איך להכין ולהנחות סדנת כתיבה

לפני ארבע שנים פנו אלי מתיכון כלשהו וביקשו שאעביר סדנת כתיבה לנוער. אבל אני לא יודע להעביר, אמרתי. בכל זאת, התעקשה המטלפנת. בלית ברירה התיישבתי וניסחתי לעצמי דברים שראיתי בסדנאות הכתיבה שהייתי בהן, בניסיון לייצר איזשהו מבנה הגיוני של לימוד והבנה. סיימתי את השנה, העברתי עוד מגוון סדנאות, ומצאתי את עצמי מתחיל לנסח ולגבש דברים אודות סדנאות הכתיבה והצורה בה ניתן להעביר אותן.

העניין היה שפחדתי מאוד ממה שמכונה אצלי 'כתיבה על השמיים'; יוצאים המשתתפים החוצה, מביטים על השמיים, כל אחד כותב מה שהוא רוצה לכתוב, יושבים, משתפים, הכל מחמיאים להכל – הרי לא ניתן לבקר את תחושותיו של האחר, וכך יוצאים אנשים החוצה בלי ללמוד ובלי להתּרם מהסדנה. משמעו של עניין – מבלי לקבל דבר. הפחד הזה (שאני לא 'נותן' כלום) הוביל אותי ליצירת מערכי סדנאות שהתרכזו בצורה בה כותבים, כיון שצורה היא דבר שניתן להגדיר כ'טוב' או 'רע', אפשר להעביר עליו ביקורת וכדומה, ובעיקר ניתן ללמדו. זה מאוד נוח, כמרצה, וגרם לי להבין הרבה דברים אודות הכתיבה שלי. אבל לאחר כמה וכמה סבבים של סדנאות מצאתי שגם את המערכים האלה צריך לשדד ולבנות מחדש.

אני כותב כאן את דעתי אודות סדנאות מהמקום בו אני נמצא כרגע. כרגיל בדברים האלה, בעוד שנה או שנתיים אגיד לעצמי שהנה, טעיתי אז מכל וכל. מצד שני, אחרי שלש סבבי סדנאות שהתנהלו בצורה בה אני עומד לתאר, אני מרגיש – לראשונה – מרוצה. מה שהוביל אותי לשבת שוב, אחרי שלש שנים מהפעם הקודמת, ולכתוב.

כאז כן היום, אני חוזר לחלוקה הקיימת בין סדנאות הכתיבה:

  • ישנן סדנאות שמטרתן ללמד טכניקה. הסדנאות האלה מתמקדות בכל מפגש בצורת כתיבה אחרת או בפן אחר של הכתיבה עצמה, בנסיון ללמוד ולהתאמן בטכניקה של כתיבת שירה או פרוזה. לא על אלה אכתוב כאן. לרוב הסדנאות האלה לא מכונות 'סדנת כתיבה' אלא 'בית ספר' או 'לימודי כתיבה' וכדומה.
  • ישנן סדנאות שמיועדות לתת לכותבים זמן, מרחב וקהל קוראים. כלומר כל מטרתן היא להגדיר משבצת בלו"ז, למצוא מקום לכתיבה, ואנשים שיהיו מחויבים לקרוא ולהגיב. תפקידו של מנחה הסדנה, במקרה הזה, הוא פסיבי; הוא צריך לנכוח שם ותו לא. גם על הסדנאות האלה לא אכתוב.
  • הסוג השלישי של הסדנאות הוא סדנאות משוב. זה מה שמכונה בטעות 'סדנאות כתיבה', אבל העיקר בהן אינו הכתיבה אלא המשוב. וכיון שאלה הסדנאות שעליהן אני מתעתד לכתוב, לא אפרט עליהן כאן אלא אדלג באלגנטיות לפיסקה הבאה.

התיאוריה מאחור

בפוסט הקודם כתבתי שמטרת הסדנה היא לתת מסגרת לתחושה ולהאיר פינות חשוכות בנפש באמצעות המילים. זה לא שההגדרה הזאת לא נכונה. היא נכונה, אבל אין צורך בסדנה בשבילה. לא צריך מנחה, לא צריך משתתפים, לא זמן ולא מרחב. כל אחד יכול לגשת לרשימת התרגילים המפורטת והמלאה בהחלט, לבחור לעצמו תרגיל, לכתוב ולברר לעצמו עד דק את עצם הלוז שבנפש.

כוחה של הסדנה, אם כן, היא במשתתפים שבה. כלומר, בדינמיקה הקבוצתית ובכוחו של המנחה לייצר את הדינמיקה הזאת, לאסוף אותה ולהשתמש בשילוב בינה ובין הכתיבה כדי להוביל את המשתתפים הלאה. אבל יותר מזה, כוחה של הסדנה היא לאפשר לאדם לראות את העולם בעיניים של אדם אחר, או לראות כיצד אדם אחר מנסה להביט דרך העיניים שלו. התהליך מאפשר גם הרחבת המבט החוצה, וגם דיוק המבט פנימה. בעיני, אין הרבה דברים גדולים כמו לפגוש אדם אחר. להכיר בהיותו אדם ולהכיר בהיותו אחר.

נשמע מהתיאור הזה כאילו סדנאות הכתיבה משתמשות בכתיבה בשביל ליצור איזו מסגרת דיאלוגית, סטייל מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג. לא שאין זה נכון, אלא שכאן נכנסת האפשרות להתייחס גם לצורה בה אדם כותב, ולא רק לתוכן עליו הוא כותב. משמעו של דבר, אם אדם כותב על היחס בינו ובין הוריו, אפשר להתייחס לזה גם תכנית וגם צורנית. היחס לתוכן הוא המפגש עם האדם, היחס לצורה הוא הנכחת המפגש הזה (כלומר, שיש מישהו המביט בך מבחוץ) וניסיון לדייק את הפניה שלו החוצה.

קרמיט מקליד

אז מה עושים עם זה בפועל

הפרקטיקה היוצאת מהתיאוריה הזאת היא פשוטה יחסית ונחלקת לשלשה חלקים: הראשון הוא ההכנה לפני הסדנה, השני הוא תרגילי הכתיבה ובנייתם, והשלישי הוא המשוב.

לפני הסדנה:

  • מקום מתאים

בניגוד לדעה המקובלת, המקום הכי מתאים לסדנת כתיבה הוא לא המקום הכי רווי השראה שיש לכם בסביבה. ניתן בהחלט להשתמש במרחב בשביל לקבל השראה, אבל המקום הכי מתאים לסדנת כתיבה הוא המקום הכי שקט ומבודד שעומד לרשותכם. כמה שפחות הסחות דעת, כמה שיותר נוחות: שולחנות וכסאות, פינת קפה, שירותים. שאנשים לא יהיו רעבים או צמאים, שלא ינסו למצוא תנוחה נוחה על האבנים, ושלא ימצאו עצמם מתאפקים מחצית הסדנה.

