הילד רץ לכביש

הילד רץ לכביש. זה היה ברור, ודאי כמו צפירה של משאית באמצע רחוב שקט. הוא היה ילד קטן, אולי בן שנתיים וחצי, שלש. הוא היה מתולתל, לבוש בחולצה מפוספסת, רטובה ממשהו, ובמכנסיים ירוקים קצרים. הרגליים השמנמנות שלו הידסו בסנדלים קדימה, קדימה, הלאה, הלאה, אל גדר הגינה הציבורית והלאה, אל מעבר למעקה הבטיחות. הכביש היה שם, משתרע, רחב, נע בעצלתיים מגדה לגדה. אפשר היה להבין מה מפתה בו.

אף אחד לא רץ אחריו.

אליהו, אלי בעצם, ראה אותו כשישב על הגדר הנמוכה שסביב העץ בכניסה לגינה. אורי, הילדה שלו, שיחקה במתקן המוזר ההוא של הלוחות המסתובבים. מתקן לילדים שקטים, בלי חברים, שמוכנים לוותר על התזזיתיות, על הריצה הלאה אל הסולם ומשם אל המגלשה, ומסתפקים בסיבוב לוחיות. דווקא היו לה חברים. הם היו מצידו השני של המתקן, צוחקים איתה. זה היה הוא שהיה שם לבד.

הם עברו לשכונה הזו לא מזמן. אי שם בפרברי גוש דן. נירית קיבלה עבודה בSOR בתור מעצבת, הוא המשיך לנסוע מדי בוקר לתל אביב. היו להם כמה חברים בסביבה. מרחק הליכה, אבל לא בשכונה עצמה. זה היה מורגש.

הגינה הציבורית הייתה מיקרוקוסמוס של השכונה. אינסוף חזיתות נפתחו בה, אינסוף בריתות נכרתו. ארוחות שבת נסגרו בשני משפטים ( – 'אז אנחנו אצלכם מחרתיים בערב?' – 'יאללה, למה לא'). הורים ישבו בה חבורות חבורות, מכירים מהמעון. אבות שלא הכיר התווכחו בלהט על פוליטיקה. אמהות התקבצו סביב קופסאות מלון או תפוח, משחדות את בני השנה שלא ירחיקו, שאפשר יהיה לדבר עם מישהי אחרת בזמן שהילדים מעסיקים את עצמם. היה מוזר לשבת בה לבד, אבל היו כמה הורים – אבות, לרוב – שישבו בצד וגללו בפלאפון בזמן שהילדים שלהם גלשו במגלשה, צעקו 'אבא! אבא! תראה', רצו בין העמודים.

הילד המשיך לרוץ. הוא התקדם על המדרכה, במקביל לרחוב, הלאה לרחוב אחר, סואן יותר. היה נראה שהוא יודע דווקא ללכת על המדרכה, ובכל זאת מבטו נשלח שוב ושוב אל הכביש, כמו מכושף על ידי התנועה. אלי קם אחריו. אם אורי תרוץ גם היא, הוא יהיה שם לעצור אותה, אבל אם הילד יפנה פתאום שמאלה וירוץ לכביש, אף אחד לא יעצור. הוא רץ בצעדים גדולים, כבדים. הילד כבר פנה מהמדרכה לבין המכוניות שחנו לצד הכביש. מתקדם. אלי רץ מהר יותר, ובשלשה צעדים קפץ, תפס את הילד לפני שנכנס לאזור הסכנה, ואחז בו היטב.

הוא לא בכה, הילד. רק הביט באלי בעיניים סקרניות. הרגשות גאו באלי, קודם כל הקלה, כמובן. מוחשית כמעט. ואחר כך הציף אותו כעס על ההורים האלה, שיושבים להם בחבורות שלהם, מכירים כל כך, צוחקים, בזמן שהילד שלהם כמעט נדרס. זו הפקרות הורית, אמר לעצמו. איזו הפקרות. איך הם לא מתביישים, ההורים האלה. לשבת ככה, לדבר, לדבר על נתניהו. למי אכפת מנתניהו. מה עם הילד! ככה חשב. ובינתיים נכנס בצעדים גדולים לגינה, ראה שאורי עדיין משחקת. הורים התקבצו ליד המגלשה. "של מי הילד הזה?" הוא צעק.

אף אחד לא ענה.

הילד התבונן בו בעיניים סקרניות. הוא לא בכה. הוא תהה לעצמו מה היה קורה אם הוא פדופיל או חוטף ילדים, חס ושלום. הוא יכול היה להיכנס ככה לגינה, לקחת ילד — הוא הצטמרר. זוועה. אורי שלו שיחקה עדיין בנינוחות, הפעם שרטטה על משטח הגומי עם גיר לבן שמצאה בצד. היא העיפה אליו מבטים מדי פעם. הוא המשיך לצעוק "של מי הילד הזה? של מי הילד הזה?". עדיין אף אחד לא ענה. קבוצות ההורים היו עסוקות בשלהן, וזה הכעיס אותו יותר ויותר. גם כשהילד שלהם אצלי הם לא מתייחסים אלי. מה נסגר איתם?

בפעם החמישית שצעק הופיע משום מקום גבר ממוצע גובה, מתולתל גם הוא, קצת שמנמן. הוא רץ במהירות לאלי וחטף ממנו את הילד. "שוהם!" קרא, "אתה בסדר? האיש הזה פגע בך?" הילד נבהל והתחיל לבכות, והאיש הסתכל על אלי בכעס. היו לו עיניים רעות, יכול היה אלי להישבע.
"אתה פגעת בבן שלי?" שאל האיש.
ואלי אמר, בכעס גם הוא, "הבן שלך התפרץ לכביש וכמעט נדרס, ואתה לא מתבייש להאשים אותי? צריך להכניס אותך לכלא!".
והאיש המתולתל אמר, "אותי צריך? אותך צריך! מה אתה מסתובב ככה בגינה הציבורית, מסתכל על ילדים של אחרים? מה אתה, פדופיל?"
"תגיד לי אתה דפוק?" אמר אלי, "אני גם אבא לבת, הנה הילדה שלי משחקת -"
והוא הסתובב להצביע על אורי, אבל אורי לא הייתה בשום מקום.

