איש ונבו לו | לפרשת האזינו

חברה ביקשה ממני אתמול, בפתע, שיר על פרידה, אולי כתבתי משהו, היא אמרה. ואני אמרתי אויש, וביקשתי לחבק וביקשתי להגיד יהיה טוב וביקשתי להגיד שאין לי מילים לדבר בפרידות, שכבר הרבה זמן לא נפרדתי, ברוך השם. שלפעמים אני מרגיש שהיה איזה עצב כזה בגוף שלי, עצב מלשון עצבים ולא מלשון עצבון, שהיה מתורגל בפרידות ובכל פעם שהייתי נפרד הוא היה מתעורר ופורט בי משהו בלב וכבר כמה שנים שאין לו שימוש והוא הולך ודוהה וכבר אני שוכח איך זו פרידה. אני לא מצטער על זה, שהרי מי רוצה להיפרד ולמה, אבל עוברות השנים וחברות נפרדות מחברים ואני מוצא שאין לי את המילים להגיד להם שהשלם עשוי מן השברים.

ולפעמים ברגעים האלה אני חוזר לשיר הקטן והיפה של רחל ונאחז בו. אני חושב שאתם מכירים את השיר, או מכירות. קוראים לו 'מנגד', על שם הפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" שחותם את הפרשה שלנו, פרשת האזינו. ככה הוא נראה:

"קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה."

בדרך כלל קוראים את השיר הזה הפוך, כלומר שרחל יושבת בביתה שבירושלים או בתל אביב או בכנרת ומבקשת לשמוע אם מישהו עולה במדרגות, והיא מצפה לו והוא לא בא, ועם ההקשבה באה איזו השלמה (פרושת כפיים) ואיזה עצב על המרחק בינו ובינה, מרחק שאי אפשר לגשר עליו. כך קוראים את השיר על פי רוב, וכך ראוי. אבל היום חזרתי לשיר הזה וקראתי אותו הפוך, כלומר על משה, ופתאום הבנתי משהו.

פרידה אין משמעה רק ריחוק או נתק, כך אומרת רחל. פרידה משמעה כמעט. והכמעט הזה שובר לב מפני שמשה עולה על ההר ורואה את הארץ והוא נוגע ולא־נוגע בה. הוא שובר לב לא מפני שאיש לא בא, אלא מפני שמישהו כמעט ובא. כמעט ויבוא. הוא שובר לב מפני שהוא מצפה לבוא אל הארץ אבל לא בא. והוא עומד ביומו האחרון על הר נבו ומשקיף אל הארץ ורואה את הכמעט הזה, את השער שנסגר לפני שיספיק לעבור בו (כמו בסיפור הנורא ההוא של קפקא), וכל הארץ מלאה בעצב הזה, בנבו הזה.

מה אנו, מה חיינו. כמה כמעט יש לנו בחיים האלה. החל מהדירה שלא קנינו למרות שהייתה זולה ואחר כך התייקרה, והבחור שכמעט נישא לבחורה ובסוף אמר אבל הרי לא, ופגישות שהתחילו מוצלח ונסוגו, וביטולי אירוסין וגירושין רחמנא לצלן ואפילו אדם שקם בוקר אחד וראה בשעון שהוא מאחר, ובנעליים לא שרוכות מצא את עצמו רץ לתפוס קו שלושים ואחד שהיה בתחנה והאוטובוס סגר את הדלתות על פניו ונסע לו, כמה יאוש יש בשריכת השרוכים הזו שאחר כן, ואלמלא היה האוטובוס בתחנה לא היה הלב נשבר, מפני שלא היה בו כמעט. וכל כמעט כזה הוא כמו סדק קטן שבעולם, דיסוננס קטן, פער קטן שבין העולם השלם ובין העולם השבור, שלפעמים מתרחב ומתרחב עד שאדם נופל בו ונופל. כי כל מעשיהם תוהו.

