Archive for the 'סיפורים' Category

גלידה (10)

[הפרקים הקודמים כאן: אחד, שניים, שלש, ארבע, חמששש, שבע, שמונה, תשע]


כז.

יוסי אליהו לא רצה להתגייס לשלש שנים ולא רצה להתגייס לשנה וארבע ובאופן כללי הוא לא רצה להתגייס בכלל אבל מה יעשה וקונו גזר עליו, וכך בגיל עשרים הוא התייצב לעבודת הצבא ובגיל עשרים וחצי גילה שאין אלוהים. הוא גילה את זה תוך שהוא מעשן קאמל בשבת בעמדה הצפונית ותוך כדי שברק הקצין תופס אותו ומשאיר אותו לשלושים וחמישה יום במוצב, וההבנה שאין אלוהים נתנה לו שבוע של חופש ואופוריה ואז שבוע של חוסר אונים ואז עוד שבועיים שבהם הוא סתם נשאר ריתוק בלי סיבה טובה או משמעות לחיים וכל מה שנשאר ליוסי אליהו להאחז בו הייתה חבילת גלישה בפלאפון שגם היא נגמרה בסוף.

והמשמעות הפשוטה של העדר חבילת הגלישה בפלאפון הייתה שהוא לא יכול להיות בפייסבוק באופן חופשי ולראות את הדר יהושע מהסניף, שכבר חזרה בשאלה, כותבת "בים עם החברות, התחלנו", או את רועי תנעמי כותב "מה בעצם החילוק בין קפה נס לקפה בוץ", או את ים מהפלוגה כותב עוד שנה ושמונה למנייאק.

ובמשך הריתוק הזה גילה יוסי אליהו שלהיות חילוני בקרבי זה לא פחות קשה מלהיות דתי בקרבי, ואם להיות כנים אז כשתופסים קו זה בדיוק אותו הדבר, מעבר לעובדה הקטנה שבתור חילונים לא מרוויחים כלום, כלומר שניהם צריכים לקום בשעות לא הגיוניות ולטחון עמדות, ושניהם צריכים לעשות תורנות מטבח אצל יעיש הטבח הפלוגתי ושניהם צריכים לעשות עבודות רס"פ אצל אורן הרס"פ.

ובאופן כללי זה שאתה חילוני לא נותן לך אפשרות לאכול לא כשר, כי אין, ולא בחורות, כי אין, ולא לנשום בזמן התפילה, כי אין, ובמקום לקרוע את העולם אתה ממשיך לעשות שמונה שמונה כמו כולם והדבר היחיד שאפשר לעשות זה לקרוא בְּלֵייזר שזה הביטאון הרשמי של חיילי החובה החילונים, אבל בתור דתל"ש יוסי אליהו הרגיש לא נעים לקרוא בלייזר מול שאר הבייני"שים ולכן גם את הדבר הקטן הזה לא היה לו.

ואחרי כמה שבועות הוא ישב בזולה הפלוגתית עם אלמוג ודותן וטרח הרבה מסביב לקפה להכין אותו דבר דבור על אופניו, ותוך כדי הטקס הרים אלמוג את העיניים שלו מהפלאפון ואמר אז מה יוסי, אנחנו כבר לא דתיים, אה? ויוסי אמר לא. ודותן אמר רגע אחי, אז אתה אומר שאין אלוהים אחי? ויוסי אליהו אמר תשמע אחי אני לא יודע, אולי יש ואולי אין, ודותן אמר יש אחי, בטח שיש, אפילו אני שאני אשכנזי מראשון לציון אומר לך שיש, בדוק. ויוסי אמר אני באמת לא יודע, ואלמוג הרים את העיניים שלו מהפלאפון ואמר אז מה יוסי, אתה הולך לחתום ויתור ולהמשיך שלש שנים כמו כולנו?

ויוסי אליהו הסתכל עליו ואמר לא חשבתי על זה עדיין, ודותן אמר אחי, אין לך חופש בחירה כבר, אחי, הכל כבר ידוע מראש אחי ואם אתה חילוני אז אתה עושה שלש שנים כמו גדול אחי, ויוסי אמר שלש שנים חוץ מנגדים, כי נגדים מכרו את הנשמה שלהם לשטן, ודותן אמר אחי, בוזגלו הנגד רכב מתחתן באוהל סיירים אחי ובחתונה שלו מגישים מנות קרב, ושניהם צחקו כי נגדים זה אויב משותף שקל לצחוק עליו, ואחרי ששלשתם סיימו לצחוק ומעכו את הסיגריה בשאריות הקפה, ידע יוסי אליהו שאין עצה ואין תבונה והוא הולך לחתום לשלש שנים כמו כולם.

ואחרי שנה וארבע מיום הגיוס השתחררו כל הבייני"שים ויוסי אליהו ישב אצל עוז המ"פ הדתי ואמר לו עוז, אני רוצה לחתום ויתור על הבייני"שים, ועוז שכבר ידע את זה אמר תשמע, יוסי, לא לכל אחד יש אידיאלים כמו לך, אנשים חלשים יותר היו קמים וחוזרים לישיבה אבל אתה, כל הכבוד לך, ויוסי אמר מה יש לי לחזור לישיבה, מה מחכה לי בישיבה, גמ"ח וופלים? ועוז אמר אל תדבר ככה, התורה נותנת לנו כח להלחם, ויוסי אמר לי אין כח להלחם בכלל, ועוז אמר אתה לא חושב שיהודים הם עם סגולה? ויוסי הרגיש איזה מיאוס מהביטוי הזה ואמר לא, מה פתאום, ועוז אמר אז למה אתה כאן, תגיד לי, ויוסי אמר אני חותם לא מפני שיש לי כח לחתום אלא מפני שאין לי כח לחזור.

וזה היה נכון. אבל כשיעקב גולד ואליהו רוזנשטיין באו על אזרחי לחתום על טופס הטיולים ואמרו לו שלום כשהוא בדרך לעלות לעמדה, יוסי הסתכל עליהם הולכים והרגיש איזו צביטה קטנה בלב, שהלכה והתרחבה והתמלאה בכל השבועות הריקים אחר כך, כשיוסי הבין שהוא נשאר לבד.

הרגע שבו יוסי הבין שהוא נשאר לבד היה כשדותן יצא לקורס קשרים ואלמוג יצא לקורס נהיגה ויוסי נשאר לבד מהמחזור שלו, ובדיוק הגיעו כמה חבר'ה בייני"שים חדשים, שני מחזורים מתחתיו, והיה ביניהם את אריאל אבוטבול שהתנדב ראשון לכל סנג'ור ולמד דף יומי בכל בוקר בזולה הפלוגתית וביקש מהחילונים לא לשים את הבלייזר במקום שהוא יכול לראות, ואת נועם זמיר שהגיע עם גיטרה וחליל וניגן את כל שירי הפלוגה בסטייל אבל לא שר את המילים הגסות, ושניהם, ביחד עם עוד שלשה ארבעה בייני"שים אחרים, לא ידעו שיוסי אליהו דתל"ש ולא שהוא למד ב'הדרת פנים' ולא כלום, והם התייחסו אליו כמו אחד החבר'ה האחרים, כלומר החילונים, וזה החמיא לו והפריע לו בו זמנית.

ואחרי שבוע כשהוא יצא לרגילה, הוא ישב עם נפתלי שוהם וסיפר לו שאין אלוהים ושהוא כבר קלט את העולם והוא חתם שלש שנים, ונפתלי שוהם הסתכל בו בדיוק באותו מבט בייני"שי קצת תמֵהַ, ויוסי אליהו הבין שהוא לגמרי לגמרי לבד.

ואחרי הרגילה עלה כל הגדוד לאימון חורף בגולן וכבר היה קר מאוד והגשם לא ריחם ועוז המ"פ אסף את כולם ואמר שמי שלא היה באימון חורף בגולן לא מבין לא מה זה אימון ולא מה זה חורף, ובכל פעם כשיוסי בוסס בחצי מטר של בוץ כדי להגיע לחדר הדולף שנשאר מהסורים, וניסה להתחמם עם כריות חימום כימיות שלא עבדו, הוא נזכר במזגנים של הישיבה ובחדר האוכל של הישיבה ולא אמר לעצמו כלום, רק נזכר, כי מה כבר היה יכול לומר.

החבר'ה מהישיבה הפסיקו להתקשר והבייני"שים שהתגייסו איתו הגיעו לבקר בערב פלוגה אחד ואז הלכו, ופעם אחת כשהוא בילה יום שלם בלשמור על נגמ"שים בשטח הוא חזר לפלוגה וחיפש מישהו לקטר לו אבל אלמוג היה נהג מג"ד ודותן היה קשר בפלוגת מפקדה ולא היה לו נעים להתלונן לאנשים אחרים שלא מכירים אותו מלפני, שיחשבו שהוא רק מתלונן, ולמרות שעדיין היו אנשים לדבר איתם הוא הלך ונהיה מריר כמו קפה של נגדים ועייף כמו הנגדים עצמם, וטקס הקפה של הבוקר היה הדבר האחרון שנשאר לו בתוך הבדידות האיומה הזאת שקוראים לה צבא.

ושבת אחת באימון הוא סגר צוות שמירה ביחד עם עוד שניים מהמחזור מתחתיו, והוא היה הכי ותיק ולא עלה ש"ג גדודי אפילו פעם אחת אבל יש מצבים שכבר אי אפשר להתנחם בהם. ובבוקר שבת העיר אותו איזה צעיר מפלוגה ב' ואמר לו תגיד, אתה יוסי? ויוסי מלמל 'כן' מתוך שינה, וההוא מפלוגה ב' אמר 'תגיד, יש מצב אתה משלים לנו מניין? אנחנו תשעה', ויוסי אמר 'אחי, מה נסגר אני עולה שמירה באחת עשרה', וההוא מפלוגה ב' אמר 'בבקשה אחי, אנחנו חייבים אותך למניין'.

ויוסי רצה להתפרץ על החוצפן ולצעוק עליו תגיד לי מה נראה לך שאתה מעיר אותי ככה אבל משהו בו אמר טוב, גם ככה אין לך עוד הרבה לשמור, אז יאללה, והוא קם בעייפות והוציא את הטלית ואת הכיפה הקטנה מהארונית ודשדש לבית הכנסת הגדודי ושם היו עופר המכ"ש שהנהן אליו ואורי מהנשקיה ועוד שני חילונים וכמה בייני"שים מפלוגות אחרות. ויוסי אליהו התיישב בספסל האחורי בין ספר של הרב זמיר כהן סודות הבריאה בתשעים עמודי כרומו ובין שיחות הרב צביודה תרומת הבייני"שים של שבי חברון מלפני ארבעה מחזורים, והתחיל להתפלל.

הוא התפלל פסוקי דזמרא וקריאת שמע ושמונה עשרה ואחר כך עלה לתורה כבקי ורגיל ובירך אשר בחר בנו וכל זה בלי להתבלבל, ומלמל בשקט עם הקורא, ואחר כך התפלל מוסף ודפדף בעלוני פרשת שבוע תוך כדי, ובסוף התפילה הלכו כולם למטבח הגדודי ועופר הוציא רוגלכים וריבה ושוקולד וחלות פרוסות ומיץ ענבים קפוא ועשו קידוש, והבייני"ש מפלוגה ב' אמר לו אחי, כל הכבוד שבאת, ויוסי אליהו אמר לו בשמחה אחי, והבייני"ש אמר לו זה לא פשוט לכבד, אני יודע, ויוסי אמר לו לא, זה לא פשוט, הם לחצו ידיים ויוסי אמר 'אני יוסי' והבייני"ש אמר 'אני יעקב-משה רוזנצוויג', ואחר כך הכריז לכולם 'יש סיר מים חמים על הכיריים אם מישהו רוצה קפה'. ויוסי אליהו ממש רצה, אבל הסתכל בשעון וראה שכבר עשרה לאחת עשרה והוא לא יספיק, ואמר ליעקב-משה איזה בעסה, אני ממש רוצה אבל אני לא אספיק, אחי, אני חייב לעלות שמירה בפלוגה, ויעקב-משה אמר לו אל תדאג, אחי, אני אביא לך, ויוסי אליהו לא שתה קפה ולא כלום ופשוט רץ להחליף את נאור שכבר כמעט התחיל להתייבש שם.

והוא עלה לשמירה ברגע האחרון וזמזם לעצמו כל מיני שירי שבת שפתאום עלו לו מהישיבה, כל מקדש שביעי ואגדלך אלוהי כל נשמה, ונגילה הללויה נגילה, ואחרי כמה דקות הוא שמע דשדוש מאחוריו והסתובב לראות מי בא, והוא ראה את יעקב-משה מבוסס אליו בבוץ עם ספל מכוסה ביד ושמע אותו אומר אחי, הנה, הבאתי לך קפה ואיזה משהו מתוק מהמטבח, והבאתי גם איזה ספר, מי-מרום קוראים לו, אם אתה אולי רוצה ללמוד משהו.

