עיצומו של יום

לפני שלש שנים איתן החליט שזהו, ומאז עברו כבר שנתיים שבהם בכל זאת צם ביום כיפור. עם כיפה לא הלך ובטלית לא התעטף ובבית הכנסת לא ישב ואפילו הסתכל ב'הארץ' לראות המלצות צפייה וערם בחדרו ערימות ספרים אבל לאכול לא אכל ואת המחשב לא פתח. מה עשה, ישב בחדר וקרא. שנה אחת קרא בתנ"ך, שנה אחרת קרא ספרים של ש"י עגנון שמושכים את הלב, ותמיד הרגיש איזה דוק של מבוכה, כאילו הוא לא חילוני באמת ועוד נותר בו מלשד המסורת שאוחזת בו ברגעים קשים.

בשנה השלישית פגש את מיכלי. מי שמכיר את מיכלי יודע שרוח ים שורה בשיערה. בשנים שלא פגש בה היה באיתן משהו שרבץ על השכמות ואחרי שהגיעה נכנסה בו רוח חיים כדרך שאוחזת בבני אדם שעה שהם מביטים בגלי הים. ומיכלי שהייתה חילונית באמת לא אמרה לו דבר, לא כשהביט לשמיים בערבי שבתות ולא כשזמזם 'לכבוד חמדת לבבי' במוצאי שבתות, וכששאל לדעתה אמרה, איתני, תעשה מה שטוב לך. ומפני שאיתן חשב שמה שיעשה לה טוב יעשה טוב גם לו, ניסה ללכת איתה בדרכה, לאכול ולשתות ולטייל בימי חג, ובאמת הייתה לו מנוחה אבל גם לא הייתה בו מנוחה, שכך דרכם של יוצאים בשאלה, מן השאלה יצאו ולכלל תשובה לא הגיעו וכל הזמן הם מהלכים בדרך אולי יראו מקום יישוב.

וכך עברה מחצית השנה ואחר מחצית השנה באה לה מגפה ואחר המגפה קול דממה דקה, ובבוא יום הכיפורים אמרה לו מיכלי מה תעשה השנה, ואיתן אמר אעשה מה שאת עושה, ומיכל אמרה אני בכיפור לא אוכלת ולא שותה, לא רואה סרטים ולא נוסעת באופניים, אלא מנהג אבותי בידי להלך בערב ברחובה של עיר וביום לקרוא ש"י עגנון. וגם אם אינני דתייה ואין אלוהים ואינני מבינה את המילים של עגנון עדיין מהלכות המילים על הלב. לא בלשון הזו אמרה אבל כך היו דבריה. ומה תעשה אתה, איתן, ואיתן אמר אני אוכל ושותה וצופה בסרטים ורוכב באופניים שכך מנהג חילונים בכל מקום, והנהנו זה לזה בהבנה שבהסכמה.

בא יום הכיפורים ומיכלי ישבה בבגדי לבן וקראה בספרו של עגנון 'שירה', לרגל שנתה הראשונה באוניברסיטה, ואיתן התהלך כארי בסוגר, מה יעשה, אם לאכול הרי שהוא חילוני גמור, אם לא יאכל הרי שאינו חילוני גמור, לכלל החלטה הגיע ובכל זאת אין בו כח לעמוד. באה השעה החמישית, הביטה בו מיכלי ושאלה נו, מה אכלת כבר, ככה בהאי לישנא, ובמין דוחק שבתשובה ענה לה, אכלתי במבה, וכראיה לקח במבה שהייתה בארון והראה לה, ונענעה לו בראשה.

כך עברו השעות. מיכלי מסוגרת בחדר, מנמנמת וקוראת, ואיתן יושב בסלון ואוכל במבה. למה במבה דווקא, הנסתרות לה' אלוהינו. אבל כיון שאכל במבה עלה לנגד עיניו יום כיפור בבית הכנסת של ההורים, עם קולות בכי תינוקות מהכניסה וידיים דביקות של ילדים קטנים וחזן שמאריך במקום שרשאי לקצר ומקצר במקום שרשאי להאריך, ושני גברים משופמים מרכלים בספריית ספרי הקודש לזכר שמוליק הי"ד שנפל, וריח בוטנים תפוחים ותירס שמשתלט על הכל. כך אכל ואכל וככל שהמשיך לאכול עלה זכר בית הכנסת בו עד שירדו עיניו דמעות והוצרך לצאת למרפסת שעה שעמדה חמה בראש האילנות.

כיון שיצא למרפסת והתיישב ראה תחתיו שכנים ושכנות עטויים טליתות מפזמים פיוט אל נורא עלילה, אל נורא עלילה, חזר לסלון ואכל במבה, חזר למרפסת ושמע המצא לנו מחילה, בשעת הנעילה, כך פיוט מכאן ובמבה מכאן ומיכלי סגורה בחדר. נכנס ובכה. יצאה מיכלי ואמרה מה אתה בוכה חומד. אמר לה איתן, אני לא יודע. אמרה לו בוא, קח איזו חולצה לבנה ונרד לשמוע שופר. לבש גופיה לבנה סוף מסלול 2013 וירד איתה למטה ועמדו בבגדי לבן ושמעו ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים, וכשצעקו הקהל אמר איתן בליבו 'אולי ה' הוא האלוהים, אולי ה' הוא האלוהים', יש אומרים שאמר כך מפני הכפירה שבדבר, ויש אומרים שאמר כך מפני האמונה שבדרך, וכל אחד לפום דרגה דיליה, ואחר כך הייתה תקיעת שופר שלא עשתה בו דבר ואחר כך חזרו הביתה לאכול.

חזרו לאכול. מיכלי אכלה בתיאבון ואיתן שיחק באוכל ולא נגע. מה קורה, אמרה מיכלי, ואיתן אמר לא יודע, ומיכלי אמרה אתה יודע וחושש, ואיתן אמר אני לא יודע, שנה ראשונה שאכלתי בכיפור. והנה גרוע מזה אמרתי 'כיפור' ולא 'יום כיפור'. אולי אני כבר חילוני באמת. ומיכלי הביטה בו ואמרה גם אם תהיה חילוני באמת זה בסדר מבחינתי. ואיתן אמר, ואם אני אהיה דתי באמת? ומיכלי אמרה, גם. והם צחקו זה לזו ואכלו בתיאבון ואחר כך ראו משהו ביחד כדרך זוגות דתיים כחילונים, ולמפרע נסתבר שזו הייתה השנה הראשונה והאחרונה גם יחד שבה אכל איתן ביום הכיפורים.