וכדי שלא לסיים בתוהו נסיים בתיקון, דברים שכתובים כאן ידע משה רבינו כשעלה אל הר העברים, ובכל זאת הוא בוחר ביומו האחרון לשיר שירה ולהגיד לבני ישראל שאחר השבר – תיקון, ואמנם הוא לא בא אל הארץ אבל העם בא אל הארץ, וגם אם יצאו בגלות, כך שר משה רבינו, יש גאולה בעולם. "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא". עגנון מספר ב'אורח נטה ללון' איך מתקנת לו אחת מנשות העיירה את גרביו שהשליך לפח, והטלאים עשויים יפה כל כך עד שהגרביים בלות והטלאים נשארים על עמדם כבראשונה. ואולי כך דרכו של עולם, שמהכמעט הזה אנחנו בונים גשרים למקומות אחרים והגשרים נשארים על עמדם גם אחרי שהבחורים נשכחים והפרידות נשכחות והמיתרים שנפרטו בלב עומדים ושוקטים לשנים ארוכות וטובות.

______________
(קטע יומי 11.10.19 /
לקבלת הקטע בוואטסאפ מדי יום:
https://chat.whatsapp.com/CEi0NviJUdzDMLUUgg4Bf5)

כמו כן סדנאות בנובמבר: https://yehuda.ravpage.co.il/october
סדנה חד פעמית בסוכות: https://app.icount.co.il/m/17b38

מודעות פרסומת

שובו אלי ואשובה

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד ה' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֹנֶֽךָ.

ואיך כל צד כמו מתחפר בתוך עמדה ממלחמת העולם הראשונה. אבל למה שאני אעשה את הצעד, יאיר אומר, שהיא תעשה את הצעד. ויעל אומרת, אני כל הזמן עושה את הצעד. ככה היא אומרת. אני מטפלת בילדים כבר חמש שנים, אני מבשלת, והוא אומר, את לא חייבת לבשל, והיא אומרת, אז מה הילדים יאכלו, אה, ראש בלטה, לא חשבת על זה, והוא אומר, אני עובד, אני מביא את הכסף, והיא אומרת, אני יכולתי להביא את הכסף אם לא היית כל כך סגור על זה שעוד רגע הפריצה, ואחר כך הם מתעטפים איש איש בשתיקתו כמו במעילים. טעיתי כשביקשתי ממנה ארוחת ערב, הוא אומר לעצמו, אבל להודות בטעות עכשיו זה להודות בכל חמש השנים האלה שהיו טעות. טעיתי כשהתעצבנתי עליו, היא אומרת לעצמה, אבל להודות שטעיתי זה להודות שהוא לא היה מעצבן. וזה לא נכון, הוא טעה. הילדים ישנים בחדר ויאיר הולך לשים את הכלים במדיח ויעל יושבת וגוללת בפלאפון והשתיקה ביניהם סמיכה עד שאי אפשר להפר אותה ונדמה שהם ישארו כאן, בעמדה המחופרת הזו, לנצח. ובא לה לצעוק לו נו כבר, נו כבר, שוב אליו ואשובה אליך. שנינו יודעים שטעית, יאללה, מה אתה עושה מזה דרמה. בוא.

קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל ה'.

רוצה לדבר, היא שואלת. על מה לדבר, הוא מתיז. לדבר, היא אומרת, מה אכפת לך לדבר. לא לצעוק, סתם לדבר. מאיפה אני אביא מילים עכשיו, אומר יאיר, אני עוד עצבני עלייך, ויעל אומרת יש בארון הלבן במרפסת, קניתי כמה מילים אצל נחמן במכולת, היה במבצע. הוא מחייך. בעל כרחו, שלא תראה, אבל מחייך. בינו לבינו הוא יודע להעריך את הצעד הזה, צעד שבירת המחיצות, אבל עדיין יש איפשהו בלב שלו שהוא מתמרד ואומר זה לא הוגן, מה שהיא עושה, עכשיו אני צריך לסלוח לה והרי אני כועס עליה בצדק. מה זה כאן, היא לא מסוגלת לסבול ששנייה אנחנו רבים, כבר היא מנסה להשלים, אבל הרי הכעס מבעבע בי. ובכל זאת הוא סוגר את המדיח והולך ומתיישב על הספה (על ספה אחרת, לא על הספה שלה), ואומר לה על מה את רוצה לדבר, והיא אומרת על מה שבא לך, והוא אומר אבל לא בא לי לדבר, והיא אומרת מה זה משנה, בוא נדבר על דברים.

אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ.