ויוסי אליהו לא רצה ללמוד עם יעקב-משה אבל כן רצה קפה ואמר ליעקב משה כפרה עליך, יא אללה, איזה כיף, יא אללה, תודה, אחי, תודה רבה, ויעקב-משה אמר לו בכיף, אחי, בכיף, ראו עליך בעיניים שאתה רוצה, אמרתי, מה, אני לא אעשה לך טובה? ויוסי אליהו אמר כן, בסדר, אבל לא היית צריך לטרוח, ויעקב-משה אמר שטויות, והם נשענו אחורה ויוסי שתה קצת קפה ואכל רוגלעך עם ריבה ונשם אויר, ואחרי דקה או שתיים יעקב משה אמר תשמע, ראיתי איך ממש שלטת בתפילה והכל, אז מה, אתה בלי כיפה ועושה שלש שנים אבל אתה דתי? ויוסי אליהו הסתכל על יעקב משה ואמר לו נו, דתי, אתה יודע, אבל בעצמו לא ממש ידע.

כח.

הרב דוד ונטורה גילה פתאום ובחזרה את אהבת התורה ורוב חשקו בה ושגה באהבתה תמיד, והרבנית רחלי חשבה שהיא אוהבת את הגירסה החדשה-ישנה שלו, היא אהבה את זה שהוא חזר לשֶבֶת אפילו באמצע הסלון המבולגן עם קפה שחור ביד במקום הנס-קפה וללמוד ליקוטי מוהר"ן או רֶב צדוק וכאילו היה נמצא במקום אחר והיא אהבה לעמוד ולהסתכל על האור שחזר לפנים שלו ולחיוך שלו עם השן הקצת-שבורה שעשתה לו פנים רכות ושהיא כמעט שכחה ממנה, ואחר כך כשהיו ביחד היא אהבה שהוא מדבר איתה לא רק על הזוגיות שלהם ועל הילדים אלא מרצה לה רעיונות שהוא למד היום, שכבר לא היו דברים כמו מחלוקת הש"ך והט"ז בנ"ט בר נ"ט אלא דברים יפים על החלל הפנוי ועל הגעגוע של הלב למעיין ועל הצורך להקשיב ולא רק לדבר, והוא דיבר הרבה והיא בעיקר הקשיבה לו ובהתחלה כלומר בשבוע הראשון כל זה היה נחמד מאוד והרבנית רחלי הרגישה שכל החספוס שלו ירד מעליו ושהיא רואה מולה אדם חדש שהוא בעצם האדם הישן שאיתו היא התחתנה.

בגלל שזה שימח אותה מאוד היא יצאה יותר להליכות עם הקבוצה וכשיסכה דינה אמרה לה שחברה שלה עומדת להתגרש היא אמרה לה בטח, בטח, תבואי לדבר ואפילו קבעה לה שעה בעוד שבוע, והיא התחילה להגיע לישיבות הצוות בעבודה בדילוגים ואפילו כשניצן אמר לה רחלי, תקשיבי, אני מתעכב קצת עם הסקיצות בגלל שהילדה שלי חולה, היא אמרה לו ניצן תעשה מה שצריך, הכל בסדר ובאמת שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם, וניצן אמר לה את יודעת שאני פשוט מעריץ אותך איך שאת מתמרנת בין המשפחה לעבודה, ורחלי אמרה המשפחה היא המנוע של העבודה שלי, והיא ידעה שזה נשמע כמו קלישאה של נשים יזמיות אבל היא ידעה בתוך תוכה שזה נכון.

ואחרי שבוע דודי הפסיק לשבת באמצע הסלון המבולגן ועבר לשבת במרפסת בקומה השניה וללמוד שם, וכשרחלי שאלה אותו למה הוא לא יושב ולומד בסלון אז הוא אמר שמשהו באור הטבעי ובנוף של הרחוב מרחיב את הלב ללמוד, ורחלי אמרה לעצמה שזה בסך הכל הגיוני, ושאולי הוא לא רוצה לשבת באמצע הלגו והכבאית של סמי הכבאי וללמוד תורות שמצרות את השכל ומרחיבות את הלב. ונכון שהוא היה חסר לה בנוף מול הבישולים והכביסות של הקומה למטה, אבל זה מה שהיה חשוב לו ולה זה לא ממש הפריע עד שלילה אחד הם רצו להיות ביחד וכשהם נדחקו זה לזו מתחת לשמיכה היא הרגישה שהיא מריחה מהעור שלו ריח של סיגריות. זה הפריע לה אבל היא לא אמרה כלום ורק השתדלה מאוד לנשום מהפה בשביל לא להריח אותו, וכשדודי שאל אותה בעדינות החדשה שלו אם הכל בסדר, היא אמרה שכן ושהיא קצת מצוננת, ואותו הערב עבר.

וכך היה גם בערבים אחרים עד הפעם הבאה שרחלי ראתה את הרב דודי עמד שעה ארוכה ליד הכיריים והרתיח קפה שחור בפינג'אן של המילואים ואחר כך עלה למעלה עם ליקוטי מוהר"ן, רחלי עלתה אחריו וראתה איך שהוא מוציא מהכיס חפיסת סיגריות ומצית ויושב שם עם הקפה השחור והסיגריה ומעשן באריכות תוך כדי שהוא לומד, והיא לא אמרה לו כלום רק ירדה למטה והכינה לעצמה נס קפה וחשבה מה לעשות, ובפעם הבאה לפני שהם היו ביחד היא אמרה דודי, אולי תתקלח לפני, ודודי אמר טוב, רחלי, אם זה מה שאת רוצה, והיא אמרה תודה חמוד, והוא ליטף לה את השיער והלך להתקלח אבל כמו כל הגברים הוא לא התקלח כמו שצריך ובעיקר לא חפף את הזקן, והריח של הסיגריות נדבק לזיפים שלו ודחה אותה.

וכשהוא הושיט את היד כדי לגעת בה היא נרתעה באופן לא רצוני ודודי אמר רחלי, את נרתעת ממני? ורחלי אמרה לא, מה פתאום, ודודי אמר אני מרגיש, את יודעת, ורחלי שתקה קצת ועוד קצת ובסוף אמרה כן, אני נרתעת מהריח של הסיגריות, והוא אמר אה, את יודעת, והיא אמרה כן, והוא אמר אז למה לא אמרת כלום, והיא אמרה למה אתה לא אמרת כלום, והוא אמר כי פעם כשהיינו מאוהבים לפני שהתחתנו עישנתי וזה היה בסדר מבחינתך, ואמר אז למה לא אמרת כלום, והיא אמרה אני לא אוהבת סיגריות אבל לא רציתי שתרגיש שאני מדכאת אותך מלעשות את מה שאתה אוהב.

והרב דודי הסתכל לה בעיניים כמו שהוא היה עושה פעם, בעיניים גדולות גדולות, ואמר לה רחלי, את לא יכולה לדכא אותי, אותך אני הכי אוהב ואני מעדיף לאהוב אותך מאשר לאהוב סיגריות עם קפה שחור ואיזה ספר חסידות, ורחלי נשפה לרווחה ואמרה טוב, אז אתה יכול להפסיק עם זה? והרב דודי אמר כן, בטח, ושאל, אני יכול לחבק אותך חזק חזק? ורחלי הרפתה לגמרי ואמרה כן, אתה יכול אבל לא חזק מדי, והוא המשיך וסיפר לה על מה הוא לומד והיא הרגישה שהם בטוב ולאט לאט נמוגה לשינה.

אבל למחרת בבוקר כשהוא חזר מהתפילה ומלפזר את הילדים והתיישב ללמוד כמה דקות בבוקר בסלון, היא הרגישה שהוא קצת כועס עליה, והיא שאלה דודי, אתה כועס עלי, והוא אמר לא, מה פתאום, הכל בסדר, וחייך אליה, והתגובה הזאת רק גרמה לה להרגיש את זה אפילו יותר, וכשהיא הכינה לעצמה קפה הקומקום היה עוד קצת חם והיא הלכה והכינה לו קפה שחור כמו שהיא חשבה שהוא אוהב, עם כל הגרגרים צפים למעלה, והוא אמר תודה וחייך אליה אבל לא שתה אותו כמעט, רק קצת, ואחר כך שפך אותו בכיור ולקח את התיק השחור שלו והלך כרגיל לעבודה כלומר לבית המדרש. וגם רחלי כרגיל סיימה רק חצי מהקפה והשאירה את השאריות בכיור ואחר כך לקחה את התיק ונסעה לעבודה וכל הזמן הזה הרגישה כאילו יש גוש של אויר בינה לבינו וחשבה שאולי הוא קצת כועס עליה שהיא מפריעה לו להנות ולחיות את החיים שלו כמו שהוא אוהב.

וכשהיא הגיעה לעבודה מועלם בא אליה ואמר לה תקשיבי, מה עם הסקיצות לרוטב החדש? הלקוח מגיע היום וצריך לפרוש לו ויז'ן, זה איזה אחד חדש ואמרתי לו שאת בחיים לא מפספסת דד ליין, והיא אמרה – שמתי את ניצן על זה, ומועלם אמר אז תבקשי ממנו את זה, והיא הלכה לניצן ואמרה לו היי, מה העניינים ומה שלום הילדה ואיפה הסקיצות, וניצן אמר אמרתי לך שאני מתעכב עם זה קצת, וכשהוא אמר לה את זה היא הרגישה איך היא נכנסת ללחץ והרימה את הקול ואמרה לו ניצן לא אכפת לי מהילדה החולה שלך אני רוצה שהסקיצות האלה יהיו מוכנות עד היום באחת עשרה וחצי.

וכשהיא הלכה לעמדה שלה כל המשרד געש קצת ומועלם קרא לה לרגע ואמר לה רחלי, מה קורה איתך שאת צועקת על ניצן? את יודעת שהוא הגרפיקאי הכי טוב שיש לנו, איזה מין בוס את, ורחלי חשבה איך גברים תמיד יכולים להגיד לה מה הם רוצים ממנה ותמיד יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל ברגע שהיא עושה את מה שהיא רוצה או אומרת לגבר שהוא לא הכי בסדר, ישר אומרים לה שזו היא שלא בסדר, אבל היא לא אמרה את זה למועלם ורק אמרה לא יודעת, ככה טיפלתי בזה ואני קצת בלחץ ואני צריכה זמן עם עצמי כרגע, והיא סגרה את עצמה במשרד שלה ונשמה אוויר וחשבה על דברים שהיא אוהבת לעשות כמו לטייל וללמוד דברים שהיא אוהבת ולסרוג, והמשרד חזר ונרגע.

וכשהיא חזרה הביתה בערב הבית כולו היה מסודר והילדים אכלו ארוחת ערב ואחרי שהילדים הלכו לישון הרב דודי אמר לה רחלי, אולי במקרה, ואם יש לך כח, וכולי, והיא ידעה מה הוא רוצה והרגישה שהיא קצת חייבת לו, אחרי אתמול, אבל לא היה לה כח, וכדי לדחות את ההחלטה היא אמרה אני לא יודעת, יש לי הרבה עבודה ואני אגיד לך עוד רגע, ובתוך תוכה הרגישה איך לאט לאט היא שוב הולכת ומתרככת ונענית.

ורחלי כבר באה להגיד לו כן כשיסכה דינה של נועם התקשרה אליה נסערת ואמרה לה הרבנית זוכרת שקבענו להיום? והיא אמרה כן, למרות ששכחה, ויסכה דינה אמרה טוב, אני באה. ואחרי עשר דקות הייתה נקישה בדלת ויסכה דינה התיישבה בסלון מחבקת כוס שוקו בערך בגודל שלה ולמרות שהרב דודי היה שם היא פשוט אמרה בנשימה אחת, הרבנית זוכרת שיש לי חברה נעמי שהתחתנה עם גלעד בקיצור גלעד ההוא רואה מלאכים ונעמי מרגישה שהיא לא מבינה אותו בכלל לא יודעת מה עובר עליו הוא לא מדבר איתה על זה והיא מרגישה שהיא מקריבה את החיים שלה בשבילו וחושבת אולי להתגרש ואף אחד לא יודע מזה חוץ ממני ותגידי לי הרבנית מה עושים מה עושים מה עושים.

והרב דודי ישב בסלון ורחלי ישבה מולה וידעה שהיא הולכת להגיד ליסכה דינה את כל הקלישאות שנשים של רבנים אומרות בדרך כלל, אבל שבמקרה הזה באמת באמת אין לה שמץ של מושג מה עושים.

