(בפרטיות גמורה, איש המקצוע המפורסם והנחשב מחכה לתורו אצל האורולוג)

ומה שהוא חשב, מה שהוא חשב היה מה יקרה אם לפעמים כשהוא מדביק לינקים בניוזלטר שלו (שהוא שולח ללקוחות שלו, לקוחות עסקיים מכובדים בהחלט שמחפשים ליווי שיווקי אצל מישהו, מישהו שהוא כל כך טוב עד שאי אפשר לקבוע איתו פגישה בזמן הקרוב רק בעוד חצי שנה), במקרה הוא ישכח להעתיק את הלינק הראשון וכך בעצם מה שיקרה הוא שהלקוחות יקבלו ניוזלטר עם לינק שמפנה ל'ראיון שנעשה איתי בוידאו־בלוג של עומר לחיאני' אבל כשהם ילחצו על זה הם יקבלו לינק שמפנה לאתר של ד"ר עמוס, טיפול יעיל בשלפוחית רגיזה.

או גרוע מזה, הם יקבלו לינקים שיפנו אותם לחיפושים האישיים־בהחלט שהוא עושה (שאין לפורטם כי רבים הם), וכך כולם, כל העשרים אלף מנויים, יפתחו בזה אחר זה את הלינק ויראו לינק אלוהים שישמור, ומה הם יחשבו אז.

ואולי גרוע מזה הוא חושב, אולי כל זה כבר קרה ובעצם הלקוחות שלו, שמגיעים אליו לעזרה שיווקית, בעצם לחצו על לינק שהוא בעצמו לא לחץ, וכשהם לחצו הם הגיעו לאתר של ד"ר עמוס, ובהתחלה חשבו 'מה לעזאזל' ואחר כך חשבו עליו, על איש המקצוע שהוא, לא בתור איש ולא בתור מקצוע אלא בתור אדם שיש לו שלפוחית רגיזה, כלומר שהוא הפך מלהיות 'מקצועי' (על כל מה שזה אומר, כלומר שהוא חד והוגן ושומר על הזמן ועל הכללים) ל'מישהו עם בעיית שליטה בסוגרים'.

ולמרות שאנשים מחבבים בני אדם ולא מקצועות בכל זאת יש משהו ביכולת להתגבר על הגוף שאנשים אומרים לעצמם הוא, הוא לא סתם, הוא מקצועי, כאילו המקצוע הצליח לכסות את מערומיו, אם מותר להשתמש בביטוי הזה בהקשר הזה. ולא סתם אנשי עסקים הולכים עם חליפה כי החליפה מאחדת את הכל, כאילו אין גוף מתחת או רגליים או בעיות גופניות, יש רק ייצוגיות. ובעבודה מעין זו אין חשוב מהייצוגיות. והוא חושב, לאחרונה יש פחות ופחות אנשים שמגיעים, אולי זה קשור לזה, כלומר אולי באמת היה ניוזלטר כזה, עם לינק כזה, מה שמסביר וכולי.

אבל בעצם מה רע בזה, הוא חושב. הרי כולנו בני אדם ומסתמא חלקם גם הם יש להם שלפוחית רגיזה. חלקם גם הם בני שישים וארבע ודברים שקורים עם הגיל קורים גם להם. ואדרבה, הם חולקים איתי איזו אחדות גורל. אבל הוא יודע שמתחת למחשבה הזו הוא מתחבאת מחשבה אחרת, שאחדות הגורל הזו היא לא אחדות גורל של הצלחה אלא של עליבות, כאילו אדם כבר לא שולט בגוף שלו, איך יוכל לשלוט במשהו אחר,

והוא חושב אם אני הייתי מקבל מייל כזה, מאיש מקצוע, מה הייתי חושב, והוא לא יודע אבל בתוך תוכו הוא יודע, כי מעבר לבגידה של הגוף יש גם בגידה של הייצוג, או התפוררות של הייצוג, ועם כמה שכולנו בני אדם, בכל זאת לפעמים אנחנו מחפשים באנשי מקצוע משהו שהוא מעבר לאנושי, שהוא מותח את גבולות הגוף אל הרוח, אל מה שמעבר לבן אדם רגיל, אנושי, ובעצם מה שהופך בני אדם לבני אדם (עם כל האירוניה וכפל המשמעות והסתירה הפנימית שבכל זה), הלא כן.