וככה על הספה היא אומרת לעצמה שלפעמים אהבה היא כל כולה נדבה. הרי היו זמנים שבהם היא אהבה אותו בגלל הגוף או בגלל הנפש, בגלל שהוא כזה אבא חמוד או בגלל שהוא מכין לה קפה בבוקר, ובמובן הזה, היא חושבת לעצמה, זה לא חכמה לאהוב. האהבה היא כמו מטבע עובר לסוחר: הכן לי קפה ואוהב אותך. או להפך: אני אוהב אותך אז אכין לך קפה. אבל מה עם יום שני בערב, הם יושבים ושותקים למרות שכל אחד רוצה לדבר, אבל מה ידבר, והיא אומרת לעצמה אולי זה היה סתם, משובה, אולי צריך הפצע להעלות ארוכה, ואומרת לעצמה הלימוד זכות הזה, זה לגמרי נדבה. רק בגלל שאני אוהבת אותו אני ככה מלמדת עליו זכות. אבל אחרי שתי דקות רוני ואור מתעוררים ומבקשים מים, מדשדשים בעיניים ממצמצות אל הסלון רואים את אבא ואמא יושבים ושותקים, ויאיר קם להכין להם כוס מים ולעטוף אותם בשמיכה, ואחרי שהוא חוזר היא אומרת לעצמה איך אני אכעס עליו עכשיו, כבר שב אפי ממנו.

וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י ה' אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם.

לפעמים הוא מתבייש בה. למשל, כשהיא מתפרצת באמצע שיחה עם חברים ואומרת 'אה, זה בדיוק כמו שהיה באח הגדול!', ולא שהוא לא רואה האח הגדול, אבל ככה, באמצע השיחה, להגיד. או לפעמים כשהיא מספרת את אותו הסיפור בפעם החמישית ומספרת אותו לא נכון. ולפעמים היא מתביישת בו, שהוא כזה קטן וכזה שתקן, וכשצופית מספרת בקבוצת הוואטספ שלהם איך דניאל שלה הוריד את השיפוצניק בהורדת ידיים היא אומרת לעצמה הלוואי והיו לו קצת שרירים, ליאיר שלי, ובקול היא אומרת 'יאיר שלי היה יכול במקסימום לנצח את הבן הקטן של השיפוצניק' וכולן צוחקות אבל היא מתביישת. סתם היא מתביישת, ובכל זאת, בושה. לא שולטים בזה. והיא מתביישת שהיא כועסת והוא מתבייש שהוא צועק וכל אחד מתבייש בשני שככה הזוגיות שלהם נראית, והרי כל הזוגות נראים ככה, ככה הם חושבים, ובכל זאת.
אבל לפעמים, אחרי שהם רבים ומשלימים וכבר הלילה והמיטה, הוא מסתכל עליה מתכרבלת ואומר לעצמו זו האישה של חיי, בחיי, והיא מסתכלת עליו נוחר ואומרת לעצמה זה האיש שלי ואין עוד מלבדו, ולרגע אחד של נצח הם לא מתביישים זה בזו לעולם.

________________
(קטע יומי 4.10.19, לקראת שבת שובה |

להצטרפות לקבלת הקטע היומי בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/CEi0NviJUdzDMLUUgg4Bf5

סדנאות אחרי־החגים שלי: https://bit.ly/2n6jV5V )

אתה פשוט חושב יותר מדי

א.
לפני זמן. שנתיים אולי. ישבתי בספריה וקראתי כשקיבלתי שיחת טלפון. מישהו שאני לא מכיר ביקש להיפגש איתי. עכשיו. קראו לו יובל? אולי יועד? אני לא זוכר ולא מצאתי את המספר בפלאפון. בכל אופן כשאדם רוצה כל כך לשבת איתי אני אומר בסדר, אז קבענו. ישבנו בשוק. שאלתי אותו מי הוא ומה הוא. בייני"ש. מישיבות הקו (!). יוצא עם מישהי כבר כמה חודשים. מחבב אותה. נמשך אליה. לא מצליח להחליט אם להתחתן איתה.

אני לא יועץ, אמרתי לו. אני גם לא יועץ זוגי. לא פסיכולוג. אין לי הכשרה בכלום. אני כותב סיפורים ומלמד אנשים לכתוב, זה מה שאני עושה. אני לא מבין בנפשות. והוא אמר לא, לא, אתה חייב להבין. הייתי אצל יועץ זוגי והוא לא הבין אותי, הייתי אצל פסיכולוג והוא לא הבין, ההורים שלי לא מבינים והרב שלי לא מבין אבל קראתי את אחד הסיפורים שלך ואני יודע שאתה מבין. אני לא פונה אליך בתור יועץ ולא מתחייב לקחת מה שתגיד, אבל אני צריך שתסביר לי את עצמי. תחשוב שאני דמות בסיפור שלך. למה אני לא מצליח להחליט?

