הצעה

כך סתם, כמעט שנה וחצי אחרי ששרית־רוחמה ושמעון התחתנו, הגיעה אליהם הצעה מפתה. בהתחלה היא לא נראתה כמו הצעה מפתה אלא כמו החבר של שמעון, ימיני, שישב בסלון ושתה קפה ופיזר פירורים של עוגיות שוקולד צ'יפס על כל הספה. שמעון ישב מולו ופטפט ושרית־רוחמה הייתה בפינת האוכל ושמעה בחצי אוזן את ימיני אומר שמעון אחי, שומע, יש לי משהו בשבילך. דירה בבאר שבע, אין דברים כאלה. מושכרת כבר, אפילו. רק תתן קצת הון עצמי תיקח משכנתא ויאללה, שמעון, למה אתה מחכה? יאללה תקפוץ למים של הגדולים או שתישאר צעיר לנצח. זה מה שאתה רוצה?

ככה ימיני דיבר, ושמעון לא אמר לו שום דבר אלא ישב שם על הכיסא ושרית רוחמה הרגישה איך הוא כבר מתחיל להרהר בהצעה הזו כאילו היא דבר חי וקיים ולא רק איזה מגדל פורח באוויר, ובמקום להישאר בפינת האוכל עם הספר שלה 'חמישים דרכים לברוח' היא אמרה, זרקה ככה ממקומה, כמה הדירה עולה, וימיני אמר בעל הדירה רוצה עליה תשע מאות חמישים אבל עם קצת מאמץ אפשר להוריד אותו לשמונה מאות חמישים. אבל רק אם אתם רציניים. אם אתם לא רציניים חבל על כל המאמץ והיה כדאי כבר שתישאר בישיבה, שמעון, כדי שלפחות תלמיד חכם יצא ממך. ככה הוא עקץ ושרית רוחמה הרגישה איך היא מפתחת אליו נוגדנים אבל שמעון הפגוע אמר כן כן, אנחנו בעניין.

ואחרי שימיני הלך לו והשאיר פירורים על השטיח ועל הספה ובשביל קצר מהספה ועד דלת הכניסה, ואחרי שהם ניקו קצת וטאטאו, היא אמרה לשמעון שימי, אתה לא חושב על זה, נכון? ושימי אמר דווקא כן חושב, ושרית רוחמה אמרה מאיפה תביא לו שמונה מאות וחמישים אלף שקל? מה אנחנו, מליונרים? ושמעון אמר מה כלומר, לוקחים משכנתא. ושרית רוחמה אמרה משכנתא, משכנתא, יש לנו אולי חמישים, וההורים יביאו אולי מאה חמישים, בסוף אתה צריך לקחת איזה שש מאות אלף משכנתא. ממה תשלם את זה, מהמלגת לימודים שלך? כי שמעון למד עבודה סוציאלית באריאל. ושרית רוחמה אמרה המשכורת שלי בקושי מספיקה לאוכל ולשכר דירה, מאיפה תשלם עכשיו משכנתא, ושמעון אמר נו, הוא אמר שהדירה מושכרת, ושרית רוחמה אמרה נו, תבדוק איתו, ועכשיו בוא נאכל ארוחת ערב כמו בני אדם ואחר כך נלך להליכה.

וכשהם הלכו להליכה היא הרגישה איך האיש שהולך לידה הוא בעצם איש אחר שהוא לא האיש שהיא חשבה שהוא האיש שלה, כי שמעון שהיא הכירה היה מתרחק מהסיכונים האלה כמו מאש ורק אומר נשאיר את הכסף בחסכונות, נשמור על הכסף הזה, כמה כבר כסף יש לנו, ככה היה אומר ואפילו סנדוויץ' חביתה הוא לא היה קונה בבוקר באוניברסיטה כשהוא היה רעב, ומה פתאום הוא קם ונהיה לאיש אחר שחושב אולי השקעות בנדל"ן אולי לקנות דירה. לא שהיא לא רצתה דירה, כן? אבל לא עכשיו כשהיא מורה לספרות במשרה חלקית שנה שנייה והוא סטודנט ומי יודע מה יהיה בעצם.

