500 מילים בכל הבוקר

א.
עכשיו רבע לשתיים עשרה. משמונה בבוקר אני מול המחשב, מנסה לעבוד. הבטחתי לעצמי לכתוב 1500 מילים הבוקר, עד אחת עשרה לא הצלחתי לכתוב כלום. קראתי קצת בפייסבוק, התעדכנתי בNBA, הוצאתי דף טיוטה ומילאתי אותו בקשקושים, אבל משהו לא התגבש לי עד הסוף. בינתיים כתבתי חמש מאות מילים.
זה לא בדיוק רעב, ובכל זאת: אני רעב.

ב.
הצלחתי למלא חמש מאות מילים אבל הן זבל. לא שוות יחס. חבל שאני כותב על מחשב. דפים לפחות אפשר לקמט ולזרוק לפח הניירות. יש איזה סיפוק בקליעה טובה של כדור ניירות אל הפח, אבל שום דבר לא משתווה לסיפוק של סיפור שמתיישב כמו שצריך על הכיסא.

ג.
הכתיבה היא תחושה פיזית בסופו של דבר. לא רק האצבעות הנוגעות במקלדת, אלא משהו בסיסי יותר. כאילו כתיבה טובה יוצאת מהחלל שבין הלב והריאות, עוברת מתחת לכתף, נוצקת אל האצבעות. כשכותבים משהו טוב יש תחושת מלאות בחלל החזה, ושרירים לא-נודעים, אי שם ביד, מתמלאים פתאום בתחושה שהם כל יכולים. שהכל, הכל אפשר.

ד.
ואם זה לא קורה, אז התגובות של הקוראים לא משנות. הם ממילא קוראים את זה בין לבין, בדרך, ברכבת. הם חושבים שמצחיק זה טוב. שחד משמעי זה טוב. שדעה פוליטית זה טוב. אבל אם זה טוב, רק אני באמת יודע. באמת. יודע בגוף.

סיפור טוב משביע, כתיבה טובה מעלה צמרמורת, סוף מוצלח מוביל לבכי, וכתיבה טובה מרחיבה וממלאת משהו שם, במקום שאין לו שם.

ה.
קראתי שוב את שתי הפיסקאות הקודמות. הן מוזרות. הן לא מוזרות? הראשונה בכלל מוזרה. מעניין אם אני היחיד שמרגיש ככה בעולם. למחוק. לא למחוק, להשאיר. חבל, יצא לך טוב. אבל חושפני, לא? יותר מדי חושפני. למחוק. לא למחוק. כאילו שזה בכלל בשליטתך, השאלה מה לכתוב או לא לכתוב. יש דברים שאין ברירה. שחייבים לומר. אז זה. זה הקטע הכי טוב בפוסט הזה. הקטע היחיד שטוב. אני בטוח שאף אחד לא יבין את זה. מה זה משנה בעצם. אולי להרחיק עדות. אולי לכתוב את זה על מישהו אחר.

ו.
אחר כך תלך לקניות בפילבוקס ויואב יגיד 'קראתי את הפוסט שלך, וואלה לא הייתי חושב שככה כתיבה טובה מרגישה', וכאילו מה הקשר פתאום, בנאדם, אני באמצע לקחת עגבניות וחלב ולחמניות הביתה, רוצה לאכול משהו קליל לצהריים. איך פתאום אנחנו מדברים על איך דברים מרגישים.

ז.
לא בהשראה. לא. לא בהבזק פתאומי. יותר כמו עוגה. בתהליך שהולך וגובר ותופח. לחזור אל היסודות. להזכיר לעצמי: תסתכל על העולם. תשכח מהקוראים. תשכח מהמשפחה. תשכח מהחברים שיקראו וימצאו אותך בסיפור. תסתכל על העולם. מה יש בו? תסתכל על הדמות שלך, מה היא מרגישה? תתעטף בה. תסתכל על העולם מהעיניים שלה. מה מזג האויר? נעים לה? היא צריכה לשירותים? קח אותה לשירותים. מה היא רוצה לאכול?

ח.
תאכל מרק, אם זה מה שהדמות צריכה עכשיו. חם בחוץ, אבל תאכל מרק. תזיע ותמשיך לאכול עד שהבטן תתמלא. תאכל מרק, אין מה לעשות.
אין מה לעשות.

tumblr_m3gk82j3f01r9qhhio1_1280
Daydreaming, art by Constantin Alajalov, detail from February 12, 1949 cover of Saturday Evening Post
מודעות פרסומת

טיפים לכתיבה עיונית – פוסט מתעדכן

א. 

אם אין לך נושא – מצא/י נושא.
אפשר להתמקד על הנושא באמצעות השאלה 'על מה אני מדבר/ת?'

אם יש לך נושא אבל אין לך תשובה לשאלה 'מה איתו', ואתה רק רוצה ליידע בו את הציבור – ברכותי, יש לך ידיעה עיתונאית. היא מתארת את העולם.
דוגמה: 'יש חמץ בעולם'. 'האיש הגבוה בעולם הוא יעקב הבמאי'. 'הביצה הירושלמית'.

אם יש לך נושא והתשובה לשאלה 'מה איתו' יכולה להתחיל במילה 'צריך' – מזל טוב, יש לך מאמר דעה. הוא מביע דעה מוסרית, הנתמכת באקסיומות, על העולם.
דוגמה: 'צריך לבער את החמץ'. 'על ישראל לסגת מהשטחים'. 'יש לסדר את החדר'.