ב.
זה היה מוזר וקצת מפחיד, אבל בסוף, אחרי אלף הסתייגויות ובקשות שיבין שאני סתם, אדם שכותב סיפורים, אמרתי לו, אם היית דמות אצלי בסיפור, לא היית מצליח להחליט בגלל שאתה בישיבה, ובישיבה אין לך מה לעשות אלא לחשוב. אתה קם בבוקר וחושב, הולך לארוחת בוקר וחושב. מתפלל וחושב. לומד בסדר בוקר וחושב. וכשיש לך התלבטות אמיתית להחליט בה, אין לך ברירה, אתה פשוט חושב עליה כל הזמן, ומבין את ההשלכות ואת ההשלכות של ההשלכות ואת כל השבילים שמתפתלים מההחלטה הזו שלך, וזה מפחיד אותך, אז אתה בורח מההחלטה. אתה מעדיף שלא להחליט על פני להחליט.

ג.
אני לא אדם אימפולסיבי. לא שאין לי רגעים כאלה, שבהם אני מתמלא עצבנות וצועק על מישהו, אבל לרוב, לרוב, הרגעים העצבניים שלי הם הרגעים שבהם אני מול הכיור. שוטף כלים. ברגעים האלה, מול הכיור, אני מעביר בראש שוב ושוב את הויכוח האידיוטי עם המוסך, ומתרגז. אני קצת כמו סיר שמבעבע על אש קטנה, וכשאני מסיים לשטוף כלים אני, בדרך כלל, נרגע.

וכשעושים לי משהו מעצבן ביום יום אני בדרך כלל לא עושה כלום. אני אוגר אותו בתוכי ולא מגיב. גם כי אני משתדל להיות אדם שקול והגיוני, וגם כי זה קצת לא אני, התנועה המהירה הזו. ניצול ההזדמנויות. הקפיצה על העגלות הנוסעות. הויכוחים המתלהטים. אני פשוט לא אדם כזה. בשיחות בארוחות שבת אני מעדיף לשבת בצד ולהקשיב, כי אין לי את התשוקה הזו של לתפוס צד ולנקוט בו.

ולכן, אני חושב, כל כך קשה לי להבין את פנחס, מהפרשה, שקם ועושה מעשה.

ד.
כבר כתבתי דיי על פנחס ועל ההחלטה הזו. על האימפולסיביות שבה. על איך קנאות היא משהו שאי אפשר ללמוד ממנו כלום או לחנך אליו או להצדיק אותו או להימנע ממנו. אני אשים קישור למטה ותקראו אם בא לכם. אבל אני לא רוצה לדבר על פנחס כמו שאני רוצה לדבר על הרגע שאין בו מחשבה. כלומר שהוא לא שואל את עצמו 'מה צריך לעשות עכשיו', אלא עושה, ואחר כך חושב. קודם ההחלטה באה, אחר כך ההתלבטות.

מישהו כתב השבוע בוידויים של נחלאות איך להתחתן. והוא אמר שצריך לקפוץ למים ורק אחר כך להתלבט, וכשקראתי את זה חשבתי על הקשר הגורדי, הקשר שהיה מסובך כל כך ומי שהיה מתיר אותו היה זוכה בכל העולם, וכשאלכסנדר מוקדון עבר שם, הוא פשוט חתך אותו בסכין. מפני שאתם יודעים, גם אנחנו מסובכים כל כך, לפעמים, וגם אנחנו, לו היינו מצליחים לפשט את ההתלבטות היינו זוכים בכל העולם, ומפני שאתם יודעים, לפעמים הדרך היחידה להכריע את הסיבוך הזה היא לחתוך אותו באבחת חרב, ומה שיהיה יהיה.