והוא חושב איך פעם, לפני שנים, כשהיה בן עשרים ושבע יצא עם מישהי שהייתה בת עשרים ושש וכך סתם, באמצע דברים, היא הפליצה. והוא זוכר איך היה בפלוץ הזה משהו שניפץ כל כך הרבה מחיצות ומחסומים ודימויים, כאילו פתאום התפוררו האיפור והעמדת הפנים שהיא בעצם טיפוס מתוקתק וכולי וכולי, והיא התגלתה במערומיה (שוב סליחה וכו'), ולמרות ההכרה בזה שגם הוא בן אדם שלפעמים מפיח (כך אמר לה, אז) היא לא הצליחה לעמוד בזה, שמצד אחד היא כך ומצד שני היא כך, והייתה כל כך נבוכה ומלאת התנצלויות וריצוי עד שהיא התרחקה ממנו, דווקא בגלל הרצון לייצר מחדש את אותה התדמית, אבל הוא כבר לא הצליח להאמין לזה וכך היא הלכה.

ואולי, הוא חושב, אולי אנחנו כולנו בעצם בורחים מההיות בני אדם, כלומר מנסים להיות בן אדם אבל לא גוף למרות שכולנו גוף, ואם גוף שיהיה דימוי של גוף, כלומר שאנשים יגידו 'הוא, לא אוכל ולא שותה ובכל זאת מתפקד' או 'אני מעשן כי אני מפחד מהמוות' או 'אני שותה כדי שאוכל לחיות בעולם המדכא הזה' וכן הלאה וכן הלאה, אבל הגוף בעצמו, כלומר השעירות הרופסת הזו, הבלתי נשלטות, מה שמכונה 'הבגידה של הגוף' על ידי אנשים שחושבים שהייתה אי פעם איזו מערכת יחסים בינם ובין הגוף ואולי הוא היה צריך להודיע להם לפני שהוא כך, קם והלך — הגוף בעצמו הוא לא חלק מהסיפור של להיות בן אנוש, ולכן, דווקא, אולי בגלל זה פחות ופחות לקוחות מגיעים לאחרונה. אולי.

(דלת נפתחת. "האדון ****? היכנס נא". הרופא הולך לשירותים לרגע, בין פגישה לפגישה. הוא יושב על הכיסא בחדר הרופא ומחכה שמישהו יגיד לו מה קורה אצלו בגוף).

מודעות פרסומת

לריק

הפעם הראשונה שנדב אונן (וגם המילה הזו, 'אונן', לא מדייקת, למרות הבוטות שבה, אבל אולי אין שפה מדוייקת לדבר בגוף. כל ימיו היה נדב בין החכמים ולא מצא לגוף טוב אלא שתיקה) הייתה בישיבה התיכונית. בטעות, כמובן. עוד לפני הידיעה שהבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא. היה לו פלאפון, ובפלאפון היה מצב גלישה בסתר, והוא צפה קצת בתמונות בגדי־ים כשפתאום הרגיש שמשהו קורה, ואפילו מילים להגיד מה קורה לא ידע; בהתחלה נבהל, אחר כך רץ לשירותים ובדק וראה שקרה מה שקרה, ורק כשירדה עליו תחושת הריקנות ובעקבותיה תחושת האשמה, הבין שזה הדבר הלא־מדובר שמדברים עליו כל היום.

אבל עכשיו כבר שנים אחרי כן. הייתה ישיבה תיכונית וישיבת הסדר וצבא בתווך ותואר ראשון ועבודות סטודנטים שנותרו עבודות סטודנטים גם אחרי סיום התואר. גיל עשרים ושמונה. חדר קטן בדירה קטנה בשכונה קטנה בתוך עיר גדולה. בערב יהיה הדייט השלישי עם נועה ונדב ישב מול המחשב מופשל עד עמקי נשמתו, תחילה הייתה תשוקה (הוא עוד הלך ברחוב, והתשוקה אחזה בו בעצב ההוא שתחת הלב), אחר כך לחץ שבצבץ דרך העור כמו זיעה, הייתה ריצה, נעילת הדלת, אחר כך גוף, אחר כך מבוכה, עצבות דקה שיורדת עליו, תחושת כישלון, רק אז ריקנות, והיא דומה מאוד לריקנות של הפעם הראשונה וגם שונה מאוד כי בכל זאת, שלש עשרה שנה אחרי.

אנשים אומרים ריקנות כאילו מדובר בחדר ריק, אבל זו ריקנות שדומה יותר למים מתרוקנים מכיור. כאילו משהו נשאב לפתע ויקח זמן עד שיתמלא שוב. ובזמן הזה, בין הריקנות והמלאות, נדב אמר לעצמו אבל מה, מה יכולתי לעשות, ואמר לעצמו, הרי אני רוצה להיפגש איתה בלי מחיצות הגוף, בלי לכמוה אליה כי אני גבר והיא אישה, לפגוש אותה באמת, נפש לנפש, ותוך שאמר לעצמו ידע עד כמה הוא משקר לעצמו כרגע. עד כמה הוא מוצא לעצמו תירוצים ברומו של עולם רק כדי להתחמק מהתחושה הזו, הנוראית, שהוא יושב מולה והיא יושבת מולו, ממש פנים מול פנים, והוא לא מרגיש בתוכו כלום.

