גלידה (יד)

לד.
גרשון לדר פתח את זמן חורף של שיעור א' כשהוא לגמרי לגמרי לבד. השמיים היו יותר ויותר אפורים והלילה היה קר יותר ויותר וגרשון לדר מצא את עצמו הולך בין בית המדרש והפנימיה אחרי סדר ערב כשהוא מחבק את עצמו ומחפש עם מי לדבר. הוא הסתובב קצת בין החדרים בפנימיה אבל הרגיש שלא נעים לו להכנס פתאום לחדר מלא בצחוק ובאנשים ובקוקה קולה חצי-גמורה שנשארה משבת ולהתנהג כאילו הוא חלק מהם למרות שהוא לא הכיר אותם בכלל עד ללפני חודשיים, ובמקום לנסות הוא חזר לבית המדרש וניסה ללמוד אבל לא הצליח להתרכז.

הוא הלך שוב לפנימיה וקרא קצת הרלן קובן בספר שלקח מהספרייה, ואחר כך גלש קצת בפייסבוק שבפלאפון וחיפש פנים מוכרות שאפשר לדבר איתם אבל ראה רק תמונות של איזו שיר מורלי אחת ששוהם עשה לה לייק, והוא שלח תמונה מצחיקה בקבוצה של החבר'ה מהשבט וקיווה שמישהו יגיב, והתפלל קצת שמישהו שהוא מכיר יתחיל איתו איזו שיחה בוואטסאפ, אבל שום דבר מכל זה לא קרה, וכך זה היה כמה ימים.

ולאט לאט הרגיש גרשון לדר שבמקום שיהיה לו טוב בישיבה, קשה לו בישיבה. זה נכון שהוא היה היחיד שהגיע ל'הדרת פנים' מהישיבה התיכונית שבה למד והיחיד שהגיע לישיבה הזו מהשבט שלו בסניף, אבל חשב שכולם מגיעים קצת לבד ושלאט לאט מכירים חברים חדשים והכל יהיה בסדר.

זו הסיבה שהוא היה בטוח שקשה לו בגלל שהוא עדיין לא מבין מי נגד מי במלחמתה של תורה, ואם השולחן ערוך הוא לפני הבית יוסף או אחריו או מה קורה שם בדיוק, ואחר כך חשב שקשה לו בגלל שאין לו חברותא טובה, כי אוריה תנעמי היה מקבל שיחות טלפון באמצע הסדר ושם יד על המכשיר ויוצא החוצה מהר, לדבר על המדרגות, ואחר כך חשב שזה בגלל שאם להודות על האמת, אין לו מושג מה הרב קוק רוצה להגיד ולמה הוא לא כותב בעברית, ואחר כך חשב שמה שהוא צריך באמת זו איזו שיחת חיזוק ומישהו שיבין אותו וקצת דיבורים של לב בעבודת ה', אבל באמת באמת גרשון לדר היה לגמרי מחוץ לכל החבר'ה ולגמרי לגמרי לבד, ואף אחד לא שם לב לזה.

ולכן, אחרי אותה שבת שבה מיכל שפירא סיפרה לו שהיא בודדה והוא סיפר לה שהוא בודד והיא הציעה לו ללמוד ביחד חברותא בכתבי הרב קוק, הוא שש ושמח כמוצא שלל רב, כי היא הייתה גם חברותא וגם מישהי שתסביר לו וגם שיחת חיזוק וגם מיכל שפירא. ואחרי החברותא הראשונה שלהם בקפה ברוקו, שבעצם הייתה דייט וככזה היא הייתה די כושלת – אבל הוא לא העז להודות בזה אפילו בינו לבין עצמו – הוא קיבל ממנה הודעה שהיה כתוב בה ציטוט מהרב קוק, והוא לא הבין מהציטוט הזה כלום אבל באוטובוס, בדרך לישיבה, הוא קרא את הציטוט הזה שוב ושוב, ולמרות שהיא אכלה לו את השקשוקה והוא נשאר רעב, הבטן שלו התמלאה בשמחה.

וכבר למחרת בערב הוא פתח אורות התורה וחיפש מושג שהוא לא מכיר כתב למיכל שפירא אם היא יודעת למה הרב קוק מתכוון כשהוא כותב 'שפרירי חביון', והיא כתבה (די מהר) 'משהו מוסתר', וגרשון לא ידע אם היא עונה מהר מרצון או רק כי היא מנומסת, ולכן כתב 'תודה', ואחר כך כתב, 'ערב טוב 🙂', וחיכה לילה שלם שהיא תענה.

וכך, כמעט בלי לשים לב, מצא גרשון לדר את עצמו חושב בעיקר על מיכל שפירא היפה. הוא חשב עליה בתור לקורנפלקס בארוחת הבוקר וחשב עליה בסדר הבוקר כשאוריה תנעמי חיפש את השיטה המקובצת על כל השולחנות בבית המדרש ומחוצה לו ובתוך הפלאפון שלו במשך בערך עשרים וחמש דקות, והוא חשב עליה בתור לשניצלים של יום חמישי וכשחיכה לשחק כדורסל ביום שישי בצהריים, וכשחשב עליה משהו בלב שלו התרחב, כאילו הלב שלו שוחה החוצה, ולכן הוא חשב עליה עוד.

הוא חשב עליה הרבה יותר ממה שהוא היה צריך לחשוב על מישהי שהיא רק החברותא שלו ברב קוק, אבל זה היה די הגיוני בסך הכל. קודם כל, כי גרשון לדר היה מאוד מאוד לבד. שנית, כי מיכל שפירא הייתה באמת חכמה וידעה להסביר את הרב קוק בשפה שגם בני אדם מדברים. ושלישית, כי מיכל שפירא היפה הייתה באמת יפה.

והוא כל כך שקע בה, עד שאפילו אוריה תנעמי, שהייתה לו חברה לא מדומיינת והוא אפילו התייעץ כבר עם הרב עודד מתי להתחתן ומתי להתגייס והאם אפשר לחיות ממלגת אברך, אפילו אוריה תנעמי שם לב שגרשון הוא לא כל כך שקוע בתורה, וההוכחה לזה הייתה שבכל שיעור עיון הוא היה תופס את השולחן האחרון ומוציא את המחשב כאילו לסכם אבל בעצם היה מתכתב בוואטסאפ או משהו.

ובאמת מה שהיה קורה היה שגרשון היה מסתכל מסביב על כולם ופתאום הם היו נראים לו זרים לחלוטין, אנשים שהוא הכיר אותם לראשונה רק לפני חודשיים, ואף אחד שם לא חבר שלו והוא לא מכיר שם אף אחד והקשר בינו לביניהם רופף במקרה הטוב, וכדי לא לשקוע עמוק יותר בסיפור הזה הוא היה שולח מהר הודעה למיכל שפירא, כל פעם בנושא אחר אבל תורני שכזה, ומיכל שפירא הייתה עונה.

וכשהרב עודד פלפל בגרסאות האחרונים והוכיח איך ר' עקיבא איגר ידע הכל ברוח קודשו, בכל הזמן הזה גרשון לדר ישב בצד וחיכה שמיכל שפירא תחזיר לו הודעה, והוא לא ידע אם זה הגיוני לצפות להודעה אחרי שכותבים 'בוקר טוב 🙂' או שזו הודעת חיתום שיחה, ותהה בינו לבין עצמו מה יקרה אם הוא ישלח עוד הודעה, אם הוא יחשב מציק או לא, ואם מיכל שפירא בעניין שלו או לא, כי מצד אחד היא רק עונה להודעות ולא יוזמת, והיא גם רק עונה ביובש ולא מתלהבת כמוהו, וחשב למה בעצם הם לומדים בסדר בוקר מה זה בדיוק מציאה ומה זה בדיוק אבידה אבל לא איך מחזרים אחרי אבידה ולא מה בדיוק הגדר של הודעה שמסיימת את השיחה, ואיך גורמים למישהי לדבר איתך בלי שהיא תחשוב שאתה מעוניין בה, והיית מצפה שזה יקרה כשתגיע ללמוד את סדר נשים, אבל גם זה לא.

וכנראה שזה היה בולט ממש, כי שבוע אחר כך, בסוף שיעור העיון של יום חמישי שאסף את כל מה שהם למדו ודקה לפני השניצלים אליהם חיכו כל השבוע, גרשון אסף את הדברים שלו מהשולחן והרב עודד קרא לו ואמר גרשון, ככה הוא אמר, יש לך כמה דקות? אפשר לדבר איתך? וכולם הסתכלו על גרשון כאילו מי יודע מה הוא כבר עשה, וגרשון הסמיק ואמר כן, כן, בטח, ואחרי שכולם הלכו די מהר לשניצלים, גרשון נשאר עם הרב עודד, והרב עודד אמר לגרשון גרשון, אולי תלך איתי רגע לקיוסק כאן למטה, אני צריך לקנות לחם שיהיה לארוחת צהריים. וגרשון אמר טוב, והם הלכו לקיוסק והרב עודד בחר לחם וחלב וחמאה מלוחה ואחרי ששילם, עצר את גרשון בחניה ואמר לו 'אז נו, גרשון, מה נשמע?' וטפח לו על השכם כאילו הם נלחמו ביחד בפלמ"ח.

וגרשון אמר בסדר, וחיכה שהרב עודד יגיד מה הוא רוצה. והרב עודד חשב רגע ועוד רגע ולבסוף אמר תקשיב, נכון שאין לך חברותא בוגרת? וגרשון אמר נכון, אין לי, והרב עודד אמר תראה, בדיוק הגיע לישיבה מישהו ללמוד חצי יום, והוא קצת מבוגר וקצת לא בדיוק הטיפוס של הישיבה הזאת אבל יכול להיות שבשבילך הוא יהיה בול, ובכל מקרה גם לו אין חברותות בכלל ואני רוצה שתהיה החברותא שלו.

וגרשון שאל מי זה, והרב עודד אמר קוראים לו גלעד, גלעד איתן. ר' גלעד בשבילך. תלמיד חכם, ספרא וסייפא, קובע עיתים, כשעבד למד דף יומי, שכל חריף – באמת, כדאי מאוד. וגרשון שלא ידע מי זה גלעד איתן ורק חיכה ללכת מהר כדי שישארו לו שניצלים אמר בטח, בטח. והרב עודד אמר יופי, אז סגרנו.

ומה שקרה למחרת היה שהרב עודד בא לגרשון בסדר הבוקר כשבדיוק אוריה לא היה במקרה בצורה יוצאת דופן, ואמר לגרשון הנה, אתה רואה שם? זה גלעד איתן, אולי תלך להגיד לו שלום. וגרשון אסף את כל המגניבות שלו והלך לגלעד איתן, שהיה נראה שיעור י' לפחות, ואמר לו היי, מה העניינים? אני גרשון. וגלעד איתן הסתכל עליו בלי לחייך ואמר אני גלעד, וחיכה שגרשון ימשיך, וגרשון הבין פתאום שהרב עודד דיבר רק איתו ולא דיבר עם גלעד ולרגע הוא חווה רגע של שיתוק מוחלט.

ואחר כך התעשת ואמר לו טוב, אני שיעור א' ואני מחפש חברותא, אתה רוצה לקבוע איתי חברותא במשהו? וגלעד איתן הסתכל עליו ואמר 'טוב', וגרשון לא ידע אם גלעד איתן רוצה ללמוד איתו או רק נענה בחיוב בגלל שהוא מנומס, והוא אמר 'טוב, אז מתי אתה יכול?' וגלעד אמר 'אני לומד פה רק סדרי צהריים באופן קבוע', וגרשון אמר 'אז סגרנו בתחילת סדר צהריים' ונמלט חזרה אל המקום שלו כי היה משהו ממש מפחיד בגלעד איתן הזה.

וכל הסיפור העסיק אותו ממש עד ששכח לשלוח שאלה חכמה למיכל שפירא, ולכן רק למחרת בערב שלחה לו מיכל שפירא 'תגיד, למדתם כבר עם הרב דודי את הפרק הראשון של אורות?' והלב שלו קפץ משמחה כי הנה הוא לא היחיד ששולח הודעות, ובעצם אם היא שלחה זה אומר שגם היא בעניין שלו, ובלי לענות לה לשאלה הוא כתב לה 'תקשיבי יש לי חברותא מבוגרת חדשה והוא אברך ממש חכם ומבוגר' והוסיף סמיילי מחייך.

ומיכל שפירא כתבה לו 'נחמד' ככה בלי סימן קריאה, למרות שהיה מתאים לה לכתוב סימן קריאה, ובכלל 'נחמד' זו מילה די מסתייגת, ולכן מהר מהר גרשון שלח לה 'אבל כמובן שאין לזה שום השפעה על החברותא שלנו', ומיכל שפירא כתבה לו 'אני שמחה!' והוסיפה סמיילי, וזו הייתה ההוכחה הניצחת לזה שהיא אכן שמחה, וגרשון שכב במיטה שלו בחדר הריק שלו ושמע את החבר'ה צוחקים בחדר השני והרגיש בעת ובעונה אחת איך הוא לא חלק מכל השיעור שלו, ואיך באותה נשימה הוא מרגיש הרבה פחות בודד ממה שהרגיש לפני שבוע.

לה.
שמעון מרמלשטיין פתח את שנת הלימודים האוניברסיטאית כשהוא מלא התלהבות מחשיבה אנליטית ומלוגיקה קשוחה. עוד לפני תחילת השנה הוא קנה את מבוא לפילוסופיה של יובל שטייניץ וקרא את הערך 'תולדות הפילוסופיה המערבית' בויקיפדיה וקרא קצת פרגמנטים של קדם סוקרטים, למרות שלא הבין כלום ואחרי כמה עמודים כל המוח שלו היה מים, ונעמה אפילו קנתה לו מחברת חדשה לכתוב בה הצרנות, וביום הראשון ללימודים התלבש בבגדים חגיגיים והקדים ונסע באוטובוס המוקדם והגיע בעשר וחצי במקום בשתיים עשרה כדי לראות את המקום הזה שבו ירגיש חלק סוף סוף, ובו יהיה לו סביבו חבר'ה רווקים בגילו ויהיו לו חברים ויהיה לו עם מי לדבר על פילוסופיה בלי להיחשב לכופר.

והיום הראשון ללימודים היה בדיוק כך אבל להפך. כבר על ההתחלה הוא בא לקנות קפה בדוכן של עלית, וכשבא להוסיף סוכר סטודנטית נלהבת פחות ועייפה יותר נדחפה גם היא בשביל להוסיף סוכר לקפה שלה וגרמה לכך שכל הקפה ששמעון הכין נשפך על הג'ינס ועל החולצה החדשה שלו ועל המחברת החדשה שנעמה קנתה לו, והיא אפילו לא ביקשה סליחה אלא מלמלה משהו על שיש לה פגישה על הסמינר עם רוזנטל והיא חייבת קפה.

