רגע לפני | לפרשת קורח

בהקשר הרחב יותר, כלומר סיפורו של עם ישראל ושל משה רבנו, משה רבנו נמצא במאבק מול קורח ועדתו רגע לפני הקריסה. הסיפור המסורתי מספר את המאבק מול קורח כהצלחה רבתי של משה רבנו, אבל הקריאה הנכונה, לעניות דעתי, היא לקרוא את הפרשה הזו על רגע סיפורי האספסוף, קברות התאווה, המרגלים והמעפילים, ובעיקר על רקע סיפור הצרעת של מרים.

משה רבינו הוא לא האיש הנכון להנהגה. הוא יודע את זה. אהרון ומרים יודעים את זה. אלוהים יודע את זה. לעזאזל, אפילו העם יודעים את זה. וגם קורח ועדתו יודעים. הוא מקנא, אני מניח, אבל זה לא רק זה: הוא מצטט כמעט מילה במילה את אהרון ומרים מפרשת בהעלותך. משה לא מתפקד כמו שצריך, והעם מתחיל לתסוס. הם צריכים מנהיג. אי אפשר לכבוש את הארץ עם שבעים זקנים; צריך מנהיג.

לכאורה היינו מצפים שמשה יגיד טוב, כלומר, בסדר. תנהיגו. בכל הפרשות האחרות זו הייתה הנימה שלו: תחליף אותי, אינני יכול עוד, למה לא תיקח מישהו אחר, אבל כשזה מגיע סוף סוף לרגע ממשי, שבו מישהו יכול להחליף אותו, משה כועס. הוא מתחנף לקורח, מתחנן לאלוהים לא להקשיב להם, ובעיקר נראה שהוא, סוף סוף, רוצה להיות מנהיג.

אלוהים נענה למשה. הוא מוכיח שוב ושוב את הבחירה שלו במשה ובאהרון כמנהיגי העדה. כמו בפעמים הקודמות (וכאן אפילו ביתר שאת) זה לא מוכיח רק את כוחו של משה, אלא את כוחו של משה כבחירו של אלוהים, כלומר, ככזה שכוחו נובע מהעובדה שאלוהים בחר בו ולא מהיותו מנהיג טבעי. אבל, כמו שכתבתי בפסקה הקודמת, משה מתחיל לחשוב שהוא מנהיג ראוי.

כל מי שקורא את פשט הפסוקים יודע שסיפור ההנהגה של משה את העם נע כל הזמן על שני צירים שהם אחד: מצד אחד משה, שמפקפק ביכולת ההנהגה של עצמו, ומצד שני העם המתלונן ללא הרף, עד שלמשה כבר אין כח בשביל זה. שני הצירים האלה רצים לאורך כל ספר שמות ובמדבר, ובעצם מגיעים עוד רגע לנקודת רתיחה. אם תקשיבו היטב לפסוקים, תוכלו לשמוע את משה עומד על סף התפוצצות.

הרגע שבו זה מתפוצץ יגיע אלינו בפרשה הבאה, ברגע קטן־גדול של הנהגה. הפרשנים יסתבכו הרבה מדוע משה רבינו לא זכה להכנס אל הארץ. מה הוא כבר עשה, הכה בסלע במקום לדבר אליו? אבל על זה ארחיב בשבוע הבא.

שבת שלום שתהיה.

מודעות פרסומת

אינני יכול עוד | לפרשת בהעלותך

א.
לפעמים אדם יוצא לקצונה אפילו שלא רצה לצאת לקצונה. מה פירוש לא רצה, הרי בטירונות היה חייל מצטיין ועזר לחברים (ואפילו לבובז'יק שדאג לצחוק עליו על זה אחר כך) ובהכשרה הגדיל ראש וסחב ועשה ולמד בעל פה הכל ועבר בחנים ובר־אור ובוחן מסלול ומה לא, ולכאורה היינו אומרים – כמו שדורית המג"ד אמרה – נו, כזה חומר לקצונה, לא נוציא אותו? אבל כשבאה דורית והציעה את זה לאדם, אדם חשב על רווית, חברה שלו, שהוא אמור להשתחרר יחד איתה הוא אמר לא, מצטער, אני לא מפקד כל כך טוב. ודורית, שידעה שאין לה מישהו אחר להוציא, אמרה אתה חייב לצאת., ואדם אמר מה, אבל אני לא אהיה קצין טוב, ודורית אמרה זה בסדר, אני אהיה איתך, ואדם יצא.

