ג'וינט

הסיגריה הראשונה של חגי הייתה בגיל שתיים עשרה, והיא לא הייתה ג'וינט. שוהם מצא קופסת סיגריות עם שתי סיגריות אחרונות בחצר מאחורי בית הספר, והוא החביא אותה בכיס והביא לחגי אחת כדי שלא ילשין עליו למנהל. הסיגריה הייתה בתא הקטן בילקוט של חגי לאורך כל היום, ואחרי הצהריים, כשנגמרו הלימודים, הוא עישן אותה בהחבא בגינת המשחקים שליד הבית שלו. היא הייתה מרירה וצורבת, והעשן התפתל בגרון של חגי וגרם לו להשתעל בכח. למרות זאת, ואחרי שתי השאיפות הראשונות, הוא גילה לתדהמתו שהוא דווקא אוהב את התחושה.

העשן הרגיע אותו.

זה הבהיל אותו. ממש. בעלוני השבת ובספרים שקרא היה כתוב שאנשים מתמכרים לסיגריות למרות העשן, לא בגלל העשן. העשן אמור לצרוב. דמעות אמורות לעלות לו בעיניים. מה זה אומר עלי, הוא חשב. מה זה אומר. אם אני אוהב את התחושה אני בטח אתמכר לזה מיד. כל הכסף שלי ילך על זה. מה ההורים שלי יחשבו. זה ממש ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. מרוב בהלה הוא כיבה את הסיגריה מיד, במקום, לקול צחוקם של שתי ילדות ששיחקו בגינה, ואחר כך תפס את התיק וחזר הביתה והשתדל מאוד להיות ילד טוב עד ארוחת הערב.

בבית הספר הוא סיפר שעישן את הסיגריה עד תומה. ששתי בנות הסתכלו עליו ברחוב ואמרו לו בהערכה יא אללה, איך אתה מעז. חברים שלו הסתכלו עליו בהערכה מהולה בזעזוע, ואוריה לקח אותו הצידה ואמר לו אתה יודע שאנשים מתים מזה, נכון? כתוב ממש 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. לא אכפת לי, אמר חגי, הוא ניסה להראות שבאמת לא אכפת לו, אבל לא הצליח להשתיק את תחושת העליונות של ההתבגרות: אני כבר ניסיתי, אתם עדיין לא. זה לא באמת שינה משהו: אחרי חצי שבוע שכחו מזה כולם.

כאמור, זו הייתה סתם סיגריה. היא לא הייתה ג'וינט, או פייסל, או וויד, או מריחואנה, או ירוק, או חום, או צינגלה, כל אחד משמות החיבה שבהם אנשים נוטים לכנות סיגריה עם קנאביס.

הסיגריה השניה של חגי הייתה בגיל שש עשרה. בשביעית. בישיבה התיכונית שבו למד החבר'ה לא עישנו. לא במוצהר, לפחות. היו שלשה מורים שעישנו; היה אפשר לראות אותם מאבדים את הריכוז כשהם מלמדים שעות ארוכות מדי, או בטיולים שנתיים. זה לא היה נדיר לראות מורים מעשנים מחוץ לכותלי בית הספר: הולכים ברחוב הצר ומנסים להספיק עוד שאיפה מהסיגריה לפני שהם זורקים אותה על המדרכה, מועכים אותה בקצה הנעל, נכנסים ללמד.

החבר'ה מהשכונה שהמשיכו איתו, בכל אופן, לא עישנו. לא שוהם, לא אוריה, אפילו לא משה, שהספיק לעשות הכל, לטענתו. סיגריות, הוא היה אומר. פחח. סיגריות זה לאנשים בלי עמוד שדרה. בשביל לפרוק עול הם קמו מאוחר, הלכו לישון בשלש בלילה, ישבו וראו סרטים בחדר, דיברו על בנות שהם רואים ועל בנות שהם מכירים; מה דורין כתבה לשוהם ("בוקר טוב") ומה הוא ענה לה ("בוקר, יפה", שזה יכול להתפרש לשני כיוונים, ועל כן מתוחכם). אוריה היה זה שהעיר את כולם להספיק תפילה בזמנה כל בוקר, והם הכירו לו תודה על כך. סיגריות היו מחוץ לתחום, אבל לא בקטע דתי או מוסרי. סתם, כי זה הורג. אנחנו לא עד כדי כך מטומטמים כדי להרוג עת עצמינו, אמר משה.

לחגי היה עמוד שדרה. על כל פנים, הוא חשב שיש לו עמוד שדרה. הסיגריה השניה שלו לא הייתה בקטע של לחץ חברתי, והוא אפילו לא טרח להתפאר בה אחר כך. הם היו בטיול שנתי וישנו באכסניית הנוער באילת, ובערב כולם ירדו כדי לראות מה קורה בעיר. חגי נשאר באכסנייה עם שני מורים ועם נהג האוטובוס, כדי לראות את המשחק של מכבי. במחצית המורים הלכו לעשות שיחה עם האישה והנהג יצא לעשן. חגי יצא איתו, שם ידיים בכיסים, מסתכל. הנהג הוציא סיגריה, הסתכל על השמיים, הצית אותה, בא להחזיר לכיס ואז נזכר בנימוסיו. אתה מעשן? הוא שאל את חגי, ובלי לחשוב חגי אמר כן, אתה יודע, בטיולים ובמילואים. הנהג צחק והביא לו סיגריה, והם עישנו ביחד, מסתכלים על האור שבקע מהעיר.

איפה המורים שלך, אמר הנהג. הם מדברים עם המשפחה, אמר חגי ופלט עשן. אחר כך השתעל. הסיגריה הייתה בדיוק כמו הסיגריה הראשונה: גנובה, מתוקה, צורבת. נשים, אמר הנהג באנחה. אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן. כן, אמר חגי, למרות שלא ידע על מה הנהג מדבר. העישון המשותף גרם לו להרגיש כאילו הוא והנהג תחת אותה חבורה, קליקה. כאילו משהו עמוק יותר וראשוני יותר מאחד ביניהם ופותח ביניהם לבבות. אחר כך הם חזרו לראות את המחצית השניה, ואחר כך חגי ירד אל העיר והצטרף למשה ולשוהם שישבו בבורגראנץ'. הוא לא סיפר להם על הסיגריה.

במקום זה הם הסתובבו בעיר וניסו לפגוש מישהי שאוריה הכיר במחנה של בני עקיבא ובמקרה גם היא הייתה בטיול באילת. הם לא מצאו אותה (חגי נטה לחשוב שאוריה המציא אותה כדי להרגיש יותר חלק מהחבר'ה) אבל מצאו מישהי אחרת שחגי הכיר מחוג אלקטרוניקה, והם ישבו ודיברו קצת עד שמשה נזכר שהשערים באכסניה נסגרים בשתיים עשרה ושהם חייבים לחזור.

למישהי מהחוג קראו הדס. היא הייתה בדיוק כמו שאתם מדמיינים לעצמכם בחורה בחוג אלקטרוניקה: חדה, שנונה, עושה דברים מגניבים שגיקים עושים. חגי התכתב איתה קצת אחר כך. בינו לבינו, ובחוג המצומצם של החבר'ה, הוא קרא לה 'החברה שלי', למרות שהם לא נפגשו בשבועות שאחר כך, ולמעשה לא הייתה שום סיבה לחשוב שיש ביניהם משהו. משה חשב שזה אידיוטי. אתה לא יכול לקרוא לה 'החברה שלי' כשהיא לא החברה שלך, הוא אמר.
לא אכפת לי, אמר חגי.

חודשיים אחר כך, במוצאי שבת אחד, דפנה, החברה של שוהם הגיעה לבקר אותם בשכונה. הם ישבו בפיצה של שוש ואכלו פיצה שוש, כלומר פיצה עם אננס, זיתים ורוטב מיוחד ששוש נשבעה במקוריות שלו, אבל כולם חשבו שזה תערובת של מיונז, צ'ילי וסחוג. החברה של שוהם, דפנה, הייתה כמו דמות מהרפתקאה מופלאה: היה לה נזם, שני עגילים, היא עשתה קעקוע במקום שלא רואים. היא הביאה איתה שני פייסלים מגולגלים כבר, מעין מנחת פיוס לחבר'ה על שהיא לקחה מהם את שוהם.

אנחנו לא מעשנים, אמר משה.
זה לא סיגריה, היא אמרה. זה ג'וינט. סיגריות גם אני לא מעשנת. מי מעשן סיגריות? אבל זה ג'וינט, אתם חייבים לנסות. זה אדיר.
מה, החברה שלך דפוקה, אמר משה לשוהם. היא מעשנת ג'וינטים? דופקת לעצמה את השכל?
זה לא דופק את השכל, אמר שוהם. זה אחלה דווקא.
ניסית?
לא, אבל דפנה ניסתה. נכון דפנה?
בטח, אמרה דפנה. היא חייכה אליהם חיוך שניסה להיות מזמין, או נחמד, אבל יצא מעושה.
אני לא הולך לעשן את זה, אמר משה. מאיפה לי לדעת מאיפה זה הגיע. אה, אוריה?
דווקא אמרו שזה פחות הורג, אמר אוריה. יש כל מיני מחקרים שזה דווקא בריא.
לעשן? אמר משה. לעשן זה בריא?
זה לעשן מריחואנה, אמר אוריה. זה לא לעשן סתם סיגריה עם טבק ועם נפט ועם אלוהים יודע מה יש בפנים. מה אתה אומר, חגי?

חגי לא ידע.

הוא כעס על משה. עם הביטחון העצמי הזה. עם הוודאות. באיזו קלות הוא אומר 'זה דופק את השכל', 'זה הורג', כאילו הוא יודע משהו מהחיים שלו. מפזר הצהרות: זו חברה שלך. זו לא חברה שלך. ולו עצמו – כלומר למשה – אין חברה, הוא לא עישן, הוא לא למד, למעשה לא הייתה שום סיבה להעריך אותו למעט הביטחון העצמי הזה. זה שיגע את חגי.