אהרון פוגש בחורה ושוגה באהבתה תמיד

 

[מתוך רומן בכתובים. התפרסם ב'גראנטה' ישראל, גיליון מספר 5]

א

לפני מתן תורה היה איש פוגש אישה בשוק, רצה הוא ורצתה היא – מכניסה לתוך ביתו וכולי ודי היה בכך. אבל מה נעשה, חשב אהרון, מה נעשה שאנחנו כבר אחרי מתן תורה ולא עוד אלא שאנחנו בצבא ואין לנו בעולמנו אלא ד' אמות של עמדת שמירה ותו לא. הנה כי כן לרוב עמד אהרון בעמדת השמירה או בש"ג, אבל בוקר אחד בתחילת טבת עמד אהרון באמצע הפלוגה והרגיש איך הזמן אובד לו כמין טלית שסחפה נהר ואי-אפשר לה שתשוב. הפלוגה היתה נקייה ומצוחצחת וכולם ידעו את זה. הקצינים ידעו את זה והוותיקים ידעו את זה ובכל זאת שבו ותיקנו דברים שאין להם תקנה; טאטאו במטאטא כביש את החול במרכז הפלוגה וניקו באקונומיקה את השירותים וניסו להקים רשת צל בפינת העישון. מה יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש, אמר אהרון לעצמו, וכיוון שאדיר המ"מ שמע הוא הסכים איתו באופן כללי, אבל כקצין משך בכתפיו לנוכח החיים בעולם הזה. כמחווה של רצון טוב נידב את אהרון לתורנות המטבח הגדודית לשטיפת הכלים הבשרית. ודווקא שם, בהסתרה שבתוך הסתרה, פגש אהרון בבחורה.

לפני שפגש בה פגש בעציון המכ"ש שעמד על יד הכיריים, עישן וטיגן שניצלים. אחרי שאהרון עשה לו אי אלו שליחויות וסידר את העגלה של הסלטים, הניח עציון את הסיגריה מידיו ושָׁפת קפה על הכיריים ושילח את אהרון להפסקה עד שצריך יהיה להתכונן לארוחת הצהריים. כבר ביקש אהרון לנצל את שעות המנוחה, שלף מכיס המדים גמרא מנחות וביקש ללמוד קצת. כיוון שביקש לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יצר הרע ובזווית שבעין ראה איך נכנסת לחדר האוכל איזו בחורה חדשה, כנראה תצפיתנית, ומודיעה לעציון שהיא התורנית של הבנות. מיד כשראה אותה הרגיש אהרון את הפרפור בלב וידע לעצמו. כלומר, שזו היא. וגם אם לא ידע מה בדיוק פירושו של ה'היא' הזה, בכל זאת הרגיש איך מתכוונים החושים שלו כמו חוטים סמויים ואיך אפשר שלא לבהות בה מתכופפת אל העגלה המלאה כל טוב, סלט עגבניות ופלפלים וסלט גזר מרוקאי ופטרוזיליה, זוהרת כמו עין החשמל ושערותיה רצוא ושוב. ואיך אפשר שלא לתהות מה שוויה של כל העגלה המלאה אם היא מפנה את הדרך למראה של בחורה אחת עם מדים קצת הדוקים ושיער קצת מתנפנף מדי.

ב

לפני שהגיע לישיבה היה אהרון המדריך הנערץ בבני עקיבא שהיה הולך בלילות ומנגן ואומר מסילת ישרים זה דבר חשוב מאוד, וכשנורית היפה רצתה לשבת איתו איזה ערב אחד בסניף הוא אמר לה לא, מה פתאום, זה ייחוד, והרגיש גאווה גדולה על שפטפט ביצרו ולא חטא. אחר כך הלך לישיבה ושמע בכל חמישי בערב שיעורים מהרב בני בספרי חסידות ומוסר, כך שגדל להיות בן ישיבה מן המובחר, אבל פתאום הגיע לצבא והבדידות בצבא מכה בו מכל החורים ואם כן בוודאי ראוי שתהיה מישהי לדבר איתה בשעות הקטנות ולחזור אליה בערבי שבתות כדרך תלמידי חכמים מצויים. וכמו אורי, שקם בוקר אחד בשיעור א' ואמר לחברי החדר "אני צריך להתחתן", כך הרגיש גם אהרון בימים האחרונים. אולי לא להתחתן בדווקא, אבל הגוף, הגוף שבישיבה אינו קיים, שאין בה אלא דיבורים ומחשבות במי שאמר והיה העולם, הגוף פתאום רץ ואוכל ומתפיח שרירים וכשהוא רואה בחורה הוא כָּמֵהַ מאוד.

בזמן שניסה אהרון ללמוד מסכת מנחות ישבה הבחורה והסתכלה בפייסבוק בתמונות של חברים מסיני. היא לא הכירה את אהרון עדיין ובאופן כללי לא הכירה איש בגדוד הזה. קראו לה אמונה והיא היתה התצפיתנית של הגזרה וזו היתה לה הפעם הראשונה שהיא עושה תורנות מטבח. היה לה שיער מקורזל שלדעתה נראה נורא ברגע שנותנים לו לגדול מעבר לאורך מסוים – מה שלא היה נכון – ומלבד זאת היא התגייסה למודיעין ולא הלכה לשירות לאומי כי רצתה לעשות משהו משמעותי בחיים, אבל די מהר היא גילתה שהחיים משעממים למדי בסך הכול, ובפלוגה החיים אפילו בודדים יותר משהם משעממים. החורף היה קר מאוד וכל מה שהיא רצתה כרגע זה חבר שיש לו ידיים חמות ואפשר לדבר איתו ולדעתה זו לא היתה בקשה יותר מדי גדולה, בסך הכול. היא הציצה באהרון ומיד אמרה לעצמה לא, הוא לא אופציה. אם היתה רואה את אהרון באזרחותו, מגולח ומקולח, היתה אומרת הוא חמוד דווקא, אבל אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואמונה הסתכלה באהרון וראתה בו זקנקן מדובלל ומשקפיים וגמרא ביד ותו לא.

כך, אחרי שעמדו חצי שעה והתעסקו איש איש בלהתעלם זה מזו, הניח אהרון את מסכת מנחות מהיד ואמר לחיילת "היי, אני אהרון". אני אמונה, אמרה אמונה, ובכך העידה על עצמה שמים וארץ שהיא דתייה שהולכת עם מכנסיים. ואם אינה דתייה, פעם היתה דתייה. מאיפה את, אמר אהרון, ואמונה אמרה, מגבעת שמואל, ואהרון סרק במוחו את כל האנשים שהוא מכיר מגבעת שמואל, והוריד משם את עמיחי שגר שם אבל לא מכיר אף אחד ואת אוהד דוד שלו שהוא בן ארבעים וחמש, ולבסוף נזכר שיואב נחומי, שחלק איתו חדר בשיעור ב', גר בגבעת שמואל, ומיד נחפז ושאל אם היא מכירה את יואב נחומי, ואמונה הסתכלה בו וראתה איזה זיק בעיניים נדלק ואמרה מכירה, בטח מכירה. היה איתי בשבט בבני עקיבא. ואהרון לא יכול היה להתאפק עוד והוציא כל איש מעליו ואמר לה אה, את דתייה? ואמונה עצמה עיניים ואמרה אני לא יודעת אבל לא, לא נראה לי.

ג

לפני שהגיעה אמונה לצבא היא למדה במכינה מעורבת אי שם בשרון והיו שם דתיים בשיער ארוך ודתיות בשיער קצר ובנים ובנות בערבוביא גמורה, כמו שאומרים, והם למדו א"ד גורדון ולמדו הרב קוק ושרו שירים בעיניים יחפות והכול היה נאה בעתו, דבר דבור על אופניו. היא יצאה עם נעם שלמד בשנה שלה ואחר כך יצאה עם דניאל שלמד שנה מעליה ובכל הזמן הזה לא היה אכפת לה אם היא דתייה או חילונייה כי בסך הכול כולם היו דתיים וחילוניים בו בזמן, שומרים שבת אבל מסתכלים קצת בפלאפון ולומדים עמוס עוז וקוראים את ספר הכוזרי, ורק כשהגיעה לבדה אל הפלוגה גילתה שהיא צריכה להחליט הלנו את אם לצרינו, וכיוון שלא היה לה שום רצון להחליט החליטו כולם שהיא דתייה, כלומר לצרינו, והאמת שעם שם כמו "אמונה" אין הרבה מה לעשות. וכשאמרה לאהרון לא, לא נראה לי, הבינה שזו הפעם הראשונה שהיא מציגה את עצמה כחילונית, ולכן השתנקה לרגע ואמרה אבל בעצם אני לא יודעת.

מה את לא יודעת, אמר אהרון, ואמונה אמרה אני לא יודעת אם יש אלוהים או אין. ואהרון השתתק לרגע כי מה פתאום מדברים על אלוקים באמצע הפסקה בתורנות מטבח, ואז אמר לה אבל אף אחד לא באמת יודע, נכון? ואמונה אמרה לא, מה פתאום, כולם יודעים. ואהרון אמר לא, הנה, גם אני לא יודע, ואת כל זה אמר רק בשביל להיות יחד איתה באותה סוכה, אבל אחרי שהוציא מפיו את המילים המפורשות לא ידע עוד מה לומר, ורק אמר – אבל אני מתפלל ומאמין ומקווה מאוד שיש. כשאמר את זה, אמונה הרגישה פתאום שהיא לא לבד בתוך המערכת המחורבנת הזאת בלי אף אחד שיבין מה היא רוצה או למה היא מתכוונת, והיא הסתכלה עליו וראתה מישהו שאפשר לדבר איתו, וכיוון שתנאי אחד מהשניים התמלא לא נותר אלא לבדוק את התנאי השני, ופתאום כל מה שרצתה לעשות הוא לגרום לו לחבק אותה ושתדע אם יש לו ידיים חמות אם לאו.

ומפני כן כשישבה מול אהרון רצתה לגעת בידיים שלו ובלחיים ולבדוק אם ניצתת להבה ברווח הדק שבין הגוף לגוף, ובשביל זה ניסתה לשחק בידיים ולהחזיק בבקבוק הקולה ובאופן כללי לפלרטט איתו קצת דרך הגוף כמו שאדם מנענע ארבעת המינים או כורע ומשתחווה ביום הכיפורים ושאר נוכחות הגוף הזר שאהרון נשא על עצמו ביודעים ובלא יודעים, ואהרון היה מודע פתאום לנבוכות שביד המדברת ולגוף שלו הכמה וכל מה שרצה לעשות הוא לחבוק אותה ועל כגון דא אמרו חכמים אל יאמר אדם אי אפשי לעבור על איסור כרת אדרבה אפשי ואפשי אבל מה אעשה וקוני גזר עליי. וכיוון שלא הוא ולא היא יכלו להעלות את זה על השולחן כל כך מוקדם לא היה ביניהם אלא ניצוץ שהלך וגבר לכדי תשוקה אמיתית, סמיכה, ממשית כל כך שאי-אפשר לזוז ימין ושמאל ולא להיתקל בה.

ד.

אהרון עצמו כבר בער באש עוד שעה ארוכה לפני כן. אמנם כשאהרון למד בישיבה הוא היה נכנס בתחילת סדר צהריים לשיעורים של הרב דודי, ופעם אחת הרב דודי עמד ואמר בלהט שיש עבודה מיראה ויש עבודה מאהבה, וחיים נחמן משיעור ה' הצביע בהיסוס ואמר אבל הרב דודי, מה זאת אהבה, והרב דודי נאנח אנחה עמוקה ואמר אהבה, חיים נחמן, אהבה היא התחושה היסודית בנפש שאתה רוצה לעשות טוב למישהו אחר. ובזמנו, כשאהרון חשב על אהבה הוא לא חשב על אלוהים אלא על בנות.

באופן ספציפי חשב איך הוא פוגש את שורש נשמתו שהיא מהגזע שידע את יוסף, ואיך חלק פאזל אחד נצמד לחלק פאזל אחר, ואיך שניהם יושבים לשתות קפה ביחד, ולפעמים דמיין איך יהיה זה לגעת ממש בגוף אחר, בלי הרתיעה האוטומטית שיש בחיבוק גברי ובלי שתי הטפיחות על הכתף ובלי ההתרחקות המידית, אבל לכדי ידיעה של ממש לא הגיע, וכך היה שבוי בחלומו שעה ארוכה וכמעט כל השיעור של הרב דודי. שעה ארוכה דיבר הרב דודי באהבה ואף אחד לא סיפר לו לאהרון איך יש עבודה שאינה מיראה ואינה מאהבה מיושבת, אלא מתשוקה שהיא שיגעון, אבל לך תחבק בחורה אחרי שדיברת איתה על אלוקים.