ולקח לשמעון זמן להבין שהיא בכלל לא מדברת אליו אלא לחברה מתולתלת שלה שעומדת מאחורי שניהם ומהנהנת נמרצות כאילו החיים שלה תלויים בזה. ואם זה היה בישיבה כולם היו מנקים מהר ומביאים מפיות ומתנצלים ועוזרים לשמעון, כי אמנם ישיבה זה מוסד לימודים שיש בו אאוטסיידרים אבל בסוף בסוף כולם חלק מאותו סיפור, וכאן מה שקרה הוא רק שהחברה המתולתלת אמרה לעייפה מור, תראי מה עשית, לפחות תבקשי סליחה, ומור בקושי הסתכלה על שמעון וכאילו אמרה למתולתלת את ה'סליחה, מצטערת', והמתולתלת אמרה לשמעון בדרך כלל היא לא לחוצה ככה, ושמעון אמר הכל בסדר, ושתיהן התרחקו משם, אבל הכל בכלל לא היה בסדר.

וכך יצא שבמקום להתחיל את היום עם המחברת חדשה ועם קפה ועם חיוך חדש על השפתיים, פתח שמעון מרמלשטיין את היום בשירותים הקטנים שליד הקפיטריה, כשהוא תולש נייר מגבת ומנסה להספיג את הבגדים שלו ולנקות אותם כדי שלא יסתובב כל היום עם כתם קפה על החולצה, וכשלא הצליח ניסה לייבש את הכל כדי שלפחות הבגדים שלו לא יהיו רטובים, וכשלא הצליח לעשות גם את זה, הכניס את החולצה למכנסיים וכיתף את התיק מלא-הספרים והמחשב הנייד והחזיק ביד ימין את כוס הקפה שהתקררה בינתיים וביד שמאל את המחברת הכבר-לא-כל-כך-חדשה והלך לפגישת פתיחת השנה של החוג לפילוסופיה.

ובפגישת פתיחת השנה, שהייתה הרבה יותר קצרה וקטנה והרבה יותר מלאת חשיבות עצמית ממה ששמעון ציפה לה, הסתכלה עליו ראש החוג ד"ר מירה מרגליות ואמרה תגיד, מי אתה? ושמעון אמר אני שמעון, אני שנה א', וראש החוג הסתכלה עליו ועל הבגדים שלו והרימה גבה ביקורתית, ומי שישב ליד שמעון אמר לו עזוב, אל תשים לב אליה, היא חיה לגמרי בסרט. חושבת שהפילוסופיה היא הדבר הכי חשוב בעולם ואין לה טיפה של טקט. ככה זה מרצים עם קביעות.

ושמעון רצה להגיד שהוא דווקא קרא קצת הרב שג"ר וקצת את המונחון הפילוסופי בסוף של 'על האמונה' ואפילו את מבוא לפילוסופיה של שטייניץ, ושגם הוא חושב בעצם שהפילוסופיה היא הדבר הכי חשוב בעולם, אבל ידע שהסטודנטים בצד שלו והד"ר מירה מרגליות היא נגדו, ולכן צחק ואמר 'חחח' כאילו גם הוא כבר קרא מספיק כדי שיוכל לזלזל בפילוסופיה. ואחרי הפגישה הייתה הפסקת צהריים ושמעון רצה להצטרף לבחור שצידד בו, אבל הבחור שצידד בו הלך לאכול עם חברים שלו, וכל הדתיים שהיו שם היו מהגוש וממעלה גלבוע ומעתניאל וכולם הכירו אחד את השני ושמעון הרגיש ממש לבד.

ובדידות היא לא משהו שחולף בן רגע ואפילו לא בקטע פתאומי של גילוי לב, ונעמה עדיין התגוררה במרכז והתחילה עבודה חדשה ושמעון היה בדירת שותפים עם אורן ושלומי שאת שניהם הוא לא הכיר בכלל לפני כן, ולכן למרות ששמעון למד לאט לאט את השמות של החבר'ה שאיתו והבין שהחילונים באו ללמוד פילוסופיה אבל הפילוסופיה לא בוערת בעצמותיהם, והדתיים באו ללמוד פילוסופיה אבל הדת לא בוערת בהם, למרות זאת הוא המשיך לאכול לבדו בקפיטריה ולגלול בפייסבוק כדי לא להרגיש לבד.

וכך היה במשך השבוע וחצי שחלפו להם, עד שיום אחד הוא ישב בספריה בקומה שלוש הוא שמע מישהי אומרת 'היי, זה אתה! אני ממש מצטערת' וכשהסתכל ראה את מור ששפכה עליו את הקפה, ומור אמרה סליחה על – על זה ששפכתי עליך קפה, הייתי ממש לחוצה וממש מיהרתי, ושמעון אמר כן, הלכה לי המחברת, ומור אמרה אני מצטערת, אני אקנה לך חדשה, והיא הושיטה לו יד ללחיצה ואמרה היי, אני מור, ושמעון לא ידע אם הוא בכלל לא שומר נגיעה או שרק עם נעמה הוא לא שומר נגיעה, ובהיסוס מה הושיט יד ללחיצה, ומור קלטה את ההיסוס ואמרה אה, אתה דתי באמת, ושמעון אמר כן, באמת, וזאת למרות שבתוך תוכו ואחרי שלשה חודשים שבהם הוא ונעמה לא שמרו נגיעה בכלל, הוא הרגיש איך לאט לאט ויחד עם כל חיבוק כל הגבולות הקשיחים שלו מתמוססים.

והאמת הייתה שכדי להתמודד עם זה ייצב שמעון מרמלשטיין את גבולות הגיזרה שלו וקרא הוכחות פילוסופיות למציאות האל, הוכחות של יהודים והוכחות של נוצרים והוכחות של מוסלמים, וקרא טיעונים איך אם יש סיבה יש מסובב ואיך לא יתכן שהעולם יווצר במקרה כך סתם ושאם יש לנו מושג על קיומו של אלוהים זה אומר שהוא קיים, ואחרי חודש שבו למד שמעון את ההוכחות האלה טוב טוב הוא היה משוכנע בכל השכל הפועל שלו בקיומו של אלוהים, או לפחות בכך שההוכחות לקיומו של אלוהים הן נכונות לוגית.

והחיבוקים כבר לא הפריעו לזה כי עם כל הכבוד לנעמה בוזגלו ולרכות של הזרועות שלה ולשאר דברים שבגוף שהשתיקה יפה להם, שכן לא מצאנו לגוף טוב אלא שתיקה, מה זה לעומת הוכחה פילוסופית מיוסדת היטב שאלוהים קיים והתגלה לבני ישראל ונתן להם את התורה, דבר דבר על אופניו וגלגליו, אריח על גבי לבנה, וזו בעצם הייתה ההוכחה הניצחת לדבריו של אפלטון, שזכה לנבואה וראה איך העולם הזה הוא צללית וחזיון שוא לעומת הבהירות והאור של עולם המחשבה והאידיאות, ברוך השם. ואמנם עדיין הוא הרגיש איזו קווץ' של חטא בלב כשהתחבקו כך על הספסל בגינה הציבורית מתחת לפנס המקולקל, אבל גם זה עבר לאט לאט.

ולכן בזמנו כשהלך להיפרד מנועם ולסיים את החברותא שלהם כמו שצריך ונועם שאל אותו אם הוא חושב שיש אלוהים, שמעון לא היסס לרגע ולא השתהה, ואמר חושב, בטח חושב, ולכן כשמור אמרה אה אז אתה דתי באמת אז הוא אמר לה כן, אני באמת, והתכוון גם במובן וגם בהוראה, ואחר כך כשמור אמרה לו טוב ביי, נתראה, הוא אמר לה ביי וחזר לפלאפון וחשב לעצמו איך באמת אני דתי ומה זה אומר עלי ואולי אני צריך לחזור לחברותא ההיא עם נועם, שהייתה הדבר הכי יציב בחיים שלי וחברותא של ארבע שנים זה לא משהו שמבטלים סתם ככה, ומיד הוא שלח הודעה לנועם נועם מה אתה אומר שנמשיך את החברותא שלנו ככה פעם בשבוע, ונועם ענה מיד בטח, בטח, איזה כיף, אצלי בבית, על מרק ועוגה? ושמעון כתב ברור, ברור, סגרנו.

וכשהתקשר בערב לנעמה וסיפר לה את זה שמור ההיא באה לבקש סליחה בספריה ואיך הוא מרגיש שהוא צריך קצת דת בחיים שלו ושהוא קבע חברותא עם נועם שוב, חדש ימינו כקדם, נעמה אמרה לו וואי, שמעון, איזה יופי, והם דיברו על הא ודא והעבודה החדשה שלה ואורן השותף המעצבן שמשאיר כלים בכיור ואז נעמה אמרה פתאום, משום מקום, שימיקוש, אתה אוהב אותי? ושמעון התבלבל כי זו הייתה הפעם הראשונה שהם דיברו על אהבה ומה ככה בטלפון, ומהר אמר, אני חושב שאני אוהב אותך. ונעמה אמרה, חושב או אוהב? ושמעון אמר אני לא מבין מה ההבדל ולמה זה סותר, ונעמה אמרה לא יודעת אם סותר, אבל אם צריך לבחור אחד מהם במה אתה בוחר, ושמעון עצם עיניים מהצד השני של הקו ואמר אני אוהב אותך, למרות שבעצם עדיין לא באמת ידע. 

לו.

הרב דודי הפסיק באחת לעשן לפי בקשת רחלי וקיווה שהפסקת העישון תגרום לה לחזור אליו ולהתכרבל בו, עכשיו שהוא כבר לא מריח מהריח של הסיגריות שדבק לו באצבעות ובשיערות ובזקן ובכל סיב בבגדים, ובאמת בימים הראשונים שאחרי הפסקת העישון היו להם כמה רגעים יפים של חסד, והרב דודי שמח שהוא שולט ביצרו ואדון לתאוותיו ויכול להפסיק עם הסיגריות ולהמשיך בחייו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, בלי להתמכר לצריבת העשן ולרפיון שפושט בגוף עם הסיגריה. כל הדברים בעולם היו כרגיל מימים ימימה, שיעור בבוקר ושיעור פעמיים בשבוע אחר הצהריים, ומדי פעם שיעור בערב לחבר'ה שלו, שיעור ה', שיטעמו קצת טעם של בית בספות איקאה ובציורי צבעי מים ובעוגות מיץ בחושות, ורחלי חזרה למשרד שלה בתפקיד קצת יותר בכיר עם קצת יותר כסף, והכל לכאורה היה בסדר גמור למעט זה שהרב דודי לא הצליח יותר ללמוד לא ר' נחמן ולא שפת אמת ולא חסידות באופן כללי ומרוב טרדה, גם לא לישון כמו בנאדם.
 
ברגע הראשון הוא חשב שזה עניין של ספר או עניין של זמן או עניין של סוג הקפה או עניין של פניות נפשית, אבל אחרי שבוע שבו לא הצליח ללמוד מילה וחצי מילה, ישב הרב דודי על המרפסת ופתח מי השילוח לקראת השיעור השבועי ונאלץ בינו ובין עצמו להודות שהוא לא מצליח ללמוד חסידות בלי לעשן סיגריה. במשך כל השבוע הוא ניסה לפצות על הסיגריה ועל העייפות בקפה שחור חזק שהיה מכין לקראת הלימוד, והיה יושב על המרפסת בקומה השניה עם קפה ועם כיסא ומסתכל על הרחוב ורואה את הילדים חוזרים מהגן ואת האברכים נוסעים על אופניים, ומנסה לפתוח ספר וללמוד משהו על הפרשה אבל זה פשוט לא עבד. כלומר זה עבד, והוא הצליח ללמוד את מה שמי השילוח אומר, אבל מי שלמד משהו פעם יודע שיש לימוד בעצם ויש לימוד במקרה, ובמקרה שלנו הרב דודי אמנם הבין את הרעיון אבל לא היה ברעיון הזה שמץ של רוממות רוח, סתם פריט מידע סתמי, וכל אותו טעם גן עדן שהוא היה טועם בלימוד נעלם ממנו וכאילו לא היה מעולם.
 
וכשישב כך על המרפסת בצהריים וניסה להתכונן לשיעור שלו בפרשת שבוע, חשב הרב דודי בינו ובין עצמו מה אפשר לעשות. הוא יכול היה לוותר על הסיגריה ויחד איתה על לימוד החסידות, והוא היה יכול לנהוג כאנוסי ספרד ולהמשיך לעשן בהיחבא במרתף הבית, ויכול היה פשוט לבקש מרחלי שתתיר לו לעשן סיגריה בשבוע והוא יתקלח אחריה כמו שצריך. זו הייתה נראית לו האפשרות הכי נכוחה והדבר הראוי לעשות, אלא שכשהציף את הרעיון בטלפון בפני רחלי היא שללה אותו מכל וכל, ואמרה, קודם כל דודי, זה פשוט ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. וחוצמיזה, אני מכירה אותך, דודי, פעם תתקלח, פעמיים תתקלח, בפעם השלישית תשכח, ומה יהיה עלינו? וכשאמרה 'עלינו' חשב הרב דודי על ענייני קדושה בין איש ואשתו ואמר לעצמו שאפילו שם שמיים נמחה על שלום בית ואמר לה 'טוב', כלומר, לא אעשן, אבל אחר כך שיצא מהבית ונעל אותו, חשב שוב וראה איך הבית והיסודות היו לשממה ולביזות ואין לנו שיור אלא התורה הזאת, ובתוך תוכו ידע כבר מה שיעשה.
 
וכך סתם בדרכו לבית המדרש עבר בקיוסק של עובד ובדק שאין שם אף אחד מהישיבה, האדם היחיד שהיה בקיוסק היה איזה בחור בן שלושים בערך שהחזיק ביד לחם פרוס וטחינה גולמית והרב דודי הקדים אותו בתור וביקש מעובד חפיסת מרלבורו אדום, ועובד התבונן על הרב דודי ואמר 'זה בשבילך, הרב?' והרב דודי אמר, מה זה משנה, ועובד הבין דבר מתוך דבר וסרק את הברקוד שעל החפיסה ואמר 'זה שלושים וחמש שקל', והרב דודי כמעט אמר 'תרשום על ונטורה' ואז הבין שרחלי תראה את זה ברישומים שהיא עוברת עליהם כל חודש, ובא להוציא את כרטיס האשראי ואז הבין שגם את זה רחלי תראה ברישומים, ושהפתרון היחיד שיש לו זה לשלם במזומן, אלא שלא היה לו מזומן, והוא חיטט בתיק השחור שלו שעה ארוכה ואז אמר טוב טוב, שניה, אין לי כסף עלי בעצם, אני אקנה יותר מאוחר, וסגר את התיק והזדרז לשיעור.
 