הוא ריחם על שוהם. שוהם שמנסה למצוא את המקום שלו, שמרגיש בודד גם באמצע ההמון, שסוף סוף מצא מישהי שהולכת איתו כמות שהוא, עם החששות וחוסר הביטחון והמאמץ המוגזם להיות נונשלנטי. מה, ככה נדחה את החברה של שוהם על הסף? הוא גם ריחם על אוריה. עם המאמצים הפתטיים, החמודים, כמעט, להיות חלק. להחזיק בכח בתדמית ה'ילד טוב ירושלים' ובו בזמן בתדמית ה'אני חלק מכם'. הוא כמעט רצה לטפוח לו על השכם בכל ניסיון כזה, להגיד לו 'הכל בסדר, כפרה', אבל חגי לא היה מהאנשים שטופחים על השכם או שאומרים 'כפרה'.

אני חושב שזה סבבה, הוא אמר. כאילו, זה ג'וינט, מה כבר יכול להיות? זה לא שאנחנו מעשנים סמים קשים.
זה בדיוק סמים קשים, אמר משה.
אי אפשר לעשן סמים קשים, אמר חגי. אפשר להזריק או לטעום או להסניף או להניח מתחת ללשון, אבל אי אפשר לעשן. זה לא עובד ככה.
זה בדיוק עובד ככה, אמר משה, ואם תמשיכו, אני אספר את זה לקובי המנהל.
נו, אל תהיה ככה, אמר אוריה. מה אתה משחק אותה ילד טוב? אתה זה שאמר לנו שכבר עשה הכל.
מה אתם דפוקים, אמר משה, אתם בני שש עשרה. מה אתם משחקים אותה בעצמכם כאילו אתם הכי גדולים בעולם.

זה היה נכון. חגי ידע שזה נכון, כלומר, שלא בריא לעשן ושקנאביס יכול להזיק להתפתחות ומה לא, ובעיקר שזה לא התאים להם. הם לא היו כאלה, פוחחים, מנסים דברים חדשים. הם היו בסך הכל חבורה של נוער בורגני, קצת משועמם, קצת מתיימר. הוא לא ידע לנסח את זה במילים. 'בורגני', 'מתיימר'; מה זה אומר, בכלל? הוא רק ידע שהם נורמלים. נוער נורמלי. שהם לא אמורים לנסות את הדברים האלה בגיל שש עשרה.

ובדיוק מהסיבה הזו אוריה הדליק את הג'וינט. הוא הביא מצית מהדלפק של שוש, בזמן שחגי התלבט עם עצמו, וסוכך על הג'וינט והדליק. הנה, הוא אמר בניצחון, דולק. מי ראשון? דפנה?
לא, אמרה דפנה, כבר עישנתי היום. כמה כבר אפשר לעשן. אני אולי אקח אחר כך.
אני אהיה ראשון, אמר שוהם. הוא לקח את הג'וינט ושאף שאיפה עמוקה. אחר כך החזיק את זה קצת בפה ושחרר. הנה, אתם רואים, הוא אמר, לא כזה סיפור. פעם ראשונה שלי, אפילו לא השתעלתי.
אתה צריך לקחת לריאות, יא טיפש, אמר משה. ההתנגדות התחלפה אצלו בסקרנות; מי יודע מה יקרה.
אז אני אקח לריאות, אמר שוהם. הוא לקח שאיפה ארוכה, ואז שאף אוויר, ופתאום השתעל בעננת עשן על הפנים של דפנה. אני מצטער, הוא אמר לה. היא צחקה. שטויות, היא אמרה. לכולם זה קורה בהתחלה.

חגי חש פתאום את הרצון להוכיח להם שלא. כלומר, שלא לכולם זה קורה בהתחלה. לקחת שאיפה, להחזיק בריאות, לשחרר, להגיד – הנה, אתם רואים? ככה עושים את זה? אבל הג'וינט כבר עבר לאוריה, שלקח שאיפה והשתעל גם הוא.
אתם דפוקים לגמרי, אמר משה. לגמרי לגמרי דפוקים. אין לכם מושג מה אתם עושים.
אתה סתם פארטי פופר, אמר שוהם.
אתם סתם – סתם מנסים להרשים את דפנה, אמר משה. הוא האדים, כמו שקרה לו בפעמים המועטות שבהם התכעס. סתם עושים פוזות על בחורה. אין לכם מושג מה אתם עושים לעצמכם.
תירגע, אמר אוריה. תירגע, אנחנו לא עושים לעצמינו כלום, קצת מעשנים. מה זה יעשה לנו? לא יעשה לנו כלום. אולי קצת נתמסטל. קצת נצחק. כלום לא יקרה. אפילו הבעל שם טוב היה עושה את זה.
אתם לא תתמסטלו מפעם ראשונה, אמרה דפנה. פעם ראשונה זה לא עובד. רק בפעם השנייה.
נו אז למה אתם מעשנים, אמר משה. הוא הסתכל סביב כאילו הוא מחפש מישהו שיעזור לו. חגי, הוא אמר, כמעט בתחינה, תגיד להם.
נא, אמר שוהם. חגי הוא משלנו. הנה, חגי, רוצה סיבוב? והוא הושיט לו את הג'וינט עם הקצה לכיוונו: דלוק, מעשן, מוכן.

בתוך תוכו חגי ידע שהוא צריך לעשן. כלומר, חברתית. שזה מה שמצופה ממנו בתור המגניב, זה שיודע. אבל הוא לא רצה. הוא לקח את הג'וינט בידיים והסתכל עליו מסביב. מימין, משמאל. כולם הביטו בו בציפייה, אבל פתאום הוא חש תחושת קבס שכזו מהעולם, מהחיים, מהחבורה שסביבו. לו רק היה יכול להראות להם שהם ילדים, פשוט ילדים, ושהוא מסרב לג'וינט לא כי הוא ילד, אלא כי הוא מבוגר. להתנשא עליהם מעמדת הבוגר בעצם הסירוב. אבל הם היו קטנים מדי בשביל זה. יותר מדי בתוך הגיל והמקום וההרפתקאה, כך שלא היו יכולים להבין את ההתנשאות.

במקום זה הוא רק אמר לא, אני מצטער, קצת כואב לי הראש. הוא העביר את הג'וינט לאוריה, ואז אמר 'אני חושב שאני אלך לשים ראש', ולפני שהגיבו שם עשרים שקלים על השולחן וקם מהשולחן. היה ממש נחמד להכיר אותך, הוא אמר לדפנה, החליף חיבוקים עם כולם, ארז את עצמו במעיל והלך הביתה.

בדרך הוא חשב שזה היה מטומטם. הם יחשבו שאני ילד קטן, הוא אמר לעצמו. הם לא יבינו. הם יצחקו עלי מעכשיו ולנצח. יגידו 'אתם זוכרים את הג'וינט הראשון שלנו? זוכרים איך חגי ברח הביתה כמו ילד כי הוא לא רצה לעשן?'. זה גם היה נכון, בסך הכל. לא היה לו איך לסתור את זה: הוא באמת ברח הביתה כי הוא לא רצה לעשן. הוא באמת קצת פחד. הוא גם חשב איזו רוח גבית זה הולך לתת למשה, שימשיך לצחוק על כולם בלי אופוזיציה נורמלית. חרא, הוא אמר לעצמו. לשנייה רצה לתת איזה אגרוף לעץ, אחר כך חשב שזה קצת פתטי מדי, ופשוט נעץ את האגרופים בכיסים והזדרז הביתה.

השעה הייתה אחת עשרה וחצי כשנכנס הביתה. חגי, זה אתה? קראה אמא שלו מהסלון. כן, הוא אמר. איך היה, היא אמרה. היה טוב? אפילו לא עלה בדעתו לספר לה מה היה הערב. הוא ידע: היא ישר תגיב. תתקשר להורים של שוהם ושל אוריה ושל משה. תספר לכולם, סדרות חינוך על סמים קלים וסמים קשים, מצגות, מחנכים. יותר מדי סערה בשביל עניין די סתמי. חגי? אמרה אמא שלו, צליל חשד התגנב לקול שלה. הכל טוב? כן אמא, הוא אמר. היה בסדר.

היה לו מוקדם מדי בשביל לישון. במקום זה שכב במיטה והתלבט מה לעשות. הוא התלבט אם לראות תמונות של בחורות בבגדי ים, או לראות איזו סדרה, ואולי לקרוא שוב את הארי פוטר חמש. בסוף החליט לדפדף באינסטגרם של הדס. הוא דפדף בין התמונות שלה עם חברות בטיולים ובין תמונות שלה מול המראה בבית. "יום מושלםםם  " היא כתבה מתחת לאחת התמונות, וחברות שלה כתבו לה "לא אתתתתת… מושלמתתת!". זה היה נכון, הוא חשב לעצמו. היא הייתה מושלמת. כמעט בלי לשים לב הוא לחץ על האייקון הקטן מימין למעלה ושלח לה 'היי'. לא עברו שתי שניות והופיע שם אייקון שיש לו הודעה. הלב שלו התחמם וגאה והציף בתוך חזהו: היא שלחה לו 'היי 🙂' חזרה.

הוא רצה בכל מאודו להגיד לה משהו, אבל לא ידע מה. לא היה לו שמץ של מושג לאן, בעצם, הוא ממשיך מכאן.

מודעות פרסומת

נגיעה

בסוף הדייט הראשון, שהיה טוב ככל שדייט ראשון יכול להיות טוב, יאיר שאל אותה אם אפשר לחבק אותה. הוא שאל את זה בעדינות, כמו שגברים מחונכים שואלים. גברים שיודעים שגופן של נשים הוא שלהן, ושיש לשאול אותן לפני שמפתיעים אותן בחיבוק בסוף הדייט. אולי זו הייתה הסיבה שיערה הספיקה להגיד שלא, אי אפשר לחבק אותה. אני מצטערת, היא אמרה לו, אני שומרת נגיעה.
 