אם יש לך נושא (שאינו אתה) ויש לך תשובה לשאלה 'מה איתו' אבל שניהם כלליים שכזה, אינם מוכרחים (אין לך ראיות או הוכחות לדברים) או אינם מנומקים – איחולים, יש לך מסה. או מאמר כושל מאוד. תלוי באיכות הכתיבה שלך.
המסה מתארת תמה בעולם, אבל גם משייכת אותה, מנמקת, מסבירה, מסווגת וכדומה.
דוגמה: 'חמץ, כמו כל ניסיון הדחקה של משהו, הוא בעצם עניין מטריד מאוד'.

אם יש לך נושא ויש לך תשובה לשאלה 'מה איתו', ושניהם ספציפיים – ולא משנה אם זה סיווג, הנמקה, פולמוס או מה שלא יהיה – אפשר לעשות מזה מאמר נורמלי.
הוא לא מתאר, אלא מבצע פעולה בידע: מסווג, משייך, מסביר, חושף וכדומה.
דוגמה: 'אנשים שורפים את החמץ כאקט של כיליון לקראת ההתחדשות הסימלית בפסח'.

אם אין לך מושג באיזה ז'אנר את/ה כותב/ת – כדאי שתבדוק/י לפני הכתיבה.

ב.

[טקסט הוא מבנה. כדי שהוא יוכל להבנות כמו מבנה, צריך שיהיו לו לבנים מוצקות. לשם כך, כל יחידה בטקסט צריכה להיות שלימה. זה אומר:]

1. כל יחידה בטקסט צריכה לעסוק בנושא אחד בלבד ולהגיד עליו משהו.

זה אומר שלא צריכים להיות שני משפטים, שתי פסקאות או שני פרקים שאומרים את אותו הדבר. גם לא במילים שונות.
זה אומר שאם אתם חוזרים על מה שכבר אמרתם, שימו לב שאתם מבהירים אותו מזוית אחרת, לא במילים אחרות.
זה אומר שאי אפשר שהיחידה תעסוק בשני נושאים. למשפט אין שני נושאים, גם לא לפיסקה, לא למאמר, לא לפרק ואפילו לא לספר.
זה גם אומר שאתם לא מציפים ידע מבלי להתייחס אליו.
זה אומר שכמו שלמשפט יש נושא ונשוא, גם לפיסקה, לפרק ולמאמר יש. מזהים את זה ככה: נושא זה התשובה לשאלה 'על מה אנחנו מדברים?' ונשוא זה התשובה לשאלה 'מה איתו?'.

2. היחידה בטקסט צריכה להיות מסודרת.

זה אומר תחביר נכון במשפט.
זה אומר שיש קשר בין דברים שונים בטקסט: אנלוגי או סיבתי או מה שבא לכם.
זה אומר שיש זיקה בין המשפטים בפיסקה.
זה אומר הקשר של משפטים או פסקאות בתוך היחידה שכוללת אותם.
זה אומר שאם אתם נותנים כמה סיבות למשהו, מְנוּ אותן (נכון ככלל לרשימות).
זה אומר שהפסקאות שלכם, לרוב, יצאו אחידות בגדלן.

ככלל, אפשר לאמץ כאן כמעט את כל האלמנטים של הסדר והמיון העולים לכם בראש.

ג. אם אחד משני הכללים הקודמים לא מתממש – הטקסט שלכם בבעיה.

ג. לקחת בעירבון מוגבל

מהיום יש רק ששה סימני פיסוק בעולם: פסיק, נקודה, נקודתיים, סוגריים, גרש ומרכאות.

את כל השאר תמחקו.

אין סימני קריאה, אין סימני שאלה (יש הרשאה לפעם אחת בעבודה; בהצגת שאלת המחקר, וגם זה מוטב שלא), אין סימני תמיהה, אין סימן שיוויון, השימוש במקף מותנה בידיעת השימוש בו, כנ"ל קו מפריד. אין נקודה פסיק. ברור שאין שלש נקודות. בשום מצב, בשום סיטואציה. אם אתם חושבים להשתמש בסימן הזה כנראה לא הבנתם מה הוא אומר.

כל האמור לעיל לא תקף לגבי ציטוטים.

נ.ב. אם אנחנו כבר מדברים, לא שמים נקודה בסוף כותרת.

איך להכין ולהנחות סדנת כתיבה

לפני ארבע שנים פנו אלי מתיכון כלשהו וביקשו שאעביר סדנת כתיבה לנוער. אבל אני לא יודע להעביר, אמרתי. בכל זאת, התעקשה המטלפנת. בלית ברירה התיישבתי וניסחתי לעצמי דברים שראיתי בסדנאות הכתיבה שהייתי בהן, בניסיון לייצר איזשהו מבנה הגיוני של לימוד והבנה. סיימתי את השנה, העברתי עוד מגוון סדנאות, ומצאתי את עצמי מתחיל לנסח ולגבש דברים אודות סדנאות הכתיבה והצורה בה ניתן להעביר אותן.