  • כמות הזמן הנזקקת

סדנת כתיבה נזקקת, לרוב, לשעה וחצי לפחות. אני מצאתי ששעתיים ורבע הם הזמן שלוקח לי לעבוד עם קבוצה בינונית, ואני מניח שאתם תמצאו זמנים אחרים שלוקח לכם לעבוד. בסופו של דבר לכל קבוצה יש את כמות הזמן שלוקח לה לעבוד, וגם הזמן הזה אינו קבוע ומוגדר. לעיתים הוא נמרח ולעיתים אין בו די. כדאי מאד מאד שלא להגביל את הזמן, כך שלא יווצר מצב בו אין די זמן לכל המשתתפים לקרוא.

  • כמות האנשים המומלצת

בין עשרה לחמישה עשר. הגבול המקסימלי הוא שבעה עשר, ולדעתי זה מוגזם. הגבול המינימלי הוא ששה, אם כי יש לא מעט ששמים את קו המינימום על שמונה. כללו של דבר הוא לא להוסיף מדי, כיון שזה פוגם באינטימיות וביכולת של הקבוצה לתקשר בינה ובין עצמה. כדאי גם שלא לפחות מדי, מכיון שריבוי הדעות והקולות הופך את הסדנה למה שהיא ומאפשר דינמיקה קבוצתית.

  • דף המקורות

הצעד הבא כבר אינו טכני, אלא תוכני: בתור מנחה, בחר את הנושא בו אתה רוצה להתעסק, וצור דף מקורות עם כמה שיותר התייחסויות שונות לנושא הזה. אם הנושא הוא גשם, מצא לפחות ארבע התייחסויות שונות לגשם: כברכה, כהצפה, קודר או משמח. מעבר לשינוי בתפיסת הנושא, כדאי מאד למצוא קטעים שונים, בסגנונות שונים ובתצורות שונות. זהו, עכשיו שים את כולם על דף מקורות.

יש כאן כמה דוגמאות.

אם הקבוצה אינה מגובשת, אני מציע לבחור נושא תמטי רחב. כלומר משהו כלל אנושי (גשם, ברכה, אהבה, חושך), שכולם יכולים להתייחס אליו. אם הקבוצה מגובשת, אפשר להתמקד יותר ויותר, עד כדי התייחסות ישירה לדברים שהקבוצה חוותה ביחד וכדומה. כדאי מאוד לשבת עם עצמך ולכתוב אפשרויות שונות להתייחסות לנושא, גם כדי להתכונן למשוב וגם כדי לעזור למשתתפים שמתקשים לכתוב.

הסדנה עצמה

  • אם יש לכם דף מקורות, עברו עליו עם המשתתפים. נסו לבחון את הצורה בה המשוררים השונים או הכותבים השונים התייחסו לנושא התמטי. שאלות טובות לבחינה הזאת הן 'מה הוא ניסה להגיד', 'איך הוא תופש את הנושא', 'מה הפריע לכותב'. התשובה לא מנסה להתייחס לכותב עצמו, אלא לבחון את הטקסט דרך העיניים של הכותב. המטרה היא לראות כמה התייחסויות שונות לאותו נושא, ולכן מומלץ שלא לעשות את זה רק עם טקסט אחד – אלא אם כן הטקסט הוא הוא הנושא שלכם (למשל, כתיבה בעקבות סיפור מקראי או שיר).
  • פתחו את הסדנה שלכם בתרגיל חימום. תרגיל חימום הוא תרגיל שמיועד לעזור ליד ולמוח להשתחרר מהתבניות של עצמם, ולכן הוא תרגיל שרץ על טכניקות של הרפיה. אפשר לדלג עליו וללכת ישר לטכניקות הרפיה שונות (כמו מדיטציה, עבודה באמצעות תרגילי נשימות, דמיון מודרך וכדומה), אבל אני מוצא שתרגילי החימום עוזרים מאוד, על אף פשטותם והמונוטוניות שלהם. תרגיל חימום מקובל הוא כתיבת רצף או כתיבה אוטומטית. בפשטות, שמים את העט על הנייר וכותבים מבלי לחשוב. ברגע שהכותב תופש את עצמו שהוא חושב, שיעצור ויתחיל מחדש. אני נוהג להכוין את הכתיבה האוטומית באמצעות חצאי-משפטי מפתח שאליהם חוזרים כשנתקעים, כמו 'הגשם הוא…'.

הזמן המומלץ לתרגיל חימום הוא חמש דקות או למלא דף מחברת. כדאי לא למשוך את זה יותר מדי זמן, ולכן אם אתם רואים שהמשתתפים שלכם כותבים ברצף – קטעו אותם, תנו להם כמה שניות מנוחה ועברו לשלב הבא.

  • תנו תרגיל.

לכאורה זה השלב הקשה, למעשה זה מהשלבים הקלים בכל הסדנה. אפשר להעזר ברשימת התרגילים שקישרתי אליה לעיל, אפשר להמציא תרגיל חדש – כללו של דבר, תרגיל טוב הוא תרגיל שמצליח לשלב בין התוכן עליו כותבים ובין הצורה בה כותבים. שימו לב להגדיר היטב את הזמן שיש לכתיבה, את הנושא עליו כותבים ואת הצורה בה אתם רוצים שהמשתתפים יכתבו. זה צריך להיות מאוד ברור ומאוד מובן. אם אתם לא מצליחים להסביר את זה במילים, כנראה שהתרגיל לא טוב. אם המשתתפים אינם מנוסים בכתיבה, חשוב מאוד לתת להם פורמט מוכר לכתוב בו (כמו מכתב, תחזית, מודעת חיפוש דירה, ידיעה חדשותית), או להראות להם דוגמה לפורמט ('תכתבו כמו השיר של אלתרמן'). בניית הצורה חשובה כדי לאפשר ליצוק לתוכה את התוכן.

חשוב להדגיש באזני המשתתפים שכולם יקריאו את הטקסט הנכתב בזמן המשוב. אם לא עשיתם את זה, תהיה זו עזות מצח לדרוש מאדם לקרוא את מה שכתב. ישנו גם הבדל משמעותי בין הצורה בה אדם כותב לעצמו ובין הצורה בה אדם כותב לאחרים, ובשביל שלא יווצר טקסט יותר מדי אישי – כדאי ליצור את הסיוג הזה מראש. אתם תשימו לב שסדנאות מתמשכות מאפשרות פתיחות ושיתוף, כך שההדגשה הזאת מאבדת אט אט את האִיום שבה והופכת להיות הזדמנות. כדאי גם להדגיש שאין מטרה להוציא טקסט 'טוב', שלא ינסו לסגנן ללא צורך ושלא יחושו אבודים, מאוימים וכדומה.

אני נוטה להיות עם יד על הדופק, ולראות אם אנשים מסיימים לכתוב או שהם זקוקים לעוד זמן לכתיבה. בחישוב הזמן שנצרך לכם, על כל פנים, משך הזמן המומלץ לכתיבה הוא בין חצי שעה לשלשת רבעי. תנו התראה במחצית הזמן, חמש דקות לפני סיום ובדקה לפני הסיום.

המנחה לא כותב בזמן הזה. הוא גם לא מקריא בזמן המשוב. תפקידכם הוא להסתובב בין הכותבים ולשאול אותם אם הכל מובן, אם הם זקוקים לעזרה, אם הטקסט שלהם מתגבש ומגיע למה שהם רוצים שיהיה, וכן על זו הדרך. להראות נוכחות גם אם היא אינה נצרכת, ולו כדי שיהיה להם למי לפנות בשעת הדחק.