ובדרך לשיעור הרב דודי רק חשב איך יוציא כסף מבנק לאומי שבפינה ואיך ילך עם הכסף ויקנה חלב ולחם וסיגריות בסופר, שאין בו אדם שמכיר אותו ויעיר הערות, ושם יוכל לעשות מה שליבו חפץ, וחישב איך יעשה את הסיבוב ויעשן בהחבא בקיצור הדרך ויגיע בזמן כדי להכין ארוחת ערב חביתה וסלט לילדים, והטעם של הסיגריה עלה לו בגרונו והדם בורידים געש והרב דודי כמעט הסתובב לקיוסק של עובד כדי לקנות בכל זאת ולעשן בהחבא על הגג לפני השיעור, כשנעם משיעור ח' אמר לו 'הרב דודי?' והרב דודי אמר 'מה, מה' בחוסר כח וחשב לעצמו איך נעם הזה תמיד יודע לתפוס אותו כשהוא רוצה קפה או כשהוא רוצה סיגריה, ואז הזכיר לעצמו דברים שכתב הרמח"ל במסילת ישרים והגביר רחמים על דין וחייך לנעם ואמר לו כן, נעם? ונעם אמר הרב, זה גלעד איתן, הוא מצטרף ללמוד חצי יום בישיבה. והרב דודי הסתכל על גלעד איתן וראה לפניו את מי שעמד מאחוריו בקיוסק של עובד, בחור קצת מבוגר בשביל ללמוד בישיבה, עם חולצה בפנים ובלי רבב על בגדו, והרב דודי אמר לעצמו במקרים כאלה מה שצריך זה לא להיות נבוך, והושיט יד ללחיצה ואמר נעים מאוד, אני דודי, אבל פה קוראים לי הרב דודי, וחייך.
 
וגלעד איתן חייך גם הוא חיוך מנומס ולחץ את היד המושטת ואמר לרב דודי נעים מאוד, אני חושב שהרב שלמה עדכן את הרב, אני מצטרף ללמוד כאן חצי יום, ואני אוכל קצת בישיבה ואתגורר ליד מגורי האברכים וכמובן אשלם, והרב דודי אמר טוב, טוב, על כספים לא מדברים איתי, וגלעד איתן אמר בוודאי בוודאי, רק רציתי להגיד שלום לרב ולהגיד שאולי אצטרף לאי אלו שיעורים, ולמשל אמרו לי שיש שיעור בפרשת שבוע תכף ואם זה בסדר שאצטרף, והרב דודי אמר בשמחה, אני אשמח מאוד, וביקש סליחה שהוא צריך להתארגן לפני השיעור בפרשת שבוע, והוא הלך להכין לעצמו קפה בפינת הקפה בגלל שהיה עייף מאוד מכל הלילות האלה חסרי השינה, ולקח שני ופלים מהקופסה, ובדרך לשיעור הרהר לעצמו מאיפה הגלעד הזה הופיע פתאום, תופס אותו קונה סיגריות כאחרון הריקים, ולך תסביר לו שזה לכבוד ארון ה', ועל הדרך הסיח את הדעת מהשיעור שעדיין לא הכין, וניסה להתרכז בפרשה אבל האנדרנלין געש בו מהפגישה הזו, ופתאום הרב דודי שם לב איך בין הפגישה לפרשת השבוע הרצון שלו לסיגריות התפוגג לו אט אט ונבלע ואולי הוא לא באמת צריך להמשיך לעשן.
 
אבל כשישב בשיעור פרשת השבוע ופתח את החומש, הפרשה הייתה נראית לו דלה וריקה וכאילו אין מה להגיד עליה באמת. והוא ניסה להתחמק מזה ולהראות איך רש"י אומר בכאן והרמב"ן בכאן, אבל הם לא חלקו זה על זה ורק כתבו דברים שלומדים בגן שולה, והרב דודי שאל שאלות כלליות כאלה וקם והתהלך בחדר כדי להראות שמשהו קורה אבל השיעור לא המריא ובסוף אפילו השתמש בנשק יום הדין ושאל את איתמר חמאווי איתמר, איפה זה פוגש אותך, הדברים האלה, ואיתמר גמגם ואמר 'מה זה אומר, פוגש אותי', והרב דודי ידע שמה שהוא עושה בדרך כלל, כלומר לשאול שאלה על הפרשה ולפענח ולתרץ ולהראות איך הפרשה מלמדת אותנו מוסר השכל, דברים שהוא עושה בדרך אגב, זה פשוט לא עובד לו עכשיו. ובתוך תוכו ידע שכל עוד לא עישן ולמד חסידות הוא יכול היה ללהטט בקושיות ובתשובות, אבל עכשיו אחרי שהתרגל ללמוד ולעשן, קושיות ותשובות נראות לו רק התחמקות מהשאלות האמיתית שהפרשה צריכה להדהד בנו, והוא משך את הזמן עד לסיום השיעור, וכשהשיעור הסתיים סוף סוף הוא ארז בזריזות את הדברים וחישב בראשו את הזמן, איך ירוץ לבנק ולסופר ויעשן וילמד משהו וירגע קצת, סוף סוף.
 
אבל לפני שהספיק לרוץ, ניגש אליו גלעד איתן ואמר לו תודה, הרב, והרב דודי נבוך אמר טוב טוב, תודה לך, אני חייב לרוץ לילדים, גם ככה אני מאחר, וגלעד איתן אמר ברור, אז לא אפריע, אז רק שתהיה לרב קפיצת הדרך ושעל הדרך ימצא את מה שהוא מחפש, והרב דודי אפילו לא הקשיב ואמר אמן, אמן, וגלעד איתן הסתובב והלך והרב דודי ארז את הדברים שלו בתיק והצטער קצת על השיעור הגרוע ועל המבוכה שאוחזת בו בפני התלמיד החדש, אבל הסיגריה קראה לו והוא הזדרז להגיע אל הבנק ולהוציא כסף ולהמשיך משם אל הסופר לקנות סיגריות כשפתאום קיבל הפלאפון שלו צפצף, והוא הסתכל בוואסטאפ וראה הודעה מרחלי, יצאתי מוקדם וקניתי מצרכים בדרך הביתה, איפה אתה? והוא ידע שליציאה מוקדם יש רק משמעות אחת אצל רחלי, שזה משמח בעיקרון, אבל באותה נשימה ידע שרחלי יודעת שהוא ראה את ההודעה, ושהשיעור הסתיים, וכמה זמן לוקח להגיע מהבית לישיבה, ושסיגריות הוא כבר לא יספיק לקנות היום.
 
והוא כתב לה בחזרה, אני בדרך, כבר בא, והזדרז ללכת דרך הקיצור, למרות שקצת חשוך שם ושאף פעם אי אפשר לדעת איזה שכן יצא לצעוק עליו, וככה באמצע הקיצור הוא הרגיש שהוא בועט במשהו על פני השביל, והוא הוציא שוב את הפלאפון והשתמש בו כדי להסתכל על השביל ופתאום ראה, מטר וחצי ממנו, חפיסת מרלבורו אדום עדיין עם הניילון עליה. והרב דודי הסתכל על החפיסה והחפיסה הסתכלה עליו, והוא אמר לעצמו בקול 'לא, זה לא יכול להיות', אבל זה בדיוק מה שהיה, והוא הרים את החפיסה והכניס אותה לתיק והמשיך הביתה כאילו באמת דבר לא קרה. ובבית נשק לשלום לרחלי ועזר להכין ארוחת ערב ולהשכיב את הקטנים לישון וכל זה לקח זמן, ואחרי שכולם נרדמו היה לו ולרחלי זמן משלהם ולא כאב לה כמעט בכלל ברוך ה', והיא נרדמה מהר והרב דודי התיישב בסלון למטה עם התיק להכין את השיעור של מחר.
 
והוא התעמק בסוגיה בתחילת יבמות ופתח את התיק להוציא את המחברת הישנה ולראות מה הוא כתב שם כשלמד את המסכת בפעם הקודמת לפני חמש עשרה שנה בערך, וכשפתח את התיק ראה את החפיסה מסתכלת עליו. וכך מהר, ובלי לפטפט ביצרו יותר מדי, הוא פתח את החפיסה והוציא סיגריה ויצא אל המאחורה של הבית והדליק את הסיגריה ועישן את כולה מההתחלה ועד הסוף. והסוגיה לא התבהרה לו עד הסוף אבל פתאום הוא הרגיש שהנה הנה בא אל המנוחה מכל היום המוטרף הזה, ושסוף סוף הוא יכול לעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת, והוא חזר לסוגיה ופתח את המחברת שלו ופתאום ראה איך הכל כתוב שם מסודר וברור ונהיר, דבר דבור על אופניו, וכשקרא שם הבין באמת את הסוגיה, ומה שנשאר היה רק לכתוב לעצמו עוד כמה נקודות ולהכין דף מקורות בסיסי לשיעור שלו ואחר כך הלך הרב דודי להתקלח ביסודיות, כולל זקן ושיער כדי שאף טיפת ריח עשן לא תישאר עליו.
 
וככה, במקלחת, פתאום חשב לעצמו איזה אדם מוזר זה, הגלעד איתן הזה, ושצריך לפתוח עליו עין. וחשב על מה שהוא אמר לו, 'שתהיה לרב קפיצת הדרך ושעל הדרך ימצא את מה שהוא מחפש', מה זה אומר בעצם, ולשניה דימה לחשוב שאולי גלעד לא אמר את זה בכלל וזה היה רק הדמיון שלו, אבל באמת לא היה לו בזה ספק, מה גם שהוא ראה את הרב דודי מבקש סיגריות בקיוסק, וכל הסיפור היה מוזר ומביך מאוד. והוא סיים להתקלח וצחצח שיניים ביסודיות ולבש פיג'מה ונכנס למיטה כשהוא מהורהר, אבל רחלי הסתובבה אליו חצי מנומנמת ואמרה 'יא, איך שאתה מריח טוב', והרב דודי אמר כן, התקלחתי, וחייך אליה, ורחלי אמרה 'הכנת את השיעור?' והרב דודי אמר 'כן', ורחלי אמרה 'יופי, אז הכל בסדר, בוא לישון', וכשהרב דודי התכסה בשמיכה ורגע לפני שצלל לשינה עמוקה ומספקת, הוא הרגיש איך סוף סוף, ולראשונה מאז שהפסיק לעשן רשמית, כמעט הכל באמת בסדר.
מודעות פרסומת

גלידה (יג)

לג.

גלעד איתן לא חשב מעולם לרצוח מישהו ואפילו לא לדקור מישהו בסיכת ראש או להניף מעליו סכין שף של ארקוס, דבר שהמוסר האנושי שולל ונרתע ממנו בצורה ברורה אם שואלים את הרב עמיטל, ואסור מפורשות בעשרת הדברות ובכל הפוסקים אם שואלים את הרב ליכטנשטיין. גלעד איתן לא שאל לא את הראשון ולא את השני גם כי הוא לא הכיר אותם אישית וגם כי הדבר לא עלה בדעתו מעולם, וגם כי לא כל כך היו לו סכיני שף בבית והוא חתך בטטה בסכין משוננת רגילה שקונים במקס סטוק.

סך הכל הוא רק היה ילד חנון, שלא התרועע הרבה ושיחק בסימולטור טיסה והפיל מטוסי אויב ב'כוכב כחול' או הרג נאצים מרושעים ב'קומנדוס' ובכלל לא הלך מכות אף פעם או הפגין צורה כלשהי של אלימות. והוא מעולם, מעולם, לא חשב שירים יד על חברו או משהו בנוגע לזה. קודם כל כי למה שיעשה את זה, ושנית כי לא היו לו כל כך חברים להרים עליהם יד. אמנם היו את הזקנים ממניין הנוער אבל הם לא היו כל כך חברים שלו למרות שהביאו לו ויסקי והערינג, וגם החבר'ה ברונזקרנץ את שלומי לא היו החברים הכי טובים שלו, ובכל מקרה הוא לא ראה שום סיבה טובה לרצוח בן אדם ואפילו לא חשב על זה מעולם.

וזה היה מאוד ברור לו שאמנם הוא לא האדם הכי חברותי בעולם ותמיד מעדיף שלא לדבר עם בני אדם אלא לשחק במחשב או ללמוד דף יומי עם השיעור המוקלט של הרב בדיחי עשרים וחמש דקות והסוגיה מונחת במלואה, אבל דבר מעין זה מעולם לא עלה בדעתו. זו הסיבה שהוא הופתע כל כך אחרי שהרס את התקופה הטובה שהייתה להם ביחד כשדיבר עם נעמי ואמר לה שאלוהים אמר לו, ביד המלאך, ללכת מי יודע לאן, ונעמי אמרה לו טוב, אני אבוא איתך, והיא לא אמרה לו את זה במילים האלה אבל ככה היה מובן מדבריה, וגלעד אמר לה מה, באמת, ונעמי אמרה כן, אני מוכנה, יש לנו קצת כסף בצד ואני מוכנה לוותר על הנספרסו ולהקריב קצת בשבילך בתקווה שכל החרא הזה יגמר ורק דבר אחד אני רוצה שתעשה לפני זה.

וגלעד אמר מה הדבר וכבר התכונן להוריד לה את הירח או להביא לה את אבן החכמים אבל נעמי רק הוציאה פיסת נייר מקומטת ואמרה אני רוצה שתלך לפסיכיאטר, פסיכיאטרית ליתר דיוק, ועל הנייר היה כתוב בעט את שמה של הדוקטור ברוכים עם מספר הטלפון שלה. וגלעד אמר אני אלך, בטח, אבל למה, ונעמי בהתה בו וגירדה את הלחי שלה כמו שהיא עושה כשהיא המומה ואמרה מה זאת אומרת, כי אתה רואה מלאכים, וגלעד אמר כן, אבל למה פתאום, ונעמי אמרה כי פתאום הם אומרים לך לעשות כל מיני דברים ופתאום ללכת לכל מיני מקומות, ומה אם הם יגידו לך פתאום לרצוח איזה תינוק או משהו

הוא רצה להתווכח אבל הכיר בזה שנעמי מקריבה קצת את החיים שלה בשבילו כרגע, כי מה הם החיים אם לא אספרסו נחמד על המרפסת עם מגזין נשים ליד ולא ללכת לטיולים ברחבי הארץ בקראוון נודד, ושכל אישה נורמלית הייתה פשוט קמה ונשארת ומשאירה אותו ללכת לבדו, ולכן למחרת בבוקר קבע תור וכבר כעבור שבועיים הלך לדוקטור ברוכים, שהייתה אישה נחמדה בגיל חמישים וחמש עם פוסטר ענק של מלחמת הכוכבים על הקיר בכניסה לקליניקה, והיא בדקה אותו ואת הראש שלו ושאלה מה הוא רואה וכיצד הוא רואה, ושללה דיכאון ושללה הפרעה דו קוטבית ובסוף אמרה שמע נא, יקירי, ניכר לעין שיש לך הזיות וכנראה סכיזופרניה, אבל זה שאתה יודע שאין מלאכים בעולם זה קצת מפריע לי על הדיאגנוזה, וגם אין לך שום הפרעה רציפה בתפקוד למעט ההבלחה האחרונה, אז אין לנו ברירה אלא לתת לך קצת הלופרידול, ואת כל זה היא אמרה במבטא דרום אפריקאי כבד.

