ככה מעל התהום

אבל תגיד, אביחי, אלישבע אמרה, באמת אני שואלת. אתה הולך לפעמים למסיבות של החברה. וזה בסדר, מה אני אגיד. ואתה רואה שם בחורות, גם זה אני מבינה. והבחורות צעירות ממני, והן לא היו בהיריון, והכל עדיין מתוח, ואתם צוחקים ביחד. זה לא עושה לך משהו? והוא אמר עושה, מה אני אעשה, עושה. אבל אני אדם בוגר, אלישבע, אני שלך. והיא אמרה, אדם בוגר, אבל איך אדם דתי הולך למסיבות של החברה, זה מה שאני לא מבינה.

ואביחי עומד מולה עכשיו ורואה איך יכאב לה. עוד רגע יכאב לה. והוא לא רוצה להגיד אבל לפעמים אין לו ברירה. אני לא מאמין באלוהים, הוא אומר, ורואה איך היא מתכווצת בתוך תוכה, כאילו חלק ממנה נשאב פנימה. אפילו לא בדאורייתא? היא אומרת, והוא אומר לא. אפילו לא מאמין אבל לא מאמין במצוות? מאמין אבל חושב שלאלוקים לא אכפת ממני? הוא רואה את שרידי התקווה שלה מנסים להיאחז במשהו אבל אין לו ברירה. לא, הוא אומר. לא, בכלל בכלל לא, וכאילו שרפרף נשמט מתחת לרגליה היא אומרת חלושות אבל הילדים, מה יהיה עם הילדים.

שלשה. נהרה, אבנר, יועד. נהרה תכף בת שבע, כבר קוראת, יושבת איתו ללמוד פרשת שבוע בשבת לפני מנחה. גם למנחה הוא הולך, וגם לערבית, וכשנהרה מקבלת קרמבו בסוף הלימוד אבות־ובנים, הוא אומר לה תברכי, נהרה, והיא אומרת מה לברך, אבא, והוא לא זוכר, או מזונות או שהכול אבל הוא לא זוכר מה בעצם ההלכה, והוא רוצה להגיד מה זה משנה, באמת, תברכי משהו, אמא שלך רוצה שאני אגיד לך לברך. זה לא הוגן, היא אמרה, אתה לא יכול להתחתן עם אשה בת עשרים ואחרי עשר שנים להגיד לה להתמודד, ולכן הוא יושב עכשיו בבית הכנסת מאחורה ופותח קיצור שולחן ערוך כדי לבדוק מה יותר חשוב, הביסקוויט או הקרם.

איזה שטויות, בחיי.

עדיין לפעמים תוקפת אותו הסתמיות. יום כיפור למשל. מילא לשבת יום שלם בבית הכנסת, להיראות ולהראות, אבל מה יעשה שם. ביום הכיפורים האחרון הגיע עם תיק מלא ממתקים (צחק, הצביע על אבנר, כולם הבינו) וספר של א.ב. יהושע. מסע אל תום האלף. הרבה עמודים, כתב צפוף. עטף את הספר בנייר חום, שיראה דתי, אחר כך עמד כשעמדו כולם והתיישב כשהתיישבו כולם ומדי פעם יצא עם התיק לשירותים ושתה קצת מים ואכל איזה במבה, ובכל הזמן הזה אמר לעצמו איזה מין חיים אלה, אביחי, גיל שלושים ושתיים ואתה אוכל במבה בשירותים רק כדי שלא יחשבו עליך דברים, חס וחלילה. איזה מין חיים אלה.

הם הולכים לאחרונה על מים רועדים, בבית. כמו קרח דק. הוא אומר לה 'תודה' ו'בבקשה' כאילו הם זרים גמורים, היא מנומסת אליו הרבה יותר מדי. כאילו יש איזה מרחב משותף לאיש ואשה, וכשמותחים אותו לקצוות הכל הופך להיות הרבה יותר מדי דק. בחופש השתכר בעל האש של בוזגלו, ובשכרותו אמר לבוזגלו אתה לא מבין, בוזגלו, אתה לא מבין, אנחנו ככה מעל התהום. איש ואשה אחוזים יחד ושלשה ילדים אחוזים תחתיהם וכולם מחזיקים בחוט קטן של נורמליות והכל עוד רגע יכול להתפוגג.

יכול היה להתגרש, אבל מה, יתגרש? איזה מין אדם אומר לאשה בת שלושים (קצת נמוכה, ההיריונות עשו לה טוב. ריככו את זווית הפנים והמותניים. הפכו אותה רכה) תתמודדי לבד עם שלשה ילדים, עם בדידות בלילות שבת. והרי הוא עדיין אוהב אותה, גם אם לפעמים נחמץ ליבו – ככה, בהצצות חטופות לחיים אחרים – שלא חיכה עוד שבע שנים, שלא ניסה דברים. שלא הוריד טינדר (ודווקא הוריד, באיזה בית מלון אחד בכנס מקצועי, ומיד מחק. אלוהים שישמור, כמה קל ליפול דווקא עכשיו), שלא הלך למסיבות, ראה ביקיני. העולם כולו היה פתוח לפניו והוא לא ראה ועכשיו גיל שלושים שתיים, מה, יהרוס את כל מה שיש לו בשביל איזו הצצה חטופה בחיים שלעולם לא יהיו לו?

הנה: גיל שלושים ושתיים. הנה: השיער הלבן שמבצבץ בצדעי הראש. הנה כאב הגב. שלושה ילדים. עבודה טובה בחברה טובה, יועץ משכנתאות. לפעמים יושב מול זוג נרגש כמוהו, אומר להם כן או לא, מאיפה אתם, מגוש עציון. איפה, אפרת, מכירים את רבינוביץ'? מכירים. גם הוא מכיר. למה הוא שאל, מי יודע, אולי כדאי להרגיש שהוא לא לבד בעולם. בגיל שלושים ושתיים הוא הולך לפעמים חזרה הביתה. מתפלל מנחה, ערבית. עולה לראות נינג'ה ישראל, אלישבע ליד הכיריים, מכינה פנקייקים, הילדים ישנים, משפשפים עיניים, מבקשים מים ופנקייק. כשהוא עובר ליד התנור הוא צובט את אלישבע במקומות שפעם לא העז, היא צוחקת. אולי יש סיכוי לזוגיות הזו דווקא.