העניין היה שפחדתי מאוד ממה שמכונה אצלי 'כתיבה על השמיים'; יוצאים המשתתפים החוצה, מביטים על השמיים, כל אחד כותב מה שהוא רוצה לכתוב, יושבים, משתפים, הכל מחמיאים להכל – הרי לא ניתן לבקר את תחושותיו של האחר, וכך יוצאים אנשים החוצה בלי ללמוד ובלי להתּרם מהסדנה. משמעו של עניין – מבלי לקבל דבר. הפחד הזה (שאני לא 'נותן' כלום) הוביל אותי ליצירת מערכי סדנאות שהתרכזו בצורה בה כותבים, כיון שצורה היא דבר שניתן להגדיר כ'טוב' או 'רע', אפשר להעביר עליו ביקורת וכדומה, ובעיקר ניתן ללמדו. זה מאוד נוח, כמרצה, וגרם לי להבין הרבה דברים אודות הכתיבה שלי. אבל לאחר כמה וכמה סבבים של סדנאות מצאתי שגם את המערכים האלה צריך לשדד ולבנות מחדש.

אני כותב כאן את דעתי אודות סדנאות מהמקום בו אני נמצא כרגע. כרגיל בדברים האלה, בעוד שנה או שנתיים אגיד לעצמי שהנה, טעיתי אז מכל וכל. מצד שני, אחרי שלש סבבי סדנאות שהתנהלו בצורה בה אני עומד לתאר, אני מרגיש – לראשונה – מרוצה. מה שהוביל אותי לשבת שוב, אחרי שלש שנים מהפעם הקודמת, ולכתוב.

כאז כן היום, אני חוזר לחלוקה הקיימת בין סדנאות הכתיבה:

  • ישנן סדנאות שמטרתן ללמד טכניקה. הסדנאות האלה מתמקדות בכל מפגש בצורת כתיבה אחרת או בפן אחר של הכתיבה עצמה, בנסיון ללמוד ולהתאמן בטכניקה של כתיבת שירה או פרוזה. לא על אלה אכתוב כאן. לרוב הסדנאות האלה לא מכונות 'סדנת כתיבה' אלא 'בית ספר' או 'לימודי כתיבה' וכדומה.
  • ישנן סדנאות שמיועדות לתת לכותבים זמן, מרחב וקהל קוראים. כלומר כל מטרתן היא להגדיר משבצת בלו"ז, למצוא מקום לכתיבה, ואנשים שיהיו מחויבים לקרוא ולהגיב. תפקידו של מנחה הסדנה, במקרה הזה, הוא פסיבי; הוא צריך לנכוח שם ותו לא. גם על הסדנאות האלה לא אכתוב.
  • הסוג השלישי של הסדנאות הוא סדנאות משוב. זה מה שמכונה בטעות 'סדנאות כתיבה', אבל העיקר בהן אינו הכתיבה אלא המשוב. וכיון שאלה הסדנאות שעליהן אני מתעתד לכתוב, לא אפרט עליהן כאן אלא אדלג באלגנטיות לפיסקה הבאה.

התיאוריה מאחור

בפוסט הקודם כתבתי שמטרת הסדנה היא לתת מסגרת לתחושה ולהאיר פינות חשוכות בנפש באמצעות המילים. זה לא שההגדרה הזאת לא נכונה. היא נכונה, אבל אין צורך בסדנה בשבילה. לא צריך מנחה, לא צריך משתתפים, לא זמן ולא מרחב. כל אחד יכול לגשת לרשימת התרגילים המפורטת והמלאה בהחלט, לבחור לעצמו תרגיל, לכתוב ולברר לעצמו עד דק את עצם הלוז שבנפש.

כוחה של הסדנה, אם כן, היא במשתתפים שבה. כלומר, בדינמיקה הקבוצתית ובכוחו של המנחה לייצר את הדינמיקה הזאת, לאסוף אותה ולהשתמש בשילוב בינה ובין הכתיבה כדי להוביל את המשתתפים הלאה. אבל יותר מזה, כוחה של הסדנה היא לאפשר לאדם לראות את העולם בעיניים של אדם אחר, או לראות כיצד אדם אחר מנסה להביט דרך העיניים שלו. התהליך מאפשר גם הרחבת המבט החוצה, וגם דיוק המבט פנימה. בעיני, אין הרבה דברים גדולים כמו לפגוש אדם אחר. להכיר בהיותו אדם ולהכיר בהיותו אחר.

נשמע מהתיאור הזה כאילו סדנאות הכתיבה משתמשות בכתיבה בשביל ליצור איזו מסגרת דיאלוגית, סטייל מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג. לא שאין זה נכון, אלא שכאן נכנסת האפשרות להתייחס גם לצורה בה אדם כותב, ולא רק לתוכן עליו הוא כותב. משמעו של דבר, אם אדם כותב על היחס בינו ובין הוריו, אפשר להתייחס לזה גם תכנית וגם צורנית. היחס לתוכן הוא המפגש עם האדם, היחס לצורה הוא הנכחת המפגש הזה (כלומר, שיש מישהו המביט בך מבחוץ) וניסיון לדייק את הפניה שלו החוצה.

קרמיט מקליד

אז מה עושים עם זה בפועל

הפרקטיקה היוצאת מהתיאוריה הזאת היא פשוטה יחסית ונחלקת לשלשה חלקים: הראשון הוא ההכנה לפני הסדנה, השני הוא תרגילי הכתיבה ובנייתם, והשלישי הוא המשוב.

לפני הסדנה:

  • מקום מתאים

בניגוד לדעה המקובלת, המקום הכי מתאים לסדנת כתיבה הוא לא המקום הכי רווי השראה שיש לכם בסביבה. ניתן בהחלט להשתמש במרחב בשביל לקבל השראה, אבל המקום הכי מתאים לסדנת כתיבה הוא המקום הכי שקט ומבודד שעומד לרשותכם. כמה שפחות הסחות דעת, כמה שיותר נוחות: שולחנות וכסאות, פינת קפה, שירותים. שאנשים לא יהיו רעבים או צמאים, שלא ינסו למצוא תנוחה נוחה על האבנים, ושלא ימצאו עצמם מתאפקים מחצית הסדנה.