אבל דבר גרר דבר ושמעון קפץ לאכול צהריים למחרת ואמר שומעת, ימיני אמר שהדירה לא מושכרת אבל יש לה פוטנציאל השכרה שחבל על הזמן, ככה הוא אמר, שיש שם אוניברסיטה עם המון סטודנטים שמוכנים לשלם כסף בשביל לגור שם בעיר, ויש שם אפילו פארק הייטק מתחדש, וכשהוא אמר 'הייטק' הייתה לו אש זרה בעיניים, ושרית רוחמה אמרה לו שימי, היית פעם בבאר שבע? ושמעון אמר לא, אז מה. היית פעם בסין? ובכל זאת את מזמינה דברים מסין. זה היופי בעולם הזה שאפשר לקנות דברים גם בלי להיות שם פיזית. ושרית רוחמה הרגישה שמשהו לא נכון בטיעון הזה אבל היא לא ידעה מה, ובמקום זה אמרה שמעון, אני לא רוצה את הדבר הזה אני מרגישה שזה לא נכון.

ושימי שלה התיישב לידה על הכיסא ואמר את מבינה שזו ההזדמנות שלנו לצאת מהמעגל הזה? ושרית רוחמה אמרה מה, איזה מעגל, ושמעון אמר נו, מעגל העוני, ושרית רוחמה מרוב הפתעה התחילה לצחוק ואחר כך אמרה חומד, אנחנו לא עניים. אני לא ענייה ואתה לא עני והשקעה בנדל"ן זו לא בדיחה זה לסכן את כל העתיד שלך על משכנתא שאיך תחזיר בדיוק. ושמעון אמר אני בדיוק עני. אין לי רכב ואני גר בשכירות בעיר ענייה ואין לי שום נכס בעולם ואני לא מרשה לעצמי קפה בקפיטריה, מה זה אם לא עני, ושרית רוחמה אמרה נו, אתה יכול להרשות לעצמך קפה בקפיטריה, ושמעון אמר, כל יום? עשרה שקלים פעמיים ביום? מאה שקלים לשבוע? ארבע מאות בחודש? ואם קפה, מה עם קרואסון. את זה אני לא מרשה לעצמי, ושרית רוחמה אמרה טוב, לא צריך לשתות קפה כל יום. אפשר מדי פעם, אבל כשאמרה את זה ידעה שהיא כבר הפסידה בקרב.

ולכן אחרי שבועיים הם מצאו איזה תירוץ גרוע ונסעו לבאר שבע והלכו לראות את הדירה, והדירה הייתה מגעילה קצת כמו שדירות לפעמים מגעילות, קצת רטיבות בקצה (בעל הבית, שהיה רזה וגרום והיה לו שעון רגיל מאוד על היד, אמר 'זה שטויות, זה מדבר כאן, מאיפה תהיה רטיבות), אבל שמעון הסתובב ואמר כל מיני דברים כמו 'זה כיוון אוויר נהדר' ו'יש כאן פוטנציאל השכרה גבוה' ואפילו 'כמה זה על בסיס מדד תשומת הבנייה?' שזה היה הרגע שבו שרית רוחמה הבינה שהיא בת עשרים וארבע אבל אין לה שום מושג מהעולם הזה. כלום כלום. אפילו מה זה תשומת הבנייה היא לא יודעת, ואיך היא הולכת לקחת ככה משכנתא.

ומצד אחד שימח אותה ששמעון מבין בדברים האלה ומצד שני הלחיץ אותה כי שמעון שהיא הכירה לא היה לו ראש עסקי בכלל והוא התעסק בעניינים ברומו של עולם ורצה להציל את עם ישראל ופתאום ככה הוא מודד תשומות בנייה או משהו, מה קורה כאן, הכל היה מבלבל. ובדרך חזרה שמעון אמר המון מילים כמו קלצ ופריים ושרית רוחמה, שלא הייתה טפשה כלל ועיקר, הבינה שמתגשם בה הסטריאוטיפ הישן של אמא שלה, על זה שכסף הוא נחלתם של גברים ונשים צריכות לדעת לנהל בית כמו שצריך, וזה עצבן אותה ממש. אבל במקום לפרוק את זה על שמעון, היא רק קצת הייתה קרירה אליו ובמקום זה פתחה ויקיפדיה וקראה את הערך 'משכנתא' והבינה דברים.

