב. הם יושבים סביב המיטה ותולים בו עיניים מצפות ובלית ברירה, יעקב מתיישב על המיטה ובמקום לספר להם מה יקרה איתם באחרית הימים הוא רק מספר להם מי הם. הוא אומר – ראובן, אתה הבכור שלי אבל גם שכבת עם אשתי. ויהודה, אתה מנהיג. ונפתלי, אתה מהיר כמו איילה שלוחה, ודן, אתה יש לך שכל ישר, וככה הוא עובר אחד אחד ומתאר אותם, ובסוף הוא שוכב על המיטה, אוסף את רגליו, מתכרבל כמו עובר, ונפטר.
ה. 

כי מה שקרה בחודש טבת – זה מה שאדם לא מספר לאף אחד, אפילו לא לטל, למרות שההיגיון היה אומר שהוא יספר את זה לטל – זה ששני עובדים עזבו את הפיתוח, וסבב הגיוס הניב פחות מהמצופה, וכל התכנון הגדול שלו איך ליצור הכנסה פסיבית ולהכות את השוק, פתאום זה לא נראה כל כך בטוח. והיחידה שהוא מספר לה זו סיון, וסיון אומרת את אותה מנטרה, כלומר 'אתה יכול', ו'אתה תצליח', ואדם אומר לה אבל מליון אנשים נכשלו, וסיון אומרת לו כן, זה נכון. אתה גם תכשל, אבל בסוף בסוף, אתה תצליח. 
ו.

והוא אומר לה, סוף סוף, אבל איך את יודעת?

והיא אומרת לו אני רוצה לספר לך סיפור. לפני שבוע הלכתי לקנות משקפיים. הלכתי לשופיק, פתחתי מגירות, חיפשתי וחיפשתי, בסוף היא אומרת לי שומעת סיון, יש לי פה מאחור זוג משקפיים שאין דברים כאלה. יקרות יקרות אבל סוף. היא נכנסת למאחורה של החנות, מוציאה את המשקפיים, תקשיב – אין דברים כאלה. עגולות ואדומות ומהממות. לקחה את המספר שלי במשקפיים, אמרה תחזרי עוד שלשה ימים. הלכתי, חזרתי אחרי שלשה ימים, שמתי על העיניים – מדהים. רואה בדיוק אותו דבר, ואיזה משקפיים! בקיצור שילמתי, ארזה לי, הלכתי. 
אני הולכת לי ככה ברחוב, ומכל הכיוונים – מחמאות, מבטים, בחורה שאני לא מכירה עצרה אותי ואמרה תשמעי, את לבושה מהמם, בקיצור, אני זוקפת קומה, מסתובבת כמו מלכה ברחוב יפו, כולם מביטים בי כאילו אני בני ישראל שחוצים את הים, מוכרות בקסטרו נחפזות לשרת אותי ומיכל – אתה זוכר את מיכל? מהלימודים? הפוצה? – פוגשת אותי ליד הפלאפל ואומרת תקשיבי, את נראית כמו מלכה. אני! כמו מלכה! בקיצור אני ממשיכה, מבסוטה כולי, נכנסת למשרד, ושולה אומרת לי וואו, מה קרה היום? את זורחת. אני אומרת כן, הכל בזכות המשקפיים, ושולה אומרת – איזה משקפיים? הן לא חדשות.
בקיצור אני רצה לשירותים, מסתכלת – זה המשקפיים הישנות. מנסה לשחזר מה היה, פתאום אני מבינה שהמשקפיים החדשות עדיין באריזה שלהן בתיק שלי, וכל היום הזה הסתובבתי עם המשקפיים הישנות. 

וזהו.
ז.

מה זהו, אומר אדם. 
זהו, היא אומרת. זה אומר שהכל בראש שלך. זה אומר שאם מישהו אומר לך 'את יפה' ואת מסתכלת על עצמך כעל יפה, את באמת תהיי יפה. ואם תחשוב שיהיה טוב, אז באמת יהיה טוב. ואם שאתה בדרך להצלחה, אתה תצליח. ואם מישהו אומר לך 'וואי, אתה חכם', ואתה תחשוב על עצמך בתור חכם, אתה גם תהיה חכם. ואם מישהו יגיד לך 'אתה מצליחן', אתה תהיה מצליחן, אתה מבין? ככה הדברים האלה עובדים. אתה שואל איך אני יודעת שיהיה טוב? אני לא יודעת שום דבר בוודאות. אף אחד לא יודע. אני רק יודעת שאם אומרים לך שיהיה טוב, וגם אם אתה בתוך הבוץ הכי בוצי בעולם, עם עסק באמצע סחרור ועובדים שנוטשים ומחזור גיוס לא משהו – אם תאמין שאתה מוצלח, אתה באמת תצליח.
ח.