  • משוב

בעיני זה החלק החשוב בכל הסדנה, וצריך להקדיש לו כמה שיותר זמן. כלומר לפחות חמש דקות למשתתף, תוך התכנות שזה יגלוש הלאה. כדאי גם לעבור עם המשתתפים על כללים משותפים ולהסביר להם מה מצופה מהם בחלק הזה:

  1. כל משתתף מקריא. לא בצורת פופקורן (מי שרוצה קופץ ומקריא), אלא לפי סדר. הסדר הזה יוצר מן סדר כפוי מלמעלה, ואומר למשתתפים שהם 'חייבים' לקרוא. חשוב להדגיש שלא נכפה על אנשים לקרוא ואם הטקסט אינטימי מדי, זה בסדר. לא חייבים. באופן פרדוקסלי, דווקא האמירה הזאת משחררת את הכותבים לבחון באמת עד כמה הטקסט שלהם אינטימי, ולרוב היא נותנת לאנשים את המרחב שהם חיפשו בשביל לקרוא.
  2. שירים מוקראים פעמיים. טקסטים ארוכים יותר מוקראים פעם אחת, אבל כדאי מאוד לבקש לחזור על קטעים מסוימים.
  3. בזמן ההקראה, כל המקשיבים יושבים כשהעט מוחזק על הדף, וכותבים את דעתם, שורות שתפסו אותם, מטאפורות מפתיעות וכדומה. ההוראה היא לכתוב כל מה שחושבים או מרגישים, כולל משפטים יפים וכדומה. ההקראה הראשונית מיועדת לזה, וההקראה השניה מיועדת לתפוש את הטקסט בכללותו כדי שיהיה אפשר להתייחס אליו כאמירה אחת ולא כרסיסים.
  4. לאחר ההקראה, המשתתפים מתבקשים להגיד למקריא את דעתם. שימו לב, לא למנחה – למקריא. תצטרכו, כמנחים, לשים לב לזה. הם לא מדברים אתכם, אלא עם מי שהקריא. הם לא אומרים 'הוא כתב', אלא 'כתבת' וכן הלאה.
  5. אם המגיבים לא התייחס לזה, שאלו את הקבוצה – איך הכותב תפש את הנושא? מה הוא חושב על 'גשם', על 'אהבה' או על יחסי הורים וילדים? האם זה דומה למי שהקריא לפניו, או שונה ממנו? במקרה שמדובר בכתיבת זיכרון אישי, ולא תמה – השאלות לא יהיו על הנושא, אלא על החוויה של הכותב ביחס להתרחשות. כלומר, איך הוא הגיב. האם זו הצורה בה אתם הייתם מגיבים וכדומה.
  6. בשום פנים ואופן לא לתת למגיבים להגיב על עצמם. כלומר, לא אומרים 'הקטע שלך הזכיר לי משהו שקרה לי', או 'זה מרגש אותי בגלל שגם אני כזה'. נושא התגובה אינו המגיב עצמו, וגם לא האיש אליו מגיבים, אלא הטקסט שהוקרא. אפשר להגיד 'מהטקסט אני שומע ש…' או 'התחושה שלי מהטקסט הזה היא…', אבל הנושא צריך להיות הטקסט.
  7. התגובות חייבות להיות קונקרטיות. לא 'אהבתי', אלא 'אהבתי את…'. אם המגיב אומר אמירה כללית, נסו להוריד אותה לקרקע באמצעות שאלות: 'מה בדיוק אהבת', 'למה המשפט הזה תפש אותך'.
  8. לא נותנים תגובות שיפוטיות. לא 'וואו', לא 'זה טוב', לא 'זה רע'. שלא תיווצר היררכיה של כותבים טובים ופחות טובים בסדנה. על זו הדרך, אין תגובות ציניות או הומוריסטיות. אוירה קלילה זה חשוב, אבל לכבד את האחר חשוב הרבה יותר.
  9. צורה מומלצת לתגובה היא שילוב בין תוכן וצורה. להתייחס לחידוש שבמטאפורות, או לצורת הכתיבה וממנה לגשת אל האמירה אודות התוכן. זה קצת מורכב, ולכן אני לא ממליץ על זה בקבוצה של אנשים שאינם כותבים וקוראים ביום-יום. בגדול, יש כאן עוד המון מקום להרחיב אלא שאין הפוסט עוסק בזה.
  10. אחרי לפחות שלשה מגיבים שונים, המנחה מגיב אחרון ומסיים ב'תודה' אל הכותב. חשוב שהתודה לא תהיה מן השפה ולחוץ, להראות לכותב שאתה באמת מודה לו על השיתוף. אפשר לאסוף את התגובות ואפשר לא להגיב בכלל.
  11. שימו לב: אתם אינכם מטפלים. אל תנסו לטפל או להגיב למצוקות שנחשפות. גלו אמפטיה, היו שם. לכל היותר, אם יש צורך, הפנו את הכותבים לטיפול מתאים. כדאי לאפשר לכותב את המרחב לדבר או לשתוק, כרצונו, אבל להזהר מכיוונים טיפוליים שונים שהסדנה יכולה לקחת.
  12. אם כתב אי מי טקסט שלא עוסק בנושא, או בצורה אחרת מהצורה שכיוונתם אליה, תראו בזה הזדמנות לדבר על דברים אחרים. זה אמנם קצת פוגם בחוויה הקבוצתית, אבל נותן לכותב מרחב בטוח. כדי להעיר בעדינות שהנושא היה אחר, אבל שעדיין אתם מעוניינים מאוד לשמוע מה יש לו להגיד.
  13. טקסטים גרועים במיוחד מזמינים שיחה בעל פה. שאלו את הכותב מה הוא ניסה לכתוב, מה הוא חושב שקרה. האם הוא מרוצה מהתוצאה. מדוע לא, ומה לדעתו ניתן לשפר.
  14. כאמור, המנחה לא כותב ולא מקריא. הכלל הזה חשוב מאוד, גם כדי לא לייצר מדרג של איכות טקסט וגם לאפשר למנחה את הפנאי הנפשי להקשיב ולהגיב כראוי.
  15. לאחר שכולם מקריאים, חשוב לסכם שוב, לאסוף את ההתייחסויות לנושא, לנסות להזכיר את הכותבים במילים ספורות – איך כל אחד מביט על הנושא – ולסכם בתודה לכולם. אם זו מסגרת (כמו בית ספר או מחנה קיץ), הקפידו להשאיר זמן למשתתפים לעכל ולעבד בינם ובין עצמם את החוויה.
  16. חשוב חשוב לזכור שהמנחה אינו הנושא כאן. גם אם אתם מרגישים שאמרתם מעט מדי מילים במהלך הסדנה, אין זה משנה. השאלה היא האם המשתתף מקבל את המשוב שהוא רוצה, ומעניק לאחרים את המשוב שמגיע להם. תפקידכם הוא לנווט את הסדנה בעדינות, ולא להיות במרכזה.

בהצלחה!

פתיחת הרשמה לסדנאות שלי, וכמה שאלות ותשובות על סדנאות כתיבה באופן כללי

סדנאות כתיבה בירושלים לשנת תשע"ה (2014 – 2015)

תחילה, הודעה קצרה:

היי, שלום לכם.