והאמת הייתה שקורס הקצינים היה בסדר וההשלמה החיילית הייתה בסדר ורווית הגיעה על אזרחי לטקס בבסיס, ואדם קיבל את התפקיד החדש שלו ועמד שם עם דמעות בעיניים ונשמע אמונים למדינת ישראל וליחידה 8139 ולכל מה שצריך להשבע לו אמונים, ואחר כך רווית הלכה הביתה ואדם הלך למשרד כדי לסגור כמה דברים לפני תחילת התפקיד, ולמחרת קם בבוקר מלא אנרגיות ולזמן מה, לחודשים מספר, היה נראה כאילו הכל עובד בסדר. כאילו הוא קצין מעולה, והזוגיות שלו מסתדרת, והחיילים שלו אוהבים אותו ומעריצים אותו וכל מה שצריך לקרות קורה בזמן, ודורית טפחה לעצמה שתיים ושלש על השכם, איזו החלטה חכמה זו הייתה, ללחוץ עליו שיצא לקצונה, ואז הכל התחיל להתפרק לו בידיים.

ב.
בגן של הגננת רינה, הרב אבי הסביר לנו שמשה רבינו רצה להוציא את בני ישראל ממצרים. אני חושב שזה נכון, הוא אכן רצה. הרב אבי הסביר גם שמשה היה המנהיג הכי טוב שהיה יכול להיות לעם ישראל, אני חושב שבכפוף לזמן ולמקום, זה אכן נכון. הרב אבי הסביר שמשה רצה להוציא את בני ישראל ממצרים, אבל פחד, כי היה כבד פה וכבד לשון, כלומר מגמגם. אני חושב שזה לא נכון. כבד פה וכבד לשון אינו 'מגמגם', לעניות דעתי. גם לא 'ערל שפתיים'. כבד פה הוא מישהו שמתקשה להוציא מילים מהפה. מישהו שלוקח לו זמן להגיד את המילים הנכונות. משה לא גמגם; הוא פקפק. הוא לא היה בטוח בעצמו.

אני חושב שמשה לא רצה להנהיג. לא אז, לא עכשיו. הוא הנהיג כי אלוהים אומר לו 'לך'. הוא לא בטוח איך. כשאלוהים מציע לו את התפקיד הוא מהסס שוב ושוב: סוף סוף הוא הגיע למקום שקט, נולדו לו ילדים, מצא לו אישה וחותן ומשפחה שמעולם לא הייתה לו. כך הוא דוחה את אלוהים בקש עד שחורה אף אלוהים במשה ואומר לו לך. אין לך ברירה. אני סוגר אותך מימין עם המטה, סוגר אותך משמאל עם אהרן, עכשיו אין לך ברירה. ומשה הולך ודואג. ציפורה מלה את בנה לאות מחוייבות, ומשה דואג. אחרי שהוא מתריע בפני פרעה הוא יוצא החוצה ואומר לאלוהים אתה רואה, אמרתי לך. וליתר דיוק הוא אומר – למה הריעות לעם הזה, למה זה שלחתני. במילים אחרות, היית צריך למצוא מישהו אחר.

אבל על כל זה כתבתי כבר בפרשת שמות.

