איך יהיה לך אכפת | לפרשת תרומה

א.
לפני זמן מה, כמה שנים, העברתי סדנת כתיבה איפשהו בארץ. זו הייתה סדנה מוצלחת, גם לדעתי, גם לדעת המשתתפים והמשתתפות כולם – למעט אחד. בחור אחד שהשתתף בסדנה ומההתחלה – אפילו עוד לפני המפגש הראשון – העביר ביקורת על הסדנה, התכנים שלה, הקבוצה ובעצם הכל. אני אדם, לא עסק, ומשתדל להיות אדם נחמד בסך הכל, ולכן אחרי כמה מפגשים פניתי אליו ואמרתי היי, כפרה עליך, אם לא טוב לך – אתה יכול לפרוש ואני אחזיר לך את הכסף.

הוא חשב על זה עוד שני מפגשים, ואז אמר כן, יודע מה, סבבה, ממילא לא סדנה כזו טובה (אשכרה, באלו המילים), אני אפרוש ואשמח שתחזיר לי את הכסף. טוב, אמרתי. הוא פרש ואני הלכתי לחפש את הקבלה ששלחתי, כדי לבדוק כמה בדיוק הוא שילם ולאן צריך להחזיר את הכסף. בקיצור, אני מהפך, מחפש, לא מוצא. הלכתי לשאול אותו, אמר בביטחון – כן, שילמתי את הסכום המלא. שוב אני בודק בחשבון הבנק – לא מוצא כלום. ביקשתי ממנו אישור העברה או אסמכתא, הלך בעצמו לבדוק, ואז אמר כן, יודע מה, בעצם לא שילמתי. לא יכולתי לשלם על ההתחלה ואמרת שזה בסדר שאשלם חודש אחר כך, וזה לא קרה. באנחת רווחה אמרתי לו תודה רבה ושלום שלום, ונפרדנו כידידים.

ב.
שברתי על זה את הראש אחר כך, בניסיון להבין מה קורה בדיוק ולמה כשאדם לא משלם כלום הוא מאוד ביקורתי כלפי סדנה (שהוא לא שילם עליה!) וכשמישהו משלם, הוא נהנה ומרגיש שהסדנה הייתה טובה. והתשובה, אני חושב, נמצאת בקטע קטן של עוזי וייל.

יש קטע קטן של עוזי וייל (יובא בתגובות אם אמצא אותו) שבו הוא מספר איך הוא בילה ערב באיזה פאב אי שם בדרום קרוליינה, צופה במשחק פוטבול בין שתי קבוצות שלא אכפת לו לא מהן ולא מהמשחק ודי משתעמם, וכך עד שמי שישב לידו על הבר אמר לו – חמש דולר על הכחולים! והוא אמר – חמש דולר על האדומים! וכך העבירו ערב שלם במתח, בעידוד, בקריאות גנאי ובשירי אוהדים, על שתי קבוצות שלאף אחד לא היה אכפת מהן, רק בגלל חמשה דולרים.

ג.
אתם מבינים, כשמישהו מסכן את הכסף שלו, אכפת לו. הוא מעורב. כשמישהו משלם חמשת אלפים שקלים לנופש הכל כלול, הוא מנצל עד הסוף את ה'הכל כלול', וגם אצלי, בסדנאות, כשמישהו משלם כסף, הוא אומר לעצמו – שילמתי, אני אקח חלק. אני אשאל, אתעניין, אשלח קטעים למישוב אישי, אשקיע בכתיבה ואשקיע במשוב. כשמישהו לא משלם, הוא אומר לעצמו – טוב, לא שילמתי. אפשר לאחר. אפשר לחפף. לא צריך להתאמץ. וגם אם הוא מגיע בזמן ולא מחפף והכל בסדר, הוא עדיין, באיזו עמדת בחינה שכזו; הוא מתבונן מבחוץ, תוהה אם זה טוב, רע, לקחת חלק, לא לקחת חלק. מי יודע? ובעמדה הזו, אף פעם אי אפשר לדעת באמת.

ד.
ולכן אצלנו, בפרשה, אלוהים מבקש מבני ישראל לקחת לו תרומה. וזה מוזר, מפני שתרומה נותנים, לא לוקחים (כן, אני מכיר את הפרשנות הפילולוגית / לשונית, תנוחו). אבל אלוהים יודע היטב שמי שנותן כסף, מי שמתנדב, מי שמשקיע – נכנס פנימה, והדברים הופכים להיות לו משמעותיים, והמשכן יהפוך להיות המקום שהוא (גם) שלו. הוא נותן תרומה, אבל למעשה הוא לוקח חלק. ומי שלא שם כסף, ולא משקיע זמן או מאמץ, ורק מגיע בסוף כדי לראות את המשכן ולהגיד 'וואלה, דווקא יצא יפה', אף פעם לא יצליח להיכנס פנימה.

ה.
ופעם אחת (עוד סיפור לסיום) חבר שלי, נקרא לו אורי, בא לחבר אחר, נקרא לו עומר, וביקש ממנו עצה. הוא שאל למה הוא לא מצליח להתאהב. כלומר למה יש בנות בעולם, והוא נמשך אליהן, אבל כשהם יוצאים – שום דבר לא קורה אצלו בנפש. ועומר חשב על זה קצת ושאל אם הוא מתחיל איתן או הן מתחילות איתו (אפילו בעקיפין, דרך חברה), והחבר שלי, שהוא גבר נאה ומשכיל ועם עבודה טובה, אמר שהן מתחילות איתו או שזה בליינדייט. ועומר סיפר לו את כל הסיפור שכתבתי למעלה, על הלקוחות והעסקים, ואז אמר –

אתה, אורי, אתה כמו הלקוח הזה. הן מתחילות איתך ואתה יושב ומחכה שירשימו אותך. והן מרשימות, זה ברור, אבל אתה לא עושה שום תנועה אליהן. אני מתכוון, בנפש. אז איך תתאהב ככה אם הלב שלך יושב רגל על רגל ומחכה שיגישו לו מנה מושלמת? ברור שזה לא יעבוד, בנאדם. לך תתחיל בעצמך עם מישהי ותחכה שהיא תגיד לך לא, ותראה איך אתה מתאהב בה במקום.