הבן של המכשפה בכה ובכה

הבן של המכשפה בכה ובכה ולא הסכים לישון. בעיקרון לא קראו לה המכשפה אלא מירית, למעט התלמידות שלה שקראו לה 'המכשפה'. הן אמרו את זה קצת ביראה, קצת בגאווה. אתם רואים, אמרו לכיתת הבנים, אותנו מלמדת מכשפה. לא איזה רוקח שיקויים זקן. כמובן שרוקח השיקויים היה בחור צעיר, אבל אי אפשר הכל. על כל פנים, הבן של המכשפה צרח ובכה. הוא לא רצה למצוץ תפוח עטוף בחיתול טטרה ולא רצה להיות בשום מקום שהוא לא על הידיים של המכשפה. זה היה מתיש.

כואב לי בידיים, היא אמרה לאיש שלה. האיש שלה לא היה שם ולכן לא אמר 'תני לי אותו'. הוא ניסה להציע את הפתרונות הישנים. ניסית לסובב מעל הראש שלו קליפה של בננה ושני גלעינים של אפרסק? ניסית להרים אותו כך שהראש שלו יהיה בצפון מערב? היא ניסתה הכל. אני מחבק אותך מרחוק, הוא אמר, אני כל כך כל כך מצטער שאני לא שם כדי לעזור לך עם הבן שלנו. המכשפה אהבה את האיש שלה ואהבה את המילים שלו אבל חיבוק מרחוק זה לא חיבוק מקרוב והבן שלהם עדיין בכה. היא אמרה לאיש שלה תודה.

אולי זה שיניים, היא חשבה. פיית השיניים התגוררה במדף העליון בארון הקיר. היה שם חור קטן. המכשפה שמה שם שמיכת טלאים קטנה, שולחן וכיסא עשויים קופסאות גפרורים וכמה חתיכות של משמש מיובש. פיות שיניים אוהבות משמש מיובש, ובאמת אחת הגיעה להתגורר שם. היא יצאה מהחדר הקטן והחמים שלה והעיפה מבט בפה של הבן שלה. אין שם כלום, היא אמרה. לא שיני חלב, לא שיני בשר, שום דבר שאפשר להחליף תמורת מתנה קטנה. כלום כלום! היא הצטערה כל כך בשביל המכשפה אבל למכשפה לא היה זמן בשביל לבכות. הבן שלה בכה.

היא השאירה את הבן הגדול יותר בסלון רואה צללים משחקים כדורגל על הקיר ועלתה על המטאטא. היא טסה עם הבן הקטן צרור היטב בתוך שקית בד וקשור לידית המטאטא. זה היה בטיחותי מאוד והיא גם טרחה לכשף את השקית ככה שתצנח ברכות אם יקרה משהו. כלום לא קרה, והיא טסה כשהירח המלא מעליה היישר לבית של המכשפה הגדולה יותר, שלא הייתה גדולה יותר בשום מובן אבל ידעה לדבר עם ילדים.

המכשפה הגדולה יותר הסתכלה היטב היטב בעיניים של הבן של המכשפה (שכבר לא צרח בכלל והמכשפה שלנו הרגישה עם זה מאוד לא נעים שהיא מטריחה את המכשפה הגדולה אבל מה אפשר לעשות) ואחר כך נעמדה והסירה את המשקפיים. היא לא הייתה צריכה משקפיים בכלל אבל כישוף זה תשעים אחוז משקפיים וכובע ועשרה אחוזים לחשים ושרביטים. היא הסירה את המשקפיים. הוא לא רוצה לישון כי מעניין אצלכם בבית, ככה היא אמרה. הוא כל הזמן מרגיש שאם הוא יעצום עיניים הוא יתרחק מכם והכל ימשיך בלעדיו. המכשפה חשבה על זה, זה היה הגיוני. אז מה עושים, היא אמרה למכשפה הגדולה יותר.

הולכים למוטק'ה, אמרה המכשפה הגדולה יותר. מוטק'ה היה קוסם יין. הולכים למוטק'ה וקונים בקבוק יפה של מרלו. חוזרים הביתה, מוזגים כוס קטנה, מריחים והופ, שותים! וזה עוזר? שאלה המכשפה שלנו, והמכשפה הגדולה אמרה לא, אבל אני אוהבת יין. אז מה עושים בכל זאת, אמרה המכשפה שלנו, והמכשפה הגדולה יותר גירדה את היבלת המלאכותית שלה ואמרה ניסית לדבר איתו? ככה היא אמרה.

המכשפה לא ניסתה לדבר איתו! איזה מין דבר זה. כל כך הרבה פתרונות ורק לדבר היא לא ניסתה! תודה, היא אמרה למכשפה הגדולה יותר, וטסה לה חזרה הביתה. בבית היא הניחה את הבן הקטן והצורח שלה במיטה, הידקה סביבו את השמיכה הדק היטב ואמרה אתה יודע, אני ממש כאן ליד. הבן הקטן שלה הסתכל עליה ואמר גו גו גו וניסה למשוך את העגילים שלה. בדיוק, אמרה המכשפה מרוצה מעצמה. הבן הקטן היה עייף מאוד מכל הנסיעות, והוא עצם עיניים ונרדם. גם האח הגדול שלו נרדם. שקט היה בבית.

סוף סוף, אמרה המכשפה לעצמה. היא נפנפה אל הכיור והסקוץ' ניקה את הכלים ואז את הכיור, המטאטא ניקה את את הרצפה והניח את אבני הלגו בערימה בצד. המכשפה התיישבה מול הטלוויזיה כשהאיש שלה נכנס. מה נשמע? הוא שאל. הוא נרדם? כן, אמרה המכשפה קצרות. היא הייתה עצבנית ורצתה טלוויזיה ולא היה לה כח לדיבורים עם האיש שלה. יופי, אמר האיש שלה. הבאתי לך יין וסושי. היא אהבה סושי. בכל שארית הערב היא ישבה מול הטלוויזיה ואכלה סושי ושתתה יין והיה לה נעים מאוד.

לפני שהלכה לישון עשתה סיבוב בין החדרים בבית, חיזקה לחשים והסתכלה על הילדים ישנים. הבן הקטן שכב במיטה והיה נראה רגוע כל כך, כמו ים. האיש שלה בא להסתכל איתה עליו. איזה חמוד הוא, נכון? הוא אמר. כן, אמרה המכשפה, מרוצה מעצמה ומהשקט ומהבית המסודר. היא אהבה את הבן הקטן שלה מאוד. היא רכנה ונישקה אותו. אתה פשוט קסם, היא אמרה לו, וזה היה נכון.