פתיתים פרק ד'

פרקים קודמים כאן

_______________

אמנם על אלישבע עבר לילה נורא אבל מתן כיוון שעון מעורר לשש חמישים והשעון המעורר אכן צלצל ואכן עורר, לא רק את מתן אלא גם את שלומי, שישב במיטה ממול ובאופן קבוע היה קם בתשע ומדשדש לבית הכנסת הספרדי להשלים שם שחרית, ושלומי התעורר במיטה שלו הפוך ושפשף את העיניים ואמר מה, מה השעה, ומתן אמר בקול עליז, שש וחמישים, ושלומי אמר לו תגיד, אתה דפוק? מה אתה שם שעון מעורר בשש וחמישים? ומתן אמר מה יש לך, זה הזמן של התפילה בישיבה, ושלומי אמר אם הייתי רוצה לקום בזמן הייתי נשאר בצבא. תאמין לי. מה אתה דפוק מה אתה מעיר פה את כולם. אתה יודע מתי הלכתי לישון?

וכל הדיאלוג הזה היה הסיבה שמתן לא הלך לו בדילוגים להתפלל במניין של הישיבה, שמח וטוב לב מההודעה של אתמול, אלא דשדש למניין והגיע קצת באיחור אבל בשלב יחסית בסדר. והבחור שיושב לידו, משה חיים משיעור ב', הסתכל עליו ואמר אוהו, ככה הוא אמר, ואפילו לא הוא אמר אלא העיניים שלו אמרו, אבל מתן היה שמח דיו מההודעה של אתמול שבה אלישבע כתבה 'תודה רבה, מתן', עד שלא נזף במשה חיים ולא אמר לו דבר אלא הניח תפילין והתפלל שחרית כאילו הוא כל אחד אחר מבני הישיבה.

אחר כך כשהלך לארוחת הבוקר, לאכול ביצה קשה וגבינה וירקות חתוכים ולחם שחלקו נשאר מאתמול וחלקו טרי וצריך למשמש בו כדי להבחין בין האחד לשני, ואחרי ארוחת הבוקר הכין לעצמו סנדוויץ' עם שוקולד לנשנוש באחת עשרה והלך לבית המדרש ובדרך לבית המדרש עצר לרגע בפנימיה כדי לבדוק מה נשמע ואם, אולי, שלחה אליו אלישבע עוד הודעה, אבל אלישבע לא שלחה אליו הודעה ובמקום זה לא הצליח מתן להתאפק ושלח הודעה לשחר, המדריך של מעפילים, וכתב בה 'מה קורה אחי, שמעתי שיש איזה סיפור בסניף, מה קורה שם?'.

שחר היה המדריך הכי דוס בצוות והיה זה טבעי שהוא יתחבר עם הבחורים בישיבה וינסה לשכנע אותם לעזור לו להפוך את הסניף לנפרד. מדי פעם הוא היה מביא לפעולת ערב שבת איזה בוגר מישיבות הקו או המעגל שיגיד לכולם שצריך להפריד את הכל, מסעות ומחנות וסניפי בני עקיבא וסניפי דואר, ובשאר הזמן הוא השתדל מאוד להיות צדיק, ושחר כתב למתן 'עזוב, אחי, הכל ביטול תורה, תאמין לי', אבל מתן לא התייאש מהמלעיגים עליו וכתב חזרה 'נו מה קרה', ורק אחרי חמש דקות הפלאפון צלצל לקבלת הודעה והייתה שם הקלטה ארוכה של שחר, וזה מה ששחר הקליט, מילה במילה:

"עזוב אחי, זה מה זה לא חשוב אחי, זה סתם, היה איזה סיפור בסניף שהפכו את הספות וקשקשו על הקיר של השבט שלי, אבל אני אומר לך זה סתם, זה היצר הרע רוצה שלא נלמד אז הוא מוצא לנו במה להתעסק. מה, זה פעם ראשונה שעושים דברים כאלה בסניף? שטויות אחי תמיד יש אנשים כאלה שמחפשים להרוס. לפחות הם הרסו משהו שלא היה אי אי אי, כן? היה שם בת שרוקדת עם בנים. תגיד לי, אמור להיות דבר כזה בסניף? והבת הזו הייתה נראית בדיוק כמו רעות, אתה יודע, המד"שית שלי. כאילו זה רק ציור אז מה זה לא צנוע ובכל זאת, אני אומר לך שאם הרב נריה היה רואה את זה הוא היה אומר מה, בבני עקיבא לא שומרים נגיעה? בקיצור אחי עזוב, הכל שטויות, אין מה להתעסק בזה יותר".

ודווקא בגלל ההודעה הזו, ברגע שהתיישב מתן על הכיסא ולקח את דף המקורות שחילק הרב בני והתחיל להכין את הסוגיה, כלומר לפתוח את הגמרא ולהאנח ולהגיד נו נו שטייגען (כלומר 'לימוד' ביידיש) ולהתחיל לחשוב אם להכין עכשיו קפה או אחר כך, הוא אמר לעצמו יא אללה, הוא חשוד, הבחור, ומיד התיישב ליד השולחן והוציא דף טיוטה מהגמ"ח והכין לעצמו רשימת סיבות מי יכול היה לעשות את זה ולמה. ולא מעין תיאורים כלליים כאלה אלא ממש שמות רציניים. הוא כתב לעצמו כך:

שחר המדריך של המעפילים יכול היה לעשות את זה. הוא יותר מדי רוצה שירדו מהסיפור וגם יש לו סיבה טובה, הזמן בדיוק מתאים לזמן שבו הוא בא להעביר פעולות ויש סיכוי שהשתלט עליו הרצון להציל את העולם. יועד ואהוד והחבר'ה שלהם, שהיו בסניף בכיתה ד' ומאז מסתובבים סביבו ומחפשים מה לעשות וקצת לעשות שרירים. ובסוגריים כתב, הבעיה היא שהם לא הסוג הזה של הונדליסטים. משועממים, כן, אבל לחזור שבוע אחרי שבוע לאותו מקום? זה לא עובד ככה. מישהי שלא נכנסה להדרכה, יש כמה כאלה, אבל אין סיכוי שבעולם שהן הפכו את הספות. בת לא יכולה להפוך את הספות האלה. והוא חשב על אחותו תקווה שלפעמים כשהייתה כועסת הייתה יכולה להפוך ספות אבל פעמיים? לא, זה לא מתאים וזה לא הגיוני. ולמה שיהיה לה אכפת מהקיר של מעפילים?