  • כמות הזמן הנזקקת

סדנת כתיבה נזקקת, לרוב, לשעה וחצי לפחות. אני מצאתי ששעתיים ורבע הם הזמן שלוקח לי לעבוד עם קבוצה בינונית, ואני מניח שאתם תמצאו זמנים אחרים שלוקח לכם לעבוד. בסופו של דבר לכל קבוצה יש את כמות הזמן שלוקח לה לעבוד, וגם הזמן הזה אינו קבוע ומוגדר. לעיתים הוא נמרח ולעיתים אין בו די. כדאי מאד מאד שלא להגביל את הזמן, כך שלא יווצר מצב בו אין די זמן לכל המשתתפים לקרוא.

  • כמות האנשים המומלצת

בין עשרה לחמישה עשר. הגבול המקסימלי הוא שבעה עשר, ולדעתי זה מוגזם. הגבול המינימלי הוא ששה, אם כי יש לא מעט ששמים את קו המינימום על שמונה. כללו של דבר הוא לא להוסיף מדי, כיון שזה פוגם באינטימיות וביכולת של הקבוצה לתקשר בינה ובין עצמה. כדאי גם שלא לפחות מדי, מכיון שריבוי הדעות והקולות הופך את הסדנה למה שהיא ומאפשר דינמיקה קבוצתית.

  • דף המקורות

הצעד הבא כבר אינו טכני, אלא תוכני: בתור מנחה, בחר את הנושא בו אתה רוצה להתעסק, וצור דף מקורות עם כמה שיותר התייחסויות שונות לנושא הזה. אם הנושא הוא גשם, מצא לפחות ארבע התייחסויות שונות לגשם: כברכה, כהצפה, קודר או משמח. מעבר לשינוי בתפיסת הנושא, כדאי מאד למצוא קטעים שונים, בסגנונות שונים ובתצורות שונות. זהו, עכשיו שים את כולם על דף מקורות.

יש כאן כמה דוגמאות.

אם הקבוצה אינה מגובשת, אני מציע לבחור נושא תמטי רחב. כלומר משהו כלל אנושי (גשם, ברכה, אהבה, חושך), שכולם יכולים להתייחס אליו. אם הקבוצה מגובשת, אפשר להתמקד יותר ויותר, עד כדי התייחסות ישירה לדברים שהקבוצה חוותה ביחד וכדומה. כדאי מאוד לשבת עם עצמך ולכתוב אפשרויות שונות להתייחסות לנושא, גם כדי להתכונן למשוב וגם כדי לעזור למשתתפים שמתקשים לכתוב.

הסדנה עצמה

  • אם יש לכם דף מקורות, עברו עליו עם המשתתפים. נסו לבחון את הצורה בה המשוררים השונים או הכותבים השונים התייחסו לנושא התמטי. שאלות טובות לבחינה הזאת הן 'מה הוא ניסה להגיד', 'איך הוא תופש את הנושא', 'מה הפריע לכותב'. התשובה לא מנסה להתייחס לכותב עצמו, אלא לבחון את הטקסט דרך העיניים של הכותב. המטרה היא לראות כמה התייחסויות שונות לאותו נושא, ולכן מומלץ שלא לעשות את זה רק עם טקסט אחד – אלא אם כן הטקסט הוא הוא הנושא שלכם (למשל, כתיבה בעקבות סיפור מקראי או שיר).
  • פתחו את הסדנה שלכם בתרגיל חימום. תרגיל חימום הוא תרגיל שמיועד לעזור ליד ולמוח להשתחרר מהתבניות של עצמם, ולכן הוא תרגיל שרץ על טכניקות של הרפיה. אפשר לדלג עליו וללכת ישר לטכניקות הרפיה שונות (כמו מדיטציה, עבודה באמצעות תרגילי נשימות, דמיון מודרך וכדומה), אבל אני מוצא שתרגילי החימום עוזרים מאוד, על אף פשטותם והמונוטוניות שלהם. תרגיל חימום מקובל הוא כתיבת רצף או כתיבה אוטומטית. בפשטות, שמים את העט על הנייר וכותבים מבלי לחשוב. ברגע שהכותב תופש את עצמו שהוא חושב, שיעצור ויתחיל מחדש. אני נוהג להכוין את הכתיבה האוטומית באמצעות חצאי-משפטי מפתח שאליהם חוזרים כשנתקעים, כמו 'הגשם הוא…'.

הזמן המומלץ לתרגיל חימום הוא חמש דקות או למלא דף מחברת. כדאי לא למשוך את זה יותר מדי זמן, ולכן אם אתם רואים שהמשתתפים שלכם כותבים ברצף – קטעו אותם, תנו להם כמה שניות מנוחה ועברו לשלב הבא.

  • תנו תרגיל.

