הדס | פרק ג'

פרק א כאן. פרק ב כאן.

ג.
היא לא הייתה מכשפה.

קודם כל, למכשפות יש אף גדול ושיער דליל. הדס הייתה די בטוחה בזה. מצד שני, כמה היא כבר יכולה לסמוך על הביטחון שלה? אתמול בערב היא הלכה לישון כשהיא בטוחה שלמחרת יש לה מבחן במחשבים, אבל לא היה. במקום זה היא התעוררה בבית לא שלה, לבשה בגדים לא שלה, שתתה קפה בלי חלב והכינה שיקוי אהבה לנער כפרי מחוצ'קן שהיא לא הכירה. זו הייתה התוכנית, בעצם? היא הרגישה מבולבלת ממש, וכל מה שרצתה עכשיו הוא לשבת ליד שולחן המטבח עם אמא שלה ולהגיד לה 'אמא, אני צריכה את העזרה שלך' ולקבל עוגת תפוחים, אבל אמא שלה לא הייתה בסביבה ובעצם הדבר היחיד שהיה לה להיאחז בו היה חתול מדבֵּר ועצלן. היא הרגישה בודדה מאוד, אבל התעשתה: כמו שנופר מהחוג אהבה להגיד לכולן, 'אל תבהו, תעשו עם עצמכן משהו'!', ולכן היא לקחה את הסל הקטן שהכינה מקודם, הלכה בשביל שיצא מהבית הקטן בו התעוררה, השאירה מאחוריה את שפם ותומאס, וניסתה להבין אם היא מכשפה או לא, ואיפה היא בעצם.

כשהלכה בשביל ניסתה דברים. קודם כל הרימה מקל מהרצפה ונופפה בו בפראות. כלום לא קרה. היא אמרה "הלוואי שיופיע כאן איזה אייס קפה", אבל כלום לא קרה. אולי אין בעולם הזה אייס קפה. "הלוואי שתהיה כאן פרה", היא אמרה. כלום לא קרה. היא אמרה 'אברה קדברה', ועדיין שום דבר לא קרה. היה שקט מוחלט מסביב, שהופר רק ברעש ההליכה שלה ובצפצופי ציפורים. היער התמשך קדימה ואחורה באלפי גוונים של ירוק, והיא הרגישה מטופשת מאוד. מנופפת ככה בענף! ומה עדי ונופר היו חושבות עליה, היא לא רצתה לחשוב על זה. אז אני לא מכשפה, אמרה לעצמה, כבר טוב לדעת. הדס הייתה מאוכזבת קצת, כמובן – מי לא תהיה מאוכזבת מזה שהיא לא מכשפה – אבל משהו בה נרגע. עכשיו, חשבה, נשאר רק למצוא מישהו או מישהי – היא לא הייתה בררנית – שיסביר לה מה בעצם קרה ולמה.

היא לא התעמקה בזה במיוחד אבל זה היה שביל מאוד מאוד מוזר, בכנות. היה נראה כאילו הוא עושה סיבובים סתם כי מתחשק לו. על הכתף היה לה סל מלא בתפוחים ואפרסקים ועוד דברים טובים (כדורים חומים קטנים שהיו בתוך צנצנת בחדר העבודה שהיה כתוב עליה 'דברים טובים'. היא לקחה כמה), והיא ניצלה את הדרך כדי לנסות לארגן מחדש את המחשבות ולנסות להקל את תחושת האימה שהתחילה לרחוש לה בבטן. אני לא מכשפה, היא אמרה בקול. אני הדס. בת 17. מירושלים. מדריכה בתנועת נוער. לומדת במגמת מחשבים. לחברות שלי קוראים עדי ונופר. אמא שלי עורכת דין ולאבא שלי יש משתלה. היא אמרה את זה שוב, בקול, כדי להזכיר לעצמה, אבל כשאמרה בקול מילים כמו 'מגמת מחשבים' היה נראה כאילו המילים שלה דוהות באוויר הפתוח. כאילו אין באמת מגמה או מחשבים בעולם הזה. היא הלכה והרגישה בודדה מאוד.

אבל אחרי אחד הסיבובים היער, ואיתו השביל, הסתיימו בפתאומיות. כמה מטרים אחר כך הייתה חצר עם גדר ובתוכה פרה. זו הייתה פרה קטנה בתוך חצר גדולה והיא נראתה קצת תלושה, ומאחורי החצר עמד בית עץ עם גדר צבועה בכחול צעקני. זה היה הבית הראשון בתוך כפר שלם, מרוצף באבנים ומוקף גבעות ירוקות ירוקות, מלאות דשא. היא הסתכלה מאחוריה – היער השתרע למלוא העין. היא התקדמה לתוך הכפר, הולכת בין שבילים רחבים שהלכו והצטמטמו. הכפר היה יותר גדול ממה שחשבה. היא חשבה על כפר כמו בציורים של אסטריקס; עשרה, אולי עשרים בתים. כיכר שוק גדולה עם הרבה מוכרים מסביב, הכל מוקף בגדר עם פתח לים וזהו בערך. היא לא חשבה שכפר הוא יצור חי, שמתפתח ומתרחב. בשולי הכפר היו בתים גדולים ומרוחקים זה מזה, וככל שהתקדמה עם הדרך הדרך עצמה הייתה צרה יותר והבתים צפופים יותר. מאחורי אחת הפניות היה גשר קטן מעל נחל קטן עוד יותר, ועליו ישבה נערה בשמלה חלקה, ירוקה־בהירה, מחזיקה חכה. היא נראתה נחמדה, עם סרט שמחזיק שיער חום וגלי שהתפרץ בגלים, אבל כשראתה את הדס הביטה בה במבט עוין.

"היי!" אמרה הדס, "מה השעה?'
זה לא היה משפט הפתיחה הכי מוצלח שהיא יכולה הייתה למצוא, אבל זה מה שעלה לה בראש. מה היא תשאל. איפה אני? מה זה המקום הזה? באיזו שנה אנחנו? מה הדרך הטובה ביותר להכין שייק פירות בלי בלנדר חשמלי?
הבחורה פשוט פלטה צווחה תוך שהיא קמה, ורצה לתוך הבית הקרוב. זה היה מטופש כי החכה שלה נשארה מאחור והדס יכולה הייתה לקחת אותה, אם היא הייתה רוצה. אבל היא לא רצתה. מה יש לה לעשות עם חכה? מילא היו שם דגים. בכל אופן, אחרי כמה שניות הסתער מתוך הבית בחור צעיר, קצת שמנמן, אוחז חרב. הוא עצר ליד הדס והסתכל עליה במבט מופתע.
"השעה צהריים", הוא אמר בזהירות, תוך כדי שהוא שומר ממנה מרחק בטוח. הוא אמר את זה כמעט בפליאה, כאילו זו שאלה מוזרה מאוד. מה, את לא רואה שעכשיו צהריים? האמת הייתה שלא היה ממש צהריים אלא יותר דמדומי בוקר. לא משנה. זה לא היה עקרוני. היו דברים עקרוניים יותר לשאול.
"שיהיה," אמרה הדס, "איפה אני?"
"בכפר," אמר הבחור.
"איזה כפר?" שאלה הדס.
"כפר־האבן־שליד־היער" אמר הבחור.
זה לא עזר בהרבה. "זה שם ממש מילולי," אמר הדס.
"כן," הסכים איתה הבחור. הוא השפיל את החרב, והיה נראה כאילו הוא נרגע.
"למה היא ברחה ממני?" שאלה הדס.
"פלורה?" אמר הבחור, "סליחה על זה. יצאת מהיער. היא חשבה שאת המכשפה".
הדס צחקה. "לא, אני לא," היא אמרה. "המכשפה זו מרתה. אני הדס".
הבחור נעץ בה מבט. "אנחנו לא אומרים כאן את השם שלה," הוא אמר, "ומכשפות זה לא עניין לצחוק".
"זה קצת," אמרה הדס. "בכל אופן, תגיד, יש כאן – ספרייה, או מישהו חכם, או משהו כזה?"
"ספרים? לא," אמר הבחור. "רק אצל המכשפה. ויש קצת אצל ראש הכפר. זה שם" הוא נפנף במעורפל קדימה.
"טוב," אמרה הדס. "תודה". היא פנתה ללכת.
הבחור היסס. אחר כך אמר "תיזהרי,".
"ממה?" אמרה הדס.
"לא יודע," הוא אמר, "את זרה, לא אוהבים כאן זרים".
"למה לא אוהבים כאן זרים?" היא אמרה, אבל הוא משך בכתפיו בתנועת 'עזבי', וחזר עם החרב הביתה.