ולפני שהספיק לחשוב עוד הופיע יש מאין הרב בני ואמר למתן מתן, אפשר אותך לרגע? ומתן אמר כן, בוודאי, והופתע מאוד כי מה הרב בני יכול לרצות ממנו פתאום. הם עלו יחד לעזרת נשים ולמרפסת שם, שהייתה מקום הפגישות האהוב על הרב בני והיו שם שני כסאות ישנים שלשם כך נועדו, והרב בני אמר שמע נא, מתן, אפשר לשאול אותך שאלה כנה? ומתן הופתע עוד יותר כי כנות זה לא נושא מדובר בישיבות, יש איזו הנחת יסוד שכולם מדברים בכנות כל היום, אבל אמר כן הרב, בטח, והרב בני אמר אתמול, אחרי שהסניף נסגר, מה עשית? ומתן אמר לא הייתי שם, הרב. והרב בני אמר איפה היית? ומתן אמר הייתי כאן בבית המדרש עד עשר בלילה, והרב בני אמר למדת עם מישהו? חברותא? ומתן אמר לא, אין לי חברותא, ואמר אבל בטוח ראו אותי, אפילו הפרעתי קצת למשה חיים שלומד לידי, ואמר למה, הרב, מה קרה.

והרב בני נאנח ואמר לא שיש לך למי להגיד, כן? אבל אל תגיד. ואמר אתמול בלילה מישהו עקב אחרי הקומונרית. אלישבע? אמר מתן, והרגיש איזה פרפור של התרגשות בלב, והרב בני נעץ בו מבט ואמר אתה מכיר קומונרית אחרת? ומתן אמר לא, לא, סתם אמרתי, ואמר מה, מי עשה את זה, והרב בני אמר קיוויתי שאתה. ומתן התבלבל ואמר, אני? והרב בני אמר כן, קיוויתי שאתה, באיזה מעשה מצ'ואיסטי, הלכת אחריה כדי לשמור עליה ולא חשבת להגיד לה דבר כזה. אבל אני מבין שזה לא אתה. ומתן אמר לא, לא, מה פתאום, ובתוך תוכו התעצב שהוא לא חשב על זה, ואמר לעצמו זה דווקא היה יכול להיות רעיון טוב, אבל הרב בני הסתכל עליו ואמר לו אתה יודע על זה משהו, אולי? ומתן אמר לא, הרב, אין לי מושג. והרב בני אמר טוב, טוב, לך ללמוד. מספיק ביטול תורה היה כל הסיפור הזה.

אלא מה, כשחזר מתן למקום שלו לא הצליח ללמוד ולא מילה, ובמקום זה הוא התחיל לחשוב. הוא חשב אם לשלוח לו הודעה ולהגיד שהוא כאן אם צריך משהו, ואחר כך דחף את המחשבה הזו הצידה ולקח את הדף שלו עם השורות והתחיל לחשוב מי יכול היה לעשות את הדברים האלה. כי מה, כך הוא חשב, להרוס את הקיר של מעפילים זה עניין אחד אבל לעקוב אחרי הקומונרית זה עניין אחר לגמרי. לא, הוא חשב, זה צריך להיות מישהו שרוצה לפגוע דווקא באלישבע. וככל שחשב עליה יותר ככה, כלומר בתור מישהי שמישהו אחר רוצה לפגוע בה, כלומר מישהי פגיעה, ככה היא הלכה והתרחקה אצלו מהדמות האמיתית שלה והפכה להיות מעין בחורה קטנה וחלשה שכל מה שהיא צריכה זה איזה בחור צעיר, בוגר צבא, שלא חושש ללכלך את הידיים ולחקור ולמצוא מי בעצם מתעלל בה וכמובן, לזכות בליבה ולדהור אחר כך אל השקיעה. כמובן בשמירת נגיעה ובשאר חומרות שקיבלו בנות ישראל על עצמן. וככל שחשב על זה עוד, היה ברור לו שזה מתאים לטיפוס הנאלח ההוא, שחר.

ולכן, במקום ללמוד את סדר בוקר, יצא מתן מבית המדרש והכין לעצמו קפה בכוס חד פעמית בפינת הקפה והלך עם הקפה לפנימיות כדי לשלוח הודעה לאלישבע, והוא לא ידע מה בדיוק הוא רוצה לכתוב לה אבל אמר לעצמו היא בטח בודדה ובטח עצבנית וצריך לשלוח לה הודעה לעודד את רוחה או משהו, ואפילו ניסח לעצמו את ההודעה המושלמת הזו בראש אבל כשהגיע לחדר ראה את שלומי ישן שם ומתנמנם והמרץ שלו, כמו התחושה של 'היי אני קמתי מוקדם יש לי עליונות מוסרית עליך', גרמו לו להניח יד על שלומי ולהגיד לו אחי, נראה לי שאתה רוצה לקום, עוד דקה ואפילו לספרדי לא תספיק, ושלומי דחף אותו בכח ככה שהוא עף אחורה על הכיסא ועצם הזנב שלו עשתה קולות ומתן עצר בכוח את הצעקה שביקש לצעוק ואז אמר מה, מה הקטע שלך בנאדם, ושלומי פקח עיניים ואמר אה, זה אתה, חשבתי שאתה חלק מהחלום שלי. חלמתי על מעצרים בנעלין. ואמר, מה אתה דפוק, בנאדם, מי ביקש ממך להעיר אותי, ועל זה לא הייתה למתן תשובה טובה, אבל מפה לשם הוא שכח את הניסוח המושלם של ההודעה שביקש לשלוח לאלישבע, ולכן שלח לה רק 'מה קורה?'.