ככה היא למדה שלשה ימים במקום להתכונן למבחנים ואחרי שלשה ימים היא באה לשמעון, שכבר שוחח עם הבנק לאישור עקרוני למשכנתא וקבע פגישה ואפילו קנה חולצה מכופתרת אחרי שנה וחצי שהיא לא הצליחה לשכנע אותו לקנות, הכל בשביל הכסף, ואמרה לו שמעון, אנחנו לא נעמוד בזה. ושמעון אמר להפך, מה זה כבר שש מאות חמישים, ושרית רוחמה אמרה זה נכון, אבל ההון העצמי שלנו הוא ככה וככה ורמת הסיכון שאנחנו יכולים להרשות לעצמינו היא ככה וככה, ובאחוזים משווי הנכס וכל זה, ריביות ופריים וקלצ ומה לא, את הכל היא אמרה בשטף כאילו לא למדה את זה הרגע, ובסוף אמרה, שימי, בוא, שנינו יודעים שאני נלחצת ממזג האוויר ואתה נלחץ ממבחנים. אין לנו את היכולת הנפשית לעמוד בזה. עזוב אותך, חכה קצת.

היא ראתה את ההיסוס שלו ואת הרצון שלו לגדול ולהתבגר ואת הפחד שעוד כמה חודשים הדירות יעלו אינסוף שקל, וגם את הפחד מהמשכנתא ואת המחשבה שחוב זה דבר לא טוב ואת הפחד להתחייב ולעבוד המון כל חודש רק כדי לכסות את השעבוד הזה, ככה ראתה בפנים שלו, ואמרה טוב, יודע מה, אפשר ללכת לבנק לראות מה קורה. ככה היא אמרה, והם הלכו לבנק והבנקאי אמר להם ערבים או שאין מה לעשות, ושמעון אמר טוב, ההורים יהיו ערבים, בטח, ושרית רוחמה הרגישה שדווקא לא כזה רעיון גרוע לקנות את הדירה, אבל כשיצאו מהבנק ימיני התקשר ואמר שומע, בעל הדירה ירד מזה, הוא יעשה שיפוץ וימכור אותה בשלש מאות אלף יותר, ככה הוא אמר.

וברגע הזה שימיני התקשר הוקל לשרית רוחמה מאוד, כאילו עד עכשיו רבץ עליה הר ופתאום נעלם, והיא הסתכלה על שמעון וראתה אותו שהוא לא יודע מה להרגיש, אם לשמוח או להתבאס, ואמרה לו לא נורא, תבוא עסקה טובה אחרת, וכשאמרה את זה הבינה שני דברים. קודם כל הבינה שהיא מתבגרת לאט לאט וכבר מבינה דברים, והבינה שגם שמעון מרגיש פתאום טוב ואולי הוא לא רצה את זה מלכתחילה רק בשביל להרשים את ימיני ולא להרגיש ילד, ודווקא היה לה נחמד שהיא עדיין צעירה והוא עדיין צעיר ושיש להם עוד קצת זמן של ילדים ביחד עד הילדים, ואמרה לו שימי, אתה רוצה אולי קפה עם קרואסון כאן בקפה של בלהה ליד הבנק? ושמעון אמר כן, אני רוצה, במין שמחה מהולה שכזו, ושרית רוחמה ראתה את האור בעיניים שלו וידעה שהם עוד יקנו דירה יום אחד ויהיה להם לחוץ מאוד ושהם הולכים לריב הרבה על ענייני כסף אבל שבינתיים, בינתיים, הכל בסדר גמור.

____
(אם אתם רוצים פרטים על סדנאות הכתיבה שלי, זה כאן)

מודעות פרסומת

מתן תורה

(קראו את חלק א')

בראשית היו ברקים וברעמים אבל עוד קצת קודם לכן היינו זוג רגיל, בורגני. יואב עבד בייעוץ אסטרטגי ואני הייתי כאיילה על המשבר. הלוואי שיכולתי להגיד שלא מצאתי את עצמי תעסוקתית, שהכנתי כיסויי ראש לנשים שלא אהבו כיסויי ראש. והלא זה היה נכון, אבל זה היה רק חלק קטן מהחלום ההוא שהיה לי פעם; חשבתי שנחייה חיים שיש בהם, אבל מצאתי את עצמי מכבסת ומנקה. חשבתי שנלמד יחד משהו, בסוף ראינו נטפליקס. חשבתי שתהיה לי זוגיות שהיא כמו סערה, שאני אסער עליו והוא עלי, ומצאתי את עצמי מנומנמת. אפילו כבר לא היה לי כח לחלום: חלומות לא מתנפצים. זה לא נכון. הם לא נשברים. הם פשוט נכבים, מתעמעמים, נשכחים. קשה לזכור שהם התקיימו אי פעם. וגם אני הייתי כך, ואפילו לא ידעתי. לא ידעתי שהלא־טוב לקח אותי.