ג.
קצת יותר משנה אחרי, משה מנהיג כבר בערך שנה וחצי, את עם ישראל. בשנה הזו היה מעמד הר סיני והקמת המשכן, אבל גם העם הצמאים במרה, עמלק, חטא העגל ומות נדב ואביהוא. עכשיו העם מתכוננים לתזוזה, אבל משה עדיין לא בטוח. יותר משהוא לא בטוח; לא טוב לו. הוא קורס. העם מתאוננים ואלוהים הורג בהם. אחר כך 'האספסוף אשר בקרבו מתאווה תאווה', זוכר את הבצלים ואת השומים ואת הקישואים ואת האבטיחים. גם על זה כבר כתבתי בעבר (קישור למטה)(וכאן בבלוג בניסוח ראשוני יותר): העם לא מתגעגעים לאוכל. הם מתגעגעים לממשות. הם מתגעגעים לידיעה איפה הם נמצאים, לאן הם הולכים, מה עומד מאחורי הסיבוב. מצרים הייתה רעיון גרוע, אבל היא לפחות הייתה קיימת. כשהם מסתכלים קדימה, הם רואים רק חול וחול. אז הם מתלוננים, ובלילה הם בוכים למשפחותיהם, ואלוהים כועס, כי מה הם מתלוננים, עוד רגע אנחנו בארץ המובטחת, וכשאלוהים כועס, 'בעיני משה רע'.

וגם משה מתלונן.

התלונה של משה היא אחד הרגעים הנוגעים ללב בכל הסיפור הגדול שלו. למה הריעות לעבדך, הוא אומר, ופתאום אפשר לשמוע את משה האיש – לא המנהיג, לא הנביא הגדול, לא המשחרר, האיש – יוצא מבין המילים ואומר די, זה לא אני. אני לא מנהיג. אני לא גידלתי את העם הזה, אין לי מאיפה להביא להם בשר, ואני אפילו מעדיף למות מאשר להמשיך להנהיג את העם הזה. זה גדול עלי. מדויק יותר: זה לא אני. עד כה שימשתי בתפקיד כי אמרת לי, כי ביקשת, אבל זה לא באמת אני. אני לא מסוגל יותר.

זה לא העם. העם הוא לא הבעיה. העם הוא הטריגר.
יכולת המנהיגות של משה, היא הבעיה.

ד.
הפתרון של אלוהים הוא פתרון כפול; מצד אחד הוא מוריד לעם שליו עד אשר יצא מאפם, מהצד השני הוא אומר למשה לקחת שבעים איש מזקני העדה ומשוטריו. העם אוכלים בשר עד מוות, ושבעים הזקנים עומדים ליד המשכן ומתנבאים, ולמעשה – הופכים להיות הפרלמנט של משה. המנהיגים. מורידים ממשה את האחריות. יחד איתם מתנבאים עוד שניים: אלדד ומידד.

הסיפור של אלדד ומידד הוא סיפור מדהים, כי בזעיר אנפין זה גם הסיפור של משה עצמו. הם היו כתובים בתוך שבעים הזקנים שאמורים להנהיג, אבל הם לא יצאו מהמחנה ולא הלכו למשכן. במילים אחרות, הם לא לקחו על עצמם את ההנהגה. לאלוהים זה לא משנה, והוא גורם להם להתנבא בכל זאת. הסיפור הזה מחריד את יהושע, משמשו של משה. הוא אומר למשה: אדוני משה, הכנס אותם לכלא. הם מתנבאים במחנה. הם בעצם חותרים תחת המנהיגות שלך, שבאה מכוחה של הנבואה.

למשה, מיותר לציין, כבר אין כח. ' מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים', הוא אומר ליהושע. הלוואי שכולם יתנבאו, ונטל הנבואה והמנהיגות ירד ממני. ולפני זה הוא מקדים ואומר 'המקנא אתה לי?' כלומר – אם אתה דואג לי באמת, אתה לא צריך לדאוג למנהיגות שלי. אתה צריך לדאוג לי עצמי, משה, שכבר לא מסוגל לשאת את הסיפור הזה יותר.