הלב שלו נשמט בחזהו. "אורי!" הוא צעק. "אורי!"
זה היה מיותר, כמובן. היא הייתה ילדה קטנה, בת שנה וחצי. היא לא יכולה הייתה לצעוק חזרה. ספק אם הבינה שהוא קורא לה, שהיא צריכה לצאת מאיפה־שהיא־לא־תהיה. הוא נחרד – ומה אם היא רצה לכביש? ושוב, כמו בשידור חוזר, נתן ריצה אל הרחוב ומשם הלאה, לרחוב, אבל אורי לא הייתה שם. הוא חזר לגינה, מתנשף, נחרד, כאילו בור עמוק נפער בתוך חזהו, "אורי!" הוא צעק שוב, בגרון ניחר, "אורי! אורי!". לאן היא יכולה הייתה להיעלם? לפני רגע היא הייתה כאן —

היא הופיעה פתאום, כמו מלאך, משתופפת בין השיחים, מלוכלכת, בוצית כולה. כנראה זחלה פנימה כדי להוציא משהו, אולי את הגיר שנשמט מידה. אלי רץ אליה והרים אותה והמטיר עליה נשיקות. "את בסדר," אמר, "את בסדר, ישתבח שמו, את בסדר".

האיש המתולתל היה שם עדיין, מחזיק את שוהם, הבן שלו, העיניים שלו עדיין היו מצומצמות, אבל משהו בו נרגע. "היא בסדר," הוא אמר לאלי. "יאללה, היא בסדר. זה יכול לקרות לכל אחד". אלי חשד שהוא אולי מדבר אליו אבל בעצם הוא מדבר לעצמו, אבל מה הוא בעצם יכול היה להגיד. זה היה נכון. לא כל דבר יכול לקרות לכל אחד, זה ברור, אבל צריך להשגיח על הילדים בשמונה עיניים. באלף עיניים. לך תדע מה יכול לקרות. האיש כנראה הרגיש שהושג איזה איזון בהורות בינו ובין אלי, והוא הסתובב חזרה. אלי עצר אותו. "אלי," הוא אמר, מציג את עצמו, "אני מצטער שצעקתי עליך."

"קובי" אמר האיש, "ואתה לא באמת מצטער".
"ואתה לא אמרת תודה כמו בנאדם," אמר אלי.
"תודה," אמר קובי.
"תשגיח על הילד שלך," אמר אלי, "הוא חמוד מדי".
קובי חייך. הוא הסתובב ופסע הלאה, עם הילד על הידיים, הלאה אל חבורות ההורים ואל המעגלים הסגורים, אל הילדים הלומי סוכר־הפירות, אל הראשים העייפים הנופלים על גבי כתפיים הוריות, עייפות לא פחות. המעגל נפתח אליו, בולע את האיש ואת הילד בתוכו, מושיט לו במבה ובקבוק מים קטן.

אורי, שראתה במבה מרחוק, הושיטה ידיים קטנות וקראה 'בבה! בבה!'. אחת האמהות, שראתה אותה, חייכה והציעה לה במבה. הוא הוריד אותה מידיו, מניח לה לרוץ אל העטיפה המרשרשת, לגדוש חופן במבה בתוך הפה הקטן והחמוד שלה, אלוהים שישמור עליו. וכשעמד כך, שכוך־אדרנלין, מודה לאל שהכל בסדר, דימה אלי שהוא עשה צעד ראשון בדרכו להיות חלק מהמעגל, צעד ראשון בדרכו להיכלל בתוך השבט ההורי הזה שמגדל את ילדי השכונה הזו יחד.

כל הדעות הנכונות

א.
הכי גרוע שאני כועסת עליו עכשיו ובגלל כל הדברים הלא הנכונים. כועסת כועסת. הוא שלח אלי הודעה לפני שבועיים באחת בלילה, אמר מה נשמע טל, רוצה לבוא? מאיפה הוא ידע שאני ערה בכלל, איך לא כתב 'ערה?', אבל הייתי, וכתבתי תגיד לי אלעד, זה נראה לך הגיוני? והוא אמר לא, את צודקת, אבל בכל זאת, בא לך לבוא, תגידי? ואני אמרתי לו אבל מה עשיתי לך שאתה שולח אלי הודעה פתאום באמצע החיים תגיד לי. ורציתי לכתוב, תגיד, מאחורי הפנים היפות והפמיניזם שלך אין שום דבר שהוא לא לראות רק את עצמך? אבל לא כתבתי, והוא לא ענה לי להודעה אולי חמש שעות, ואחר כך בערך בשתיים בלילה הוא שלח לי הרי את יודעת, טל, הלא בחורף הזה הלבד יכול להרוג.


ב.
למה אני כועסת. תגידי לי איך אפשר לא לכעוס. את בחורה נחמדה, מסלול רגיל: תיכון דתי, שנת שירות, צבא בתור מדריכת שריון, רגע של הודו אחרי השירות, שוכרת דירה בירושלים לומדת באוניברסיטה פסיכולוגיה וספרות, יש לך שיער חלק שאת אוהבת ואף שאת פחות אוהבת, ויום אחד את פוגשת באוניברסיטה בחור חמוד. עיניים כחולות, זיפים קצרים חומים, כיפה שנמצאת שם לפעמים וכל הדעות הנכונות.
יש אנשים שמתאהבים במין ויש אנשים שמתאהבים במראה ויש אנשים שמתאהבים בשכל ואני, פעם לפני שנה כשעוד הייתי צעירה, הייתי מאוהבת בדעות, ויכולתי נניח לצחוק על נעמה החברה הדוסית שלי שרק מציעים לה בחור ישיבה מיד היא לוקחת, לא משנה מה, רק שיהיה מהישיבה הנכונה, וזה היה מצחיק, אבל הנה בוקר אחד אני על הדשא של רוח יש איזו הרצאה על מגדר ופתאום רואה לידי את הבחור הזה עומד ומקשיב, ומיד נהיה לי חום בלב, ומכל הדשא הוא מסתכל אלי ובסוף והוא אומר לי היי, אני אלעד. ואני מתעשתת ואומרת היי, אני טל. והוא אומר תגידי, טל, יש לך גם מספר טלפון חוץ מהשיער המופלא הזה?