ה.
הבחור ההוא, מהפתיחה? שאמרתי לו שהוא לא חושש להיות עם חברה שלו, אלא חושש מכל הדרכים שהוא לא ילך בהם? סיימנו את השיחה והלכנו איש לדרכו, ובערך חודש אחר כך, שתיים עשרה וחצי בלילה, הפלאפון מצפצף וואטסאפ. מציץ; קיבלתי תמונת אירוסין חמודה כזו, איש בצד אחד ואישה בצד השני וצלחת אירוסין ביניהם, ולמטה כתוב 'תודה רבה! התארסנו'.

הייתי שמח לזקוף את הזוג הזה לזכותי, אבל הוא לא התארס בזכותי. הוא התארס בזכות עצמו, ואני מניח שבינתיים גם התחתן בזכות עצמו, ואני בינתיים למדתי שלפעמים, כשמתלבטים, נכון יותר קודם להחליט ואחר כך להתלבט, ולנקוט עמדה ולהיות אקטיבי וחד משמעי והכל. והייתי רוצה להגיד לכם שזה עובד לי יום יום, אבל בינתייים זה עובד לי רק בעסקים, ובארוחות שבת עם אנשים לא־קרובים אני עדיין יושב בצד ושותק, וכששואלים אותי שאלה עדיין לוקח לי זמן לחשוב עליה ולהחליט מה דעתי בנושא. ככה זה. אלה החיים.


(נפתחה ההרשמה לסדנאות אוגוסט! ירושלים כאן, תל אביב כאן. יאללה בואו)

איך יהיה לך אכפת | לפרשת תרומה

א.
לפני זמן מה, כמה שנים, העברתי סדנת כתיבה איפשהו בארץ. זו הייתה סדנה מוצלחת, גם לדעתי, גם לדעת המשתתפים והמשתתפות כולם – למעט אחד. בחור אחד שהשתתף בסדנה ומההתחלה – אפילו עוד לפני המפגש הראשון – העביר ביקורת על הסדנה, התכנים שלה, הקבוצה ובעצם הכל. אני אדם, לא עסק, ומשתדל להיות אדם נחמד בסך הכל, ולכן אחרי כמה מפגשים פניתי אליו ואמרתי היי, כפרה עליך, אם לא טוב לך – אתה יכול לפרוש ואני אחזיר לך את הכסף.

הוא חשב על זה עוד שני מפגשים, ואז אמר כן, יודע מה, סבבה, ממילא לא סדנה כזו טובה (אשכרה, באלו המילים), אני אפרוש ואשמח שתחזיר לי את הכסף. טוב, אמרתי. הוא פרש ואני הלכתי לחפש את הקבלה ששלחתי, כדי לבדוק כמה בדיוק הוא שילם ולאן צריך להחזיר את הכסף. בקיצור, אני מהפך, מחפש, לא מוצא. הלכתי לשאול אותו, אמר בביטחון – כן, שילמתי את הסכום המלא. שוב אני בודק בחשבון הבנק – לא מוצא כלום. ביקשתי ממנו אישור העברה או אסמכתא, הלך בעצמו לבדוק, ואז אמר כן, יודע מה, בעצם לא שילמתי. לא יכולתי לשלם על ההתחלה ואמרת שזה בסדר שאשלם חודש אחר כך, וזה לא קרה. באנחת רווחה אמרתי לו תודה רבה ושלום שלום, ונפרדנו כידידים.

ב.
שברתי על זה את הראש אחר כך, בניסיון להבין מה קורה בדיוק ולמה כשאדם לא משלם כלום הוא מאוד ביקורתי כלפי סדנה (שהוא לא שילם עליה!) וכשמישהו משלם, הוא נהנה ומרגיש שהסדנה הייתה טובה. והתשובה, אני חושב, נמצאת בקטע קטן של עוזי וייל.

יש קטע קטן של עוזי וייל (יובא בתגובות אם אמצא אותו) שבו הוא מספר איך הוא בילה ערב באיזה פאב אי שם בדרום קרוליינה, צופה במשחק פוטבול בין שתי קבוצות שלא אכפת לו לא מהן ולא מהמשחק ודי משתעמם, וכך עד שמי שישב לידו על הבר אמר לו – חמש דולר על הכחולים! והוא אמר – חמש דולר על האדומים! וכך העבירו ערב שלם במתח, בעידוד, בקריאות גנאי ובשירי אוהדים, על שתי קבוצות שלאף אחד לא היה אכפת מהן, רק בגלל חמשה דולרים.