הדס חשבה על זה כשהמשיכה ללכת והגיעה למרכז הכפר, שהיה רחבה, עם אבן גדולה מאוד במרכזה, שסביבה חנויות. הייתה שם חנות ענקית שהוקדשה, כמדומה, לפטריות, הייתה שם חנות קטנה עם סמל של מעטפה, שכנראה הייתה הדואר, והיו שם כמה דוכנים של כלים שהיא לא זיהתה. היה שם נפח, מוכר דגים, מוכר חכות, דוכן גדול של אבטיחים וחנות שנראתה כמו בית קפה, עם שולחן בחוץ. חוץ מזה, לא היו שם הרבה יותר אנשים. רובן היו נשים שהסתכלו עליה במבט קצת מפוחד. היא ניסתה לפנות אליהן, אבל הן התרחקו ממנה כאילו היא רעילה. הייתה תחושת מתח באוויר, כאילו משהו עומד לקרות עוד רגע, אולי באשמתה. "אני בסדר," היא אמרה בקול, "הכל בסדר". לרגע הצטערה שאין איתה איזה משהו להגן על עצמה. אדווה, המדריכה בקורס ההגנה העצמית, אמרה שכל דבר יכול להיות כלי נשק בידיים הנכונות, והשתמשה כדוגמה בצרור מפתחות. אבל קודם כל, למי בעולם יש צרור מפתחות. מה אנחנו, שרתים של בית ספר? ושנית, לא היה להדס מפתחות, או בכלל כלי מתכת. לא היה לה חפצים בכלל. זה ציער אותה לרגע, ואחר כך היא התחילה לחשוב על חפצים אחרים: היה לה מקל קצר, סל עם פירות, סנדלים שאפשר לשלוף ולהכות בהם, זהו בערך. הייתה תחושת אימה כל הזמן, כאילו היא אמורה לברוח גם ולהיעלם, אבל לא היה לה לאן לברוח, והיא רצתה לדבר עם ראש הכפר.

"אי!" היא שמעה צעקה.
היא הסתכלה סביב: אף אחד לא הסתכל עליה. אף אחד לא צעק. לא היו שם הרבה אנשים באופן כללי, וכולם השתדלו מאוד להתרחק ממנה ולא להביט לה או לאף בעיניים. היא דמיינה את הצעקה הזו, כנראה.
שוב צעקה. "אייי! די! שמישהו יעזור לי!"
הפעם זה היה יותר ברור. הצעקה באה מאחד הבתים מימינה. הדס קמה מהאבן והלכה לבדוק מה קורה. אם היא לא מצליחה להתרכז, לפחות שתראה במה מדובר, אבל היא לא הייתה צריכה להתרכז הרבה. מאחד השבילים בכפר יצא סוס גדול ועליו רכב גבר גבוה, עטוי שריון קל וחרב. הוא החזיק ילד בזרועו, והילד הטלטל באוויר אנה ואנה, צורח ומבקש עזרה. הפנים של הרוכב היו רציניות וקפואות. אישה רזה, עטוית סינר, הגיחה מאחת הסמטאות והסתכלה מסביב בוכיה מבולבלת. היא הייתה נראית כמו אמא של הילד, ונראתה חסרת אונים.

וזה היה הרגע שבו הדס הבינה שהיא לא בחלום. שזה אמיתי. כל ההזייה הזו. אמיתית. באמת יש כפר. באמת יש בית ביער, חתול מדבר ועכבר מתנשא. שהיא באמת בתוך איזה כפר שהיא לא מכירה, וילדים נחטפים כאן. בעולם שממנו היא הגיעה היו, כמובן, אנשים רעים. דיברו עליהם לפעמים בחדשות, והיו עליהם דיונים בסניף מדי פעם, אבל היא לא הכירה אנשים רעים באופן אישי. האיש הזה היה רע, בלי ספק. היא רצתה לחזור אחורה ולהיעלם, אבל הבינה שיראו אותה, ומעל להכל הייתה לה איזו תחושת אימה גדולה והיא לא הצליחה לעשות כלום שהוא לא לקפוא במקום ולקוות שאף אחד לא רואה. מה שבאמת באמת הדס רצתה לעשות היה לפרוץ בבכי, אבל אמא שלה הייתה רחוקה מאוד וכך גם עדי ונופר ושאר כל החברות שלה. לא הייתה לה כתף לבכות אליה. במקום זה נשמה עמוק וניסתה להתרכז. הסוס והרוכב התקרבו אליה אט אט, והרגליים של הדס רעדו.

הרוכב דיבר. "אז מה יש לנו כאן?" הוא אמר. היה לו קול עמוק וקצת עמום.
"כלום," אמרה הדס.
"כלום כלום?" אמר הרוכב. "או שיש לנו כאן איזו מכשפה קטנה?"
"אני לא מכשפה!" אמרה הדס, מבוהלת, "רק הלכתי לאיבוד!"
"את זרה," אמר הרוכב. "ויש לך מקל ביד. תוכיחי שאת לא מכשפה, או שאני אניח את הפרחח הקטן הזה ואקח אותך איתי".
היה בקול שלו משהו שהראה שהוא אכן מסוגל לעשות את זה. הו, לעזאזל, למה בכלל היא עזבה את הבית השקט שבאמצע היער והלכה לקבל תשובות? מה חשבה שיגידו לה? שזה דבר מקובל כאן, שנערות זרות מתעוררות באמצע בתים ובאות לשאול איפה הן ואיך חוזרים הביתה? אבל לא היה לה זמן לתהות.
"איך מוכיחים שאני לא מכשפה?" היא שאלה.
הרוכב צחק.
"אי אפשר," הוא אמר. "אבל רק מכשפות ישאלו אותי את השאלה הזו. אם היית סתם בת כפר היית נופלת עכשיו על הרגליים, רועדת. אז את מכשפה קטנה. מעניין".
"אני לא," אמרה הדס. היא החזיקה בסל ובמקל שלה בכל כוחה. "אני לא, אני לא".
משום מה, נראה כאילו משהו שכנע את הרוכב. "טוב," הוא אמר, "יש לי פה ילד קטן להעביר אותו סדרת חינוך." הוא הרים את הילד באוויר. דם זב מאפו של הילד, והוא צווח, גם אמא שלו צווחה. הסוס, הרוכב והילד המשיכו בדהרה באחד הרחובות, והדס גילתה שהיא מזיעה כולה, כאילו נרדמה עם פוך בליל קיץ והמזגן נכבה באמצע.