ומה זה כלום. הרי היו בחורות שרצה, והן לא רצו אותו. שירה, למשל, שהייתה שותקת ויפה שכזו. או נעמי שפגש בה באוניברסיטה ולא ידע איך דבר כזה קיים בעולם. הן תמיד היו אחרות, בלתי מושגות, והוא כמה אליהן דווקא מפני שלא הבין אותן ודווקא מפני שלא רצו אותו. אבל האחרות – שלומית, רעיה, אמונה שיצאו חצי שנה ובסוף נפרדו כי כן, הרגיש שהוא יוצא איתה סתם. כדי לא להיות לבד. כדי לא להיות מושא לרחמים. אבל באמת, באמת, כשישב ופתח את הלב שלו ובדק לראות מה קורה שם, לא הרגיש כלפיה כלום. ומה עושים עם הלב הזה, איך גורמים לו לנוע לאן שרוצים.

וכדי לברוח הלך להתקלח, וכשהסתבן בשמפו של עשרה שקלים מהסופר המקומי הסתכל בעצמו וחשב, מה אני אמור לעשות. באמת. הוא חשב, הרי אני הרבה אחרי הישיבה התיכונית. הרבה אחרי. אבל הרי לא נישאתי ולא ידעתי אישה (ככה חשב, 'ידעתי אישה', במקום המילה המפורשת, 'לשכב עם מישהי'. אולי כי השכיבה יש בה ממשות, והידיעה היא רוחנית ואין בה דבר), מה אני אמור לעשות. אבל ההיתר הזה, ההיתר של 'מה יעשה הבן ולא יחטא', לא באמת הועיל לו, כי הריקנות עדיין הייתה שם והאשמה עדיין הצביעה עליו. אז נניח שמותר, אמר המצפון, נניח שכל מה שאתה עושה זה בסדר, עדיין, האם אתה רוצה לשלם את המחיר?

ומה המחיר? לא שאלת 'מי משלם על מי בדייט ראשון' שאותה הם כבר עברו. דווקא בחורה נחמדה, נועה. עובדת במחשבים. עשתה תואר ראשון באוניברסיטה העברית. צוחקת הרבה. המחיר הוא אחר לגמרי: להישאר במקום, להשקיע בדבר שלא בא לעולם, לחכות עוד ועוד שמשהו יקרה, שהעולם יוציא את עצמו מן הבוץ. בינתיים לחפש עוד ועוד, להצדיק את עצמו, להתעסק בגוף כדי לא להתעסק בנפש, ובכל הזמן הזה העולם ממשיך לנוע. חברים מתחתנים, עובדים, קונים דירה. אולי זה מה שנאמר, הקנאה (בחברים הנשואים) התאווה (מה יש לדבר) והכבוד (העצמי) מוציאים את האדם מן העולם.

וככה, כשהיא שואלת אותו שאלה של דייט שלישי, את שאלת 'מה תרצה לעשות בעוד חמש שנים?', פתאום מתחוור לנדב שאין לו מושג. שאולי השעות שהוא מבלה מדי יום מול המחשב, מחפש סרטונים שיש בהם אמת (מילה מטופשת, 'אמת', להגיד על סרטונים שכאלה, ובכל זאת הוא מחפש אמת. למשל, שמות אמיתיים. למשל, סרטונים ביתיים), כל השעות האלה הן עצמן בריחה ממשהו גדול יותר, מהצורך לעשות משהו שיש בו ממשות. למשל, לעבוד. למשל, להתחתן. למשל, להביא ילדים, להשקיע בהם, למשכן את עצמו לצורך איזה עתיד. יש לו זמן לכל הדברים האלה, מפני שאין לו מה לעשות משהו אחר בזמן הזה. שהשעמום מביא לידי בטלה אבל גם להפך, דבר גורר דבר, כמו מערבולת מים בכיור.

והוא כבר לא יודע מה לעשות. זו לא רק השאלה האם לעשות את זה לפני דייטים. זו שאלה אחרת, גדולה יותר; מי הוא כשהוא יוצא לדייטים. מה הוא מחפש. מה הוא רוצה מהעולם הזה. שנים אמר לעצמו עד כמה הוא צדיק, בעצם, כשהוא יוצא כך לדייטים, משביע את היצר ומסוגל להתבונן בנפש של הבחורה ולא רק בגוף שלה, לא לחפצן אותה עד תום, אבל עכשיו הוא חושב – מה אם להפך? מה אם כל מה שאמרו לי כל חיי לא היה נכון, ואולי הדבר הנכון לחפש קודם כל, ודבר ראשון, הוא גוף? אולי זה היה כל כך ברור עד שהסיבה שלא מדברים בזה היא לא שזה דבר פסול, לצאת עם מישהי ולחשוק בה, אלא להפך, שזה הדבר הכי בסיסי בעולם עד שאין צורך להתעכב עליו? אולי כל הזמן חשבתי שאני צדיק, אבל בעצם לא הבנתי כלום?