האמת ניתנת להיאמר שישיבת "הדרת פנים" היא היא המקום שבו למד אהרון שנתיים לפני הצבא. זו היתה ישיבה ככל הישיבות; כמו אותה ישיבה שפתחו שֵׁם ועֵבר ואותה ישיבה שפתח יהודה בארץ גושן, וסורא ופומפדיתא ובית מדרש של בעלי התוספות ווולוז'ין המעטירה. כל הישיבות באותו דגם ניצוקו, עם שלטים מצחיקים בפינת הקפה ודפי מקורות מפוזרים על כל השולחנות ומישהו שדופק על הסטנדר וצועק 'אבל ר' חיים לא חשב ככה!', ו'הדרת פנים' לא היתה שונה מהכללים האלה. וכיוון שכך לא היו בה בנות כלל ועיקר ובמקומן יש אלוהים ואנשים שמאוהבים בו, אלא שהוא, כדרכו של אלוהים, אינו שם את לבו עליהם.

ה.

ומה לעשות שגם בדייטים מצא אהרון שהוא יוצא עם בחורות שמאוהבות באלוהים. וכל הזמן חשב שהוא צריך איזו בחורה שאפשר לדבר איתה וזה הכול, לא צריך שום דבר, לא צריך מישהו שמפחדת מהמוות ומחפשת בספרים כמו הרב קוק או ר' נחמן מברסלב וקוראת שירים עצובים מאוד בספרים קטנים שהיא מניחה ליד המיטה לפני שהיא מורידה את המשקפיים. מה אדם צריך בעולם יותר מאשר מישהי להחזיק לה את היד וכשהוא שואל אותה תגידי חומד על מה את חושבת שהשתתקת ככה לחמש דקות, והיא אומרת לו אה בדיוק נזכרתי באיזו שמלה יפה שרציתי לקנות או באיזה גאדג'ט חדש לפלאפון שלי, משהו שאני מניחה ליד הקומקום והולכת לחדר וזה שולח לי הודעה כשהקומקום רותח. זה מה שחשבתי אהרון יקירי חמוד שלי בבת עיני. באמת זה כל מה שבנאדם צריך וזה נס ופלא, והבעיה היחידה, שהיא בעיה שולית וקטנה שאפשר לפתור בשיחה אחת פתוחה מלב אל לב, זה הקטע הקטנטן הזה שלא הלך לו בדייטים אף פעם.

אהרון יצא מדי פעם עם בחורות ששמן מעיין או ענבל וגם אצלו שום דבר מזה לא הגיע לכדי כלום. הנה, לפני שתי יציאות דיבר עם מעיין בטלפון וביקש לפגוש אותה, אבל מיד כשפגש אותה ראה איך הפנים שלה רוטטות וידע שהיא רוצה להיפרד, לכן במקום למשוך אותה בדיבורים התיישב מיד במקום ואמר לה יאללה, תגידי. מה להגיד, התבלבלה מעיין ואהרון עצם עיניים ואמר תגידי שאת לא רוצה להמשיך. איך אתה יודע, אמרה מעיין, ואהרון רק אמר נו, מספיק לדעת שאני לא יכול לענות לך לטלפון במהלך היום ולא יכול לפגוש אותך ורק יוצא הביתה פעם בשלוש שבועות.

זה נכון, אמרה מעיין. היה לה נזם בצד שמאל של האף שלה והיא למדה במדרשה חסידות וקבלה וחיבבה מאוד את ר' נחמן מברסלב.

ר' נחמן לא חיבב אותה חזרה.

אהרון חיבב אותה ואת ר' נחמן אבל זה לא עזר לו לא מכאן ולא מכאן.

ובכן היה נעים להיפגש, אמרה מעיין והלכה לשלוח הודעה למיטל שזהו זה וחבל, דווקא היה פוטנציאל אבל אני נשבעת לך, מיטל, אני לא יוצאת יותר עם חיילים. ואהרון הלך הביתה וזמזם ניגון קול ביער ואמר לעצמו העולם הזה נוצר מהחלל הפנוי ובא אל החלל הפנוי ולא פלא שכל הלבבות רסיסים רסיסים שבורים וכל העולם גשר צר מאוד ואין בעולם הזה אלא לב מתגעגע אל המעיין ותו לא.

ועוד אמר לעצמו, עד מתי.

והנה עכשיו הוא יושב ליד בחורה על המדרגות והיא מביטה בו ואור המנורות משתקף בעיניה ובכן מה יעשה הבן ולא יחטא.

ו.

אבל רק אוכל אחד, אמרה אמונה, אוכל אחד שאתה מוכן לקחת מהמטבח וללכת איתו עד סוף השירות שלך, ואהרון אמר, שוקו, ושניהם צחקו כי שוקו אפשר לשתות רק כשיש שירותים בסביבה וזמן ללכת, ולא צריך לתפוס כוננות ולא צריך גרביים מסריחים, כך שתצפיתניות יכולות לשתות כמה שוקו שבא להם וקרביים לא יכולים לשתות בכלל ומה הועילו חכמים בתקנתם. ואמונה אמרה טוב, טוב, עכשיו באמת, איזה אוכל, ואהרון אמר מה, את חושבת שאני נלחם בשביל המדינה? אני מוכן לחיות בשביל המדינה אבל למות, למות רק למען השניצלים של עציון, ואמונה אמרה וואלה, צודק, למרות שהיא לא היתה בעניין של שניצלים. ואהרון אמר כן, אבל עם קטשופ אמיתי, לא עם הדבר המימי הזה שיש בצה"ל בגלונים של חמש ליטר כאילו זה שמן 9105 או משהו, ואמונה אמרה כן, קטשופ אמיתי, ואמרה, אני מוכנה להיות בצה"ל רק בשביל המאפה של הבוקר. ולא בגלל שהוא טוב או טעים, אלא בגלל שאני לוקחת אותו איתי למשמרת ומתצפתת וכשאני לא יכולה יותר אני אוכלת אותו ומרגישה שאולי יש בכל זאת איזו סיבה לקיומי. ואהרון חייך אליה ואמר כן, אותו דבר, אבל בשניצל. ולכן אני מוכן למות רק אחרי ארוחת צהריים.

כיוון שהזכירו את ארוחת הצהריים פתאום הסתכלו בשעון וראו שהשעה שתים-עשרה ופלוגה ג' עלתה מן השטח ואמונה קמה והושיטה יד ללחיצה ואמרה "טוב, אז נעים ממש להכיר אותך" ואהרון לא ידע מה לעשות, אם לסרב ולהגיד אני שומר נגיעה או ללחוץ יד מפני הנימוס או להתנפל ולחבק אותה עד שגוף ייטמע בגוף, וכיוון שלא ידע מה לעשות השאיר את היד באוויר ורק קד קידה עמוקה ומגוחכת ואמר "ממש נעים" וחייך, ופתאום נזכר שהוא בצבא ולך תדע אם ייפגשו בעתיד אם לא, ואמר לה אבל את המספר שלך, אפשר? ואמונה אמרה בטח, 5876134, ואהרון אמר לא את המספר האישי, את מספר הטלפון, ושניהם צחקו כל כך עד שאי-אפשר שלא להצטער על שכינה שהיא בעפרה וקודשא בריך הוא שהוא בגלות וכמה חבל שאנחנו אחרי מתן תורה וכבר אי-אפשר לו לאדם לכנוס לתוך ביתו ואין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ותו לא.

אחר כך כשהלכו יחד חזרה לחדר האוכל אבל לא החזיקו יד ביד, נזכר אהרון שבשיעור א' הוא היה הולך יחד עם עוד שלושה חברים מהשיעור אל אליהו האברך, שגר בקרוואן על יד הישיבה, ושם היו משתאים לראות וילונות וכיסויי ספות ואוכלים קצת אוכל של בית, עוגה או מרק ירקות או קוטג', ומדברים על דברים שיש בהם ריח של תורה ומה צריך העולם לעשות, ואיך פעם אחת אורי הגיע נסער ובאיחור של כמה דקות ואמר לאליהו, אליהו, אני לא יודע מה לעשות, וסיפר איך התאהב בבת השירות ואיך כל מוצאי השבת עמד ודיבר איתה מתחת לדירת השירות שלה ועכשיו אין לו מושג מה לעשות אם להתחתן או מה, ואליהו האברך – כך נזכר אהרון בקור הצורב של השירות, תוך שהוא הולך לצד אמונה והמספר שלה טמון היטב בזיכרון הפלאפון שלו – אליהו האברך ליטף את זקנו וחייך ואמר לאורי אורי, תנשום עמוק, תאכל משהו. והוסיף ברצינות ואמר; מה שצריך במקרים כאלה זה הרבה הרבה אמונה.

רונית

א.
לרונית יש בפלאפון אחד בשם 'שמעון עבודה', שפעם היה סתם 'שמעון' עד שיעל האחיינית שלה חיטטה לה בפלאפון ושאלה בקול 'מי זה שמעון?', או אז רונית הוסיפה לו את השם 'עבודה' כמו שמוסיפים 'חי' לאדם חולה מאוד, שיהיה ברור שהוא עבודה ואך ורק עבודה ולא שום דבר אחר, ומכל זה ברור מאוד שהם יצאו פעם.

יצאו פעם ולא הלך. ומאז כשהם ביחד בעבודה הם משחקים אותה כאילו הכל בסדר אבל יש ביניהם תמיד תדרים סודיים של מבוכה וכשהוא מפיל עיפרון במהלך ישיבה הוא בטוח שהיא היחידה ששמה לב. ובקטע מוזר כלשהו, באמת היא היחידה ששמה לב.

ופעם אחת עמדו כולם במטבחון ודיברו ופתאום מעיין אמרה 'יא אללה אנחנו מאחרים לישיבה' וכולם יצאו חוץ ממנה ומשמעון עבודה והוא אמר 'אז מה קורה?' והיא אמרה 'בסדר דווקא', והוא אמר 'שמח לשמוע' והיא אמרה 'שמחה שאתה שמח' והם שתקו עוד כמה שניות בזמן שלקח לקומקום לרתוח.

אחר כך היא חשבה "בעצם הוא שאל איך אני חיה בלעדיו" ושמעון עבודה חשב "למה היא אמרה 'דווקא'?", ושניהם חשבו על המשמעות המוזרה שיש למילה 'שמח' בקונוטציות כאלה.

אחר כך הלך כל אחד לדרכו אבל החוטים המוזרים שקושרים אדם אחד לשני המשיכו ונמתחו ביניהם מחדר לחדר ומבית לבית, ולפעמים כשרונית מסתכלת בקבוצת הוואטסאפ של העבודה ורואה את שמעון עבודה מגיב או מקליד היא מרגישה איך אחד החוטים האלה רוטט.

ולא שיש מה לעשות עם זה. כך דרך העולם, למתוח חוט לכאן וחוט לשם עד שנדמה העולם כולו כמו רשת חוטים גדולה שהאדם נלכד בה ורועד.

אביגדור אריכא, לקראת יציאה, 1981, שמן על בד, 81-65 ס

אביגדור אריכא, לקראת יציאה, 1981, שמן על בד, 81-65 ס"מ אוסף מוזיאון ישראל

ב.
ובעבודה יש לרונית בוס חדש בשם עמרם, ובכל פעם שהיא רוצה לשלוח לו וואטסאפ ולעדכן שהיא מאחרת היא מתחילה להקליד 'עמ' והפלאפון מוצא קודם את עמיר ואת השורה האחרונה מההודעה האחרונה שלו, שהיא משהו כמו "מה את אומרת, אולי…". ולפעמים היא מתחילה להקליד "אני מאחרת לאוטובוס" או "נראה שלא אספיק את העבודה" ואז מגלה שהיא מקלידה לאדם הלא נכון. כלומר לעמיר, ולא לעמרם. והלא עמיר מת כבר שלש וחצי שנים.

הוא רצה לצאת איתה פעם, אחרי שהתיידדו. היא לא הסכימה, ומאז פגשה בו בכל מיני רגעים ברחוב ובמבוכה שלאחר סירוב אמרו זה לזו שקרים כמו 'היי, מה העניינים', ו'וואי, אתה נראה טוב', ו'אולי באמת נשב פעם ונשלים חסכים'. ואחר כך עמיר היה שולח לה הודעות של "את פנויה במקרה ברביעי בבוקר?" או "זוכרת שדיברנו על האזרח קיין?" והיא הייתה זוכרת ופנויה מדי פעם, אבל משהו בו היה מתרגש ומתאמץ מדי ונחפז מדי, והיא רצתה קצת לנוח, ומעולם לא אמרה לו כן.