היא לא עמדה לקרוס שם, בלב הכפר. הו, לא. אפילו במחנות הקיץ היא העדיפה להתייבש במאהל ולא באמצע השביל. ולכן יצאה מהכיכר צעד אחר צעד, בכיוון שקיוותה ששם נמצא הבית של מרתה. היא לא ראתה אף אחד מסביבה, כאילו התאדו כולם, ויצאה מהכיכר בדיוק כמו שנכנסה, לבדה. בדרך ראה אותה הבחור משעת הצהריים. הצעיר, עם החרב. הוא הסתכל בה ממרחק בטוח. לא הציע עזרה. העיניים שלה פגשו משלו.
"את מבינה," הוא אמר, "לכן אנחנו מפחדים מזרים".

השביל היה שם, בדיוק איפה שהיא עזבה אותו. היא הגיעה לבית של מרתה תשושה לחלוטין. הבית קידם אותה בפנים יפות, באיזשהו אופן. מגבות חמות חיכו לה ליד המקלחת. פירות טריים הופיעו בקערה שממנה היא לקחה הבוקר את הפירות, והקומקום ביעבע בשביעות רצון. שפם לא נראה בסביבה, וגם לא תומס. היא התקלחה בזריזות, התלבשה והתיישבה, עדיין רועדת אבל קצת יותר רגועה, ליד השולחן. היא לא הספיקה לאכול או לשתות משהו כשהפעמון נשמע שוב, מאי שם, אבל הדס לא הייתה צריכה לפתוח את הדלת; הדלת נפתחה מעצמה, ואישה כבת ארבעים וחמש, בבגדים מחוייטים, נכנסה כשהיא מחזיקה מטאטא ביד אחת ואייס קפה ביד השניה. היא הסתכלה על הדס ואמרה "אויש, את לא נראית טוב, יקירתי, קרה משהו?"

שיער

בסוף השיעור ביום רביעי ואחרי שסוף סוף נמצא הפשט ברמב"ם שבמשך אלף שנים אף אחד לא הבין אותו כמו שצריך, כך הסתבר במהלך השיעור, מלבד הרב שלמה ודווקא בשיעור העיון הזה, ואחרי שיצאו להם אי אלו תלמידים ונהיה קצת שקט בכיתה, קרא הרב שלמה לדניאל (שכולם קראו לו דני) ואמר לו 'תגיד, דניאל, אתה יוצא?', דני היה בן עשרים ושתיים והרב שלמה היה הדבר הקרוב ביותר לאלוהים או לפחות לדעת אלוהים ואפילו העביר על זה שיעור למקורבים בלבד ביום שני בערב, והשאלה העבירה בו רטט מפחיד ומצפה בה בעת. מצד אחד בתורת השם חפצו והוא רגע אחרי צבא ובסך הכל בן עשרים ושתיים ולא יצא עד עכשיו עם אף אחת ורק התבדח לפעמים עם בוגרות הסניף כשהיה מגיע לבקר או לנגן קצת בגיטרה בסניף בו גדל, וגם הפעמים האלה הלכו והתרחקו, ובכלל רצה להתגדל בתורה ואולי להיות ר"מ בעוד אי אלו שנים, ומצד שני הרב שלמה שואל אותו שאלה.

ואחרי שהיסס ואמר 'אני לא יוצא אבל אני כן יוצא, הרב', אמר לו הרב שלמה שיש לו אחיינית אחת נאה וחסודה, אלישבע קוראים לה, בת לאביה ולאמא, למדה באולפנת 'אישה טובה' ועשתה שירות לאומי עם קשישים או עם ילדים, מי יודע, ועכשיו היא כנראה מחפשת זוגיות כי מה בעצם יכולה נערה בת עשרים לחפש, וכאן המתיק הרב שלמה סוד ואמר, 'מיד כשחשבתי עליה חשבתי עליך', ודני הרגיש איך רוחב ופוחד לבבו, הוא הנבחר מבין בני הישיבה, ולכן אמר בחופזה שלא להחמיץ את הרגע 'אני חושב שאשמח להכיר, הרב', ואחרי שסיכמו אי אלו פרטים הלך בהתרגשות לאכול קציצות באורז בחדר האוכל. וכשהלך, חשב לעצמו איך הגיע הרגע שבו קיבל הצעה ראשונה לצאת לדייטים ולהפוך לאברך ואחר כך למיישיב ואחר כך אולי לר"מ. ובעצם, כך דימה, זה היה הרגע בו הפך למבוגר.

ביום חמישי של אותו השבוע היה הדייט הראשון. אלישבע הייתה אולפניסטית למופת, בסנדלי שורש וחצאית ג'ינס וחולצת שלשת רבעי ושאר זוטות של ים, וכשראה אותה דני יוצאת מהתחנה המרכזית ומחפשת אותו במבטה ראה אותה והנה היא אשה כמו שחיפש. כלומר אמנם הם לא דיברו עדיין ולו מילה אחת אבל היא הייתה יפה בעיניו, בשיער חום חופשי, גוף יציב אם מותר להתבטא כך בעדינות, והיה בה משהו של הכאן ושל העכשיו. כשדיברה לא התחבאה מאחורי שיחים ומערות אלא אמרה ישירות, 'אין לי כח ללכת', 'תזמין אותי לקפה אבל אני משלמת', והישירות הזו שבתה את ליבו של דני כשהסתובבו להם בגן סאקר ועלו בבצלאל וירדו בבן יהודה ופנו ימינה לרחוב יפו וחומות העיר העתיקה האירו למולם. גם דני עצמו היה אדם ישיר שהיה מתעצבן לפעמים על שיעור א' הפעורים או שיעור ב' החולמים, ומדי פעם היה צועק בפנימיה 'יאללה קומו! מה זו הבטלנות הזו!', וכשזיהה את התכונה שלו אצלה אמר לעצמו כמה גדולים דברי הרב שלמה, ששידך את שנינו למרות שהוא לא מכיר אותי מחוץ לחדר השיעורים.

וכיון שכך, כלומר כיון שגם הוא וגם היא היו דתיים וצעירים והוא בן והיא בת ושניהם העריכו במידה כזו או אחרת את הרב שלמה והיה להם נחמד ביחד, אפילו שאלישבע רצתה שילכו לקולנוע ביחד (הם הלכו) ולהופעה של שלמה ארצי (לא הלכו), לא עברו חודש ומחצה והרב שלמה פגש את דני בחדרון הקטן של הקפה, דני זז שמאלה עם כוס הקפה הנמס שלו והרב שלמה זז ימינה עם כוס הקפה השחור שלו ושניהם ריקדו איזה ריקוד מוזר שכזה עד שהרב שלמה הניח ידו על הכתף של דני ואמר נו נו, דניאל, עד מתי? ודני ידע שהוא הולך להתחתן עם אלישבע הזו והשיער החום החופשי שלה. ומה שלא הכיר, כך דימה לעצמו, אכיר אחרי החתונה, שהרי מה צריך לדעת בעצם מלבד הדברים הבסיסיים ובשביל זה יש מדריכי חתנים וכלות. באותו הערב הם דיברו על חתונה ואלישבע אמרה 'לא צריך הצעת נישואין, יאללה', ואכן כעבור שלשה חודשים הייתה החתונה, וראש הישיבה הרב יצחק חיתן אותם והרב שלמה בירך ברכה שביעית וכל החברים והחברות שלה רקדו בהתרגשות, ואחרי שנגמר הכל הלכו שניהם ליחידת הדיור הקטנה שעמדה להיות הבית שלהם בחודשיים הקרובים, והכניסה הוא לתוך ביתו או להפך, וכתום ימי המשתה קם דני בבוקר והבין שהוא לא מכיר את אלישבע בכלל.