וגלעד אמר וזהו? וכבר שמח לעצמו קצת וד"ר ברוכים אמרה הייתי מאשפזת אותך אבל אתה נראה בסדר, אז לך הביתה ואם אתה שוב רואה מלאכים בוא אלי. וגלעד אמר שוב וזהו? כי לא ידע איך לסיים את הפגישה, וד"ר ברוכים אמרה אתה יכול לראות קצת סדרות אם אתה רוצה, זה לא יעזור אבל לפחות יסיח לך את דעתך, ואני ממליצה במיוחד לראות שובר שורות אומרים שזה נהדר.

וגלעד חזר הביתה ואמר לנעמי נעמי שלי, היא נתנה לי מרשם ותרופות ואמרה שהכל יהיה בסדר ורק להיות במעקב ולראות שובר שורות, ונעמי אמרה טוב, וגלעד אמר מה טוב, ונעמי אמרה טוב, נראה שובר שורות, בדיוק סיימנו את הסידרה האחרונה שראינו. וגלעד אמר אוף, את צוחקת? ונעמי אמרה כן, זה מצחיק, ואמרה, אז אני מוכנה ללכת לאן שאתה רוצה, לאן אתה רוצה ללכת, ליוון? רודוס? צימר ברומא? וגלעד אמר אני לא יודע, אני רק יודע שצריך ללכת, ונעמי אמרה מתי, וגלעד אמר לא יודע, תכף, ונעמי אמרה אתה רוצה שכל החיים אנחנו נהיה ככה, נעים ונדים לפי מצב הרוח ומבזבזים את הכסף שלנו על אייר בי אנ בי?

וגלעד הרגיש איך ההר נכפה עליו כגיגית ואמר לא, לא, הכל יגמר ואנחנו נגיע אל הארץ המובטחת, אני מבטיח לך, חמודה שלי, ונעמי אמרה טוב, אז לאן, וגלעד אמר אני לא יודע, אני חושב שאלוהים יגיד לנו, ונעמי אמרה טוב, אבל תיקח את ההלופדירול הזה, וגלעד אמר הלופרידול, ונעמי אמרה שיהיה, והם הלכו למיטה לראות את הפרק הראשון.

וכאילו לא עברו שבועיים מהמלאך האחרון, למחרת בבוקר הלך גלעד למניין הנוער של השעה שש והתפלל עם כל הזקנים ובסוף השיעור היה סיום מסכת לזכר יהושע בן רוחל אבא מרי ז"ל, ובסיום המסכת הם שתו אפעס סליבוביץ' ואכלו קצת לייקח שזה שם של עוגה, וגלעד שתה קצת ואכל קצת כשפתאום הסתכל עליו אחד הזקנים שהוא לא הכיר ואמר לו אז מה, אתה הולך ללמוד בישיבה? וגלעד אמר לא, לא, אני אחרי הישיבה, והזקן נענע בראשו ואמר ללמוד בישיבה אתה הולך? ב'הדרת פנים'? וגלעד אמר לא, זה לא הסגנון שלי כל כך, ולא הבין אם הזקן צוחק או רציני או מה, והזקן הסתכל עליו ועל החולצה המכופתרת שבתוך המכנסיים ועל תיק הטלית עם הרימונים הרקומים ואמר לו 'הדרת פנים זה מקום טוב', ככה הוא אמר, וחזר לאכול את הלייקח.

וגלעד יצא החוצה מבולבל ואמר לעצמו רגע, זה היה מלאך? זה לא היה מלאך? הוא לא ידע. והוא חזר הביתה מבולבל והתיישב לקפה עם נעמי והפריע לה באמצע המגזין וסיפר לה את הסיפור.

ונעמי אמרה איך בדרך כלל אתה יודע שזה מלאך? וגלעד אמר אני יודע, כשרואים מלאכים יודעים, ונעמי שמה כף יד על הפנים ואמרה ועכשיו לא ראית? וגלעד אמר לא, לא ראיתי. ונעמי אמרה טוב, אז לא נעשה כלום, וגלעד אמר טוב, אז לא נעשה כלום, אני הולך לעבודה, וקם וניער את המכנסיים מהפירורים של העוגה ומרח עליהם קצת שוקולד בטעות.

והוא נסע באוטובוס לעבודה ולא ראה אף זקן תמהוני יושב בספסל הראשון, והכל היה בסדר עד לרגע שבו הוא נכנס לבניין המשרדים שבו הייתה הקומה של רוזנקרנץ את שלומי ופתאום הסתכל עליו מהמעלית מלאך שהיה לבוש כמו נער שליחויות ואמר לו טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף? וגלעד אמר אתה אומר את זה לאדם הלא נכון, והמלאך אמר ברוב עם הדרת מלך ולב שמח ייטיב פנים, וגלעד אמר אבל זה לא ציטוט מדויק, והמלאך אמר אז מה, ויצא בקומה השניה, ועד שהגיע לקומה הרביעית כבר לא היה לגלעד ספק מה הם צריכים לעשות.

הוא התקשר לנעם וביקש ממנו לברר בשביל חבר אם יש מקום לעוד אברך בהדרת פנים, ודיבר עם רוזנקרנץ שאמר לו תקשיב אתה כל כך מוכשר אני לא אוותר עליך בשביל ללמוד תורה, והם סיכמו שהוא ימשיך שם בחצי משרה עד שהשיגעון הזה יעבור לו, אתה שומע, שלומי, כזה בחור מוכשר ומה שיש לו לעשות זה ללכת ללמוד, וקצת בירר על דירות פנויות ליד הדרת פנים ובדק במה נעמי יכולה לעבוד שם בסביבה עם תואר במדעי ההתנהגות וזה היה די זהה למה שהיא עושה כרגע כלומר עוזרת לגננת בגן השכונתי וזה לא שינה הרבה חוץ מזה שגן רותי יהפוך להיות גן צהוב.

ובצהריים הוא התקשר לנעמי ושאל אותה מה שלומה ואיך היה היום ושהמלאך אמר לו ללכת ללמוד בהדרת פנים, ונעמי הקשיבה לכל המשפט ובסוף התפרצה לדברים שלו ואמרה לו פשוט בוא מהר הביתה.

הוא רץ לתחנה ונסע מהר הביתה, וכשהגיע הביתה ראה את נעמי שוכבת מכורבלת על המיטה והניח שאולי המחזור שלה סוף סוף הגיע. והוא התיישב לידה כדי לספר לה את הבשורות הטובות ושאל אותה מה שלומך, נעמי שלי, והיא אמרה טוב, טוב, תספר לי הכל קודם, והוא סיפר לה את כל הסיפור עם המלאך שהיה לבוש כמו נער מעלית ושלח אותו ללמוד בהדרת פנים והכל, דבר דבור על אופניו, ונעמי הקשיבה רוב קשב והיה נראה שיש לה בחילה או משהו.

והוא עצר לקראת סוף הסיפור לפני שסיפר לה על כל מה שקרה במשרד ואמר לה נעמי שלי, את מרגישה טוב? זה המחזור? ונעמי אמרה לא, המחזור לא הגיע, וגלעד אמר אז מה קורה, ונעמי אמרה הקאתי כל הבוקר והיו לי בחילות ושום דבר לא עזר, אז בדקתי. וגלעד אמר מה בדקת, ונעמי הסתכלה עליו והתכרבלה סביבו והתקפלה עוד קצת בבטן ואמרה לו, הבדיקה יצאה חיובית, גלעדי, והוסיפה ואמרה אתה שומע, גלעדי שלי, נראה שאנחנו בהיריון.

(סוף חלק שני)

גלידה (12)

[הפרקים הקודמים כאן: אחדשנייםשלשארבעחמששששבעשמונהתשעעשראחד עשר]

לא.

אחרי שנועם ויסכה דינה אכלו אצל גלעד ונעמי, באיזו שבת אחת בתחילת החורף, גילה נועם שני דברים שלא נתנו לו מנוחה. האחד מהם היה הגילוי שגלעד איתן רואה מלאכים בפועל ממש ושהם מדברים איתו לא בחלום ולא בחזיון הלילה, והגילוי השני החשוב לא פחות היה המתכון לסלט חסה עם תפוחי עץ ואגוזי מלך, שאחרי שטעם אותו היה נדמה לו כאילו נפקחו עיניו ויראה כי עירום הוא וכי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים, ופתאום הבין בעצם את הפשט במאמר חז"ל 'עתיד אדם לתת את הדין על כל מה שראו עיניו ולא אכל'.

ולכן, מיד כשחזרו הביתה במוצאי שבת הוציא נועם את המצרכים מהמקרר וניסה לשחזר את המתכון המדויק על פי הזיכרון ועל פי הטעם, מיונז מכאן וחרדל מכאן. הוא ידע שאין דעתה של יסכה דינה נוחה מכל זה, ובאמת כשהתבונן בה ראה את יסכה דינה יושבת על הספה ומחטטת באתר סדרות אונליין מחפשת משהו לראות, והוא ראה איך היא מביטה בו בזווית העין ורואה אותו מכרכר כאחד הריקים מול קערית פלסטיק עם רוטב, אבל טעם הסלט היה בפיו והוא אזר כוחו כארי ולא התבייש מהמלעיגים עליו בעבודת ה'.

ואחר כך בערב כשישבו לאכול מלווה מלכה מול פרק של האוס או של הומלנד, אמרה לו יסכה דינה אז מה, התחלת לבשל? ונועם ידע שמאחורי השאלה התמימה לכאורה עומדת כוונה נסתרת אבל הוא לא ידע אם להתחיל לשאול למה היא שואלת 'אז מה' ולמה 'התחלת' וכן על זו הדרך, ולכן רק בלע את הסלט ואת הלחם שהיה בפיו ואמר לה שזה לא כל כך חדש, ויסכה דינה אמרה, מה זאת אומרת? ונועם הסביר איך איטליה פתחה את עיניו לראות את נפלאות הבריאה וכולי וכולי, כמו שיסכה דינה קיוותה בעצמה, ובקיצור אמר שהוא, בפשטות, התחיל לשים לב שיש אוכל טוב יותר ואוכל טוב פחות, ובעוונותיו הוא מעדיף לאכול אוכל טוב יותר, וזהו.

ואחרי שסיים להסביר הוא ראה את יסכה דינה מחזיקה את הפנים שלה בין הידיים וקצת בוכה, ומתאפקת מאוד שלא לומר כלום, והוא ניסה לדבר איתה ולשאול אותה מה קרה, אבל היה קשה מאוד לדבר עם יסכה דינה כשהיא מזועזעת וכל זה, והוא ידע שגלגל סובב בעולם ולכן ככל הנראה בעוד כך כך ימים לתקופת השנה יקרא לו הרב דודי וישאל אותו מה קורה, ויגיד שעוף השמיים הוליך את הקול וסיפר שאברכי הישיבה התחילו לאפות עוגות ולבשל עוף לא עלינו, או משהו כזה, ואם יש פה עניין לענות בו, וכדי להקדים את המאוחר אמר נועם ליסכה דינה ש'כל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו', כלומר שהרב קוק חושב שצריך לבשל וליצור, והוא חשב שהציטוט הזה ישכנע אותה אבל כשראה אותה מתבוננת בו מבין אצבעות הידיים בעיניים טרוטות, נאנח בעמקי לבבו והניח שלא היה די בכך.

למחרת בבוקר הם קמו ואכלו ביחד ארוחת בוקר לחם עם טחינה וביצה קשה, והיא חייכה אליו. לכן חשב נועם שזוהי עת רצון לשאול מה קרה אתמול, אבל אחרי ששאל התכרכמו פניה של יסכה דינה והיא אמרה 'גלעד של נעמי רואה מלאכים ואתה מבשל לי עוגות שמרים?' ונועם סוף סוף הבין. הוא חשב שזה היה טיעון טוב לו היה גם הוא יכול לראות מלאכים או לו היו עוגות השמרים שלו טעימות קצת פחות, אבל אחרי שהביא לפינת הקפה כמה שאריות מהעוגות וראה את בני הישיבה לוקקים את אצבעותיהם, ידע היטב שזו לא טענה מספיק טובה ולכן רק אמר לה הכל בסדר, יסכה דינה, אל תבכי, ורצה לחבק אותה אבל הם היו אסורים, והוא ניסה לדבר איתה עוד אבל היא לקחה את התיק והלכה לבית הספר, ונועם ישב שם מבולבל ורק השתבח קצת בעצמו שהתחתן עם מישהי שרוצה שבעלה יהיה צדיק, ואמר לעצמו שכל המריבות הן רק זעזועי הנפש מצד רגשי אהבה הטבעית.

והוא הלך אחר כך לסדר הבוקר טרוד במלאכתו והביא קצת עוגיות לחבר'ה, ובסדר היה מרוכז עד שאפילו אמיתי טפח לו פעם ופעמיים על שכמו ואמר הייתי מפשיל את שולי גלימתי ורץ אחריך, ובכל זאת הטריד אותו משהו, והוא חיכה שהרב דודי יצא לפינת הקפה וכשראה אותו יוצא מיד אמר לאמיתי מי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא, והלך גם הוא לפינת הקפה ושתה קצת טסטרצ'ויס עם הרבה חלב ועם עוגיות מהבית, וכשראה את הרב דודי מגיע מהשירותים אמר לו הרב, אפשר לשאול אותך משהו? והרב דודי אמר כן, ונועם אמר הרב, יש מלאכים באמת? והרב דודי היה מבולבל קצת ואמר שכן, והדגים מסדום ומעמורה ומהרמב"ם ומהגר"א, ונועם אמר אבל באמת, במציאות, יש מלאכים? והרב דודי אמר זה לא שאנחנו רואים מלאכים, נכון? והיה ברור שהוא לא ממש מתעניין בשאלה הפילוסופית הזו.