נבואה

מה בעצם היה. יום חמישי בקניון הדר, תלפיות, ירושלים. באף שפה אין את הביטוי 'יפה כמו אזור תעשייה' ויש לזה סיבה טובה. ובכן יום חמישי, אישה אחת בת שלושים, חצאית ירוקה, חולצה תכלת, השם הוא ריקה, היא גרושה יש לה שני ילדים שכועסים עליה שהיא לא עושה להם כלום בחופש אבל מה לעשות, היא עובדת, והיא הולכת לה, קונה קצת אורז ותפוחי אדמה ודג סלמון (היא מבטאת את זה 'סולומון'. יודעת את האמת, אבל קשה לשחרר הרגלים ישנים), פיצוחים, מאתיים חמישים גרם שחורים, ולסגור עם סלוטייפ בבקשה, ופתאום –

אבל רגע לפני זה מי, מי בכלל מצפה לרגע הזה. תחשבו כמה ילדים חיכו לקבל מכתב מהוגוורטס. אלוהים יודע כמה ילדים. מיימי ואביטל וקובי ורועי כולם הלכו לישון ביום הולדת 11, מחכים למכתב, ואף אחד לא קיבל מכתב. ולחשוב כמה אנשים ניסו לדבר עם אלוהים, אתם יודעים כמה, מליארדים. כורעים ונופלים על ברכיהם ומבקשים שתבוא איזו יד ענקים ותרים אותם באוויר, שהנבואה תאחוז בהם, רוצים לדבר עם מאמינים ולהגיד להם מה לעשות ואיך. חבל שאף אחד מהם לא קרא את ספר שמות, לגלות שאלוהים מדבר רק עם מי שלא רוצה לשמוע.

וככה, פתאום, קול, "ריקה," והיא אומרת "כן, מה?" כי היא חושבת שזו אחותה מדברת איתה אבל לא, זה אלוהים, ככה הוא מציג את עצמו, אלוהים, והוא לא מדבר בשפה תנ"כית כי אלוהים מדבר כמו שבני אדם מדברים, והוא אומר לה אני רוצה שתסעי עכשיו בבקשה לגליל, למושב תמדי. איך אני אסע, היא אומרת, והוא אומר סעי, נו, קחי רכב וסעי. אבל אין לי רכב, היא אומרת, ואלוהים אומר אין לך? ובאמת לפני שעתיים היה טלפון, היי ריקה זו חמוטל השכנה, תגידי, יש לך מה לעשות עם רכב בסופ"ש? אני בדיוק נוסעת וחשבתי אולי תשמחי, תוכלי לקפוץ להורים, וככה יש רכב, והיא שכחה מזה ועכשיו נזכרה והיא אומרת אבל אלוהים, מה אני אעשה במושב תמדי, ואלוהים אומר לכי, תגידי להם שהם לא בסדר, שאני כועס עליהם מאוד.

וריקה לא מאמינה באלוהים בכלל, לא באלוהים, לא במשה, לא בתורתו, לא ברבנים, לא בהלכה, לא בשום דבר, והיא לא אומרת כלום ודי בטוחה שהיא הזתה את כל הסיפור הזה ולכן עולה לקו 15 ונוסעת הביתה עם הקניות, והיא יורדת בקטמון ושני הילדים שלה פותחים את הדלת והם משחקים בפלייסטיישן והיא אומרת מה נשמע, חמודים, ורועי לא אומר כלום רק 'אהמ', וכשהוא אומר את זה עידן מכניס לו גול בפיפ"א, וריקה הולכת למטבח ושמה סלמון במרינדה ופתאום קול, נו מה קורה, וריקה אומרת מה, זה מופרך ללכת להגיד להם את זה, ולנסוע עכשיו לצפון זה בכלל, ואלוהים אומר מה הסיפור, קחי את הרכב סעי לצפון את יכולה לקחת את הילדים מצידי.

ככה אלוהים אומר ופתאום הרעיון לא נשמע כל כך מטופש, באמת לא היה להם חופש השנה ואוגוסט עוד רגע נגמר, וריקה אומרת לעידן ורועי רוצים לטייל לצפון? והם אומרים מה, ולא, ומה פתאום, אבל ריקה אומרת יאללה, יאללה, וככה באמצע אוגוסט אורזת שני תיקים ולוקחת את המפתחות מחמוטל והופ, לאוטו, שמה בוויז מושב תמדי מתחילים לנסוע צפונה. ובדרך עידן מרביץ לרועי כי הוא ילד קטן, ורועי צורח עליו אתה לא תיגע בי, ואלוהים לא אומר לריקה כלום כבר המון זמן והיא מרגישה שכל הסיפור הזה מופרך מאוד, מה אלוהים על הבוקר, אבל היא לא יכולה להתכחש לזה שהיא נוסעת עם הילדים צפונה ככה באמצע החופש, ואולי משהו כאן קורה.

ככה הם נוסעים ונוסעים איזה שעתיים ומגיעים למושב תמדי וריקה נכנסת למכולת לקנות שלשה ארטיקים כי בכל זאת הייתה נסיעה ארוכה ומעצבנת, והילדים מנמנמים להם באוטו בחוץ, והיא קונה ארטיקים וחוזרת והילדים מתעוררים ומלקקים ארטיק ומבסוטים ורק אז היא מבינה שהיא לא יודעת מה ועם מי לדבר, אין אף אחד ברחוב כי חם, רק במכוניות, והיא יושבת ברכב ומנסה להבין מה היא עושה ובאיזשהו שלב נמאס לה והיא מסתובבת עם הרכב ובאה לנסוע לחוף אמנון, ואלוהים פתאום אומר לה, כאילו הוא ישב שם כל הזמן, נו מה את עושה, וריקה אומרת למי אני אגיד פה משהו, זה לא נראה לך הזיה? ואלוהים אומר לא, זה לא נראה לי. ואומר תקשיבי נעשה את זה פשוט, תעשי את זה או שאני משבית לך את הרכב כאן באמצע תמדי. והיא מהססת אז הוא אומר, גם את הפלאפון, ומשתתק.

ובלית ברירה כי נו, היא עשתה את כל הדרך ואיך תתמודד בלי פלאפון ומכונית שהיא בכלל של חמוטל, ריקה יוצאת מהרכב וניגשת לבית הכי קרוב, כתוב שם 'משפחת כהן' והיא נוקשת על הדלת, ופותח לה בחור קצת גבוה ודי שרירי, שזוף מאוד, ואומר כן, מה? וריקה מרגישה מטופשת אבל כבר אין לה ברירה והיא אומרת אממ, אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל מה שאתם עושים זה לא בסדר בעיני אלוהים והוא כועס עליכם מאוד. ככה היא אומרת והיא אדומה כולה ממבוכה והבחור מסתכל עליה ואומר אוקיי, והיא אומרת טוב? והבחור אומר טוב, וסוגר את הדלת. וזהו. היא חוזרת לרכב ועידן שואל אמא, איפה היית, וריקה אומרת לו הלכתי לשאול אותו איך מגיעים לנחל שאנחנו נוסעים אליו, שאין לו כתובת בוויז, והם מסתכלים עליה בהערכה והיא נוסעת בשבילים של המושב באופן אקראי לחלוטין עד שאיכשהו דרך עפר.