בגיל עשרים ושמונה את עוד שומרת נגיעה? שאלה נועה. הן היו חברות עוד מהתיכון, אחר כך גרו בדירה קטנה במרכז העיר. יערה למדה קלינאות תקשורת במכללת הדסה ונועה חזרה בשאלה תוך כדי הלימודים בבצלאל. היא בדיוק הייתה עסוקה בלגלף קופסה לפרוייקט שלה בעיצוב תעשייתי. ומה תעשי, היא אמרה, סליחה על מה שאני אומרת, אבל מה תעשי אם תמותי מחר בבוקר בתאונת דרכים? מה, תמותי בתולה?
 
כן, אמרה יערה.
 
אשכרה? כאילו, זה לא כמו לא לעשות צניחה חופשית, את יודעת. סקס זה בייסיק. אנשים צריכים לעשות את זה לפני שהם מתים. זה לא חסר לך?
 
בטח שזה חסר לי, אמרה יערה. אבל את אומרת את זה כי את ממילא לא מאמינה בזה, אני מאמינה. את מבינה, נועית, יש אלוהים והוא אמר שאסור להתחבק. אז מה אני אעשה, נועית, אסור. מה אני אעשה.
 
גיל עשרים ושמונה לא היה בתכנון: בגיל עשרים ושמונה היא חשבה להיות נשואה. שלשה ילדים. בכל רגע היא חשבה: שלשה חודשים להכיר גבר. שלשה חודשים אירוסין. עוד חצי שנה אני אתחתן. מטופש לחבק מישהו סתם כך, כשעוד חצי שנה אני אתחתן איתו או עם מישהו אחר. היא חשבה: זה לא שאני לא רוצה להתחבק. אני רוצה, אבל אסור. זה טוב, היא חשבה, זה אומר שאני נמשכת לגברים. אני אשמר את המשיכה הזו, היא חשבה, בסוף זה יסתדר. היא חשבה ככה חצי שנה אחרי חצי שנה; לא העלתה בדעתה שלא תתחתן, שחצאי השנים יצברו להן ככה.
 
הם לא דיברו על זה, היא ויאיר. השבוע הראשון עבר בהצלחה, כך גם משבר שלשת השבועות, אפילו היציאה הראשונה מהארון עברה בהצלחה. הזוגיות איתו – מוזר היה לה לחשוב על זוגיות, לא על דייטים – הייתה נינוחה, רגילה, סתמית למדי. כשהיא תיארה את זה לנועה היא קראה לזה 'ביתי'. אין בו רעש וצלצולים, היא אמרה לנועה, הוא פשוט שכזה, מנומס, מתחשב. בתוך תוכה היא נדהמה מהמהירות שבה החיים של שניהם השתלבו ונרגעו, כאילו הוא היה שם מעולם.
 
אחרי חודש וחצי הוא אמר לה שהם צריכים לדבר.
 
אין עוד משמעות לביטוי 'אנחנו צריכים לדבר', היא ידעה. תמיד יש רק דבר אחד שצריך לדבר עליו.
 
אני לא יודע, הוא אמר לה. את מבינה, אני לא יודע.
 
למה אתה לא יודע, שאלה יערה. הם ישבו בקפהקפה בסנטר וואן. זוגות חרדים בדייטים הציפו את המקום. היא הרגישה איך כל המקום מבוכה אחת גדולה. בן יושב מול בת ושניהם נבוכים, נבוכים. היא ויאיר היו כמו אי בלב ההמולה.
 
קצת חסר לי המגע, הוא אמר. את מבינה, טוב לי איתך. באמת שטוב לי. כבר הרבה זמן לא היה לי כל כך טוב.
 
אז מה הסיפור, היא אמרה. קטעה אותו, נמרצת.
 
אני לא רגיל לשמור נגיעה, הוא אמר. לא בתור דתל"ש או משהו. סתם, זה לא אני, את מבינה. זה לא אנחנו. המקום שבאתי ממנו לא עושה מזה עניין כל כך גדול. תמיד עם חברות שלי, עם החבר'ה בשכונה, משפחה מורחבת. אני פשוט לא עושה מזה עניין, ואיכשהו יצא שאת הבחורה היחידה בעולם שאני שומר ממנה נגיעה.
 
זה מפריע לך, היא שאלה. עדיין לא הבינה.
 
לא זה מה שמפריע לי, אמר יאיר. הנינוחות מפריעה לי. אני מרגיש כאילו חסר לי משהו. איזה ניצוץ, תאורה, ברק מהשמיים שמכה בי. אנחנו יותר מדי – יותר מדי בסדר. זה לא אמור להיות ככה. התאהבות לא אמורה להיות ככה.
 
ולכן אתה רוצה לגעת בי, שאלה יערה.
 
לא, אמר יאיר. הוא היה רך כל כך באותם רגעים. פגיע. נבוך. היא הרגישה שהיא רוצה לקום לחבק אותו. אני רוצה ששנינו ניגע. שזה לא יהיה אישיו. שזה יהיה חלק מהקשר. איך אפשר בכלל להתאהב בלי לגעת, אני לא יודע.
 
נו אז מה הסיפור, אמרה נועה. היא הכינה חביתה משתי ביצים ובצל ירוק. יערה קצצה סלט בחמת זעם. תגעי בו.
את בחיים לא תביני, אמרה יערה. זה אסור, את לא מבינה.
אני מבינה, אמרה נועה. אני מבינה שאת בחיים לא נגעת בבן ושאת כבר בת עשרים ושמונה. אני מבינה שיש לך, כמה, שבע שנים של פוריות נורמלית? אני מבינה שאת רוצה להתחתן, שאת פאקינג נוסעת לאומן כדי להתחתן. אני מבינה שיש לך פה בחור חמוד שמעוניין בך, והדבר היחיד שעוצר אותך זו ההחלטה שלך לא לגעת עד החתונה. מה יש פה להבין?
 
זו לא אני, אמרה יערה, זה אלוקים.
 
טוב, אמרה נועה. אז תמותי רווקה. מה אני אגיד לך. את חיה בסרט אם את חושבת שיש בחור כלשהו בעולם שמוכן להתחתן איתך לפני שהוא מינימום מנשק אותך. בגיל עשרים ואחד, אולי. בגיל עשרים ושמונה? אין סיכוי.
 
זה לא נכון, אמרה יערה, אבל פקפקה בזה. אם הוא כל כך רוצה אותי, הוא יכול להתאפק.
זה לא עניין של איפוק, אמרה נועה. זה עניין של להיות בנאדם.
ומה אם – התחילה יערה. ומה אם הוא רק רוצה לגעת בי? שזה לא קשור לקשר? שהוא סתם גבר מניפולטור שרוצה להרגיש מגע ומין וכל זה, והוא בכלל לא רואה אותי שמאחורי הגוף?
נועה התחילה לצחוק. אם כן, היא אמרה, זו סיבה טובה לעזוב אותו לגמרי. זה לא קשור למגע איתו בכלל. וגם מה את חושבת, היא צחקה, את חושבת שבחור כזה היה מחכה לך חודש ושבוע? פחחח.
 
הם קבעו ארוחת ערב, דייט, מה־שזה־לא־יהיה, ליומיים אחר כך. יאיר היה נבוך עוד יותר מהפעם הקודמת. הוא נבר בפסטה שלו בלחץ, כאילו אין לו תיאבון אבל הוא מחוייב לכללי הנימוס שגוזרים עליו לאכול. יערה הייתה לחוצה גם היא, אבל מסיבות אחרות לגמרי. אין דרך חזרה, היא הזכירה לעצמה. כל עוד את לא פותחת את הפה, את יכולה להתחרט. אחר כך אין דרך חזרה. כדי לסיים עם זה מהר, היא אפילו לא סיימה את הצלחת ופשוט אמרה לו.
 
יאיר, היא אמרה לו. אתה יודע, חשבתי על זה.
על מה, הוא אמר. ממולל את המזלג בידיים.
על נגיעה, היא אמרה. אני חושבת שזה בסדר. כלומר, שאני בסדר עם זה שנתחבק וניגע. מיד מיהרה לסייג: יש לי קווים אדומים. היא אמרה. ואתה לא ישן אצלי ולא שום דבר כזה. אבל חיבוק, עם זה אני בסדר.
טוב, הוא אמר.
טוב, אמרה היא. ועכשיו מה?
לא חייבים להתחבק מיד, הוא אמר. זה בסדר. זה חלק מהחיים: נסיים לאכול, נזמין חשבון. משהו בו נרגע פתאום, התרכך. כאילו הלחץ ירד מהפנים ופינה את מקומו ללחץ אחר, ראשוני יותר; הלחץ להרשים, לדעת, הלחץ שלא לאכזב.
 
הם לא נגעו בכל הדרך חזרה. אפילו לא דיברו על זה. במקום זה הלכו סחור סחור. דיברו על הלימודים שלו, על ההנחה שיש לסטודנטים בחדר הכושר של האוניברסיטה. אולי עדיף לשחות, בכלל. דיברו על ההרצאה שיערה צריכה לתת לפני כמה עובדים במשרד של אבא שלה. אתה צריך להכיר את אבא שלי, אמרה לו כבדרך אגב, ואחר כך שמחה שזה נפלט ממנה ככה, באגביות; הנה, בוא תהפוך להיות חלק אמיתי מהחיים שלי. תכיר את האנשים החשובים לי. תתלווה אלי למסע הזה.
 