ג.
אתם מבינים, כשמישהו מסכן את הכסף שלו, אכפת לו. הוא מעורב. כשמישהו משלם חמשת אלפים שקלים לנופש הכל כלול, הוא מנצל עד הסוף את ה'הכל כלול', וגם אצלי, בסדנאות, כשמישהו משלם כסף, הוא אומר לעצמו – שילמתי, אני אקח חלק. אני אשאל, אתעניין, אשלח קטעים למישוב אישי, אשקיע בכתיבה ואשקיע במשוב. כשמישהו לא משלם, הוא אומר לעצמו – טוב, לא שילמתי. אפשר לאחר. אפשר לחפף. לא צריך להתאמץ. וגם אם הוא מגיע בזמן ולא מחפף והכל בסדר, הוא עדיין, באיזו עמדת בחינה שכזו; הוא מתבונן מבחוץ, תוהה אם זה טוב, רע, לקחת חלק, לא לקחת חלק. מי יודע? ובעמדה הזו, אף פעם אי אפשר לדעת באמת.

ד.
ולכן אצלנו, בפרשה, אלוהים מבקש מבני ישראל לקחת לו תרומה. וזה מוזר, מפני שתרומה נותנים, לא לוקחים (כן, אני מכיר את הפרשנות הפילולוגית / לשונית, תנוחו). אבל אלוהים יודע היטב שמי שנותן כסף, מי שמתנדב, מי שמשקיע – נכנס פנימה, והדברים הופכים להיות לו משמעותיים, והמשכן יהפוך להיות המקום שהוא (גם) שלו. הוא נותן תרומה, אבל למעשה הוא לוקח חלק. ומי שלא שם כסף, ולא משקיע זמן או מאמץ, ורק מגיע בסוף כדי לראות את המשכן ולהגיד 'וואלה, דווקא יצא יפה', אף פעם לא יצליח להיכנס פנימה.

ה.
ופעם אחת (עוד סיפור לסיום) חבר שלי, נקרא לו אורי, בא לחבר אחר, נקרא לו עומר, וביקש ממנו עצה. הוא שאל למה הוא לא מצליח להתאהב. כלומר למה יש בנות בעולם, והוא נמשך אליהן, אבל כשהם יוצאים – שום דבר לא קורה אצלו בנפש. ועומר חשב על זה קצת ושאל אם הוא מתחיל איתן או הן מתחילות איתו (אפילו בעקיפין, דרך חברה), והחבר שלי, שהוא גבר נאה ומשכיל ועם עבודה טובה, אמר שהן מתחילות איתו או שזה בליינדייט. ועומר סיפר לו את כל הסיפור שכתבתי למעלה, על הלקוחות והעסקים, ואז אמר –

אתה, אורי, אתה כמו הלקוח הזה. הן מתחילות איתך ואתה יושב ומחכה שירשימו אותך. והן מרשימות, זה ברור, אבל אתה לא עושה שום תנועה אליהן. אני מתכוון, בנפש. אז איך תתאהב ככה אם הלב שלך יושב רגל על רגל ומחכה שיגישו לו מנה מושלמת? ברור שזה לא יעבוד, בנאדם. לך תתחיל בעצמך עם מישהי ותחכה שהיא תגיד לך לא, ותראה איך אתה מתאהב בה במקום.

ו.
וזה, איך לומר, נכון גם על הרבה דברים אחרים בעולם.
_______
בתמונה: ספויילר.

לא בתמונה: הקורס המקוון שלי, עקרונות הבסיס של הסטוריטלינג, שמתחיל בעוד שבוע ויומיים. פרטים אצלי בפרטי או כאן.

ותפול מעל הגמל | לפרשת חיי שרה

א.
יש רגע כזה, רגע של האחרי. אחרי שהמנורה (היפה, באמת יפה) נופלת, בטעות, כי שיחקת עם כדור, גם זה בטעות, בכלל חשבת על השבוע הבא ומה אתה הולך לעשות, ופתאום המבואה מלאה שברים והמנורה שבורה על הרצפה. ואין עוד מנורה כזו, מושקעת, מגולפת, שריד לתקופה שבה ידעו להכין כלי בית. אתה יודע, חיפשת בכל החנויות במרכז העיר, ואין. והלב קופא לרגע ואחר כך מתחיל להצטער, ואימה קלה מתגנבת אליו; מה עכשיו.