והיא יודעת שבקצה כל דרך עפר מונח מעיין אז היא נוסעת ונוסעת והנה, מעיין, והילדים נכנסים שמחים וצוהלים ואיזה בחור עם כיפה מכין קפה בצד כי זה מה שבחורים עם כיפה עושים תמיד במעיין ורק היא יושבת שם על אבן גדולה, היא והחולצה הלא מתאימה שלה, ומנסה לדבר עם אלוהים אבל הקו מת. היא אומרת לו נו אלוהים, מה עשינו בזה, והוא לא עונה. וחם לה והוא לא עונה. והיא מקללת והוא לא עונה. ובסוף היא אומרת נו מה, מה היה שם, ואלוהים חוזר אליה כאילו מחלום רחוק ואומר אה, הם משפחת פשע, בדיוק הכינו מטען לפוצץ איזה רכב עם ילדים, אמרתי להם לא לעשות את זה. והם לא יעשו את זה? שואלת ריקה מבוהלת, ואלוהים כאילו מושך בכתפיו ואומר מניין לי לדעת. הרשות נתונה. וזהו, את יכולה לחזור חזרה. ולהתראות.

ככה מעיין, חמישי אחר הצהריים, חם קצת פחות, והיא יושבת שם המומה ואומרת לעצמה מה, אני אתקשר למשטרה? ומה אני אגיד להם, זו, משפחת כהן הזו היא משפחת פשע והם מכינים מטען או משהו? ומצד שני כן, ילדים והכל, ומצד שני מה, איך להתקשר, וככה היא מתלבטת והבחור הדתי מכין קפה והילדים שלה צוהלים ובסוף היא אומרת טוב, נו, וכשהילדים מתארגנים חזרה וכבר ברכב, בדרך לטבריה לארוחת ערב או משהו, היא עוצרת בטלפון ציבורי ומתפללת שהוא יעבוד, והוא עובד, והיא מחייגת 100 ואומרת למוקדן ככה וככה, מושב תמדי, משפחת כהן, מטען, ואני מקור אנונימי אי אפשר ליצור איתי קשר זה מסוכן מדי, וביי. ואחר כך מתיישבת חזרה באוטו ויודעת שלפחות ניסתה.

הם ישנים על חוף הכינרת ובבוקר קמים לטבילה קצרה ואחר כך בשישי היא והילדים המבסוטים לאללה נוסעים חזרה כי יש עוד ארוחת שישי לעשות ומחר היא מוזמנת לאבוטבול לצהריים וחבל, רותי מכינה קציצות סוף הדרך, ובימים שאחר כך היא עוד מקשיבה לרדיו ובודקת פושים מאתרי חדשות כדי לדעת אם קרה משהו והייתה איזו פשיטה על משפחת כהן במושב תמדי אבל שום דבר לא קורה, כלום כלום, אולי הם שבו מדרכם הרעה, אולי הייתה פשיטה ויש צו איסור פרסום, ואולי כל הסיפור הזה היה רק בראש שלה, מי בכלל יודע. אף אחד לא יודע כלום אם יש אלוהים או אין אלוהים אם הוא מדבר עם בני אדם או לא, וככה כלום לא קורה חצי שנה וריקה די בטוחה שהיא הזתה את הכל אבל חצי שנה אחרי פתאום קול בראש, היי ריקה מה המצב, ובעייפות היא אומרת כן, אני כאן, מה הפעם צריך.

הדס | פרק ג'

פרק א כאן. פרק ב כאן.

ג.
היא לא הייתה מכשפה.

קודם כל, למכשפות יש אף גדול ושיער דליל. הדס הייתה די בטוחה בזה. מצד שני, כמה היא כבר יכולה לסמוך על הביטחון שלה? אתמול בערב היא הלכה לישון כשהיא בטוחה שלמחרת יש לה מבחן במחשבים, אבל לא היה. במקום זה היא התעוררה בבית לא שלה, לבשה בגדים לא שלה, שתתה קפה בלי חלב והכינה שיקוי אהבה לנער כפרי מחוצ'קן שהיא לא הכירה. זו הייתה התוכנית, בעצם? היא הרגישה מבולבלת ממש, וכל מה שרצתה עכשיו הוא לשבת ליד שולחן המטבח עם אמא שלה ולהגיד לה 'אמא, אני צריכה את העזרה שלך' ולקבל עוגת תפוחים, אבל אמא שלה לא הייתה בסביבה ובעצם הדבר היחיד שהיה לה להיאחז בו היה חתול מדבֵּר ועצלן. היא הרגישה בודדה מאוד, אבל התעשתה: כמו שנופר מהחוג אהבה להגיד לכולן, 'אל תבהו, תעשו עם עצמכן משהו'!', ולכן היא לקחה את הסל הקטן שהכינה מקודם, הלכה בשביל שיצא מהבית הקטן בו התעוררה, השאירה מאחוריה את שפם ותומאס, וניסתה להבין אם היא מכשפה או לא, ואיפה היא בעצם.

כשהלכה בשביל ניסתה דברים. קודם כל הרימה מקל מהרצפה ונופפה בו בפראות. כלום לא קרה. היא אמרה "הלוואי שיופיע כאן איזה אייס קפה", אבל כלום לא קרה. אולי אין בעולם הזה אייס קפה. "הלוואי שתהיה כאן פרה", היא אמרה. כלום לא קרה. היא אמרה 'אברה קדברה', ועדיין שום דבר לא קרה. היה שקט מוחלט מסביב, שהופר רק ברעש ההליכה שלה ובצפצופי ציפורים. היער התמשך קדימה ואחורה באלפי גוונים של ירוק, והיא הרגישה מטופשת מאוד. מנופפת ככה בענף! ומה עדי ונופר היו חושבות עליה, היא לא רצתה לחשוב על זה. אז אני לא מכשפה, אמרה לעצמה, כבר טוב לדעת. הדס הייתה מאוכזבת קצת, כמובן – מי לא תהיה מאוכזבת מזה שהיא לא מכשפה – אבל משהו בה נרגע. עכשיו, חשבה, נשאר רק למצוא מישהו או מישהי – היא לא הייתה בררנית – שיסביר לה מה בעצם קרה ולמה.