ה.
הסיפור של משבר המנהיגות הזה מגיע לכדי סיום בפרשת הצרעת של מרים. מרים ואהרן מדברים על אשתו של משה, ציפורה, שהיא לא ישראלית, ובאופן כללי מתלוננים על זה שמשה הוא המנהיג ולא הם – כלומר, לא אהרן ולא מרים. הרי גם אנחנו נביאים, הם אומרים. למה אנחנו לא מנהיגים? וכאן, אני חושב, הסיפור מגיע לשיאו; התורה אומרת 'והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדם'. ובמילים אחרות היא אומרת: הסיבה שמשה הוא המנהיג היא דווקא זו. שהוא לא רוצה להיות המנהיג. שהוא לא רואה בעצמו אדם ראוי להיות מנהיג. שהוא מנהיג רק מפני שאין ברירה. מנהיג וסובל, סובל ומנהיג.

במילים אחרות, למשה אין אגו של הנהגה. הוא לא רוצה להנהיג, ולכן עושה את מה שאלוהים אומר. הוא שליח של אלוהים ותו לא. זו הסיבה שאלוהים אומר לאהרן ומרים 'בכל ביתי נאמן הוא'. הנאמנות של משה היא בדיוק זו; העדר האגו שלו. הנכונות לעשות כל מה שאלוהים אומר. אלוהים יודע את זה. גם משה יודע את זה. אבל כל שאר העם, כולל אהרון ומרים, בטוחים שמשה רוצה להנהיג. הם חושבים שאלוהים מעניש את מרים רק מפני שהיא מדברת סרה במשה ואומרת שהוא נשא אישה ולא מתייחס אליה, או שהוא לא היחיד הראוי להנהגה, אבל למעשה, אלוהים מעניש את מרים מפני שהיא צודקת.

ולכן משה לא מתפלל אל אלוהים. הוא צועק אליו. מה אתה עושה, הוא אומר, אני ביקשתי את זה? תתקן את זה, בבקשה. ואלוהים אומר טוב, טוב, אבל אי אפשר לתקן את זה מיד. איך אני אצא מזה? ולכן מרים מצורעת שבעה ימים, וכתום שבעת הימים האלה בני ישראל חוזרים למסעיהם, ובפרשה הבאה משה שולח מרגלים כדי לקבל קצת ביטחון בכל הדבר הזה שהוא עושה, וכמו גיבור טראגי, המנהיגות שלו מתערערת עוד ועוד. אבל על זה – בשבוע הבא.

—-
בתמונה: עוד מישהו שלא רצה להנהיג.

מחווה | לפרשת נשא

אני רוצה לכתוב לכם על הפרשה אבל, כרגיל, הזמן קצר והמלאכה מרובה, אז רק אגיד שפרשת נשא היא הפרשה הכי ארוכה בתורה. ולמה היא כזו ארוכה, תשאלו, והתשובה היא שיש, ככה, במרכז הפרשה, שניים עשר נשיאים שמביאים שוב ושוב את אותה המנחה. כל דתי שהולך לשמוע קריאת התורה לפעמים יודע לדקלם לכם בעל פה את מה שהם הביאו: קערת כסף אחת, עשרים ומאה משקלה, וכן הלאה וכן הלאה.

אז רק אכתוב שלפני כמה ימים למדתי שוב את פרקי אבות, וחשבתי על המשנה של 'עשה לך רב וקנה לך חבר', וחשבתי על זה שחברים צריך לקנות. כלומר צריך ממש לשלם להם במשהו, ויותר מדויק יהיה להגיד – צריך לתת להם משהו. אי אפשר שמישהו יהיה חבר שלך בלי התנועה הזו של הנתינה, או של המחיר, או של הקנייה, או של ההקרבה.

וחשבתי על זה שאהבה ניכרת בג'סטות, במחוות. כלומר במשהו שמישהי עושה, שהיא לא 'צריכה' לעשות, שהיא רוצה לעשות. למשל, אם, נניח, רועי ודליה התחתנו (מזל טוב!) וסיכמו ביניכה שהוא שוטף כלים והיא שוטפת רצפה, אם ישטוף כלים לא תיווצר מחווה. זה לא ג'סטה של רצון טוב. זה משהו שרועי צריך לעשות. אבל אם רועי קם בבוקר ומגיש לדליה קפה למיטה (מסתבר שהיא מהאחוז הבודד של הנשים שאוהב קפה במיטה), זו מחווה, כי הוא לא צריך לעשות את זה. הוא רוצה, כי הוא אוהב אותה. וזו ההוכחה.