כי כן, ביום השמיני כשקמה בבוקר שמה אלישבע כיסוי ראש אבל במקום לשים אותו כמו אברכית, כלומר כשהכיסוי מכסה את כל השיער, שמה אלישבע כיסוי ראש כמו איזו מזרוחניקית מגבעת שמואל, לא סרט חס ושלום אבל בהחלט כך שהשיער יוצא החוצה מאחור. וכשניסה דניאל להעיר לה בעדינות שלא כך דרכה של תורה, הסתכלה עליו אלישבע בחיוך ואמרה 'תגיד לי, זה השיער שלך או שלי?', ודני אמר 'זה השיער שלך, אבל –', ואלישבע אמרה 'לא התחתנת איתי בגלל השיער הזה?', ודני אמר לא לא, מה פתאום, התחתנתי איתך כי את כזו מושלמת, כי אכן השיער לא היה הסיבה אלא המסובב, אבל במקום לפתוח דיון בפילוסופיה ימי ביניימית הניח דני את הדיון בצד ואמר טוב, טוב, אני צריך ללכת לסדר בוקר ונדבר על זה שוב בערב, ואלישבע אמרה אנחנו לא נדבר על זה שוב בערב, ובערב הם אכן שתקו ערב שלם ולא דיברו על זה בכלל, וגם לא על דברים אחרים.

אבל כל היום שאחרי, וגם היומיים שאחרי, שבהם היה דני לא מרוכז וניסה להבין איך יכול להיות שאלישבע שלו שהיא גם אחיינית של הרב שלמה הולכת בכיסוי ראש חלקי, שמע דני שמרננים קצת ככה על אשתו באברכיה של הישיבה. מה זה אומר, שמע אומרים שאשתו של דני הולכת בלי כיסוי ראש, וכששמע את זה תפס את יאיר הרכלן הזה לשיחה ואמר לו תגיד לי, אתה שופך דמים בחוצות? כך אמר בדרמטיות. ואמר כל המוציא שם רע אתה יודע מה נאמר עליו במדרש רבה, למרות שלא נאמר עליו שום דבר במדרש רבה אבל למה שיאיר ידע דבר שכזה, ויאיר אמר אבל זו האמת, דני, אשתך הולכת עם כיסוי ראש שבקושי רואים, ואשתי אמרה שהיא ראתה אותה הולכת במכנסיים להחליף ספרים בספרייה, וששמע דני את זה הבין מה שבעצם היה אמור להבין הרבה קודם לכן, כלומר שהוא התחתן עם אשה שאמר לעצמו נו, היא האחיינית של הרב שלמה, אבל היא הייתה אישה עצמאית לגמרי בזכות עצמה ולאו דווקא האחיינית של הרב שלמה, כך הסתבר לו בתדהמה תוך שהוא מחזיק בצווארונו של יאיר במדרגות שעולות לעזרת נשים, ולכן שחרר את יאיר לדרכו ואמר לעצמו טוב, צריך לדבר עם אלישבע.

התובנה הזו רדפה אותו כל היום, בערב הכין קלחי תירס מתוק מתוק ואלישבע הוציאה שתי בירות מהמקרר ואמרה לו תגיד לי, דני, מה קורה איתך? ככה אמרה, ודני הביט בה וראה את השיער שלה מתבדר מאחוריה ברוח של המזגן ואמר לא משנה, לא משנה, ואלישבע אמרה מה לא משנה, תדבר, ודני אמר לא יודע, אומרים שאת הולכת עם שיער בחוץ ובמכנסיים, כל הישיבה מרכלת עלי, ואלישבע אמרה וואי, שלמה ממש צדק כשאמר שהישיבה הזו קצת חסר בה שכל ישר, ודני אמר מה, מה? ואלישבע אמרה לא משנה, אבל דני, אתה מבין, כשאני מכסה את השיער שלי אני לא יכולה לנשום, ודני הבין מה שהבין קודם, שהיא אדם בפני עצמה עם גוף ונפש משלה, ואמר לה אני מבין שזה הגוף שלך והשיער שלך ואת תכסי את הראש כמה שאת רוצה ותלכי עם מכנסיים או לא יודע מה, אבל –

אבל מה, אמרה אלישבע, ודני אמר לא יודע, פתאום הבנתי שהחיים שחשבתי שיהיו לי הם לא יהיו לי. שאני לא הולך להיות אברך הרבה שנים, ואם להיות אז לא כאן, ולהיות ר"מ בכלל מי יעלה על הדעת ר"מ שאשתו הולכת עם מכנסיים, ואלישבע אמרה מה זאת אומרת, אתה ר"מ בזכות עצמך, לא בגלל איך שאני הולכת או לא הולכת, אבל דני הביט בה ולא ידע איך יכול להיות שהיא דוסית שגדלה באולפנת אשת חיל אבל לא מבינה את העיקרון הפשוט הזה, שישיבה לא בוחרת ר"מ רק כי הוא מבין בגמרא, אלא כי הוא דגם לבית וזוגיות וחיים. ואמר לה לא, זה לא עובד ככה.

וכל מה שרצה ברגעים האלה היה שהיא תגיד אני מבינה, דני שלי, ואני אלך בחצאית ואכסה את הראש כדי שתוכל להגשים את החלומות שלך, אבל היא לא אמרה את זה, רק שתקה והסתכלה עליו וחיכתה שהוא יגיד משהו וכנראה יוותר לה ויגיד 'טוב, אז אני אחליף את החלומות שלי', אבל לא היה לו מושג מה להגיד, והוא רק פתח את הבירה ושתה והיא פתחה את הבירה ושתתה ואחר כך הם ישבו וראו קצת חתונה ממבט ראשון ביחד, ולמרות שכל חייו הוא זלזל בריאליטי בכל זאת, כך נאלץ להודות, היא בזה משהו ממכר ונוגע ללב ובעיקר משכיח את צרותיו שלו ועוסק בצרותיהם של אחרים.

ולמחרת הוא קם בבוקר וראה איך היא לובשת חצאית, ורק עכשיו ידע שזה במקום מכנסיים, וראה איך היא לוקחת את השיער המפואר שלה ודוחסת אותו לתוך כיסוי ראש שעוטף את כולו ומייצר איזה מגדל פיזה קטן מעל הראש שלה, וידע שהיא עושה עכשיו ויתור עצום בשבילו, כדי שיפסיקו לרכל ויפסיקו לדבר ואולי יגידו שחזרה בה ועכשיו יהיה לו סיכוי להיות ר"מ, יום אחד, למרות שבתוך תוכו כבר הבין שזה לא יקרה, וכשהסתכל בה יוצאת ככה מהבית ללימודים, דוסית לתפארת, ידע שהוא אמור להרגיש הקלה או תודה גדולה על כל הדבר הזה שהיא עושה בשבילו, ואכן הרגיש איזו שמחה שהיא מוכנה להקריב בשבילו ושהוא משמעותי לה, אבל אחרי שליווה אותה לתחנת האוטובוס והלך והתרחק ממנה, הרגיש איך יחד עם השמחה והמשמעות לא ירדה לו שום אבן מעל הלב אלא אדרבה, הבקשה שביקש ממנה הלכה והכבידה עליו עד שכמעט לא יכול היה לנשום.