והפרשה מתחילה ב'ויחי יעקב בארץ מצרים' ומסתיימת ב'וימות יוסף וישם בארון במצרים', כמו פתיחה וסיום של ספר, כשבסוף בסוף של הספר אנחנו מגלים שהגיבור של הספר מת, והאחים שלו נשארו ביחד איתו במצרים. והם לא רוצים להיות במצרים, אבל הם שם, ואם אתם רוצים לדעת מה קרה איתם אתם חייבים לראות את הפרקים הבאים, כי עכשיו זה שיא המתח והם כלואים בארץ מצרים בלי איזה גיבור על שמגן עליהם ומה יהיה, איך הם יצאו מהבוץ שבתוכו הם הסתבכו, ובשביל זה תחכו שבוע לפרק הבא כדי לשמור אתכם קצת במתח. אבל בינתיים אפשר לגלות שבסוף יהיה טוב וכולם היו מי שהם היו אמורים להיות, כי ככה יעקב אמר. 
ט.

ואיך הסטארטאפ של אדם הצליח – לא סיפר, ובסוף הצליח.

(קרדיט איור: Olimpia Zagnoli)

כי נבהלו מפניו | לפרשת ויגש

א.
לפעמים אדם רוצה לצאת עם תמר אבל תמר בדיוק תפוסה. ואם להיות כנים אז כל הזמן היא בדיוק תפוסה, קודם יצאה עם מיתר ואחר כך יצאה עם שוהם ואחר כך עם יואב ההוא שהיה בשייטת ועכשיו הוא לומד מדעי המחשב בגבעת רם, וכשאדם יושב ככה על הספה המרופטת בשתיים בלילה והוא קצת שיכור, הוא אומר לנדב (השותף שלו) איזה סיכוי יש לי מול מישהו שהיה בשייטת ועכשיו הוא לומד משהו שיש בו כסף ותהילה? ונדב אומר לו תמיד יש לך סיכוי, ואדם יודע שזה נכון אבל לפעמים הסיכוי נראה כל כך רחוק.

אז הוא חולם. מותר לחלום, לא? הוא חולם איך הוא פוגש את תמר בספריה בז'ראר בכר ואומר לה היי תמר, מה העניינים, מה את קוראת? והנה הם מתאהבים. זו קצת בעיה כי הוא מעולם לא היה בספריה, אבל היא נראית לו לוקיישן מושלם להתאהב בו ככה, בשקט. הוא חולם איך הוא מזמין את תמר לארוחת שבת והם נשארים אחרי הארוחה לפטפט ובסוף מתאהבים. הוא חולם איך היא בוחרת בו להיות החבר שלה, כך על פני יואב השייט המתכנת. את כל זה הוא חולם על הספה בשתיים בלילה, ואחר כך הוא גם נרדם.

ב.
והנה כך, לפעמים, חלומות מתגשמים, וביום אחד נדב חוזר מגבעת רם ואומר שמע, ראיתי היום את יואב והוא היה שבור. ואדם אומר לו מה פירוש, שבור, ונדב אומר – בדקתי, הוא ותמר נפרדו. מה זה אומר, אומר אדם, ונדב אומר אתה לא אידיוט, תעשה את החשבון לבד, ופותח בירה.

ואף על פי שאדם לא טוב בחשבון, הוא יודע היטב שזה הרגע שלו. לא הרגע באמת, כלומר, אלא הכנה, ועוד הכנה, ועוד הכנה. הוא מתחיל לגשש בעדינות סביב תמר לשאול מה שלומה, ואחר כך פוגש בה (במקרה! ממש במקרה!) בשוק בשישי, והם מפטפטים, והוא שולח לה הודעה אחר כך כדי לשאול איך בדיוק מכינים אורז בר, ואחר כך מציע לה לראות איתו את הפרק החדש בסדרה ההיא ששניהם רואים כבר שנים (הוא השלים את כל העונות בבינג' של יומיים וחצי) וכך לאט לאט בתוך שבוע הם הופכים להיות ידידים, כלומר, עם אופציה לזוגיות.

ואדם מחכה.