לכאורה זה השלב הקשה, למעשה זה מהשלבים הקלים בכל הסדנה. אפשר להעזר ברשימת התרגילים שקישרתי אליה לעיל, אפשר להמציא תרגיל חדש – כללו של דבר, תרגיל טוב הוא תרגיל שמצליח לשלב בין התוכן עליו כותבים ובין הצורה בה כותבים. שימו לב להגדיר היטב את הזמן שיש לכתיבה, את הנושא עליו כותבים ואת הצורה בה אתם רוצים שהמשתתפים יכתבו. זה צריך להיות מאוד ברור ומאוד מובן. אם אתם לא מצליחים להסביר את זה במילים, כנראה שהתרגיל לא טוב. אם המשתתפים אינם מנוסים בכתיבה, חשוב מאוד לתת להם פורמט מוכר לכתוב בו (כמו מכתב, תחזית, מודעת חיפוש דירה, ידיעה חדשותית), או להראות להם דוגמה לפורמט ('תכתבו כמו השיר של אלתרמן'). בניית הצורה חשובה כדי לאפשר ליצוק לתוכה את התוכן.

חשוב להדגיש באזני המשתתפים שכולם יקריאו את הטקסט הנכתב בזמן המשוב. אם לא עשיתם את זה, תהיה זו עזות מצח לדרוש מאדם לקרוא את מה שכתב. ישנו גם הבדל משמעותי בין הצורה בה אדם כותב לעצמו ובין הצורה בה אדם כותב לאחרים, ובשביל שלא יווצר טקסט יותר מדי אישי – כדאי ליצור את הסיוג הזה מראש. אתם תשימו לב שסדנאות מתמשכות מאפשרות פתיחות ושיתוף, כך שההדגשה הזאת מאבדת אט אט את האִיום שבה והופכת להיות הזדמנות. כדאי גם להדגיש שאין מטרה להוציא טקסט 'טוב', שלא ינסו לסגנן ללא צורך ושלא יחושו אבודים, מאוימים וכדומה.

אני נוטה להיות עם יד על הדופק, ולראות אם אנשים מסיימים לכתוב או שהם זקוקים לעוד זמן לכתיבה. בחישוב הזמן שנצרך לכם, על כל פנים, משך הזמן המומלץ לכתיבה הוא בין חצי שעה לשלשת רבעי. תנו התראה במחצית הזמן, חמש דקות לפני סיום ובדקה לפני הסיום.

המנחה לא כותב בזמן הזה. הוא גם לא מקריא בזמן המשוב. תפקידכם הוא להסתובב בין הכותבים ולשאול אותם אם הכל מובן, אם הם זקוקים לעזרה, אם הטקסט שלהם מתגבש ומגיע למה שהם רוצים שיהיה, וכן על זו הדרך. להראות נוכחות גם אם היא אינה נצרכת, ולו כדי שיהיה להם למי לפנות בשעת הדחק.

  • משוב

בעיני זה החלק החשוב בכל הסדנה, וצריך להקדיש לו כמה שיותר זמן. כלומר לפחות חמש דקות למשתתף, תוך התכנות שזה יגלוש הלאה. כדאי גם לעבור עם המשתתפים על כללים משותפים ולהסביר להם מה מצופה מהם בחלק הזה:

  1. כל משתתף מקריא. לא בצורת פופקורן (מי שרוצה קופץ ומקריא), אלא לפי סדר. הסדר הזה יוצר מן סדר כפוי מלמעלה, ואומר למשתתפים שהם 'חייבים' לקרוא. חשוב להדגיש שלא נכפה על אנשים לקרוא ואם הטקסט אינטימי מדי, זה בסדר. לא חייבים. באופן פרדוקסלי, דווקא האמירה הזאת משחררת את הכותבים לבחון באמת עד כמה הטקסט שלהם אינטימי, ולרוב היא נותנת לאנשים את המרחב שהם חיפשו בשביל לקרוא.
  2. שירים מוקראים פעמיים. טקסטים ארוכים יותר מוקראים פעם אחת, אבל כדאי מאוד לבקש לחזור על קטעים מסוימים.
  3. בזמן ההקראה, כל המקשיבים יושבים כשהעט מוחזק על הדף, וכותבים את דעתם, שורות שתפסו אותם, מטאפורות מפתיעות וכדומה. ההוראה היא לכתוב כל מה שחושבים או מרגישים, כולל משפטים יפים וכדומה. ההקראה הראשונית מיועדת לזה, וההקראה השניה מיועדת לתפוש את הטקסט בכללותו כדי שיהיה אפשר להתייחס אליו כאמירה אחת ולא כרסיסים.
  4. לאחר ההקראה, המשתתפים מתבקשים להגיד למקריא את דעתם. שימו לב, לא למנחה – למקריא. תצטרכו, כמנחים, לשים לב לזה. הם לא מדברים אתכם, אלא עם מי שהקריא. הם לא אומרים 'הוא כתב', אלא 'כתבת' וכן הלאה.
  5. אם המגיבים לא התייחס לזה, שאלו את הקבוצה – איך הכותב תפש את הנושא? מה הוא חושב על 'גשם', על 'אהבה' או על יחסי הורים וילדים? האם זה דומה למי שהקריא לפניו, או שונה ממנו? במקרה שמדובר בכתיבת זיכרון אישי, ולא תמה – השאלות לא יהיו על הנושא, אלא על החוויה של הכותב ביחס להתרחשות. כלומר, איך הוא הגיב. האם זו הצורה בה אתם הייתם מגיבים וכדומה.
  6. בשום פנים ואופן לא לתת למגיבים להגיב על עצמם. כלומר, לא אומרים 'הקטע שלך הזכיר לי משהו שקרה לי', או 'זה מרגש אותי בגלל שגם אני כזה'. נושא התגובה אינו המגיב עצמו, וגם לא האיש אליו מגיבים, אלא הטקסט שהוקרא. אפשר להגיד 'מהטקסט אני שומע ש…' או 'התחושה שלי מהטקסט הזה היא…', אבל הנושא צריך להיות הטקסט.
  7. התגובות חייבות להיות קונקרטיות. לא 'אהבתי', אלא 'אהבתי את…'. אם המגיב אומר אמירה כללית, נסו להוריד אותה לקרקע באמצעות שאלות: 'מה בדיוק אהבת', 'למה המשפט הזה תפש אותך'.
  8. לא נותנים תגובות שיפוטיות. לא 'וואו', לא 'זה טוב', לא 'זה רע'. שלא תיווצר היררכיה של כותבים טובים ופחות טובים בסדנה. על זו הדרך, אין תגובות ציניות או הומוריסטיות. אוירה קלילה זה חשוב, אבל לכבד את האחר חשוב הרבה יותר.
  9. צורה מומלצת לתגובה היא שילוב בין תוכן וצורה. להתייחס לחידוש שבמטאפורות, או לצורת הכתיבה וממנה לגשת אל האמירה אודות התוכן. זה קצת מורכב, ולכן אני לא ממליץ על זה בקבוצה של אנשים שאינם כותבים וקוראים ביום-יום. בגדול, יש כאן עוד המון מקום להרחיב אלא שאין הפוסט עוסק בזה.
  10. אחרי לפחות שלשה מגיבים שונים, המנחה מגיב אחרון ומסיים ב'תודה' אל הכותב. חשוב שהתודה לא תהיה מן השפה ולחוץ, להראות לכותב שאתה באמת מודה לו על השיתוף. אפשר לאסוף את התגובות ואפשר לא להגיב בכלל.
  11. שימו לב: אתם אינכם מטפלים. אל תנסו לטפל או להגיב למצוקות שנחשפות. גלו אמפטיה, היו שם. לכל היותר, אם יש צורך, הפנו את הכותבים לטיפול מתאים. כדאי לאפשר לכותב את המרחב לדבר או לשתוק, כרצונו, אבל להזהר מכיוונים טיפוליים שונים שהסדנה יכולה לקחת.
  12. אם כתב אי מי טקסט שלא עוסק בנושא, או בצורה אחרת מהצורה שכיוונתם אליה, תראו בזה הזדמנות לדבר על דברים אחרים. זה אמנם קצת פוגם בחוויה הקבוצתית, אבל נותן לכותב מרחב בטוח. כדי להעיר בעדינות שהנושא היה אחר, אבל שעדיין אתם מעוניינים מאוד לשמוע מה יש לו להגיד.
  13. טקסטים גרועים במיוחד מזמינים שיחה בעל פה. שאלו את הכותב מה הוא ניסה לכתוב, מה הוא חושב שקרה. האם הוא מרוצה מהתוצאה. מדוע לא, ומה לדעתו ניתן לשפר.
  14. כאמור, המנחה לא כותב ולא מקריא. הכלל הזה חשוב מאוד, גם כדי לא לייצר מדרג של איכות טקסט וגם לאפשר למנחה את הפנאי הנפשי להקשיב ולהגיב כראוי.
  15. לאחר שכולם מקריאים, חשוב לסכם שוב, לאסוף את ההתייחסויות לנושא, לנסות להזכיר את הכותבים במילים ספורות – איך כל אחד מביט על הנושא – ולסכם בתודה לכולם. אם זו מסגרת (כמו בית ספר או מחנה קיץ), הקפידו להשאיר זמן למשתתפים לעכל ולעבד בינם ובין עצמם את החוויה.
  16. חשוב חשוב לזכור שהמנחה אינו הנושא כאן. גם אם אתם מרגישים שאמרתם מעט מדי מילים במהלך הסדנה, אין זה משנה. השאלה היא האם המשתתף מקבל את המשוב שהוא רוצה, ומעניק לאחרים את המשוב שמגיע להם. תפקידכם הוא לנווט את הסדנה בעדינות, ולא להיות במרכזה.

בהצלחה!

כלים לקריאה

הפוסט הזה מועלה מסיבה טכנית לחלוטין; אני רוצה שיהיו ברשת כלים לקריאה עיונית וספרותית. בינתיים אני מעלה לכאן שני פרגמנטים קצרים לקריאה עיונית וקריאה ספרותית, ומקווה שיהיה לו המשך ביום מן הימים.

כללים קצרים לקריאת טקסט עיוני

א. קרא את כל יחידת הטקסט (הפרק, הסוגיה) ברציפות. אל תתעכב על ניסוחים שנראים לך לא מובנים, ואל תנסה לפרק מבנים לוגיים עיקשים. קודם כל קרא את הכל ברציפות.

ב. נסח לעצמך, אינטואיטיבית, את הנושא של הטקסט בראש. טוב יותר: נסח לעצמך בראש את התשובה לשאלה 'מה מטריד את הטקסט הזה? מה הפריע לכותב?'. אם יש כמה אפשרויות (אפילו אינטואיטיביות) – רשום את כולן.

כמובן: אם יש כותרת לטקסט, נסה להיעזר בה. אם יש שאלה או שאלת מחקר בתחילת הטקסט, גם היא אופציה טובה.

ג. חזור לקרוא בצורה מדוקדקת. אם זה טקסט ארוך, פרק אותו לתתי נושאים ותן להם כותרת נושאית. אחר כך, פרק את הטקסט לפסקאות ותן כותרת לכל פסקה (שתבהיר מה הנושא שלה, על מה היא מדברת).