וככה, באמת, כשהוא הולך לצד נועה, אחרי בית הקפה והם הולכים להם בעיר ששרועה תחת הכוכבים, והיא מדברת והוא לא מרגיש כלום, כאילו הכל שטוח, לא רואה אותה לא כנפש ולא כגוף ומרגיש כמו רובוט שמדבר עם רובוט אחר, ככה תוך כדי דיבור היא עוצרת (על מה דיברה בעצם?) ואומרת תגיד, נדב, אפשר לשאול אותך משהו? והוא אומר כן, אפשר. והיא אומרת תגיד, אתה שומר נגיעה? והוא מסתכל עליה ופתאום רואה איך אישה, בת עשרים ושש, והבדידות והבשר והרצון להיות יחד, ובתוך כל זה הלב פועם בו והוא חושב רגע, למה היא שואלת, האם זה טוב, לשמור נגיעה? האם זה רע? ובעצם, בכלל, לשמור נגיעה ממי? האם היא שואלת אם אני שומר נגיעה מעצמי? ומה בכלל עדיף, לשמור נגיעה מעצמי או לשמור נגיעה ממישהי? איזה מהמחירים אני מעדיף לשלם?

והוא מבין שהיא מצפה לתשובה אבל אין לו מושג, בעצם, מה הוא צריך לענות. הוא עונה לה משהו אבל מה הוא עונה לה, לא מצאנו לגוף טוב אלא שתיקה.

___
(ניסיון שני לכתוב את זה)

לבטלה

אבל אולי לא איך לכתוב את הגוף אלא איך להרגיש את הגוף ואולי אפילו לא הגוף הוא השאלה כאן אלא הדברים שהוא גורר בעקבותיו. למשל עצלות. למשל הרצון לפרוק. למשל איך יושב נדב מול המחשב כמה שעות לפני המפגש עם נועה והלחץ מבצבץ בעור והוא עושה דברים שלא מדברים עליהם בקול, וכשמדברים עליהם לא אומרים אותם ישירות אומרים כן, אתה יודע, איך מסתדרים בלי גוף אחר לגעת בו, שאלה קשה, בוא נחשוב, הכל יודעים מפני מה כלה נכנסת לחופתה הכל יודעים מפני מה בני תשחורת נועלים דלתותיהם אבל, ואחרי כן, אחרי התשוקה הבלתי פוסקת אחרי הריצה אחרי נעילת הדלת אחרי הגוף אחרי המבוכה, אחרי העצבות הדקה עד תהום שיורדת על נדב ככה, מופשל. מה עכשיו.

והוא אומר לעצמו הרי אנשים אחרים לובשים שחורים והולכים לעיר אחרת ועושים מה שעושים ואני חוטא לביתי, הוא אומר, והוא אומר מה יעשה הבן ולא יחטא, והוא אומר הלך למקום שהלך ועשה מה שעשה מה כפרתו יתחזק בתורה ובמצוות, את כל אלה הוא אומר אבל יודע, בתוך תוכו, יודע שכל זה, כלומר כל העיסוק בחטא שבא בעקבות הגוף שבא בעקבות הבדידות, כל זה הוא בריחה, פשוט כך לפעמים העיר האחרת היא בתוך הנפש. היא רק בריחה מהצורך הזה לצאת לדייטים, להשתדל להגיד כן, להשתדל ליזום לנסות להרגיש משהו בכח, בכח, לנועה שיושבת מולו ולא מבינה מה הסיפור, והוא אומר אני לא יודע אני לא יודע אבל בתוך תוכו הוא כמו כלב רודף אחרי זנבו; האם הוא נמשך אליה או לא.

וזה מה שאמר קהלת הוא אמר הבל הבלים הכל הבל ואמר לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים אבל לא לכל חפץ. ואם צריך לדבר בדברים שאין לדבר עליהם הוא חושב והרי כל החברים שלי, כך הוא מדמיין, כל החברים שלי כבר ידעו וכל החברות שלי כבר אכלו מפרי העץ ורק אני, כך הוא חושב, רק אני עדיין, וכשהוא יושב מול המחשב הוא חושב גם להפך, איך אני בעצמי כלומר בתוך עצמי כלומר למען עצמי איך כל הרגע הזה, שלא לומר את המילה המפורשת: לרִיק. לסתם. לארץ. לבטלה. כל כך מרוכז בי איך תבוא אחרת. והוא חושב לעצמו איך הדברים שהוא רואה באתרים שאין לראות אותם, מה הוא מחפש, שיהיה כמה שיותר אמיתי שלא יראה מצולם שתהיה לו איזו נגיעה עם הדבר האמיתי וגם אבל כך, מסך, מה בכך, מה זה אומר עליו שהוא מחפש ככה דברים, האם זה טוב כלומר הוא בנאדם, האם זה רע, האם זה בריחה מהצורך להגיד לנועה יאללה, בואי נלך קצת הקפה הזה עשה לי לא טוב והירח