רק לפני שנפרדו לשלום, תחת הדירה שלה, היא הרגישה בטוחה מספיק. טוב, היא אמרה.
טוב, הוא אמר.
אז…
אז בסדר, הוא אמר. אז בסדר. ובלי לשאול יותר פשוט ניגש אליה ועטף אותה בזרועותיו. הרגע הראשון היה מהמם, כאילו חצוצרות תוקעות ברקע וחשמל מכה בה מן האדמה, זה היה וואו, זה היה מרטיט ומערבל והתשוקה התערבבה לה עם הבהלה שהנה, זהו, נשבר, ועם האשמה ועם הקבלה שטוב, אין מה לעשות, אבל אחרי הבהלה הראשונה וההתרגשות ופרפור הלב, זה היה די –
 
זה היה די רגיל, למען האמת, וגם קצת ארוך מדי. כאילו היא מתחבקת עם חברה שלה. אפילו פחות מזה. היה לו ריח מהביל, חמוץ במידת־מה, כאילו היה במתח לאורך כל הפגישה. הזרועות שלו היו חמות ונעימות, אבל לא מטריפות את הדעת או את החושים. היא לא הרגישה שום דבר יוצא דופן. זה היה, כמו החיים עצמם, פשוט, ביתי, כמעט משעמם. היא תהתה מה היא צריכה לעשות עם הידיים שלה, שעמדו שמוטות, ואם היא צריכה לעשות משהו, ובאיזה גובה לחבק אותו חזרה, ומה עושים עם הראש ואיך מניחים אותו, ומה התפקיד שלה בכל הסיפור. אחר כך חיבקה אותו חזרה.
 
מעל ראשה יאיר נאנק. כאילו איזו חיה גדולה, קדמונית, מגודלת זיפים, החליפה את הבחור המגודל, הנבוך, הרגיל כל כך. הריח החמוץ עלה מבתי השחי שלו, אז היא טמנה את ראשה בחזה. היה לו ריח של סוודר ישן, רגיל למדי, שלא כובס זה זמן.
 
הוא חיבק אותה עוד ועוד, כאילו לא היה די ברגע הראשון. היא חבקה אותו חזרה. בתוך תוכה תהתה אם על זה מדברים כולם כל הזמן. אם סביב זה כל הרעש והצלצולים והאיסורים החמורים. אם כך זה אמור להרגיש. אם כך זה בעצם מרגיש, אהבה.
 
___
(ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי, בירושלים ובתל אביב, בעיצומה. בא לכם?  שלחו לי הודעה :))

מרק עוף

במשך שלשה ימים נועה לא הצליחה לעכל אוכל מוצק, ולכן שוהם בישלה לה אורז: הרים של אורז לבן, דביק, סמיך, שבושלו בין העבודה בחסידות ובין המשמרות במלצרות. לא היה לה זמן לדבר עם נועה, או לכתוב, או לעשות כל דבר שאינו לטרטר בין הלימודים ובין העבודה. בכל הזמן הזה שכבה נועה במיטה וראתה דירק ג'נטלי ואחר כך ליג'יון ואחר כך חזרה לראות סרטים ישנים משנות השבעים, ולא אכלה דבר שאינו אורז. הרופא חזר ואמר שזה רק וירוס עונתי, שתאכל מרק עוף ותקח משככי כאבים, אבל נועה לא אהבה משככי כאבים. שוהם, היא אמרה כשחזרו חזרה לדירה, את יכולה להכין לי מרק עוף?

אנחנו לא אוכלות עוף, מאמי, אמרה שוהם, אני יכולה להכין לך מרק. היה משהו רך בטון שבו דיברה, כאילו חשבה שנועה הוזה, אבל נועה התעקשה, כמעט בילדותיות: אני צריכה מרק עוף, היא אמרה, הרופא אמר. את צריכה לאכול, אמרה שוהם, ויהיה נחמד אם גם תקחי תרופות. החום עולה לך לראש. היא חשבה על העבודה בחסידות: אופיר, המרצה, היה נחמד־אך־קשוח. מסוג הקשיחות שנבנית מעבודה קשה, לא מיהירות. הוא לא יתן לה הארכה נוספת. אין לה זמן להכין מרק עכשיו. בטח לא עוף. מאיפה זה בא לה, בכלל.

הן היו צמחוניות כבר כמעט שנה וחצי, חצי שנה אחרי שנפגשו במסיבת־פורים־לנשים־בלבד; מאות נשים, חלקן עם כיסוי ראש חלקן בלי, אורות מעומעמים, אלכוהול (אבל ממש מעט). זה היה קצת אחרי ששוהם התחילה לעשן באופן קבוע כדי להתמודד עם כאבי המחזור. הכיווצים תפסו אותה באמצע הריקודים, והיא מצאה את עצמה רצה החוצה בקור הירושלמי, משתופפת בחדר מדרגות שראה ימים טובים יותר ומעשנת.

נועה הייתה חברה של חברה – ואולי חברה בשלישית, או ברביעית? זה לא באמת חשוב. היא לא הייתה הכי יפה בחדר, אבל היה בה משהו. בזמן ששוהם עישנה היא החזיקה אצבעות חזק. אלוהים, היא חשבה, שהיא תהיה בעניין. שהיא תהיה פנויה. שהכל יהיה בסדר. שיהיה לי אומץ. כשנגמר הפייסל כבר היה בשוהם מספיק אומץ כדי לגשת אליה ולבקש לרקוד ביחד, כאילו דבר לא משנה מלבד זה. הן רקדו.

חצי שנה לאחר מכן הן אכלו את הארוחה הבשרית האחרונה שלהן (המבורגר, אולי ההמבורגר היחיד הכשר בתל אביב), וזהו, שנה וחצי שהן לא נגעו בבשר. זה היה יותר עקרוני לשוהם – היא חשבה שזה לא מוסרי, לא דתי, שלא יתכן לעשות דבר שכזה לחיות המסכנות. נועה הסכימה איתה, אבל שוהם ידעה שנועה הייתה בעיקר בסדר עם ההחלטה, זורמת עם הרעיונות שלה. היא לא אמרה על זה כלום.

אני לא אצליח להבריא אם לא אוכל מרק עוף, אמרה נועה.
בטח שתצליחי, אמרה שוהם.
היא חשבה על העבודה בחסידות שהמועד שלה הסתיים בחצות, וחשבה; מרק עוף, זה אומר ללכת לשופרסל, לקנות גרון הודו, לבקש מהזוג הדתי שבקומת הכניסה סיר בשרי, להסביר: אין לנו סירים בשריים בבית. אנחנו צמחוניות. להתנצל, ואחר כך להכין את המרק, לאכול אולי צלחת אחת ממנו, לזרוק את השאר לפח – והלא חבל על הירקות, על הזמן, על שבירת הצמחונות בשביל איזו אמונה ילדותית, כאילו מרק עוף באמת מרפא מחלות.
היא חשבה שוב על העבודה בחסידות.

אני לא אכין לך מרק עוף, היא אמרה, רכות, את לא צריכה את זה.
את כבר לא יודעת מה אני צריכה ומה לא, אמרה נועה. כבר המון זמן שלא היה לך זמן לדבר איתי כמו שצריך. כל הזמן את עסוקה במשהו אחר. לפעמים אני חושבת שאת כבר לא אוהבת אותי יותר.

זה היה שקר, שוהם ידעה שזה שקר, ושנועה יודעת שזה שקר – איך יכול להיות שנועה חושבת ככה, בכלל. היא, שכל מה שהיא עושה בזמן הפנוי שלה זה להכין אוכל, לנקות, לסדר את הלכלוך שנועה השאירה אחריה – אבל זה היה שקר מספיק גדול, מספיק אפקטיבי, בשביל שנועה תתכרבל במיטה בתירוץ של מחלה, ובשביל ששוהם תשאיר את העבודה בחסידות עמוק בתוך התיק ותתקשר לאמא. היי אמא, היא אמרה.
היי, אמרה אמא שלה. מה העניינים, מתוקה?
בסדר, אמרה שוהם. תקשיבי – את יכולה להסביר לי איך מכינים מרק עוף?
עוף? אמרה אמא שלה. היה אפשר לשמוע שמחה קלה בקול שלה – קלה, כאילו היא לא מאמינה למה שהיא שומעת.
זה לא בשבילי, מיהרה שוהם להסביר. זה בשביל נועה. היא חולה ורוצה מרק עוף.
ואת מסכימה להכין לה? התפעלה אמא שלה. כל הכבוד לך.
אני לא — אמא, אפשר את המתכון בבקשה?
ככה, אמרה אמא שלה, את מטגנת בצל, אבל כמו שמטגנים באמת! בלי לרמות! ובמקביל את מבשלת עוף. עדיף גרון או כרעיים. אלוהים יודע למה. היא פירטה את המתכון באיטיות, כאילו היא מתארת מנה יוקרתית שאכלה במסעדה. שוהם ידעה שהיא לא עושה את זה בכוונה, אבל לא הצליחה לעצור את הבחילה שעלתה בה.

אלוהים, היא אמרה כשנגמרה השיחה.
היא דיברה די הרבה עם אלוהים בזמן האחרון. הוא – או היא – היו כתובת נוחה לפנות אליה, מישהו לכעוס עליו כשדברים לא עבדו, לא התרחשו כפי שהיו צריכים להתרחש, במושלמות. היא כעסה עליו כשנועה חזרה הביתה עם כאב בטן. "איך אתה עושה לי את זה." "אתה יודע שאני צריכה קצת זמן לעצמי". "אין לי זמן לזה, נו, בחייאת".
היו גם נחמות, כמובן. קו תשע עשרה שהגיע בדיוק כשהיה צריך להגיע. מרצה שהבטיחה להמליץ עליה לאיזו עבודה. מחמאות מהלקוחות בגלידריה. המחלה, קצרה וקלה ככל שתהיה, גרפה את הכל אליה, כמו חור שחור.

אני מכינה לך מרק, היא אמרה לנועה. את שומעת? מרק עוף.
עזבי, אמרה נועה. אל תכיני. אני לא צריכה. אני אשן ואשן ואוכל אורז ובסוף אני אבריא. תמיד אני ככה.
אל תעשי לי פאסיב אגרסיב, אמרה שוהם.
אל תעשי לי את, אמרה נועה. זה לא שאני חולה כל חודש. פעם בשנתיים אני חולה. מותר לי להתפנק? לבקש עזרה? זה לא שביקשתי ממך לדבר איתי או להעסיק אותי, רק מרק. אבל את עסוקה. תמיד את עסוקה. אז עזבי, לא צריך. לכי תכתבי את העבודה במחשבת ישראל. אני לא צריכה את החסידות שלך על המצפון שלי.
זה על המצפון שלי, אמרה שוהם. לא שלך.
בסדר, אמרה נועה.