היא לא התעמקה בזה במיוחד אבל זה היה שביל מאוד מאוד מוזר, בכנות. היה נראה כאילו הוא עושה סיבובים סתם כי מתחשק לו. על הכתף היה לה סל מלא בתפוחים ואפרסקים ועוד דברים טובים (כדורים חומים קטנים שהיו בתוך צנצנת בחדר העבודה שהיה כתוב עליה 'דברים טובים'. היא לקחה כמה), והיא ניצלה את הדרך כדי לנסות לארגן מחדש את המחשבות ולנסות להקל את תחושת האימה שהתחילה לרחוש לה בבטן. אני לא מכשפה, היא אמרה בקול. אני הדס. בת 17. מירושלים. מדריכה בתנועת נוער. לומדת במגמת מחשבים. לחברות שלי קוראים עדי ונופר. אמא שלי עורכת דין ולאבא שלי יש משתלה. היא אמרה את זה שוב, בקול, כדי להזכיר לעצמה, אבל כשאמרה בקול מילים כמו 'מגמת מחשבים' היה נראה כאילו המילים שלה דוהות באוויר הפתוח. כאילו אין באמת מגמה או מחשבים בעולם הזה. היא הלכה והרגישה בודדה מאוד.

אבל אחרי אחד הסיבובים היער, ואיתו השביל, הסתיימו בפתאומיות. כמה מטרים אחר כך הייתה חצר עם גדר ובתוכה פרה. זו הייתה פרה קטנה בתוך חצר גדולה והיא נראתה קצת תלושה, ומאחורי החצר עמד בית עץ עם גדר צבועה בכחול צעקני. זה היה הבית הראשון בתוך כפר שלם, מרוצף באבנים ומוקף גבעות ירוקות ירוקות, מלאות דשא. היא הסתכלה מאחוריה – היער השתרע למלוא העין. היא התקדמה לתוך הכפר, הולכת בין שבילים רחבים שהלכו והצטמטמו. הכפר היה יותר גדול ממה שחשבה. היא חשבה על כפר כמו בציורים של אסטריקס; עשרה, אולי עשרים בתים. כיכר שוק גדולה עם הרבה מוכרים מסביב, הכל מוקף בגדר עם פתח לים וזהו בערך. היא לא חשבה שכפר הוא יצור חי, שמתפתח ומתרחב. בשולי הכפר היו בתים גדולים ומרוחקים זה מזה, וככל שהתקדמה עם הדרך הדרך עצמה הייתה צרה יותר והבתים צפופים יותר. מאחורי אחת הפניות היה גשר קטן מעל נחל קטן עוד יותר, ועליו ישבה נערה בשמלה חלקה, ירוקה־בהירה, מחזיקה חכה. היא נראתה נחמדה, עם סרט שמחזיק שיער חום וגלי שהתפרץ בגלים, אבל כשראתה את הדס הביטה בה במבט עוין.

"היי!" אמרה הדס, "מה השעה?'
זה לא היה משפט הפתיחה הכי מוצלח שהיא יכולה הייתה למצוא, אבל זה מה שעלה לה בראש. מה היא תשאל. איפה אני? מה זה המקום הזה? באיזו שנה אנחנו? מה הדרך הטובה ביותר להכין שייק פירות בלי בלנדר חשמלי?
הבחורה פשוט פלטה צווחה תוך שהיא קמה, ורצה לתוך הבית הקרוב. זה היה מטופש כי החכה שלה נשארה מאחור והדס יכולה הייתה לקחת אותה, אם היא הייתה רוצה. אבל היא לא רצתה. מה יש לה לעשות עם חכה? מילא היו שם דגים. בכל אופן, אחרי כמה שניות הסתער מתוך הבית בחור צעיר, קצת שמנמן, אוחז חרב. הוא עצר ליד הדס והסתכל עליה במבט מופתע.
"השעה צהריים", הוא אמר בזהירות, תוך כדי שהוא שומר ממנה מרחק בטוח. הוא אמר את זה כמעט בפליאה, כאילו זו שאלה מוזרה מאוד. מה, את לא רואה שעכשיו צהריים? האמת הייתה שלא היה ממש צהריים אלא יותר דמדומי בוקר. לא משנה. זה לא היה עקרוני. היו דברים עקרוניים יותר לשאול.
"שיהיה," אמרה הדס, "איפה אני?"
"בכפר," אמר הבחור.
"איזה כפר?" שאלה הדס.
"כפר־האבן־שליד־היער" אמר הבחור.
זה לא עזר בהרבה. "זה שם ממש מילולי," אמר הדס.
"כן," הסכים איתה הבחור. הוא השפיל את החרב, והיה נראה כאילו הוא נרגע.
"למה היא ברחה ממני?" שאלה הדס.
"פלורה?" אמר הבחור, "סליחה על זה. יצאת מהיער. היא חשבה שאת המכשפה".
הדס צחקה. "לא, אני לא," היא אמרה. "המכשפה זו מרתה. אני הדס".
הבחור נעץ בה מבט. "אנחנו לא אומרים כאן את השם שלה," הוא אמר, "ומכשפות זה לא עניין לצחוק".
"זה קצת," אמרה הדס. "בכל אופן, תגיד, יש כאן – ספרייה, או מישהו חכם, או משהו כזה?"
"ספרים? לא," אמר הבחור. "רק אצל המכשפה. ויש קצת אצל ראש הכפר. זה שם" הוא נפנף במעורפל קדימה.
"טוב," אמרה הדס. "תודה". היא פנתה ללכת.
הבחור היסס. אחר כך אמר "תיזהרי,".
"ממה?" אמרה הדס.
"לא יודע," הוא אמר, "את זרה, לא אוהבים כאן זרים".
"למה לא אוהבים כאן זרים?" היא אמרה, אבל הוא משך בכתפיו בתנועת 'עזבי', וחזר עם החרב הביתה.

הדס חשבה על זה כשהמשיכה ללכת והגיעה למרכז הכפר, שהיה רחבה, עם אבן גדולה מאוד במרכזה, שסביבה חנויות. הייתה שם חנות ענקית שהוקדשה, כמדומה, לפטריות, הייתה שם חנות קטנה עם סמל של מעטפה, שכנראה הייתה הדואר, והיו שם כמה דוכנים של כלים שהיא לא זיהתה. היה שם נפח, מוכר דגים, מוכר חכות, דוכן גדול של אבטיחים וחנות שנראתה כמו בית קפה, עם שולחן בחוץ. חוץ מזה, לא היו שם הרבה יותר אנשים. רובן היו נשים שהסתכלו עליה במבט קצת מפוחד. היא ניסתה לפנות אליהן, אבל הן התרחקו ממנה כאילו היא רעילה. הייתה תחושת מתח באוויר, כאילו משהו עומד לקרות עוד רגע, אולי באשמתה. "אני בסדר," היא אמרה בקול, "הכל בסדר". לרגע הצטערה שאין איתה איזה משהו להגן על עצמה. אדווה, המדריכה בקורס ההגנה העצמית, אמרה שכל דבר יכול להיות כלי נשק בידיים הנכונות, והשתמשה כדוגמה בצרור מפתחות. אבל קודם כל, למי בעולם יש צרור מפתחות. מה אנחנו, שרתים של בית ספר? ושנית, לא היה להדס מפתחות, או בכלל כלי מתכת. לא היה לה חפצים בכלל. זה ציער אותה לרגע, ואחר כך היא התחילה לחשוב על חפצים אחרים: היה לה מקל קצר, סל עם פירות, סנדלים שאפשר לשלוף ולהכות בהם, זהו בערך. הייתה תחושת אימה כל הזמן, כאילו היא אמורה לברוח גם ולהיעלם, אבל לא היה לה לאן לברוח, והיא רצתה לדבר עם ראש הכפר.