ו.
וזה, איך לומר, נכון גם על הרבה דברים אחרים בעולם.
_______
בתמונה: ספויילר.

לא בתמונה: הקורס המקוון שלי, עקרונות הבסיס של הסטוריטלינג, שמתחיל בעוד שבוע ויומיים. פרטים אצלי בפרטי או כאן.

מודעות פרסומת

ותפול מעל הגמל | לפרשת חיי שרה

א.
יש רגע כזה, רגע של האחרי. אחרי שהמנורה (היפה, באמת יפה) נופלת, בטעות, כי שיחקת עם כדור, גם זה בטעות, בכלל חשבת על השבוע הבא ומה אתה הולך לעשות, ופתאום המבואה מלאה שברים והמנורה שבורה על הרצפה. ואין עוד מנורה כזו, מושקעת, מגולפת, שריד לתקופה שבה ידעו להכין כלי בית. אתה יודע, חיפשת בכל החנויות במרכז העיר, ואין. והלב קופא לרגע ואחר כך מתחיל להצטער, ואימה קלה מתגנבת אליו; מה עכשיו.

או הרגע של המריבה הראשונה, למשל. לא הרגע שבו אדם מתחתן עם גלית, כי זה רגע קדוש ונשגב ומשמח. וגם אם החתונה לא מושלמת, הרי שהזוג שמתחתן מושלם. והם הולכים הביתה, לבית המושלם שלהם, ומעבירים שבוע מושלם, ואז – ברגע אחד, קטן – המנורה נשברת, ויחד איתו נסדק משהו בתמימות, במושלמות הזו, וגלית מתעצבנת. אבל למה היית צריך לשחק עם כדור בבית, היא אומרת, ואדם אומר לא יודע, ככה יצא, והיא נאטמת לרגע כמו שקורה לאנשים שהם ביותר־מדי כעס, ופתאום מתגנבת מחשבה ללב:

אולי טעיתי.

ב.
אבל רגע, רגע, הרבה לפני כן. זה בליינד דייט אי שם בפאב נחמד במרכז העיר. אדם חדש בסביבה. זו סתם, מסיבת דירה לחבר, ואדם הרגע הגיע לעיר, והוא פוגש בגלית ויש שם איזה קליק ראשוני, הוא מחייך, היא מחייכת. ואחר כך, כשהם יוצאים משם, הוא אמר לגלית – תשמעי, אולי תמצאי לנו מקום נחמד לשתות בו? וגלית אמרה יודע מה, יש פה בר, קוראים לו 'הבאר'. שזה משעשע, כי אף אחד לא יודע איך לקרוא את השלט, וזה מקום חמוד, באמת, בוא. ואדם בא, כי הוא רוצה שהערב הזה לא יגמר לעולם.

ומה כל הדברים האלה אם לא בדיקה אינסופית, בדיקת מעבדה: רגע, אולי זו היא? אולי זו לא היא? הוא מסתכל על הצורה שבה היא הולכת; זה מוצא חן בעיניו. היא שמה לב שהוא צולע קצת. היא צוחקת. היא מניפה את שיערה. היא מתעניינת בו. באיזו רשימה אינסופית שמונחת אצלו בראש הוא מסמן וי אחר וי. לפעמים הוא מסמן איקס, וזה בסדר, לא כל הרשימה צריכה להיות מושלמת. לא צריך רשימה בכלל, לא באמת, רק לדעת: האם זו את, האישה שאני הולך לחלוק איתה את חיי.

ג.
ובסוף זה רגע אחד של תשומת לב לאישה מבוגרת שמבקשת צדקה בפינה של ממילא שמכריע את הכף. כי אם יש משהו שצריך להגיד לכל הנשים והגברים בעולם זה שהכל הבל הבלים. הכל הכל. לא חכמה ולא תארים ולא חברים ולא משפחה ולא יופי. הכל קם ונופל על מידות טובות. אם יש לו מידות טובות, תתחתני איתו. אם היא טובת לב, תתחתן איתה. אם לא, אז לא.

וכשהם רבים מתגנבת המחשבה הזאת ללב: אולי היא לא האישה הנכונה. אולי קיבעתי עכשיו את חיי – לפחות את השנים הקרובות – עם האישה הלא נכונה. אישה שלא יכולה לסלוח לי על רגע של טעות. והיא חושבת, אולי התחתנתי עם הגבר הלא נכון. גבר שלא מספיק רגיש אלי כדי להבין מה המנורה הזו אומרת בשבילי. הוא אומר 'אמא שלי לא הייתה כועסת על זה,' אבל אני לא אמא שלך, טיפש. אני אדם אחר. הוא מתגונן, אבל מה אתה מתגונן. תבין, אין עוד כזה. תבין, מעוות לא יוכל לתקון. תבין, אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. חבק אותי עכשיו.