 בשנה הבאה אני פותח שתי סדנאות כתיבה בירושלים.

 האחת תהיה סדנת כתיבה יוצרת, והיא מיועדת למי שמחפש זמן מוגדר לכתיבה, קבוצה שתגיב ותתן לו משוב, קטעים שיעוררו בה השראה וגם ניסיון להביט מחדש על העולם המוכר לה עד לזרא. אלה יהיו שעתיים של כתיבה, לימוד ומשוב, ביום רביעי, במכון 'כרם' במרכז העיר ירושלים, ובשעות הערב: שמונה עד עשר (תתכן תזוזה של עד כשעה לכיוון שבע עד תשע). היא מיועדת, בצורה כללית מאוד, לסטודנטים ולצעירים.

???????????????????????????????

 השניה תהיה סדנת 'סיפורים', והיא תהיה מעבר ממוקד על נושאים שונים בכתיבת ובקריאת פרוזה, אבל גם באופן כללי – לימוד על סימנים ונרטיבים. אפשר לראות כאן חומרים שכבר העברתי בעבר. היא תהיה משהו בין סדנה להרצאה, ותכלול חומרים (סיפורים, מאמרים, סרטונים) לקריאה ולצפייה בבית, וגם שיעורי בית. היא תתקיים (ככל הנראה כרגע) ביום שישי בבוקר.

 שתי הסדנאות תתקיימנה במרכז העיר. שתיהן יתחילו בכעשרה מפגשים, עם פתיחת שנת הלימודים האוניברסיטאית (אי שם באמצע אוקטובר / תחילת נוב') עם אופציה לסדנת המשך. המחיר עדיין אינו סופי (אני מחכה לתשובה מהמקום שאני שוכר), אבל אפשר לשאול אותי ולקבל תשובה קרובה יחסית. בכל מקרה, הוא יהיה הוגן.

אפשר להרשם אצלי במייל (זו עדיין אינה הרשמה מחייבת, אלא רק התעניינות רצינית):d79cd79cd790-d7a9d79d או דרך העמוד הזה.

נ.ב. אם יש קבוצה במרכז שמעוניינת בסדנה, אני אשמח ממש. פנו אלי.

————

Literature Workshop_Final-01

וגם כמה שאלות ותשובות שנשאלתי בפעמים הקודמות:

 האם ניתן, בכלל, ללמד כתיבה?

 בכן, כן ולא.

אני חושב שהשאלה מורכבת משני חלקים. החלק הראשון הוא 'האם אפשר ללמד יצירתיות?' והתשובה היא: כן, אבל זה לוקח הרבה מאוד זמן, מצריך ראש פתוח ולא תמיד מצליח. כך שהתשובה היא, בעצם, לא. החלק השני הוא 'האם ניתן ללמד איך בונים טקסט?' וגם לזה התשובה היא 'כן', אבל עם פחות הסתייגויות; לטקסט, כל טקסט, יש מבנה ומקצב, ומבנים אפשר ללמד.

אפשר לחשוב על זה במקביל לשאר האמנויות. האם ניתן ללמד מוזיקה? ציור? צילום? שוב, אפשר ללמד את הטכניקה. מטבע הדברים יהיו כאלה שמוכשרים בזה יותר וכאלה שמוכשרים בזה פחות. לא כולם יצליחו להגיע לכדי יצירת משהו עצמאי לגמרי, וחלק יסתפקו רק בחיקויים. בגדול, בכל מקרה, אפשר ללמד.

אני רוצה ללמוד לכתוב סיפור, מה עלי לעשות?

הכי טוב? לקרוא הרבה ולכתוב הרבה. כמו בכל דבר אחר, בשביל ללמוד לעשות משהו אתה צריך להתאמן עליו הרבה. כמו שאי אפשר ללמוד מוזיקה בלי להקשיב למוזיקה, כך לא ניתן ללמוד לכתוב סיפורים בלי לקרוא אותם. אבל לקרוא הרבה זה אומר באמת הרבה. לקרוא ספריות שלימות. ולכתוב הרבה זה אומר כל יום, לפחות כמה שעות. וזה מצריך לחשוב על מה שאתה עושה ולקרוא מאמרים שמנתחים את מה שאתה עושה ובכלל, להתעניין במטא של התחום.

סדנאות כתיבה מקצרות את הדרך, אבל לקיצורי דרך תמיד יש מחירים; הוראה תמיד מעבירה את צורת החשיבה של המורה, וזה קצת חבל. אז אם יש לך שנה פנויה, שב לקרוא ולכתוב. אם לא, סדנת כתיבה יכולה להיות רעיון טוב.

אני רוצה לכתוב, אבל משהו כיפי. לא איזה 'יוליסס' או 'מלחמה ושלום', אלא עוד הרלן קובן. זה שייך?

אחד הכללים שלמדתי מרבותי היה: 'קרא את מה שאתה אוהב לקרוא, וכתוב את מה שתאהב לקרוא'. ספרות אינה סבל, אלא הנאה. אם הספר לא גורם לך להנות בשום צורה (וגם הנאה אינטלקטואלית היא הנאה), אין צורך לקרוא אותו; זה אינו ידע, זו חוויה. הנח אותו. אבל לרוב, בשלב כזה או אחר, הסיפורים הפשוטים נראים חוזרים על עצמם, ואתה תמצא את עצמך מחפש סיפורים שלא שמעת, עם דימויים שלא נחרשו כבר עד תום. זה לא שהסיפורים הפשוטים אינם טובים; הם אולי הכי טובים, פשוט שמענו אותם כל כך הרבה עד שהם כבר לא מתפקדים.

אני לא אוהב סיפורים בכלל.

אולי אתה לא אוהב את הסיפורים הנכונים. בגדול, זה לא עניין של לאהוב או לא: החיים שלנו מורכבים מסיפורים. אנחנו בונים לעצמינו זהות באמצעות סיפורים. תרבויות קמות ונופלות על סיפורים. גם כתבות בעיתון, גם היסטוריה, אפילו סיפורי דייטים או מסעות קניות הם סיפורים. אולי אתה לא אוהב סיפורים כתובים, אבל זה כבר עניין אחר לגמרי. וכאן, אני חושב, כדאי לקרוא שוב את התשובה הקודמת.

איך אפשר לעבור על כל הנושאים בפרוזה בעשרה מפגשים?

אי אפשר. אבל אפשר לתת כלים להבחנה, לחשיבה ולניתוח, ככה שבפעם הבאה שתקרא סיפור תבחין לבד בנושאים שלא דיברנו עליהם. בפעמים הקודמות שהעברתי את הסדנה לא הבנתי את הכלל הזה, ובאמת ניסיתי להקיף כמה שיותר. זה לא עובד; סדנאות צריכות להיות ממוקדות בנושא אחד, ולהעביר אותו היטב. אבל כלי ניתוח וחשיבה עובדים היטב וכמעט בכל מצב.

ללמוד פרוזה. זה לא הורס את חווית הקריאה? או מעקר את היכולת לכתוב?

אני לא אשקר: זה כן. לפחות בשלב הראשון.