"אי!" היא שמעה צעקה.
היא הסתכלה סביב: אף אחד לא הסתכל עליה. אף אחד לא צעק. לא היו שם הרבה אנשים באופן כללי, וכולם השתדלו מאוד להתרחק ממנה ולא להביט לה או לאף בעיניים. היא דמיינה את הצעקה הזו, כנראה.
שוב צעקה. "אייי! די! שמישהו יעזור לי!"
הפעם זה היה יותר ברור. הצעקה באה מאחד הבתים מימינה. הדס קמה מהאבן והלכה לבדוק מה קורה. אם היא לא מצליחה להתרכז, לפחות שתראה במה מדובר, אבל היא לא הייתה צריכה להתרכז הרבה. מאחד השבילים בכפר יצא סוס גדול ועליו רכב גבר גבוה, עטוי שריון קל וחרב. הוא החזיק ילד בזרועו, והילד הטלטל באוויר אנה ואנה, צורח ומבקש עזרה. הפנים של הרוכב היו רציניות וקפואות. אישה רזה, עטוית סינר, הגיחה מאחת הסמטאות והסתכלה מסביב בוכיה מבולבלת. היא הייתה נראית כמו אמא של הילד, ונראתה חסרת אונים.

וזה היה הרגע שבו הדס הבינה שהיא לא בחלום. שזה אמיתי. כל ההזייה הזו. אמיתית. באמת יש כפר. באמת יש בית ביער, חתול מדבר ועכבר מתנשא. שהיא באמת בתוך איזה כפר שהיא לא מכירה, וילדים נחטפים כאן. בעולם שממנו היא הגיעה היו, כמובן, אנשים רעים. דיברו עליהם לפעמים בחדשות, והיו עליהם דיונים בסניף מדי פעם, אבל היא לא הכירה אנשים רעים באופן אישי. האיש הזה היה רע, בלי ספק. היא רצתה לחזור אחורה ולהיעלם, אבל הבינה שיראו אותה, ומעל להכל הייתה לה איזו תחושת אימה גדולה והיא לא הצליחה לעשות כלום שהוא לא לקפוא במקום ולקוות שאף אחד לא רואה. מה שבאמת באמת הדס רצתה לעשות היה לפרוץ בבכי, אבל אמא שלה הייתה רחוקה מאוד וכך גם עדי ונופר ושאר כל החברות שלה. לא הייתה לה כתף לבכות אליה. במקום זה נשמה עמוק וניסתה להתרכז. הסוס והרוכב התקרבו אליה אט אט, והרגליים של הדס רעדו.

הרוכב דיבר. "אז מה יש לנו כאן?" הוא אמר. היה לו קול עמוק וקצת עמום.
"כלום," אמרה הדס.
"כלום כלום?" אמר הרוכב. "או שיש לנו כאן איזו מכשפה קטנה?"
"אני לא מכשפה!" אמרה הדס, מבוהלת, "רק הלכתי לאיבוד!"
"את זרה," אמר הרוכב. "ויש לך מקל ביד. תוכיחי שאת לא מכשפה, או שאני אניח את הפרחח הקטן הזה ואקח אותך איתי".
היה בקול שלו משהו שהראה שהוא אכן מסוגל לעשות את זה. הו, לעזאזל, למה בכלל היא עזבה את הבית השקט שבאמצע היער והלכה לקבל תשובות? מה חשבה שיגידו לה? שזה דבר מקובל כאן, שנערות זרות מתעוררות באמצע בתים ובאות לשאול איפה הן ואיך חוזרים הביתה? אבל לא היה לה זמן לתהות.
"איך מוכיחים שאני לא מכשפה?" היא שאלה.
הרוכב צחק.
"אי אפשר," הוא אמר. "אבל רק מכשפות ישאלו אותי את השאלה הזו. אם היית סתם בת כפר היית נופלת עכשיו על הרגליים, רועדת. אז את מכשפה קטנה. מעניין".
"אני לא," אמרה הדס. היא החזיקה בסל ובמקל שלה בכל כוחה. "אני לא, אני לא".
משום מה, נראה כאילו משהו שכנע את הרוכב. "טוב," הוא אמר, "יש לי פה ילד קטן להעביר אותו סדרת חינוך." הוא הרים את הילד באוויר. דם זב מאפו של הילד, והוא צווח, גם אמא שלו צווחה. הסוס, הרוכב והילד המשיכו בדהרה באחד הרחובות, והדס גילתה שהיא מזיעה כולה, כאילו נרדמה עם פוך בליל קיץ והמזגן נכבה באמצע.

היא לא עמדה לקרוס שם, בלב הכפר. הו, לא. אפילו במחנות הקיץ היא העדיפה להתייבש במאהל ולא באמצע השביל. ולכן יצאה מהכיכר צעד אחר צעד, בכיוון שקיוותה ששם נמצא הבית של מרתה. היא לא ראתה אף אחד מסביבה, כאילו התאדו כולם, ויצאה מהכיכר בדיוק כמו שנכנסה, לבדה. בדרך ראה אותה הבחור משעת הצהריים. הצעיר, עם החרב. הוא הסתכל בה ממרחק בטוח. לא הציע עזרה. העיניים שלה פגשו משלו.
"את מבינה," הוא אמר, "לכן אנחנו מפחדים מזרים".

השביל היה שם, בדיוק איפה שהיא עזבה אותו. היא הגיעה לבית של מרתה תשושה לחלוטין. הבית קידם אותה בפנים יפות, באיזשהו אופן. מגבות חמות חיכו לה ליד המקלחת. פירות טריים הופיעו בקערה שממנה היא לקחה הבוקר את הפירות, והקומקום ביעבע בשביעות רצון. שפם לא נראה בסביבה, וגם לא תומס. היא התקלחה בזריזות, התלבשה והתיישבה, עדיין רועדת אבל קצת יותר רגועה, ליד השולחן. היא לא הספיקה לאכול או לשתות משהו כשהפעמון נשמע שוב, מאי שם, אבל הדס לא הייתה צריכה לפתוח את הדלת; הדלת נפתחה מעצמה, ואישה כבת ארבעים וחמש, בבגדים מחוייטים, נכנסה כשהיא מחזיקה מטאטא ביד אחת ואייס קפה ביד השניה. היא הסתכלה על הדס ואמרה "אויש, את לא נראית טוב, יקירתי, קרה משהו?"