ד.
אני חושב המון המון על רבקה, אשתו של יצחק, אמא של עשו ושל יעקב, ואחת הנשים המרשימות בזכות עצמה. אני חושב עליה לא רק כמשוייכת לגברים האלה, אלא גם בתור אחת הדמויות הכי פעילות בספר שמלא בדמויות די סטטיות, שמגיבות להוראות ונסחבות ממקום למקום. ואני חושב על הרגע שבו היא משקה מים, ואחר כך מציעה גם לגמלים. מה היא ראתה באותם רגעים? האם היא זיהתה שהוא עבד? האם ניסתה להתחיל עם האדם הזה, שבא מרחוק עם עשרה גמלים? האם רצתה לצאת מהמקום שבו היא חיה, לראות עולם? מה קרה שם, ברגע הזה?

אנחנו לא יודעים. יודעים רק שרצתה, שהציעה. יודעים שהיא לא הייתה שם, כשהעבד אמר 'עבד אברהם אנוכי'. יודעים שאחר כך קראו לה לבוא (כלומר, שלא הייתה שם קודם), וששאלו אותה אם תלך עם האיש הזה. יודעים שאמרה 'אלך'. אולי חשבה, בכלל, שמציעים לה להתחתן עם הבחור הזה, שהתחילה איתו. שהייתה נדיבה אליו. טובת לב. שהוא מצא חן בעיניה. את כל זה אנחנו יודעים, ואחר כך הם יוצאים לדרך. אולי היא עדיין חושבת שהיא מתחתנת איתו, עם העבד הזה. אנחנו לא יודעים.

ה.
אבל אנחנו כן יודעים שהיא רואה את יצחק מרחוק, כשהוא יוצא לשוח בשדה לעת ערב (איזה משפט פיוטי זה, בחיי), ופתאום היא מבינה משהו. אולי הגמלים מאטים את הליכתם, אולי העבד כבר מתארגן. היא מבינה שהאיש הזה קשור אליה באיזושהי צורה. היא שואלת את העבד – מי זה, אמור לי, והוא אומר לה, זה אדוני. וכאן, ברגע הזה, היא לוקחת את הצעיף ומתכסה. היא מבינה שעזבה את מולדתה ואת עמה בשביל להינשא לאדם שהיא לא יודעת מי הוא. שהיא תגלה את זה לאט לאט. שאולי הוא לא האדם הנכון, ואימה מתגנבת ללב שלה;

אולי טעתה.

וזה, בחיי, זה רגע שובר לב. היא לא יודעת שטעתה, אתם מבינים. אם הייתה יודעת, תסמכו על רבקה שהייתה קמה והולכת. היא לא דמות שהייתה משאירה משהו כזה ליד הגורל. היא לא הייתה נכנעת לסיפור ואומרת 'טוב, נו'. זה רגע שבו היא מבינה שהיא בסיפור אחר לגמרי ממה שחשבה, ואולי היא הולכת לעברי פי פחת. אבל גם אולי לא, והעמימות הזו לא מאפשרת לה לא לברוח ולא להישאר. היא כאן, אבל היא לא כאן. רוצה לברוח אבל אולי בעצם לא, אולי יצחק הוא כמו העבד שלו. ולכן היא מתכסה בצעיף, כדי לא להיות חשופה כאן. לראות ולא להיראות. להתחבא, לרגע, ולהמתין לראות מה קורה כאן.

ו.
אחרי כמה שעות הם משלימים, אדם וגלית. הוא סוחט לה מיץ תפוזים, היא נזכרת שהוא בעצם אוהב אותה, שהיא אוהבת אותו, שהם בחרו זה בזו לנצח. וטוב שהם משלימים, כי הם יושבים לראות ביחד משחקי השף קונדיטור כמו שכל הזוגות עושים. וטוב שהם משלימים, כי לא לכל הסיפורים יש סוף טוב. אנשים אכן טועים בחייהם. זוגות ממשיכים לריב לנצח, ואחרי שהם רבים קורים גם דברים אחרים.

אבל הסיפור של רבקה, לפחות לעת עתה, נרגע; התורה מספרת איך – רגע, אני אצטט, זה משפט כל כך יפה שאין ברירה אלא לצטט אותו –

"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ
וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה
וַיֶּאֱהָבֶהָ
וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ."

לא רק שהוא גדל, לא רק שהוא ניחם אחרי אימו, לא רק שהוא נותן לה את המקום ואת היכולת להיות מי שהיא ולא 'אמא חדשה' בשבילו. לא רק שהוא לא משווה את החמין שלה לצ'ולנט של אמא שלו: הוא אוהב אותה.

בא לי לבכות מהרומנטיות של המשפט הזה. אין הרבה דמויות בתנ"ך שכתוב עליהן שהן אוהבות, אבל יצחק אוהב את רבקה. איזה יופי זה, בחיי.
_______
בתמונה: 'הנאהבים', רנה מגריט. ותיקח את הצעיף ותתכס.

על כן קרא שמה בבל | לפרשת נח

(בשנה שעברה כתבתי על המבול. הנה קישור)

א.
לפעמים ככה, ביום חמישי בלילה, אדם יושב לבירה בפחית (כלומר, בבר בשם 'הפחית' שמגישים בו רק בירה בפחיות. אל תשאלו אותי למה, קטע של אמריקאים) עם תומר, ותומר אומר לו יא, אחי, תקשיב, יש לי סטארט אפ מטורף. ואדם כבר מכיר את תומר, שהיה באיזו יחידה טכנולוגית בצבא ומאז נדפק לו המוח וכל דבר הוא סטארטאפ מטורף, כולל אפליקציה שמפעילה מרחוק מכונות קפה, אבל הם בחוץ והם שותים ומה אכפת לו להקשיב. אז הוא מקשיב, ותומר מספר לו את הרעיון. ובמפתיע, הרעיון רעיון טוב. מספיק טוב כדי להזמין עוד בירה, ולקחת מפית מהבר, ולהתחיל לכתוב בעט על המפית כדי שיהיה סיפור מוצלח לספר עליהם אחרי שהם יצליחו.