והוא לא ציפה לזה, אבל תוך בערך שתי דקות הוא קיבל 'על הפנים', ולרגע חייך חיוך גדול כי הנה, היא עונה לו, אבל במקום זה התעשת ושאל 'למה?', והיה בטוח שיקבל איזו תשובה על המעקב אתמול ומשהו כזה, אבל אלישבע לא כתבה לו שום דבר נוסף במהלך הבוקר, ולכן בוקר שלם הסתובב מתן עם כאב גב ועם הפלאפון בכיס וחיכה שאלישבע תענה לו לשאלה אבל היא לא ענתה, לא בסדר בוקר ולא בשיעור של הרב בני, שמתן לא הבין ממנו אף מילה, ולא בארוחת הצהריים ולא במנוחת הצהריים ולא במנחה ולא בסדר צהרים ולא בשום דבר, הוא חיכה להודעה וההודעה לא הגיעה ולא הגיעה, ואז, רגע אחד אחרי ששלומי התנצל על הדחיפה ואמר לו אחי, אתה לא מבין, הצבא דפק לי את השכל, ומתן כבר בא להציע לו ללמוד חברותא ביחד בסדר ערב, ורגע אחד לפני זה אלישבע שלחה לו הודעה, ובהודעה היה כתוב 'בוא'.

(המשך יבוא)

איפה הייתה הפניה שפספסת?

ומה קרה שבעצם אתה ככה. גיל שלושים ושלש ואתה אומר איפה ירדתי מהמחלף ואיך זה קרה. הרי הכל היה לפי הספר: תיכון בחמש יחידות, ישיבה, צבא, תמיד הבחור המנומס, תמיד החייל הממושמע, מה שצריך לקרות הוא מה שיקרה. אחר כך מה עשית, קצת לגור עם חברים בעיר, קצת עבודת סטודנטים, תואר שהמשיך שנה נוספת ואחר כך נגמר. לפעמים דייטים. מתי היה הרגע שבו המשכת לנסוע אבל הדרך התפתלה החוצה מהכביש הראשי. איך ככה, רווק, בגיל שלושים ושלש, הולך לשבת לבירה עם ברויאר שאשתו אחות ולכן לפעמים יש לה משמרת ערב. אתה הרי פנוי להציל אותו מהשעמום. תמיד יש לך זמן, אבל איך זה קרה. איפה.

הוא מנדנד את העגלה של הקטן. עומר, קוראים לו. בן שנה. עכשיו הוא ער, משחק במוצץ. ברויאר פותח בירה מכבי, ברויאר. אלה הכי טובות, הוא אומר, ששה שקלים והאלכוהול סבבה. הנה קח לך גם, כפרה, קח, דוחף לך לידיים בירה. נאנח קצת, אומר מה, מה קורה איתך וזה. תגיד, יש לך מישהי עכשיו? אבל לפני שבוע לא הייתה, למה שעכשיו תהיה. לפעמים אתה חושב שהוא מקנא כמעט, שאתה החלון שלו לעולם הרווקים; המקום שבו יש עוד נשים בעולם, ובו יוצאים לשתות בערב, ואפליקציות מזמזמות כמיהה למגע, וקשרים נוצרים ומתפרקים בדקות ספורות והכל קורה. ככה אתה מרגיש, שאתה אטרקציה, אבל אומר לא, אין, וברויאר אומר תאמין לי, לפעמים טוב שכך. ואתה מסתקרן אבל לא שואל, לא אומר כלום, מחכה שהוא ידבר.

והוא אומר אני לפעמים מתחרפן ממנה, ככה הוא אומר. לא מופרך, אתה אומר לעצמך בראש. לא מופרך. אתה מכיר את ברויאר. למדת איתו בתיכון. ראית אותו מתאמן כדי להגיע לשייטת. בסוף הוא לא הגיע, קרע את הרצועה שבועיים לפני האימון. אתה יודע שיש שם איזו בעירה. אבל זה לא מה שהוא אומר, לא אלימות ולא פרץ, הוא רק אומר אני אוהב אותה, אתה מבין, אבל אני לא יודע איך זה לחיות כשכל הזמן אני צריך להסתכל הצידה לראות שהיא מהנהנת לי לאישור. לפעמים אני מקנא בך שאתה רווק, הוא אומר, כאילו כדי לאשש את הדברים שחשבת. אתה יכול לעשות, לנוע, לעוף, אתה לא צריך להתחשב במישהי אחרת כל הזמן. ואתה הרי יודע, ככה הוא אומר, איך זה אחרי שדברים מתערערים. אתה עדין. גם היא עדינה. אני מתחשב בה והיא הרי מתחשבת בי, ושנינו מתחשבים בעומר, והכל מלא כל כך התחשבות שאי אפשר לזוז.

שטויות, אתה אומר. הכל בסדר. בפנים אתה אומר לעצמך הוא הרי אדיוט, הברויאר הזה. יש לו כל מה שאדם יכול לרצות בחיים ובכל זאת הוא תקוע. דירה יפה, משכנתא על דירה משלו, עבודה טובה, אשה, בן, מה הוא צריך לעזאזל. ואתה אומר בקול אתה יודע, ברויאר, אתה מטומטם שאתה ככה. וברויאר אומר זה נכון, מטומטם, נכון. אבל גם אתה קצת מטומטם הרי, לא? היית צריך להתחתן עם נועה. למה לא התחתנת איתה? ואתה מסתכל עליו. אתה הרי יודע למה לא התחתנת עם נועה, אבל זה רק סיפור קטן, חלק מהסיפור הגדול יותר, שבו אתה אומר אבל עכשיו מה, איך אוספים את עצמי וחוזרים אל הכביש. לא היית לך עבודה אז, לא בית, בקושי ביטחון במחר היה לך. היא הייתה עורכת דין מצליחה, כותבת תזה. בטוחה בעצמה. יודעת. הכל היה גדול עליך מדי, כאילו מישהו תפר לך חליפה ושכח שזה לא הגודל הנכון. זה היה מפחיד. לא העזת.