ג.
ואני אמרתי כן, בוא, וכמעט אמרתי אולי במקרה אתה רוצה בית בקטמון עבודה מתשע עד ארבע, ארבעה ילדים קידוש על ויסקי וטיסה ליפן בגיל שישים? אני כאן בשבילך. אבל לא אמרתי, רק נתתי את המספר והסמקתי עד שורשי השיער ואמרתי תגיד, אתה פנוי הערב לדייט או שאתה לוקח את המספר כדי לשלוח לי ספאם בחירות? והוא אמר, כל ספאם בחירות הוא בעצם הזמנה לדייט. ובאותו ערב יצאנו. והוא היה האיש הכי חמוד ומצחיק בעולם ושתינו יין (הוא) ויין (אני), אני סיפרתי לו על השריון והוא סיפר לי על איך זה לגדול בירושלים, אני הסברתי לו על המחקר שאנחנו עושות בפסיכולוגיה חברתית, והוא הסביר לי על מבני כוח ועל מה זה אומר כשגבר מסביר לאשה דברים ואיך גברים צריכים להיות רגישים, וזה היה אידיוטי כי, הלו, תזכור איפה פגשת אותי, אבל שתקתי ואמרתי לעצמי או, סוף סוף. סוף סוף. וככה היה כל הדייט, והוא היה כריזמטי וכיפי והיה בינינו מתח כזה, כמו רטט באוויר, והוא ליווה אותי הביתה ואני באתי להיות נבוכה ולשאול איך היה ואולי חיבוק ואולי אולי נשיקה אבל הוא לא שאל אלא פשוט חיכה שאסתובב ואז הוא פשוט נישק אותי ואני עמדתי שם כמו טיפשה.

ד.
ולמה טיפשה, תגידי. מה רע בנשיקה. ואני אגיד לך, אין שום בעיה בנשיקה. ממש בסדר, נשיקה. ככה עובדים דייטים. יש דייט ולפעמים אם היה ממש מוצלח יש בסוף נשיקה. אבל אני אגיד לך משהו, אפשר באמת לדעת הרבה דברים על בחורים ועל רמת הדתיות שלהם לפי הנשיקות שלהם בסוף הדייט, כשהם שומרים נגיעה זה משהו אחד, כשהם אומרים בסוף הדייט 'אפשר לנשק אותך?' זה משהו שני, כשהם מנשקים בלי לשאול זה משהו שלישי. אצלנו בחבר'ה לא היו נשיקות על ההתחלה. מה זה, דייט, הרגע הכרת, מה אתה מנשק. אבל זהו, הוא נישק, ואני נושקתי, ואני בוחרת פה מילים כי, שלא תביני, ניסיתי גם אני לנשק אבל הוא לא היה בקטע. לא. היה פה צד אחד לנשיקה הזו. וידעתי את זה מהרגע שהוא נישק אותי בלי לשאול.
ואחר כך הוא הלך.

ה.
ואני הרגשתי כאילו מה, באמת, תגידי, זה הגיוני מה שהרגשתי? הרגשתי שבעצם מה שהוא עשה היה בסדר. כלומר שהיה מותר לו, כי ניסיתי גם, ובעצם אם הוא היה שואל הרי הייתי מסכימה. ובכל זאת באיזשהו אופן הרגשתי שמה שהוא עשה לא היה בסדר. ולא הצלחתי להסביר לעצמי מה היה לא בסדר בנשיקה הזו. אמרתי לעצמי, אולי זה שהתנשקת כאילו את חילונית בסוף דייט, אבל זה לא מה שהרגשתי. ואולי זה שזה אסור בהלכה, וגם זה לא מה שהרגשתי כי זה לא אני. הרגשתי כאילו הוא לא ראה אותי אז, בנשיקה הזו, והרגשתי מפגרת כי מה, בסך הכל נשיקה. ודווקא נשיקה בסדר. אז מה בעצם, מה את רוצה תגידי. זה הדת שמפריעה לך? זה הבנאדם? זו הנשיקה? מה קורה כאן? ולא ידעתי מה להגיד, מבטיחה.


ו.זהו, ככה היו עוד כמה דייטים בסך הכל. בדייט השלישי היינו בטיילת, והתגפפנו לנו ככה עד שהבנתי שבאמת משהו כאן לא נכון, כאילו אין הדדיות. שהוא נוגע בי רק כדי לגעת בבת, ולא כדי לגעת בי. ולא ידעתי איך לפתוח את זה איתו. ואת מבינה, רציתי אותו אבל גם לא רציתי אותו. רציתי את הגוף שלו אבל לא רציתי את הנפש הזו שלו, אבל לא רציתי את הנפש שלו בגלל שהוא רצה אותי רק כגוף ולא כנפש. כן, זה פרדוקס כזה. אין סיכוי שבנים יבינו אותי אבל את מבינה אותי, נכון?


ואם היינו חילונים כנראה שהיינו נהיים יזיזים וזהו, סוף הסיפור, אבל זה לא מי שאנחנו, והלכנו ככה צעד אחר צעד ומגננה נפלה אחר מגננה, עד שאחרי איזה חודש בערך היינו בתחנה הישנה והוא סיפר לי כל הזמן עד כמה הוא פמיניסט והולך לכל המצעדים וההפגנות הנכונות וכותב בפייסבוק את הדברים הנכונים ומגן על ידידות שלו מפני גברים מטרידים ובסוף הדייט שאל אם אפשר לעלות אלי לקפה וקרץ ככה, קפה שהוא לא קפה, ואני אמרתי אלעד, זה לא זה. והוא אמר, לא ידעתי שאת שומרת נגיעה. ככה ניסה לצחוק. ואני אמרתי, אני לא, אבל אנחנו עדיין לא מספיק קרובים בנפש כדי להיות קרובים ככה בגוף. והוא אמר אני מצטער, טל. חשבתי שזה בסדר. ואני אמרתי, גם אני מצטערת, אלעד. והוא אמר לא, אני מצטער, אני לא יכול להיות איתך בקשר ככה, וכמובן כל זה היה הרבה יותר ארוך, איזה רבע שעה שבה ניסיתי להסביר והוא ניסה להסביר ובסוף היה ברור שאין לו מושג על מה אני מדברת בעצם, ואז הוא קם והלך משם, לא לפני שניסה לקבל נשיקה אחרונה, וזהו.


ז.
ואחר כך גיליתי כמה דברים. קודם כל, שאני לא הראשונה ולא האחרונה, ושיש קבוצות של בנות שהשם שלו עובר שם ככה, מפה לאוזן, וגם שהוא מפרסם כל מיני פוסטים בקבוצות בפייסבוק ובדף שלו, ושם הוא הכי רגיש ומכיל בעולם, וכעסתי כל כך. רציתי לכתוב בתגובות, שתדעו שאלעד הזה הוא לא מי שהוא נראה. נראה כאילו יש לו נפש רגישה אבל באמת זו רק הצגה למשוך בנות ובתכל'ס הוא אגו שמרוכז בעצמו והוא עושה הכל עם בחורות, מפתה אותן ואחר כך שוכב איתן ואחר כך זורק וממשיך בדרכו. ככה רציתי לכתוב בתגובות, אבל לא כתבתי.