מה זה רעיון טוב. ככל שאדם חושב על זה יותר ככה העולם נראה לו קטן ובכף ידו. אחי זה רעיון מטורף, הוא אומר, איך לא עלו על זה קודם? ותומר אומר מה אני יודע, בנאדם. לפעמים צריך מישהו שימציא את הגלגל. ואדם אומר אתה יודע, אם לא עלו על זה קודם אז כנראה יש פה איזה דפקט (הוא לא אומר דפקט. הוא אומר 'פאק'. אבל אנחנו פה בטור של פרשת שבוע אז אנחנו מכבדים את המעמד), ותומר אומר בדקתי, יש כמה סטארטאפים שרצים במקביל ואיזה צוות מחקר של גוגל אבל אני מכיר את זה, אנחנו נהיה ראשונים בשוק. אז מה אתה אומר? נלך על זה?

ואדם אומר כן. נלך על זה. הם עושים מחקר שוק והם עושים התייעצות עם כל מיני אנשים מהאינטרנט שמוכנים לשבת איתם לקפה בחינם ואחרי חודש בערך הם מורידים חוזה שותפים מהאינטרנט ולוקחים אותו לבן דוד של אדם, שהוא עורך דין ומתעסק בחברות, והבן דוד מנסח מה שצריך לטובת שני הצדדים, ותומר הוא המנכ"ל ואדם הוא מנהל מוצר, והם חותמים ולוחצים ידיים ואומרים יאללה, נתחיל.

ב.
ואחרי כמה חודשים ואיזה גרסת אלפא מאוד מאוד מאוד (ככה תומר אומר, והוא שם סימן קריאה באמצע אבל אנחנו לא נעשה את זה) ראשונית, אדם פתאום מבין שיש לו זהב בין הידיים. מה זה זהב. כאילו, שהוא יכול בכיף להיות מליונר מהסיפור הזה. שפייסבוק יקנו אותו, או שגוגל יקנו אותו, או שהם יצליחו לגדול מספיק כדי להתחיל לנגוס בנתח השוק של חברות הרבה הרבה יותר גדולות ובעצם יהיו שחקן לגיטימי במגרש של הגדולים, מגדל שראשו בשמיים. והוא מתלהב, ותומר מתלהב, והילה המעצבת מבצלאל מתלהבת, ויאיר שכותב להם קוד מתלהב, וכולם מסתובבים עם המון חלומות גדולים.

זה טוב כשאנשים מסתובבים עם חלומות גדולים בראש. ועוד יותר טוב, ככה תומר אומר, שכולם מדברים באותה שפה. לא שכולם פה יודעים לכתוב ג'אווה, בשביל זה יש לנו את הילה, ולא שכולם פה מתכנתים בפייתון, אז זה לא בדיוק אותה שפה, אבל לכולנו יש מטרה משותפת שהיא גדולה מאיתנו, ככה תומר אומר ונושא כוסית על סבב גיוס ראשון מוצלח יחסית, וכולנו באותו ראש ורוצים שהסטארט אפ הזה יצליח (הוא קורא לו 'ג'ולי'. איזה מין שם זה לחברה), ויש בינינו דיבור טוב ושפה טובה, וכל מה שנרצה, נוכל לעשות. לחיים, בני ***** שכמוכם, לחיים.

ג.
מה מחזיק בנאדם בסטארטאפ כשהמשכורת שלו היא בעצם אחוזים.

קודם כל, ההצלחה שבאופק. ושנית, לפעמים רואים מזה כסף יחסית מהר. אחרי שנה כבר אפשר למשוך משכורת, כל מיני כאלה. ושלישית, הוא מאמין במוצר. ורביעית, וזה אולי הקטע הכי מוזר והכי חשוב, ככה הוא אומר לדינה (שאנחנו לא מכירים אותה ובעצם הם נפגשו הרגע) כשהם יושבים להם באינדינגב ודירטי פליי מנגנים מולם בבמת הקוף, יש פן של תהילה בכל הסיפור הזה. עכשיו, אל תוציאי אותי תל אביבי שחצן, טוב? זה לא זה. זו התחושה של היי, אני עושה משהו בעולם.

לא יודע להסביר לך את זה, הוא אומר. זה כמו לעשות ילד אבל בגדול. זה כמו לבנות איזה פסל שישאר לנצח. לתכנן את האמפייר סטייט בילדינג. שלא יהיה מי שיסתובב בעולם המערבי ולא יכיר את המבנה הזה. זה איזשהו רגע שבו אתה מבין שהשארת חותם בעולם הזה, את מבינה? כי בתכל'ס, ככה הוא אומר, מה זה חיי אנוש. רגע כאן ורגע שם. אז לפחות שישאר משהו אחרינו, לא ככה? שאנשים יזכרו אותנו. ידברו עלינו. שנדע שעשינו כאן משהו, לא סתם עברנו בלי להשאיר חותם.