כלומר מה בריחה לא בריחה, חס ושלום, רק שהזמן הזה נותן לו זמן, נותן לו מנוחה, אומר לו אל תדחק בעצמך בשר, אומר לו תחשוב, תחשוב עוד, והוא חושב. כל כך הרבה הוא חושב הוא מסתובב בתוך עצמו הוא הולך ימינה שמאלה למעלה ולמטה הוא אובד בתוך הפרדס הוא אומר יש צדדים לכאן יש צדדים לכאן, יש גברא יש חפצא, ההיא איתתה הוא חפצא ההוא גברא, גברא הוי, וכל כך הוא מסתבך והולך ומסתבך כל כך, כמו לשבת מול עצמו, כמו לגעת כמו להצטער כמו לגעת שוב, והוא יושב מול נועה ומרגיש איך היא דומה עליו כקאקי חיוורי וחושב לעצמו אולי זהו אולי אני צדיק אבל לא, לא ככה, בכלל לא ככה, ורגע הוא חושב לעצמו האם זהו האם דפקתי הכל אבל נועה שואלת אותו תגיד, היא שואלת, תגיד, אתה שומר נגיעה, והוא לא יודע לאיזה צד היא שואלת אם לטיבותא אם לגריעותא והוא חושב נגיעה, הוא חושב, שומר נגיעה ממי, והוא אומר לה משהו, מה הוא אומר.

לדבר

בגיל עשרים ואחת התקשרה צופיה לאמא. אמא, היא אמרה, אני צריכה לדבר אתכם. ה'אִתכם' הזה הקפיץ אצל אמא שלה כמה חושים, אבל היא לא אמרה מילה. במקום זה אמרה וואי, צופיה, אני אשמח, ואמרה לה מתי את רוצה? רוצה שנצא הערב, רק אני ואת? הם היו בקשיים כלכליים לאחרונה – העסק של עודד לא הצליח כל כך, ומשהו בהלוואות העסקיות והמשכנתא ערער אותם קצת. בכל זאת היא חשבה שלצאת זה הדבר הנכון לעשות. משהו בבית נע בתבניות מוכרות מדי של מערכת יחסים וסוגר את היכולת להיפתח. כן, אמרה צופיה. את רוצה שגם אבא יצטרף? אמרה אמא שלה, וכשצופיה שקלה היטב ואמרה אני חושבת שרק שתינו, חשבה אמא שלה (שקראו לה שרה, או שרי, או שריל'ה, או 'אמא') שצופיה כנראה רוצה לצאת בשאלה.

היא לא אמרה לה על זה מילה, כמובן. עברו הזמנים שבהם הורים היו קופצים לתקן לילדים שלהם את החיים. היו לה דעות מוצקות בנושא, כמובן, אבל הגבול – איפה בעצם עובר הגבול בין לתמוך בילדה ובין להגיד לה 'אני חושבת שאת עושה בחירה שגויה, צופי'? היא לא ידעה. ובכל זאת, כאישה שידעה היטב שיש אלוהים – נניח, ושיש נכון ולא נכון, היא רצתה להגיד את זה לצופיה. להגיד לה, אבל אני יודעת שיש, זה לא מספיק לך? מובן שאף אחד לא שאל אותה. מובן שהתחושות האישיות שלה לא קשורות כאן. מובן שבעיני הבת שלה היא רק אמא, לא אשה שעומדת בפני עצמה. למה שיהיו לה רגשות, בעצם, מעבר לחמלה?

צופיה לא רצתה לחזור בשאלה. הן ישבו יחד בבית הקפה הקטן של שולי, קפה שהגיש בורקסים ממולאים ועוגיות שהיו שברי עוגיות וקפה אלוהי וזהו, בעצם, וצופיה אמרה אמא, אני רוצה לעבור לגור מחוץ לבית. כלומר, היא לא אמרה את זה ככה, היא אמרה, אמא, אני רוצה לעבור לדירה משלי. ושרי, שהתכוננה כבר למשהו דרמטי יותר, אמרה, במין אנחת רווחה משולבת עם דאגה, אוקיי, ובלעה את הביס מהבורקס, ואמרה אבל למה, בעצם? וצופיה אמרה זהו, אני בת עשרים ואחת, אני יודעת לדאוג לעצמי, אני רוצה לשכור דירה. אני חושבת שהגיע הזמן. במידה כזו או אחרת הוא אכן הגיע, שרי ידעה את זה. הכחישה – לא תמיד הזמן עובר לטובתנו – ובכל זאת, ידעה.