שיער

בסוף השיעור ביום רביעי ואחרי שסוף סוף נמצא הפשט ברמב"ם שבמשך אלף שנים אף אחד לא הבין אותו כמו שצריך, כך הסתבר במהלך השיעור, מלבד הרב שלמה ודווקא בשיעור העיון הזה, ואחרי שיצאו להם אי אלו תלמידים ונהיה קצת שקט בכיתה, קרא הרב שלמה לדניאל (שכולם קראו לו דני) ואמר לו 'תגיד, דניאל, אתה יוצא?', דני היה בן עשרים ושתיים והרב שלמה היה הדבר הקרוב ביותר לאלוהים או לפחות לדעת אלוהים ואפילו העביר על זה שיעור למקורבים בלבד ביום שני בערב, והשאלה העבירה בו רטט מפחיד ומצפה בה בעת. מצד אחד בתורת השם חפצו והוא רגע אחרי צבא ובסך הכל בן עשרים ושתיים ולא יצא עד עכשיו עם אף אחת ורק התבדח לפעמים עם בוגרות הסניף כשהיה מגיע לבקר או לנגן קצת בגיטרה בסניף בו גדל, וגם הפעמים האלה הלכו והתרחקו, ובכלל רצה להתגדל בתורה ואולי להיות ר"מ בעוד אי אלו שנים, ומצד שני הרב שלמה שואל אותו שאלה.

ואחרי שהיסס ואמר 'אני לא יוצא אבל אני כן יוצא, הרב', אמר לו הרב שלמה שיש לו אחיינית אחת נאה וחסודה, אלישבע קוראים לה, בת לאביה ולאמא, למדה באולפנת 'אישה טובה' ועשתה שירות לאומי עם קשישים או עם ילדים, מי יודע, ועכשיו היא כנראה מחפשת זוגיות כי מה בעצם יכולה נערה בת עשרים לחפש, וכאן המתיק הרב שלמה סוד ואמר, 'מיד כשחשבתי עליה חשבתי עליך', ודני הרגיש איך רוחב ופוחד לבבו, הוא הנבחר מבין בני הישיבה, ולכן אמר בחופזה שלא להחמיץ את הרגע 'אני חושב שאשמח להכיר, הרב', ואחרי שסיכמו אי אלו פרטים הלך בהתרגשות לאכול קציצות באורז בחדר האוכל. וכשהלך, חשב לעצמו איך הגיע הרגע שבו קיבל הצעה ראשונה לצאת לדייטים ולהפוך לאברך ואחר כך למיישיב ואחר כך אולי לר"מ. ובעצם, כך דימה, זה היה הרגע בו הפך למבוגר.

ביום חמישי של אותו השבוע היה הדייט הראשון. אלישבע הייתה אולפניסטית למופת, בסנדלי שורש וחצאית ג'ינס וחולצת שלשת רבעי ושאר זוטות של ים, וכשראה אותה דני יוצאת מהתחנה המרכזית ומחפשת אותו במבטה ראה אותה והנה היא אשה כמו שחיפש. כלומר אמנם הם לא דיברו עדיין ולו מילה אחת אבל היא הייתה יפה בעיניו, בשיער חום חופשי, גוף יציב אם מותר להתבטא כך בעדינות, והיה בה משהו של הכאן ושל העכשיו. כשדיברה לא התחבאה מאחורי שיחים ומערות אלא אמרה ישירות, 'אין לי כח ללכת', 'תזמין אותי לקפה אבל אני משלמת', והישירות הזו שבתה את ליבו של דני כשהסתובבו להם בגן סאקר ועלו בבצלאל וירדו בבן יהודה ופנו ימינה לרחוב יפו וחומות העיר העתיקה האירו למולם. גם דני עצמו היה אדם ישיר שהיה מתעצבן לפעמים על שיעור א' הפעורים או שיעור ב' החולמים, ומדי פעם היה צועק בפנימיה 'יאללה קומו! מה זו הבטלנות הזו!', וכשזיהה את התכונה שלו אצלה אמר לעצמו כמה גדולים דברי הרב שלמה, ששידך את שנינו למרות שהוא לא מכיר אותי מחוץ לחדר השיעורים.

וכיון שכך, כלומר כיון שגם הוא וגם היא היו דתיים וצעירים והוא בן והיא בת ושניהם העריכו במידה כזו או אחרת את הרב שלמה והיה להם נחמד ביחד, אפילו שאלישבע רצתה שילכו לקולנוע ביחד (הם הלכו) ולהופעה של שלמה ארצי (לא הלכו), לא עברו חודש ומחצה והרב שלמה פגש את דני בחדרון הקטן של הקפה, דני זז שמאלה עם כוס הקפה הנמס שלו והרב שלמה זז ימינה עם כוס הקפה השחור שלו ושניהם ריקדו איזה ריקוד מוזר שכזה עד שהרב שלמה הניח ידו על הכתף של דני ואמר נו נו, דניאל, עד מתי? ודני ידע שהוא הולך להתחתן עם אלישבע הזו והשיער החום החופשי שלה. ומה שלא הכיר, כך דימה לעצמו, אכיר אחרי החתונה, שהרי מה צריך לדעת בעצם מלבד הדברים הבסיסיים ובשביל זה יש מדריכי חתנים וכלות. באותו הערב הם דיברו על חתונה ואלישבע אמרה 'לא צריך הצעת נישואין, יאללה', ואכן כעבור שלשה חודשים הייתה החתונה, וראש הישיבה הרב יצחק חיתן אותם והרב שלמה בירך ברכה שביעית וכל החברים והחברות שלה רקדו בהתרגשות, ואחרי שנגמר הכל הלכו שניהם ליחידת הדיור הקטנה שעמדה להיות הבית שלהם בחודשיים הקרובים, והכניסה הוא לתוך ביתו או להפך, וכתום ימי המשתה קם דני בבוקר והבין שהוא לא מכיר את אלישבע בכלל.