ואני, הוא אומר לה, מה אני יודע לעשות. אם הייתי כותב, הייתי כותב את החטא ועונשו. אם הייתי צייר, הייתי מצייר את המונה ליזה. מנסה, לפחות. אבל אני אני יודע לבנות מסדי נתונים ולהבין איך אפליקציית ווב עובדת. אז זה מה שאני מנסה לעשות.

ד.
ואחרי עוד שנה, ככה, פתאום משהו מגמגם. ותומר אוסף את כולם ואומר להם עשינו מחקר שוק, ככה הוא אומר. חלקכם יודעים את זה חלקכם לא. ומחקר השוק גילה לנו שמה שאנשים רוצים לראות זה בכלל לא מה שעבדנו עליו. בכלל לא. הוא אומר משהו כמו, אנשים רוצים לראות חתולים עושים דברים מטופשים אז בואו נראה להם את זה. כמובן שזה לא מה שהוא אומר באמת, אבל ברעיון. ואדם יודע את כל זה ולא סתם הוא שותף אבל עכשיו, ככה, כשהוא מסתובב במשרדים שלהם אחרי יום העבודה, הוא אומר לעצמו אבל מה, זה לא בדיוק מה שחשבתי שיהיה. ואומר לעצמו אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה שיקרה.

כלומר ברור שצריך להיות גמישים ולנוע עם המוצר, אבל מה, חשבתי שאולי נלך למקום אחר. כי החזון שלי מראש מראש היה אחר. כי חשבתי שאנחנו עושים פה משהו כדי לעזור לבני אדם לשרוד את המבול של החיים שלהם, ופתאום אני מבין שאנחנו עושים פה משהו כדי שאנשים יוכלו לקפוץ בנג'י. ולא שאני מזלזל בבנג'י, כן? אבל זה לא זה. ויש פה אלמנט של התמכרות, ושל סיכון. זה לא רק עוזר לחברה, הדבר הזה. לא בשביל זה עצרתי את החיים שלי. גם לא בשביל הכסף. חשבתי שאני עושה פה משהו גדול, והבנתי שלא. ולא רק שהבנתי שלא, הבנתי שתומר ואני, אנחנו שני אנשים שונים.

מה זה אומר שני אנשים שונים, הוא אומר לדינה בבית. אנחנו כאילו מדברים את אותה השפה, הוא אומר לה, אבל בעצם אנחנו לא. זה רק נראה כמו. שנינו מדברים עברית, ואנחנו יכולים לתקשר, אבל התקשורת הזו, היא לא זה. זו לא בדיוק אותה השפה, את מבינה? זה כמעט, אבל הכמעט הזה יוצר עכשיו קרע.

זה כמו, הוא אומר, זה כמו שאני אגיד לך 'אני לבד'. תחשבי כמה פירושים יש ל'אני לבד' הזה. הוא יכול להיות 'בודד לי' והוא יכול להיות 'אני צריך עזרה' והוא יכול להיות 'אני צריך חיבוק' והוא יכול להיות 'אני צריך חברים לראות איתם סרטים מטופשים' והוא יכול להיות 'העולם הזה הוא כזה מקום בודד, כל אדם לעצמו' והוא יכול להיות 'הבדידות הקיומית הזו, כל אדם, לבדו נולד ולבדו מת ובינתיים מה'. המון דברים הוא יכול להיות. ואם אני אומר לך 'אני לבד', את מבינה אותי, מה אני רוצה, אבל אם אני אגיד לתומר 'אני לבד', הוא יגיד 'יאללה בוא, יש אצלי כמה חבר'ה משחקים פיפ"א'. זו כאילו אותה השפה, אבל זה לא. את מבינה, נכון?

ה.
(היא לא הבינה).

ו.
ואחרי עוד חודש, אולי חודשיים, הם מתייצבים שוב אצל בן הדוד של אדם ואדם מוכר את חלקו בחברה לתומר, ואומר לו בהצלחה אחי, ותומר אומר ברור אחי, בכיף, ואומר טוב שעזבת ככה בלי לפרק את החברה לחלקים, תודה, ואדם אומר בטח, בטח, והוא גם יצא עם כמה אחוזים וקצת מזומן אז בכלל, מה יש להתלונן. ואחרי שלשה חודשי אבטלה (הייתה קשה הפרידה מדינה) הוא הולך לעבוד באיזו חברה אחרת, שיותר מתאימה לו. אבל גם הילה ויאיר ועוד איזה שלשה אנשים באים והולכים לגדל ילדים ולמצוא אישה וללמוד תורה, וג'ולי שלהם מתפרקת אט אט, עד שהיא נמכרת לאיזו חברה אחרת, מפלצתית, שקונה הכל וממזגת ועוצרת את הפיתוח ומשתמשת במה שכבר יש בשביל מוצר אחר שלה וכל אחד מתפזר לדרכו וככה הכל נגמר.

כמעט.

כי על כן קרא שמה בבל. על שם הבלבול. על שם שאנשים שונים מתכוונים לדברים שונים, ואיך אפשר לדעת. ועל כן קרא שמה בבל, על שום שאנשים, למשל אדם ודינה, שונים זה מזה, והולכים לכיוונים שונים, ונפגשים לפעמים, ככה, שנים אחרי, שוב באיזה פסטיבל יערות מנשה, ודינה אומרת היי, בדיוק תהיתי אם תהיה פה, ואדם אומר היי, מה קורה, התגעגעתי, ותוהה אם באמת היא חשבה עליו, ודינה תוהה אם הוא באמת התגעגע. ומפני השפה הבלויה, המשומשת עד לזרא, מפני כן לא ידעו מה באמת קורה ביניהם, מה קרה ביניהם בעבר, מה יקרה ביניהם בעתיד. ורק על מנת שיצליח, הסיפור הקטן הזה, נחזיק כולנו אצבעות ונקווה שיהיה להם טוב.