ח.
אבל את לא מבינה. את חושבת שאני כועסת עליו כי הוא רמאי. כאילו נראה צדיק ובאמת רשע. אבל זה בכלל לא הסיפור, את מבינה? אני מאמינה שהוא באמת בסדר, באמת אכפתי, באמת מנסה לשים לב, שהוא כל כך מצחיק, שהוא חשב שאנחנו באותו המצב, שהוא באמת בודד, ששום דבר הוא לא עושה מכוונה רעה או ממניפולציה. לכן אני כל כך כועסת, כי אני מרגישה שהוא ניפץ בתוכי את כל היכולת להאמין עכשיו לאנשים. הנה שאני יוצאת עם בחור, והוא הכי מקסים בעולם, וברור לי שהוא לא משקר כאן בשום שלב ושהוא מי שהוא, ואני אומרת לעצמי – אבל אולי הוא לא באמת כזה? אולי זו סתם הצגה כדי להשיג אותי? אולי הוא עושה את זה רק כי אני אישה? בלי קשר לזה שאני טל? אולי זה מה שקורה כאן? ואני לא מסוגלת יותר להאמין לו. לכן אני כל כך כועסת עליו, את מבינה.


ובכל זאת לפעמים, בשתיים בלילה, אני חושבת עליו ומתגעגעת למגע שלו. את יודעת, הלא בחורף הזה הלבד יכול להרוג.

זה לא נתון לפרשנות (סיפור מד"ב)

הדלת נפתחה חרישית. דוס.קו, הרובוט של הרב בן־שמעון, התגלגל לכיוונו של ישפה. הרב יקבל אותך עכשיו, הוא אמר. הספה עליה ישב ישפה התרוממה, וישפה נעמד, ניער את החליפה שלו והתקדם אל החדר. גם דלתו של חדר העבודה נפתחה מעצמה, והרב בן שמעון לחץ את ידו של ישפה והציע לו לשבת. החדר היה ישן. בשנת 2156 רוב החדרים היו מודולוריים, ולכל הפחות הציעו פונקציות חכמות. לא היה צורך בהמוני ספרים על הקירות; ניתן היה להשתמש בשדר ידע למוח, בקורא אלקטרוני או, לשמרנים יותר, בקיר שמחפה על פני הספרים. אבל הקירות אצל הרב בן שמעון היו עמוסי ספרים חומים, אדומים, כחולים, והריחו ריח של התפוררות עתיקה. הרב עצמו היה מבוגר למדי, כבן שבעים וחמש, עטור זקן, כיפה ושרשרת 'חי' שחוקה. היו עליו אגדות, על הרב בן שמעון. מישהו סיפר שהוא יודע בעל פה את כל הספרים שקרא. אמרו עליו שהוא גאון מחשבים. שהוא פרץ למחשבים של הֶקְסָגוֹן בגיל 18. שהוא ניצח את המחשב בשחמט. אף אחד לא ניצח מחשב בשחמט כבר מאה שנה. הוא היה יותר חכם ממחשב! אבל הוא בעיקר היה חכם מאוד. תלמיד חכם אמיתי. זה היה דבר.

כן, אמר הרב בן שמעון. במה העניין.
זה מאוד פשוט, אמר ישפה.
הרב בן שמעון הנהן. באופן מוזר, נראה היה שכל תשומת ליבו נתונה לישפה, ולא מוסחת על ידי משקפיים חכמות, אזניה או עדשה חכמה.
ובכן, אמר ישפה. אני מב"ח, מה שמכונה. מנהל בינה חכמה עצמאית. הוא מצמץ. אנחנו, אה –
הוא היסס. לא ידע איך להגיד את זה. אחר כך התעשת.
ובכן, אמר שוב, חשבתי – הרי אנחנו, כלומר היהודים, כלומר – כותבים כל הזמן פרשנויות, נכון? למה אנחנו כותבים פרשנויות, כי אנחנו לא מבינים את המקור, לא? הנה רש"י, נניח, קורא את הפרשה, והוא חושב לעצמו למה נניח כתוב 'לך־לך', ונותן לזה תשובה. אחר כך מגיע הרמב"ן, ונותן תשובה אחרת, נכון? ככה כולם. המשנה והגמרא והראשונים והאחרונים והבתראיים, כל אחד שואל שאלה על מי שקדם לו וכותב את התשובה. ככה הספרים האלה – הוא החווה בצורה כללית על כל הספרים שסביבו – מתרבים. ככה חשבתי.
ואז חשבתי לעצמי, מה אם נניח נזין את כל הטקסטים האלה לתוך התוכנה, ונריץ זיהוי שאלות, ואחר כך נבקש מהמערכת למצוא את התשובות הנכונות, על בסיס הידע הקיים, מה? ואז לא תהיה נניח מחלוקת אם יש אם למסורת או לא. נשתמש בכתבי היד הנכונים, בעדויות הנכונות – והופ, תהיה לנו תשובה. מה אז?
הרב בן שמעון הנהן.
אז זה מה שעשיתי, אמר ישפה. הכנתי את המערכת, כל הטקסטים כבר קיימים, הרצתי שאילתות לזיהוי שאלות, בניתי מערכת שמזהה מה היה קשה לרש"י, יצרתי התפלגות עץ של שאלות – כמה עשרות מליוני שאלות, למעשה, כי כל תשובה מולידה שאלה אחרת – ואז ביקשתי מהמערכת למצוא תשובות.

ו…? שאל הרב בן־שמעון.
והיא מצאה, אמר ישפה. זה לקח די הרבה זמן – חמש שנים, ליתר דיוק – אבל היא מצאה. לא בדיוק 42 והתשובה לחיים היקום וכל השאר, אתה יודע.
הרב בן שמעון חייך. מהטרמפיסט, הוא אמר.
כן, אמר ישפה. אז זה לא זה. זה פשוט ספר. כל השאלות על התנ"ך, והתשובות הנכונות. ההתפלגות של העץ סימנה ענפים שלמים – את רוב הענפים, למעשה – שיצאו מכל מיני תשובות שגויות, וזהו, יש לי כאן בקובץ את הכל. זו האמת. קוראים את זה ויודעים שזו האמת, האמת לאמיתה. זה מיישב את כל השאלות, הזרמים, המחלוקות – זה פשוט זה. אני יכול לשלוח לך, אם אתה רוצה.
הרב בן שמעון הרצין. ומה באת לשאול, שאל.
אני לא יודע, אמר ישפה. חשבתי שתרצה לראות את זה.
באת לשאול אם לפרסם את זה, אמר הרב בן שמעון, ואיך לפרסם.
ישפה הסמיק. כן, הוא אמר. איך אתה יודע?
לא רק מערכות מחשב יודעות דברים, אמר הרב בן שמעון. הוא שתק לרגע.
אני חושב שאתה לא צריך לפרסם את זה, הוא אמר. למעשה, אני אוסר עליך לפרסם את זה. ואם תפרסם, אני אודיע רשמית שזה שגוי לחלוטין.
אבל זה לא, אמר ישפה.