וביום שלישי אחד לפני שלש וחצי שנים סיפר לה מישהו שעמיר נהרג בתאונת דרכים. והלא כך דרך העולם, אנשים נולדים ומתים מדי יום ביומו, ובכל זאת הצטערה קצת בשבילו ועוד קצת בשבילה, וחשבה מה היה קורה אם היו יוצאים. כנראה היו נפרדים, ובכל זאת מה היה קורה. אי אפשר לדעת. אנחנו חושבים שהכל אפשרי ויש זמן לכל, אבל לפעמים נסגרת דלת ונאטמת בבטון ואי אפשר שתפתח שוב. כך חשבה. אפילו חשבה שתלך לנחם. אחר כך שכחה.

שכחה, ובכל זאת, לאחרונה היא מדי פעם נזכרת. היא רוצה לשלוח לעמרם הודעה על הקלסרים החדשים ומוצאת את עצמה חושבת על המוות ועל החיים, על זוגיות שיש ועל זוגיות שאין, על בחורים שיצאה איתם ועל אלה שלא. וברגעים האלה הזיכרון הופך להיות רקע גדול שעומד מאחוריה, והאוטובוס שמאחר הופך להיות פסיק קטן על הרקע הזה. גם העבודה שלא נעשתה וגם עמרם ששולח הודעת נזיפה – הכל הכל הופך להיות פסיק קטן, אולי שלש נקודות, בסיפור הגדול של רונית. ואחרי כמה רגעים היא מתעשתת ושולחת את ההודעה לעמרם, ולא לעמיר, ומיד אחר כך רצה לתפוס את האוטובוס, שהרי אין לנו באמת זמן לכל.

ג.
עוד יש לרונית בבית ספר קטן עם אסופת שירים, ובכריכה שלו כתוב 'לרונית, מאוהד, באהבה'. ולפעמים כשהיא בערב לבד היא מכינה לעצמה כוס תה ופותחת את הספר וקוראת כמה שירים, ומכל זה אפשר בהחלט להבין שהיא אוהבת לקרוא שירים. ועוד אפשר להבין שהיה אוהד, ושהיה פעם, ושקצת קר לרונית כשהיא לבד בערבים.

למעשה הם אף פעם לא יצאו. כלומר, לא רשמית. אבל פעם אחת הוא בא אליה כדי ללמוד למבחן וכל הערב הם ישבו וראו סרטונים וצחקו. עד היום היא לא יודעת אם צחקו בגלל הסרטונים או צחקו בגלל שעישנו דברים או מפני שבאמת, עניין מצחיק ומופלא הוא לפגוש נשמה אחרת סתם כך, בלמידה למבחן. למחרת בא שוב והם למדו באמת, אבל במבחן ההוא נכשלו שניהם.

אחר כך ישבו ולמדו למבחנים אחרים וגם הסתובבו יחד. לא שהיו זוג, אבל אי אפשר לו לאדם שילך לתיאטרון בגפו. כלומר אפשר, אבל אפשר גם שלא. ובתווך היה יום ההולדת שלה, והוא נתן לה את הספר ואמר הנה, מתנה, והיא קראה את ההקדשה ולא ידעה אם הוא מתכוון אהבה, בדווקא – כלומר, אהבה, ולא חיבה – או שהוא מתכוון לאהבה של ממש, ואת המילים כתב באותה נימה רגועה וחסרת התרגשות שבה הוא מדבר תמיד.

וגם עכשיו, לפעמים, היא איננה יודעת. הקשר דעך כדרכם של קשרים לא-מחוייבים שכאלה, אבל מדי פעם היא קוראת בספר ותוהה מה זה אומר, "אהבה", והאם אפשר לו לאדם שיהיה רק ידיד. אולי רצה להגיד לה משהו ולא אמר, אולי אמר ולא הבינה, אולי עכשיו כבר מאוחר מדי. בכל זאת היא נכנסת לתמונת הפרופיל שלו בוואטסאפ מדי פעם ובודקת שהוא לא מצולם עם אף אחת; לשמור על גחלת הסיכוי, לקוות קצת, לחשוב שאולי.

ד.
ביום ראשון קפא הדוד של רונית והתפוצץ. היא רצתה להתקלח ולהכנס למיטה אבל המים היו קרים וכפות הרגליים שלה היו קפואות. השעה הייתה מאוחרת קצת אז היא כתבה בקבוצה של השכונה בפייסבוק הודעה: "מי מכיר אינסטלטור טוב?" ומישהי שהיא לא מכירה כתבה לה 'בפרטי', כאילו ביקשה לספר לה סוד.

אחר כך ראתה שאשה בשם אנה כתבה לה, בהודעה פרטית, מספר ותחתיו שם, 'אבי', והוסיפה הערה: הוא לא אינסטלטור במקצוע, אבל הוא חבר טוב עם ידי זהב שבטח יסכים לעזור. לא היה לרונית מה להפסיד אז היא התקשרה למספר, ואכן מישהו ענה. "אנה הביאה לי את המספר שלך," רונית אמרה, והוא אמר 'בטח, בטח, אני מסיים לסדר פה משהו ותכף בא'. ואכן תכף הוא בא.

הוא החליף פקק בדוד ואמר לה 'זה רק חמשה עשר שקלים, את יודעת', והיא אמרה 'כן, אני יודעת', והוא אמר 'את יכולה לעשות את זה לבד' והיא אמרה 'לא, אתה רואה, אני צריכה מישהו שיעשה לי את זה', וכשהם עמדו כך, במבואה שלה, זה לצד זה בבגדי בית ובבגדי עבודה, קצת הצטערה שהם לא מכירים ושלכן אי אפשר להטעין את המשפטים האלה ביותר סאב טקסט ממה שיש בהם.

בכל זאת שמרה את המספר בתור 'אבי הֶנְדִימֶן', כי דרכם של כפות רגליים לקפוא ודרכם של דודים להתפוצץ. ויום אחר כך, אחרי העבודה, הלכה לסופר לקנות קורנפלקס עם חלב ופגשה את אבי בקופה. והוא אמר 'היי, את גם כאן', והיא אמרה 'היי, גם אתה כאן', וחשבה איך כל אחד מהם אמר את אותם מילים בסדר שונה, ומה זה אומר בעצם.

והוא אמר 'כן, אני גר כאן בסביבה', והיא אמרה 'כן, גם אני', ושניהם חשבו איך המילה 'כן' כאן היא הסכמה למשהו אחר לגמרי, ואולי זה בגלל שיש קצת היכרות. הוא אמר 'נו, הדוד שלך עובד?' והיא אמרה 'כן, אבל אני צריכה להתקין לו שעון שבת', והוא אמר 'חבל שלא אמרת אתמול, אבל אולי אני אוכל לקפוץ מתישהו', והיא אמרה 'מה שתגיד', וכל אחד מהם שילם בתורו.

אחר כך חשבה למה הוא התכוון כשאמר 'חבל שלא אמרת אתמול', והוא חשב 'למה היא התכוונה כשאמרה 'מה שתגיד', ושניהם חשבו איך מפגש בין שני אנשים הוא לפעמים כמו ריקוד על חבל מתוח, כשכל אחד קשור לשני בחוט, וצריך לרקוד בזהירות כדי שלא יפלו שניהם.

ובערב אחרי המקלחת היא רצתה להתקשר לאבא ובטעות התקשרה לאבי, ואבי אמר 'היי, לא חשבתי שתתקשרי כל כך מהר', והיא גמגמה רגע ואז התעשתה ואמרה סליחה ושאלה 'תגיד, אתה פנוי עכשיו?' והוא אמר 'כן, כן'.

ואחרי שניתקו היא חשבה לעצמה שבעצם היא לא יודעת מה היא שאלה ולמה, ולא יודעת מה הוא ענה ורק הרגישה איך החוט הולך ומסתבך ונהיה אט אט לקשר, ולקחה את הפלאפון שלה ונכנסה לאנשי הקשר עד שהגיעה ל'אבי הנדימן' ומחקה את המילה השניה כך שנשאר רק 'אבי', ואחר כך ישבה על הספה ואכלה קורנפלס עם חלב וחיכתה נצח או שניים עד שידפוק בדלת.

גלידה (8)

[פרקים קודמים: אחד, שניים, שלש, ארבע, חמששש, שבע]

כב.

לרב דודי ורחלי היו ארבעה ילדים בין גיל אחת עשרה לגיל שלש והם שלחו את הבכור לממ"ד תורני פלגי מים ואת הקטנות לגן שקד ולבית הספר בעיר ואת הסנדוויץ' לממ"ד המקומי כדי שיהיו לו קצת חברים. לבכור קראו אלעד ולקטנות קראו אלישבע ונעמה ולסנדוויץ' קראו יוסף חיים על שם סבא רבא של הרב דודי. אלעד היה בחוג שחמט וגם שיחק כדורגל והקטנות שיחקו ב'להקליד מהר כמו אמא' ובללכת עם תיק מסמכים חשוב וגם בללמוד תורה ויוסף חיים ישב כל היום וקרא ספרים. לא היה אצלו הבדל בין הספרים והוא קרא גם פנטסיה וגם מדע בדיוני וגם ספרי בנות ולמרות שרחלי לא קראה ספרים בכלל היה נראה לה כאילו לא אכפת ליוסף חיים בכלל ממה שהוא קורא, העיקר לקרוא. הוא היה קצת גמלוני והגבות שלו היו קצת עבות מדי ושאר הילדים לא שנאו אותו כמו שהם פשוט לא רצו להסתובב איתו. ובכל פעם שאלישבע שאלה את רחלי את מי היא הכי אוהבת היא אמרה את כולכם אני הכי אוהבת, אבל עמוק עמוק בליבה פנימה ידעה שהיא אוהבת את כולם ואת יוסף חיים קצת פחות.

ובוקר אחד רחלי הייתה באמצע למתג מחדש את קו המוצרים של MCC מכונות קפה משרדיות ומדי כמה דקות הסתכלה ביוטיוב בסרטונים של טבע ויערות ומפלים וחשבה איך אין לה כח לעבוד וכל מה שהיא רוצה זה לשבת עם פיג'מה איפשהו בטבע ולשים ידיים בכיסים ולהסתכל על השמיים, ופתאום השעה הייתה שתיים וחצי ויוסף חיים נכנס וטרק את הדלת והשאיר את התיק בכניסה ואמר לרחלי אמא, אודי שמעוני יכול לבוא אלי מחר? ורחלי אמרה בטח חומד, בטח, ואחר כך בערב לפני שהלכו לישון היא אמרה לדודי שמחר יוסף חיים מביא חבר הביתה, ודודי אמר מחר אני על ארוחת הצהריים, נכון? אני אכין להם שניצלים וצ'יפס, ורחלי אמרה לעצמה שזו קצת רמאות להכין שניצלים וצ'יפס לארוחת צהריים ולמה כשהיא אחראית היא מכינה להם תבשילי עוף ואורז מלא וסלטי ירקות, אבל היא הייתה חייבת להודות – וגם זה בינה לבין עצמה – שהיא מבינה את ההיגיון בסיפור ושאם רוצים שאודי שמעוני יבוא גם בהמשך צריך לקנות אותו כבר מההתחלה בשניצלים וצ'יפס, ובקול אמרה שסוף סוף הילד מביא חברים הביתה, ואולי זו תהיה איזו התחלה למשהו יותר גדול כמו ללכת לישון אצל חבר או אולי ללכת לחוג כדורסל, ודודי אמר כן, חשבתי לקחת אותו גם לשבועיים של דיג על גדות האגם, רק אני והוא וקאנו, ורחלי אמרה אולי תיקח גם אותי לטיול הזה, אני חייבת לנשום קצת, והם צחקו קצת ביחד והלכו לישון.

אבל למחרת רחלי חזרה מהעבודה ויוסף חיים ישב כרגיל על הספה וקרא ואודי שמעוני לא היה בבית, והיא חשבה שאודי שמעוני הבריז או משהו והתמלאה רחמים על הילד שלה שחייב להשאר בבית ולקרוא כי אף אחד לא רוצה לשחק איתו, היא רצתה לחבק את יוסף חיים אבל כבר הרבה זמן שהילד עושה פרצופים כשמחבקים אותו והיא לא ידעה איפה עובר הגבול בין להשאיר אותו הילד שלה ובין לתת לו לגדול קצת ולהשתחרר אז היא נתנה לו נשיקה במצח והלכה לאכול קצת שאריות מהצ'יפס ומהשניצלים שעדיין היו קצת פריכים, ודודי ששמע שהיא נכנסת בא והתיישב לידה ואמר לה את לא תאמיני, אודי שמעוני הגיע והם עלו לארון משחקים ויוסף חיים לא רצה לשחק בשום דבר, אז בהתחלה הם ישבו אחד ליד השני וקראו ודי מהר אודי השתעמם ורצה לעשות משהו ויוסף חיים הציע שהם ישחקו במחשב, ואז הם התחילו לשחק באיזה משחק באינטרנט, משהו עם מכות וריצות, ואז יוסף חיים התעצבן שאודי מפריע לו ורצה לשחק לבד, ואודי לא רצה לשבת ולראות את יוסף חיים משחק, אז הוא פשוט קם והלך ויוסף חיים המשיך לשחק ואז הלך לקרוא איזה ספר מטופש, וזהו.

