המשימה האחרונה

הרוצח ישב במרכז המסחרי בירוחם ואכל גלידה. היה חם, חם מאוד. הוא היה צריך משהו שיצנן אותו. היו שם שלש, ארבע, אולי חמש חנויות שמכרו ארטיקים בכביש שמוביל מהמכתש למרכז המסחרי, והרוצח קנה לעצמו ארטיק פירות והתיישב על ספסל קטן בצד. האקדח שלו היה מאחור, בצד ימין, מוצמד למכנסיים. היה לו כובע רחב של תיירים ומשקפי שמש גדולים, גם של תיירים, היו לו גם זיפים של שבוע והוא זייף צליעה בצד שמאל, ככה שלא היה לו ספק שאיש לא יזהה אותו אם יהיה צורך. כנראה שלא יהיה צורך.

הוא בכלל תכנן משהו פשוט יותר, בלי יריות, בלי דם. אולי דקירה קטנה באיזו תחנת עצירה ואחר כך להמשיך. בינתיים הוא אכל ארטיק שהיה שבעים אחוז פרי. גלי, הבת שלו, הייתה גאה בו, עם לחץ הדם והסוכרת המאיימת, שהוא לא נכנע לשוקולד. הוא דמיין אותה וחום התרחב בו. זו הייתה המשימה האחרונה שלו, משהו פשוט, לא יותר מדי מורכב, ככה אמרו לו. בגיל שישים וחמש כבר לגמרי הגיע הזמן.

הוא היה מהאסכולה הישנה. גבר מוצק, כמו שעליזה הייתה אומרת. תלתלים בחזה, תלתלים בראש. למראית עין עבד בתור רואה חשבון, מסתובב עם חולצה מכופתרת עם כתם של עט בכיס החולצה ועם מכנסיים קצת גדולים מדי, חגורים היטב. בפועל העבודה הזו הייתה רק כסות לעבודה אחרת. כשהתחיל, מי שקיבל אותו לעבודה, אבו גלאס הגדול, התבונן עליו ממרום המטר שישים ושלש שלו ואמר אתה יודע, כולם הולכים לשירותים. כולם יושבים עם הילדים שלהם בגינה. ההבדל בין רוצחים ובין אנשים רגילים הוא בסך הכל שרוצחים מוכנים לעשות את זה.

המשימה האחרונה. הוא הוציא את הפתק מהכיס והסתכל. נשם עמוק, הוציא משקפי קריאה מכיס החולצה והרכיב, וקרא 'אאודי A4, אמורה לעלות מהמכתש בסביבות שלש אחר הצהריים. לחסל בשקט'. זה היה התכנון שלו גם. להעמיד רכב עם פנצ'ר בכביש של איזור התעשייה, אחר כך לסמן האטה, להתקרב, לפנצ'ר את הגלגל, איש יוצא מהרכב, דקירה קטנה בעורק, ולהסתובב. לא היו שם מצלמות או אנשים, והמשטרה הקרובה הייתה רחוקה מדי, כמו שהתושבים ידעו תמיד. הוא ליקק את הארטיק, שהתקרב מהר מדי לסופו, והמתין. השעה הייתה שתיים בצהריים.

בשתיים וחמישה עצר רכב ליד הפיצוציה שהרוצח ישב לידה. ירדו ממנו שני בחורים שחומים בג'ינס וטישירט שחורה. אחד מהם התקרב לבעל הפיצוציה ושאל נו מה, ובעל הפיצוציה אמר מה מה, והבחור השני אמר התשלום על מאי. אנחנו לא זוכרים שקיבלנו את התשלום על מאי. והראשון אמר, עלה התעריף, אתה זוכר? אינפלציה? אנחנו צמודים למדד. ובעל הפיצוציה אמר אבל מאיפה אני אביא לכם. עדיין קורונה. אין לי מאיפה לשלם, תאמינו לי, והוציא את הכיסים של הג'ינס שלו כדי להדגים את הכיסים הריקים שלו, אבל הכיסים שלו לא היו ריקים וסטפה של מזומן נפלה לו מהכיס הימני.

המשימה האחרונה. הרוצח תמיד חשב על זה בתור עוד משימה, אבל פתאום, בחום הזה, היא קיבלה איזה מימד הרה גורל. הפעם האחרונה. הוא חשב על המוות – כל החיים שלו הוא ליווה את המוות, הביא אותו, ועכשיו אולי המוות מתקרב אליו. הוא חשב על הסוכרת שאולי שם, על לחץ הדם. משהו יכניע אותו בסוף, זה ברור. מה? ומה השאיר לילדים? זה העסיק אותו לאחרונה. אולי היה צריך להשאיר להם עוד משהו. השאיר דירה, ברור, וגם היה לו זמן לנכדים כשיבואו. בינתיים הגיעו רק שניים. הוא נאנח.

המזומן נפל, בעל הפיצוציה החוויר, והבחורים גחכו. אחד מהם שלף סכין קטנה, קפיצית, מרושעת למראה, ואמר 'על שקרים משלמים בדם, אתה יודע', והשני אמר 'וגם בכסף, תביא, תביא את הסטפה הזו'. בעל הפיצוציה נכנס פנימה, וגם הבחורים נכנסו, ואחר כך יצאו. אחר מהם החזיק את הכסף, השני החזיק את הסכין. בתוך הפיצוציה ישב הבעלים וניסה לחבוש איזה חתך. לא עמוק מדי, ועדיין הוא העווה את פניו בכאב.

הרוצח התרומם מהספסל.

הוא לא היה אדם מוסרי. להפך, אפילו. אף פעם לא היה לו קטע להרוג רק אנשים שמגיע להם למות. הוא חשב הפוך; לכל אדם מגיע למות, במוקדם או במאוחר. הוא לא היה מלאך המוות, השופט העליון או אלוהים. סתם מישהו עם אקדח. כדאי להיזהר עם אשליות הגדלות כשמתעסקים בלקיחת חיים של אנשים, בעיקר אם רוצים לראות את הנכדים בשבוע הבא.