אתם מדברים עוד קצת, טוב אחי, הוא אומר, יאללה, עוד רגע גילי חוזרת מהמשמרת ואני הבטחתי לה שהקטן ישן. אתם מחליפים כיפים, חיבוק רגעי, החולצה שלו מריחה מפליטה של תינוק. אתה אומר נתראה, נתראה, הוא אומר, ופתאום אתה מבין איפה היה המחלף. אתה נזכר איך כביש ארבע מתחיל כמו הכביש הפקוק במדינה ובסוף הופך להיות מעין כביש כפרי, מתעקל בתוך פוריידיס. הכביש הראשי, אתה מבין, מוביל בסוף לשום מקום. היית צריך לקחת איזו פניה, להחליט משהו, לסטות מהשביל הבטוח, אבל פחדת. בסוף הגעת לכאן. לא מקום רע, האמת, נעים כאן. אבל זה אמצע שום מקום. מקום בודד. אתה הולך הביתה וחושב על הכביש של ברויאר, שעצר לנוח בשרון וחנה שם. לאן הוא ימשיך? האם הוא ימשיך? אתה לא יודע. אתה מחייך לרגע. עשה לך טוב, הקצת אלכוהול הזה.

יש רגע כזה; אתה בדרכך הביתה ובחוץ לילה שירד מזמן, מאוד מוקדם. הרחוב ריק והד של בית עולה מחלונות מוארים. זה אינו געגוע, וזו אינה החמצה או כמיהה, ובכל זאת הלב נע קצת כאילו הוא רוצה מאוד משהו או כאילו שכחת משהו גדול, אבל אינך יכול בשום פנים להיזכר מהו.

פתיתים, פרק ג'

פרקים קודמים: א, ב

הדבר הראשון שאלישבע חשבה עליו היה רגע, זה אמיתי? ומשהו בחזה שלה קפא וכמעט השתתק, והדבר השני שהיא חשבה עליו זה לצרוח? לא לצרוח? אם אני אצרח, מישהו ישמע אותי? ככה היא חשבה, ולמזלה היה בחצאית הג'ינס שלה כיסים, כי היא הכניסה יד לכיס ומצאה שם את מחזיק המפתחות הגדול של הסניף, והיא נזכרה בפרק ההוא ב'חוק וסדר' או משהו והכניסה מפתח בין כל אצבע ואמרה לעצמה אם יקרה משהו לפחות יש כאן מפתחות חדים, אם יקרה משהו, רק שלא יקרה. על כל זה היא חשבה, ובזמן הזה היא המשיכה ללכת רגיל, כאילו שום דבר לא קרה.

באמת, שום דבר עדיין לא קרה.

מה שכן קרה כבר היה שהיא יצאה מהסניף, כמו בשבועיים האחרונים, בתשע בערב, והרגישה תשושה מאוד. לא היה לה כח לשום דבר שהוא לא גלידה, שקט ואיזה פרק נחמד בסדרה טובה. הסניף היה מסודר תודות למתן, הוואטסאפ של הצוות געש וכמה הורים חשבו שהדבר הנכון לעשות הוא להתקשר ולייעץ לה. היא העבירה חמש דקות מיוסרות עם אמא של יובל שטענה בתוקף שלא יכול להיות שזה הילדים עשו, ושכדאי לבדוק בצוות אם אין איזה מישהו שרוצה לנקום, ועוד רבע שעה מול אמא של רוני שאמרה 'אבל הרי את יודעת איך הנוער כאן' בטון שרימז שאין לאלישבע, קומונרית חדשה אחרי שבועיים וחצי בסניף, שמץ של מושג על הנוער כאן, ואחר כך סיננה שני הורים ואת דפנה האמא המאמצת שכנראה רצתה להציע ארוחת ערב אבל לא היה לה כח, היא רק חיכתה שמעלות יסיימו את הפעולה והיא תוכל לצאת.

כשיצאה, הסניף היה מסודר. הספות עמדו במקומן. הקיר של מעפילים עדיין נראה הרוס אבל כבר תכננו איך לשפץ אותו, ועמרם, אבא של אחת החניכות מניצנים, בא להתקין מצלמה בכניסה לסניף כדי לזהות את הוונדליסט או, לכל הפחות, להרתיע אותו. אלישבע חיכתה עד שיסיים את ההתקנה ואחר כך נעלה את הסניף. הוא הציע להקפיץ אותה לדירה, אבל אלישבע העדיפה שלא לנסוע עם אדם שהיא לא מכירה. במקום זה אמרה לעצמה טוב, הרי יש אור, והרי אנשים הולכים בשבילים האלה, וזה בסך הכל מקום טוב באמצע הארץ וממש שקט כאן בסך הכל, מה כבר יקרה. והאמת שהיא לא חשבה על כל הדברים האלה, במקום זה היא חשבה על המיטה שלה בדירת השירות ועל המטבח הקטן והמקרר הגדול והגלידה במקפיא. על כל זה היא חשבה.

ומה שקרה היה שבערך אחרי שלש דקות היא הרגישה שעוקב אחריה מישהו. בהתחלה היא אמרה לעצמה לא, לא יכול להיות, והסתכלה אחורה ולא ראתה אף אחד, אבל התחילה ללכת מהר יותר על כל צרה שלא תבוא, וליד הבית של הפרידמנים היא פנתה ימינה וראתה מישהו הולך אחריה. היה לו קפוצ'ון על הראש. היא חשבה לעצמה, איזה מוזר, למה שבנאדם ילך עם קפוצ'ון על הראש כשעדיין לא אמצע החורף. גם באמצע החורף זה לא הגיוני. ואחר כך חלחלה בה איזו הבנה והיא חשבה 'רגע, זה אמיתי' ו'לצרוח? לא לצרוח?' והכניסה את המפתחות בין הידיים ואמרה לעצמה שיט, אלי, תתאפסי עכשיו ומהר. למי את יכולה להתקשר, למי את יכולה להתקשר. היא הוציאה את הפלאפון ופתחה את הנעילה ביד אחת, כי ביד השניה היו מפתחות, ולחצה על שיחות ולחצה על השיחה האחרונה שהיא קיבלה, שהייתה מדפנה, והצמידה לאוזן וחיכתה שדפנה תענה.

היא לא ענתה.