ויחד עם זאת, בניגוד ליציאה בשאלה, או ליציאה מהארון, או בעצם לכל יציאה שהיא אקט של זהות, היא חשבה שזו החלטה מטופשת; צופיה השתחררה ממש לפני רגע, עבדה עכשיו, התכוננה לקראת הפסיכומטרי, היה לה עוד זמן – עוד זמן לנסות ולטעות ולעשות את הדבר הזה שקוראים לו להתבגר. היא חשבה על הבת שלה מנסה להחזיק שכר דירה בעיר המטורפת הזו. מבשלת לעצמה. קונה לעצמה רהיטים. מתקנת את מכונת הכביסה, מתמודדת עם מינוסים ועם הלוואות. היא עצמה בקושי עמדה בזה. זה היה מוקדם מדי בשביל כל הדברים האלה. היה לצופיה עוד זמן.

היא אמרה את זה. אני לא יודעת אם את שואלת אותי, היא אמרה לצופיה, אבל אני חושבת שזו החלטה מטופשת. היא לא אמרה 'מטופשת', כמובן. רק אמרה שזו החלטה לא טובה. חבל לקפוץ למים האלה מוקדם מדי, היא אמרה. יש לך מקום בבית, היא אמרה. מה רע לך, את יכולה לצאת ולבוא מתי שבא לך, אף אחד לא שואל אותך כלום, היא אמרה, ועם כל משפט כזה ראתה איך הבת שלה נאטמת יותר ויותר, כאילו העיניים הופכות חלונות אטומים והפה מתהדק והנחיריים מתרחבים, אבל היא לא ידעה למה. אבל בסוף, היא אמרה, זו החלטה שלך, וצופיה אמרה יופי, ושתקה, בלי להבהיר אם זה 'יופי' שיפה באמת או 'יופי' אירוני, ואחר כך שאלה אם הם יכולים לעזור לה קצת בשכר הדירה עד שתמצא עבודה. זה היה מעצבן.

מה בעצם הייתה צריכה להגיד? היא תהתה אחר כך מול עודד, בהליכה היומית. הייתי צריכה להגיד לה יופי, חמודה, יופי, זה הדבר הנכון לעשות? ועודד התנשף קצת והחזיק את הברך הפגועה שלו (הרופא התעקש שזה עוזר לה לעשות ספורט, אז הם הלכו, אבל הברך עדיין כאבה. אם כי, הודה עודד, קצת פחות) ואמר אני לא יודע מה היית צריכה להגיד לה. ושרי אמרה – הרי בסוף זה יהיה עלינו. אתה יודע את זה. היא מבקשת כסף, ואנחנו ניתן. ואחר כך זה יהיה עוד כסף, ולאט לאט נהיה יותר פונקציה של החזקה ופחות ופחות משפחה והיא תהיה פחות ופחות מחוברת אלינו, ואנחנו ננשוך שפתיים. ומה איתנו? לא מגיע לנו להיות עם הבנות שלנו? היא לא קטנה מדי? ובכלל, מאיפה נוציא עכשיו עוד אלפיים שקלים כל חודש. ועודד אמר לא, לא קטנה. ואמר, אולי זה לא משהו בנו, את יודעת. ואחר כך נשך שפתיים, והם דידו חזרה הביתה והתיישבו לשתות תה ליד השולחן בסלון.

היא חשבה יום אחר כך, באוטובוס, בדרך לעבודה (היא עבדה בתל אביב, ודווקא שמחה על הפקקים שנותנים לה לנוח קצת), אולי זה לא סיפור של כסף, היא חשבה בתוך תוכה. אולי זה דווקא סיפור של המחשבה כאילו לבת שלה יהיה פתאום בית אחר. כאילו הבית שלהם כבר לא מתאים לה, ולא בגלל בן זוג או משהו. סתם, כי גדלה. מה זה אומר עלינו כהורים, בעצם, ומה זה אומר עלינו כאנשים. אנחנו לא אנשים שנעים להיות איתם? מובן שאנחנו לא מושלמים – מי כן – אבל ככה, בגיל עשרים ואחד, פתאום? והרי אם צריך אוטונומיה, יש לה חדר פרטי, נעול, בשביל מה ככה. וחשבה, אולי בעצם אני מפחדת שהיא תתאהב באוטונומיה הזו. שכשיבוא בן זוג, הוא לא יהיה מפלט מהבית של ההורים אלא הפרעה בשקט של הדירה, ומה יהיה אז.