ובכל זאת התניע את הרכב ונסע אחריהם. זו הייתה מאזדה 3 כסופה, מהסוג שאי אפשר לזהות במגרש חנייה גם אם היא הרכב היחיד במגרש. מספר הרישוי שלה היה מזוייף, מספר השלדה נמחק, איש לא היה הבעלים שלה. הוא קנה אותה מבחור בחיפה שהיה מומחה בדברים האלה. הבחורים נסעו מהר על הכבישים המדבריים. הוא נסע אחריהם. הם נכנסו לתחנת דלק. הוא נכנס אחריהם.

הכל היה לאט. הבחור עם הסכין יצא לתדלק והבחור השני הלך לקנות ארטיקים בילוו. קנה שני ארטיקים גדולים, מלאים בשוקולד ובקצפת ובאגוזים. הוא לקק אחד כשהרוצח החנה בזהירות את הרכב בשולי הכביש. הם נכנסו לרכב והתניעו ואפילו נסעו כמה מטרים כשפתאום הצמיג שלהם נקרע. היה שם חתך קטן, חד מאוד, הם לא שמו לב אליו בכלל. כשהם יצאו לבדוק מה קרה הרוצח התקרב עם הרכב, עצר בצד עם אורות מהבהבים, בא לבדוק מה קרה. הבחור צעק אליו להתרחק, אבל הרוצח עשה את עצמו כאילו הוא לא שומע.

הוא דקר את שניהם כמעט בלי שישימו לב. שתי דקירות מהירות, מתחת לצלעות ובין הצלעות ללב. הם בהו בו והתמוטטו, והוא הצליח להכניס אותם למושב האחורי בלי שהדם יכתים את אצבעותיו או את החולצה. הם היו רזים, קטנים, כמעט ילדים. הוא הוציא את הסטפה של המזומנים מהכיס האחורי של הבחור השני, בלי הסכין, ואחר כך חזר לרכב שלו. הוא נסע לתחנת הדלק ואמר למוכר באנגלית, איי ס'ינק זאט סאמת'ינג הפנד, והצביע על הרכב שלהם. המוכר יצא, והרוצח נכנס למאזדה שלו ונסע.

הוא עצר פעם אחת, ליד הפיצוציה שקנה בה את הארטיק בהתחלה. היא הייתה סגורה, אבל לא נעולה. הוא לחץ את הדלת ונכנס, המוכר היה בחדר האחורי, מקלל. היו שם גם ילד כבן חמש עשרה ואישה בשמלה פשוטה, כחולה, שנאנחה כל הזמן. הוא הושיט למוכר את מעטפת המזומנים, הרים את הכובע ויצא. הילד צעק אחריו משהו, אבל הוא לא התייחס. במקום זה לקח לעצמו עוד ארטיק פרי, הפעם בטעם פירות יער, ונכנס למאזדה.

הוא נסע עד לאגם, מזגזג בסוף הדרך בין העצים שהמועצה שתלה שם, ובסוף עצר כמעט על שפת האגם. אחר כך התיישב על הדשא שעל שפת האגם, קילף את העטיפה מהארטיק. הכל היה נראה לו פתאום חסר חשיבות כמעט. מישהו יחיה, מישהו ימות. למי אכפת בכלל.

הוא הכניס את הארטיק לפה, פשט רגליים, עצם עיניים והרגיש איך השמש מחממת לו את העור.

אם הבעל נאמן לחזור

אחרי שבעה ימים הגיע אחד, אדם בשם הרב עשהאל, למול את הילד. הוא שמע על הסיפור, כמובן. כולם שמעו על הסיפור. אי אפשר היה להסתובב בירושלים בשבוע הזה בלי לשמוע את הלחשושים. הבת של נעמי וראובן, שמעת? והיא הודתה, כן כן, ובכל זאת, קצת רכילות, מה בעצם היה?

מה היה. ככה באמצע הלילה, אמצע חדרי הלידה בהדסה עין כרם, במסדרון שבין חדר מספר 6 לחדר מספר 10, שימי צועק על אסנת מילים קשות. "זונה," הוא צועק. "אני רוצה להתגרש ממך". דבורה המיילדת מנסה לסלק אותו, אבל אסנת מבקשת שישאר. הוא נשאר אבל צועק איך הוא רוצה לעזוב. זונה, הוא צועק, כאילו המילה הזו גדולה ממה שהיא יכולה להיות. אני רוצה לברוח ממך, לא רוצה להיות נשוי לך. ככה הוא צועק, וכל העולם שומע, גם אבריימי מהמסדרון של מיון יולדות שומע ומעביר באי נוחות שקית של גלפז מיד ימין ליד שמאל. גם טניה שומעת. כולם שומעים גבר צועק 'זונה' באמצע חדר לידה, ומתכווצים לפתע, מחכים לביטחון.

ומה עוד הם שומעים. אסנת לקחה מספריים שהיו בעמדת המיילדת. עכשיו היא צועקת. אם אתה בורח ממני אני תוקעת את הסכין הזה בבטן שלי, אני נשבעת לך יא מפגר. בגללך אני אמות בגללך הילד הזה ימות. כולנו נמות בגללך, אתה שומע אותי? תישאר כבר יא חתיכת חרא. והיא מנופפת בסכין וכבר אין ברירה אלא לקרוא לביטחון שיבוא, שיוציא לה את הסכין מהידיים, ובינתיים שימי צועק תגידי, תגידי לכולם של מי הילד הזה, והיא כבר לא צועקת, רק אומרת זה הילד של גל. ואיפה גל עכשיו, ממשיך שימי ושואל, ואסנת אומרת הוא בהונגריה, הלך ללמוד רפואה. היא אומרת את זה כמו מודה באשמה, ושימי אומר ידעתי, לעזאזל, ידעתי. לא היה סיכוי שהילד הזה שלי. היינו נשואים בכלל לפני תשעה חודשים, הוא שואל בקול, והיא אומרת לא, לא היינו, זה היה פסח בכלל, התחתנו לפני שבועות.