האיש המשיך לעקוב אחריה. היא פנתה שמאלה, הוא פנה שמאלה. הוא היה תמיד במרחק של פינה אחת מאחוריה, אבל זה היה נראה כאילו הוא יודע לאן היא הולכת. היא התקשרה שוב לדפנה, וכשדפנה ענתה היא נשמה נשימה עמוקה ואמרה בכל השליטה העצמית 'דפנה, תשארי על הקו. מישהו עוקב אחרי ואני מתה מפחד', ודפנה אמרה, 'מאמי, איפה את', ואלישבע אמרה 'אני ברחוב כפות תמרים', ודפנה אמרה איפה בכפות תמרים, ואלישבע אמרה ליד הגינה, ודפנה אמרה תקשיבי, לידך יש מקווה. הקוד שלו הוא 1525. זה אהבה בגימטריה. את זוכרת? אהבה. פשוט תיכנסי לשם, אני כבר באה. ואלישבע אמרה לעצמה 'אהבה, אהבה', ורצה לכיוון השלט של המקווה ונכנסה לשביל קטן שהסתיים בדלת עם קוד ומלמלה 'אהבה' ולחצה מהר '1525' והדלת נפתחה והיא נכנסה פנימה וסגרה את הדלת אחריה והתיישבה על כורסה שהייתה שם במבואה והניחה את התיק שלה לידה ונשמה עמוקות ופרצה בבכי.

דפנה הגיעה עם הרב בני אחרי חמש דקות. היא נקשה על הדלת ואמרה 'אלישבע, זו אני, אני יכולה להיכנס?' בזמן שהרב בני, כנראה, הסתובב בחוץ וחיפש את הבחור, ואלישבע אמרה כן, את יכולה, והמשיכה לבכות בזמן שדפנה נכנסה וחיבקה אותה ואמרה אויש, יקירה שלי. אויש, מאמי שלי. איזה סיוט שאת עוברת. ואחרי שהבכי נרגע, דפנה אמרה מאמי, אנחנו צריכות לפנות כאן את המקום. לאן את רוצה להמשיך מכאן? לדירת השירות? לבית שלנו? ואלישבע ניסתה לחשוב על השאלה הזו בהיגיון אבל כל מה שעבר לה בראש היה 'אני רוצה הביתה' ו'מה ההורים שלי יחשבו עלי, אפילו להיות קומונרית אני לא מסוגלת', ולכן אמרה לדפנה, אפשר להיות אצלכם קצת? ודפנה אמרה בטח, ברור, ואמרה לרב בני בוא, בני, אנחנו לוקחים את הילדה הביתה.

אבל משום מה, רבע שעה אחר כך היא רק חשבה איך היא מפריעה להם באמצע הזוגיות. השולחן היה מסודר לארוחת ערב זוגית, הילדים ישנו את שנת הלילה שלהם (אחד הקטנים קם ודשדש לפיפי בעיניים חצי עצומות, והיה נראה חמוד כל כך עד שהיא התאפקה שלא ללוש לו את הלחיים), המחשב של דפנה דלק על סרט כלשהו, והיה נראה שהם מאוד לא תכננו שהיא תתיישב אצלם בסלון באמצע הערב. מה גם, וזה היה הדבר הבא שהתגנב לה למחשבות, שאולי היא דמיינה את כל הסיטואציה הזו. היה שם מישהו, בוודאי, והוא גם הלך בכיוון שהיא הלכה. אבל מי אמר שהוא עקב אחריה? הוא לא היה שם תמיד, הרי, נכון? וזה שהיה לו קפוצ'ון על הראש – טוב, היה קצת קר. לא מאוד קר, כן, אבל קצת. וחוצמיזה יש חבר'ה מהנוער שמסתובבים עם הקפוצ'ון כל הזמן, גם בקיץ. האמת שאפילו יש כמה בנות כאלה. אז מה, כל הסיפור בגלל שהיא קצת מפחדת, או מדמיינת דברים? וככל שחשבה על זה יותר הרגישה פחות ופחות נעים ויותר ויותר מפריעה.

ולכן, אחרי חמש או עשר דקות, היא אמרה לדפנה דפנה, אני חושבת שאלך לדירה. ודפנה אמרה את בטוחה, יקירה? ואמרה הכל יהיה כאן בסדר, את לא חייבת ללכת. אנחנו יכולים אפילו לסדר לך כאן מיטה אם צריך. ואלישבע אמרה לא, לא, באמת הכל בסדר. נרגעתי, אני לא חושבת שעוד משהו יקרה עכשיו. אולי סתם רצו להפחיד אותי. אולי סתם דמיינתי הכל. ודפנה אמרה טוב, יקירה, אם זה מה שאת רוצה, והחליפה מבטים עם הרב בני שאלישבע פירשה אותם בתור או, סוף סוף היא הולכת ונוכל לדבר או לראות סרט, והרגישה נכון עם הבחירה הזו.

דירת השירות הייתה בקומה השניה מתוך שלש קומות בבניין. השותפות שלה לדירה היו בחדרים שלהן ורינת, השותפה לחדר שלה לא הייתה בחדר, למרבה המזל. השעה הייתה עשר בלילה כשאלישבע התיישבה על המיטה והורידה את חולצת התנועה ואת החצאית והחליפה למכנסיים נוחים וחולצת טריקו. היא הרגישה בודדה מאוד והגלידה עמדה על סף סיום ולא היה שמץ של סיכוי שהיא תצא הערב מהדירה. היא חשבה אם זה הגיוני לבקש מרינת שתביא איתה גלידה ובינתיים דפדפה בהודעות בפלאפון כדי לספר לחברות שלה מהבית. היא כתבה להן הודעה ארוכה ולחוצה עם טאצ' מרגיע בסוף וכתבה שהכל בסדר, וכתבה למתן תודה רבה, כי הוא היה כל כך מריר היום, ואחר כך היא פתחה את המחשב הנייד שלה וניסתה להיזכר בשם של הסדרה שרצתה לראות, אבל משהו עדיין הפריע לה.

היא הציצה מהחלון: לא ראו כלום. היא פתחה את הוילון ואת החלון והסתכלה החוצה. הרחוב כולו היה מואר אבל בפינת הרחוב היה גוש עצים שהטיל צל על סביבותיו, ובצל עמדה דמות חשוכה ולא מזוהה, אפילו לא ניתן היה לזהות מה היא לובשת, שראתה שאלישבע מוציאה את הראש מהחלון ומסתכלת. אלישבע הסתכלה עליה, והדמות הניפה יד – לשלום? לאיום? ואחר כך הלכה מעבר לפינת הרחוב ונעלמה, ואלישבע התיישבה קפואה מול המחשב, פתחה פרק אקראי בסדרה אקראית, בהתה בו בזמן שהיא חושבת אם להתקשר לאבא שלה שיבוא לאסוף אותה עכשיו, עכשיו, הביתה, ולא הצליחה להירדם בשאר כל אותו הלילה.