אתה צודק טכנית, אמר הרב בן שמעון, אבל טועה מהותית. אתה חושב שהסיבה שאנשים שאלו שאלות היא בשביל התשובה, אבל האמת היא שהם שאלו שאלות בשביל השאלה. הם לא ידעו את זה, והם הציעו תשובות ורבו על התשובות ולפעמים נלחמו עד חרמה בשם התשובות שלהם, אבל הם טעו. הכל הכל היה בשביל השאלה. תשובות ברורות סוגרות את החיים האלה, אתה מבין? שאלות פותחות.
ישפה נענע את ראשו. אתה טועה, כבוד הרב, הוא אמר. אנשים צריכים בהירות.
לא, אמר הרב בן שמעון. אנשים צריכים עמימות. אתה חושב שמשהו מכל הספרים האלו היה נכתב אם הכל היה ברור? מה פתאום. כלום לא היה נכתב. אתה יודע, הוא אמר, בשנות החמישים של המאה הקודמת היה דרשן גדול בירושלים שאמרו עליו שהדיבור שלו בהיר כמו השמש. קראו לו הדרשן אלגרבלי. הרב מתניה אלגרבלי. אתה מכיר את השם?
לא, אמר ישפה.
כן, אמר הרב בן שמעון. כי כשהכל ברור, הכל נשכח. אבל את ר' נחמן אתה עוד לומד, נכון? כי אף אחד לא יודע מה הוא בעצם רצה. זה יכול ללכת לכל כך הרבה כיוונים. אפשר ללמוד את זה; לשאול שאלות, לענות תשובות מהקישקע הפנימי שלנו. ככה זה עובד.
ישפה הנהן. טוב, הוא אמר. התראה קפצה לו בזווית שדה הראייה; פגישה עם הנהלת הקרן בעוד חצי שעה. אני צריך ללכת, הרב, הוא אמר. אני אחשוב על זה עוד קצת.
כרצונך, אמר הרב בן שמעון. הוא חייך אליו, ואז אמר רגע, ישפה, לפני שתלך, אני רוצה להראות לך משהו.

הוא קם ממקומו, נאנח וניגש לארון הספרים. הוא שלף משם ספר אחד, והגיש אותו לישפה. הנה, הוא אמר, קח. מתנה.

ישפה הודה לרב וקם ללכת. הרובוט ליווה אותו אל הדלת. כשיצא אל המנהרה הממוזגת, חשב שוב אם לפרסם או לא, ובינתיים עלעל בהיסח הדעת בספר שקיבל מהרב. פתאום קפא; הספר היה דומה מאוד לספר התשובות שהנפיקה המערכת שלו. הוא דפדף אל דף השער. בכריכה היה כתוב 'ספר הבהיר, יישוב קושיות הראשונים והאחרונים, דבר דבור על אופניו, מאיתי הצעיר באלפי יהודה, איתן במוהר"ר נתן בן שמעון'. הוא קרא בדף הפרטים: זו לא הייתה מהדורה ראשונה. לספר לא הייתה מהדורה כלל. הוא הודפס בהוצאה פנימית, בעותק אחד, שהיה בידיו. כשקרא את המילים, הספר החל להתפורר בין ידיו.

הוא פנה לעוזר האישי הוירטואלי שלו. אנג'ל, הוא אמר, תראה לי בבקשה את הקובץ שהAFAQ הוציאה, הקובץ עם התשובות, זה ששמור במסמכים שלי.

הוא איננו, אמר אנג'ל, נמחק על ידי גורם עמום שפרץ למערכת, לפני כעשרים וחמש דקות.

הבעיה עם חיות פלא קסומות

הבעיה בחיות פלא קסומות היא לא הקסם, הו לא. כל מי שעבר אי פעם בהצלחה את הקורס 'חיות פלא קסומות; תיאוריה ופרקטיקה' (2 נ"ז) יודע היטב מה עושים עם הקסם. פרופסור גיתאי ז"ל היה נוהג להגיד, 'קסם הוא כמו צמר גפן מתוק, תניף מקל עץ פשוט והכל יתפס בו', ולמרות שזה כמובן לא נכון, עדיין יש בזה מן האמת. גם ה'פלא' לא עושה בעיה מיוחדת, זה כמו 'פרא' רק עם למ"ד באמצע. לא, הבעיה היא ה'חיות'. וביתר דיוק, החייתיות: אי אפשר לסמוך עליהן, על החיות האלה. הטבע גובר אצלם על ההיגיון. ובעוד יותר דיוק, כלב קטן, מדובלבל ומשיל שיערות, שהתייצב בכניסה לבית שלי בבוקר יום גשום אחד, בעודי מעשן מקטרת ומהרהר בנושאים חשובים מאין כמוהם, כגון הפילוסופיה של הקיום, בדידותי הקיומית וחיבתי לאכילה רגשית של עוגות שוקולד, תלה בי עיניים וביקש להיכנס. התעטשתי, כמובן. אני אלרגי לכלבים, אבל אחר כך פתחתי את הדלת. רק אנשים חסרי היגיון מכניסים כלבים רטובים הביתה, אבל אני, מה אעשה, לב רחום בקרבי.

מה יכולתי לעשות? זה היה יום גשום במיוחד בהמפסטיד, והכלב נראה היה כאילו הוא הגיע מרחוק. הוא היה נראה אומלל, ולכן כמובן שהצעתי לו מגבת מחוממת ומים חמימים. הוא לקק את המים והתגלגל על המגבת. שוב התעטשתי, אבל הכלבלב היה נראה כאילו רווח לו. הוא נח קצת על מרבד הכניסה ואחרי שהתאושש התחיל לנבוח עלי. מה אתה רוצה, אמרתי, למרות שידעתי היטב מה הוא רוצה. הוא המשיך לנבוח, ואחר כך גירד בדלת, ושוב נבח, ולבסוף התיישב על המרבד עם מבט כלבלבי בעיניים, היטה את ראשו והסתכל עלי. לא הייתה לי ברירה, הלא אתם מבינים. התעטפתי היטב במעיל, לקחתי את השרביט ויצאתי החוצה.