עד שביום אחד, ביום שלישי אחד, בהיות הבוקר, היו קולות וברקים וקול אלוהים חזק מאוד שאמר עד מתי את מניחה חיי עולם ועוסקת בחיי שעה. עד מתי את פוסחת על שני הסעיפים. אם הבעל הוא האלוהים לכי אחריו ואם ה' הוא האלוהים לכי אחריו. ואני נחרדתי במיטה ואמרתי יואב, יואב, אתה שומע את זה? והוא התהפך במיטה, היקר לי, ואמר לא, הדסי, אני לא שומע, ובאמת הוא לא שמע, ומיד ידעתי שלדידי קיימא שעתא, כלומר שזה הזמן שלי, שאני צריכה לקום ולעשות, וידעתי גם שבאותו רגע קרע אלוהים קרע ביני ובין יואב. ובבוקר בארוחת הבוקר הוא הכין לעצמו אספרסו קצר ולי מזג מיץ תפוזים וישבנו לנו על המרפסת, מבחוץ הכל שקט ובפנים ים גועש, ואמרתי לו יואב, ככה אמרתי לו, כמעט בזָרוּת; אני רוצה ללמוד קצת תורה.

הוא ניסה קצת להתבדח אבל אני אמרתי לא, ברצינות, אני הולכת ללמוד כל השנה, מהבוקר עד הערב, אני צריכה רוח בחיים האלה. ולא ידעתי איך להגיד לו יואב שלי, בלילה הבנתי שאני בארץ ציה ועייף בלי מים, ואתה שם ואני כאן או שאתה כאן ואני שם, ואף על פי שאתה בן הזוג שלי ואני אוהבת אותך אהבת נפש, כל הדיבור בינינו הוא קבע ולא תחנונים; בבוקר אתה הולך ובערב אתה חוזר. לפעמים אתה השֶמש ואני נוטה אליך ואין לי משלי כלום. ובזמן שלא דיברתי הוא דיבר על ישיבת ההסדר שלו והשנים הכי יפות וששום דבר לא יקרה ואני אמרתי לעצמי אבל יואב שלי, אתה חושב שאני צריכה ישיבה? לא לשבת אני צריכה. ללכת אני צריכה. מים אני צריכה. רוח אני צריכה שתנשוב במפרשים שלי. אם תפילה ותורה לא יעשו כלום אז מה יעשה משהו, אמרתי. והוא אמר בסדר, לכי ללמוד.

ובאמת כמו שאמר בהתחלה דבר לא קרה. למדתי קמץ אלף אה, קמץ בית בה, תורה היא וללמוד אני חפצה. לא עבדתי במכירת מטפחות וזה נו, מילא, לא יחדל אביון מקרב הארץ. ויואב עבד קשה יותר, וחזר הביתה מוקדם יותר, ושכרנו בייביסיטר ומטפלת ונעם הלך לגן בראש חודש עם חולצה צבעונית ושיר הלכה לבית הספר עם סנדוויץ' שיש בו מלפפון ובמקום להיחרד רק ברחתי אל התורה, והיא הייתה לי איילת אהבים ויעלת חן. למדתי מסכת ברכות ומסכת שבת ומסכת עירובין, רמב"ם ורא"ש, שרשרת פסיקה, למדתי ספר ויקרא וספר מלכים, והכל לא היה מעבר לים אלא בפי ובלבבי. ובכל הזמן הזה – מוזר להגיד, אולי, אבל הרגשתי כאילו בשבילי נברא עולם התורה. כאילו כל הספרים האלה לא נכתבו אלא בשבילי. וכל התורה לא נתנה משמיים אלא בשבילי. וכאילו אור בוקע. מוזר, אמרתי, אבל ככה הרגשתי, ואט אט נשביתי.