(המשך יבוא)

פתיתים (פרק ב')

(פרק א' כאן)

אחרי ששלח מתן הודעה לאלישבע 'את רוצה שאעביר פעולת ערב שבת?' באחת עשרה וחצי בלילה הרגיש מתן כאילו הוא דחק את הקץ בהודעה אחת ושני וי כחולים. הוא ספר את הדקות עד רבע לשתיים עשרה, ואז עד שתיים עשרה בלילה, ולאט לאט ירדה עליו ההבנה שאלישבע לא הולכת לענות לו. קודם כל, כי אלישבע לא ענתה לו ואין גדול ממראה עיניים. שנית, כך חשב, כי מה הוא היה צריך להציע לה להעביר פעולת ערב שבת. מסכנה. קומונרית חדשה וכבר הסניף הפוך ואין לה אל מי תפנה והנה נופל עליה בחור שאין לה מושג מי הוא, מאיפה לו המספר שלה ולמה לה המספר שלו.

הוא, אמנם, ביקש את המספר מאחת המדריכות, והוא הניח שהיא יודעת שזה הוא כיון שהיו לו שם ותמונה בוואטסאפ, ובכל זאת, כך הרגיש, היה בזה איזו חדירה לפרטיות שאולי לא צריך היה לעשות. ולכן אחרי ההודעה הזו לא שלח מתן הודעה נוספת ולא ביקש ממנה כלום ורק מדי פעם בשעות שבהם לא למד בבית המדרש הוא היה מוציא את הפלאפון שלו, מסתכל על התמונה שלה בוואטספ – היא הייתה קצת נמוכה, אבל לא מאוד, שיער חום מתולתל, משקפיים בלי מסגרת – ואומר לעצמו לשלוח לה הודעה, לא לשלוח לה הודעה, מה יעשה הבן ולא יחטא.

וכך עבר עליו שבוע שבו לא היה לחוץ יותר מדי שתענה לו אבל בכל זאת לא היה רגוע, ובערבים כשהיה בודק את הפלאפון היה מחכה לראות אם שלחה לו הודעה, וככל שהתקרבה שבת חיכה יותר ויותר ואפילו קצת לא נרדם כי אמר נו, תכף שבת, אולי היא תחפש מישהו ברגע האחרון, וברגע האחרון אמר לו אורי משיעור א' שהוא הולך להעביר שם פעולה ומתן הרגיש שזה קצת לא הוגן שאדם עושה ככה חסד, פוסק מלימודו והולך ומנקה סניף לא־לו עד שהוא אומר מה נאה אילן זה, והקומונרית שהוא עושה איתה את החסד הזה לא שולחת לו אפילו הודעת תודה אחת קטנה, אבל אמר לעצמו נו, מה, עשיתי את החסד הזה כדי לקבל פרס? לא, עשיתי כדי לעשות טוב בעולם, וכך היה בו איזה רצוא ושוב של 'למה היא לא אומרת כלום' ו'לא עשיתי את זה כדי שהיא תגיד לי תודה', אבל איכשהו מפה לשם מצא את עצמו שוב ביום שלישי אחר הצהריים מסתובב ליד הסניף ואומר לעצמו אולי היא תהיה כאן במקרה שוב, ואפשר יהיה לדבר איתה חצי בצחוק ולהגיד מה קורה, אלישבע, מה, לא תזרקי לי איזו מילה טובה על שניקיתי וסידרתי את הסניף שלך?

ובאמת, במקרה או שלא במקרה, שוב קרה שאלישבע יצאה החוצה מהסניף והתיישבה על הספסל בחוץ בוהה בפלאפון וליבו של מתן נכמר עליה והוא שכח את כל מה שהסתבך בו במהלך השבוע האחרון רק ניגש אליה ואמר אני מבין שאת שוב צריכה עזרה. ואלישבע הסתכלה עליו בעיניים אדומות ואמרה מה, מאיפה אתה עכשיו, ומתן אמר אני כבר יש לי מסורת, אם קומונרית יושבת על הספסל ובוהה בפלאפון, כנראה שהיא צריכה עזרה, ואלישבע אמרה כן, אבל מה, באת לחפש אותי במיוחד? הסתובבת כאן וחיכית שאני אהיה כאן? והיא הסתכלה על מתן במין מבט שכזה שהראה כאילו היא לא מרוצה מכל העניין, ולכן אמר מתן לא, לא, מה פתאום, אבל לא עלה לו שום תירוץ בראש למה בעצם הוא שם, ולכן אמר מה, שוב הפכו את הסניף? ואלישבע הסתכלה עליו בעייפות ואמרה כן.

הוא נכנס לסניף והספות היו הפוכות וניירות היו פזורים בכל מקום, ולכן דבר ראשון הוא הפך את הספות וטאטא את הניירות עד שהסניף חזר לקבל צורה של סניף, כלומר של מקום עם ספות קרועות וניירות על הרצפה וקצת גואש מרוח פה ושם וקירות צבועים, ורק הקיר של שבט מעפילים, שהיה הרוס כבר בפעם הקודמת ונכתב עליו 'זבל!', נראה עכשיו הרבה יותר נורא. במקור היה מצוייר על הקיר איזה מעגל של חרדי וחילוני ודתית לאומית ואתיופית, כולם אוחזים ידיים, ומישהי עם חולצת תנועה עומדת גם היא במעגל והיה אפשר לזהות בה, אם היו מסתכלים בה בחטף, את רעות, המדריכה של מעפילים. היה לה שיער בלונדיני והיא הייתה קצת גבוהה והיו לה משקפי שמש על הראש. ואף שמהרבה בחינות אחרות היא לא נראתה כמו רעות, בכל זאת המאפיינים העיקריים היו בה. כל זה היה מצוייר שם במקור, אבל עכשיו הדמות הזו הייתה מחוקה לחלוטין בספריי שחור שנלקח, מסתמא, מחדר הציוד, וחלקים מהקיר היו שבורים, ומה'יחד שבטי ישראל' שהיה כתוב שם למעלה, נשאר רק 'יחד'. ואת זה לא היה למתן שום דרך לתקן.