זה היה יום גשום בלונדון, שידעה לא מעט ימים גשומים מאז שהנרי, הידוע גם בכינוי 'זה שהעננים אוהבים אותו', החליט להתגורר ברחוב פליט. על כל פנים, הטיפות היכו בפנים שלי כשיצאתי. ניסיתי פעם ופעמיים את הקסם ההודף של ג'קסון (שכמובן לא עבד. לדעתי הוא לא עבד לאיש מעולם, כולל לג'קסון עצמה) וכמובן שהנזלת המטופשת שלי המשיכה לזלוג בלי הרף והכלבלב נבח עלי כאילו הוא עומד להתפוצץ ואז התחיל לרוץ לכיוון פארק המפסטיד הית'. אני אדם רחב וקצת מלא, וממילא קשה לי לרוץ בזריזות כשהגשם מכה בי, אבל עשיתי כל שיכולתי (לחש האדמה החמה של פארוק היה לעזר, למרבה התמיהה), ובסופו של דבר מצאתי את עצמי משוטט בין העצים הגדולים של הפארק ושמח על כך שהרגליים שלי יבשות.

אחרי כחמש דקות הליכה הכלבלב עצר ונבח כמשוגע, ואני נעצרתי לקנח את האף ולראות על מה הכלבלב נובח. ובכן, תארו לעצמכם; הכלבלב נבח על חור באדמה, ובחור ישבה לה בחורה צעירה, לבושה מחלצות צחורות, ובכתה בכי תמרורים. מיד נסוגותי לאחור. קודם כל, כל בר דעת יודע שלא יוצאים לגשם בבגד לבן, כי אז כל טיפת בוץ והנה, התלכלך הבגד. שנית, מה הסיכוי שאדם רווק, בוגר ובעל נכסים ישב לו בחדרו ויעשן, כשכלבלב בעל עיניים גדולות ידפק על דלתו ויוציא אותו החוצה, להציל עלמה רווקה ונאה במצוקה? הסיכוי אפסי. כל הסיפורים מספרים את זה, אמנם, אבל זה כי הסיפורים מטפחים אשליות, בעוד החיים האמיתיים אפרוריים ומלאי שתיקות נבוכות בבית הקפה שבקומה העליונה בחנות הספרים Waterstones. על כל פנים, הייתה כאן עלמה במצוקה ומכשף בוגר בית הכשפים יורק (דרגה שלישית). מה יכולתי לעשות?

ניגשתי לפתח הבור. האם את מכשפה? שאלתי. אני מה? צעקה העלמה. שאלתי, האם את מכשפה. לא, צעקה הנערה. אני ג'יין. יצאתי לסיבוב עם הכלב שלי ונפלתי. אתה יכול לעזור לי לצאת או להזעיק עזרה? השתכנעתי. קסם ההנפה של בות' היה נראה לי בוטה מדי לרגע הזה, ולכן השתמשתי בלחש שבאמצעותו אימי ז"ל נהגה להגיש סירים לשולחן. העלמה הצעירה התרוממה באלגנטיות מקרקעית הבור, הסתחררה סביב עצמה ואז ירדה ברכות יחסית על השביל הבוצי. היא נעמדה, מסוחררת, ואז התיישבה על הבוץ, מקללת קללות שאין לחזור עליהן. תראה מה עשית, היא אמרה. כל הבגדים שלי, הכל — כך אמרה והתעטשה. אה, את אלרגית גם, אמרתי, והיא אמרה מה? לא, טיפש, אני מצוננת. שעה וחצי אני בבור הזה כשהגשם מטפטף עלי.

כבריטי, כמכשף וכג'נטלמן, לא נותרה לי ברירה אלא להוביל את העלמה החסודה ואת הכלב שלה אלי הביתה. טיפסנו במדרגות, הושבתי אותה בסלון והבאתי לה מגבת חמה, ביסקוויטים מהחביבים עלי (היישר מהחנות של טווידלי בל'און סטריט) ותה חם לשתות. היא לגמה את התה, נאנחה, התרווחה והניחה נעליים בוציות על הספה שלי. אז אתה, איך שקוראים לה, מכשף, אה? כן, גבירתי, כך אמרתי. הכלב שלך ידע למי לפנות. ברור שהוא ידע למי לפנות, אמרה הגברת. זהו טובי. טובי יודע תמיד מה לעשות. היא קראה לו. טובי, היא אמרה, תראה לאדון את הטריקים שלך.

יכולתי להישבע שהכלב גלגל עיניים, אבל הוא התגלגל על הגב, הניף כפה קדימה, נבח שלש פעמים ואז, להפתעתי, דילג אל הפסנתר וביצע ביצוע מדויק ויפה מאין כמוהו לפתיחת 'סתיו' של ויואלדי. כאן כבר לא היה לי מקום לספק.
גבירתי, כך אמרתי, זהו הכלב שלך?
כן, היא אמרה.
ממתי הוא הכלב שלך, שאלתי, והיא אמרה, מה אני יודעת, מרקו הביא לי אותו לפני איזה שלש שנים.
שלש שנים! אמרתי, והוא הזדקן מאז?
לא, אמרה העלמה. הוא נראה ממש כמו בהתחלה. מרקו אמר שזה הגזע הזה, הם חכמים, לא מזדקנים, לא משילים שיערות, ממש כלב מושלם, אה?

סלחי לי, העלמה, אמרתי. יש רק זן אחד בעולם חי שלא מזדקן, ואלה בהחלט לא כלבים. במהרה שלפתי את השרביט, הנפתי אותו והבאתי ביצוע לכשף החילוף המפורסם של גאבארת', שאין ספק שהיה מזכה אותי במאה בקורס 'חילופים; מהמטאפורפוזות ועד גלגולי הנשמות' (4 נ"ז, הציון הנמוך ביותר שלי בתואר, לדאבוני). מה צר שפרופסור גאברת' לא היה שם כדי לראות! הכלב התרומם באוויר, התפוגג ובמקומו ניצבה עלמה צעירה אחרת, אדומת שיער ו, איך אגיד זאת בעדינות, לא־עד־הסוף־עטויה־מחצלות, שניגשה לעלמה שעל הספה ונתנה לה סטירה.

כיון שזהו בית מכובד, בזריזות הבאתי לה חלוק בית משובץ מהכניסה לבית ועצרתי את העלמות מלהתקוטט. מה קרה, אמרתי, מי את?