ובכל זאת הוא לא ויתר וחיכה לרב דודי במקום וסימן לאמיתי שיחכה קצת ושילמד את השו"ע בינתיים, וכשהרב דודי הגיע הוא הציק לו ממש ואמר הרב דודי, אני מצטער שאני מפריע אבל אני באמת באמת צריך תשובה. והרב דודי אמר בחיוך, מה הדחיפות, אתה רואה מלאכים? ונועם אמר לא, אבל חבר שלי רואה. וראה שהרב דודי מבין שאי אפשר לדחות אותו בקנה ולכן אמר לו תראה, נועם, אנחנו צריכים להתחזק בלימוד ולהבין מתוך התורה איך אנחנו צריכים לחיות, ונועם אמר זה כמו שהאישה לא מדברת וצריך לנחש על מה היא כועסת? והרב דודי אמר נכון, ונועם אמר אבל אני יכול לדבר איתה ולהבין, והרב דודי אמר נו, לו רק זה היה כזה פשוט, ופתח את הגמרא לאות שהשיחה נגמרה ונועם חזר לחברותא ומצא את אמיתי שלא הקשיב לו כלל ועיקר והתקדם כבר בשיטות הראשונים כמה מהלכים קדימה.

ואחרי כל זה לא ידע נועם מה לעשות, כי אם יש מלאכים יופיעו מיד ואם אין מלאכים אז מה יסכה דינה רוצה ממנו, ובאמת הוא קינא קצת בגלעד אבל לא הבין מה פתאום מפריע ליסכה דינה שהוא מבשל, אדרבה, מקל עליה בעבודות הבית ונותן לה זמן להתקדם קצת בסדרות שהיא רואה או בבדיקת מבחנים או בטלפונים לחברות. ומכיון שלא ידע מה לעשות הוא חזר הביתה אחרי סדר בוקר כשהוא רעב ורצה להכין משהו לאכול, אבל נזכר שיסכה דינה מעדיפה שהוא ילמד דף יומי ולא יבשל משהו לאכול, ואכן יסכה דינה חזרה הביתה מבית הספר והכינה מרק עדשים (קצת מלוח מדי לטעמו) לארוחת ערב והם היו מאושרים עד מאוד.

וכך עברו להם אי אלו ימים תלויים על חוט השערה שכזה, שבהם נועם נזהר שלא לעצבן את יסכה דינה ויסכה דינה הייתה בימים האלה בחודש ואולי זה מסביר כמה דברים, עד שיום אחד בערב הטבילה חזר נועם הביתה אחרי סדר ערב והיה דעתו פזורה עליו לפי שלמד תורה הרבה ולפי שהיה זה ערב הטבילה, וכדרך אדם שדעתו פזורה עליו והוא צריך להכין משהו, הכין חזה עוף בלימון כבוש ואורז עם דלעת ערמונים ושעועית בשומשום ללקק את האצבעות, והתיישב לאכול משהו וכשיסכה דינה חזרה מהעבודה היא ראתה את האוכל והפנים שלה היו מבולבלות קצת, והיא אכלה בתיאבון ועם ייסורי מצפון, ואמרה תודה נועם על האוכל הטעים אבל היה ניכר בה שהיא מעדיפה שהאוכל לא יהיה טעים, והתקלחה ולקחה את התיק במהירות ואמרה 'אני יוצאת', ונועם שמח ועמד ושטף כלים וחיכה שהיא תחזור.

ויסכה דינה חזרה לא אחרי רבע שעה ולא אחרי חצי, ורק אחרי שעברה שעה ועוד קצת היא התפרצה הביתה והתיישבה על הכורסה שמאחוריו ואמרה לו נועם, כך היא אמרה לו, אנחנו צריכים לדבר.

לב.

יסכה דינה לא חשבה שהיא תרצה להתגרש בחיים האלה. כלומר לא רק שהיא חשבה על זה והחליטה שלא, אלא שהיא אפילו לא העלתה בדעתה שזו אופציה, להתגרש. ההורים שלה חיו ביחד שלושים שנה ועל פי כל הסימנים בעולם הם תכננו להמשיך ביחד לנצח, שותים ביחד נס-קפה עם עוגת תפוחים בכל בוקר לפני העבודה ועושים הליכות בערב על כביש המעטפת שמקיף את היישוב והולכים לצימר בהושעיה או במצפה נטופה (כדי שיהיה מניין) פעם בשנה לשלשה ימים, רק הם ועיתון הארץ עטוף שקונים בצרכניה במיוחד. ובעקבותיהם היא תכננה בית של דתיים כמו שצריך, עם ארון ספרים וספה עם כריות צבעוניות וקצת גמילות חסדים וקצת בני עקיבא ודף יומי בבית הכנסת המקומי. בית שמתחיל בגיל עשרים ושלש וממשיך לנצח, וזה היה נראה לה מתכון טוב לאושר.

ובאמת לפני שהיא יצאה עם נעם היא יצאה עם יואל שהגיע לפגישות עם מכנסיים קצרים ואחר כך הלך לטיול גדול בדרום אמריקה, והוא היה הבחור הכי אטרקטיבי שהיא יצאה איתו אי פעם אבל אחרי שבועיים היא אמרה לו לא, כי עם כל הכבוד למכנסיים הקצרים, היא רוצה משהו קצת יותר מאופס ונורמלי. והיא יצאה עם שמעון מרמלשטיין, שהסתכל הצידה כשהיא דיברה איתו ואחר כך הלך ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה ובאופן כללי היה קצת מוזר, ואחר כך סוף כל סוף היא יצאה עם נעם. ונעם היה טיפוס נורמלי בהחלט, מנגן בגיטרה שלמה ארצי וניגונים ולומד תורה ברצינות, והוא מעולם לא העלה בדעתו לצאת לראות את המצ'ו פיצ'ו, והוא היה כל כך נורמלי ונכון עד שהלב שלה התיישב במקומו.

וכשההורים שלה שאלו אותה אם היא מאוהבת, היא אמרה כן, בטח, אבל עמוק עמוק בתוך תוכה היא זכרה את הפעולת ערב שבת ההיא בבני עקיבא כשנתנאל המדריך, שהיה קצת מלא וקצת חכם מדי, לימד אותם ספר בשם אמנות האהבה ואמר להם שיש התאהבות ויש אהבה, והתאהבות היא התלהבות ראשונית חסרת מעצורים שגורמת לאנשים להתרגש ולעשות דברים שהם לא רגילים להם אבל (כך אמר אריך פרום שהיה פסיכולוג) הרגש הרצוי הוא אהבה שהיא, כך אמר נתנאל ולרגע היה נראה שהוא לא שם, היא מין אושר מיושב כזה שממלא את הלב עד גדותיו, ואחרי שנה וחצי הוא התחתן עם רחלי הקומונרית וזה לימד את כולם הרבה.

וכשההורים של יסכה דינה שאלו אותה אם היא מאוהבת בנעם היא אמרה כן, בטח, אבל בתוך בתוך חשבה שהיא לא מאוהבת, היא רק אוהבת. ושזה בסדר, כי ככה אריך פרום אמר. וכשהם החליטו להתחתן היא התרגשה נורא, אבל עמוק עמוק, בתוך תוכה, עד לרגע האחרון היא לא ידעה אם היא צריכה באופן חד משמעי להתחתן איתו, או לא.

בחצי השנה הראשונה היא הייתה מאושרת רק מעצם העובדה שיש לה בעל, ושיש לה בית דירת שני חדרים צנועה בשיכון, עם וילונות ומפות פרחוניות ועוגת שמרים, עד שהיא לא התעמקה יותר מדי בשאלות כמו 'מה נעם רוצה לעשות בחיים' או על מה הם יכולים לדבר ביניהם. והאוכל הפשוט שלהם היה טעים לה, והיחסים היו לה טובים ונעימים, והכל היה טוב. אחר כך היה את כל הסיפור ההוא עם הגלידה באיטליה, ובינתיים עברו כך וכך מים בסלון, כמו שאבא שלה אוהב לומר. ומדי פעם, ככה, תוך כדי שהיא עומדת ליד השיש במטבח ולשה בצק, עלה לה לראש שאולי נעם לא היה הבחירה הנכונה להתחתן איתה.

היא כמובן דחקה את כל המחשבות האלה מהראש כי איך אפשר לחשוב ככה והרי הם נשואים ותכף שבת, אבל כמו שהכנת העוגות לשבת לא הפסיקה וכמו ששטיפת הרצפה לא הפסיקה, ככה גם המחשבות האלה לא הפסיקו.

והבעיה – הבעיה – הייתה שלא היה לה מושג למה, בעצם. הוא היה חמוד והוא ניגן לה שירים וקנה לה פרחים בצבע ורוד כמו שהיא אוהבת, והוא רקד עם המטאטא לפני שבת ואמר דברי תורה יפים בארוחות המשפחתיות והוא למד לבשל כל כך טוב עד שאפילו אמא שלה, שלא ידועה במחמאות האלגנטיות שלה, אכלה אצלם פעם בשבת ואמרה לו 'אני מקווה שאתה לומד טוב כמו שאתה יודע לבשל טוב', ויסכה דינה צחקקה ואמרה 'אמא, מה זו המחמאה הזו', אבל בתוך תוכה שמחה בזה שהאיש שלה מקבל מחמאות, ולמרות כל זאת, זה עדיין לא היה זה ומשהו לא בדיוק עבד.

זה גרם לה להיות מרוחקת מנעם, והיא התאמצה שלא להיות מרוחקת אבל הרגישה שמרגישים שהיא מתאמצת, וזה ערער אותה עם הכיתה שלה בבית הספר וגרם לה להוציא שם יותר אנרגיות ולחזור לנעם עייפה יותר וחסרת כח, ולא היה לה כח לדבר איתו על הדברים הפשוטים ולא היה לה כח להתעניין בו והיא ידעה שהיא מתנהגת אליו באופן נבזי קצת, ושהיא עושה רע לזוגיות שלהם עם המחשבות האלה, והיא לא ידעה מה לעשות וכל זה אכל אותה מבפנים.

היא לא יכלה להגיד את זה לנעם, כי מה היא תגיד, 'תשמע אני קצת לא בטוחה בנישואין שלנו אבל אני לא יודעת למה ומה צריך לשפר'? אי אפשר להגיד את זה. זה היה מערער אותו לגמרי. והיא לא יכלה להגיד את זה למישהו אחר, כי לכל אחת מהחברות הכי טובות שלה היו את הצרות שלה, נעמי עם המלאכים האלה של גלעד ושלומית עם הבן הקטן שלה שנולד עם בעיה רפואית, וההורים שלה לא היו מבינים בכלל על מה היא מדברת שזה לא בדיוק זה, והיא לא ידעה מה לעשות. ובינתיים נעם השתנה לגמרי מהקצה אל הקצה, התחיל לבשל ולראות סדרות, והיא חשבה שאולי הטיסה לאיטליה גרמה לו להתרחק מהדת רק שהוא מפחד ממנה ולכן לא אומר את זה, וזה גרם לה עוד יותר מצוקה. היא פחדה שהוא דתי מדי ופחדה שהוא לא מספיק דתי ובעיקר בעיקר רצתה שכל הסיפור הזה יגמר באיזושהי צורה ושיהיה אפשר להתחיל מחדש ולעשות את הכל טוב יותר.

ויום אחד בערב הטבילה שלה היא ידעה שהיא חוזרת לנעם שחושב שהכל בסדר, וכל היום בבית הספר היא רק חשבה איך היא חוזרת אליו והם אוהבים במיטה והוא לגמרי איתה אבל היא לא לגמרי איתו, וכבר לא יכלה לשאת את זה, ובלית ברירה היא התקשרה במהירות לרחלי ונטורה אשתו של הרב דודי ואמרה לה את זוכרת שקבענו להיום? למרות שהן לא קבעו דבר, ורחלי כנראה הבינה את המצוקה שלה כי היא אמרה כן, בטח, ומיד עוד לפני הטבילה היא רצה לבית של הרב דודי ורחלי והתיישבה על הספה ורחלי דחפה לה כוס שוקו חמה ליד ואמרה לה כן, אני מקשיבה, ויסכה דינה פשוט אמרה בנשימה אחת –

את זוכרת שיש לי חברה נעמי שהתחתנה עם גלעד בקיצור גלעד ההוא רואה מלאכים ונעמי מרגישה שהיא לא מבינה אותו בכלל לא יודעת מה עובר עליו הוא לא מדבר איתה על זה והיא מרגישה שהיא מקריבה את החיים שלה בשבילו וחושבת אולי להתגרש ואף אחד לא יודע מזה חוץ ממני ותגידי לי מה עושים מה עושים מה עושים

ורחלי הסתכלה עליה ונשמה עמוק ואמרה רגע, רגע, מה?

ויסכה דינה נשמה עמוק גם היא ושתתה שוקו ואמרה לאט ככה, יש לי חברה שנשואה למישהו שהתחיל פתאום לראות מלאכים, והיא לא הייתה בטוחה בו לפני החתונה ועכשיו עם המלאכים היא מרגישה יותר ויותר שהיא נשואה למישהו שהיא לא רוצה להיות נשואה לו, והיא לא מבינה אותו והוא לא מבין אותה, והיא לא מדברת על זה עם אף אחד וזה אוכל אותה, והיא מרגישה שהיא מקריבה את החיים שלה על המזבח הזה שנישואין זה קודש וחושבת אולי להתגרש, ואני לא יודעת מה לעשות.

והרב דודי הניח את הספר שהוא למד בו והזדקף בעניין, אבל רחלי סימנה לו ביד שלא ידבר והוא הנהן ולקח את הספר והלך, ואחרי שהוא הלך רחלי אמרה לה, יסכה דינה, הכל בסדר. ויסכה דינה אמרה מה זה אומר, הכל בסדר, ורחלי אמרה לה מה את חושבת, שכולם בטוחים בנישואין שלהם? מה פתאום. כולם מתלבטים. ויסכה דינה אמרה את בטוחה? ורחלי עצמה עיניים ואמרה טוב, לא כולם, אבל הרבה. ואני בטוחה, בוודאי שאני בטוחה. ויסכה דינה אמרה נו, אז מה עושים? ורחלי אמרה קודם כל, זה לא סיפור שלך. זה סיפור שלהם. דבר שני, שילכו לייעוץ זוגי. ודבר שלישי והכי חשוב, זוגיות היא לא החצי השני שלך ומי שמתאים לך בדיוק, אלא מין דבר שזוג בונה ביחד בגוף ובנפש. ואם מתמודדים עם קשיים זה בסדר, כי ככה זה נבנה.