כי כן, ביום השמיני כשקמה בבוקר שמה אלישבע כיסוי ראש אבל במקום לשים אותו כמו אברכית, כלומר כשהכיסוי מכסה את כל השיער, שמה אלישבע כיסוי ראש כמו איזו מזרוחניקית מגבעת שמואל, לא סרט חס ושלום אבל בהחלט כך שהשיער יוצא החוצה מאחור. וכשניסה דניאל להעיר לה בעדינות שלא כך דרכה של תורה, הסתכלה עליו אלישבע בחיוך ואמרה 'תגיד לי, זה השיער שלך או שלי?', ודני אמר 'זה השיער שלך, אבל –', ואלישבע אמרה 'לא התחתנת איתי בגלל השיער הזה?', ודני אמר לא לא, מה פתאום, התחתנתי איתך כי את כזו מושלמת, כי אכן השיער לא היה הסיבה אלא המסובב, אבל במקום לפתוח דיון בפילוסופיה ימי ביניימית הניח דני את הדיון בצד ואמר טוב, טוב, אני צריך ללכת לסדר בוקר ונדבר על זה שוב בערב, ואלישבע אמרה אנחנו לא נדבר על זה שוב בערב, ובערב הם אכן שתקו ערב שלם ולא דיברו על זה בכלל, וגם לא על דברים אחרים.

אבל כל היום שאחרי, וגם היומיים שאחרי, שבהם היה דני לא מרוכז וניסה להבין איך יכול להיות שאלישבע שלו שהיא גם אחיינית של הרב שלמה הולכת בכיסוי ראש חלקי, שמע דני שמרננים קצת ככה על אשתו באברכיה של הישיבה. מה זה אומר, שמע אומרים שאשתו של דני הולכת בלי כיסוי ראש, וכששמע את זה תפס את יאיר הרכלן הזה לשיחה ואמר לו תגיד לי, אתה שופך דמים בחוצות? כך אמר בדרמטיות. ואמר כל המוציא שם רע אתה יודע מה נאמר עליו במדרש רבה, למרות שלא נאמר עליו שום דבר במדרש רבה אבל למה שיאיר ידע דבר שכזה, ויאיר אמר אבל זו האמת, דני, אשתך הולכת עם כיסוי ראש שבקושי רואים, ואשתי אמרה שהיא ראתה אותה הולכת במכנסיים להחליף ספרים בספרייה, וששמע דני את זה הבין מה שבעצם היה אמור להבין הרבה קודם לכן, כלומר שהוא התחתן עם אשה שאמר לעצמו נו, היא האחיינית של הרב שלמה, אבל היא הייתה אישה עצמאית לגמרי בזכות עצמה ולאו דווקא האחיינית של הרב שלמה, כך הסתבר לו בתדהמה תוך שהוא מחזיק בצווארונו של יאיר במדרגות שעולות לעזרת נשים, ולכן שחרר את יאיר לדרכו ואמר לעצמו טוב, צריך לדבר עם אלישבע.

התובנה הזו רדפה אותו כל היום, בערב הכין קלחי תירס מתוק מתוק ואלישבע הוציאה שתי בירות מהמקרר ואמרה לו תגיד לי, דני, מה קורה איתך? ככה אמרה, ודני הביט בה וראה את השיער שלה מתבדר מאחוריה ברוח של המזגן ואמר לא משנה, לא משנה, ואלישבע אמרה מה לא משנה, תדבר, ודני אמר לא יודע, אומרים שאת הולכת עם שיער בחוץ ובמכנסיים, כל הישיבה מרכלת עלי, ואלישבע אמרה וואי, שלמה ממש צדק כשאמר שהישיבה הזו קצת חסר בה שכל ישר, ודני אמר מה, מה? ואלישבע אמרה לא משנה, אבל דני, אתה מבין, כשאני מכסה את השיער שלי אני לא יכולה לנשום, ודני הבין מה שהבין קודם, שהיא אדם בפני עצמה עם גוף ונפש משלה, ואמר לה אני מבין שזה הגוף שלך והשיער שלך ואת תכסי את הראש כמה שאת רוצה ותלכי עם מכנסיים או לא יודע מה, אבל –

אבל מה, אמרה אלישבע, ודני אמר לא יודע, פתאום הבנתי שהחיים שחשבתי שיהיו לי הם לא יהיו לי. שאני לא הולך להיות אברך הרבה שנים, ואם להיות אז לא כאן, ולהיות ר"מ בכלל מי יעלה על הדעת ר"מ שאשתו הולכת עם מכנסיים, ואלישבע אמרה מה זאת אומרת, אתה ר"מ בזכות עצמך, לא בגלל איך שאני הולכת או לא הולכת, אבל דני הביט בה ולא ידע איך יכול להיות שהיא דוסית שגדלה באולפנת אשת חיל אבל לא מבינה את העיקרון הפשוט הזה, שישיבה לא בוחרת ר"מ רק כי הוא מבין בגמרא, אלא כי הוא דגם לבית וזוגיות וחיים. ואמר לה לא, זה לא עובד ככה.

וכל מה שרצה ברגעים האלה היה שהיא תגיד אני מבינה, דני שלי, ואני אלך בחצאית ואכסה את הראש כדי שתוכל להגשים את החלומות שלך, אבל היא לא אמרה את זה, רק שתקה והסתכלה עליו וחיכתה שהוא יגיד משהו וכנראה יוותר לה ויגיד 'טוב, אז אני אחליף את החלומות שלי', אבל לא היה לו מושג מה להגיד, והוא רק פתח את הבירה ושתה והיא פתחה את הבירה ושתתה ואחר כך הם ישבו וראו קצת חתונה ממבט ראשון ביחד, ולמרות שכל חייו הוא זלזל בריאליטי בכל זאת, כך נאלץ להודות, היא בזה משהו ממכר ונוגע ללב ובעיקר משכיח את צרותיו שלו ועוסק בצרותיהם של אחרים.

ולמחרת הוא קם בבוקר וראה איך היא לובשת חצאית, ורק עכשיו ידע שזה במקום מכנסיים, וראה איך היא לוקחת את השיער המפואר שלה ודוחסת אותו לתוך כיסוי ראש שעוטף את כולו ומייצר איזה מגדל פיזה קטן מעל הראש שלה, וידע שהיא עושה עכשיו ויתור עצום בשבילו, כדי שיפסיקו לרכל ויפסיקו לדבר ואולי יגידו שחזרה בה ועכשיו יהיה לו סיכוי להיות ר"מ, יום אחד, למרות שבתוך תוכו כבר הבין שזה לא יקרה, וכשהסתכל בה יוצאת ככה מהבית ללימודים, דוסית לתפארת, ידע שהוא אמור להרגיש הקלה או תודה גדולה על כל הדבר הזה שהיא עושה בשבילו, ואכן הרגיש איזו שמחה שהיא מוכנה להקריב בשבילו ושהוא משמעותי לה, אבל אחרי שליווה אותה לתחנת האוטובוס והלך והתרחק ממנה, הרגיש איך יחד עם השמחה והמשמעות לא ירדה לו שום אבן מעל הלב אלא אדרבה, הבקשה שביקש ממנה הלכה והכבידה עליו עד שכמעט לא יכול היה לנשום.