ובתוך כל זה היא יולדת בן. צועקת וצועקת ויולדת, והוא פועה בבכי בחדר מספר 6. והביטחון הגיע, אנדריי וגילי, הם מוציאים את הסכין ואת שימי מחדר הלידה, ודבורה המיילדת מחזיקה את הבן הקטן בידיים ומניחה אותו בידיים של אסנת ואסנת רועדת, מי יודע אם מהשפלה או מבושה או מהתרגשות של לידה. רעידות קטנות קטנות בלתי פוסקות, כמו צמרמורת.

נעמי, אמא של אסנת, שמעה את זה מדבורה בעצמה. באה לבקר אותה בבית החולים ופתאום המיילדת קוראת לה רגע, אומרת שומעת, אמא של אסנת, איך השם, נעמי, תגידי רגע, את יודעת איזה צעקות הלכו שם? שלא נדע. נשים צועקות זה תמיד אבל גברים? גברים צועקים ככה? הוא צעק שהילד לא שלו. לא היה לה ברירה והיא אמרה שזה באמת לא שלו. זה לא נורמלי, תגידי לי, אולי כדאי לבדוק שהיא לא אישה מוכה. אולי להתגרש? עדיף להתגרש עם ילד אחד ביד מאשר עם שני ילדים ביד, תאמיני לי, את כל הסיפורים אני מכירה. ונעמי אמא של אסנת שואלת את אסנת תגידי, ממוש, למה הוא ככה צעק? הילד באמת לא שלו? ואסנת נאנחת ואומרת אמא, תגידי, מה את רוצה שאני אגיד.

ואולי דווקא זה דבר טוב שהוא נשאר איתה, אומרת נעמי לראובן בלילה. יושבים שותים שלוק ליקר דובדבנים שראובן מכין כל שנה. כל שנה הוא מכין איזה עשר ליטר, כל ערב הם שותים צ'ייסר קטן. דבר טוב, מה אנחנו יודעים. מישהו צריך לגדל את הילד הזה. בהתחלה הוא מתעצבן אחר כך הוא נרגע אחר כך הוא מתאהב בילד. מה, לא? ככה זה החיים. וראובן מהנהן, אבל אומר באמת הרמתי גבה כשהיא נכנסה להיריון כל כך מהר. קצת מהר מדי אפילו, הייתי אומר. והוא אומר, ומה אם הוא לא יתאהב. מה, את יודעת איך זה ילדים. הוא יוכל לגדל ככה ילד שלא שלו?
ויש לו על מה להתבסס, לראובן, אבל זה כבר סיפור אחר.

וככה גם ההורים של שימי חושבים. הם יושבים איתו בסושי, אומרים לו אתה יודע, אל תלך כל כך מהר. אף אחת לא מחכה לך בחוץ, ככה הם אומרים. להפך אפילו. שמעו איך התפוצצת שם בחדר הלידה, מה, לא יכולת לנשום? להתאפק? ככה אומרת לו איילת, אמא שלו, ויונתן אבא שלו אומר בדיוק, אני חושב שלא עושים ככה דברים גדולים. תתאפק. והם דתיים, אז הם לא מצליחים להתאפק ועורכים איזה דיון קצר, עדיין בלתי מספק, על מעלותיה וחסרונותיה של אסנת. ואומרים תשמע, בסוף זו היא מכניסה לבית. אתה מה, עדיין סטודנט. היא כבר עובדת. מעצבת UX בהייטק הזה שלכם. לא חבל על הכסף? ואחר כך הם אומרים בינם לבין עצמם, באוטו, מי יודע של מי הילד הזה באמת אבל מה, היא חמודה בעצם. איפסה את הבן שלהם אחרי שנים של התפרפרות. כבר פחדו ששימי עצמו יבוא עם איזה ילד שנולד לו בקרית שמונה, יגיד הנה הנכד החדש שלכם סליחה שהוא כבר בן שמונה. והנה דווקא אשתו הייתה זו ש. מה נגיד, מצא מין את מינו.

ומה נעשה שמין הילד הוא זכר וברית צריכה להיות ולכן הרב עשהאל מגיע. הוא יושב עם שימי לפני הברית. אומר תשמע, צריך לחתל ככה וככה וכאן מגבון ושם משחה, ואחר כך אומר, כמשיח לפי תומו, תגיד, זה אתה הולך לטפל בילד? ושימי אומר מה זאת אומרת. והרב עשהאל אומר נו, שמענו את הסיפור. וממהר להצטדק ולהגיד, כולם שמעו את הסיפור. כולם שמעו? שואל שימי, וכאן מתעורר חשדו של הרב עשהאל, כי ה'כולם' הזה היה בו איזו תחושת סיפוק. כאילו שימי מרוצה מעצמו, שכולם שמעו את זה. ולכן אומר הרב עשהאל כן כן, כולם שמעו. לכן אני שואל.

ושימי אומר אני לא יודע הרב אם אני אטפל בו או לא. ההורים לוחצים להישאר. אבל הלב, הלב אומר מה אתה נשאר, והילד לא שלי הרי. וכאן עושה הרב עשהאל מהלך, ואמר שלך, לא שלך, לא משנה, לפי ההלכה אתה חייב להישאר איתה לפחות שנתיים, ואסור לקיים יחסים בזמן הזה, ואחר כך צריך גם לשלם מזונות, וכמובן לפרנס אותה תוך כדי, הרי מאיפה יהיה לילד אוכל. לא פשוט, ככה הוא אומר, ומסתכל על שימי לראות מה הוא אומר.

אבל שימי לא אומר. שימי מתחיל לבכות, ולבכות עוד, ולבכות עוד קצת, ולבסוף אומר מה אני אגיד לך הרב, זה כן הילד שלי בעצם. זה אנחנו עשינו דברים, אתה יודע, ובסוף קרה מה שקרה והתחתנו מהר. אבל מה הייתי אומר להורים, הייתי אומר להם כן, עשינו דברים לפני החתונה? מה פתאום. אבא שלי היה הורג אותי במקום. מנשל אותי מהירושה. וגם אבא שלה. והחברים שלי? איזה פאדיחות. בקיצור, הילד בטח שלי וגם את אסנת אני אוהב, מה אני אגיד לך הרב, זה מה שהיה, הכל סיכמנו מראש שיהיה קצת רעש ונמשוך תשומת לב ומה שיהיה יהיה.