ורחלי בלעה את הגוש שעמד לה בגרון ואמרה ואיפה אתה היית בכל הסיפור, ודודי מה הקשר אלי, ורחלי אמרה אם אני הייתי שם זה לא היה קורה, ודודי אמר מה היית עושה, היית מכריחה אותם לצאת החוצה? ורחלי אמרה בטח שכן. ודודי אמר ומה הם היו עושים שם, שמים ידיים בכיסים ומסתכלים על השמיים? אני לא יכול לשחק במקומו או לעשות את ההחלטות במקומו או להגיד לו מה לעשות, מה אני, אבא שלו? והוא צחק לעצמו קצת ורחלי התעצבנה קצת אבל גם חייכה קצת בעל כרחה ולבסוף השתעשעה קצת בצ'יפס שנשאר בצלחת ואמרה אבל דודי, מה עושים. ודודי אמר מה פירוש מה עושים, מה אפשר לעשות? זה הילד שלך ועד שהוא לא יקום בגיל חמש עשרה ויגלה שהוא סיים את כל הספרייה אבל לא נשארו לו חברים, אין מה לעשות בנושא. ורחלי אמרה לא יכול להיות שאין מה לעשות בנושא, אתה תחשוב על זה ואני אחשוב על זה, והיא שמה את הצלחת בכיור והלכה והתיישבה ליד יוסף חיים ואמרה לו יוסף חיים, איפה אודי? ויוסף חיים הרים את הראש מהספר והסתכל עליה במבט המעצבן שלו ואמר הוא לא רצה לשחק איתי אז הוא הלך. והיא ממש רצתה לצעוק עליו אבל התאפקה והלכה למיין כביסה.

ואחר כך בלילה הם ישבו לשתות תה ביחד ורחלי אמרה נו, חשבת על זה? ודודי אמר, על מה, ורחלי אמרה, על יוסף חיים, והיה ברור שדודי לא חשב על זה בכלל ושהוא מחפש מה לענות ואחרי כמה שניות שתיקה דודי אמר לה את יודעת, חשבתי על זה, אולי אני אקח את יוסף חיים לטיול של השיעור? ורחלי ערבבה את התה שלה ואמרה אתה רוצה לקחת ילד בן תשע לטיול עם חבורה של בני עשרים שמדברים כל היום על הצבא ועל הגמרא ביבמות? ודודי שתה בלגימות גדולות ומרעישות ואמר כן, זה מה שאמרתי, אני שמח שאת מקשיבה, ורחלי אמרה אתה יודע מה, זה דווקא רעיון לא רע. אם אין לו חברים בני גילו אולי לפחות יהיה לו עם מי לדבר. ודודי מזג לעצמו עוד תה ואמר לא יודע אם יהיה לו עם מי לדבר, אבל כרגע הוא הולך ברחוב עם הראש בספר ובטיול הוא לפחות יהיה חייב להסתכל לאן הוא הולך. ורחלי אמרה אתה יודע מה, אתה צודק, תיקח את הילד לטיול של השיעור שלך, אני אודיע לאורית שהוא לא מגיע, ודודי אמר מי זו אורית, ורחלי אמרה זו המורה שלו, ודודי אמר אה, חשבתי שהמחנך שלו זה הרב שלומי, ורחלי אמרה לעצמה וואי, הוא לא מעורב בכלל, ובקול אמרה לא לא, זו אורית, והם הלכו לישון.

בסוף הסתבר שאורית בחופשת לידה אז המחנך בפועל זה באמת הרב שלומי, שלמד בעצמו ב'הדרת פנים' ולכן לא היה אכפת לו לשחרר את יוסף חיים ליום אחד וביום אחד יוסף חיים קם בבוקר ודודי לקח אותו לישיבה והם נסעו באוטובוס להרי יהודה ושם הלכו את כל נחל קטלב ואפילו הגיעו לאיזה מעיין שהרב דודי לא הכיר אבל יכול היה בהחלט להעביר עליו שיעור כשמסביב כל נפלאות הבריאה, או לפחות ככה רחלי דמיינה כשדודי סיפר לה על הטיול, ויוסף חיים הלך עם כל הבחורים כמו גדול, אמר דודי, הם כולם פינקו אותו ועזרו לו עם התיק ועם העליות ואפילו דיברו איתו על הספרים שהוא קורא. אולי אנחנו פשוט צריכים לדלג על כל גיל ההתבגרות שלו ולהכניס אותו ישר לישיבה, אמרה רחלי, ודודי אמר לא יודע אם בכזו קיצוניות אבל נראה לי שאני  אתחיל ללמוד איתו קצת ואולי אקח אותו איתי לסדר צהריים, ורחלי חשבה שילדים צריכים לשחק בחוץ והרגישה שדודי פשוט עושה לעצמו חיים קלים אבל לא ידעה מה אפשר לעשות אחרת ואמרה טוב, אני מה אכפת לי.

ואחרי כמה ימים היא חזרה הביתה מהעבודה וראתה את דודי יושב ולומד בסלון עם יוסף חיים, ויוסף חיים שאל בקול המעצבן שלו אבל מה זה אומר שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ, ודודי דיבר ב'קול של הרב' שיש לו והסביר ליוסף חיים איך העני עומד בפנים ואיך בעל הבית עומד בחוץ, ורחלי עמדה בכניסה עם התיק של המחשב הנייד ועם צרור של איורים וציורים והסתכלה עליהם ואמרה לעצמה וואי וואי, הוא היה רציני כשהוא דיבר על זה. וכשהיא עלתה לקומה למעלה והתחילה לקפל כביסה היא קיפלה את המכנסיים הכחולים הכהים של דודי ואת הג'ינס הקרוע בקצה של יוסף חיים והרגישה איך היא אוהבת אותם ואיזה חמוד האיש שלה ואיזה חמוד הבן שלה וחשבה לעצמה שהם ממש משפחה אוהבת ומתפקדת כמו בספרים.

כג.

 לגלעד איתן לא היו חברים לפני שהתחתן וגם אחרי שהתחתן לא היו לו חברים. כשהיה ילד היה יושב ומשחק במחשב, ואחר כך היה עסוק בללמוד ובלקרוא ובלתכנן סימולטור טיסה תלת מימדי בסי פלאס פלאס. אמא שלו אהבה להגיד שהספרים הם החברים שלו וזה היה נכון במידה מסוימת ואפילו נתן לו איזו רווחה לאורך הישיבה התיכונית, אבל מטבע הדברים קשה לעשות מסיבת-חנוכת-בית-תוססת עם שני לפטופים ישנים סט רמב"ם פרנקל וארונית ספרי קודש עם מדף פנטזיה למטה. היו לו כמה אנשים מהישיבה שהוא שמר איתם על קשר לפני החגים, וכמה זקנים ממניין הנוער שישבו לפניו במניין של שש, והוא אפילו הלך עם נעמי לכל מיני ארוחות שבת אצל חברות שלה והתעניין בשלום בני הזוג שלהן ולפעמים צחק כשנועם או אליהו אמרו משהו מצחיק, אבל כשחזר אחר כך הביתה וגם במהלך השבוע שאחרי, אף אחד לא שלח לו הודעה "וואי, ראית את אוקלהומה אתמול?" או משהו בסגנון הזה. לא היו לו חברים, לא היו לו חבר'ה, ולמען האמת, הוא לא אהד את אוקלהומה.

ברוזנקרנץ את שלומי כל המבוגרים ראו הצגות בקאמרי וכל הצעירים כולם ראו כדורגל, ובמטבחון הם דיברו לפעמים על שחקן אחד בשם ווסטרברוק או משהו כזה, וברור שלא היה אפשר לדבר איתם על דברים אחרים כמו תנורו של עכנאי או ההבדל בין כתבי היד בדף היומי, ואפילו על דברים רציניים כמו זוגיות או עבודה או מלאכים לא היה אפשר לדבר איתם. ולרוב זה לא הפריע לגלעד.

ויום חמישי אחד אחרי שלא ראה מלאכים בערך שבועיים, חזר גלעד הביתה ונעמי נתנה לו נשיקה ואמרה לו אתה שומע, גלעדי, יסכה דינה ונועם כאן שבת אז הזמנתי אותם לארוחה, וגלעד זכר בנקודות קצרות: יסכה דינה. מורה. מתרגשת. נועם של יסכה דינה. אברך שעובד בישיבה התיכונית ליד. דוס מאוד. וזכר עוד שיסכה דינה ונועם הם האלה שנסעו אחריהם לאיטליה ונהנו מאוד. לא הייתה לו דעה לכאן או לכאן והוא פשוט אמר לנעמי טוב, בסדר, מה את רוצה שנכין לשבת? ונעמי אמרה חשבתי שתכין לזניה חצילים עם בשר. וגלעד שידע להכין אותה ממש טוב חייך אליה ואמר וואי, את אוהבת את זה. ונעמי אמרה כן, וזה גם ירשים את יסכה דינה ונועם. וגלעד אמר את רוצה להרשים אותם? ונעמי אמרה אתה יודע, וחייכה אליו, ולכן גלעד חייך חזרה, ונעמי אמרה שיקנאו קצת, שיחשבו שאנחנו הכי מושלמים בעולם. ובאותם רגעים זה אכן היה נכון.

אבל כשגלעד הלך לסופר לקנות קצת מצרכים הוא עמד בתחנת האוטובוס ופתאום הופיע מלאך ושאל אותו אם אפשר כמה שקלים לבאר שבע, וגלעד אמר כן, אפשר, אבל למה. והמלאך אמר למה זה תשאל, וגלעד אמר אבל אני חייב לשאול, והמלאך אמר לו מה ה' אלוהיך שואל? וגלעד אמר לא יודע. והמלאך אמר כי אם ליראה אותו, וגלעד אמר אבל מה זה אומר, והמלאך אמר סוד ה' ליראיו, וגלעד אמר נו מה, בבקשה, תגיד לי מה קורה לחיים שלי, והמלאך אמר אני נוסע לבאר שבע מצטער חייב לזוז יש לי שם מישהו שמוסר מכונת כביסה, ונעלם. וכשגלעד נסע הביתה כל הדרך הוא היה מעורער ושאל את עצמו אבל מה לעזאזל זה אומר, מה ההיגיון של כל הסיפור הזה, אבל כשהגיע ורצה לספר לנעמי על המלאך החדש שהופיע פתאום, נעמי הייתה עסוקה בלסדר ולארגן ולבשל ולהראות עד כמה הבית שלהם קטן וחמים וחמוד ועד כמה הם זוג מושלם, והוא הבין עד כמה הוא זקוק לחבר שהוא לא נעמי, כלומר מישהו מבחוץ שאפשר לספר לו את הדברים והוא לא ישפוט או יושפע או ישאל תגיד גלעדי איך הסיפור הזה משפיע עלי איכשהו ולמה עדיין לא טיגנת את החצילים ואולי תלך שוב לדוקטור אמזלג וזהו.

בפעם הקודמת אחרי הסושי והיין הוא הלך לרופא שלו דוקטור אמזלג שידע ארבע שפות ואפילו למד רפואה בצרפת וסיפר לו את כל הסיפור, הדוקטור דפק לו על הברך עם פטיש קטן ולקח ממנו משטח גרון ואחר כך חיטט באוזן במרץ וכתב משהו במחשב ואז הסתכל לגלעד בעיניים ואמר לו את האמת אתה רוצה לשמוע, אדון גלעד? האמת היא שמי שרואה דברים שאין בעולם, לא יודע שאין את הדברים האלה בעולם ולא הולך לרופא. אם אתה יודע שאתה משוגע אז אתה לא משוגע. זו האמת. וגלעד אמר זה ממש מלכוד עשרים ושתיים, והרופא אמר מה, וגלעד אמר אבל אני רואה דברים ומה אפשר לעשות, והרופא אמר זה הכל לחץ נפשי אולי תשב קצת בבית תראה סרטים תנוח, כמה ימים וזה עובר, והוא רשם לו שלשה ימי מחלה ושילב ידיים ואמר במבטאו הצרפתי זהו, אין יותר מה לעשות ואני ממליץ לראות קצת קומדיות רומנטיות כי זה מצחיק.