___
בתמונה: גות'האם סיטי.
לא בתמונה: המקומות האחרונים לסדנאות הכתיבה שלי שנפתחות בשבוע הבא. דברו איתי לפרטים.

יש מקום אחר שאיננו כאן | לפרשת בראשית

א.
לפעמים אדם מתחיל עבודה חדשה בחטיבת הביניים על שם סורחב בר פפא. הוא לא כל כך יודע איך זה קרה, אבל האמת שזו לא שאלה טובה. כלומר, כולם יודעים איך דברים כאלה קורים. לפחות במחוזות מסויימים במגזרים דתיים מסויימים, שבהם אנשים נולדים לתוך מסלול באולינג מוגדר מראש, ובו אדם הולך לפעוטון של שולה (ובשום פנים ואופן לא לזה של רינה, או להפך), ואחר כך לגן המקומי, ואז לממ"ד ע"ש הרב ההוא, ואז לישיבה תיכונית, ואז לישיבת הסדר, ואז לאיזה גדוד שאיגוד ישיבות ההסדר מחליט לשבץ אותו ושם הוא לומד איך משפצרים ווסט עם איזולירבנד, וזה מה שהוא עושה.

וכשהוא חוזר הוא מחפש את עצמו קצת והרב שלו מציע לו שילמד הוראה, והוא לומד הוראה בהרצוג ביחד עם כל הדוסים בעולם ואחר כך מסתיימת הישיבה אבל נשארה לו שנה בהרצוג אז הוא סוחב אותה, ואמנם נותרו לו שתי עבודות סמינריוניות אבל חטיבת הביניים ע"ש סורחב לא מדקדקת בנושאים כאלה, מה גם שחסר להם מורה לתנ"ך, אז בכלל. הוא לא צריך לטרוח על מערכי שיעורים ויש להם טסטר צ'ויס בחדר המורים. גן עדן.

וכששלומית – כי הלא קוראים לה שלומית – שואלת אותו ביום חמישי אחד בבית הקפה החדש של גן סאקר מה הוא עושה בחיים, הוא אומר אני מורה. והוא רואה את הפנים שלה מתכרכמות לרגע, ואומר מה, מורה זה לא טוב? ושלומית אומרת לא לא, מורה זה אחלה, גם אמא שלי מורה. אבל הוא יודע שמורה זה לא טוב. אין הרבה כסף בהוראה, וזו עבודה קשה שלוקחים הביתה, ובעיקר זה אומר עליו שהוא כזה, כלומר, הולך בתלם. וזה אומר על שלומית שהיא לא הולכת בתלם. להפך, לומדת לה ריקוד ומלמדת ציור איזו חבורה של זקנים במתנ"ס המקומי. הוא יגיד לקובי שפעם הבאה ישדך לו רק בחורות נורמליות. אבל לאט לאט הוא מגלה ששלומית הזו מצחיקה, דווקא, והוא מחכה עוד שבוע עם המשפט הזה שהוא רוצה להגיד לקובי, ואחר כך עוד שבוע, ועוד שבוע, ולאט לאט הם הופכים להיות חברים.

ב.
לפעמים שלומית אומרת שאין לו אישיות. למה אין לי אישיות, הוא אומר, והיא אומרת – למה יש? והוא אומר הנה, אני אוהב לנגן שלמה ארצי, ואני אוהב לטייל, הולך לפעמים למעיינות עם חברים. ושלומית אומרת אבל אין לך שיער סגול או עגיל בגבה. וזה נכון, שיער סגול זה מכוער לבנים, ומה קשור עגיל, ואיך כל זה קשור לאישיות. ושלומית אומרת לו אתה כמו קלישאה של בייני"ש אחרי הישיבה. אם איזה סופר פייסבוק מתחיל היה כותב סיפור אהבה גנרי, הוא היה עליך. הדבר היחיד שיוצא דופן אצלך זה השם, וזה שאתה חמוד. ואדם מסתכל על עצמו ונעלב קצת, אבל בתוך תוכו הוא יודע שהיא צודקת. שהוא באמת קצת גנרי. והוא בסדר עם זה, בסך הכל. רק קצת מפריע לו שהיא לא.

ושלומית אומרת תגיד, לקחת פעם החלטה בחיים שלך? והוא אומר בטח, קל. הנה, החלטתי לאיזו ישיבה ללכת. איך החלטת, היא שואלת, והוא אומר – הלכתי לישיבה שהחבר'ה שלי הלכו. והוא אומר החלטתי מה ללמוד, איך החלטת, כי זה הכי התאים ללימודים שלי בישיבה. אבל רגע, רגע, מה הופך אותך לייחודית? איזו החלטה בדיוק לקחת בחיים שלך? מה הופך אותך לייחודית? ושלומית אמרה מה זאת אומרת, למדתי ריקוד וצבעתי חלק מהשיער. ואדם אומר זו, יקירתי, זו לא בחירה. את בדיוק כמוני אבל הפוך. רצית להיות ייחודית אז עשית את ההפך, אבל לעשות את ההפך זה בדיוק אותו הדבר כמו לעשות את המסלול. בשני המקרים את מתקדמת בקו ישר שמישהו אחר מכתיב. אז מה עשית בעצם. ושלומית מסתכלת על עצמה, ואז על אדם, ואז על עצמה, ושניהם מתפרצים בצחוק. זה לא כזה מצחיק, האמת, אבל הם שתו קצת אז אפשר לסלוח להם.