הדס (עדיין שם זמני), פרק ב

(פרק א' זה כאן)

לחתול קראו שפם. 'זה בגלל השפם שלי', כפי שהצהיר בגאווה. מהנינוחות שבה הוא ישב, התלקק ודיבר הוא היה נראה כמו חתול בקיא במה שקורה בעולם, סוג של גבר בן שישים עם כרס קטנה וקצת עבר בטחוני. אבל הוא היה לא יעיל במידה מפתיעה. לא היה לו מושג איך יכול להיות שהוא מדבר ('חתולים יודעים לדבר', אמר, 'חוץ מאלה שלא יודעים'). לא היה לו מושג איזו ארץ זו, איזה זמן זה, מהי העיר הגדולה הקרובה ובעיקר לא היה לו מושג איך הדס הופיעה שם. היו לו, כמובן, דעות נחרצות על כל דבר אחר.

הוא כן ידע להגיד שזה הגיוני שזה יקרה, כי זה 'בית של מכשפה'. זה היה בית של מכשפה כי מי שגרה שם לפני כמה שנים הייתה מכשפה. קראו לה מרתה. שפם לא ידע לספר עליה הרבה, ומה שידע לספר עליה היה קשור בצורה הרבה־יותר־מדי מפורטת לאוכל שלו ('היא הייתה מכינה לי חביתות!'). אבל הוא ידע להגיד כמה דברים בכל זאת; היא הייתה מכשפה. היא לא הייתה מאוד מבוגרת. היא נעלמה יום אחד בלי להסביר לשפם – או לעכבר שלו, האדון תומס סימון בר־סימון השלישי (עכברים לא נודעים במקוריותם בבחירת השמות שלהם) – לאן היא הולכת. 'כמו חיוך,' אמר שפם. 'לרגע היא הייתה פה, ופתאום – פוף! נעלמה'.

כל זה לא עזר להדס במיוחד. היא חזרה לסלון, התיישבה על הספה וניסתה להבין. זה היה די ברור שהיא עברה למקום אחר – ארץ קסומה, אולי? היא לא קראה מספיק פנטזיה כדי לדעת איזו ארץ ומאיזה סוג וממה היא צריכה לפחד. זה היה די ברור שזה מקום שחתולים מדברים בו, אז זה, נניח, היה בסדר. חתולים מדברים, שיהיה. לפחות זה לא הציפורים שמדברות. אבל רגע, למה שיהיו בכלל ארצות קסומות? ולמה דווקא היא? ומה בעצם קרה? היא ניסתה לחשוב על זה כשפתאום הבינה שאף אחד לא גר בבית הרבה מאוד זמן, אבל הבית היה נקי. איך בעצם זה קרה? לא היה לה שמץ.

היא רצתה לנקות משהו (כשמנקים את הבית מנקים את הראש, אבא שלה נהג להגיד), אבל לא היה שום דבר לנקות ובעצם בכלל לא היו שם מטאטא או יעה. היא רצתה לראות טלוויזיה אבל לא הייתה שם טלוויזיה. גם לא עיתונים. גם לא ספרים. שום דבר לברוח אליו. הדבר החכם לעשות היה לקחת שוב את הסל עם הפירות (פתאום חשבה – ממתי הפירות האלה בכלל? ומאיפה?) וללכת בשביל שיגיע לאנשהו, כנראה לכפר או עיר או דרך, שיהיו שם אנשים שיוכלו לתת לה תשובות. היא התכוננה לקום מהספה כשלפתע צלצל פעמון מאי שם. היה לו קול עמוק, כמעט קטיפתי, כמו שפעמון אמור להישמע, רק שלא היה פעמון בכל הבית. בכל מקרה, הניחה הדס, אם יש פעמון כנראה מישהו עומד בדלת. היא קמה לפתוח.

ה'מישהו' היה בחור צעיר. הוא לא עמד בדלת אלא בשער. למעשה הוא גם לא עמד בשער, אלא במרחק מה ממנו, כאילו השער והשטח מעבר לו מלאים בנמלי אש אדומות (פעם היא קראה בויקיפדיה שנמלי אש אדומות הן היצור החי המסוכן ביותר. אחר כך מישהו תיקן את הערך למשהו כמו 'נמלי האש מהוות סכנה' או משהו כזה, אבל היא ידעה). הוא היה בערך בגיל שלה, עם שרירים דקים וקשיחים, שיער מטונף וחצ'קונים שלא־נדע. הוא לבש בגדים חומים והיה יחף, וכשראה את הדס יוצאת מהדלת הפנים שלו רטטו בתערובת של יראה והתלהבות. "מרתה!" הוא לחש.
"אני לא מרתה," אמרה הדס, "אני הדס".
הקול שלה הלחיץ את הבחור, משום מה, כי הוא כרע על ברכיו, הליט את פניו בידיו ואמר "גבירתי המכשפה, אני מאוהב".
"תנחומי," אמרה הדס, שלא ידעה מה היא צריכה להגיד.
"אני צריך שיקוי אהבה," אמר הבחור.
"אני לא מכשפה," אמרה הדס. "סתם מישהי שעוברת כאן. אתה צריך את מרתה".
הבחור בהה בה בטמטום. "את מרתה," הוא אמר.
"אני לא," התעקשה הדס.
"המכשפה," לא התייאש הבחור, "את יכולה להכין לי שיקוי אהבה?"
"בטח," אמרה הדס. "כלומר, מה. למה. במי אתה מאוהב?"
"מאוהב באדל הבת של הטוחן" אמר הבחור. "שיקוי".
זה היה כמו בויכוחים עם הבנים בתנועת הנוער; פשוט לא היה עם מי לדבר. היא התייאשה. "חכה כאן רגע," אמרה לבחור, הסתובבה וחזרה לבית. כשנכנסה הביתה חשבה מה לעשות, ואז ניגשה למטבח, לקחה כוס עץ, מילאה מים מהקומקום (הם עדיין היו חמים), הוסיפה קצת קקאו וקצת תבלינים (היו שם קינמון, הל, פלפל שחור, ומשהו שהיא לא זיהתה אבל היה כתוב עליו בגדול 'לשימוש פנימי בלבד'. היא הניחה שהוא לא יזיק), ויצאה עם הספל החוצה.
"קח," אמרה לבחור.
הוא לקח את הספל בידיים רועדות.
"חכה," אמרה לבחור. "הוראות."
הוא חיכה.
"ככה," היא אמרה, "קודם כל אם אתה לא באמת אוהב אותה זה יהרוג אותך; חצי תשתה אתה, חצי תשתה היא. את החצי שלך תשתה עכשיו. אחר כך לך, תגיד לה שיש לך משהו להביא לה. קח אותה למקום יפה, אולי ליד הנהר או משהו (היא קיותה שבאמת יש שם נהר, אבל הבחור הנהן), תקטוף לה שלשה פרחים, הושב אותה ותן לה לשתות את השיקוי הזה. לא פחות משלשה, והשיקוי צריך להיות חם. ואם זה לא עובד, אין מה לעשות ואפשר להתייאש."

"תודה," אמר. "תודה תודה תודה. הנה שי צנוע לגבירתי המכשפה," אמר והוציא צרור בד מהכיס שלו. בצרור היו כמה זרעים. לא היה לה מושג איזה זרעים ומה היא צריכה לעשות איתם, אבל היא לקחה אותם בארשת פנים רצינית. הבחור הרכין ראש, ואז ברח. כלומר נמלט. כלומר רץ בשביל כאילו דובים רודפים אחריו. היא הניחה שזה יכול לקרות במקום הזה.