וגלעד ידע שקומדיות רומנטיות זה אולי מצחיק כשזה קורה למישהו אחר, ואפשר לצחוק איך הוא לא מבין אותה והיא לא מבינה אותו, אבל כשזה קורה לך זה לא מצחיק בכלל.

ואחרי שהכל היה מוכן ונעמי ראתה האנטומיה ישב גלעד לבדו מול המחשב וחשב לעצמו שכל מה שהוא היה צריך זה איזה חבר לשבת איתו עכשיו ולאכול ביחד סושי ואז להשעין מרפקים על השולחן ולהגיד לו תשמע, בכנות, אודי – נניח שהיו קוראים לו אודי – אני חושב שאני משתגע. ואודי היה אומר וואלה אחי, אני מבין. והוא באמת היה מבין, לא כמו נעמי שלא הבינה כלום והתעקשה שהוא ילך לרופא. וגלעד היה אומר לחבר ההוא, שומע אודי, תכל'ס הבעיה היא לא עם המלאכים האלה שהם באים והולכים כמו שמלאכים עושים וזה דווקא בסדר, הם לא מפריעים מדי, הבעיה היא שאשתי חושבת שאני משוגע והיא מתייחסת אלי כאילו אני אדם אחר ממי שאני, ואם להודות על האמת זה ככה מאז החתונה, ואודי היה אומר תקשיב לי גלעד, ככה זה העולם. מה אתה חושב, אני לא ככה? וגלעד היה יודע שהוא בסדר ונורמלי והכל בסדר ועולם על מכונו עומד. אבל לא היה לו אחד כזה, והוא ישב לבדו מול המחשב ונעמי הייתה בחדר השני עם המחשב שלה, ולראשונה בחייו הוא היה לגמרי לבד.

ולמחרת בערב אחרי התפילה הופיעו יסכה דינה ונועם והם היו בדיוק כמו שהוא זכר, עם מטפחת גדולה על השיער וחולצה בתוך המכנסיים אבל לא כי זה יפה אלא כי שבת, והמכנסיים היו קצת ארוכים מדי והמטפחת קצת גדולה מדי ונועם הסתכל עליו ולחץ לו את היד ואמר לו נו נו בעל הבית, וגלעד לחץ חזרה ואמר לו ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, ונועם היה כל כך שמח וחייכני ומתאמץ עד שגלעד נזכר שהוא בעצם מחבב אותו, והם שיחקו קצת משחק הכיסאות סביב השולחן ובסוף התיישבו וקידשו וקמו ונטלו ידיים והמהמו כי הם שכחו את המלח והתיישבו שוב ובירכו וטבלו את החלה בטחינה ובחומוס ובסלט חסה עם עגבניות ואכלו מרק עם שקדי מרק וכל הזמן הזה יסכה דינה ונעמי דיברו ביניהן על העולם ועל העבודה והלימודים והחיים עצמם שהם כביסה ובישולים וקניות ומשכורת סטאז' או משכורת אברך ואיך אפשר בכלל לחיות מהדברים האלה, ונועם וגלעד הקשיבו להן מדברות ומדי פעם החליפו המהומים ביניהם. וזה היה בסדר.

ואחר כך הם הביאו את המנה העיקרית שהייתה לזניה חצילים עם בשר והרוטב הסודי של גלעד מלמעלה, וסלט חסה עם תפוחי עץ ואגוזי מלך, ונועם טעם מזה ופתאום העיניים שלו נפתחו והוא הסתכל על נעמי ואמר לה מה זה? ויסכה דינה אמרה לו זה לזניה, נעמיקו. ונועם אמר כן, אני יודע, אבל וואי, תטעמי, ולנעמי הוא אמר תגידי, מה המתכון? ונעמי אמרה אין לי מושג, זה גלעד מכין. וגלעד אמר הסוד הוא בלדייק את המרכיבים, והוסיף ואמר בכלל, בישול טוב זה לדייק. ונועם מלמל אחריו, בישול טוב זה לדייק, ודחק ביסכה דינה שכבר לא היה לה נעים ואמר לה תטעמי, תטעמי, זה מדהים, ואמר לגלעד, אתה חייב ללמד אותי, וגלעד אמר טוב, ופתאום שמח שמישהו אוהב את הדברים שהוא מבשל ושהבישול שלו מקבל מקום של כבוד וחשב לעצמו שאולי הוא ונועם יכולים להיות חברים, והעיז וסיפר לנועם בדיחה, הרשב"א והפני יהושע ישבו בתור לרופא נכנס מישהו חדש מהרחוב ושאל: "מי כאן אחרון?" קם הפני יהושע ואמר: "אני, אני!",  ונועם צחק.

והכל היה טוב ויפה עד אחרי הארוחה, שאז הם ישבו ושתו תה ודיברו קצת הבנים לעצמם והבנות לעצמן, ופתאום, תוך כדי שיחה סתמית לגמרי, גלעד שמע את נעמי אומרת כן, גלעד שוב רואה בזמן האחרון את המלאכים, ואת יסכה דינה שואלת מה זה אומר, זה חזר? ונעמי צחקה ואמרה אני גם לא יודעת מה זה אומר, לפעמים אני חושבת שהוא ממציא את זה כדי לקבל ממני תשומת לב, וגלעד כבר התחיל להתמלא בחוסר אונים וכמעט קם והלך להסתגר בחדר ולא לדבר יותר עם נעמי עד שירגע כשפתאום שמע את נועם שואל אותו תגיד, גלעד, מה זה אומר, שאתה רואה מלאכים, איך זה יכול להיות? והוא ראה את נועם מסתכל עליו בתמיהה ואת יסכה דינה מסתכלת עליו בסקרנות סימפטית ואת נעמי מסתכלת עליו בפחד עצום כאילו הרגע הבינה מה קורה, ובעיניים של כולם יחד ראה המון המון ספקנות, והוא נשם עמוק פעם ופעמיים, ולא ידע מאין בא ולאן הוא הולך ולפני מי הוא עומד לתת דין וחשבון.

גלידה (7)

[פרקים קודמים: אחד, שניים, שלש, ארבע, חמששש.
הסיפור הקודם של נפתלי שוהם ואורית הוא בי-יא, בפרק 3.
הסיפור הקודם של יסכה דינה ונועם הוא יח, מופיע בפרק 6.]

כ.
בשבוע האחרון של נפתלי שוהם בצבא הם ישבו בזולה הפלוגתית עם כל הותיקים של הפלוגה, עם מוניק ורונאלדו ופוצִיקִי, והם שתו תה ועישנו קאמל ונפתלי שוהם הרגיש איזו צביטה בלב שהוא עוזב את המקום הזה. אם היו שואלים אותו שלשה חודשים לפני כן הוא היה אומר בטח, בטח, רק תנו לי אפשרות ומיד אני עוזב את הכל וקופץ על העגלה המלאה, אבל עכשיו כשהסתכל ימינה ושמאלה ואמר לעצמו מוניק תמיד אומר לי בוקר טוב ועם רונאלדו עצרתי את המבוקש ההוא ופוציקי חיפה עלי בחווארה, ואחרי כל מה שעברנו יחד האנשים האלה הם בעצם כמו המשפחה שלי, ובאיזה קטע אני קם ועוזב את המשפחה שלי בשביל לחזור ל'הדרת פנים'. כשישב שם פְּשוט רגליים הישיבה הייתה נראית לו רחוקה מאוד מאוד וזכרון האנשים שם היה מטושטש, ורונאלדו אמר שוהם, תעביר את הבלייזר החדש, ונפתלי אמר בטח, איפה הוא, ורונאלדו אמר מאחורי הספה הכחולה, ונפתלי הרגיש איזו צביטה בלב שהוא מסייע לדבר עבירה אבל כשרונאלדו ופוציקי העבירו ביניהם את הגיליון והתבאסו על הבחורות שמופיעות שם, זה היה נראה לנפתלי הכי טבעי בעולם.

אחר כך הוא עלה לסיור עם ז'וֹטֶל והם עלו לנקודת התצפית ועמדו שם מול השקיעה עם קרמי והכל ועאבד הכין קפה לכולם וירק על הרצפה מדי פעם כי הייתה לו המון ליחה, וכשהם ישבו ושתו ז'וֹטֶל הסתכל על נפתלי וחיטט קצת באוזן ואמר לו תגיד לי, נפתלי, תכל'ס אתה כזה בחור אידיאליסט וקשוח איך לא יצאת לפיקוד, ונפתלי אמר לו מה אני יודע, ככה יצא, וז'וֹטֶל אמר תגיד לי, ולמה אתה לא עושה שלש שנים כמו כולם? ונפתלי אמר מה אני יודע, ככה יצא. וז'וֹטֶל אמר לו ואתה לא מרגיש ייסורי מצפון עם זה? ונפתלי הסתכל לעצמו בחלל שבין הלב והריאות ולז'וטל אמר, בטח שאני מרגיש. וז'וֹטֶל שתה את כל הקפה שלו בלגימה ואמר נו, ולא תחתום ויתור? ונפתלי רצה להגיד שהוא שומר על העם בדרכים אחרות אבל במקום זה אמר שכל אדם צריך לעשות מה שטוב לו. ז'וֹטֶל חייך ואמר אני יודע מה הסיפור, יש לך בחורה שמחכה לך בחוץ, ונפתלי נזכר באורית קופר ולא חייך ולא אמר כלום, כי לא ידע אם 'יש' ולא ידע אם 'מחכה', וכבר לא היה ברור לו איפה זה הבפנים ואיפה זה הבחוץ. בדיוק הייתה זריקת אבנים על הציר והם היו צריכים לרוץ להאמר אז הם קמו מהר מהאבן ובנסיעה ז'וטל טפח לו על השכם ואמר בסדר, בסדר, בשביל בחורה אנחנו מוכנים לוותר עליך וזה חימם לנפתלי את הלב כי זה היה הדבר הכי אישי שז'וֹטֶל אמר לו אי פעם.

בקיצור הוא לא ידע מה לעשות ולרגע אחד חשב לעשות את מה שעשה כל חייו, כלומר לקחת את הפלאפון ולהתקשר לאורית קופר כפרה עליה שלומדת כבר שנה שניה במדרשה שלה, ככה אומרים, ושהיא תגיד לו מה לעשות. והוא כבר דמיין איך הוא מתאר לה את השנה וחודשיים שהוא עבר בלעדיה, ומספר לה מה החבר'ה חושבים עליו ומה החבר'ה חושבים עליה ואיך הוא שורד תרג"דים באימונים, ואפילו לקח את הפלאפון והסתכל על התמונה שלה בוואטסאפ, שזה משהו שהוא לא עשה כבר לפחות חמישה חודשים, ושמח לראות שבתמונה היא עדיין לבד, אבל כשבא לעשות את הצעד הבא ולהתקשר אליה הוא אמר לעצמו ואז מה יקרה, תגיד לי, מה יקרה. ושינן לעצמו שהיא הייתה פסיכולוגית מעולה ומנהלת יוצאת מן הכלל והחברותא הכי טובה שהוא יכול היה לאחל לעצמו אבל בת זוג זו לא פסיכולוגית או מנהלת או חברותא אלא משהו אחר לגמרי, ובעיקר אמר לעצמו אתה תשאל אותה אם לחתום או לא ומה היא תגיד לך, היא תגיד לך שתסתכל בתוך הלב שלך ותעשה מה שטוב לך, לא? זה מה שהיא תמיד אומרת. ואם אתה מסתכל בתוך הלב שלך, מה אתה רואה?

ובגלל שנפתלי שוהם ראה מה שראה הוא יצא לחפש"ש אחרי שלשה ימים ואת החפש"ש הוא העביר בבית ובלפגוש חברים מהבית. כל החבר'ה שלו מהישיבה כבר חזרו לישיבה ורק הוא הכין מרק כרוב וישב עם נעמי כהן שלמדה עבודה סוציאלית בחיפה ועם יוסי אליהו שיצא שבת והסתובב בלי כיפה ואפילו לא בירך על המרק ואמר לנפתלי שהוא הבין את העולם הזה וחתם שלש שנים בלי למצמץ, ולשניה היה לנפתלי איזה כווץ' בלב אבל אז הוא נזכר בהחלטה ההיא ובמה שהוא ראה בתוך הלב שלו ואמר לעצמו אבל אני עושה את הדבר הנכון, אני עושה את הדבר הנכון. כבר למחרת הוא חיפש עם מי ללכת לטיול אבל כל החברים שלו היו עסוקים איש איש בענייניו או בריטב"א, ולכן כשהוא הלך לטייל קצת במקומות כמו המעיינות החמים שליד ים המלח או בעין טייסים שבהרי יהודה שזה אולי המעיין הכי רומנטי בעולם, את כל הטיולים האלה הוא עשה לבדו רק הוא והגיטרה ופק"ל הקפה, בלי חברותא ובלי מיתותא. וזה היה בסדר.