ג.
משהו בו השתנה בעקבות המפגש עם שלומית.

הנה, נניח, הכיתה שלו לומדת על יעקב ועשו. והוא אומר להם – איך אתם יודעים שיעקב הוא הצדיק ועשו הוא הרשע? ושוקי מרים את היד ואומר אבל המורה, ככה רש"י אומר, והוא אומר להם אז מה, אז מה אם רש"י אומר ככה, אבל מה אתם חושבים, ואברהם יצחק אומר אבל מה זה משנה מה אנחנו חושבים אם זה לא נכון? ואדם שותק לרגע, כי יש כאן נקודה, כמו שאומרים, אבל משהו, איזה ארס, מפעפע בו ואומר – רגע, אבל מה אם רש"י טעה? ואולי אפשר להבין את הפרשה אחרת? והוא מראה להם איך אפשר ללמוד את הסיפור כולו כשיעקב הוא הרשע ועשו הוא הצדיק, ואחר כך שוקי מספר את זה לאמא שלו, ואמא שלו מספרת את זה לשלמה המחנך, והמחנך לעמוס המנהל, וכולם יחד קוראים לו לשיחה ואומרים – תגיד, השתגעת? אתה לא יודע איפה אתה נמצא? זה בית הספר הכי טוב בסביבה, זה גן עדן, המקום הזה.

אבל אדם יודע שכבר לא. כלומר, שהוא כבר לא שם.

אני לא מבינה למה, אומרת שלומית, ואדם אומר – כי ראיתי שיש עולם אחר. וגם אם אני לא בהכרח רוצה את העולם האחר הזה, עדיין. ושלומית אומרת אתה יודע, יש קטע כזה, מהמם, של עוזי וייל, שמספר על אדם שנולד בגהינום והוא לא יודע על זה, עד שהוא רואה אדם אחר שנמצא בגן עדן ופתאום הוא מבין שיש דבר כזה, גן עדן. כלומר, שיש מקום אחר שאיננו המקום הזה. ובאותו רגע הוא מבין שהוא חי בגהינום. ואני חושבת, ככה אומרת שלומית, שכשיש לך רק ברירה אחת, אתה נישא בתוכה כמו תינוק בתוך רחם. מישהו אחר מוליך את החיים שלך, מישהו אחר מחליט איך תחיה. וכשאתה מסתדר, אתה בגן עדן. אבל ברגע שיש לך שתי ברירות, ככה היא אומרת, גם אם אתה לא לוקח את הברירה האחרת, אפילו אם אתה רק מכיר בה. אתה יודע שהיא אופציה – כמו, נניח, בחורים רווקים בביצה, נניח, שלא מסוגלים לבחור מישהי אחת כי תמיד יש מישהי אחרת, לא יודעת על מישהו ספציפי כזה או אחר, כן? רק נניח – זהו, אתה בגיהנום.

ד.
לילה ואדם רוצה לחבק אותה. סליחה שאנחנו מדברים ככה בטור על פרשת שבוע, אבל הכל יודעים כלה מפני מה נכנסת לחופתה. גם שמירת נגיעה זו קלישאה, אומרת לו שלומית. גם לשמור, גם לא לשמור. אבל אדם יודע שזה לא הסיפור. כלומר, שזה לא משחק אצלו על הצד של לפתח אישיות, לעשות את מה שכתוב בתורה, לא לעשות את מה שכתוב בתורה. הוא רוצה לחבק אותה. כלומר – דווקא אותה. דווקא לחבק. אולי גם דברים אחרים. וזה בא ממקום יותר ראשוני, יותר קמאי, מהמקום שאומר 'מותר' או 'אסור'. זה מגיע מהגוף. וזה מוזר, כי אדם לא כל כך ידע שיש לו גוף עד לאחרונה, אבל עכשיו כל נים ונים בגופו צועק לו 'אני קיים, אני קיים!' וזה מוזר.

זה מוזר כי אף פעם זו לא הייתה אופציה. לא באמת. לא כשיצא עם שירה ולא כשיצא עם נעמה ולא כשיצא עם זרובבלה (שם בדוי). הוא אף פעם לא חשב לעשות את זה. זה אף פעם לא שיגע אותו כמו עכשיו. אבל שלומית היא לא בדיוק שירה או נעמה או זרובבלה (שם בדוי), והוא יודע שהיא בסדר עם זה, ולכן פתאום זה נוכח לו בכל עצב בגוף. כאילו האוויר ביניהם הפך להיות סמיך וטעון ומלא אפשרויות רמוזות. וזה משגע אותו.

הוא אומר לה את זה. הוא אומר לה, אני רוצה לדעת איך זה מרגיש. הוא אומר, אף פעם לא התנשקתי, מעניין איך זה. ושלומית אומרת למה על כל דבר אתה צריך לדבר. נאנחת, אפילו. ואדם אומר אם אני לא אדבר על זה, איך אני אעבד את זה. ושלומית אומרת לא כל דבר צריך לעבד, או לחשוב, או להבין. הנה, תראה, אתה רוצה? והוא אומר, אני לא יודע. את רוצה? והיא אומרת, אני לא רוצה שתעשה משהו שאתה לא רוצה, והוא רואה כי טוב למאכל ותאווה לעיניים ונחמד להשכיל, ומה שקרה אחר כך אינו מענייננו כאן.