כמו שסיפר ר' נחמן: 'מי שטעם יין הונגרי, לעולם לא יוכל להנות יותר מיין רגיל'. כשיש לנו כלים להשוואה, כשאנחנו יכולים לברר לעצמינו מה אנחנו אוהבים ומה אנחנו לא, מה טוב יותר לטעמינו ומה פחות, בהכרח יהיה משהו שאנחנו פחות אוהבים. זה נכון לאוכל, זה נכון למוזיקה, זה נכון גם לסיפורים. קצת חבל, אבל אני חושב שללא כלי השוואה כל הסיפורים נראים אותו דבר. כשיש כלים להשוואה יש משהו שהוא פחות טוב או קריא, כמובן, אבל יש גם כאלה שהם הרבה יותר, וההנאה מהם גדילה. סך הכל, זה לא להפסיק להנות מכל הסיפורים, זה פשוט להנות יותר מהטובים ולא להנות בכלל מהגרועים.

בכתיבה זה עניין מורכב יותר. אתה מתחיל לכתוב סיפור והצורה שבה הטקסט בנוי הולכת ומסתבכת בראש, עד שמשתתקים. אבל באיזשהו שלב הדברים האלה מוטמעים בתוך החשיבה, אנחנו עוברים לעבור לחשוב בצורה הזאת, וכבר לא קשה כל כך לכתוב. בשביל זה מתאמנים. ויותר: בשביל זה מכריחים את עצמינו לשבת ולכתוב, גם אם שום דבר לא יוצא.

האם יש טוב ורע בסיפורים? מי קבע? אני יודע הכי טוב מה אני רוצה לקרוא, וזהו.

האם יש טוב ורע בכלל? קשה להגיד. אבל אפשר לקבוע די בוודאות שאופניים בלי פדלים הם אופניים לא טובות; הן פשוט לא מתפקדות כאופניים. גם לסיפורים ולטקסטים יש צורה בה הם מתפקדים. האם אפשר לקבוע שמשהו אחד מתפקד יותר או פחות טוב ממשהו אחר? שוב, קשה להגיד, אבל אפשר בהחלט להצביע על המקומות שבהם הסיפורים שאנחנו כותבים לא מתפקדים, ולנסות לתקן אותם. תחשוב על זה כמו בדיחה: אם היא לא מצחיקה אף אחד, היא פשוט לא בדיחה.

סדנאות כתיבה יוצרת תמיד היו נראות לי שקר. המנחה אומר להסתכל על הירח ואז לכתוב משהו, ובסוף כולם מגיבים ואף אחד לא בצורה מקצועית. מה הקטע?

לסדנת כתיבה יוצרת אין מטרה להוציא אותך עם טקסט שכתוב היטב, אלא לאפשר לך לזקק משהו; תחושה, רגש, מבט על העולם. ולכן, עיקר כוחן הוא לא בתגובה מקצועית על איך הטקסט בנוי, אלא בניסיון של המנחה ושל הקבוצה להקשיב לצורה שבה אתה רואה את העולם ומסתכל עליו אחרת. במילים אחרות, הכח של סדנת כתיבה יוצרת הוא באינטרקציה הקבוצתית ובמבט של האחרים עליך ועל הטקסט שלך. זה כמו רפלקסיה, אבל מבחוץ. המבט החיצוני גורם לנו להבין על עצמינו משהו שלא הבחנו בו לבד, וההקשבה לטקסטים של אחרים מרעננת את החשיבה שלנו. כמובן, זה דורש הנחיה טובה, הובלה של השיח, עין של קורא מנוסה ובעיקר תדרוך של איך להגיב ועל מה להגיב, אבל הרעיון הבסיסי עובד, והוא עובד טוב.

אני לא יודע לקרוא שירה ולא אוהב שירה. יש לי מה לעשות בסדנת כתיבה יוצרת?

שאלה טובה. לכאורה יהיה לך יותר קשה, אבל יש המון סוגים של טקסטים, ושירה היא רק אחת האפשרויות לכתוב. מאוד נוח לכתוב אותה מהר, אז סדנאות כתיבה יוצרת יותר נוטות לשם, אבל זה לא באמת משנה. וחשוב יותר: אפשר ללמוד צורות קריאה. גם איך קוראים שירה. אם אתה מצליח להנות ממוזיקה, משירים מולחנים ואפילו מחרוזים שמקריאים בבר מצוות – בהנחה שהם טובים – אני מאמין שגם תצליח לקרוא ולאהוב שירה.

בכמה דרכים על אדם להלך?

42.

– מוזמנים ממש לשאול בתגובות שאלות נוספות, ולאו דווקא על הסדנאות שלי –

סדנת יצירת גבולות

 המטרה: לתת למשתתפי הסדנה את היכולת לברור לעצמם את הגבול שלהם. הסדנה יכולה להוליך גם למקום של 'זה לא שייך אלי, זה לא חלק ממני, אני לא רוצה לעשות את זה', ובאופן כללי להכוין את המשתתפים לחיות את החיים שלהם, ולא חיים של מישהו אחר. רקע תיאורטי בסוף.

מיקום וזמן: לא רלוונטים. כל מיקום, כל זמן. כל קבוצה. סדנה מאוד קלילה וכיפית.

הערה טכנית: ניתן להעברה גם כחלק ממערך 'גבול'.

שלב ראשון: בידוד תחושות.

1. לבקש מהקבוצה לחלק את הדף שבידיהם לשניים: מעל חצי אחד לרשום 'כן', ומעל החצי השני לרשום 'לא'.

2. לבקש מהם לחשוב על דברים שלא יכנסו לארץ שלהם ודברים שכן יכנסו. זה כמו 'אנשים שידעו את יוסף' מהאסופית: דברים שנכנסים הם דברים שהם אוהבים, ודברים שלא נכנסים הם דברים שהם לא אוהבים. חשוב להדגיש להם שהם לא צריכים ליצור כלל, שהם לא צריכים להתייחס לבית ספציפי אלא לבית הסמלי שלהם, למרחב שלהם. כדאי מאוד להרבות בדוגמאות הכוונה: אנשים ששומעים ג'סטין ביבר לא, אנשים ששומעים ג'נסיס כן. סוכריות קופצות לא, חמאת בוטנים כן. פיות כן, עורכי דין לא. התחושה ברגע שאתה מכין קפה ומגלה שנגמר החלב – לא. הרגע שבו אתה נכנס לבית ומגלה שיש ריח של אוכל – כן.

3. עשר דקות כתיבה. המנחה מוזמן לדייק את דבריו, לתת דוגמאות נוספות וכדומה. חשוב שהם לא יתקבעו לשום גבול ממשי. לא רק לאנשים, או תחושות, או חפצים. לא רק לדברים שקיימים במציאות ובטח ובטח שלא לגבולות כמו קירות של בית או גבולה של ארץ.

 שלב שני: קונקרטיות.

סביר להניח שהם כתבו דברים כמו 'אנשים מרגיזים' או 'תחושות רעות', ברשימה שלהם. מבקשים מהם לקחת את כל הדברים האלה ולתת להם דוגמה קונקרטית. לא 'אנשים ששומעים מוזיקה גרועה', אלא 'אנשים ששומעים מוזיקה גרועה כמו–'.