ואחרי שבועיים וחצי הוא הגיע ל'הדרת פנים' ואמר שלום לכל החבר'ה שלו ולרב עודד ולרב דודי, והסתובב בין כל החברותות ושמע מי התארס ומי עבר לגור באברכיה ומי חולק עם מי איזה חדר, והוא גילה שבגלל שהוא היה הכי אידיאליסט בשיעור הוא היה היחיד שהתגייס לצנחנים, ולכן כל השיעור שלו התגייס לפניו וגם חזר לפניו, ולכן לכולם יש עכשיו חברותות חוץ ממנו וגם לכולם יש חדרים ביחד חוץ ממנו שצריך לחלוק חדר עם אורי שמריה משיעור ד' שלא התגייס כנראה מטעמי בעיות נפשיות, והוא לא יוצא מהמיטה כל היום רק לארוחת הערב ושומע כל היום שולי רנד וגבריאל בלחסן והחדר שלו תמיד מסריח מדברים שלא מדברים עליהם. ואולי זו הייתה הסיבה שבגללה הרבה חבר'ה מהשיעור שלו בילו יותר ויותר זמן בלשבת בחדרים שלהם ורק הוא קם בכל בוקר בשש וחצי לקול נגינה של איזה שיעור א' פעור ודשדש לתפילת שחרית, ואחרי שבוע שבו למד לבד לסדר עיון ופתאום הבין עד הסוף את סוגיית המקדש חצי אשה, הוא טפח לעצמו על השכם על הדבקות במשימה ועל האחריות האישית ואמר לעצמו או, זה בחור רציני שראוי למישהי שלומדת כבר שנה שניה במדרשה.

והדחף הזה עזר לו לשרוד את כל השבועות של ההתחלה בלי חברותות לסדר עיון ולסדר צהריים. לסדר ערב הייתה לו חברותא צעירה בשם אוריה שהרב עודד הדביק לו, אבל אחרי שבועיים אוריה התחיל להבריז ולאחר ולא להופיע, וכשפעם אחת הוא הופיע בתשע וחצי בערב כלומר אחרי חצי סדר שנפתלי למד בו לבד, תפס אותו נפתלי לשיחה ובה אוריה הודה שאמנם הוא בייני"ש אבל יש לו חברה והוא צריך לראות אותה או לדבר איתה מדי פעם, ופתאום אפס כוחו של נפתלי ולא היה לו כח לרקוד עוד בסעודות שבת ולא היה לו כח להמשיך לעצום עיניים במלווה מלכה ולשיר 'לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא', לא היה לו כח לשיעור א' ולא היה לו כח לזה שהוא לא מכיר אף אחד מהם, והוא אמר לאוריה שימשיך ללמוד לבדו ובעצמו יצא מבית המדרש ובשביל לברוח מכל זה הוא הלך לפינת הקפה של יוסי אליהו ובמקום נס או תה נענע הוא הכין לעצמו קפה שחור כמו של עבאד וכמו של יוסי, ועמד ליד לוח המודעות ועצם עיניים והרִיח, ולרגע לא היה בטוח איפה הוא ומי הוא ואם זו הישיבה שאליה הוא צריך לחזור.

כא.

כשנועם ויסכה דינה היו בארץ העמים יצא לנועם לשבת כמה פעמים על הכיסא במלון כשהרגל מונחת על המשענת, ללמוד קצת אורות התחיה ולהודות בינו ובין עצמו שהוא לא מבין את יסכה דינה. לפעמים היא עצובה, לפעמים היא שמחה, לפעמים היא מחליטה דברים משום מקום, נניח לנסוע לאיטליה או להסתפר, וכשהוא שואל אותה מה שלומה היא מושכת בכתפיה ואומרת 'בסדר' אף שפשוט לכולי עלמא ששום דבר לא בסדר. בקיצור, שיסכה דינה היא אשה נפלאה מאוד, אישה שכולה תמהון, היא מורכבת מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בה בעירבוביה, ושכמה שהוא מנסה הוא לא מצליח לעמוד על אופייה.

הדבר הטריד אותו לאורך כל הטיול אבל למרות זאת איטליה מצאה חן בעיניו. היה מרענן לאכול ארוחת ערב שלא מורכבת מטחינה ומחביתה אלא מפסטו ואומלט, או לראות אנשים שמדברים אנגלית ובלי תנועות ידיים נמרצות ואפילו לפתוח טלוויזיה ולראות איזה סרט נחמד לכל המשפחה, החיים יפים! וערב אחד, כשישבו ואכלו פיצה, יכול היה נועם להגיד בפה מלא שהוא מצליח להבחין בין פיצה איטליאנו שברומא ובין הפיצה ש'בפינה של רמי', שיש ביניהן משהו בדוקין שבעין או בניב שפתיים, הקיצור, מין ניחוח דק מן הדק בבצק הדק או ברוטב העגבניות הסמיך שממנו ברור שהפיצה ברומא טובה יותר. אם היה יכול הוא היה מברך שהחיינו אבל היה נראה לו שיש מחלוקת הפוסקים אם אפשר לברך את זה על פיצה.

יסכה דינה לא מצאה טעם בפיצה ולא בפיאצה ולא בכל דבר שנתנו לפניה אלא הסתובבה בכל רומא עם פרצוף כאוב כאילו אין שכינה שורה עליה בחוץ לארץ, ובשביל להקל עליה ולהוריד מעליה עול נועם דיבר בשבילה עם כל נותני השירות והלך איתה לכל המקומות המפורסמים שהם לא כנסיות, והוא ירק ליד כל כניסה ומלמל שקץ תשקצו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, אבל דבר מכל זה לא עודד את יסכה דינה ונועם לא ידע מה לעשות, הוא חשב אולי היא כבר לא אוהבת אותי ואולי זה סיפור של ללכת לרופא אבל היא התעקשה שהיא מרגישה נהדר והוא חשב שאולי זה רעל ארץ העמים שנתפשט בה ובנשמתה היותר עליונה אבל לך תסביר דבר כזה לרופא.

ובחסדי ה' עלינו, ביום האחרון היא הציעה לו ללכת לאיזו גלידה, ומרוב שמחה שסוף כל סוף היא רוצה משהו מיד נחפז יחד איתה לאיזו גלידה שאמרו לו עליה שהיא כשרה ושם הושיב אותה והביא לה גלידה וניגן לה איזה שיר שזכר מהישיבה התיכונית בגיטרה של איזה נגן רחוב. ולמרות שאחר כך נסתבר לו להוויתו שהגלידה לא הייתה כשרה עדיין יסכה דינה חייכה אליו חצי חיוך ולפחות עם סיום הטיול היה נראה לו שהיא כן אוהבת אותו.

אחר כך כשחזרו היישר לזמן אלול ולזרועותיה המוכרות של מסכת יבמות, קיווה נועם שכל אותן צרותיה וצרות צרותיה הן רק אבק פורח וחלום יעוף. הם ראו ביחד סדרה לכל המשפחה שאמיתי, החברותא שלו בסדר הבוקר, המליץ לו, על רופא ציני שמתלוצץ עם חוליו ויסכה דינה התחילה לחנך כיתה ב' ואפילו חזרו לאכול חביתה עם טחינה אלא שהפעם נועם מצא את עצמו עומד מול מדף הטחינה ברמי לוי ומתלבט אם לקחת הר ברכה בשלושים או המותג בעשר, ואחרי שלקח והחזיר ושוב לקח ושוב החזיר ובסוף לקח הר ברכה, הוא עמד ליד השיש בערב וערבב את הטחינה והוסיף קצת מלח ולקח בכפית וטעם ופתאום נתחוור לו הכל, והיה ברור לו שכל הבתים שהיה בהם וכל הרחובות שהילך בהם לא היו אלא מבואה לבית זה. אז אמנם הם התחילו לאכול טחינה הר ברכה אבל מלבד זאת הכל היה כמעט כרגיל. כלומר הייתה לנועם תחושה שלא הכל בסדר, אבל על פניו הכל היה בסדר גמור.

כך עולם על מכונו עמד באיזו צורה רעועה עד שיום אחד יסכה דינה חזרה הביתה וצנחה על המיטה והתחילה לבכות, והם היו אסורים באותו שבוע ונועם לא ידע מה לעשות ואיך לנחם אותה. הוא שאל מה היא רוצה והיא אמרה שהיא לא רוצה כלום, לא לאכול ולא לדבר ולא שום דבר, ורק בכתה ומלמלה משהו על התלמידים שלה ועל ההורים שלהם והנזלת התערבבה לה במילים ולא היה ניתן להבין שום דבר.

ובאיזשהו שלב אחרי שעה וחצי של שתיקות ובכי היה ברור לנועם שאחרי איטליה וכל מה שיסכה דינה עברה שם, המצב כרגע זה עת לעשות לה' הפרו תורתך ושם ה' נמחה על פחות מזה, והוא מחה לה את הנזלת מהאף עם טישיו שהיה במגירה של השידה וקצת ליטף אותה על הכתף. הוא חשב שזה יעשה לה טוב וירגיע אבל היא קפצה וצעקה עליו ולא דיברה איתו שלש שעות, ורק בארוחת הערב הוא התנצל שוב והיא אמרה שכדאי לו להיות נחמד ושניהם צחקו. היא צחקה בהקלה כי המשבר נגמר והוא צחק צחוק שיש בו אפעס פחד מהעתיד כי כבר לא היה לו ברור מה היא רוצה ומה אפשר לעשות.

והוא חשב לעצמו מה אפשר לעשות, אולי קשה לה כי היא בודדה, כי היא רחוקה מההורים ואין לה חברות כמעט חוץ מנעמי הזו שהיא מדברת איתה בטלפון, ואמר לעצמו נו נו הנה כי כן זה חודש אלול ותכף ראש השנה מגיע ובאמת שהוא היה רוצה להיות בישיבה אבל אולי כדאי ללכת לקראת יסכה דינה ולהציע לה להיות אצל ההורים שלה בראש השנה, ואם נודה על האמת ביננו ובין עצמינו אין ספק שהאוכל אצל ההורים של יסכה דינה הוא הרבה יותר טוב מהאוכל שיש בישיבה או ממה שהם יכולים להכין ליומיים, וענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.

אבל כשהוא בא עם הרעיון הזה והציע אותו ליסכה דינה זה לא היה נאה וגם לא התקבל, אדרבה, היא עצרה באמצע ההליכה והסתכלה עליו במבט של 'מאיפה הבאת את זה' ותקפה את הרעיון מכל כך הרבה כיוונים עד שהוא הצטער שהוא בכלל ניסה. והם המשיכו ללכת כאילו דבר לא קרה אבל נועם היה מבולבל יותר ויותר ואפילו אמיתי הסתכל עליו בסדר הבוקר למחרת ואמר תקשיב נועם, נראה לי אתה לא מרוכז, לך תכין לעצמך איזה קפה או משהו, אבל נועם כבר לא היה מסוגל לשתות קפה רגיל והיה חייב קפה מגורען וכל סדר הבוקר הלך לו.

סדר הצהריים גם הלך לו ומזל שאברכים לא לומדים סדר ערב, כי אז גם בו נועם לא היה יכול להיות מרוכז, אבל למרבה המזל אברכים לא לומדים סדר ערב ונועם ישב עם יסכה דינה לאכול טחינה וסלט וחביתה בחמאה, ויסכה דינה הסתכלה עליו כל הערב באיזה מבט משונה ובסוף אמרה לו נועם, אתה מאמין במלאכים? ונועם לא ידע מאיפה זה הגיע אבל אמר בטח, בוודאי, וחשב על מלאכי השרת ואראלי השחק שהם האושר היותר כללי, ויסכה דינה הסתכלה עליו במבט עוד יותר משונה ואמרה כן? למה אתה מאמין בזה? ונועם אמר מה זאת אומרת, מי עצר את העקידה אם לא מלאך? מי בישר לשרה על יצחק אם לא מלאכים?

ויסכה דינה שקלה לרגע את הדברים בינה ובין עצמה ופתאום חייכה אליו איזה חיוך ואמרה וואי, איך אני שמחה שאמרת את זה, ונועם סיים את הביס מהסלט ובלע ואמר 'אם את שמחה, אני שמח', למרות שהוא לא הבין כלום, אבל כשהיא החזיקה לו את כף היד וליטפה אותה וחייכה אליו ואמרה 'נועם, אני אוהבת אותך', הוא הרגיש שלפחות השאלה הזו קיבלה מענה, ושכל הדברים מבוררים וברורים, ושיותר מזה הוא לא צריך שום דבר.


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 455 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.