ג.
אלוהים יודע למה הוא מחכה. אולי המילה המדוייקת היא לא 'מחכה', אלא 'מתכנן'; אי אפשר, כמובן, לצאת עם תמר ישר אחרי שהיא נפרדה ממישהו. הלב עדיין פצוע, אז יש סיכוי שתהפוך לריבאונד; מין פלסטר על הלב שתולשים אותו אחר כך כי אי אפשר להסתובב איתו ככה כל החיים. והוא יודע שכל הסיפור פה הוא סיפור עדין, שבו משמרים קשר בעדינות אבל בלי להפוך לחבר טוב מדי, ומשאירים את האופציה לזוגיות על השולחן, ובעיקר בעיקר – מחכים, ומחכים עוד קצת, ועוד קצת, בונים את הרגע המושלם, ובערך רגע אחד לפני שהרגע המושלם מגיע, הו, בדיוק אז מתקשרת תמר ואומרת —

שומע, היא אומרת לו, אפשר לקפוץ אליך? אני צריכה לדבר.

ד.
הסיפור של יוסף הוא סיפור נורא עצוב.

באמת. כלומר, לא באיך שהוא נראה מבחוץ, כי מבחוץ הסיפור של יוסף נראה קצת כמו סיפור הצלחה קלאסי, דונלד טראמפ גרסת התנ"ך. הילד הקטן, המובס, שנזרק אל הבור ומשם להיות עבד ומשם לכלא ואז נשכח על ידי האנשים היחידים שהכיר ופתאום עלה לגדולה וההצליח והראה לכולם ואפילו נקם קצת באלה שזרקו אותו לבור. לזו תקרא הצלחה.

זה מבחוץ. אבל בפנים, בפנים, יש פה סיפור על ילד שרוצה להיות חלק מהמשפחה שלו והוא לא יודע איך. הוא מספר חלומות, הוא מתנשא, הוא מראה לאחים שלו 'הנה, זה מי שאני, שווה להיות חברים שלי' אבל האחים שלו רואים 'אני מתנשא עליכם', הוא נזרק מהמשפחה ומסתובב בארץ מצריים לבדו, ומתכנן. וכשסוף סוף הוא עולה לגדולה, והאחים שלו מתקרבים אליו, הוא בונה לאט לאט את המתח: מרחיק ומקרב ומרחיק ומקרב, מחביא גביעים ומחזיר כסף ושומר את שמעון בכלא ואחר כך את בנימין והנה סוף כל סוף, רגע לפני שמגיע הרגע הנכון, בא אליו יהודה ואומר, תשמע, אדוני, אנחנו צריכים לדבר.

ה.
וכך מגיעה לה תמר ומתיישבת במרפסת של שבורי הלב ומדליקה סיגריה למרות שבדרך כלל היא לא מעשנת ויושבת מול אדם ואומרת לו אדם, כך היא אומרת, אני נורא נורא לבד.

ואדם מריח את ההזדמנות, אבל את הידיים הוא מחכך רק בראש, ואת תמר הוא שואל – למה את לבד?

ותמר אומרת כי ככה וככה, ההורים שלי כועסים עלי כי הברזתי מהמסיבה המשפחתית בחנוכה, אבל הייתי חייבת להבריז כדי ללכת למסיבת החנוכה של החוג, כדי שתשאר לי איזו מסגרת חברתית, אבל בחוג הן לא כזה חברות שלי בסך הכל ותכל'ס זה סתם חברים ללימודים שיעלמו אחר כך, וכן הלאה וכן הלאה, ואדם יושב ומקשיב שם ורואה איך הלב נפתח ככה, בסדק ואז יותר, ובסוף תמר אומרת – יא, איזה מזל שיש לי אותך, ואדם מסתכל עליה ורואה שזה הרגע, זה ממש ממש הרגע, ואומר לה תמר, כך הוא אומר, רוצה שנצא?

ו.
היא שותקת.

איזו טעות. אלוהים, איזו טעות.

ז.
וגם יוסף, אחרי הסיפור של יהודה, אחרי שהוא שולח את כולם, פורץ בבכי ואומר לאחים שלו 'אני יוסף', אבל אחים שלו נרתעים. הם לא נופלים בחזרה על צוואריו, הם לא בוכים מהתרגשות. היחיד שמתנהג כאילו אכפת לו זה בנימין. כל שאר האחים שותקים, בהתחלה, ואחר כך רק מדברים איתו.

בהתחלה הם שותקים מפחד, אולי. אולי מבהלה, אבל אחר כך זה כבר לא בגלל הפחד או הבהלה. הם פשוט –
טוב, תראה –
זה לא זה, אתה מבין? זה לא זה.