העבודה נשארה בתיק. היא רצה לסופר וקנתה גרונות, ובחזור נקשה על הדלת של הזוג הדתי מלמטה. הבחור הצעיר פתח. היו לו משקפיים עגולים־עגולים ושיער חום בהיר. היי, היא אמרה. תגיד, יש לכם סיר מרק בשרי להשאיל לנו לכמה ימים?
חכי רגע, הוא אמר, אני אשאל את רות. רותי, הוא קרא לתוך הבית. רותי, חמודתי? אפשר להביא לבנות מלמעלה את הסיר שלנו?
בזמן שהלך היא הציצה בסלון. הוא היה מסודר, מהודק, כאילו יצא עכשיו מהקטלוג של איקאה. היא חשבה על הסלון שלהם – עם הספה החצי שבורה שהם קיבלו מאסף, עם השאריות מהציורים של נועה מפוזרים בכל מקום, עם כוסות הקפה שלה, חצי גמורות, מפוזרות על מדפי הספרים. היא רצתה בית כזה; מסודר, מהודק, בת זוג שאומרת לה 'חמודתי', עם הארכאיות החיננית כל כך.

כשעלתה משם עם הסיר בידיים כמעט הצטערה שהיא לא נשארת שם, בקטלוג, יושבת על הספה, שותה קפה ממכונת קפה אלגנטית. היא פתחה את הדלת ודילגה מעל הלכלוך. מאמי, אני בבית, היא קראה אל האוויר, והמשיכה משם אל המטבח.

היא שמה בצל בתוך הסיר ובזמן שהטגן היא קילפה תפוחי אדמה, גזרים, קישואים, בטטה, אפילו קולורבי. למרות שנועה לא. זה הרגיש לה כמו נקמה – נקמה קטנה, פעוטה, על ההכרח הזה, להכין לה מרק, לבשל לנועה משהו ייחודי, דווקאי. כשהורידה את הניילון השקוף שכיסה את הגרונות הרגישה איך הבחילה עולה לה. הבשר היה שמנוני כל כך. לח. כמעט רוטט. ורידים אדומים וכחולים חצו אותו לאורכו, והקצה שלו היה מכוסה סחוס. היא הניחה אותו בתוך הסיר והרגישה איך היא עושה משהו לא בסדר. חוטאת, אפילו. אני מצטערת, נפלט לה. אחר כך, כאילו במבוכה, מילאה את הסיר במים, הגבירה את האש להרתחה והלכה לכתוב.

היא כתבה במהירות, כמעט באובססיביות, אבל הזמן שהיה לה היה מועט מדי. סיכום המקורות, השכתוב, ההכנסה להקשר, השפה הקבלית; המילים התקדמו באיטיות, ואחר שעה של מרק על האש היו לה רק שני דפים כתובים והמוח שלה היה ריק. היא הוסיפה מלח וכמון וסלרי ופטרוזיליה למרק, הציצה בפייסבוק, והנמיכה את האש בזמן שהריח הבשרי כל כך התפשט בבית ובחש לה את הבטן. היא הסתכלה בפיד שלה בפייסבוק – נופר מהחוג בבגד ים, ואורי העלה הרהור על הזמנת פיצה, ואבא שלה כתב ארוכות על גיוס חרדים לצבא. המוח שלה עדיין היה ריק.

היא חשבה על הממוצע שלה, שהיה על הגבול של השמונים וחמש מהצד התחתון, ועל התואר השני שכבר לא יגיע בכזו קלות. היא חשבה על הרצון שלה להראות מושלמות – בעבודות, בגלידריה, כזו מוצלחת, עם ציונים גבוהים ובת זוג יפיפיה. איך יכול להיות שדברים לא קורים כפי שהם אמורים לקרות? שבת הזוג שלה חושבת אחרת ממנה?

היא שנאה את נועה כל כך ברגעים האלה. שוכבת לה שם, כמו קדושה מעונה. כאילו המחלה נותנת לה את הזכות לדבר ככה, או ללעוג, או אפילו רק לבקש בקשות כל כך – כל כך לא. דברים שפשוט לא עושים. לוותר על ציון בתואר, בשנה האחרונה, כשבקושי יש הזדמנות לתקן, להכין מרק מחיות, לוותר על כל כך הרבה, כל כך הרבה, בשביל להוכיח שהיא בת זוג אוהבת, תומכת, מחזיקה. זה היה לא הוגן. זה לא היה הוגן.

זה נראה כל כך לא הוגן, שהיא הייתה צריכה לצאת החוצה, להכין פייסל מהחומר שכמעט נגמר, לשאוף, לנסות להירגע. להזכיר לעצמה שזו נועה שחולה, לא היא. שהיא מרגישה טוב, שיש לה עבודה, שהתואר שלה עומד להסתיים. אני לא יכולה עם זה יותר, היא אמרה לאלוהים. תעשה עם זה משהו. אני חייבת לסיים את זה. אני חייבת.

כששוהם חזרה פנימה היא הייתה רגועה יותר, והמרק היה נראה מוכן. היא לקחה צלחת חד פעמית וכוס חד פעמית, ועירתה מהסיר אל הצלחת; ירקות, מים, עוף. אחר כך הלכה להעיר את נועה; היא שכבה שם במיטה, מתהפכת, חסרת מנוחה, השיער שלה התפזר על פני כל הכרית כאילו היא בצילומי אופנה. נועה, היא אמרה, המרק שלך מוכן.
נועה מצמצה.
המרק שלך מוכן, חזרה שוהם ואמרה. את רוצה? להביא לך?
קצת קשה לי לאכול, אמרה נועה. את יכולה לעזור לי?
אני יכולה, אמרה שוהם, מזכירה לעצמה שנועה חולה. שיש לה חום. שהיא כבר שבוע ככה, לא מאופסת, נעה בין עירות ובין דמדומים. היא ישבה עם נועה והאכילה אותה כף אחר כף, עד שהמרק נגמר. אחר כך מילאה שוב את הצלחת ושוב האכילה אותה כך, צעד אחר צעד, עד שהמרק נגמר ונועה נשכבה שוב במיטה.
תודה, היא אמרה. לא היית צריכה.
שוהם הנהנה, היא ידעה שהיא לא הייתה צריכה, ובאותה נשימה ידעה שהיא הייתה צריכה. שלא הייתה לה ברירה, למעשה. זה בא עם המגורים יחד, עם המחוייבות, איזו אחריות שהיא קצת מעבר לרגיל.

וחוצמיזה מה, מה נועה הייתה אוכלת.

נועה, אמרה שוהם, את יכולה לקחת משכך כאבים?
נועה הסתכלה עליה. אני לא לוקחת משככי כאבים, היא אמרה. לא מאמינה בזה.
לא צריך שתאמיני, אמרה שוהם. היא לא רצתה לגייס את המרק, ובכל זאת לא הצליחה להתאפק. נו, היא אמרה, הכנתי לך מרק הרגע. זה רק כדור קטן. לא תקחי? בשבילי?
טוב, אמרה נועה.
היא לקחה את הכדור ושתתה מים, אחר כך נשכבה במיטה והדליקה את המחשב. רוצה לראות איתי מאסטר שף, היא שאלה.
לא עכשיו, אמרה שוהם. החסידות, זוכרת? אני חייבת לכתוב.
נכון, נכון, שכחתי, אמרה נועה.
שוהם כבר יצאה מהחדר כשנועה קראה לה. שוהם, היא אמרה.
כן, חמודתי, אמרה שוהם.
המרק היה ממש טעים, אמרה נועה. תודה.

השעה הייתה אחת וחצי בלילה ונועה ישנה שנת ישרים זה שלש שעות כששוהם ויתרה לחלוטין על הניסיון לסיים את העבודה בחסידות. חמשת הדפים שכתבה היו רצופים שגיאות מביכות, פסקאות שמופיעות פעמיים, רעיונות בלי ביסוס. אי אפשר לשלוח ככה עבודה, גם לא למרצים הוגנים. במקום זה היא שלחה הודעת התנצלות למייל האישי של אופיר. אני אגיש את העבודה עוד יומיים, היא כתבה. סליחה על העיכוב, חולים אצלינו בבית. היא התלבטה אם להוסיף סמיילי או לא, בסוף החליטה שלא, גם ככה מרצים שונאים שמבקשים מהם הארכה. אחר כך אכלה משהו, התקלחה בזריזות, כיבתה את האורות בבית, נכנסה למיטה בזהירות, שלא להעיר את נועה שישנה סוף סוף בשקט, והתכדרה בצד שלה.

בזמן שלקח לה להירדם היא הסתכלה על הוילון משרטט צורות מוזרות על התקרה ועל הקיר. עכשיו, כשיכולה הייתה לנוח קצת, היא הרגישה איך דואגת – כמה היא דואגת – לנועה. היא קיותה שכל זה מאחוריה, ושמחר בבוקר שתיהן יתעוררו בלי כל הסיפור הזה, והיא רצתה מאוד לספר את כל הסיפור הזה למישהו, שמישהו יחבק אותה, יגיד לה – כל הכבוד, שוהם, איך הקרבת בשביל הזוגיות, אבל נועה ישנה בשקט בצד השני, ולא היה לה לב להפריע לה.

במקום זה שוהם פנתה לאלוהים. היא רצתה להגיד לו משהו לסכם את היום המופרך שעבר עליה, אבל היה נראה לה מוזר לספר לו על זה כשהוא גם ככה יודע. בסוף ויתרה על הניסיון לספר את הכל. זה היה יום מופרך, היא אמרה לו, וגם לא סיימתי את העבודה בחסידות. נועה שלחה אליה יד מתוך שינה, ושוהם החזיקה אותה בכל הכח, כאילו כל כולה תלויה בה. זה היה יום מופרך לגמרי, חזרה ואמרה לאלוהים. אבל מה אתה יודע, יהיה בסדר בסוף, נכון?