כמו כן, חשוב להדגיש שיורידו שמות ספציפים, אלא אם כן זה שם של מפורסם שאין לו קשר ישיר לכותב. ('אבא שלי' לא טוב. 'הארי פוטר' כן טוב. גם ג'יי קייי רולינג.

 שלב שלישי: הקראה

בסבב, כל אחד קורא את הרשימה שלו. המטרה היא לנסות וליצור 'תמונה' שלו, ממקבץ הדברים שהוא רוצה בארץ שלו ודברים שהוא לא רוצה. לקבוצת מיטיבי לכת – נסו להוסיף לו דברים נוספים לרשימה. גם לצד של ה'כן', גם לצד של ה'לא'. זה יעזור למקריא להבחין את הגבול שלו.

 שלב רביעי: כתיבה

על פי הרשימה, כותבים משהו שמציין מעבר בין מרחבים. אני בכוונה כותב הגדרה עמומה כזו, כיון שדוגמאות עוזרות, אבל גם מקבעות. זה יכול להיות הודעה מתא הטייס לפני עליה למטוס, שלט במעבר גבול, פשקויל סטייל 'נא אל תעברי בשכונתינו אם…', הודעה במשיבון הביתי וכן הלאה.

 שלב חמישי: הקראה

בנוהל.

רקע תיאורטי:

גבול הוא המקום המשיק בין מרחב למרחב: גבולות הארץ הם המקום בו ארץ נוגעת בחברתה. קירות הבית הם הקו המבדיל בין הבית לבין מחוץ לו. מכיון שאנחנו לא מסוגלים לסמן סביב התודעה שלנו קו גבול, הרי שלא מעט אנחנו נתקלים בחוסר היכולת לברר את הגבולות שלנו. הסדנה מביאה את הכותבים ליצירת תודעה אוטונומית, אישית, שכוללת את קו הגבול שלהם: הממשק בינם ובין העולם. הבנה כזו יכולה גם להביא, במערכים מסוימים, לכדי הבנת המרחב, ותפיסת הגוף שלי כמשיק ביני ובין המרחב המציאותי והקונקרטי.

השלב הראשון הוא בידוד התחושות. אנחנו מבקשים מהקבוצה ליצור לעצמם תחושות של 'טוב' ו'רע', תוך יציאה מנקודת הנחה ש'טוב לי' משמעו התאמה בין הדבר לעולם הפנימי שלי, ו'רע' הוא הפוך. אני אוהב חמאת בוטנים, היא לא מהווה חריגה אקס-טריטוריאלית במרחב שלי, ולהפך.

השלב השני הוא קונקרטיזציה של התחושות: לקחת את הערפל ולהפוך אותו למציאותי, לממשי. אחת הבעיות שלנו ביצירת קו הגבול הוא שהקו אבסטרקטי, וממילא לא נגיש. דוגמאות יורידו את הקו למציאות ויחילו אותו על המרחב, וממילא יצרו אותו כקו ממשי.

השלב השלישי הוא בדיקת קו הגבול: האם הוא ניתן לזיהוי? האם הוא קיים? כאן מסגרת הקבוצה, כבאים מבחוץ, חשובה על מנת לוודא את קיומו.

השלב הרביעי הוא יצירת הגבול הממשי: התראה לפני מעבר בין מרחבים מבודדת מרחב מסוים (המרחב שלי) בתור 'המקום של יהודה', מוציאה ממנו את הדברים הרעים ומכניסה אליו רק את הדברים הטובים.

[זה מאוד בקיצור, לפירוט ניתן לפנות אלי.]

סדנת הכרת גוף

מטרה: להנכיח את המודעות של המשתתפים לגוף של עצמם, ובהתאמה, לחשוף אותם למקומות הלא ידועים בגופם הם. רקע תאורטי כתוב בסוף.

זמן ומיקום: לילה, מקום שקט, מרחב טבעי. בלי קירות ועם אדמה, לא רצפה.

הערות טכניות:

 אפשר לפצל את הסדנה לשתי סדנאות נפרדות: חלקים ראשון + שני וחלקים שלישי + רביעי. אי אפשר לדלג על הסדר: זה לא יעבוד. החלק הראשון חייב לבוא לפני החלק השני.

– אפשר וכדאי להעביר את זה כחלק ממערך שעוסק בגוף, חלק ממערך שעוסק בגבולות או כחלק ממערך שעוסק במוּדעוּת לעצמי. באופן כללי, מערכי סדנאות כתיבה מובילים לתוצאה טובה יותר מאשר סדנה בודדת.

– לא ניתן להעברה לקבוצה מעורבת: בן מעביר לבנים, בת מעבירה לבנות.

– הדיבור של המנחה צריך להיות שקט, קול נמוך שנותן בטחון ושקט, ולא מפריע לתהליך הכללי.

חלק ראשון: הכרת גוף ראשונית.

1. מכנסים את כל הקבוצה בחדר על מנת ללכוד את תשומת הלב שלהם. משתיקים אותם, מודיעים להם שמהרגע שהם יוצאים מהחדר, הם בשקט גמור: אין תגובה לחוויות, אין 'אני מרגיש' ו'אני חושב ש'. כמובן, אין הערות ציניות, ואין 'אני לא משתתף ב'. מי שיוצא מהחדר, משתתף בהכל.

2. מוציאים אותם החוצה בשקט. הולכים למרחב קרוב (לא יותר מדקה הליכה), פתוח ועם אדמה. מבקשים אותם להוריד נעליים ולהרגיש את הרצפה.

3.  עושים להם הכרה חושית:

ראיה – להסתכל לכל הכיוונים בלי להזיז את הראש. להתמקד על דברים רחוקים. על דברים קרובים. לאבד מיקוד, להתמקד שוב. להוריד משקפיים, להסתכל רחוק וקרוב. לשים כפות ידיים במשולש על העיניים ולראות חושך מוחלט.

שמיעה – מיקוד על קולות בסביבה. איבוד המיקוד ויצירתו מחדש.

ריח – להריח את האדמה, את העלים, לשאוף עמוק ולהריח את הלילה.

טעם – לקחת עלה, לשים על הלשון.

4. מבקשים מהם שישכבו על האדמה כך שיהיו להם כמה שיותר נקודות מגע עם האדמה. שיעצמו עיניים.

5. עוברים איבר איבר ומבקשים מהם להזיז אותו. שרירים: להקשות ולהרפות. מפרקים: להזיז. חשוב לשים לב להכל. לתחושות של האיבר במגע עם האדמה. לבגדים שמפריעים להרגיש. לחכך כל איבר אפשרי (מוטב שישכבו על הגב) עם האדמה, כולל אזניים ומרפקים. לשים לב שיש לנו תאי חישה בכל מקום בגוף. המנחה צריך לשים לב לדברים הכי קטנים, ולהפנות אליהם את תשומת לב הקבוצה. לשינויים שמתרחשים בגוף כשנושמים מהבטן, לעומת הנשימה מהחזה וכן הלאה.

חשוב מאוד מאוד מאוד שלא לדלג על איברי המין, תוך דיבור מאוד עדין: לא לדבר עליהם בגסות מצד אחד, לא להתעלם מהם מצד שני. זו נקודה רגישה, וכדאי לנסח אותה לעצמך לפני כן.