והרב עשהאל מה הוא יודע. לא רב. בסך הכל מוהל. ולכן הוא מוציא קצת יין פטישים ונותן לשימי לשתות, ואחר כך אומר תקשיב יקירי, אנחנו לא במאה התשע עשרה, הכל בסדר. אז עשיתם דברים לפני החתונה, לאף אחד לא אכפת. רק לקדוש ברוך הוא, וגם לו פחות אכפת אחרי שחוזרים בתשובה. ושימי אומר אתה לא מכיר את אבא שלי אבל בסדר, ומנגב את הדמעות ואומר טוב, בוא נצא, צריך לקרוא לילד הזה בשם, ככה הוא אומר, והרב עשהאל אומר טוב, וסוגר את היין פטישים ולא לוקח שלוק כי הרי יש ברית עוד רגע, והם יוצאים לחדר המרכזי של בית הכנסת, שימי מסתכל על אסנת ומחייך ומהנהן ואסנת מסתכלת עליו ומחייכת ומהנהנת גם והרב עשהאל מפייט בקול, בסימן טוב בן בא לנו, בימיו יבוא הגואל אמן.

(מבוסס על שו"ת נודע ביהודה תניינא אבן העזר לט.)

מעשה בלביבה ובלב

לפני שהתחתן יצא קלמן עם הרבה בנות בלי עין הרע, עם לאה ועם יסכה־דינה ועם יוכבד שאמרה לו בדייט הראשון 'מה אתה אוכל כל כך הרבה מתוקים?' וחשבה שאם תראה לו דאגה אימהית הוא יכרך אחריה כתינוק ואף יביא לה תינוק, וכל הבנות האלה היו דאגניות ורחמניות וגומלות חסדים אבל אף אחת מהן לא הייתה חנה זלדה, ולכן כשחזר מדייט עם חנה זלדה בערב קריר אחד ברחובות, אחרי שתפסה אוטובוס לפתח תקווה, כתב קלמן לעודד ש'נראה לי שזה רציני, אחי'. ואכן כך היה.

הם התארסו והתחתנו וחיו חיים של זוג צעיר, חנה זלדה הייתה אחות בקפלן ועבדה קשה מאוד וקלמן למד משפטים באיזו מכללה במרכז והיה לו די קל בלימודים, ובהתחלה באמת היו להם חיים טובים שבהם שניהם מגיעים להם בערב לבית ומתיישבים זה לצד זה על הספה שהם אספו מ'אגורה' ושותים שוקו חם עם קצפת ליד השולחן הקטן מאיקאה, אבל לאט לאט שם קלמן לב שמשהו מציק לו, וכשניסה להבין מה מציק לו, הבין קלמן שחנה זלדה אמנם נשואה לו ללא ספק, וגם אומרת שהיא אוהבת אותו, אבל בשום שלב ואף פעם היא לא עושה בשבילו שום דבר בלי שיבקש באופן מפורש ויצפה לקבל.

במה הדברים אמורים. לא במלאכות הבית שמחולקות שווה בשווה, אלא דרך משל חוזר קלמן מהמכללה ורוצה לשתות שוקו. יכול להכין לעצמו? יכול. אבל הוא לא רוצה להכין לעצמו, אלא שחנה זלדה תכין לו, כי מה בעצם מעיד יותר על אהבה מאשר מישהו שמוכן לעשות בשביל אחר – כך סתם, ללא תמורה? או, למשל, חנה זלדה מכינה לעצמה בכל פעם טוסט עם זיתים ועגבניות שיהיה לה לעבודה. יכולה להכין שניים? יכולה. אבל לא תכין עד שלא יגיד קלמן במפורש. וקלמן הלא לא יגיד מפורשות, כי אז זה לא יהיה משהו שהיא עושה מעצמה.

וכל הזמן חשב קלמן בראש על ההורים שלו, שאמא שלו מכינה לאבא שלו קפה כל הזמן, או מגישה לו פתיתים עם בצל, או דברים כאלה שהיא עושה לו בלי איזה הסכם קדמוני, וחשב ומה איתי, למה אני לא זוכה לדברים האלה. הנה כי כן קלמן שמע פעם את הרב יעקובוביץ' אומר שאהבה נמדדת בדברים האלה שבהם אנחנו חורגים מעצמינו, ואמנם הרב יעקובוביץ' דיבר על אלוהים אבל קל וחומר לזוגיות. ולכן חיכה קלמן מאוד שחנה זלדה תעשה משהו בשבילו בלי שיבקש. שרק תיטה לכיוונו כמו השמש אל הנר.

אבל שום דבר מזה לא קרה, והוא התחיל לחשוב אם היא אוהבת אותו בכלל או שמא סתם התחתנה איתו כי הוא שידוך טוב, בחור שלומד משפטים וכל זה.

ביום אחד בסוף כסלו, הנר השלישי של חנוכה. נמאס לו לקלמן, והוא אמר בקול ומפורשות, 'נו, חנוכה'. אבל חנה זלדה לא הנידה עפעף מהפלאפון שלה, ורק אמרה 'כן, נחמד'. 'נו, אולי נאכל?' ניסה קלמן, אבל חנה זלדה רק אמרה 'כן, למה לא'. וכיון שכך אמר קלמן 'אני מאוד רוצה לאכול לביבות בחנוכה' ורק אז הניחה חנה זלדה את הפלאפון ואמרה בהדגשה, קלמן, אי אפשר להכין לביבות, אין לנו קמח.

נו, קמח, אמר לעצמו קלמן. אז נקנה קמח. הלך לו למכולת של דודו, קנה שני קילו קמח, חזר מתנשף, הניח את הקמח על השולחן ואמר נו, חנה זלדה. הנה קמח. שוב הניחה חנה זלדה את הפלאפון ואמרה, אבל קלמן, אין לנו שמן. שוב ירד קלמן במעלית, הלך לו למכולת, חזר, הניח את השמן, ואז אמרה חנה זלדה אבל סוכר, אין לנו סוכר, ושוב ירד קלמן, גשם התחיל לרדת, דודו אמר לו נו מה, אין לך פלאפון לשאול את הגברת שלך אם יש עוד משהו שהיא צריכה? וצחק, אבל קלמן לא צחק.