אז תוכלו לעזור לי? אמרה צופיה שוב. היא התקשרה באמצע יום העבודה לספר שכבר יש דירה (עוד אתמול הייתה, מסתבר. ההחלטה כבר נפלה מזמן. כסף היה הבעיה), ולמרות שזה היה הדבר הלא נכון להגיד, שרי אמרה 'כן'. היא אמרה 'בשמחה', למרות שלא שמחה בזה. אלפיים שקלים בתוך כל החובות זה לא באמת כסף. וזה גם לא יהיה אלפיים שקלים; צופיה תעבוד, הרי. תמצא לעצמה עבודה. תחזיר את הכסף. גם העסק יצא מהמצב הזה, המצב הכלכלי שלה יתייצב. אלפיים שקל לחמישה חודשים זה לא נורא, בסך הכל. צופיה אפילו לא אמרה 'תודה', או 'וואי, זה לא מובן מאליו', רק את אותו 'יופי' חצי אירוני, ששרי מעולם לא ידעה להתמודד איתו. היה בה משהו מרוחק, בצופיה. חיבוקים, נניח, היא לא אהבה מעולם – למעשה, מאז התיכון היא לא חיבקה אותה. כשנפגשו הייתה שם רק נשיקה קפוצה באוויר, לא יותר.

אמרתי לה 'כן', היא סיפרה לעודד, ועודד משך בכתפיו ואמר, 'מה עוד אפשר להגיד, בעצם?' וזה היה נכון. מעצבן – הרי הקשיים הכלכליים היו בגללו, זה הוא שהימר על המוצר החדש הזה וכשל – אבל נכון. מה אפשר בעצם להגיד? להגיד לה 'לא, אני רוצה שתישארי בבית, אין לנו כסף כרגע' ולקבל ילדה חמוצה, מזעיפת פנים, שותקת, עד שלכולם ימאס והם יגידו לה 'טוב, סבבה'? עדיף לחסוך את המריבה המשפחתית הזו. היא ידעה שיקח זמן – הרבה זמן, אולי אפילו עשרות שנים, כשהבת שלה תהפוך להיות אמא בעצמה – עד שהבת שלה תבין שגם לה יש קשיים, ושגם אצלם בזוגיות יש רגעים שיותר ורגעים שפחות, ושקשיים כלכליים יכולים לצוץ בהפתעה גם בגיל ארבעים ושלש, אבל בינתיים לא היה לה דבר לעשות.

כשחזרה הביתה צופיה חיכתה לה. היא הייתה שמחה, לשם שינוי, ואפילו הכינה ארוחת צהריים חמה. תוך כדי שהגישה לה קוסקוס ומרק (טעים!) היא פטפטה כמעט בעליזות על השותפה החדשה שלה (לומדת משפטים באוניברסיטה) ועל העבודה שהיא מחפשת (הייתה היום בראיון עבודה, פעמיים). רק אז, מול הקוסקוס והמרק, חשבה שרי שאולי כל הסיפור הזה הוא כסות עיניים למשהו גדול יותר שהיא לא מעזה להגיד. אולי יש לה חבר והיא רוצה להיות איתו ביחד, באינטימיות, בלי לספר להם. אולי יש לה חברה והיא רוצה להיות איתה. בלי שכולם ידעו. בלי שמישהו ידבר. הנה פתאום זה יכול לקרות.

אולי, חשבה, זה סיפור גדול יותר, של דת וזוגיות ובכלל, שידוד מערכות, שצופיה לא מעזה להגיד ובמקום זה מסתירה אותו תחת מעבר הדירה וקבלת אוטונומיה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה, ופתאום נמלאה שרי רחמים וחמלה ואהבה אמהית לילדה שלה, שהיא כבר לא כל כך ילדה, וצריכה להתמודד עם החיים בלי לדעת איך עושים את זה. אפשר לחבק אותך? היא אמרה לצופיה, קצת חוששת, אבל הילדה אמרה, בפשטות, 'כן' ובאה לחיבוק, ולמרות שמאז התיכון היא לא חיבקה אותה, משהו בחיבוק הפרידה הזה (כי זה מה שהוא היה, חיבוק פרידה) הרגיש הכי נכון וטבעי בעולם.

בחירה

רותם התגעגע כשהוא ראה את שלומית ברחוב. וזה היה מוזר שהוא התגעגע כי, בכל זאת, עברו עשר שנים ושלשה ילדים ומה, פתאום עכשיו בתור לפלאפל בקינג ג'ורג' פתאום תספורת וריח והלב שלו מתעורר. והוא אומר לו לא, טמבל, תחזור לישון, אבל הלב שלו התעורר. אחר כך שלומית הסתובבה ולא ראתה אותו, והוא לא ראה אותה, ובכלל, היה להם רע ביחד. בהתחלה טוב, אחר כך חריקות, קרטועים, אחר כך היה רע לתפארת, אבל ככה בתור לפלאפל, אחרי שבילה חצי יום עם יערה במרפאת הילדים, עם בלון מרחף ביד אחת, פתאום.