עם ישראל התבקש לתת תרומה לאלוהים. התרומה הזו, גם אם היא באה בלב פתוח ושמח, זו עדיין לא מחווה. זו לא ג'סטה. זה לא בא מבני ישראל. במילים אחרות, בני ישראל נענו לבקשה, אבל לא עשו את הצעד הקטן של המעבר. אז יש פה אהבה, ברור, זו לא עבדות, אבל זה, נו, קצת, א ביסלע, כורח. הם חייבים לתת את התרומה. זה כמו שדליה תגיד לרועי 'רועי, אולי תתקין פה מדף?', היא מבקשת, אבל זו לא באמת בקשה, ורועי נענה, אבל אין לו באמת ברירה.

קרבנות הנשיאים הם מעבר. הם הג'סטה. בני ישראל לא נצטוו לתת את קערות הכסף האלה, אבל הנשיאים רצו. וזה קצת כמו שרועי ישאל את דליה דליה, חשבתי לפנק אותך באיזו ארוחת ערב מושקעת, מה את רוצה לאכול, ודליה תגיד אני רוצה פיצה, ורועי יגיד אבל גם שבוע שעבר רצית פיצה, ודליה תגיד כן, כי זה טעים לי, ורועי יכין שוב פיצה. כי למרות ששוב ושוב ושוב הם אוכלים את אותו הדבר – או במילים שלנו, למרות שזו אותה הג'סטה שוב ושוב – זו לא באמת אותה הג'סטה. כל פעם זה ממקום קצת אחר, בזמן קצת אחר, בצורה קצת אחרת.

וכיון שזה הסימן לכך שעם ישראל באמת אוהב את אלוהים, התורה חוזרת על זה שוב ושוב, שתיים עשרה פעמים. ללמד שאין סוף לג'סטות שאפשר לעשות, ולצעדים שאפשר ללכת לקראת, ושהשאלה היא לא מה אתה רוצה לתת, אלא מה הצד השני רוצה לקבל. וזו, כמדומני, פתיחה מוצלחת לזוגיות.
_______

(חייב להגיד בהערת שוליים שהרעיון המקורי לפוסט היה לספר שתיים עשרה פעמים על איך רועי מכין לדליה את אותה הפיצה, ובכל פעם זה מתפקד בצורה קצת שונה, אבל זה היה ארוך מדי להפעם. אולי בפעם הבאה.

וגם שאין לי מושג של מי התמונה המצורפת. הגיעה אלי בוואטסאפ. אשמח לתת קרדיט).

 

פרחים | לפרשת בחוקותי

א.
הקללה הראשונה שנעם קילל הייתה בצבא. זה היה אימון גדודי ברמת הגולן. חורף. טנקים. הזחלים התחפרו בבוץ והיה צריך לבדוק אותם בכל בוקר ובכל ערב עם אצבעות חשופות, בקור של משהו כמו שלש או ארבע מעלות במקרה הטוב. הם היו בשכפצי דלאווה ביום שלישי אחד כשזר ההינע של הטנק נשבר, ויוני המ"מ קפץ החוצה, הסתכל, הסתכל שוב, קרא לכולם לצאת מהטנק, התקשר למומי הסמ"פ ולראמזי מהחוליה הטכנית שיבואו לראות, והצוות דשדש בבוץ של עשרים סנטימטרים, כלום במושגים של טנקים, והקשיב לראמזי אומר וואי וואי, קל זה לא הולך להיות. הם פירקו את הזחל והביאו טנק אחר לגרור וניסו כל מה שיכלו, אבל הגלגל. המחורבן. לא. הסכים. להכנס. למקום.