הוא חשב לעצמו, 'הגברת שלך', אולי הייתה זו טעות, כל הסיפור של החתונה והאירוסין וכל זה. מה ביקשתי, אמר לעצמו, שאשתי תכין לי לביבה? אפילו מהלביבה כבר יצא לי החשק, רק שהיא תקום מהספה ותגיד נו מה, קלמן, בא לך לביבה? אני מכינה. אבל חנה זלדה נשארה כך בפלאפון שלה, מסתכלת באינסטגרם על תמונות של רבניות או משהו, וקלמן הוא מתרוצץ ברחבי העיר, והרי ידע ששום דבר לא יצא מזה. היא לא תישבר. אי אפשר לשבור אותה, את חנה זלדה.

ובאמת כשחזר בפעם האחרונה אמרה לו חנה זלדה נו, קלמן, אולי נלך לישון, אין לי כח, ואז יצא מקלמן כל הקלמניות שלו, והוא אמר מה אין לך כח, חנה זלדה, איך אין לך כח, ערב שלם את גוללת פה בפלאפון בזמן שאני מתרוצץ כמו איזה חמור, מה כבר ביקשתי, שתקומי ערב אחד ותכיני לי משהו טעים לאכול בלי שאני אצטרך להתחנן בשביל זה? זה כל מה שביקשתי. איך אין לך כח?

איך שצעק את זה ברחבי הבית התחילה חנה זלדה לבכות, ואמרה אבל קלמן, באמת אין לי כח. אני לא יודעת מה יש לי, אבל כח – אין לי. מאז החתונה אין לי כח. אני עובדת ממש קשה ומחזיקה את הבית הזה כלכלית ומנסה להיות כאן בשבילך, אבל להרים את עצמי לעוד משהו אני לא יכולה. אני יודעת שאתה רוצה שאני אעשה בשבילך הכל ואני רוצה לעשות בשבילך הכל אבל אין לי כח להרים את עצמי אפילו. אני כל מה שאני צריכה ממך זה רק שתרים אותי אבל בלי שאני אבקש, וכל הזמן אני מחכה שתעשה את זה אבל אתה לא עושה כלום!

ואז הבין קלמן הכל הכל, הבין שחתונה היא לא מקח וממכר שבו אתה מתחתן מצד אחד ומקבל מישהי שתעשה לך לביבה מצד שני, אלא שני אנשים שדואגים מאוד אחד לשני, כלומר שכל הזמן הזה חיכה שהיא תעשה איזה צעד אבל היא הייתה צריכה שהוא ירים אותה מהבור, והוא לא ראה את זה כי הוא היה יותר מדי עסוק בעצמו.

ולכן אמר לה חנה זלדה, זלדל'ה, לכי לישון. תנוחי. את צודקת מאוד. וחנה זלדה הלכה לה לנוח, וקלמן הפשיל שרוולים ולש ורידד ועשה עוד ל"ט מלאכות של שבת לרבות גדידה והוצאה מרשות לרשות, ובבוקר הכין כוס שוקו יפה עם קצפת והניח לידה שלש לביבות סולת מהיפות שנראו במחוזותינו, והניח את המגש על השולחן הקטן מאיקאה, וחיכה בסבלנות עד שתתעורר ותאכל איתו ארוחת בוקר.

הילד רץ לכביש

הילד רץ לכביש. זה היה ברור, ודאי כמו צפירה של משאית באמצע רחוב שקט. הוא היה ילד קטן, אולי בן שנתיים וחצי, שלש. הוא היה מתולתל, לבוש בחולצה מפוספסת, רטובה ממשהו, ובמכנסיים ירוקים קצרים. הרגליים השמנמנות שלו הידסו בסנדלים קדימה, קדימה, הלאה, הלאה, אל גדר הגינה הציבורית והלאה, אל מעבר למעקה הבטיחות. הכביש היה שם, משתרע, רחב, נע בעצלתיים מגדה לגדה. אפשר היה להבין מה מפתה בו.

אף אחד לא רץ אחריו.

אליהו, אלי בעצם, ראה אותו כשישב על הגדר הנמוכה שסביב העץ בכניסה לגינה. אורי, הילדה שלו, שיחקה במתקן המוזר ההוא של הלוחות המסתובבים. מתקן לילדים שקטים, בלי חברים, שמוכנים לוותר על התזזיתיות, על הריצה הלאה אל הסולם ומשם אל המגלשה, ומסתפקים בסיבוב לוחיות. דווקא היו לה חברים. הם היו מצידו השני של המתקן, צוחקים איתה. זה היה הוא שהיה שם לבד.

הם עברו לשכונה הזו לא מזמן. אי שם בפרברי גוש דן. נירית קיבלה עבודה בSOR בתור מעצבת, הוא המשיך לנסוע מדי בוקר לתל אביב. היו להם כמה חברים בסביבה. מרחק הליכה, אבל לא בשכונה עצמה. זה היה מורגש.

הגינה הציבורית הייתה מיקרוקוסמוס של השכונה. אינסוף חזיתות נפתחו בה, אינסוף בריתות נכרתו. ארוחות שבת נסגרו בשני משפטים ( – 'אז אנחנו אצלכם מחרתיים בערב?' – 'יאללה, למה לא'). הורים ישבו בה חבורות חבורות, מכירים מהמעון. אבות שלא הכיר התווכחו בלהט על פוליטיקה. אמהות התקבצו סביב קופסאות מלון או תפוח, משחדות את בני השנה שלא ירחיקו, שאפשר יהיה לדבר עם מישהי אחרת בזמן שהילדים מעסיקים את עצמם. היה מוזר לשבת בה לבד, אבל היו כמה הורים – אבות, לרוב – שישבו בצד וגללו בפלאפון בזמן שהילדים שלהם גלשו במגלשה, צעקו 'אבא! אבא! תראה', רצו בין העמודים.