כשחזרה לבית שפם היה שרוע על כרית קטנה שישבה על אדן החלון. "את באמת מכשפה," הוא אמר.
"זה לא היה שיקוי אמיתי," אמרה הדס. "סתם, לקחתי דברים מפה ומשם. עשיתי כמו שלמדתי במאסטר שף".
"חי נפשי!" אמר תומס העכבר. הוא צץ מאיפשהו וצפצף. "גם מאסטר וגם שף! הוא בוודאי קוסם גדול מאוד!"
הדס התעלמה ממנו. "הוא לא הסכים לעזוב אותי," היא הסבירה לשפם.
"כן," אמר שפם, "ככה זה. הם מפחדים ממכשפות. חושבים שהן מביאות מזל רע, אז בדרך כלל כמה מהם מנסים להרביץ להן או להרוג אותן או להפך. הם מגיעים לכאן רק כשהם חייבים, ואז כבר אין להם ברירה, הם לא יחזרו אחורה. מעניין מה הוא מצא בבת של הטוחן".
"אין לי מושג מי זו הבת של הטוחן," אמרה הדס, "ואני לא מכשפה".
"טוב," אמר שפם. נראה שבזה הסתיימה השיחה, כי הוא חזר להתבונן בחלון.
כל הסיטואציה הייתה מוזרה מאוד, והדס חשבה על זה שאולי היא לא חייבת ללכת לכפר כבר עכשיו. אפשר אולי לחכות רגע, לבדוק אם יש שביל בכיוון אחר. בינתיים היא הרגישה שלא בנוח בסלון, עם החתול הזה רובץ שם, והחליטה לבדוק רגע מה יש בחדר העבודה עם התנור הגדול.

היה שם תנור גדול.
וגם כמה כלי קרמיקה עם מתכונים לטחינה "כמו שדודה שלי אוהבת להכין". מי בכלל צריך מתכונים לטחינה? הרהרה הדס, זה הדבר הכי פחות מסובך שיכול להיות.
היו שם גם כמה כלים שבלי שום ספק לא היו כלי קרמיקה; היה שם גם רובה עתיק שעון על הקיר מאחורי עמודת הכלים, והמוני צנצנות עם תוויות, וקופסה שהיה כתוב עליה 'מסוכן מאוד, לפתוח רק אם כבר מתים'. היה שם גם שולחן עץ גדול במרכז החדר, ועוד שולחן עבודה קטן בצד. הדס חשבה שאפשר היה לעשות שם סטודיו מחול נחמד מאוד אם לא היו שם, ובכן, כל הדברים האלה. על שולחן העבודה היו כמה ספרים ושלש מחברות. על אחת מהן היה כתוב 'שיקויים' באותו כתב יד שבו נכתבו כל התוויות. הדס לא הייתה סקרנית, אבל –

טוב, נו, היא הייתה סקרנית. היא לקחה את המחברת ופתחה אותה. בעמוד הראשון הייתה רשימת שיקויים לצד רשימת מספרים. היא דפדפה במהירות לעמוד 121, 'שיקוי אהבה'. בראש העמוד היה כתוב בגדול 'שיקוי אהבה'. לא הייתה שם רשימת מצרכים ולא הוראות הכנה. היה כתוב שם רק:

"לא שווה להסתבך. מספיק לאלתר משהו עם מי ברז רתוחים ותבלינים אקראיים, לתת לבחור או לבחורה, לשלוח אותם למקום יפה (בשוליים נכתבה הערה: אולי לשלש האבנים הגדולות ביער?), להגיד להם לחזר אחד אחרי השניה ולהזהיר אותם שיהיו מנומסים כל חייהם או שהשיקוי יבער להם בבטן."

ואחרי שקראה את זה, התיישבה הדס המומה על הכיסא, פשטה רגליים קדימה ולראשונה הרגישה שאין לה מושג מה בעצם קורה כאן.

קירות

לפני שרונית בר מנשה התחתנה קראו לה רונית עמרמי וההורים שלה גרו בבית יפה עם גינה מקדימה וגינה מאחורה במושב קטן ליד קריית מלאכי ואמרו לה רונית את הנסיכה שלנו קחי מה שתרצי, מי יסרב לך, קחי את העולם כולו מי יוכל לומר לך לא. היא לא רצתה הרבה רק איזה חתן תלמיד חכם והם היו הורים חכמים מספיק כדי לא להתערב וכך יצא שכך וכך שנים אחר כך רונית מצאה את עצמה נשואה לאופיר בר מנשה שלא היה המתמיד של הישיבה אבל בהחלט אברך ואחרי שהיה אברך היה מורה בבית הספר היסודי שהיה בעצם תלמוד תורה שהיה בעצם מקום להעסיק בו אברכים אחרי שהם סיימו ללמוד וגילו שאין להם מקצוע, והיא עצמה למדה מדעי החברה באריאל ועבדה בתור מזכירה בחברת ביטוח והיו להם שלשה ילדים חמודים והיה להם בסדר בסך הכל וגם מינוס בבנק.

כיון שבנות ישראל יפות הן וזו העניות שמנוולתם חייבים להגיד שזה לא היה מינוס מאוד נורא אלא מינוס ממש ממש בסדר, לפעמים שלש ספרות לפעמים ארבע, והם לא היו באמת רעבים כי תמיד אפשר לאכול לחם עם ממרחים, והמשכורת נכנסה כסדרה ושכר הדירה ירד כסדרו והם הפרישו מדי פעם כסף ושמו בקופת הצדקה כדי לחנך את הילדים לתת צדקה אבל, איך לומר, לפעמים כשהיא הסתכלה קדימה היא לא ראתה שם בית יפה עם גינה מקדימה וגינה מאחורה אלא דירת שלשה חדרים בקומה רביעית במרכז קריית מנחם או קריית מלאכי או קריית ים מעל הקיוסק של הלוטו. והיא אמנם חיבבה את קריית מלאכי ותמיד זכרה לה לטובה את היותה העיר הגדולה הראשונה שלה ומקום נחמד לעשות בו טסטים ובכל זאת אם היו שואלים אותה לדעתה הייתה שמחה לבית קטן עם גינה קטנה ואיזה גפן תלויה או תאנה שאפשר לשבת מתחתיה כשאופיר עושה על האש.

אבל אופיר היה מאוד גרוע בעל האש ותמיד שרף נקניקיות שלא לדבר על סטייקים שלא היה להם כסף אליהם בכלל ולכן לא היה אפשר לדבר בכלל על גפן או תאנה או איזה חדר קטן שבו היא תוכל לעבוד כשהילדים בסלון ואופיר במטבח וכל הכביסה מונחת אחר כבוד על המיטה בחדר השינה, וזה בעצם מה שהיה בכל תקופת הקורונה. לא היה על האש ולא היה מנגל של יום העצמאות ובעיקר לא היה לה איפה לשבת, סתם כך לשבת ולא לעשות כלום בזמן שהדברים ממשיכים לקרות במקום אחר. אופיר עבד מהבית וניסה לעשות כל מיני שידורים חיים לתלמידים שלו שהיו רחוקים גם במקום וגם בנפש, והיא הייתה בחל"ת ועשתה עם הילדים מלאכות יד ובערב הם שתו לפעמים שוקו בסלון אחרי שהילדים נרדמו ושניהם היו עייפים כל אחד מסיבה אחרת.