ה.
אחרי שבועיים עמוס קורא לו לשיחה. תגיד לי, הוא אומר לו, סליחה שאני שואל. פשוט אחת המורות ראתה שאתה לא שומר נגיעה, זה נכון? ואדם אומר תגיד לי, זאת נראית לך שאלה לגיטימית? וכשהמילים יוצאות לו מהפה הוא מבין שפתאום, כלומר, שזהו, שהוא כבר לא אותו אדם שהיה. שעכשיו הוא מתווכח, או עומד על שלו, או תוקף חזרה. וזה קצת משהו שהוא למד משלומית, כאילו אימץ חלק ממנה אליו. ועמוס אומר לא, זו לא שאלה לגיטימית, אבל אצלינו החינוך הוא גם בדוגמה האישית, מה אני אעשה. וזה, פלוס הדברים שאתה מלמד אותם בשיעור תנ"ך – תשמע, יקירי, אתה כבר לא יכול לעבוד אצלנו. אני מצטער להגיד לך את זה, וכמובן נעזור לך למצוא עבודה במקום אחר. אבל לא אצלנו.

אז מה תעשה עכשיו, אומרת שלומית, ואדם אומר אני אלך לעבוד כמו בנאדם. קצת בזיעת אפיים, קצת בעבודות מזדמנות, עד שאעמוד על הרגליים. אני אבנה לי נווה מדבר משלי. ושלומית אומרת או, עכשיו אתה מדבר. באמת השתנית. ואדם אומר כן, זה נכון. אבל משהו בו עצוב קצת, כי למי יש כח לחפש עכשיו עבודה. והרי מורה לתנ"ך הוא לא יוכל להיות, ובבתי ספר חילונים הוא לא ירגיש בנוח. הוא לא הטיפוס, הוא יודע. ושלומית אומרת אל תדאג, נעשה לנו נווה מדבר משלנו. ואדם אומר – אבל לא הייתה לי ברירה, את מבינה? לא הייתה לי ברירה. ושלומית אומרת אני יודעת, יקירי. לא בשמחה היא אומרת את זה. אפילו קצת בעצב. בגעגוע, ככה היא אומרת. מי כמוני יודעת.

—-
איור: Davide Bonazzi

נותרו עוד מקומות ספורים בחלק מסדנאות הכתיבה שלי שמתחילות בעוד שבוע. פנו אלי לפרטים או הירשמו כאן.

 

רגע לפני | לפרשת קורח

בהקשר הרחב יותר, כלומר סיפורו של עם ישראל ושל משה רבנו, משה רבנו נמצא במאבק מול קורח ועדתו רגע לפני הקריסה. הסיפור המסורתי מספר את המאבק מול קורח כהצלחה רבתי של משה רבנו, אבל הקריאה הנכונה, לעניות דעתי, היא לקרוא את הפרשה הזו על רגע סיפורי האספסוף, קברות התאווה, המרגלים והמעפילים, ובעיקר על רקע סיפור הצרעת של מרים.

משה רבינו הוא לא האיש הנכון להנהגה. הוא יודע את זה. אהרון ומרים יודעים את זה. אלוהים יודע את זה. לעזאזל, אפילו העם יודעים את זה. וגם קורח ועדתו יודעים. הוא מקנא, אני מניח, אבל זה לא רק זה: הוא מצטט כמעט מילה במילה את אהרון ומרים מפרשת בהעלותך. משה לא מתפקד כמו שצריך, והעם מתחיל לתסוס. הם צריכים מנהיג. אי אפשר לכבוש את הארץ עם שבעים זקנים; צריך מנהיג.

לכאורה היינו מצפים שמשה יגיד טוב, כלומר, בסדר. תנהיגו. בכל הפרשות האחרות זו הייתה הנימה שלו: תחליף אותי, אינני יכול עוד, למה לא תיקח מישהו אחר, אבל כשזה מגיע סוף סוף לרגע ממשי, שבו מישהו יכול להחליף אותו, משה כועס. הוא מתחנף לקורח, מתחנן לאלוהים לא להקשיב להם, ובעיקר נראה שהוא, סוף סוף, רוצה להיות מנהיג.

אלוהים נענה למשה. הוא מוכיח שוב ושוב את הבחירה שלו במשה ובאהרון כמנהיגי העדה. כמו בפעמים הקודמות (וכאן אפילו ביתר שאת) זה לא מוכיח רק את כוחו של משה, אלא את כוחו של משה כבחירו של אלוהים, כלומר, ככזה שכוחו נובע מהעובדה שאלוהים בחר בו ולא מהיותו מנהיג טבעי. אבל, כמו שכתבתי בפסקה הקודמת, משה מתחיל לחשוב שהוא מנהיג ראוי.

כל מי שקורא את פשט הפסוקים יודע שסיפור ההנהגה של משה את העם נע כל הזמן על שני צירים שהם אחד: מצד אחד משה, שמפקפק ביכולת ההנהגה של עצמו, ומצד שני העם המתלונן ללא הרף, עד שלמשה כבר אין כח בשביל זה. שני הצירים האלה רצים לאורך כל ספר שמות ובמדבר, ובעצם מגיעים עוד רגע לנקודת רתיחה. אם תקשיבו היטב לפסוקים, תוכלו לשמוע את משה עומד על סף התפוצצות.

הרגע שבו זה מתפוצץ יגיע אלינו בפרשה הבאה, ברגע קטן־גדול של הנהגה. הפרשנים יסתבכו הרבה מדוע משה רבינו לא זכה להכנס אל הארץ. מה הוא כבר עשה, הכה בסלע במקום לדבר אליו? אבל על זה ארחיב בשבוע הבא.

שבת שלום שתהיה.