כולם כמוך בעצם

מי בעצם לא הלך אי פעם בעולם ואמר לעצמו אתה לא משוגע, אתה לא משוגע, כולם כמוך בעצם. מי לא הלך והסתכל על האנשים ברחוב בצלאל ואמר לעצמו זה, הוא, הבחור ההוא, עם הג'ינס החום, הוא משוגע, הנה הוא עוצר לפעמים ונלחם עם עצמו בראש, הוא חושב את אותה מחשבה כבר שלש דקות אם נעלתי את הבית או לא נעלתי את הבית, ואם יחזור זו תהיה הודאה בשיגעון אז לא, אז הוא פשוט לוקח החלטה ואומר לעזאזל, פתוח או סגור אני צריך לחיות, וממשיך, ואתה הולך מאחוריו ואומר לעצמך כן, הוא משוגע, ואם הוא משוגע אז אני לא משוגע בעצם, אני כמו כולם, וצריך לנשום לאט לאט, ואם נפל לו הארנק לרוץ אליו, להרים, להחזיר, להגיד סליחה אדוני נפל לך הארנק כן או לא, ולהרגיש שעשית את הדבר הנכון כי הרי לא כולם היו מחזירים לו את הארנק, בהחלט לא אפילו, ואולי אתה כל כך ייחודי אולי שונה אולי בעצם משוגע.

ולמה שתהיה משוגע הרי אתה אדם נורמטיבי, יוצא עם שיר כבר שבועיים עדיין לא התנשקתם אבל התחבקתם בהחלט, ושיר לומדת פסיכולוגיה בעברית והיא אמרה אם אתה מתפקד, ככה היא אמרה, אתה לא משוגע, משוגעים לא מתפקדים. אבל מה זה אומר מתפקד, נניח לחזור לנעול את הבית שוב ואז לצאת לעבודה, זה מתפקד או לא. ונניח להישאר במיטה עד שתיים בצהריים אבל בשעה האחרונה לקרוא כמה מאמרים, האם זה מתפקד או לא. ואם לפעמים אתה חושב לא במילים הלא זה רק טוב, לחשוב לא במילים, ואם לפעמים אתה כואב ואם לפעמים שק חול מונח על החזה והנשימה קשה לצאת ואם לפעמים אתה מתכרבל בעצמך וחושב אותה מילה שוב ושוב, הלא בסדר בסדר בסדר בסדר בסדר לא?

אם כן רונית מתקשרת בשלוש אחר הצהריים היא רוצה לשבת איתך לחומוס, אומרת שיש לה מלא מה לספר. אתה לא רוצה לשבת איתה לחומוס אתה רק רוצה לספר לה מה קרה בשבוע האחרון עם שיר, אבל אין ברירה אלא לשבת איתה לחומוס ורק אז לדבר, וכשרק אתם מתיישבים לחומוס אתה אומר לה שומעת רונית, בזמן האחרון לא טוב עם שיר, ורונית אומרת די, באמת, ואתה אומר כן, אנחנו עוד לא מתנשקים אבל מתחבקים ומה זה אומר, אולי כן אולי לא, ואומר לה את יודעת רונית אני מרגיש שאין כללים באהבה אבל לפחות שמישהו יגיד לנו כמה דרך עברנו, אם נעלנו את הדלת כן או לא, ורונית אומרת כן, מעניין, אבל בפנים הלב שלך אומר את לא רוצה לשמוע אותי בכלל, אני לא מעניין אותך, רק את ואת ואת, וכמה כבר אפשר לשמוע עלייך, סוף סוף מישהי מקשיבה לי תני לי לדבר.

ורונית אומרת אתה יודע יוני, לא כולם כמוך יודעים לדבר על עצמם אני יוצאת עם יותם, ואתה נזקפות אזניך מי זה יותם, והיא אומרת יותם הוא זה שאני יוצאת איתו, והרי שמרת את רונית בשבילך להיות ייעודית אם לא יצליח אם תכשל עד שלושים וחמש תבוא אליה בחסדים ותגיד לה שומעת, רונית, אולי נתחתן, והיא תגיד נתחתן? אנחנו חברים טובים כבר עשר שנים, ואתה תגיד אז מה, בואי, ותדע שגאלת אותה מייסורי הבדידות ופתאום היא עם יותם, ויותם לא מדבר איתה מספיק כך היא אומרת, וזה דבר טוב אתה חושב אבל בחוץ אומר האמנם? והיא אומרת כן הוא לא כמוך מדבר הוא רק מהמהם לפעמים, עונה על שאלות בכן ולא, ואתה קוטע אותה באמצע ואומר אם אני באמת לא כמו כל גבר אחר בעולם ואני יודע לדבר ואני יודע להקשיב ואני יודע להבין נשים שהן רוצות לדבר ולשפוך את ליבן, אז למה בעצם שיר לא רוצה להתקדם ככה, ורונית אומרת אני לא יודעת, יוני, ואתם חוזרים לדבר על שיר עוד ארוכות אבל אתה מרגיש שאת המילים האמיתיות שמתארות את התחושה הזו, אותן דווקא אין לך מה שלא יהיה.

כי זו האמת לאמיתה אתמול ביקשת לנשק אותה והיא אמרה לא, ואתה אמרת טוב, אני מכבד את הלא שלך, כי אתה פמיניסט, אבל בפנים קפץ השד הקטן ואמר מה זה היא לא רוצה נשיקה עדיין, ואמר אולי בעצם היא לא רוצה לצאת איתך, אולי בעצם היא חושבת שאתם צריכים להיפרד, ואמרת לשיר אם את רוצה להיפרד תעשי את זה מהר כמו נשיקה, והיא אמרה וואי יוני אתה דפוק אבל בקטע טוב, מי רוצה להיפרד, והשד הקטן קפץ שוב ואמר מה זה אומר, 'דפוק בקטע טוב', זה כמו התנצלות אחרי עלבון? בעצם היא לא רוצה אותך, וכיון שכך התיישבת על גדר האבן ככה באמצע הרחוב ואמרת בואי נדבר על זה אם אני דפוק כן או לא ומדוע, ובהתחלה היא סירבה אחר כך התרצתה, ובסוף יצא שדיברתם עד אחת בלילה ואחר כך ליווית אותה לדירה אז האם זה כן או לא? ואתה אומר לרונית, את יודעת אנשים מתארים את ההתאהבות כמו פרפרים ואני מרגיש ככה מפרפר בין הכן והלא לא מצליח להתפס על כלום, ורונית אמרה כן גם אני ככה, ואתה אמרת לא, לא הצלחתי להסביר.

מה אם כן שאחר כך בדרך לעבודה אתה חושב על שיר ובעבודה אתה מתיישב במקום שלך אבל עדיין חושב על שיר וירין כבר נזף שהלקוח מחכה אבל אתה עדיין שקוע בשיר והפרוספקט נראה כמו ערימת מילים בגיבובים מילים מילים מילים, אז כשאורן קם אתה הולך ליד אורן ואומר לאורן תגיד אחי אתה יודע לעזור לי כאן עם הגריד, ואורן אומר יוני גריד זה כמו תבנית, אתה שובר אותו העוגה שלך נשפכת החוצה, ואתה אומר לו כן אני יודע אבל תראה אם אני מזיז את הטקסט לכאן אז יש פה שורה אחת בולטת, ואת הכותרת אי אפשר להקטין הרי, ואורן כשמלהיבים אותו הוא בא להסביר ולוקח את העכבר ועושה את הדברים לבד ואגב כך אומר תשמע, יוני, את העבודה שלך אני לא תמיד אעשה, וככה בסודות הוא מספר שתכף הוא עובר לעבודה אחרת, כי שנת המס והרי אי אפשר כל החיים להיות באותה עבודה, תאמין לי יוני הוא אומר, החיים נגמרים ומה שלא תספיק לא תספיק, רק דגים מתים שוחים עם הזרם. ואתה אומר לאורן אתה יודע מה אורן, אתה צודק, אבל בפנים חושב מה לומר לשיר אם ללחוץ עליה או לזרום איתה או להפך שהיא צריכה לזרום איתך ומה יהיה.

כך אחר כך בשבע אתה בא לאסוף את שיר ואתם יושבים ככה בבית קפה נחמד וברקע יושב זוג והם רבים, ואתה אומר לשיר את רואה שהם רבים, ושיר אומרת איך רואים דבר כזה, ואתה אומר הנה תראי הוא מזעיף פנים היא משחקת בפלאפון הם יצאו לדייט לדבר על הבעיות שלהם עם הבת הקטנה שלהם, קוראים לה קרן וזרקו אותה מהוואטאפ של הכיתה, אבל בעצם יש ביניהם בעיה הולכת ותופחת כמו עוגה בתנור, ושיר אומרת אני רואה, אני רואה, והיא באמת רואה, אתה רואה את זה שאתם רואים עין בעין ופתאום מתלכדת איזו זהות בינך ובין האישה שיושבת לידך ואתה רואה את עצמך בגוף שלה כומהת מתרחקת מתלבטת נוגעת ופתאום, פתאום הלב שלך יוצא אליה והרי רק שבועיים אתם יוצאים וכבר אתה רוצה לכרוע ברך להוציא טבעת להגיד לה הרי את שלי, אבל אי אפשר ככה ולכן צריך בקטע נורמטיבי להמשיך לצאת עוד כמה חודשים לפחות בשביל שיהיה אפשר לדבר על אהבה. והמרק שלך מגיע והשוקו שלה מגיע ואתם שותים ואוכלים והיא מלקקת את הכפית בצורה שלא משתמעת ובכן הלב שלך, הו, הלב שלך יוצא מהדלת בלי לנעול אותה הוא יוצא לחולל בכרמים.