ואם כן כנראה שזו הסיבה שכשכמעט נגמרה הקורונה רונית הייתה רעבה מאוד כי לא נשאר לה כלום מארוחת הצהריים, והיא הסתכלה על אופיר, שישב ליד המחשב הישן שלו וניסה לראות סדרה על אחד שחקן כדורסל, ועל שלשת הילדים שלה שהיו חמודים מאוד ולכן רק צרחו קצת ושברו לגו אחד על הראש של השני ואמרה לאופיר אופיר, מה אתה אומר אולי נזמין לנו ככה פיצה למסיבת סוף הקורונה. היא אמרה את זה בחיוך כי באמת הילדים היו חמודים וגם אופיר ובסופו של דבר כך היא דרכה של תורה והכל, אבל מתחת לחיוך הייתה לה כמיהה עזה לפיצה כזו חמה ומנחמת עם גבינה מותכת וזיתים וקראסט בקצה שאפשר להגיד עליו הלל, אבל אופיר הסתובב ואמר רוניני, מה פיצה, אין לנו כסף בכלל וגם נשאר המון אוכל משבת, לא חבל? וחזר למחשב.

ככה הוא אמר והשעה הייתה שבע בערב שזו בהחלט שעה של מקלחות ואחר כך השכבה ואחר כך לרבוץ על הספה ולקרוא ספר טוב ולאכול פיצה או משהו שלא דורש ממנה את כל התהליך של החביתות לחמים ממרחים אמא אני רוצה אבוקדו אמא אני רוצה חביתת עין אבל לא כזו, אחת אחרת, אמא את יכולה לנגב לי? ואחר כך הר של כלים בכיור, וגם אם אופיר היה שוטף אותם לפעמים עדיין יש דברים שגברים יכולים לעשות כמו שטיפת רצפות ויש דברים שאם את רוצה אותם נקיים עדיף שתנקי אותם בעצמך, והיא הסתכלה קדימה ואמרה לעצמה מצד אחד חביתות ואמבטיה מצד שני פיצה ופתאום עלה בה כמו קיא איזו תחושת מיאוס גדולה מהחיים שלה ומארבעת הקירות שהיא כלואה בהם ומשלשת הילדים שמורחים כרגע כרוב סגול על הקירות האלה.

היא לא אמרה כלום כמובן כי הילדים היו ערים וכי גם באמת לא היה להם כסף אלא שלחה את אופיר להגיש להם ארוחת ערב שהייתה שאריות משבת ואחר כך שלחה את כולם למקלחות ואחר כך סיפרה להם סיפור מהיוטיוב וכל הזמן הזה החזיקה את עצמה שלא להתפרץ אבל כיון שלא התפרצה פתאום ולאט לאט נגהה בה ההבנה של מה שהיא צריכה לעשות ואחרי שאברהם יצחק הקטן שתה את כל המים בעולם ועשה את כל הצרכים שבעולם ואחרי שנוגה הסתכלה עליה ואמרה בשיא הרצינות 'אמא לפעמים אני חושבת שאני נביא' (אפשר לימס ממנה!), ואחרי שהשעה הייתה תשע בערב וכל הילדים ישנו או נמנמו ואחרי שאופיר היה עם אזניות וראה סוף כל סוף את הסדרה שהוא רצה לראות, אחרי כל זה היא הלכה ולקחה את קופת הצדקה והלכה לפיצה פצץ שהייתה בקצה הרחוב והזמינה מגש ענק עם זיתים ופטריות וגבינה בולגרית, וכשהיה צריך לשלם היא שפכה את קופת הצדקה על השולחן וספרה שישים וחמישה שקלים בעשרות אגורות שהצטברו שם, ולא הסבירה כלום רק שילמה והלכה עם המגש.

וכשחזרה אופיר עמד בפתח ואמר הלכת בלי פלאפון, ואמר איפה היית אבל תוך כדי השאלה הוא כבר ראה את המגש והבין ואמר אבל יקירה, אין לנו כסף. בכלל בכלל. את בחל"ת ושכר הדירה יורד כסדרו ואנחנו על קצה מסגרת האשראי שהיא עשרת אלפים שקלים וכבר חשבתי לעצמי מאיפה אנחנו לוקחים הלוואה, מאיזה כסף קנית עכשיו פיצה? ככה הוא אמר, ורונית רצתה להגיד לו תגיד לי אולי תיקח אחריות כלכלית על המשפחה שלך ותלך לעבוד בעבודה יותר מכניסה אבל לא היה לה כח לכלום והריח הטריף אותה ולכן היא לא התייחסה אלא הפליגה על פניו כאילו היה אוויר והניחה את הפיצה על השולחן בסלון ואמרה לו עכשיו אני ואתה אוכלים פיצה, והוא אמר בסדר, בסדר וסגר אחריה את הדלת.

וככה ישבו שניהם מול המגש, הוא בצד אחד היא בצד שני, וכל אחד מהם לקח משולש פיצה שהיה עמוס בכל טוב והגבינה הצהובה ניגרה ממנו וככה אחרי שני משולשים שישבו לה בבטן ולפניה שני משולשים נוספים נחה איזו רוח טובה על רונית והיא הסתכלה על אופיר והוא הסתכל עליה ולרגעים מספר הוא לא היה המפלצת שחיה לידה בבית בחודשיים האחרונים אלא רק איש קטן קומה קצת מקריח ודי נחמד שהיא התחתנה איתו לפני תשע שנים ועכשיו טעים להם בסך הכל, ושכחה את כל המילים הרעות שרצתה להגיד לו וכל הרעיונות שלה לחינוך כלכלי מחדש וברגעים האלה שבהם הייתה לה פיצה בבטן, שלשה ילדים ישנים ובעלה מחייך מולה, היא חשבה שאין מאושרת ממנה בעולם כולו.

הדס (שם זמני), פרק א

א.
בוקר אחד, כשהתעוררה הדס מחלומותיה הטרופים (היה שם אדם שנהפך לחרק או משהו שכזה, היא כבר לא זכרה), גילתה שהיא לא נמצאת במיטה שלה המוכרת והאהובה עם כרית הפוך והמצעים עם הציור של הדובונים. היא הביטה סביב; המיטה המוכרת והחדר המוכר התחלפו בחדר עשוי עץ ובמיטת עץ שבה היא התעוררה. בחדר היו גם ארון בגדים, שולחן עבודה קטן, כיסא קלוע קש ותמונה של פרחים. בחלון, שהייתה אמורה להשתקף דרכו הכביסה המכובסת (אך עדיין מלוכלכת) של רוזנצוויג, השכנים המעצבנים, היה ניתן לראות במקום זה פיסת גינה, יער ושביל קטן שהתפתל לו.

אני עדיין ישנה, אמרה הדס לעצמה, אבל כיון שהיא הייתה בחורה מעשית היא אחזה בזרועה וצבטה היטב. דקות ארוכות אחר כך עדיין היה לה ברור ללא ספק שהיא ערה; מעבר לצביטה, אפשר היה לזהות את זה כי בחלומות אין ריח, והחלון שלה הדיף ריח חזק של יסמין, לימון ומשהו שנראה היה כמו דיר עיזים. בחורה אחרת, אפילו נועה (שהייתה הקפטנית של קבוצת הכדורסל, והיה לה שיער שהיה צריך להופיע בתכניות אירוח בתפקיד עצמו), הייתה מתיישבת על הכיסא ומנסה לעכל את הסיפור ולהבין איפה היא, למה דווקא היא ומה ההורים שלה חושבים עכשיו, אבל הדס הייתה בחורה מעשית, והיא פשוט ניערה את הראש והלכה לחפש מברשת שיניים בבית החדש.