את יודעת, הוא אמר לנועה בארוחת הערב. כלומר, בארוחת הערב של שניהם, עם הקפה של אחרי שהילדים הלכו לישון (וקמו, וביקשו מים, ואז לסדר את השמיכה, ואז את הבלון מהמרפאה, ואז פיפי), ראיתי את שלומית היום. וואלה, אמרה נועה, כאילו בנונשלנט אבל באמת, באמת, היא הרגישה איך החמיצות מתגנבת אליה ללב ומכווצת אותו, ורצתה להגיד, נכון שהיא התכערה? נכון שהיופי הרענן שלה הפך לקמטים? היא ידעה, כמובן, כי הרי בדקה את זה בתמונת הפייסבוק, מדי פעם, אבל לא אמרה את כל הדברים האלה. רק שאלה נו, ומה שלומה?

אני לא יודע, אמר רותם. לא שאלתי. ובאמת לא שאל, רק הסתכל והרגיש איך הלב שלו קפץ לפתע, ואחר כך נחרד קצת כי מה יהיה אם תזהה, ואחר כך רצה לראות מה קרה, אם היא התבגרה בכבוד, כמו שאומרים, ומה בעצם שלומה, ולרגע – כי היה רגע אחד כזה – התגעגע לגוף שלה. התגעגע מלשון כמה. כמו טיפת זיעה מבצבצת על העור. וכדי למחוק את זה מהר מהר תהה מה היה קורה אם היה מתחתן איתה, ובמקום לנסוע לרחובות פעם בחודש היה נוסע לירושלים פעם בחודש, יושב שם במטבח הקטן של ההורים של שלומית, והאח הקטן שלה שמנסה להכין קפה שחור ובפעם האלף הכל גולש לו על הכיריים היה מריץ עליו, החנון, הממושקף, איזו בדיחה – מה היה קורה אז?

ובעצם הרי כשהתחתנה עם רותם התחתנה גם עם התשליל שלו. עם הצל. עם ההעדר. עם האיש שאיננו הוא; האיש היוזם, האיש שיודע לפרגן בגדול, ולא רק להודות, האיש שהוא האבא המושלם ולא רק האבא הבסדר. שלא מתרחק בנפשו פתאום, מאירועים, וצריך להגיד לו כמו שאומרים לילד קטן 'תהיה כאן, תהיה כאן, אל תלך שוב לפלאפון', ומאז – לא שהיא לא מאושרת, אדרבה, אבל בכל פנייה לא נכונה התשליל שלו קופץ ואומר אם רק היית מתחתנת עם שלומי ההוא, שלומי שהתחיל איתך חצי שנה ובסוף לא, הכל היה בסדר. ולא שלא בסדר עכשיו, אבל —

הרופא היה נחמד היום, הוא אמר לנועה. לא הכאיב, בדק אותה בזהירות, אמר שזו העונה וזה הגיל, ושצריך להתלבש היטב ולהיזהר, והיא אמרה יופי, טוב שלקחת אותה בכל זאת, ואחר כך היו צריכים לשבת קצת בנינוחות בריבוע הקדוש הזה, של הכביסה המקופלת והכלים בכיור והמקרר המלא והילדים הישנים, ולהסתכל על הרחוב, אבל במקום זה חיבקה אותו ככה, פתאום, בהצמדה, והוא הופתע קצת מהפתאום אבל חיבק אותה חזרה, בכח, בניסיון למחוק עם הגוף את הזכרונות ולדחוף את הרגשות למגירה השכוחה ההיא שמעלה אבק רוב הזמן, ואכן כך היה.

ואחר כך, אחרי הכל, רגע לפני השינה, נועה עשתה סיבוב לראות שיערה ואיתן ואורי נושמים, ואחר כך כיבתה את האורות בכל הבית ובדקה שהכל מסודר והכל בשליטה, ונכנסה למיטה ורגע לפני עצימת העיניים אמרה לרותם רותם, תגיד, ורותם קפץ למשמע השם המפורש, לרגע חשב שאולי היא כועסת עליו, ואחר כך אמרה רותם, תגיד, אתה שמח שהתחתנת איתי ולא עם שלומית? היא בטוח מבשלת יותר טוב ממני, הרי. ורותם אמר כן, ברור. בהתחלה הוא אמר את זה כי הרי אין תשובה נכונה אחרת, אבל אחר כך, כששמע אותה נוחרת לידו קלות, זה היה ברור לו, ממשי לו כמו הנחירות הקלות שלה, והגעגוע שכך לכדי הקלה או אפילו הודיה. הוא חשב איך אין דומה לתחושה שאי שם, בעבר, היו לפניך שתי בחירות, ועכשיו אתה יודע שבחרת בבחירה הנכונה.