ואחר כך אתה מלווה אותה הביתה והירח, והיא פונה אליך ואומרת אתה יודע, יוני, חשבתי על אתמול והעיניים שלה גדולות כל כך ואתה אומר דאם, לעזאזל הכל אני צריך לחיות, ואוסף אותה אליך והיא מצחקקת ככה ואומרת וואי יוני, די, די, אתה משוגע, אתה לגמרי משוגע, ואתה עוצר ואומר אני מצטער, ככה אתה אומר, אבל העיניים שלך הרהיבוני, והיא אומרת זה משיר השירים? ואתה מחייך כי הנה עוד התלכדות של בבואה והיא אומרת לא, לא, חשבתי על אתמול ואמרתי לעצמי שבאמת נשיקות זה מוקדם לי מדי, ובכלל הכל מתקדם לי מהר מדי הנה סיימנו אתמול לדבר באחת וחצי שתיים ואני כל היום לא הצלחתי לעבוד, ואולי נאט קצת את הקצב אולי נלך כמו בני אדם נורמלים, ואתה אומר לה טוב, טוב וחושב בפנים מה היא משוגעת, מה זה בני אדם נורמלים, תראי איך נפלנו זה לזרועות זו, אבל אתה מכבד ואתה פמיניסט ואתה אומר טוב, יודעת מה, טוב.

ואחר כך בלילה המאוחר אתה מול המחשב מנסה לראות סרטונים ביוטיוב קצת לנקות את הראש והשעה אחת וחצי אבל הראש לא מתנקה, ואין שותפים לדבר איתם ואין משפחה לדבר איתה רק אתה והמחשבות שלך מה איתי מה איתה, מה איתי מה איתה, ואתה שולח לרונית ערה? ורונית עונה כן, בטח, ואתה אומר תקשיבי אני חייב לספר לך על הדייט היום שנישקתי אותה אבל רק קצת, ורונית אומרת לא, נראה לי שזה יכול לחכות למחר, ואתה כותב 'טוב' אבל אתה חושב יא אללה, איך נדמה שהפלאפונים מקרבים בינינו אבל בעצם הם רק מספרים לנו איך זה רק דימוי של אמפתיה ואיך כל אחד בבדידותו הוא ואף אחד לא זמין כשצריך אותו, כולם משוגעים, כלואים בתוך הגוף של עצמם, מחפשים להתאחד, אבל באמת באמת, כך אתה חושב בפנים, עמוק עמוק בפנים כל אחד מסוגל לחשוב רק על עצמו.

חוג ציור

הרב יוסף אמר לאלי שנראה לו שעדיף שלא. זה לא אסור, כמובן, הוא אמר, אבל זה נראה כמו משהו שאין לו ריח של תורה. אלי הבין; הוא היה רב בעצמו, בוגר עשר שנות לימוד בישיבה גבוהה ובכולל אברכים, מורה בתיכונית כבר שמונה שנים, משמש כרב קהילה כבר חמש שנים. זו גם הסיבה שהוא הלך לרב: אפשר לומר שרבנים זה כמו דגים, כך שלכל רב יש רב גדול ממנו, שיודע יותר ממנו ואותו שואלים שאלות, ורב קטן ממנו שבא אליו להתייעץ. הוא, ספציפית, הלך לשאול את הרב יוסף אם שייך שהוא ילך לחוג ציור בבין הזמנים. ברור, הוא ידע שאין לזה ריח של תורה, אבל יש דברים שצריך לשמוע ממישהו אחר.

הוא אהב לצייר. כשהיה בישיבה התיכונית צייר במשך ימים שלמים.

דברים השתנו מאז.

אוהד בא אליו אתמול אחרי ערבית, שאל אם אפשר להתייעץ עם הרב. מה קרה, אמר אלי, ואוהד אמר שאמא שלו משגעת אותו עם הסיפור הזה של הישיבה הגבוהה. לוחצת שיעשה הסדר. אולי הרב יכול לדבר איתה, הוא שאל. למה בעצם אתה רוצה ללמוד בישיבה גבוהה, שאל אלי, ואוהד הפנה אליו פנים משתוממות ואמר "אבל הרב, חשקה נפשי בתורה". זה הקפיץ אצל אלי כמה נורות אדומות. הוא אמר לאוהד שהוא ידבר עם ההורים שלו. בטח. ככל הנראה הוא ידבר עם אבא של אוהד ולא עם אמא שלו, כי את האבא, אבי, הוא מכיר. אוהד אמר תודה. אני אלך לשם בכל מקרה, הוא אמר. אבידת רבו ואבידת אביו, ציטט, אבידת רבו קודמת.

הנורות האדומות בראש של אלי הבהבו שוב. אנשים שעונים בציטוטים, הוא אמר לנועה בערב, הם אנשים שלא עומדים מאחורי המילים שלהם. הם צריכים טקסט להשען עליו, כי הם לא בטוחים שהם יכולים להניע את הרעיון בכוחות עצמם. זה כמו אנשים שכותבים מכתבי אהבה מלאים בציטוטים משיר השירים. זה לא אומר שהם לא אוהבים, כמובן, אבל נורה אדומה ראוי לה שתידלק. נועה הסכימה איתו. היא לא הכירה כל כך אנשים שעונים בציטוטים, אבל זה היה נשמע הגיוני.

גם ללכת לצייר היה נשמע לה הגיוני. אתה עובד כל כך קשה, היא אמרה לו. אתה צריך קצת מנוחה לנפש. הנה, יש לך חופש, בין הזמנים, אולי תקרא משהו? אולי תלך לצייר?

הוא לא כל כך אהב לקרוא. לא ציירתי כבר חמש עשרה שנים, הוא אמר.

אז תלך לחוג ציור, הציעה נועה. הבן של הויינשטיינים לומד בבצלאל, הוא פותח חוג איור במתנ"ס בחודשי הקיץ.

היא רצתה שהוא ילך לצייר. כשאלי היה בבית הוא טיפס על הקירות ועל העצבים שלה. פותח וסוגר ארונות, מזמזם לעצמו, שורק. היא אהבה להיות איתו שעה, שעתיים, אפילו שלש. אהבה להעביר איתו חופשות, שבתות, חגים, אבל משהו ביומיום של שניהם ביחד היה קשה לה. זה היה כל כך אינטנטסיבי! היא רצתה קצת לבד.

אני לא חושב שיש לזה ריח של תורה, אמר אלי. אני אשב שם עם כל מיני תלמידים שלי מהתיכונית, מצייר אנשים שיושבים מולי בכל מיני תנוחות. זה לא משהו שרבנים עושים.

רבנים לא עושים כלום, היא אמרה.

זה היה נכון.

הוא ידע שזה נכון. אנשים חושבים שרבנים הם רק רבנים, שוכחים שגם הם צריכים לפעמים חברים לדבר איתם, לא רק חברותות. משום מה, אנשים הרגישו בנוח לדבר איתו רק על הלכה, לפעמים על דבר התורה של שבת, או על רעיונות תורניים מסויימים. הוא אהב ללמוד תורה, אז זה לא הפריע לו כל כך לדבר על זה, אבל לאט לאט נוצר שם איזשהו ריחוק, כאילו אנשים חוששים לדבר איתו על כל דבר. הוא עדיין שוחח מדי שבוע עם החברים מהישיבה, אבל הם התרחקו אט אט. כל אחד גר במקום אחר, עבד במקום אחר, כבר לא היו להם המון נושאי שיחה משותפים.

לא היו לו כל כך הרבה חברים בשנים האחרונות.

אתה צריך איזה חוג, אמרה נועה. החוג ציור הזה נראה לי אחלה.

אני אשאל את הרב, הוא אמר.

הרב אמר שאין לזה ריח של תורה, אבל שלום בית חשוב יותר. מה אכפת לך, הוא אמר לאלי. לך, תצייר קצת. הבן הזה של הויינשטיינים, הוא דתי?

אני חושב שכן, אמר אלי.

נו, אז הכל יהיה בסדר, אמר הרב יוסף. כמה זמן זה. שלש שעות בשבוע? ארבע שעות בשבוע? אני חושב שזה אפשר. הוא אמר 'אפשר' בהטייה, כאילו זה מושג בגמרא. באיזשהו מקום זה אכן היה מושג בגמרא. הרב יוסף לא הבין כל כך בציור. הוא אהב לנגן, כשהיה צעיר, אבל התורה הייתה מעניינת יותר, משמעותית יותר. הוא לא ידע מה להגיד על חוגי ציור. סוגיות הלכתיות עניינו אותו יותר. נו, אז מה אתם לומדים היום, הוא שאל את אלי, ועיני שניהם אורו.

הרב אמר שאין לזה ריח של תורה, הוא אמר לנועה כששב הביתה. הייתה כמעט רווחה במשפט הזה. הוא חשש מהחוג, חשש לשבת בין צעירים נלהבים, ציירים מנוסים, לנסות לשרטט אגרטל בעיפרון ציור על הדף הלבן. הוא לא צייר כבר שנים ארוכות, ולא רצה להצטייר בעיניהם כאדם נלעג. מבוגר שמנסה להשלים את החסכים שהיו לו בחייו. לא שחיכתה לו איזה קריירה בציור, כמובן.

ובכל זאת.

בכל זאת, תלך, היא הציעה. לפחות למפגש הראשון. זה מפגש התנסות חינמי, מה אכפת לך. בטח שאכפת לי, אמר אלי, אם אין לזה ריח של תורה, אין לזה ריח מהמפגש הראשון. ואם יהיו שם תלמידים שלי, איזה רושם חינוכי הם יקבלו מזה? ובכלל, זה חתיכת ביטול תורה.

ביטולה הוא קיומה, היא אמרה וקמה להוציא את העוגה מהתנור. ולמרות שזה היה ציטוט, זה היה סוף השיחה. הוא ישב על הכיסא, ליד השולחן, ולא הצליח ללמוד. זה היה ככה כבר כמה ימים, מתחילת בין הזמנים. אפילו דף יומי עם שוטנשטיין הוא לא הצליח ללמוד כמו שצריך. זה לקח לו הרבה יותר זמן מהזמן שזה היה לוקח פעם. במקום זה ישב וקשקש על דף הטיוטות שהיה מונח לו תמיד ליד הגמרא, אחר כך תפס את עצמו מסתכל, מנסה להעריך אם זה טוב או לא, אם יפה או לא, אם יש בשביל מה ללכת ללמוד עכשיו ציור.