ויסכה דינה הרגישה איך פתאום נופלת עליה מקלחת מהשמיים והיא אמרה טוב, תודה. וזה הכל? ורחלי אמרה כן, זה הכל. וחשבה קצת, ופתאום הייתה נראית עייפה נורא ואמרה ליסכה דינה, רק חשוב לזכור שגם גירושין הם לא סוף העולם, ואם זוג עושה לעצמו רע, זו גם אופציה שמותר לשקול. ויסכה דינה אמרה תודה, רחלי, ורחלי קמה ונתנה לה חיבוק, ויסכה דינה רצה מהר למקווה וברוך השם לא היה תור ומשם היא רצה רצה רצה הביתה והתפרצה לדלת ותפסה את נעם עומד שם ושוטף את הכלים שלה והיא התיישבה על הכורסה מאחוריו ואמרה לו נעם, אנחנו צריכים לדבר.

ונעם אמר טוב, יקירה, על מה, ואמר, גם אני רציתי לדבר איתך. ויסכה דינה אמרה טוב, אבל קודם אני, ואמרה תקשיב, נעם, אני רוצה שנלך לטיפול זוגי, ונעם אמר מה, למה, ויסכה דינה אמרה אני חושבת שזה יעשה לנו טוב, אתה לא חושב? ונעם חשב על זה רגע והמהם והתלבט בינו ובין עצמו ואמר טוב, אני איתך, לא נראה לי שזה מה שאנחנו צריכים אבל אסור לסרב לטיפול זוגי. ומרוב שמחה שנעם לא עשה צרות עם כל זה היא קמה וחיבקה אותו, והוא חיבק אותה, והם התחבקו כמו ששבועיים מתנקזים לרגע אחד בערב, וברגע הזה יסכה דינה חשבה לעצמה שהנה הנה זה האיש איתו היא התחתנה ושכל עוד הנר דולק אפשר לתקן, ומשהו בה נמשך ונדלק והאיר.

ואחר כך הם היו במיטה ועשו דברים שבני זוג עושים והיה להם טוב, ואחרי כל זה הם התכרבלו בשמיכה הזוגית שאמא שלה התעקשה לקנות להם ואמרה לה 'בשביל מתי שמותר', ובחוץ היה קר ובפנים היה נעים, ויסכה דינה אמרה נעם, מה רצית להגיד לי מקודם, ונעם היסס קצת ואז אמר, אני רוצה להתחיל לבשל, ויסכה דינה אמרה אבל אתה כבר מבשל, ונעם אמר לא, אני מתכוון שאולי זה מה שאני רוצה לעשות בחיים, ויסכה דינה אמרה טוב, נדבר על זה מחר.

ונעם כנראה הרגיש שהיא לא הכי מרוצה מהנושא הזה כי הוא שאל תגידי, למה המקווה היום היה כל כך ארוך? ויסכה דינה סיפרה איך היה שם תור והיא חיכתה בחוץ ואיך הבלנית הייתה מישהי לא מוכרת וכן הלאה וכן הלאה, המון דברים שהיא המציאה במקום כדי להסביר למה זה לקח כל כך הרבה זמן, ונעם צחק במקומות הנכונים ודאג במקומות הנכונים, ויסכה דינה אמרה לעצמה שהנה הנה זו הפעם האחרונה שהיא לא אומרת את כל האמת, ומעכשיו הכל הולך להיות כמו שצריך.

גלידה (11)

[הפרקים הקודמים כאן: אחדשנייםשלשארבעחמששששבעשמונהתשע, עשר]

כט.

נעמי איתן הפסיקה לבקש יותר מדי מהחיים האלה ואפילו פחות מדי היא הפסיקה לבקש, ואפשר לומר שהיא הפסיקה לבקש כל דבר שהוא לא קפסולות נספרסו, כי הייתה להם מכונה חדשה, ושהאיש שלה ישאר נורמלי. זו הייתה בקשה קצת מוזרה כי בכל זאת גלעד, שהיה האיש שלה, לא היה האדם הכי נורמלי בעולם והוא אפילו דיבר עם מלאכים אבל אחרי ההלם הראשוני ואחרי חוות הדעת של דוקטור אמזלג הם התחילו לראות קומדיות רומנטיות בערב נניח חמש מאות ימים עם סאמר או שמש נצחית בראש צלול ונעמי סיימה את התואר שלה במדעי ההתנהגות והתחילה לעבוד בעבודה של גדולים כלומר בתוך עוזרת לגננת בגן השכונתי והגננת שולה נתנה לה מתכונים שגלעד הכין, ונעמי התחילה להכין סושי ביתי, ולפעמים גלעד היה בא ומחבק אותה בגמלוניות במטבח והיא הייתה מסובבת את הראש וצוחקת אליו ואם החיים היו כדור באולינג אפשר בהחלט היה לומר שהחיים שלהם שבו למסלולם.

ויום אחד בא גלעד הביתה אחרי העבודה ברוזנקרנץ את שלומי והתיישב באנחה בשולחן האוכל ונעמי הפסיקה לראות את הסדרה חליפות במחשב ובאה לבדוק מה קורה והוא היה נראה כמו בכל יום, קצת עייף אבל התיק מונח בפינה שלו והגמרא גיטין על השולחן והחולצה עדיין בתוך המכנסיים, ורק הרגל הימנית שלו קפצצה בעצבנות ונראה היה שהוא לא שם לב לזה בכלל. והיא אמרה גלעד, מה קורה, וגלעד אמר כלום, ולפי הצורה שבה הוא אמר את ה'כלום' היה אפשר לדעת שהמון דברים קורים ובגלל שאין לו מושג מה להגיד ואיך להגיד אז הוא אומר כלום, ונעמי העבירה בראש את כל הצרות האפשריות כמו חובות לשוק האפור וכמו מוות במשפחה וכמו שסגרו את החנות של נספרסו בקניון ואחרי שסימנה איקס על הכל אמרה מה, תגיד לי מה קרה, וגלעד אמר כלום, ראיתי עוד איזה מלאך, ונעמי אמרה נו בסדר, זה לא חדש, וגלעד אמר לא לא, עכשיו הוא כבר רוצה ממני דברים.

ונעמי לקחה כיסא והתיישבה כי זה מה שעושים בסרטים כששומעים חדשות הרות גורל ובמקרה זה היה הכיסא המתנדנד וזה היה לה לא נוח אבל היא הרגישה שאם היא תקום היא תאבד את המומנט ולכן פשוט אמרה פעם ראשונה שהם רוצים ממך דברים? וגלעד אמר לא, הייתה איזו פעם שאיזה מלאך רצה ממני חמשה שקלים לבאר שבע, אבל הפעם זה שונה, ונעמי אמרה נו תגיד לי כבר יא מעצבן מה אתה עושה בילדאפ, וגלעד אמר אני לא עושה בילדאפ, אני פשוט לא יודע מה לומר, ונעמי אמרה פשוט תספר את הסיפור, וגלעד אמר שטוב אז כרגיל הוא חזר הביתה מהעבודה וברכבת התיישב מולו מלאך ואמר לו 'לך לך', וגלעד אמר לו 'מה?', והמלאך אמר 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך', והוא אמר למלאך 'מה, השתגעתי?', והמלאך אמר 'מה?' וגלעד אמר 'זה ציטוט או הוראה?' והמלאך אמר 'מה אתה חושב?' והקריין ברכבת אמר שהרכבת תכנס מיד לתחנת תל אביב ההגנה, והמלאך אמר יא אללה אני חייב לרדת, ופשוט קם וירד. וזהו, זה הסיפור.

נעמי ישבה על הכיסא המתנדנד ושמעה את כל הסיפור ולא הצליחה להבין מה גלעד רוצה, ובגלל שלא ידעה ובגלל שהכיסא התנדנד היא קמה מהכיסא והלכה למכונה והכניסה קפסולה והורידה את הידית וחיכתה שהוא יגיד משהו אבל הוא רק ישב שם ושתק כמו סימן קריאה אחרי הסיפור, וכשנמאס לה מהשקט היא אמרה נו, אז מה, אז הוא אמר. וגלעד אמר מה זאת אומרת, המלאך אומר לי ללכת, ונעמי אמרה לא, הוא אמר לך ציטוט מספר בראשית, וגלעד אמר לא, הוא אמר לי שזה לפי מה שאני מרגיש, ונעמי אמרה נו, ומה אתה מרגיש? וגלעד אמר אני לא יודע. ונעמי אמרה אוקיי, ומה אתה רוצה לעשות? וגלעד אמר לא יודע, נראה לי שכלום, וכל הזמן הזה הרגל שלו קפצצה כאילו היא רוצה לקום וללכת משם, ונעמי הסתכלה על גלעד והסתכלה על הרגל ושוב על גלעד ושוב על הרגל ואמרה אז למה אתה עצבני? וגלעד אמר לא יודע, סתם, ונעמי אמרה אתה רוצה לקום וללכת, נכון? וגלעד אמר אני לא רוצה, אני חייב. אלוהים אמר לי ללכת.

ונעמי עמדה עם כוס הקפה ביד ועם הארון של הממתקים פתוח והביטה בו והביטה בעצמה ולא הצליחה לעכל את מה שהוא אומר וההבנה שהוא מתכוון ברצינות חלחלה בעצמות שלה כמו מים באדמת המדבר ובסוף אמרה ומה איתי, וגלעד אמר מה פירוש, מה שבא לך, ונעמי אמרה לא מבינה, אתה הולך ומשאיר אותי כאן לבד? וגלעד אמר אני לא משאיר אותך, את יכולה לבוא, ונעמי אמרה אני רוצה להבין, אתה הולך ואני יכולה לבוא איתך לאן-שלא-יהיה ואני יכולה להשאר כאן לבד? ולמרות שהיא ניסתה להישאר מאופסת הקול שלה התרומם קצת לצווחה בסוף של המשפט. וגלעד אמר כן, ככה זה, והוא קם וחיבק אותה מאחור בגמלוניות ואמר אני מצטער, חמודה, אבל פשוט אין לי ברירה, ונעמי התנערה מהחיבוק ושנאה את הגמלוניות שלו ושנאה את ה'חמודה' הזה שכאילו מרכך את המכה אבל לא ובעיקר בעיקר שנאה באותם רגעים את גלעד ואת הפסקנות ואת השיגעון שלו כמו שלא שנאה אותו מימיה.

והיא אמרה אני לא מסוגלת לדבר איתך כרגע ויצאה החוצה עם כוס הקפה ועם הטלפון ובחוץ הסתובבו רותם עם הילד הקטן שלה אורן שהחזיק את בובצ'יק הכלב שלהם ורותם צעקה 'בובצ'יק אל תלך לשום מקום' וגם 'אורן חכה לי' ורצה אחריהם על עקבים נמוכים, ואורן בדיוק נפל ורותם אמרה נעמי, יא, טוב שאת כאן, את יכולה להחזיק רגע את בובצ'יק? ונעמי אמרה בטח, בטח, וישבה עם בובצ'יק מכורבל על הספסל ומנמנם ועם כוס הקפה שלה על הספסל והתקשרה ליסכה דינה ואמרה לה יסכה דינה, את לא מבינה מה קרה, ויסכה דינה אמרה מה קרה, ונעמי אמרה גלעד רוצה שנלך לאנשהו, ויסכה דינה אמרה לאן, ונעמי אמרה אף אחד לא יודע, זה המלאך המחורבן הזה אמר לו, ויסכה דינה אמרה ומה את חושבת לעשות, ונעמי אמרה לא יודעת, ללכת, ויסכה דינה אמרה ברצינות? לעזוב את העבודה שלך ולהתחיל להסתובב איתו עד שהוא ידע לאן הוא הולך? ונעמי אמרה לא יודעת, העבודה הזאת לא קריטית לי אבל כאילו מה, ויסכה דינה אמרה לה אולי פשוט תתגרשי וזהו, ונעמי אמרה על מה את מדברת, ויסכה דינה גמגמה ואמרה אני רק העליתי רעיון, אם לא מתאים לך עזבי, פשוט תעשי מה שאת חושבת שצריך לעשות, ונעמי אמרה זהו שאין לי מושג.

ואחרי שהשיחה הסתיימה היא ישבה שם עוד קצת על הספסל ואז קמה להסתובב קצת ובובצ'יק בדיוק היה צריך לעשות קקי, ונעמי החזיקה את הכלב בזמן שהוא הסתובב סביב עצמו ואחר כך כרע לעשות צרכים והרגל שלו קפצצה פעם ופעמיים, ונעמי ראתה את הרגל הקופצת ואמרה לעצמה וואי, הרגל הקופצת הזו זה כמו הרגל של גלעד, ואמרה לעצמה מה זה אומר על גלעד, ואחר כך אמרה לעצמה וואי, אני בדיוק כמו גלעד גם אני רואה משהו וישר אומרת לעצמי מה זה אומר על כולם, והיא התחילה להכנס ללופ כזה של מחשבות אם גלעד דובר אמת או שקר ואם יש מלאכים בעולם כן או לא ואם יש אלוהים האמנם כל מיני שאלות של סמינריונים בבני עקיבא רק שבסמינריונים היא לא הקשיבה בכלל בגלל אדיר הדתל"ש ובגלל יוסי אליהו שמי יודע מה איתו היום, ובינתיים רותם חזרה ואמרה תודה רבה ואספה את הקקי של בובצ'יק והלכה לה.

ואחרי שגם כוס הקפה הסתיימה נעמי איתן חזרה הביתה וראתה שם את גלעד יושב על הספה מכורבל בתוך עצמו ובוכה בלי דמעות, או עושה את עצמו בוכה, והיא התיישבה בקפל של הבטן והרגליים ורכנה אליו ואמרה לו גלעדי, מה קורה, וגלעד אמר את חושבת שאני משוגע לגמרי? ונעמי אמרה לא, מה פתאום, אתה בסדר גמור רק רואה מלאכים, וגלעד אמר ורוצה ללכת למקום שאני לא יודע מהו, ונעמי אמרה כן, גם זה, וגלעד אמר עזבי, תשארי כאן, ונעמי שתקה הרבה זמן ואז אמרה לו אל תפגע בי, וגלעד אמר מה? ונעמי אמרה באשר תלך אלך עמך עמי ואלוהיך אלוהי, וגלעד אמר זה ציטוט או הסכמה? ונעמי אמרה 'מה אתה חושב?', וגלעד אמר לא יודע, תגידי, ונעמי אמרה אין לי מושג, גלעדי, באמת שאין לי מושג.