שלש שנים, אמרה אדומת השיער. שלש. פאקינג. שנים. ומה הבחורה הזו עושה? כלום. מתמזמזת עם מרקו שלה על הספה והולכת למסיבות. אפילו פסנתר לא היה בבית הזה. תגיד לי, זה הגיוני? זה סביר? בצער נאלצתי להודות שלא, זה לא סביר.
ג'יין המוכה ישבה על הספה, צמצמה עיניים ואמרה אה, אני יודעת מי את!
בטח שאת יודעת, אמרה אדומת השיער. אני אליזבת'. מרקו שלך הפך אותי לכלב ונתן לך במתנה.
את המופקרת (מובן שצינזרתי את המילה המקורית) שפלירטטה עם מרקו שלי! צווחה ג'יין.
לא, את, אמרה הבחורה בבוז. בכל אופן, לא אכפת לי. איזה אפס מצאת לך, שאלוהים ישמור.
ושוב הן החלו לריב.

בלית ברירה ביצעתי 'הפרד ומשול' קלאסי. בעזרת קצת אבקת ברדס־הנזיר שילחתי את ג'יין מהבית, ואת אליזבת' הושבתי על הספה.
מובן שאת פיה, אמרתי. למדתי ביורקשייר, אני יודע לזהות. את פיית פרא או פיית הבית?
אני מבינה שלא הצלחת במיוחד באותם לימודים ביורקשייר, אמרה אליזבת' בהתנשאות. אני לא פייה, אני מכשפת בית דרומית. ולא פלרטטתי עם המרקו שלה, ניסיתי לשכנע אותו ללמוד חליל רועים ולא ידעתי שהוא מכשף. הכל היה כישלון. הוא היה כישלון. היא הייתה כישלון. שלש שנים בתור כלב אפור מרוט היו לגמרי כישלון. לא היה שם פסנתר! תאר לעצמך. לא פסנתר לנגן עליו כשאיש לא רואה, לא מטבח גדול עם אח לשבת בה, לא מדרגות לחרוק בהן ולא צנצנת סוכריות ליקריץ לשמור עליה מלאה. סיוט!

אכן, הסכמתי. אבל אמרי לי, איך ידעת לאן ללכת?

אתה צוחק? אמרה אליזבת'. חצי שנה אני מתכננת את הסיפור הזה. טוב, אתה מכשף – כולם יודעים שאתה מכשף – כתוב לך על הכניסה לבית 'מכשף מוסמך, נא לא לנקוש אחרי ארבע', בחיי, והבעייה הייתה לשכנע את ג'יין לצאת בבגדים לבנים לסיבוב, ואז להפיל אותה, ואז לקרוא לך, ולגרום לך שתכניס אותה הביתה, ושתבקש ממני לעשות טריקים, וכל זה כדי שתבין. אני לא יכולה לעשות טריקים סתם כך בבית של מישהו אחר, אתה יודע, אני הלא מכשפת בית. רק שכעת אין לי בית, אמרה. היא לא תלתה בי עיניים מפצירות, אבל זה היה מובן כל כך מדבריה עד שלא עמדתי בזה.

כן, בוודאי שאת יכולה להישאר, אמרתי. זהו היה משפט חסר כל היגיון – כל אדם רווק ובעל נכסים יודע שהזמנה של מכשפת בית להישאר כמוה כהנחת טבעת מכושפת על האצבע – אבל הלא לב רחום בקרבי. לא אני האיש שישלח מכשפה להיות הומלסית. היא שמעה את ההזמנה שלי, ויכולתי להישבע ששמעתי אותה נובחת, אבל לא. היא חייכה. לעונג יהיה לי, מיסטר וונדוורת', אמרה, וכבר, בפרץ רוח השתלחה בבית, יישרה קמטים בסדינים, גיהצה את החולצות, העלתה אש באח ואמרה, עכשיו לך, מיסטר וונדרוורת', וקנה לי בבקשה שלשה שטיחים במרקס אנד ספנסר. אי אפשר להשאיר את הפרקט חשוף כך.

מה יכולתי לעשות? נטלתי את המעיל ויצאתי שוב אל הגשם. הקסם ההודף של ג'קסון עדיין לא עבד. הלכתי ברחוב בראש רטוב אך מורם, והרהרתי שוב בדבריו הנכונים חלקים אך מלאי החן של פרופסור גיתאי ז"ל. קסם, כך נהג להגיד, הוא כמו ארטיק שוקולד מוצלח. קצת תכנון מראש והיא יצמד גם למקל העץ הפשוט ביותר שנמצא בסביבה. מיהו מקל העץ בסיפור הזה, תהיתי לעצמי, אבל הנחתי למחשבה הזו. לא היה לי פנאי להתעסק בזוטות כגון הפילוסופיה של הקיום; היה עלי לקנות בזריזות שלשה שטיחים לפרקט העץ החשוף, ולהגיע בזמן לארוחת הצהריים.

______________________

(בעניין אחר לחלוטין: ביום ראשון הבא נתחיל בפרוייקט 'כתיבת ספר בתוך חודש', וביום שלישי הבא תתחיל במסגרת הסדנה האינטרנטית שלי סדרת כתיבת וקריאת פנטזיה. לחצו על הקישורים לפרטים נוספים)

נושאת המחלות

ישנו סיפור שסופר פעמים רבות. אב סיפר אותו לבנו. אם סיפרה אותו לבתה. הוא החליף גוונים, השתנה, אבל בבסיסו הוא אותו הסיפור. ובסיפור הזה אישה צעירה מגיעה לגור בעיר אחת במזרח התיכון כשליחה של רשף, נושא המחלות, מחולל הנשאים, שכל עיניו עין אחת. האישה הצעירה אינה אישה באמת, וגם אינה צעירה באמת, ובכל זאת היא לובשת דמות של אישה צעירה ושוכרת דירה בבניין אחד שמשקיף על גינה ציבורית שנמצאת בסביבה. היא קוראת לעצמה בשמות רבים, אבל על דלת הבית היא כותבת 'עירית', ודי בזה.

המחלה מגיעה יחד איתה. היא עוברת כמו ברק מאדם לאדם, מבזיקה, מאירה, נוחתת. איש אינו יודע מה בדיוק קורה ואיך. עירית מסתגרת בינתיים בבית. היא צופה בחדשות, וכשאינה צופה בחדשות היא צופה בגינה הציבורית ממרפסת ביתה. לא אכפת לה במיוחד מהעיר הזו, גם לא מהאנשים שגרים בה. הם נעים מולה כמו רוחות נטולות שם או אישיות, עולים, יורדים, מקללים לפעמים, מתחבקים. החיבוקים מעבירים את המחלה. גם החזקת היד לאדם כאוב. גם נשיקות. לעירית לא אכפת במיוחד. היא צופה.