הילד המשיך לרוץ. הוא התקדם על המדרכה, במקביל לרחוב, הלאה לרחוב אחר, סואן יותר. היה נראה שהוא יודע דווקא ללכת על המדרכה, ובכל זאת מבטו נשלח שוב ושוב אל הכביש, כמו מכושף על ידי התנועה. אלי קם אחריו. אם אורי תרוץ גם היא, הוא יהיה שם לעצור אותה, אבל אם הילד יפנה פתאום שמאלה וירוץ לכביש, אף אחד לא יעצור. הוא רץ בצעדים גדולים, כבדים. הילד כבר פנה מהמדרכה לבין המכוניות שחנו לצד הכביש. מתקדם. אלי רץ מהר יותר, ובשלשה צעדים קפץ, תפס את הילד לפני שנכנס לאזור הסכנה, ואחז בו היטב.

הוא לא בכה, הילד. רק הביט באלי בעיניים סקרניות. הרגשות גאו באלי, קודם כל הקלה, כמובן. מוחשית כמעט. ואחר כך הציף אותו כעס על ההורים האלה, שיושבים להם בחבורות שלהם, מכירים כל כך, צוחקים, בזמן שהילד שלהם כמעט נדרס. זו הפקרות הורית, אמר לעצמו. איזו הפקרות. איך הם לא מתביישים, ההורים האלה. לשבת ככה, לדבר, לדבר על נתניהו. למי אכפת מנתניהו. מה עם הילד! ככה חשב. ובינתיים נכנס בצעדים גדולים לגינה, ראה שאורי עדיין משחקת. הורים התקבצו ליד המגלשה. "של מי הילד הזה?" הוא צעק.

אף אחד לא ענה.

הילד התבונן בו בעיניים סקרניות. הוא לא בכה. הוא תהה לעצמו מה היה קורה אם הוא פדופיל או חוטף ילדים, חס ושלום. הוא יכול היה להיכנס ככה לגינה, לקחת ילד — הוא הצטמרר. זוועה. אורי שלו שיחקה עדיין בנינוחות, הפעם שרטטה על משטח הגומי עם גיר לבן שמצאה בצד. היא העיפה אליו מבטים מדי פעם. הוא המשיך לצעוק "של מי הילד הזה? של מי הילד הזה?". עדיין אף אחד לא ענה. קבוצות ההורים היו עסוקות בשלהן, וזה הכעיס אותו יותר ויותר. גם כשהילד שלהם אצלי הם לא מתייחסים אלי. מה נסגר איתם?

בפעם החמישית שצעק הופיע משום מקום גבר ממוצע גובה, מתולתל גם הוא, קצת שמנמן. הוא רץ במהירות לאלי וחטף ממנו את הילד. "שוהם!" קרא, "אתה בסדר? האיש הזה פגע בך?" הילד נבהל והתחיל לבכות, והאיש הסתכל על אלי בכעס. היו לו עיניים רעות, יכול היה אלי להישבע.
"אתה פגעת בבן שלי?" שאל האיש.
ואלי אמר, בכעס גם הוא, "הבן שלך התפרץ לכביש וכמעט נדרס, ואתה לא מתבייש להאשים אותי? צריך להכניס אותך לכלא!".
והאיש המתולתל אמר, "אותי צריך? אותך צריך! מה אתה מסתובב ככה בגינה הציבורית, מסתכל על ילדים של אחרים? מה אתה, פדופיל?"
"תגיד לי אתה דפוק?" אמר אלי, "אני גם אבא לבת, הנה הילדה שלי משחקת -"
והוא הסתובב להצביע על אורי, אבל אורי לא הייתה בשום מקום.

הלב שלו נשמט בחזהו. "אורי!" הוא צעק. "אורי!"
זה היה מיותר, כמובן. היא הייתה ילדה קטנה, בת שנה וחצי. היא לא יכולה הייתה לצעוק חזרה. ספק אם הבינה שהוא קורא לה, שהיא צריכה לצאת מאיפה־שהיא־לא־תהיה. הוא נחרד – ומה אם היא רצה לכביש? ושוב, כמו בשידור חוזר, נתן ריצה אל הרחוב ומשם הלאה, לרחוב, אבל אורי לא הייתה שם. הוא חזר לגינה, מתנשף, נחרד, כאילו בור עמוק נפער בתוך חזהו, "אורי!" הוא צעק שוב, בגרון ניחר, "אורי! אורי!". לאן היא יכולה הייתה להיעלם? לפני רגע היא הייתה כאן —

היא הופיעה פתאום, כמו מלאך, משתופפת בין השיחים, מלוכלכת, בוצית כולה. כנראה זחלה פנימה כדי להוציא משהו, אולי את הגיר שנשמט מידה. אלי רץ אליה והרים אותה והמטיר עליה נשיקות. "את בסדר," אמר, "את בסדר, ישתבח שמו, את בסדר".

האיש המתולתל היה שם עדיין, מחזיק את שוהם, הבן שלו, העיניים שלו עדיין היו מצומצמות, אבל משהו בו נרגע. "היא בסדר," הוא אמר לאלי. "יאללה, היא בסדר. זה יכול לקרות לכל אחד". אלי חשד שהוא אולי מדבר אליו אבל בעצם הוא מדבר לעצמו, אבל מה הוא בעצם יכול היה להגיד. זה היה נכון. לא כל דבר יכול לקרות לכל אחד, זה ברור, אבל צריך להשגיח על הילדים בשמונה עיניים. באלף עיניים. לך תדע מה יכול לקרות. האיש כנראה הרגיש שהושג איזה איזון בהורות בינו ובין אלי, והוא הסתובב חזרה. אלי עצר אותו. "אלי," הוא אמר, מציג את עצמו, "אני מצטער שצעקתי עליך."

"קובי" אמר האיש, "ואתה לא באמת מצטער".
"ואתה לא אמרת תודה כמו בנאדם," אמר אלי.
"תודה," אמר קובי.
"תשגיח על הילד שלך," אמר אלי, "הוא חמוד מדי".
קובי חייך. הוא הסתובב ופסע הלאה, עם הילד על הידיים, הלאה אל חבורות ההורים ואל המעגלים הסגורים, אל הילדים הלומי סוכר־הפירות, אל הראשים העייפים הנופלים על גבי כתפיים הוריות, עייפות לא פחות. המעגל נפתח אליו, בולע את האיש ואת הילד בתוכו, מושיט לו במבה ובקבוק מים קטן.