ד. בחן את הקשרים הלוגיים שבין פיסקה ופיסקה. כשאני כותב 'קשרים לוגיים' אני מתכוון ל'למה הפיסקה הזאת באה אחרי הפיסקה הקודמת ולפני הפיסקה הבאה', 'מה הסיפור הזה עושה כאן', 'האם הדוגמה הזאת אכן מוכיחה את שהיא אמורה להוכיח'.

ה. אסוף את הכל לכדי מהלך קוהרנטי, כתוב אותו בנקודות קצרות (הכותרות של הפסקאות הן אופציה טובה), ובחן איך הוא עומד ביחס למה שכתבת בסעיף ב'. האם הטקסט אכן אומר את מה שהוא מתיימר להגיד?

ו. שאל את עצמך מה אתה חושב על זה; האם אתה מסכים עם הנאמר? מהן ההשלכות של הרעיון? מהן הנחות היסוד? האם אתה מסכים עם או חולק על הנחות היסוד האלה? איך זה מתכתב עם דברים אחרים המוכרים לך? איך זה מתייחס לסוגיות האחרות או לפרקים האחרים בספר?

שאלות מנחות לקריאת יצירות ספרותיות

הקטע הבא דורש יותר פירוט של 'מה החידוש שלו'. בגדול, אין בו חידוש. הוא מפנה את תשומת הלב לחמישה אספקטים ביצירה הספרותית, ומדגים שאלות שניתן לשאול עליהם. זה כלי נהדר בעיקר בגלל היחס בין האספקטים השונים (נניח, 'לא התחברתי' כי 'אני לא קהל היעד' / 'החריזה לא מדייקת' וכדומה).

בכלל, זה כל כך פשוט שמדהים איך שזה עובד.

סוגי שאלות

  • א. התרשמות והתחברות
  • ב. שאלות מידע, ובפרט מידע הקשרי
  • ג. שאלות של הבנה ופרשנות
  • ד. שאלות בעניין העיצוב האמנותי
  • ה. היצירה במסגרת ההקשר התרבותי והאמנותי

דוגמאות

  • א. האם נהנית מן היצירה? מה משך את תשומך לבך? האם חשת בנוח? הוטרדת?
  • ב. מי קהל היעד של היצירה? מה היה המצב הפוליטי בעת כתיבתה? מה היה מעמדו של הסופר? פרטים ביוגרפיים על הסופר וסביבתו
  • ג. התרחשות ועלילה. רצף השינויים על פי סדרם. מה קורה בקו הסיפורי? מיהו הגיבור ומהן תכונותיו? האם הוא חיובי או שלילי, על פי הטקסט? האם לאורך היצירה הדבר משתנה? מהי התובנה המרכזית של הטקסט? במה הטקסט עוסק, תמטית?
  • ד. מהם הכלים הצורניים בקטע / ביצירה? עקביות, אחידות. איך הכלי האמנותי משרת את האמינה? מדוע לא נמסר לנו המידע בפשטות?
  • ה. כיצד התקבלה היצירה? מה היו השפעותיה האמנותיות? האם היא מצוטטת / מאוזכרת? האם ישנן אסכולות פרשנות שונות לגביה?

———

ואפרופו הקטע הפותח, עוזיה הפנה אותי לדברים שכתב הרב קוק ב'אורות הקודש' פיסקה נ"ז:

לחמשה חלקים מוכרח עסק הלימוד להתחלק. א', שיטה, ב', ריהטא, ג'. גירסא, ד', לימוד, ה', עיון.

שיטה, היא שיטה מחשבית, בלא הגבלה, בלא ערך קצוב, הכל לפי גודל הרעיון. לפי אומץ השכל, ולפי חריפות הבינה, עם זיכוך כח הדמיון ועומק הרגש, והיא מקפלת בקרבה ענינים לאין חקר, דנה עליהם בסקירה מהירה, לא יאומן כי יסופר, מעלה פנינים מזהירות מקרקעות ימים, מגלה אוצרות חושך ומטמוני מסתרים.

ריהטא, היא מין גירסא במרוצה גדולה, ברפרוף על הענינים, כמה שאפשר לקלוט, רק שהרבה ענינים יעברו דרך הפה והמחשבה, ולפעמים מדלגים איזה תיבות וענינים וקולטים אותם דרך המחשבה, מעשרים בזה את הידיעה בעושר כמותי, ומעודדים את חיי הרוח וחפץ של גדלות ורוחב התפשטות.

גירסא, היא כבר מוגבלת, לדעת את הפשוט, בלא עיון ובירור, מ"מ הרצאת הענין באה בהגבלה, ובמהירות האפשרית.

הלימוד, הולך במתינות ומלבן את הענין בהגבלתו המקומית יפה.

העיון כבר מתפשט הוא, יחד עם העמקתו המקומית, בהרחבה מענין לענין, מקושר הוא עם הגבלתו, ומרוכס עם יתר הענפים ברכיסה פנימית. יש לכל אלה סעיפים וענפים מרובים.

דוגמת חמשת הדרכים שבתורה, יש כמותם בעבודה, בהדרכה ובתפלה. והחיים הרוחניים בכללותם מתפשטים ע"פ חלוקה מוטבעת זו, וגם החיים המעשיים הנם בערך זה מסומנים. חמשה חומשי תורה, חמשה ספרי תהלים, וחמשה ברכי נפשי. חמשה חלקי הנשמה, נפש רוח נשמה חיה יחידה, וחמשת הפרצופים הסודיים, וחמשת העולמות, הנם עולים בחוברת עם הדרכה זו, הלימודית. והמעשית.