6. בדיקת צלילים: לבקש מהם לנהום, להוציא את הצליל הכי נמוך שהם מסוגלים. לשים כפות ידיים על החזה ועל הגרון, ולהרגיש איך הצליל יוצא ועובר הלאה.

חלק שני: יצירת שפה.

1. מעמידים אותם במעגל הפוך: הפנים החוצה, הגב אל המנחה. לתפוס טווח אחד מהשני. יכולים לפקוח עיניים, מומלץ שלא.

2. לתת מבוא קצרצר לשפה: שפה היא מערכת סימנים משותפת. הסימן הראשון והמובן לכל הוא משהו שגם בעלי חיים יצרו בינם ובין עצמם, והוא סימן למצוקה או לאזהרה. כך או כך, הוא מבטא מפגש עם משהו לא צפוי שראוי לתשומת לב מיידית. סוג של קריאת מצוקה.

3. נותנים להם דקה לחשוב על משהו שראוי לצעוק עליו. ניתן לתת דוגמאות: בדידות, שכול, קושי.

4. מודיעים שאחרי דקה אנחנו צועקים ביחד, וסופרים לאחור החל מעשר שניות לפני. ב'אחת' צועקים, בכל הכח, ומוציאים את כל האויר מהגרון בבת אחת.
[לא נותנים להם להתפרק: שישארו בשקט.]

5. עושים אסוציאציות של מילים: המנחה אומר מילה לא מפתיעה: לילה, חושך, שקט וכדומה, והקבוצה מתחילה למלמל לעצמה אסוציאציות שרצות להם מהמילה הזו.

6. אותו דבר, רק עם משפטים. לרוב, רצף של זרם תודעה שורד שני משפטים, וע"כ חשוב להדגיש שבכל פעם שהם מתחילים לחשוב, שיחזרו למילה הראשונית ויצאו שוב לדרך.

חלק שלישי: מעבר מסימבוליקה לקונקרטיות.

  1. מושיבים אותם בנוחות על האדמה. מבקשים מהם לעצום עיניים. גם המנחה עוצם עיניים.
  2. בכל פעם, המנחה אומר שמות של מקומות בארץ וכן מקומות סמליים, וכל אחד צריך לגעת בגוף שלו, מיידית, במקום שזה בגוף שלו. כלומר, המנחה אומר 'תל אביב', והמשתתפים נוגעים בעצמם במקום שהוא תל אביב בגוף שלהם. אסור לחשוב: התהליך צריך להיות מיידי.

המקומות הן גם מקומות ספציפיים וגם מקומות כמו 'החדר שלי' או 'הקיוסק ליד התיכון'. חשוב לשים לב שאנחנו בתוך מסגרת: הארץ. לא יוצאים ממנה, לא עוברים למקומות אחרים בגלובוס. הגבול חשוב כאן.
צריך שיהיו מספיק מקומות, ולתת מספיק זמן לכל מקום. כל התהליך אמור להיות כעשר דקות.

חלק רביעי: כתיבה

לאחר החלק השלישי, נותנים להם חצי דקה לשכב על הרצפה, ואז שיקומו, ישימו נעליים וילכו בשקט מוחלט לכיתה. הם צריכים לכתוב על המקום שהכי מפחיד אותם בגוף שלהם. המקום שיש בו מחבלים או עבריינים, שהם מסתובבים בו עם שכפ"צ וליווי.

חלק חמישי: משוב

כרגיל בסדנאות, למעט העובדה שצריך להקדים שני משפטים: הראשון, אין חובה להקריא. כל אחד יעשה מה שהוא מרגיש לנכון. השני, שההקראה הזו לא התקיימה מעולם. לא מחוץ לקבוצה, ולא בכלל. לא מגיבים יותר מאוחר לשירים המוקראים, ולא מציינים או מדברים עליהם עם מישהו, מהקבוצה או מחוצה לה, באופן גורף.

התאוריה מאחור

 

פחד הוא בהכרח חוסר ידיעה: אני לא יודע מה יכול לקרות, או שאני לא יודע מה יש במקום מסוים וכן הלאה. פחד מגוף, משמעותו חוסר הכרת גוף. העלאת הפחד למודעות למעשה מבטלת את הפחד. תרגיל כזה ניתן לביצוע עם מתבגרים, שמפוחדים מהגוף של עצמם. עם דתיים (ובפרט דתיות) שתופסים את עצמם כגוף סמבולי, ועם כל אדם באשר הוא, במטרה להגיע להשלמה ראשונית עם עצמו, עם הגוף שלו ועם היחס בין הגוף לבין התודעה. אנשים שהולכים עם כתפיים שמוטות, שמצומצמים בתוך עצמם, למעשה מפוחדים מהמקום שהגוף שלהם תופס במרחב. הסדנה יכולה להוות שחרור, ראשוני על כל פנים, מהתפישה הזו.

החלק הראשון של הסדנה מיועד להכרות עם עצמי: מה יש בי, מה אין בי? איך הגוף שלי מתפקד? האם אני מודע לגוף שלי, ולאפשרויות שלו? לרוב, אנשים מופתעים מהעובדה שהאויר עובר דרך הגרון בשביל להשמיע צליל, או שהאזניים מסוגלות להרגיש. אלה אופציות קיימות, ואנחנו מכירים אותם, אלא שהם לא נמצאים תחת המודעות של עצמינו.

החלק השני של הסדנה מבצע הכרה ראשונית עם השפה: מערכת הסמלים. זה אינו תרגיל חובה כחלק מהסדנה, אבל הוא מעלה למודעות את היותה של השפה מערכת סמלים, ואת היות הסמל ייצוג למשהו קונקרטי. הצעקה מבטאת את זה היטב, והאסוציאציות – תחילה בודדות, ובהמשך כזרם תודעה – מנכיחות את היות השפה לא כלום מלבד כלי שמכיל בתוכו משהו. לצערי אין לי זמן לפרט: במשפט אחד, ניתן להגיד שאסוציאציות מנכיחות את המסמן לבדו, בלי המסומן.

החלק השלישי מבצע מעבר משפה (סמלית) למציאות: אנחנו לוקחים מפה (לכן גבולות ה'ארץ' חשובות כל כך) ובודקים מה היא מסמלת במציאות. לוקחים את הסמל של 'ירושלים' ובודקים אותו על הגוף שלי: איך הוא מגיב. מה היא 'ירושלים' למעשה. כל החלק הזה הוא בסך הכל הכנה לשלב הבא, והוא מיועד להוריד את זה למציאות.

החלק הרביעי לוקח את הסמל, 'המקום שממנו אני מפחד', ובודק אותו במציאות: מה המקום שאני מפחד ממנו? למה אני מפחד ממנו? מה הידיעה הזו עושה לי? אנשים שמפחדים מהמין שלהם, מהכח שלהם או מתהליכים שמתרחשים בגופם ללא שליטה, מקבלים מימד של שליטה, של מודעות ושל יכולת לגעת במה שבאמת מפחיד אותם. וממילא, להפוך אותו לפחות מפחיד. למעשה, ניתן לשנות את החלק הרביעי לפי הצורך: אם יש צורך לגעת בנושאים אחרים (המקום שבו אין לי שליטה – השטחים הכבושים, המקום שאני הכי מתקשה ללכת בו וכן הלאה) אפשר לשנות. אישית אני חושב שכשלב ראשון, המקומות הלא מודעים הם החשובים יותר, ולכן כדאי ללכת על האופציה שאני הצעתי. קודם לשחרר מהפחד, אחר כך להתחיל לעבוד הלאה.