או הרגע של המריבה הראשונה, למשל. לא הרגע שבו אדם מתחתן עם גלית, כי זה רגע קדוש ונשגב ומשמח. וגם אם החתונה לא מושלמת, הרי שהזוג שמתחתן מושלם. והם הולכים הביתה, לבית המושלם שלהם, ומעבירים שבוע מושלם, ואז – ברגע אחד, קטן – המנורה נשברת, ויחד איתו נסדק משהו בתמימות, במושלמות הזו, וגלית מתעצבנת. אבל למה היית צריך לשחק עם כדור בבית, היא אומרת, ואדם אומר לא יודע, ככה יצא, והיא נאטמת לרגע כמו שקורה לאנשים שהם ביותר־מדי כעס, ופתאום מתגנבת מחשבה ללב:

אולי טעיתי.

ב.
אבל רגע, רגע, הרבה לפני כן. זה בליינד דייט אי שם בפאב נחמד במרכז העיר. אדם חדש בסביבה. זו סתם, מסיבת דירה לחבר, ואדם הרגע הגיע לעיר, והוא פוגש בגלית ויש שם איזה קליק ראשוני, הוא מחייך, היא מחייכת. ואחר כך, כשהם יוצאים משם, הוא אמר לגלית – תשמעי, אולי תמצאי לנו מקום נחמד לשתות בו? וגלית אמרה יודע מה, יש פה בר, קוראים לו 'הבאר'. שזה משעשע, כי אף אחד לא יודע איך לקרוא את השלט, וזה מקום חמוד, באמת, בוא. ואדם בא, כי הוא רוצה שהערב הזה לא יגמר לעולם.

ומה כל הדברים האלה אם לא בדיקה אינסופית, בדיקת מעבדה: רגע, אולי זו היא? אולי זו לא היא? הוא מסתכל על הצורה שבה היא הולכת; זה מוצא חן בעיניו. היא שמה לב שהוא צולע קצת. היא צוחקת. היא מניפה את שיערה. היא מתעניינת בו. באיזו רשימה אינסופית שמונחת אצלו בראש הוא מסמן וי אחר וי. לפעמים הוא מסמן איקס, וזה בסדר, לא כל הרשימה צריכה להיות מושלמת. לא צריך רשימה בכלל, לא באמת, רק לדעת: האם זו את, האישה שאני הולך לחלוק איתה את חיי.

ג.
ובסוף זה רגע אחד של תשומת לב לאישה מבוגרת שמבקשת צדקה בפינה של ממילא שמכריע את הכף. כי אם יש משהו שצריך להגיד לכל הנשים והגברים בעולם זה שהכל הבל הבלים. הכל הכל. לא חכמה ולא תארים ולא חברים ולא משפחה ולא יופי. הכל קם ונופל על מידות טובות. אם יש לו מידות טובות, תתחתני איתו. אם היא טובת לב, תתחתן איתה. אם לא, אז לא.

וכשהם רבים מתגנבת המחשבה הזאת ללב: אולי היא לא האישה הנכונה. אולי קיבעתי עכשיו את חיי – לפחות את השנים הקרובות – עם האישה הלא נכונה. אישה שלא יכולה לסלוח לי על רגע של טעות. והיא חושבת, אולי התחתנתי עם הגבר הלא נכון. גבר שלא מספיק רגיש אלי כדי להבין מה המנורה הזו אומרת בשבילי. הוא אומר 'אמא שלי לא הייתה כועסת על זה,' אבל אני לא אמא שלך, טיפש. אני אדם אחר. הוא מתגונן, אבל מה אתה מתגונן. תבין, אין עוד כזה. תבין, מעוות לא יוכל לתקון. תבין, אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. חבק אותי עכשיו.

ד.
אני חושב המון המון על רבקה, אשתו של יצחק, אמא של עשו ושל יעקב, ואחת הנשים המרשימות בזכות עצמה. אני חושב עליה לא רק כמשוייכת לגברים האלה, אלא גם בתור אחת הדמויות הכי פעילות בספר שמלא בדמויות די סטטיות, שמגיבות להוראות ונסחבות ממקום למקום. ואני חושב על הרגע שבו היא משקה מים, ואחר כך מציעה גם לגמלים. מה היא ראתה באותם רגעים? האם היא זיהתה שהוא עבד? האם ניסתה להתחיל עם האדם הזה, שבא מרחוק עם עשרה גמלים? האם רצתה לצאת מהמקום שבו היא חיה, לראות עולם? מה קרה שם, ברגע הזה?