הפרטים הקטנים של הספרות

אנשים חושבים שלשבת שבעה זה לשבת ולבכות כל היום ולהגיד מילים גדולות וחשובות ולא יודעים שלמעשה אנשים יושבים במטבח ומתווכחים אם לאכול פשטידת תרד או לא.

וזה מה שהכי כואב, כי אנשים הם לא אנקדוטה עם פאנץ' ולא איזה דיבור גבוהה גבוהה ולא ערכים, אלא מישהו שלא אוהב תרד ושהולך להדריך טיולים כי זה כיף. ולא שאין ערכים בעולם אלא שהם מנחים את הדרך והם לא הדרך עצמה.

וזה כמו אנשים שחושבים שאהבה זה פרפרים ולבבות וירח מלא ויושבים וכותבים קיטש, בשעה שלמעשה זה הרגע שבו אתה מצחצח שיניים בבוקר ואתה זז קצת הצידה בשביל לפנות לעוד מישהי מקום ליד הכיור והרגל נתקעת לך בקצה של מכונת הכביסה ונורא לא נוח לך כל הסיפור, ובכל זאת.

נוצרה איזושהי חלוקה בין אמנות גבוהה ואמנות נמוכה (נניח, בין מוזיקה קלאסית למוזיקה מזרחית, או בין סיפורים שעוסקים בתמות חשובות ובקונפליקטים מוסריים ובין סיפורים קלילים על החיים בתל אביב), ונדמה לאנשים שזו החלוקה שבין אמנות טובה לאמנות לא טובה, ולא היא.

קודם כל, כי בכלל אין דבר כזה, 'אמנות גבוהה ואמנות נמוכה'. יש אמנות טובה ואמנות לא טובה. וזה לא קשור לא לצורה ולא לתוכן אלא לאמת. והבעיה היא שאמת זה קריטריון חמקמק. הרבה יותר קל להגיד שאם סיפור עוסק בנושא קליל אז הוא לא משהו, ושאם הוא כתוב במשלב עגנוני הוא ספרות טובה, ושאם השיר הוא ארבע דקות ויש בו תופים בקצב מזרחי אז הוא רדוד.

בכל זאת אני רוצה לדבר על אמת, ולא להגדיר אותה, רק להגיד שהכלל הכי טוב שאפשר לתת לכותב זה לכתוב על דברים שהוא מכיר. כי לפעמים אנשים קוראים על נושא מסוים והם חושבים שאם הם קראו עליו הם מבינים אותו, ובעצם הם לא הבינו כלום, כי יש דברים שצריך לחיות.

מה שזה אומר בעצם זה שאמנות טובה היא אמנות שמצליחה לייצג איזשהו פן במציאות. וה'אמת' כאן זה בעצם שיש איזושהי ממשות בטקסט או במוזיקה. וכמו שיש פן במציאות של הרהורים ופילוסופיה, יש גם פן במציאות של כיף ופנאן ובהיה חסרת תוחלת בקליפים ביוטיוב. ואפשר לייצג את הרגע הזה כמו שאפשר לייצג רגעים אחרים, כבדי משקל יותר. ואלה דברים שהביטלס וליידי גאגא, למשל, הבינו, ולכן הם אמנות טובה.

הבעיה מתחילה כשאנשים לא מייצגים את הרגע עצמו אלא את הסמל שלו. נניח, כשהם חושבים שהייצוג של המתנחלים בטלויזיה זה המתנחלים עצמם, או שאמריקה כפי שהיא מוצגת בספרות זו באמת אמריקה, או שהלחן והקצב הפּוֹפִּי של שיר מסוים הוא הדבר עצמו ולא ייצוג של איזשהו מקצב בחיים. והם מחקים את החיקוי, ומפספסים את הדבר עצמו, ואין בהם אמת.

ואנשים טענו בפני בהודעות פרטיות שאני ממעיט בערכם של הדברים הגדולים ומציג את זה כאילו העולם הוא רק דברים פעוטים וקלי ערך, ומה שניסיתי להגיד זה שהדברים הגדולים כמו אהבה וערכים ומוסר לא קיימים בפני עצמם, והם מורכבים מהמון המון רגעים קטנים של ממשות.

ואם מישהו מחפש דוגמאות יש למכביר. ואפשר לקרוא את ג'ונת'ן פראנזן (שאפילו מתעסק בדימויים כממשות, כי גם להם יש צד ממשי, ועושה את זה יופי) או את דויד גרוסמן ולהדגים עליהם, אבל באמת שהדוגמה הכי טובה שאני מכיר זה טולסטוי, כי דיונים על גירושין נעשים שם תוך כדי גילוח ומחשבות על תכלית הקיום נדונות ברצינות באורווה או בחרישת שדה.

וזו ספרות גדולה באמת.

זה מתקשר לפתיחה. כי אם מישהו כותב על אהבה כערך עליון או על תכלית הקיום או על אדם בתוך דמות עילאית, הוא כותב על הדימוי ולכן אוטומטית נגרר לקלישאות, אבל אם הוא משכיל להבין שיש מציאות מתחת לכל הסמל הזה, הוא יכול לכתוב אמת אפילו על אהבה.