ל. 
באמצע שנה ב' שלה במדרשת 'משבצות זהב' אורית קופר לא הייתה נשואה כלל ועיקר לנפתלי שוהם, ואפילו לא מאורסת או מקודשת או לקוחה לו או מיוחדת לו, לא בפרוטה ולא בשווה פרוטה, ובמקום לשבת לארוחת ערב ליד שולחן אברכים קטן באיזו יחידת דיור צדדית בירושלים ולהקשיב לנפתלי מנגן בגיטרה שלו את השיר החדש שהולך בישיבות, היא ישבה לארוחת ערב בחדר האוכל של המדרשה אחרי שלקחה בורקס גבינה רטוב ולא לקחה מרק עדשים (היא לא אהבה) והלכה מכות בשביל לחתוך לעצמה סלט והכינה לעצמה טחינה.

היא חשבה דברים כמו 'על מה אני הולכת לכתוב דבר תורה לעלון של המדרשה' וכמו 'מעניין איך יהיה השיעור של הרב גולדמן מחר' וכמו 'אולי בעצם אני לא אהיה מורה', וימימה ישבה לידה מצד ימין ורעות ישבה לפניה והן דיברו על הקליפ החדש של מישהו, היא לא הייתה בטוחה מי, ועל שהן חושבות שלאפרת יש חבר אבל הן לא בטוחות אם יש לה חבר כי מצד אחד היא מתכתבת המון באמצע הסדרים ומצד שני היא הפסיקה לרוץ אחרי סדר ערב אז מה זה אומר, בעצם.

ואורית קופר רצתה להגיד להן תקשיבו, רעות וימימה, אני חייבת לספר לכם משהו ואולי אני מתחתנת תכף מי יודע, אבל היא לא סיפרה להם את זה כי תוך שניה זה היה עובר לכל המדרשה לרבות המזכירה (כי צריך לקחת מאיפשהו דפים לשלט 'מזל טוב'). ובמקום זה היא התלבטה איתן על מה לכתוב את דבר התורה, אם על פרשת השבוע או על הרמב"ם המוקשה בהלכות אישות שהיא מתמודדת איתו השבוע בסדר ערב, וההתלבטות הזו שיקפה נאמנה שמדרשת 'משבצות זהב' אמנם הייתה מדרשה קצת שכלית אבל יש בה ליבה פועמת של עבודת ה'.

למדרשה קראו 'משבצות זהב' על שם זהבה גולדרייך, לוס אנג'לס (1945-2011), אבל הבנות בה צחקו תמיד שקוראים לה ככה, כלומר, 'משבצות זהב', בגלל כל החוצניקיות שמשבצות בזהב את בית המדרש ושהוקדש להם מטבחון נפרד, ליד בית המדרש, כדי שכל אחת מהן תוכל לשמור שם את דגני הבוקר שהיא אוהבת ומייבאת מחו"ל. חוץ מחדר אוכל וחדר לדגני בוקר היו במדרשה גם כיתות לשיעורי עיון וחסידות ובית מדרש ללמוד שם בחברותא ורבנים ורבניות וספריה ענקית ענקית משובצת ברבבות ספרים עם כריכה מוזהבת. ולפעמים כשאף אחד לא ראה אורית הייתה עוברת ליד הספריה ומלטפת אותה כי איך אפשר לעבור ליד שדרת ספרים שכזו בלי ללטף אותה קצת, והרי צריך ללטף משהו.

אז רק לאפרת, החברותא שלה בסדר ערב, היא סיפרה מעל הגמרא הפתוחה ששלומי נעימי הציע לה נישואין. הוא עדיין לא כרע ברך ולא לקח אותה למסעדה ורק הפטיר כבדרך אגב שאולי הגיע הזמן שהם יתחתנו. כי לא רק שאורית קופר לא התחתנה עם נפתלי שוהם, אלא שאפילו עברו שנתיים בערך מאז הפרידה שלהם אי אז בטלפון כשהוא באימונים והיא בשבת המשפחתית של סבתא קופרשמיט, ובשנתיים האלה היא לא התגעגעה אליו כמעט בכלל ולא בדקה איך הוא נראה בוואטסאפ אם שמח או עצוב אם הוא לבד ואיזה מזל שאין שם מישהי, ולא פתחה את הפייסבוק שלו כדי לראות את התמונה מסוף התרג"ד או את הסלפי שהוא עשה מאיזה בית קפה שהוא עובד בו או משהו, ולא את השיר שהוא כתב על איך שהוא אוהב את ירושלים.

ולמעשה, למעשה אורית קופר כמעט שכחה ממנו לגמרי, בהחלט בהחלט, ולא רק זה אלא שהיא אפילו יצאה בחצי השנה האחרונה עם שלומי נעימי, שלמד משפטים בבר אילן שנה ראשונה וחיפש לו 'איזו בחורה חכמה שאפשר יהיה לדבר איתה קצת', כמו שהוא אמר לאורית בדייט הראשון אי אז במסעדה הכשרה של הילטון וקצת לפני שהוא התעקש לשלם על שניהם, ואורית, שלא היה לה המון כסף ושאהבה לשמוע שהיא בחורה חכמה, חשבה שגם שלומי נעימי הוא אדם חכם אף הוא, ושאפשר בהחלט לדבר איתו קצת ואפילו הרבה, ומפה לשם הדברים התגלגלו כך שהם יצאו כבר חצי שנה ואפילו התחילו לדבר בכנות על חתונה, כמו שנאמר לעיל.

ואם כבר מדברים עם אורית בכנות על חתונה, היא הייתה צריכה להגיד לאפרת באותה כנות ששלומי נעימי היה בחור חמוד בהחלט והוא בא ממשפחה עם כסף והכל, אבא מנהל תיקי השקעות ואמא מנהלת פרוייקטים, ובכנות גמורה צריך גם להגיד שהוא היה אחד המצחיקים והיה לו חוש הומור כמו של שכן חביב שכזה, שרק שומעים בדיחה וישר יודעים שהוא יהיה אבא טוב, ובכנות עוד יותר גמורה, להגיד שהוא לא הבין מה הקטע שלה עם המדרשה אבל הניח שזה יעבור לה כמו שזה עובר לכולן, ואפילו שבתוך תוכו היה בו איזה צד שובניסטי ושמרן קצת בכל זאת הוא לא הניח לזה לצאת החוצה.

ובכל פעם שאורית קופר ישבה לידו ברכב ודיברה איתו על לימוד תורה לנשים או על הסוגיה שהיא התעסקה בה באותם רגעים, הוא ניסה להראות כאילו זה מעניין אותו ואמר דברים כמו 'אה, נו', וגם 'אני חושב שמישהו דיבר על זה משהו בתיכון' למרות שלמען האמת, ושוב אנחנו מדברים בו בכנות, למען האמת שלומי נעימי לא התעניין כל כך לא בתורה ולא בהלכה ובלא בדבר ה' בעולם, ומבחינתו בנות לא היו צריכות ללמוד תורה, כמו שהיה מאז ומתמיד, למרות שאם בא להן אז מה אכפת לו, והדת הייתה בשבילו כמו איזה רקע שעליו הניחו אותו במשחק המחשב ובתוכו הוא צריך לפעול או להתחשב, והוא לא צריך להבין איך הדברים עובדים ולמה אלא מספיק לו, בהחלט, לגדל שפם ולתרום מדי פעם לישיבה תיכונית. או לפחות כך אורית אמרה לאפרת.

כי הנה נניח בכל פעם שהוא תיאר את הסלון העתידי שלהם בבית הוא תיאר איפה תהיה הטלוויזיה ובאיזה גודל היא תהיה, ואם יהיה שם פלייסטשיין כדי שהחבר'ה יוכלו לשחק, ואת מבינה, אפרתי, ככה אורית אמרה, איזה מין בית יהודי זה אם אין בסלון ספריה מלאה ספרי קודש? ואפרת אמרה, אולי אפשר גם ספריה וגם טלוויזיה, ואורית קופר דפקה על הגמרא ואמרה בבית שלי לא תהיה טלוויזיה בסלון, ואפרת אמרה למה את אומרת את זה לי, תגידי את זה לו, ואורית אמרה אני לא יודעת אפרתי, ברור שזה רק עניין מייצג, את מבינה? כאילו, שלא באמת אכפת לו מהתורה. הוא מצידו שיהיה תנ"ך בחדר העבודה זה מספיק, ואני רוצה ש"ס חתנים על כל הסלון, כאילו, בתיאוריה, את מבינה? אני כל כך מבולבלת.

ואפרת הסתכלה עליה וידעה בידיעה ברורה שהכסף יעוור עיני חכמים, אבל גם ששלומי נעימי הוא בחור נחמד בסך הכל שיכול לעשות נעימי לאורית, ומי היא שתכריע בעניין אם להפרד על דבר כזה, מה גם שהיא עכשיו יוצאת עם בחור נחמד שאין לו כסף וזה לא מעניין אותו בכלל, וזה בהחלט עניין משמעותי להתעסק בו, והיא אמרה לאורית אז מה את חושבת לעשות? ואורית אמרה – אני לא יודעת, נראה לי שאני אתפלל על זה.

ואז מה יקרה, אמרה אפרת, ואורית אמרה מה זאת אומרת, אלוהים יגיד לי מה לעשות, ושתיהן צחקו כי אמנם מדרשת 'משבצות זהב' הייתה מדרשה עם ליבת עבודת ה', ופעם בחודש עשו התוועדות ושרו בדבקות 'צמאה לך נפשי' וניגון הבעש"ט וניגון חסידי הצמח צדק, אבל בסופו של דבר הן היו בחורות מפוכחות עם שכל ישר וידעו היטב שאלוהים לא אומר ככה מה לעשות, ושאין הנבואה שורה אלא על מי שהוא חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, שמתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד, ואת כל זה הרמב"ם קבע במפורש אז אין לפקפק אחריו, ככל הנראה.

והן חזרו להתעסק בשאלה איך יכול להיות שהרמב"ם כותב שקידושי כסף הן מדרבנן למרות שהגמרא בקידושין אומרת במפורש שזה נלמד מפסוק, ואם המגיד משנה צודק שהרמב"ם חושב שזה מדאורייתא אלא שהוא קורא לפרשנות 'דברי סופרין', ומה עושים עם כל זה, מה אלוהים רוצה להגיד לנו בעצם.

ובאמת אלוהים לא אמר לאורית קופר שום דבר ולא רמז לה כלום, לא בחזיון הלילה ולא בחלומות ולא הראה לה מלאכים, והדבר היחיד שהוא הראה לה זה את שלומי נעימי מחכה לה עם הרכב שלו מתחת למדרשה בדרך לעוד דייט בעוד בית קפה, והיא ישבה שם ברכב הממוזג בזמן שהגשם ירד בחוץ והקשיבה לשלומי מספר איך היה לו בוחן גרוע היום ואיך נעה המתרגלת בחרה דווקא אותו מכולם לעמוד ולתת חמש דקות ספיץ' באנגלית, והיא שמעה אותו מתעניין בה ושואל על מה היא לומדת ומה שלומה שם במדרשה, וחשבה לעצמה שהוא דווקא חמוד ואולי כן להתחתן איתו דווקא.

וככל שהיא גלגלה את זה בראש היה נראה לה הגיוני לעמוד איתו מתחת לחופה ולפרוש טלית על שניהם ולהגיד ביחד שהחיינו, שאין רגע רומנטי יותר מזה, והיא רצתה לחבק אותו באותם רגעים אבל מזל שהיא לא עשתה את זה כי היא שמרה נגיעה והוא נהג וכך היא יכלה לאבד עולמה בשעה אחת, גם את העולם הזה וגם את העולם הבא שלה, והם הגיעו לבית הקפה ויצאו החוצה וטופפו בין השלוליות ושלומי הזמין לה מהר מהר מרק עדשים כדי לחמם אותה קצת.

ותוך כדי שהיא יושבת שם, מחוממת וטוב לה, ככה פתאום נכנס לבית הקפה נפתלי שוהם, והוא היה נראה אחרת לגמרי ממה שהיא זכרה אותו, קצת יותר נמוך וקצת יותר שרירי, לבוש בטריקו גזורה ובפליז צבאי ובנעליים שכבר ראו ימים טובים יותר, ונפתלי הסתכל עליה, ואחר כך על שלומי, ואחר כך שוב עליה ואחר כך שוב על שלומי, ואז ניגש ואמר היי, אורית, מה העניינים.

ואורית אמרה בשמחה מעושה, נפתלי, מה נשמע, ואמרה – שלומי, נפתלי, נפתלי, שלומי, והם לחצו ידיים כמו שרק בן זוג יכול ללחוץ עם אקס, והיא אמרה לשלומי – זה נפתלי, הייתי איתו בשמחה לילד ויצאנו קצת, ונפתלי אמר כן, היינו חברים טובים פעם, ושלומי שכנראה שמח לשמוע את ה'פעם' אמר וואלה, איזה יופי, ונפתלי אמר כן, כן.

ואורית ראתה איך נפתלי מסתכל על שלומי ואיך שלומי מסתכל על נפתלי, והיא התביישה קצת בנפתלי שהוא האקס שלה ושלומי מריח אותו מלא זיעה חמוצה, וחושב עליה איך יכול להיות שהיא יצאה עם אדם כזה פעם, והיא התביישה קצת גם בשלומי כי היא ראתה איך נפתלי מריח את האפטרשייב וחושב לעצמו יא, איזה פנסי, ורצתה לומר לו לא, אני לא באמת כזאת, ובמקום זה היא אמרה – מה איתך, נפתלי? ונפתלי אמר – אני עובד פה קצת מדי פעם, משלים משמרות, ואמר, אז נו, אורית, מה שלומך? מה מעסיק אותך בימים טרופים אלה? מה את לומדת?

וכשאורית שמעה את ה'מה את לומדת' הזה, מיד קפצו לראשה כל הויכוחים הישנים אם מוסר אנושי או מוסר אלוהי ואם הרב קוק או הרב סולובייצ'יק ומה לא, ומיד היא נזכרה איך נפתלי היה בלתי נסבל לפני שנתיים ואיך הוא התעקש שהוא צודק בגלל שהוא לומד בישיבה והיא לא, ואיך הוא נפרד מיוסי אליהו למרות כל השנים האלה, ונזכרה איך היא נהנתה מכל הויכוחים האלה, בעצם, לפני שזה התחיל להיות בלתי נסבל.