כלומר, אתה אח שלנו, כמובן, ואנחנו ממש שמחים שאתה לא זורק אותנו לבור או מוכר אותנו לישמעאלים או שולח אותנו למות, אבל לא באמת. אתה לא אח שלנו שעלה לגדולה. אתה שליט שעלה לגדולה ובמקרה הוא גם אח שלנו. כי אם היית אח שלנו, היית נופל על הצוואר שלנו הרבה יותר מוקדם. לא שיש להם את מי להאשים חוץ מאת עצמם, כן? הם בעצמם לא היו האחים הכי טובים בעולם, אבל לא האחים מעניינים אותי בסיפור, אלא יוסף.

כי הם דיברו איתו ואספו את מטלטליהם והגיעו לארץ גושן ופרו ורבו ובנים ובנות ומה לא, אבל אחרי הכל, אחרי שהכל נגמר, יוסף נשאר לבד.

ח.
ואדם אומר לה אבל למה את שותקת,
ותמר אומרת לו אני לא יכולה לצאת איתך, אתה יודע
אבל למה לא, תמר,
כי אתה החבר היחיד שיש לי
ואז מה
ואז אם ניפרד, אני אהיה לגמרי לבד.

והוא מתנצל והיא מתנצלת ואומרת שאולי פעם ואולי בהמשך ומי יודע מה יהיה, אבל אדם בעצמו יודע מה יהיה. והוא חושב שאולי הוא לא היה צריך לתכנן כל כך הרבה. לא להכנס בכלל לעמדה הזאת, של הידידות. לגשת ככה, ישירות, מיד אחרי הפרידה, ולהגיד 'רוצה לצאת איתי?' וזהו, זה הכל. בספונטניות, בביטחון, בלי לתכנן יותר מדי. רק ככה, אולי, זה היה עובד. אבל עכשיו?

עכשיו הוא מלווה את תמר חזרה הביתה, והיא אומרת לו תודה והיה אחלה והמרק ברוקולי שלך מעולה ואני מקווה שהכל ימשיך להיות כרגיל, והלב שלו מתכווץ עליה והוא אומר לה בטח, בטח כרגיל, אני לא אעזוב אותך, הכל יהיה בסדר, את תראי, ואחר כך הם מתחבקים בחצי חיבוק כזה, של חברים-שאינם-זוג, והוא נפרד ממנה לשלום וחוזר הביתה ומחכה לנדב שיחזור מהלימודים ובינתיים הוא יושב על המרפסת, שותה בירה ומרגיש לגמרי לבד.

זקן ושבע | קצרצר לחיי שרה

פרשת חיי שרה, שנקרא השבת, מספרת: "וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ".

בדרך כלל כתוב 'שְבע ימים', שמשמעותו של הביטוי היא כמו אדם שאכל יותר מדי והוא טופח על הבטן ואומר 'וואי, אני לא יכול להכניס עוד פירור', ככה, בימים ובשנים כמו באוכל. אבל אברהם לא מת 'שבע ימים', הוא מת שַׂבֵעַ.

ונזכרתי שיש בארצות מסוימות שנידון למוות מזמינים לו ארוחה אחרונה; לתת לו את תחושת הנינוחות, הרפיון השלם שאוחז בך כשאתה שבע. כמו לסגור את הקצוות לפני סוף הסיפור ולתת איזו תחושת השלמה לפני המוות.

ובאמת, הפסוקים האחרונים שמדברים באברהם עוסקים בקטורה ובבניה, ובבני הפילגשים אשר לאברהם. כי אחרי כל עקרותה של שרה, ואחרי כל הנדודים מארם לחרן ומחרן לכנען, ואחרי ההפכפכות סביב ישמעאל ויצחק, ואחרי הגירוש של הראשון והעקידה של השני, שהכל סובב והולך חוסר הוודאות סביב הילדים וההמשכיות של אברהם, ואחרי סיפור האהבה של יצחק שכבר מצא לו מנוחה, הלך אברהם ונשא אישה והקים משפחה והוליד ילדים וחי בשלווה ובנחת בביתו, כמו שחיפש תמיד.

וחשבתי כמה יפה זה, לתת לאברהם סיום עגול ולהניח לו למות שבע, שלא יעזוב את העולם כשהוא עדיין רעב וכוסף ומתגעגע למשהו שמעולם לא השיג. ללמדך שיש שובע לכל רעב ורוויה לכל צמא, מנוחה לכל עייף ותכלית לכל געגוע.

בתמונה: איש זקן ושבע.


(אתמול קיבלתי נזיפה מחבר על זה שמעולם לא סיפרתי לו שיש לי רשימת תפוצה שבועית של שירים, מילים יפות, טיפים ותרגילים לכתיבה. אז הנה, אני מספר. מוזמנים להירשם כאן: https://goo.gl/forms/z4OCLVzGaBlw0X2Q2)