אנחנו לא יודעים. יודעים רק שרצתה, שהציעה. יודעים שהיא לא הייתה שם, כשהעבד אמר 'עבד אברהם אנוכי'. יודעים שאחר כך קראו לה לבוא (כלומר, שלא הייתה שם קודם), וששאלו אותה אם תלך עם האיש הזה. יודעים שאמרה 'אלך'. אולי חשבה, בכלל, שמציעים לה להתחתן עם הבחור הזה, שהתחילה איתו. שהייתה נדיבה אליו. טובת לב. שהוא מצא חן בעיניה. את כל זה אנחנו יודעים, ואחר כך הם יוצאים לדרך. אולי היא עדיין חושבת שהיא מתחתנת איתו, עם העבד הזה. אנחנו לא יודעים.

ה.
אבל אנחנו כן יודעים שהיא רואה את יצחק מרחוק, כשהוא יוצא לשוח בשדה לעת ערב (איזה משפט פיוטי זה, בחיי), ופתאום היא מבינה משהו. אולי הגמלים מאטים את הליכתם, אולי העבד כבר מתארגן. היא מבינה שהאיש הזה קשור אליה באיזושהי צורה. היא שואלת את העבד – מי זה, אמור לי, והוא אומר לה, זה אדוני. וכאן, ברגע הזה, היא לוקחת את הצעיף ומתכסה. היא מבינה שעזבה את מולדתה ואת עמה בשביל להינשא לאדם שהיא לא יודעת מי הוא. שהיא תגלה את זה לאט לאט. שאולי הוא לא האדם הנכון, ואימה מתגנבת ללב שלה;

אולי טעתה.

וזה, בחיי, זה רגע שובר לב. היא לא יודעת שטעתה, אתם מבינים. אם הייתה יודעת, תסמכו על רבקה שהייתה קמה והולכת. היא לא דמות שהייתה משאירה משהו כזה ליד הגורל. היא לא הייתה נכנעת לסיפור ואומרת 'טוב, נו'. זה רגע שבו היא מבינה שהיא בסיפור אחר לגמרי ממה שחשבה, ואולי היא הולכת לעברי פי פחת. אבל גם אולי לא, והעמימות הזו לא מאפשרת לה לא לברוח ולא להישאר. היא כאן, אבל היא לא כאן. רוצה לברוח אבל אולי בעצם לא, אולי יצחק הוא כמו העבד שלו. ולכן היא מתכסה בצעיף, כדי לא להיות חשופה כאן. לראות ולא להיראות. להתחבא, לרגע, ולהמתין לראות מה קורה כאן.

ו.
אחרי כמה שעות הם משלימים, אדם וגלית. הוא סוחט לה מיץ תפוזים, היא נזכרת שהוא בעצם אוהב אותה, שהיא אוהבת אותו, שהם בחרו זה בזו לנצח. וטוב שהם משלימים, כי הם יושבים לראות ביחד משחקי השף קונדיטור כמו שכל הזוגות עושים. וטוב שהם משלימים, כי לא לכל הסיפורים יש סוף טוב. אנשים אכן טועים בחייהם. זוגות ממשיכים לריב לנצח, ואחרי שהם רבים קורים גם דברים אחרים.

אבל הסיפור של רבקה, לפחות לעת עתה, נרגע; התורה מספרת איך – רגע, אני אצטט, זה משפט כל כך יפה שאין ברירה אלא לצטט אותו –

"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ
וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה
וַיֶּאֱהָבֶהָ
וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ."

לא רק שהוא גדל, לא רק שהוא ניחם אחרי אימו, לא רק שהוא נותן לה את המקום ואת היכולת להיות מי שהיא ולא 'אמא חדשה' בשבילו. לא רק שהוא לא משווה את החמין שלה לצ'ולנט של אמא שלו: הוא אוהב אותה.

בא לי לבכות מהרומנטיות של המשפט הזה. אין הרבה דמויות בתנ"ך שכתוב עליהן שהן אוהבות, אבל יצחק אוהב את רבקה. איזה יופי זה, בחיי.
_______
בתמונה: 'הנאהבים', רנה מגריט. ותיקח את הצעיף ותתכס.