והערה טכנית:

אם זה כחלק ממערך מודעות, ניתן להדגיש את המודעות לגוף שלי, למקום שהוא תופס בחלל ולדברים שהוא עושה.

אם זה כחלק ממערך גבולות, ניתן להדגיש את נקודות ההשקה שבין הגוף למרחב שסביבו. את הקלט שלו לסביבה, את החושים ואת המקום של התודעה בכל הסיפור.

אם זה כחלק ממערך גוף, ניתן להדגיש כי את ההכירות ראשונית עם הגוף, עם הנקודות הבלתי ידועות בו, ומבצעת העלאת הגוף האישי למודעות.

 

מבוא לסדנאות כתיבה שירה, חלק א'

מה עושים בסדנאות כתיבה?

 בסדנת כתיבה, כמובן, כותבים. אבל לא רק. יותר נכון, הכתיבה אינה עיקר בסדנת הכתיבה, בין אם היא עוסקת בפרוזה ובין אם היא עוסקת בשירה. לפני שמתחילים לדבר, בכלל, אני חושב שחשוב לעשות חלוקה בין סדנאות קצרות (בודדות, חד פעמיות) ובין סדנאות רציפות (למשך שנה, או לפחות בתדירות ובכמות משמעותיים לתהליך, כל קבוצה לפי הדינמיקה ורמת הכשרון והידע שלה). כמו כן, סדנת כתיבת פרוזה היא שונה, בצורה משמעותית, מסדנה העוסקת בשירה. נעסוק בפרוזה במקום אחר.

הפסקאות הבאות עוסקות אך ורק בסדנאות שירה שאינן רציפות.

 כותבים רבים מרגישים נבוכים בסדנה, אלה החשים שיש פה תחרות בינם ובין האחרים: מי כותב מהר יותר וטוב יותר. מי מצליח להצחיק, מי מצליח לקבל את מחיאות הכפיים וכן הלאה. הם לא מצליחים לכתוב שום דבר, ובושים במה שהם כן הצליחו. הנקודה שצריכה להאמר בקול היא שבסדנאות קצרות אין שום מטרה להוציא חומר איכותי, ובסדנאות מתמשכות אין שום מטרה להצליח להוציא את החומר האיכותי במהלך הכתיבה בסדנה עצמה. עיקר הכתיבה יכול להתקיים אחרי הסדנה, תוך שהוא משתמש בכלים שנלמדו לפתח את השירים שלו.

 אז מה כן עושים בסדנת כתיבה? אם זו סדנה לכתיבת שירה לירית, כמו רוב מוחלט של השירה בחמש מאות שנה האחרונות, אולי כדאי להבין מהי שירה לירית: "לִירִיקָה [ש"ע; נ']: שירה שעיקרה הבעת רגשות, השתפכות הנפש והגות." שירה לירית, אם כן, מוציאה את הרגשות החוצה. היא לא מתארת תהליך, אלא רגע חד פעמי (שיכול להתמשך על רצף זמן, אבל הזמן אינו משמעותי פה) של רגש. אם נצייר ציר זמן, שיר יהיה נקודה על הציר. סיפור, או שיר אֶפִּי, יהיו בין שתי נקודות על הציר.

 הבעיה ברגש, מבחינת טכניקות כתיבה, הוא שהוא אינו מילולי. לעבד רגש למילים, כבר אמר גרוסמן בזמנו, זה לכבות אותו. מצד שני, רגש שאי אפשר לעבד למילים, כמעט ואינו רגש אמיתי. אותו גרוסמן גם אמר ש'עד שלא המציאו את המילה 'תסכול', אנשים לא היו מתוסכלים'. במילים אחרות, השפה נתנה להם כלים להבין מה הם מרגישים. זה לא שהם לא הרגישו לפני כן, אבל הרגש היה מאוד לא נגיש. הוא שכן איפשהו בנפש, ולא קיבל את הביטוי שלו. ברגע שהשפה נכנסה לתמונה, הוא קיבל ממשות.

 בסדנאות כתיבה אנחנו לוקחים זרקור ומאירים נקודה כלשהי בנפש: חוויה שלא קיבלה מילים, וממילא המודעות אליה היא כמעט חסרת ממשות, פתאום הופכת להיות מורגשת. וכיון שהיא מְמוּלֶלת לכדי שפה, הרי שאפשר גם להעביר אותה הלאה. הדרך להעביר אותה הלאה היא כתיבת השירה, וקריאת השיר על ידי הקורא, והמקום שאנחנו מניחים לקורא בשביל שיכניס את עצמו לתוך החלל הריק, הלא מובן, שהשירה מעניקה לו. האינטרפטציה של הקורא מחילה על מה שהוא מכנה 'שירה' את הרגש, ושיר טוב מצליח להבנות את עצמו (להבדיל מ'לכתוב את עצמו': שירים לא כותבים את עצמם) כך שהפרשנות האישית, ה'רגש' של הקורא, יכנס פנימה ו'יפעיל' את השיר. [פירוט על כל ה'מהי שירה' יבוא בפעם אחרת.]

 כלומר,
שיר שנכתב בסדנת שירה לא צריך להיות טוב. הוא צריך להיות תחושה אישית מאוד, אינדוידואלית מאוד, בתור מילים. הוא לא צריך להעביר את הרגש. סדנת שירה טובה, אם כן, מצליחה להיות ממוקדת מספיק בשביל להאיר באלומת אור משהו נסתר בנפש, ולהעביר אותו בצורה טובה. היא יכולה להתעסק בדברים כלל אנושיים (אהבה, קשיים, מוות) מחד, או להיות מספיק פתוחה בשביל לתת לכל אחד את המקום שלו (לא 'כתוב על הבדידות של הלילה', אלא 'כתוב מה הלילה עושה לך'. כמובן שאמירה לבדה לא מספיקה: צריך לעורר בו את התחושה שלילה מעורר בו, או לעזור לו להניח לו את האצבע, ואז לכתוב את זה. מישהו הזכיר דמיון מודרך?).

 והתהליך המתבצע בסדנת כתיבה טובה הוא כזה: 1. בעזרת טכניקות שונות, המנחה עוזר לקבוצה להגיע לרגש מסוים, נקודתי מאוד. 2. המנחה נותן תרגיל כתיבה שעוזר למקד את הרגש הזה למילים. 3. כל אחד כותב משהו שעונה לתרגיל. המטרה היא לא לכתוב שיר טוב, ואפילו לא שיר. 4. תהליך הקראת של השירים. התגובה של חברי הקבוצה לא תהיה 'זה שיר טוב / רע', אלא על הרגש עצמו: מה אתה מרגיש, מה אתה חווה. מה עשה לך תהליך הכתיבה. מה אנחנו שומעים עליך מתוך המילים שלך וכדומה.