אחרי שלשה ימים מדפק איש על דלתה. אין לו שם. הוא אומר, אני שליח. הזמנת במקרה פיצה הפוכה? לא, היא אומרת. לא הזמנתי. אתה מלאך? הוא מחייך. כל איש עם פיצה הוא מלאך, הוא אומר. האנושות עדיין לא הבינה את זה עד הסוף. היא לא רוצה את הפיצה, אבל הוא מתעקש. אין לו איפה לשים את הפיצה. הוא בודד. המסיבות בעיר הזו הסתיימו. החברים חזרו להורים. יש לו חברים אבל הם אבודים בין העבודה ובין הילדים. הוא רוצה לשמוע קצת קול אנושי, אולי לראות פנים. היא מזמינה אותו פנימה, והם אוכלים את הפיצה יחד. היא לא מספרת לו מי היא.

הם מתחילים להתראות. האיש מקבל שם, אבל היא עדיין קוראת לו מלאך. הוא קורא לה עירית. הייתי אשת לוט, היא מספרת לו. הייתי נציב מלח. הוא צוחק. הוא לא מאמין לה, ולכן היא מפסיקה. מספרת לו שאין לה עבודה כרגע. שהגיעה מהדרום. המלאך מאמין. בכל ערב הוא מופיע עם פיצה אחרת, ובכל ערב הם יושבים ואוכלים יחד. הם צופים בילדים משחקים בגינת המשחקים. הם שומעים את הזקנים מלמטה אוכלים יחד ארוחת ערב. אחר כך הם נפרדים. המלאך הולך לביתו, עירית נשארת. היא מתחילה להרגיש רגשות שלא הרגישה כבר אלפי שנים.

המחלה מתפשטת. אנשים חולים יותר ויותר. האיש הזקן מלמטה נפטר, משאיר את אשתו הדמנטית לבדה. לפעמים היא נזכרת בו ומתגעגעת. לפעמים היא שוכחת אותו ומסתובבת אבודה בבית, נתקלת ברהיטים, תוהה מי היא. עירית צופה בה מלמעלה, וליבה נחמץ. היא תוהה מה בעצם המחלה שרשף תכנן כאן. האם זו מחלה פשוטה, וירוס ותו לא, או שזו דרך מחוכמת לגרום לאנושות לערטל את עצמה ממה שהופך אותה למי שהיא? היא שולחת לרשף רוח, שואלת אותו מתי כל זה נגמר. הוא צוחק. אני לא יודע, הוא שולח חזרה. כמו תמיד, משהו ידעך.

המלאך שלה מתקשר אליה בבוקר אחד. אני חולה, הוא אומר לה. אתה תבריא, היא אומרת. אני לא יודע, הוא אומר. קשה לי לנשום. אני רוצה לחבק אותך, היא אומרת. את לא יכולה, הוא אומר. את בריאה. תישארי בבית. אני רוצה להחזיק את היד שלך, היא אומרת, והוא אומר אי אפשר, עירית. הוא מצלם את עצמו ושולח לה, והיא רואה אותו עם זיפים בני כמה ימים, כבוי, מתנשם בכבדות. אני מתגעגעת, היא אומרת לו. בוא מהר, ותביא איתך פיצה. הוא צוחק, אבל לא עונה.

היא רצה ברחובות אל בית החולים. חצייה אנושי, חצייה אוויר, ונכנסת מבעד לשערים ולמחיצות ולמערך ההתמגנות עד שהיא רואה את המלאך שלה שוכב, עצום עיניים, נושם בכבדות באחת הפינות. היא מחבקת אותו ומתחילה לבכות. הוא פוקח עיניים. מה את עושה כאן, הוא אומר, והיא אומרת, באתי להציל אותך. את לא יכולה, הוא אומר. והיא אומרת בוודאי שאני יכולה. אני רק צריכה ללכת מכאן ולא לחזור. אל תלכי, אומר לה המלאך. קשה לו לדבר. אני אבריא ואצא מכאן, הוא אומר, ואז מה אני אעשה בלעדייך. אולי לא תבריא, היא אומרת, ואז מה אני אעשה בלעדיך. היא מנשקת אותו על הלחי. תבריא, היא אומרת. ויוצאת מהמחלקה.

היא יוצאת מהקומה ויוצאת מבית החולים, הולכת ברחוב עד סופו ויוצאת מהשכונה, ובכביש המהיר שמחבר בין שכונה לאחרת היא הולכת עוד ועוד עד שהיא יוצאת מהעיר והעיר ניצבת תחתיה, אפופה שקט מוזר, כאילו היא עיר חיה אבל משהו קרה לה, לאנשים שלה, שקפאו והפשירו שוב ושוב עד שמשהו בעמידה שלהם התערער. לא רק האנשים עצמם חולים, היא מבינה. זוהי עיר שלמה שחולה. חברה אנושית שמתנשמת בכבדות, שתוקפת את עצמה, שניטל ממנה טעם וריח.

אני הולכת, היא אומרת לרשף. ורשף מופיע מולה. כל העיניים שלו נעוצות בה. לאן את הולכת, הוא אומר, והיא אומרת, לשום מקום. למקום ששמו שום מקום. אל הריק. התאהבת, הוא אומר־קובע, והיא אומרת כן, אני מצטערת. אל תלכי, אומר לה רשף. זה לא יעזור. משהו אחר יבוא. אבל יקח לזה זמן, היא אומרת, ובינתיים זה יעזור למישהו אחד שאני אוהבת, היא אומרת, וכשהיא מסתכלת כך היא מפנה את גבה אל העיר ואז מסבה את ראשה למבט אחרון. המלח מכסה אותה, ואולי זו היא שהפכה מלח? גושים גושים של דמעות מוצקות. היא חונקת צווחה, ואז שקט. דממה. היא הלכה.

בבית החולים מתעוררים החולים איש איש וחוזרים לנשום באנחת רווחה. אחר כך הם משתחררים, חוזרים לבתים, חולקים ידיים וגוף, מתחבקים, אוכלים דברים שלא אכלו זה זמן, צוחקים בפה מלא שיניים. מזכירים לעצמם שוב איזה חסד יש בלהיות אנושיים. רק ברחוב אחד בעיר, מלאך אחד נוקש על דלת שוב ושוב ולא זוכה למענה. הוא פותח בזהירות את הדלת ונכנס לדירה שהוא מכיר היטב זה זמן. הדירה ריקה. היא באמת הלכה, הוא אומר לעצמו, למרות שידע, ואז מתיישב על הספה, אוכל פיצה ישנה שהייתה במקפיא, למרות שאין לו שום צורך באוכל או בשתייה. לזכרה, הוא אומר, ואחר כך יוצא אל המרפסת, פורש כנפיים וממריא.