אורי, שראתה במבה מרחוק, הושיטה ידיים קטנות וקראה 'בבה! בבה!'. אחת האמהות, שראתה אותה, חייכה והציעה לה במבה. הוא הוריד אותה מידיו, מניח לה לרוץ אל העטיפה המרשרשת, לגדוש חופן במבה בתוך הפה הקטן והחמוד שלה, אלוהים שישמור עליו. וכשעמד כך, שכוך־אדרנלין, מודה לאל שהכל בסדר, דימה אלי שהוא עשה צעד ראשון בדרכו להיות חלק מהמעגל, צעד ראשון בדרכו להיכלל בתוך השבט ההורי הזה שמגדל את ילדי השכונה הזו יחד.

כל הדעות הנכונות

א.
הכי גרוע שאני כועסת עליו עכשיו ובגלל כל הדברים הלא הנכונים. כועסת כועסת. הוא שלח אלי הודעה לפני שבועיים באחת בלילה, אמר מה נשמע טל, רוצה לבוא? מאיפה הוא ידע שאני ערה בכלל, איך לא כתב 'ערה?', אבל הייתי, וכתבתי תגיד לי אלעד, זה נראה לך הגיוני? והוא אמר לא, את צודקת, אבל בכל זאת, בא לך לבוא, תגידי? ואני אמרתי לו אבל מה עשיתי לך שאתה שולח אלי הודעה פתאום באמצע החיים תגיד לי. ורציתי לכתוב, תגיד, מאחורי הפנים היפות והפמיניזם שלך אין שום דבר שהוא לא לראות רק את עצמך? אבל לא כתבתי, והוא לא ענה לי להודעה אולי חמש שעות, ואחר כך בערך בשתיים בלילה הוא שלח לי הרי את יודעת, טל, הלא בחורף הזה הלבד יכול להרוג.


ב.
למה אני כועסת. תגידי לי איך אפשר לא לכעוס. את בחורה נחמדה, מסלול רגיל: תיכון דתי, שנת שירות, צבא בתור מדריכת שריון, רגע של הודו אחרי השירות, שוכרת דירה בירושלים לומדת באוניברסיטה פסיכולוגיה וספרות, יש לך שיער חלק שאת אוהבת ואף שאת פחות אוהבת, ויום אחד את פוגשת באוניברסיטה בחור חמוד. עיניים כחולות, זיפים קצרים חומים, כיפה שנמצאת שם לפעמים וכל הדעות הנכונות.
יש אנשים שמתאהבים במין ויש אנשים שמתאהבים במראה ויש אנשים שמתאהבים בשכל ואני, פעם לפני שנה כשעוד הייתי צעירה, הייתי מאוהבת בדעות, ויכולתי נניח לצחוק על נעמה החברה הדוסית שלי שרק מציעים לה בחור ישיבה מיד היא לוקחת, לא משנה מה, רק שיהיה מהישיבה הנכונה, וזה היה מצחיק, אבל הנה בוקר אחד אני על הדשא של רוח יש איזו הרצאה על מגדר ופתאום רואה לידי את הבחור הזה עומד ומקשיב, ומיד נהיה לי חום בלב, ומכל הדשא הוא מסתכל אלי ובסוף והוא אומר לי היי, אני אלעד. ואני מתעשתת ואומרת היי, אני טל. והוא אומר תגידי, טל, יש לך גם מספר טלפון חוץ מהשיער המופלא הזה?

ג.
ואני אמרתי כן, בוא, וכמעט אמרתי אולי במקרה אתה רוצה בית בקטמון עבודה מתשע עד ארבע, ארבעה ילדים קידוש על ויסקי וטיסה ליפן בגיל שישים? אני כאן בשבילך. אבל לא אמרתי, רק נתתי את המספר והסמקתי עד שורשי השיער ואמרתי תגיד, אתה פנוי הערב לדייט או שאתה לוקח את המספר כדי לשלוח לי ספאם בחירות? והוא אמר, כל ספאם בחירות הוא בעצם הזמנה לדייט. ובאותו ערב יצאנו. והוא היה האיש הכי חמוד ומצחיק בעולם ושתינו יין (הוא) ויין (אני), אני סיפרתי לו על השריון והוא סיפר לי על איך זה לגדול בירושלים, אני הסברתי לו על המחקר שאנחנו עושות בפסיכולוגיה חברתית, והוא הסביר לי על מבני כוח ועל מה זה אומר כשגבר מסביר לאשה דברים ואיך גברים צריכים להיות רגישים, וזה היה אידיוטי כי, הלו, תזכור איפה פגשת אותי, אבל שתקתי ואמרתי לעצמי או, סוף סוף. סוף סוף. וככה היה כל הדייט, והוא היה כריזמטי וכיפי והיה בינינו מתח כזה, כמו רטט באוויר, והוא ליווה אותי הביתה ואני באתי להיות נבוכה ולשאול איך היה ואולי חיבוק ואולי אולי נשיקה אבל הוא לא שאל אלא פשוט חיכה שאסתובב ואז הוא פשוט נישק אותי ואני עמדתי שם כמו טיפשה.

ד.
ולמה טיפשה, תגידי. מה רע בנשיקה. ואני אגיד לך, אין שום בעיה בנשיקה. ממש בסדר, נשיקה. ככה עובדים דייטים. יש דייט ולפעמים אם היה ממש מוצלח יש בסוף נשיקה. אבל אני אגיד לך משהו, אפשר באמת לדעת הרבה דברים על בחורים ועל רמת הדתיות שלהם לפי הנשיקות שלהם בסוף הדייט, כשהם שומרים נגיעה זה משהו אחד, כשהם אומרים בסוף הדייט 'אפשר לנשק אותך?' זה משהו שני, כשהם מנשקים בלי לשאול זה משהו שלישי. אצלנו בחבר'ה לא היו נשיקות על ההתחלה. מה זה, דייט, הרגע הכרת, מה אתה מנשק. אבל זהו, הוא נישק, ואני נושקתי, ואני בוחרת פה מילים כי, שלא תביני, ניסיתי גם אני לנשק אבל הוא לא היה בקטע. לא. היה פה צד אחד לנשיקה הזו. וידעתי את זה מהרגע שהוא נישק אותי בלי לשאול.
ואחר כך הוא הלך.