כך עמד וטאטא ושטף ואחר כך יצא החוצה, ואלישבע הסתכלה עליו ואמרה תודה, ומתן אמר בכיף, מה, זה לא שהיה לי מה לעשות עכשיו, ואלישבע אמרה מה, אין לך סדר צהריים? ומתן התבלבל קצת ואמר מה, מאיפה, ואלישבע אמרה כן, המשפחה המאמצת שלי זה דפנה והרב בני, ומתן אמר אז מה, הרב בני יודע שהייתי כאן? ואלישבע אמרה כן, יודע, מה זה משנה בעצם, ומתן אמר מה זאת אומרת, הוא הר"מ שלי, ואלישבע אמרה מה, בן כמה אתה, ומתן אמר אני שיעור ד', ואלישבע אמרה מה זה אומר, ומתן אמר אני 21, עוד מעט 22. ואלישבע אמרה אה, אחרי צבא, ומתן לא ידע אם היא אומרת את זה לטוב או לא, ואמר לה כן, וכדי להסיט את הנושא מהגיל המופלג שלו הוא אמר תגידי, למה בעצם לא ענית לי על ההודעה הקודמת, ואלישבע אמרה מה אני קשורה לפעולות חב"ב, בשביל זה יש רכז חב"ב, וברגע הזה הבין מתן שהיא בעצם עוד שניה פורצת בבכי.

לכן עשה מתן את מה שעשו בני ישראל לאורך כל ההיסטוריה, כלומר אמר לה חכי רגע, ורץ לקיוסק שליד הסניף וקנה שם גלידה וחזר ואמר לה הנה, תאכלי, ואלישבע אמרה לא, לא, ולא אכלה, ומתן אמר אז מה את חושבת, מי עשה את זה, ואלישבע אמרה אין לי מושג, אין לי מושג, ואמרה אני מכירה את הסניף הזה בדיוק שבועיים וחצי. אני אפילו לא יודעת את השמות של כל המדריכים שכועסים עלי. ואמרה מתן, אתה יכול לעזוב עכשיו, בבקשה? אני צריכה קצת זמן לעצמי. ומתן אמר ברור, ברור, למרות ששום דבר לא היה ברור, והוא אמר טוב, אם את צריכה עוד משהו את יודעת איפה למצוא אותי, והלך לישיבה מבולבל כולו.

והוא נכנס למבואה קצת מבולבל ובמבואה ראה את הרב בני, והרב בני אמר שלום מתן, ומתן אמר שלום הרב, ולא ידע אם השיחה אמורה להמשיך משם או לא, והרב בני אמר אני מבין ששוב היית בסניף, ומתן אמר מה, ואז נכנע ואמר כן, ואמר איך הרב יודע? והרב בני אמר לא משנה, אז מה, הסניף שוב הפוך? ומתן אמר כן, והקיר של שבט מעפילים הרוס כולו, בגואש והכל, והרב בני אמר מה זה אומר? ומתן אמר הרב מכיר את הקיר של מעפילים? יש שם מעגל כזה, נו, של דמויות, ואחת הדמויות מקושקשת כולה, והרב בני אמר אני מבין, ואמר, מתן, נניח שאני לא אני ואתה לא אתה. כלומר שאנחנו לא רב ותלמיד אלא שני אנשים שמנסים להבין מי עשה את זה. מי לדעתך היה יכול לעשות את זה?

ומתן אמר אממ, והרב בני אמר תחשוב, למי יש סיבה לעשות את זה? ומתן חשב רגע, ואמר טוב, זו כנראה לא רעות המדריכה, כי היא המדריכה וזה הקיר של השבט שלה. אבל זה יכול להיות חבר'ה משועממים שעושים ונדליזם, וזה יכול להיות חבר'ה שכועסים על רעות המדריכה, וזה יכול להיות מישהי שהייתה אמורה להכנס להדרכה במקומה, וזה יכול להיות מישהו שרוצה להפריע לקומונרית החדשה, וזה יכול להיות מישהו שלא מסכים עם מה שכתוב בציור, והרב בני אמר יפה, אני חושב שאתה מסוגל ללמוד קצת גמרא, וטפח פעמיים על שכמו של מתן לאות שהשיחה הסתיימה ושהוא צריך ללכת ללמוד, ומתן הלך ללמוד כשהוא עדיין מבולבל, אבל יש בו איזו תחושת גאווה שהרב בני שואל לדעתו בדברים שיש להם ערך ולא סתם דברים ברומו של עולם.

ככה למד כל היום בתחושת גאווה ובלבול שכזו, ובערב כשיצא מבית המדרש בעשר ובא ללכת לחדר שלו בפנימיה, הדליק את הפלאפון שלו וחיכה שהוא ידלק, וככה איך שנדלק הפלאפון הוא ראה הודעה בוואטסאפ מאלישבע, ובהודעה היה כתוב, 'תודה, מתן', ואם היו לו חברות בנות הוא היה יכול לשבת איתן ולנסות לחשוב מה זה אומר שהיא כתבה 'תודה' ולא 'תודה רבה על העזרה', ושהיא כתבה 'מתן', כי הרי יש משהו מיוחד כשמזכירים דווקא את השם שלך, וזה שהיא עשתה פסיק ולא עברה שורה, וזה שהיא יכולה הייתה לכתוב משהו עקיף יותר, 'אולי תבוא להעביר פעולת ערב שבת', שיכול היה לסמן 'תודה', אבל לא כתבה. האם זו הודעה רשמית? האם זו הודעת קרבה או ריחוק? את כל זה יכול היה מתן לנתח ביחד עם החבורה שלו, ותכל'ס זו גם סוגיה בנדרים שהיה אפשר ללמוד עם החברותא שלו, אבל לא הייתה למתן לא חבורת חברות בנות ללבן איתן את הסוגיה ולא חברותא נורמלית, ומפני כן, לראשונה באותו שבוע, הלך מתן לישון רגוע ושמח.

אלישבע, לעומת זאת, לא הצליחה להירדם בכל אותו הלילה.

 

(המשך יבוא)