הם משכו וגררו וצעקו ודפקו בפטיש חמש ובסוף, אחרי שמונה שעות, נעם כבר לא היה מסוגל יותר. חוסר האונים הצטבר אצלו בחדר הקטן ההוא בחזה, והעייפות ביקשה לה דמעות לצאת החוצה, והם אכלו מנות קרב מצ'וקמקות והמשיכו לעבוד, ויחד עם כל הסיפור מול לימור ומול הוותיקים הכל התגבש שם לעיסה, הלך ותפח, הלך ותפח, ונכלא בתוך הכלוב הקטן שהוא הכיפה והתדמית ומה יגידו ואיך יחשבו, ובסוף, אחרי מכה בפטיש החמש שפספסה ונחתה במקום הלא נכון, הכלוב הזה נשבר ונעם נשם ונשף והניח ידיים על הברכיים ואמר איזה חרא, איזה חרא, לך תז***ן. ומשהו בו נשם לרווחה סוף סוף, כאילו חלק מהתסכול יצא החוצה עם המילים הקטנות האלה, והתפזר ברוח.

קרא/י עוד «

שמיטה | לפרשת בהר

א.
לפעמים אדם מסיים את חוק לימודיו באוניברסיטה העברית ויוצא לו לעבוד כך, משהו כמו שלש שנים בעסק של מיכה, חבר שלו, שמוכר חבילות סייבר לעסקים. מה זה חבילות סייבר לעסקים, אף אחד לא יודע. אבל אנשים קונים, כי סייבר, וכי מישהו עם חולצה מכופתרת אומר להם תקשיבו, אתם צריכים. מה שהיה פעם הוא לא מה שהוא היום.

על כל פנים, הוא עובד. קונה רכב כדי להגיע לעבודה ועובד כדי שיהיה לו איך להחזיק את הרכב, והוא אוכל בחוץ כי אין לו זמן לבשל בבית, ועובד כדי שיהיה לו כסף לאכול בחוץ, וקונה בגדים יקרים כדי להיות ייצוגי בעבודה, וכשהוא בבית הוא עובר לטרנינג שכתוב עליו חרוב 08', ואוכל פיצות קפואות שקנה ברמי לוי ורואה קצת סרטים דוקומנטריים בשביל הנשמה, ויוצא עם מישהי שקוראים לה נירית ככה כבר חודש וחצי, שותים קצת, מדברים על סוציולוגיה, על תרבות, על התערוכה החדשה במוזיאון, על פוליטיקה.

או אולי צריך להתחיל עוד קודם, כשלפעמים אדם (אותו אדם) מסיים את הטיול הגדול ואומר לעצמו מה אני אעשה עכשיו, צריך תואר, אולי אלך ללמוד. והוא לא חושב למה צריך תואר, אלא אומר מיד 'בשביל' עבודה', ולא עוצר לשאול למה צריך עבודה, שהרי כולם יודעים שאין עבודה בלי כסף, ואולי צריך להתחיל עוד קודם, כשהוא הולך לצבא, כשהוא הולך לתיכון, כשהוא הולך לתכנית מנהיגות שנותנת לו חוגי דיבייט, או עושה מגמת ביולוגיה למרות שזה לא מעניין אותו באמת, כי צריך.

הוא לא יודע לנוח. יש אנשים כאלה, שלא יודעים לנוח. איזו דחיפות דוחפת אותם לעשות כמה שיותר, לרוץ לרוץ, לנצל את ההפסקות, להיבחר למוצעת הסטודנטים, לנסות להספיק כמה שיותר, להגיע כמה שיותר רחוק בחיים האלה. בחופשים הם רואים סרטי מופת, קוראים ספרי עיון. בצבא הם עושים קורס בפתוחה. גם אדם ככה, רץ ורץ, רץ ורץ, וכך הוא מפליג הלאה במסלול הכבוש, המוכר, שבו עוברים צעירים ממקום למקום, עד שהוא מגיע למקום שאליו הגיע, וכבר שלש שנים כך, מתגלגל, העסק מזין את עצמו. העבודה מזינה את עצמה. החיים סוחפים את עצמם הרחק הרחק ברוח.
קרא/י עוד «