ה.
ואני הרגשתי כאילו מה, באמת, תגידי, זה הגיוני מה שהרגשתי? הרגשתי שבעצם מה שהוא עשה היה בסדר. כלומר שהיה מותר לו, כי ניסיתי גם, ובעצם אם הוא היה שואל הרי הייתי מסכימה. ובכל זאת באיזשהו אופן הרגשתי שמה שהוא עשה לא היה בסדר. ולא הצלחתי להסביר לעצמי מה היה לא בסדר בנשיקה הזו. אמרתי לעצמי, אולי זה שהתנשקת כאילו את חילונית בסוף דייט, אבל זה לא מה שהרגשתי. ואולי זה שזה אסור בהלכה, וגם זה לא מה שהרגשתי כי זה לא אני. הרגשתי כאילו הוא לא ראה אותי אז, בנשיקה הזו, והרגשתי מפגרת כי מה, בסך הכל נשיקה. ודווקא נשיקה בסדר. אז מה בעצם, מה את רוצה תגידי. זה הדת שמפריעה לך? זה הבנאדם? זו הנשיקה? מה קורה כאן? ולא ידעתי מה להגיד, מבטיחה.


ו.זהו, ככה היו עוד כמה דייטים בסך הכל. בדייט השלישי היינו בטיילת, והתגפפנו לנו ככה עד שהבנתי שבאמת משהו כאן לא נכון, כאילו אין הדדיות. שהוא נוגע בי רק כדי לגעת בבת, ולא כדי לגעת בי. ולא ידעתי איך לפתוח את זה איתו. ואת מבינה, רציתי אותו אבל גם לא רציתי אותו. רציתי את הגוף שלו אבל לא רציתי את הנפש הזו שלו, אבל לא רציתי את הנפש שלו בגלל שהוא רצה אותי רק כגוף ולא כנפש. כן, זה פרדוקס כזה. אין סיכוי שבנים יבינו אותי אבל את מבינה אותי, נכון?


ואם היינו חילונים כנראה שהיינו נהיים יזיזים וזהו, סוף הסיפור, אבל זה לא מי שאנחנו, והלכנו ככה צעד אחר צעד ומגננה נפלה אחר מגננה, עד שאחרי איזה חודש בערך היינו בתחנה הישנה והוא סיפר לי כל הזמן עד כמה הוא פמיניסט והולך לכל המצעדים וההפגנות הנכונות וכותב בפייסבוק את הדברים הנכונים ומגן על ידידות שלו מפני גברים מטרידים ובסוף הדייט שאל אם אפשר לעלות אלי לקפה וקרץ ככה, קפה שהוא לא קפה, ואני אמרתי אלעד, זה לא זה. והוא אמר, לא ידעתי שאת שומרת נגיעה. ככה ניסה לצחוק. ואני אמרתי, אני לא, אבל אנחנו עדיין לא מספיק קרובים בנפש כדי להיות קרובים ככה בגוף. והוא אמר אני מצטער, טל. חשבתי שזה בסדר. ואני אמרתי, גם אני מצטערת, אלעד. והוא אמר לא, אני מצטער, אני לא יכול להיות איתך בקשר ככה, וכמובן כל זה היה הרבה יותר ארוך, איזה רבע שעה שבה ניסיתי להסביר והוא ניסה להסביר ובסוף היה ברור שאין לו מושג על מה אני מדברת בעצם, ואז הוא קם והלך משם, לא לפני שניסה לקבל נשיקה אחרונה, וזהו.


ז.
ואחר כך גיליתי כמה דברים. קודם כל, שאני לא הראשונה ולא האחרונה, ושיש קבוצות של בנות שהשם שלו עובר שם ככה, מפה לאוזן, וגם שהוא מפרסם כל מיני פוסטים בקבוצות בפייסבוק ובדף שלו, ושם הוא הכי רגיש ומכיל בעולם, וכעסתי כל כך. רציתי לכתוב בתגובות, שתדעו שאלעד הזה הוא לא מי שהוא נראה. נראה כאילו יש לו נפש רגישה אבל באמת זו רק הצגה למשוך בנות ובתכל'ס הוא אגו שמרוכז בעצמו והוא עושה הכל עם בחורות, מפתה אותן ואחר כך שוכב איתן ואחר כך זורק וממשיך בדרכו. ככה רציתי לכתוב בתגובות, אבל לא כתבתי.


ח.
אבל את לא מבינה. את חושבת שאני כועסת עליו כי הוא רמאי. כאילו נראה צדיק ובאמת רשע. אבל זה בכלל לא הסיפור, את מבינה? אני מאמינה שהוא באמת בסדר, באמת אכפתי, באמת מנסה לשים לב, שהוא כל כך מצחיק, שהוא חשב שאנחנו באותו המצב, שהוא באמת בודד, ששום דבר הוא לא עושה מכוונה רעה או ממניפולציה. לכן אני כל כך כועסת, כי אני מרגישה שהוא ניפץ בתוכי את כל היכולת להאמין עכשיו לאנשים. הנה שאני יוצאת עם בחור, והוא הכי מקסים בעולם, וברור לי שהוא לא משקר כאן בשום שלב ושהוא מי שהוא, ואני אומרת לעצמי – אבל אולי הוא לא באמת כזה? אולי זו סתם הצגה כדי להשיג אותי? אולי הוא עושה את זה רק כי אני אישה? בלי קשר לזה שאני טל? אולי זה מה שקורה כאן? ואני לא מסוגלת יותר להאמין לו. לכן אני כל כך כועסת עליו, את מבינה.


ובכל זאת לפעמים, בשתיים בלילה, אני חושבת עליו ומתגעגעת למגע שלו. את יודעת, הלא בחורף הזה הלבד יכול להרוג.