בבית החדש לא הייתה מברשת שיניים. היה בו מטבח גדול שהתחבר לסלון (עם ספות, שולחן אוכל וכוננית ספרים קטנה), ועוד שלשה חדרים. אחד החדרים היה נראה כמו חדר עבודה של קרמיקאית, כולל תנור גדול, ובחדר השני, שהיה חדר השינה ככל הנראה, היא התעוררה. דלת אחרת הובילה למרתף, שהיה מלא בחביות, צרורות של ירקות ומשהו שהיה נראה כמו יין ביתי בבקבוקי זכוכית ישנים. הדלת האחרונה הובילה לחדר שירותים ואמבטיה שהייתה נראית, באופן מפתיע משהו, בדיוק כמו האמבטיה של הבית הרגיל שלה.

לא הייתה שם מברשת שיניים אבל הייתה שם כוס עץ קטנה, מלאה עד חציה במים, שעליה הוטבע סמל של שיניים גדולות. אין שום היגיון בלשתות נוזל לא מוכר מתוך כוס עץ שאת לא מכירה, אז הדס רחרחה את זה קצת: היה לזה ריח של מנטה. היא שתתה קצת מהנוזל; היה לו טעם של מנטה. אם יש לזה ריח של מנטה וטעם של מנטה, אמרה הדס לעצמה, זה כנראה מי פה, והיא שתתה את הנוזל, ניערה בפה וירקה לתוך הכיור. הפה שלה התרענן לו, והדס הנידה בראשה ואחר כך הלכה לבדוק אם יש קפה במטבח. אם הייתה מסתכלת לאחור הייתה רואה את כוס העץ מתמלאת מעצמה מחדש במי פה, אבל היא מיהרה אל הקפה ולא הסתכלה.

את הקפה היה קל יחסית למצוא. הוא היה בצנצנת זכוכית קטנה מעל הכיור במטבח, אבל את הקומקום החשמלי היה קשה יותר למצוא. זה היה קשור בעקיפין לזה שלא היה שם קומקום חשמלי, או חשמל בכלל. במקום זה היא הצליחה למצוא את הקומקום, שהיה קומקום שורק שהוצב על הכיריים. אם הדס הייתה מסתכלת, היא הייתה רואה שאין שם גז, או חיבור לגז, או משהו, אבל כל מה שהיא רצתה היה קפה, ולכן היא סובבה את ברז המתכת הקטן שהיה ליד הכיריים, והסתפקה באש כחולה ויפה שהתפשטה מתחת לקומקום, הרתיחה את המים וגרמה לקומקום לשרוק (השריקה הייתה דומה באופן מפתיע לנעימת ה'בוקר טוב' מעוץ לי גוץ לי, אבל הדס לא הייתה מרוכזת ובלי מספיק קפאין בדם, והיא לא זיהתה). הדס שפכה מים רותחים לתוך כוס הקפה ובאה לפתוח את המקרר ולהוציא חלב. הבעיה הייתה, כמובן, שלא היה שם חלב, כי לא היה שם מקרר, ולכן התיישבה הדס על הכיסא הקטן והגבוה שליד הדלפק, שתתה את הקפה שלה בלי החלב וניסתה להבין מה לעזאזל קרה.

היא שתתה כוס קפה שלימה לפני שנאלצה להודות: זה היה קפה טעים מאוד, אבל עדיין לא היה לה שמץ של מושג מה קרה. אתמול בלילה היה יום מאוד מאוד רגיל. היא קמה בבוקר. היא הלכה לבית הספר. היא קנתה סנדויץ' חביתה ותפוח מהקיוסק של שמוליק המניאק, היא למדה עד ארבע אחר הצהריים, היא התווכחה עם שתי מורות, היא חזרה הביתה, דיברה קצת עם אמא, אכלה טוסט לארוחת ערב, ישבה עם חברות, הלכה לישון, וקמה בבוקר במקום אחר לחלוטין, כנראה בזמן אחר לחלוטין, עם אותו פיג'מה מאולתרת שהיא ישנה איתה בדרך כלל (מכנסי כדורסל קצת קרועים וטישירט סוף מסלול אוג' 15 שהיא לקחה מאח של חברה שכנראה לא ידע על זה מעולם), ומה עכשיו? בית ספר כנראה אין. הדבר הראשון שהיא צריכה להבין זה איפה היא, ואחר כך להבין קצת איך היא חוזרת הביתה, ואז כמובן לחזור הביתה. לא שהיא התנגדה במיוחד לטיול בחוץ לארץ, אבל כל הסיטואציה הייתה יותר מדי מוזרה, וההורים כנראה דאגו בבית, אז –

בארון שבחדר היו בגדים במידה שלה. היא לבשה חצאית חומה וסנדלים שהיו נוחות במידה מפתיעה, ארזה כמה פירות בסל קטן שהיה במטבח, ופתחה את דלת הכניסה. הדלת נפתחה למבואה קטנה עם כמה מעילים ומגפיים, ואחריה היה שביל מרוצף שהתפתל לו בעליזות סביב גינת ירק קטנה, יצא מהבית החוצה, אל היער והתפתל בין העצים עד שנעלם. הבית ממנו הדס יצאה היה נתון בקרחת יער קטנה שנתנה לה קצת אוויר לנשום, כי היער עצמו, היה, ובכן, יער. הוא היה עצום וסבוך, מלא עצים גבוהים (לא היה לה מושג איזה עצים אלה) ומטפסים ועשבים נמוכים, פרחים, והכל רחש וזמזם והתחושה הכללית הייתה שעכשיו אביב. היא התלבטה אם ללכת בשביל, והסתפקה בזה שבינתיים תעשה איזה סיבוב קטן מסביב לבית ותראה מה יש בצידו השני. היא הלכה בשביל הקטן שליד הגינה והקיפה את הבית. בקצה הגינה היה מחסן, וכשהקיפה את הבית כולו, היה שם שטח קטן ומרוצף שיצא מהסלון ושימש, כנראה, כמרפסת. בקצה המרפסת ישב שם עכבר קטן ושתה נוזל אפור מכוס קטנה עוד יותר.

עכבר! אמרה הדס, למרות שלא פחדה במיוחד (בכל זאת זה היה מחוץ לבית), ולמרות שהעכבר היה פחות מוזר מהעובדה שהוא שתה נוזל מכוס.
'אהההה!' צווח העכבר. היה לו קול צפצפני, אבל אנושי במידה מפתיעה.
זה לא היה מוזר יותר מלהתעורר בבית אחר לחלוטין, ולכן הדס לא צרחה או עלתה על כיסא או אמרה 'האם אתה מדבר, מר עכבר?' מה שללא ספק היה מוציא אותה מנומסת במידה כזו או אחרת. במקום זה היא הסתכלה עליו ואמרה 'וואט. דה. פאק'. היא לא קיללה בדרך כלל, אבל הלא אתם מבינים שבסיטואציה הזו לא הייתה לה ברירה.
אבל מפתיע עוד יותר היה חתול שמנמן, כתום ומפוספס, ששמע את הצווחה של העכבר והגיח מעבר לפינה. כשראה את הדס הוא התיישב על המרפסת בכבדות, לקלק את כפתו ואמר 'את המכשפה החדשה?'.

____
(המשך יבוא)