והיא אמרה לנפתלי 'אני לומדת במדרשה', בגאווה, שידע שהיא לא מבזבזת את הזמן אלא לומדת תורה כל היום, ונפתלי הנהן ואמר יפה, יפה, לי קצת קשה ללמוד אחרי הצבא, והוא ראה ששלומי מכרכם פנים ואמר טוב, אז ביי, ושלומי נרגע ואמר ביי, ונפתלי נעלם במטבח והם ישבו לדייט נחמד ושתו קפה ודיברו קצת על ירושלים בגשם ועל סטארטאפים ועל חזון ועל איפה כדאי לקנות בית היום, שבכל הדברים האלה אורית לא התעניינה בכלל והיא השלימה חסכים מהר לפני הדייט אצל רעות, שהבינה בזה הכל–

ותוך כדי הדייט אורית הרגישה איך היא יוצאת מתוך עצמה וצופה בסיטואציה שבה איזו אורית אחרת, דומה לה להחריד, יושבת ומצחקקת ומפטפטת עם איזה מישהו זר לחלוטין שבמקרה היא יוצאת איתו כבר חצי שנה, וזה בכלל לא מה שהיא רוצה לעשות.

וכשהיא חזרה למדרשה היא התפרצה לחדר של אפרת ואמרה לה אפרתי, אפרתי, אני יודעת, ואפרת הרחיקה את הטלפון מהאזניים ואמרה לה מה, יקירה, ואורית אמרה אני יודעת מה אני צריכה לעשות, ואפרת אמרה מה, אלוהים אמר לך? ואורית אמרה לא, הוא לא היה צריך, זה כל כך ברור, ואפרת אמרה כן, אני יודעת, גם לי זה היה ברור, ואורית יצאה משם ופתחה את הפלאפון ובלי לחכות אפילו רגע שלחה לשלומי את שלש המילים שגברים שונאים יותר מכל; שלומי, כך היא כתבה לו, אנחנו צריכים לדבר.

שניים אחרי הישיבה

א.

רותם אמרה שהיא לא יוצאת עם דוסים. "חשוב לי לטייל בשבת," היא אמרה, "אבל אנחנו יכולים להשאר ידידים." אנחנו יכולים לשכב, היא התכוונה לומר, אבל לא יותר מזה. היא הייתה לגמרי הטעם שלו. הוא גם היה הטעם שלה; היא אמרה לו את זה חמש דקות לפני, במסיבת דירה בדירה של איילת, האקסית שלו ("אבל בקטע טוב") רגע לפני שהשיחה עברה מהפלירט הבלתי-מחייב לדיון בשאלה 'למה שלא נצא, בעצם'.

חיים אמר "חבל". הוא נשען על אוטו אקראי ברחוב, השאיר ידיים בכיסים וניסה להיראות כאילו הכל בסדר. הכל לא היה בסדר. "אנחנו לגמרי יכולים להישאר ידידים," הוא אמר. 'אני לא אשכב איתך,' הוא התכוון לומר, 'אבל אם יום אחד תגיעי למסקנה שזוגיות זה דבר יותר חשוב מטיול בשבת, אז יש על מה לדבר'. הם עמדו ברחוב מתחת לבית שלה, והשעה הייתה מאוחרת מדי מכדי לפוגג את המבוכה בקפה או בבירה. מספיק מאוחר בשביל ללכת למיטה, ביחד או לבד.

"ביי," הוא אמר. "ביי," היא אמרה. הם התחבקו וכל אחד מהם הלך למיטה לבד.

בחתונה של ניסן, שהייתה למחרת, הוא פגש את כל החבר'ה מהשיעור. הם ישבו ביחד סביב שולחן 32 וחיים סיפר איך זה לגור בנחלאות. זה עולם אחר, הוא אמר לכולם. פשוט עולם אחר. אורן נשאר להיות אברך בישיבה. שמעון למד בהרצוג וניסה נואשות לעבור את קורס האנגלית. הוא ידע שאין להם מושג מה זה אומר 'עולם אחר', בעצם. שהם גרים בתוך גטו דתי ואפילו לא יודעים שזה גטו. הם לא יודעים שתפילה היא אופציה, שכיפה היא אופציה, ששבת היא אפשרות יפה, שחוץ מסבתא שלו, לאף אחד סביבו לא אכפת אם הוא דתי או לא, ושזו בחירה כל פעם מחדש.

רותם שלחה לו שהיא לבד. אולי תבוא לקפה, היא כתבה בוואטספ, והוסיפה סמיילי קורץ. קפה אצל חילונים זה לא כמו קפה אצל דתיים, ועל סמיילי קורץ כמעט שאין מה לדבר. אני בחתונה, הוא כתב לה. אני מקווה שזו לא החתונה שלך, היא כתבה לו, ומיד הוסיפה 'חח' שיבין שזה בקטע טוב. חיים נשען על הבר וביקש בירה כשהם התכתבו קצת על חתונות של דוסים ועל בנים ועל בנות ואפילו שהכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה. אחרי חצי כוס בירה הרב נעם טפח לו על הכתף.

כמה טוב לראות אותך, הוא אמר לחיים. טוב לראות גם אותך, אמר חיים לרב נעם, ולרגע שכח שבישיבה מדברים אל רבנים בגוף שלישי. אז נו, אתה קובע עיתים לתורה? שאל הרב נעם, לומד דף יומי? יש לך חברותא? לא כל כך, אמר חיים. אני מנסה, אבל הלימודים והעבודה תופסים לי את כל הזמן. זה מאוד חשוב, אמר הרב נעם. כדאי מאוד להתאמץ ולקבוע משהו קבוע, אחרת זה נעלם בין הטרדות של היומיום. ומה עם דייטים? יש לך מישהי?

חיים חשב על המילה 'דייטים' ועל רותם. הוא חייך לרגע. לא, הוא אמר לרב נעם, אין לי מישהי. הרב נעם הרהר לרגע. אחיינית של אשתי יכולה להתאים לך, הוא אמר. אני אשלח לך פרטים? נדבר על זה, אמר חיים. "מצוין!" אמר הרב נעם, "נדבר!" והוא הלך למצוא מישהו אחר לדבר איתו. הוא חשב איך צריך לדאוג לבוגרים של הישיבה. אולי ליצור להם איזו מסגרת בירושלים, שיעור עיון פעם בשבוע יכול לעבוד, לא? דף מקורות במייל–

רותם אמרה לו שהיא הולכת לישון מאוחר ושיבוא מתי שהוא רוצה. הוא לא ידע איך להתייחס לזה. גם איילת הייתה בחתונה. זה היה לגמרי במקרה. היא הייתה חברה של הכלה מהשירות, והן נשארו בקשר גם בחמש השנים שחלפו. היא פגשה את חיים בין השולחנות ונתנה לו חיבוק ענק. הרב נעם התיישב ליד הרב דודי. הם ראו את החיבוק בין איילת וחיים, נחרדו קצת. אני קצת דואג לו, אמר הרב נעם. הוא כבר לא שומר נגיעה, לא לומד בקביעות, נראה לי שכבר לא אכפת לו.

איזה כיף לראות אותך, אמרה איילת לחיים. אני לבד פה בחתונה, לא מכירה כאן אף אחד. זה בסדר, אמר חיים, נראה לי שאף אחד כאן לא מכיר אותי. לא למדת איתו בישיבה? שאלה איילת, כולם כאן אמורים להיות החברים שלך. חיים הרגיש את הפלאפון רוטט בכיס. הציץ: רותם שלחה לו רצף של הודעות. הוא קיווה שהיא חשבה על זה שוב ואולי התרצתה.

"את יודעת", הוא אמר לאיילת, "אנשים משתנים".

ב.

בערב שלומית אמרה שהם צריכים איזו הכנסה מהצד. "כבר אי אפשר ככה," היא אמרה לו, ועומר אמר "כמו מה, למשל?", "אין לי מושג," היא אמרה. היא חשבה שאנשים צריכים להתעסק במה שמעניין אותם, ולכן למדה פיזיקה. לדעתו לא היה בזה שום אופק תעסוקתי, אבל היא עדיין לא ידעה את זה.

גם לא היה לה מושג מתי בדיוק העבודה הזאת תכנס או איך אפשר גם ללמוד וגם לעבוד, אבל אורנה, בעלת הבית, התקשרה אליה ואמרה שבחוזה החדש היא מעלה את שכר הדירה ל4000. זה לא הרבה, ככה אמרה בעלת הבית. ואם אתם לא רוצים יש לנו המון אנשים שמעוניינים בדירה.

הם רצו.

"אולי תעביר שיעור דף יומי בתוניסאי," אמרה שלומית, "שלחו לי בוואסטאפ שהם מחפשים." מה זה אומר, אמר עומר, ושלומית הסתכלה עליו בפליאה ואמרה – שתלך להעביר שם שיעור דף יומי. הם משלמים אלף מאתיים לחודש ונותנים ויסקי מתנה לחגים. אבל אני לא יודע ללמד גמרא, אמר עומר, ושלומית אמרה – גם לשטוף חדרי מדרגות אתה לא יודע, ובכל זאת אתה שוטף.

זה לא אותו דבר, הוא חשב.

אורי מהתוניסאי קיבל אותו בקפה שחור ובטפיחה על הגב. הוא היה מהנדס בibm וכנראה היה חכם ממנו פי כמה. יש לך ניסיון בללמד גמרא, הוא שאל. לא כל כך, אמר עומר. קצת, אתה יודע, בישיבה. אה, למדת בישיבה! אמר אורי, כמה שנים?

חמש, אמר עומר. זו הייתה ישיבת הסדר. הוא למד שם שלש שנים ושמונה חודשים, בערך. שאר הזמן היה בצבא. החילונים חשבו שהוא משתמט, הדתיים חשבו שהוא מחפף; דוסים אמיתיים למדו בישיבה גבוהה. הוא למד שם גמרא במשך רוב היום, רוב השנה. שלש שנים אחר כך הוא לא זכר כלום.

חמש! אמר אורי. או-אה! טוב, אתה תהיה הרב החדש שלנו! התחלנו את מסכת סנהדרין לפני שבוע. נתראה מחר! והוא הרכיב את המשקפיים שהיו תלויים לו על החזה והתחיל לקרוא משהו בפלאפון, לאות שהשיחה הזו הסתיימה. עומר הלך הביתה. היה משהו מפחיד בלהתחיל ללמד באופן קבוע, אבל כשנכנס לחנות של אברם וקנה גמרא, הפחד התנגש עם הגעגוע. הוא שכח כמה התגעגע לכל זה. הכל עורר בו התרגשות. בערב שאלה אותו שלומית איך הוא מרגיש. בסדר כזה, הוא אמר.

הוא לא ידע איך אומרים רגשות. כששלומית שאלה היו לו רק שלש אפשרויות מענה: טוב, בסדר כזה, רע. הן לא היו רגשות כמו שהן היו תשובות לשלומית, וזה היה בסדר, הוא הניח.

השיעור היה בכל יום בין שבע לשמונה. אנשים הגיעו ישר מהעבודה. כולם היו צווארון לבן, אנשי עמל, אמידים. הם לא ציפו שהוא ישאר אחרי תום השעה, אבל הוא נשאר קצת. שלומית חיכתה לו בבית, ראתה סדרות. בהתחלה היא ציפתה שיגיע מיד, אחר כך הבינה. אי אפשר ללמד אנשים במשך שעה ואז לקום וללכת. צריך קצת לדבר, שההמולה תדעך, ורק אז להתנצל, להגיד שהאשה מחכה, ללכת. להגיע הביתה, להתנצל מול האשה, להתיישב.

הגמרא הפתיעה אותו. הוא לא חשב שהחזרה תהיה מהירה כל כך, כאילו לרגע עזב ולרגע חזר. אבל ההכנה עדיין לקחה זמן. המשתתפים בשיעור היו עייפים מהעבודה, לא דיברו ארמית, ורצו חומר לעוס היטב שיצליח לעבור את המגננות. הם נרדמו לו בשיעור, הם שוחחו ביניהם, כתבו הודעות, הגמרא חלפה להם מעל הראש.

אולי תלהיב אותם, הציעה שלומית. אולי תגרום להם להבין איך הגמרא היא הדבר הכי מעניין בעולם, ועומר גייס את כל כישורי ההדרכה מבני עקיבא כדי להכין שיעורים מעניינים, מלהיבים, שיגרמו להם להתעניין יותר, אבל זה לא עבד. הוא הכין את השיעור על חשבון הזמן שלהם יחד, בערב, וגם השיעור התארך יותר ויותר, הוא אפילו חזר הביתה בתשע, לפעמים. אבל אנשים הפסיקו להגיע.

"אנשים פה לא רוצים שילהיבו אותם," אמר לו אורי. "אין להם את הזמן להתווכח על הדף, להתעניין, להשקיע את הנפש. הם משקיעים את הזמן, וזה מספיק. רוצים להגיע, לשים על ניוטרל, לשוט על הדיבור שלך, להגיע אל סוף הדף. אנחנו לא לומדים גמרא כמוך".

אני מבין, אמר עומר, אבל לא הבין. למה ללמוד גמרא אם היא לא מעניינת אותך? למה להתעסק בשור שנגח את הפרה אם לא בוער לך להבין מה ההבדל בין רש"י לריטב"א? הוא לא הבין את זה. השיעור המשיך לקרטע. הם היו מלאי רצון טוב, וניסו לעודד אותו, אבל זה עדיין לא עבד. בסוף קרא לו אורי לשיחה, התנצל מאוד, אבל היה חד משמעי. אתה הלא מבין אותי, הוא אמר. אתה חשוב לי, אבל השיעור חשוב יותר.

אולי תבוא כמשתתף, הוא הציע, ועומר חייך בעל כרחו. אתה תעשיר מאוד את החבר'ה, אמר אורי. עומר חשב: מעביר לא, אבל משתתף כן. זה קצת מוזר, לא?

זה קצת מוזר, הסכימה איתו שלומית. הם ישבו ליד השולחן ואכלו פיצה שהוא לקח בטייק אוויי מהמרכז המסחרי. היא אהבה פיצה, וכעת הייתה נכונה לכל אתגר. אני לא הייתי מפטרת אותך, היא אמרה. גם אני לא, אמר עומר. אחר כך התעודד – טוב, אז במה נעבוד? נחזור לשטוף רצפות? זה יכול להיות פתרון לבנתיים, אמרה שלומית. אבל מה עוד? אולי אני אעביר שיעורים פרטיים לבגרות, היא הציעה.

הוא ידע שהיא לומדת קשה וצריכה את הזמן הזה. אנחנו נמצא פתרון, הוא אמר. הוא ידע שהם ימצאו פתרון. רק היה חבל לו על הגמרא. אני אהיה החברותא שלך, היא הציעה. הוא ידע שהיא לא למדה גמרא מעולם, שזה לא כל כך עניין אותה, ושככל הנראה החברותא הזאת תהפוך להיות כמו סדר ערב בשיעור א', כלומר שעה של פטפוטים מול הגמרות הפתוחות, אבל העריך את המחווה. הוא חייך לשלומית מעל קרטון הפיצה המטונף, הריק.

אני אוהב אותך, הוא אמר.