הוא ראה את אבי, אבא של אוהד, במנחה, וניגש אליו אחרי הקדיש האחרון. אפשר לדבר איתך, הוא שאל, ואבי אמר בוודאי, הרב, בוודאי. הרב רוצה שנצא החוצה או שאפשר כאן?

הם יצאו החוצה. אבי, אמר אלי, אוהד ניגש אלי, בכה שהוא רוצה ללמוד בישיבה גבוהה ואתם לא נותנים לו, ביקש שאני אדבר אתכם. רציתי לשאול אם אפשר לדבר אתכם, אם זה מרגיש לכם בנוח שאני אחווה דעה.

אנחנו מפחדים עליו, אמר אבי.

מפחדים שמה, תהה.

מפחדים שהוא הולך לשם רק בשביל לחץ חברתי, אמר אבי. החבר'ה הרציניים אצלם בכיתה הולכים לישיבות גבוהות ויש שם איזה סחף חברתי, ללכת לישיבות גבוהות או למכינות. אנחנו חושבים שהכי מתאים לו ישיבת הסדר. ילמד, יעשה צבא, יצא בגיל עשרים ושלש, ילמד איזה מקצוע. אנחנו קצת מפחדים שהוא יקום בגיל עשרים וחמש ויבין שהוא הלך למקום שלא טוב לו בו.

זה יכול לקרות גם להפך, אמר אלי. שהוא יצטער שלא הלך לישיבה גבוהה.

נכון, אמר אבי, אבל תמיד קל יותר ללכת אל הקיצון. אם הוא יהיה בישיבת הסדר, מעבר לישיבה גבוהה יחשב התחזקות. אם הוא יהיה בישיבה גבוהה, מעבר להסדר יחשב היחלשות. אני מעדיף שהבן שלי יתחזק, ולא יחלש.

זה היה חכם. הוא לא חשב על זה. זה היה חכם.

כשחזר הביתה ארז מחברת וכמה עפרונות. אני הולך לחוג הציור, הוא אמר לנועה. נועה בדיוק השכיבה את הילדים. יופי, היא אמרה. הוא לא ידע אם זה נאמר בשמחה או בציניות: הילדים צעקו וצווחו וקפצו על המיטות, ביקשו מים, לראות סרט, לשמוע מאה סיפורים ראשונים. הוא הניח את המחברת בצד, השכיב אותם במיטה וכיסה אותם בשמיכה ונשק לנועה. להתראות, הוא אמר. היא חייכה אליו. תהנה, היא אמרה.

הוא לא נהנה. חוג הציור היה כישלון. קודם כל, היו שם גם נשים, בנות הקהילה. הם אמנם ישבו בחצי גורן בנים וחצי גורן בנות, אבל עדיין זה לא הרגיש לו מתאים. אולי היה צריך למצוא חוג לגברים בלבד. הוא לא אמר מילה, כמובן, אבל כולם הסתכלו עליו כאילו הוא הורס להם את המסיבה. שנית, הוא לא הכיר שם אף אחד. כולם היו צעירים ממנו. היחיד שהיה מבוגר ממנו היה אבי, אבא של אוהד, שנפנף לו לשלום. הוא לא ידע איך להתייחס לזה, והנהן אליו בכובד הראש הרגיל.

הוא לא נטש מיד, כדי לא לפגוע בבן של הויינשטיינים, והם ישבו שעה מסביב לרדיו ישן וניסו לצייר אותו. אחר כך הבן של הויינשטיינים עבר והעיר הערות לכולם. אלי לא הצליח ליצור את הקונטרס הרצוי, הוא הרגיש כאילו הייתה לו מיומנות פעם, אבל הוא איבד אותה במרוצת הזמן. הוא אפילו לא ידע אם הוא מצטער על זה או לא. העבודות של כולם היו יפות מאוד, והציור שלו נראה כמו ציור של ילד בחוג ציור, לא כמו של מבוגר בן שלושים ושתיים שהתאמן כל חייו.

הבן של הויינשטיינים (מה שמו, לעזאזל?) אמר שהרישום שלו מוצלח מאוד.

הוא ידע שזה לא נכון. הרישום שלו לא היה מוצלח. הוא לא יכול להיות מוצלח אחרי שמונה עשרה שנה בלי לגעת בעיפרון. הוא בטח אמר לו את זה רק כי הוא רב. אלי אמר את זה לאבא של אוהד כשהם חזרו הביתה. אני לא חושב, אמר אבא של אוהד, אני חושב שההתחלות תמיד מגששות, לא מצליחות לדייק משהו עד הסוף. תראה לי את הרישום שלך? טוב, זה באמת לא הכי מוצלח. אבל זה משהו, לא? הפעם הבאה תהיה מוצלחת יותר.

אני לא בטוח שתהיה פעם הבאה, אמר אלי.

כן, הסכים אבי, גם אצלי לא.

למה לא, אמר אלי.

נו, הרב בטח מכיר את זה, אמר אבי. שכל כך עסוקים כל היום עד שאין זמן לנפש? אני עובד כל היום ואני מרגיש שאני לא מקדיש מספיק זמן לנפש, אז החלטתי להתחיל ללמוד משהו באופן קבוע. אולי הלכה, אול חסידות, אולי גם וגם, אני לא יודע.

תפסת מרובה לא תפסת, אמר אלי.

אבי נענע בראשו. תמיד עדיף לשאוף גבוה, הוא אמר. הוא אהב מאוד ללמוד והצטער שזה נעלם לו ביחד עם העבודה בראיית חשבון. הוא ניסה לתקן את זה ולשמוע שיעורים בנסיעות, אבל לפני שנה המשרד עבר דירה, קרוב יותר, והזמן שהיה לו לשיעורים התקצר והתקצר עד שנעלם כמעט לגמרי. הוא הרגיש פספוס. הוא רצה לחזור לזה, אבל לא ידע איך.

אולי נקבע חברותא ביחד, אמר אלי. הוא חשב שזה רעיון טוב. שני אנשים, פחות או יותר באותו גיל, רוצים ללמוד ביחד. מה יכול להיות רע?

אבי היסס. אתה בטוח שאתה לא עושה לי טובה? הוא חשש שהרב אלי החליט לעשות איזו מחווה וללמוד איתו משהו. הוא לא רצה רחמים, חברותא בוגרת שיושבת לידו ומסבירה לו הכל. הוא רצה איזו התמודדות משותפת, ולא היה בטוח שהרב אלי הוא האדם הנכון בשביל ללמוד איתו ביחד. הרב אלי, מצידו, התעקש בצורה יוצאת דופן.

אפשר לנסות, הוא אמר. אני לא מבטיח שזו תהיה ריצה לאורך שנים, אבל אפשר להתחיל לראות איך זה.

אני לא בטוח שתהיה פעם הבאה, אמר אלי לנועה כששאלה אותו איך היה. היו לה שעתיים יפות מאוד, פנויות. הילדים היו במיטה, הכלים היו בייבוש, המקרר היה מלא והעוגה הייתה מוצלחת כתמיד. היא ישבה וראתה שלשה פרקים של האישה הטובה, והערב הלך והוכיח את עצמו כהצלחה, עד כה.

למה לא? היא אמרה. היא חששה שזו תהיה התגובה שלו.

אני לא טוב בזה כל כך, הוא אמר.

אבל אתה אוהב לצייר, היא אמרה.

כן, נכון, הוא אמר, אבל נראה לי שאני לא אוהב ללמוד לצייר. זה לא אותו דבר.

זה לא אותו דבר, היא הסכימה. טוב, אז מה תעשה?

אני אלמד תורה, הוא אמר. קבעתי חברותא עם אבא של אוהד. זוכרת אותו?

היא לא זכרה. יופי, היא אמרה. מתי תתחילו?

מחר, הוא אמר. אני חושב, לא יודע. לא דיברנו על זה.

טוב, היא אמרה, ומה תכננת להערב? רוצה לראות איתי משהו?

אחרי שהיא נרדמה אלי שכב על הגב והביט בתקרה. היה חם מאוד בחדר השינה שלהם, והמאוורר לא קירר אותם מספיק. הם תכננו לקנות מזגן כשיהיה להם כסף, אבל תמיד היו הוצאות דחופות יותר: ספרי לימוד לילדים, מחשב, מקרר חדש. בינתיים הסתפקו במאוורר ישן שהם לקחו מסבתא שלה. המאוורר עבד ללא הרף, מהבוקר עד הלילה, במשך כל האביב, הקיץ ותחילת הסתיו. הם נתנו לו קצת מנוחה בחורף, שם הוא ממילא לא היה נצרך. אלי ניסה להיזכר בסוגיה שלמד היום. זה היה סנהדרין י"א? אולי סנהדרין י'? הוא לא זכר.

הוא קם לשתות משהו וכשחזר התעכב אצל הילדים, הסתכל עליהם ישנים, מתהפכים במיטותיהם. לשניה רצה להעיר אותם, לחבק, ואז התגבר על הדחף הזה ורק התבונן בהם. הם ישנו במיטותיהם, נינוחים כל כך, חסרי דאגות. הוא חשב על נועה, ישנה בחדר הסמוך, ועל החברותא שמחכה לו מחר. הוא חשב על חוג הציור. יכול להיות שזה פשוט היה החוג הלא נכון? הוא לא ידע, ולא היה בטוח שהוא רוצה לבדוק. הוא חשב על זה שתלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. לא הייתה לו מנוחה, אבל היו לו משפחה, עבודה, קהילה. חברותא חדשה חיכתה לו מחר.

זה היה נראה לו לגמרי מספיק, לעת עתה.