כך היה עד שיום אחד נועה, החברותא שלי, שהייתה בהיריון, באה ואמרה לי הדסי, ככה היא אמרה, אני מפחדת שמשהו קורה. וידעתי על מה היא נסובה. כלומר על עמלק שמזנב בך בחששות. והסתכלתי עליה וידעתי, ידעתי שהכל יהיה בסדר. לא קיוויתי, לא התפללתי: ידעתי את העתיד כשם שידעתי את העבר. ואמרתי לה, אל תדאגי, נועה, מי שאמר לשמחה שתביא ילדים, יאמר לפחד שלא יקח אותם. והיא אמרה אבל איך את יודעת, הדסי, ואני אמרתי אני אתפלל על זה, כי לא ידעתי מה להגיד. ובאמת התפללתי, וכל ענייניה עברו בשלום. וכך ידעתי שדברים מתרחשים בי ולא ידעתי מה. ויום אחד, גם זה קרה, נעם נפל למשכב ביום שהייתי צריכה להעביר חבורה בדיני הלוחש על המכה, ויואב התלבט אם לקחת יום חופש או לא, ואני אמרתי רגע, אני אתפלל על זה, והלכתי הצידה ואמרתי לאלוהים אלוהים, תורה היא וללמוד אני צריכה. קיים את הילד הזה לאביו ולאמו. אל נא רפא נא לו. והרגשתי איך משהו באוויר משתנה, וידעתי שזהו זה.

מרגלא בפומיה דאנשי שיש לאנשים כוחות. הנה תלמידה אחת, שולי, שאלה אותי פעם הרבנית, תגידי לי, איך זה מרגיש שיש לך כוחות. את צריכה לעצום עיניים? את צריכה להתרכז? זה כמו חום בוער בתוכך? לא ידעתי לענות לה. אני לא מדמה לעצמי את עצמי כבעלת כוחות. כוחות זה עניין חיצוני. אני כאן, ומה שישנו ישנו. האם כוחות זה לעשות מה שאני רוצה? אני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. אני יודעת. כי מה שהבנתי באותם רגעים הוא שיואב רואה אותי כאדם שהולך וזר לו. שאין לו תפיסה בי כלל. שהוא קצת חושש, אפילו. וכל מה שרציתי הוא לשכב לצידו על הספה, להניח רגליים על השולחן וראש זה על זה. אבל איך מדברים על לב ירושלים וקוראים אליה? יצאנו לבתי קפה ודיברנו דיבורים של סתם. צחקנו מדברים של סתם. ניסיתי לדבר איתו על עצמי אבל לא היו לי מילים. כי לא הרגשתי שאני השתניתי: הרגשתי שהוא השתנה. ליתר דיוק, שאני רואה אותו עכשיו אחרת, ולא הייתה לי הדרך להשיב שבותו כבראשונה.

כך נתרחקנו אט אט. לא פרשנו זה מזו: רק התרחקנו. התחלתי ללמוד בערב. רציתי ללמוד איתו, אבל הוא לא רצה. זה שלך, הדסי, הוא אמר. רק תגידי דברי תורה בשבתות. נשים התחילו לשלוח אלי מעטפות ועניתי כמיטב יכולתי. ריקי התגנבה לכאן פעם, ביום אחד, ואמרה שהיא ואילן כבר לא מדברים, שאילן התחזק והוא חושב שצריך לפרוש מן האשה כדרך חסידים הראשונים. ואמרתי לה הרי את אבידה נשטפת בנהר, ואילן חסיד שוטה, ואמרתי לה יהיה בסדר, ריקי, יהיה בסדר, והיא יצאה מן החדר מוארת ואני ישבתי בפנימה וחשבתי מה עשיתי לעצמי. ולא שיואב ואני לא דיברנו, או שהוא לא תמך, או שלא הרגשתי שאני במקום הנכון, רק הרגשתי כל כך לבד. אמרתי לקב"ה רבונו של עולם, למה הריעות לי כל כך. הרי יכולת לחתן אותי עם תלמיד חכם. יכולת לפתוח את ליבו של יואב. איך קרה שכך?

ולא שלא ניסיתי, הקב"ה עדי, אבל כשצריך היה להחליט אם לעוג עוגה, לעמוד בתוכה, להוריד גשם ולהציל את התבואה של השנה או לשבת עם יואב לעוגה, אמרתי לעצמי הרי אלה צרכי הרבים. וכשהיה צריך להחליט אם להתפלל על גזירה שנגזרה על עם ישראל או לצאת לצימר, יצאתי לצימר והתפללתי שבוע שלם. אולי צריך להגיד את זה אחרת. אולי צריך להגיד: אם הלא אדם מוטל בחוץ שוכב, ואת יודעת שתוכלי להציל את חייו, לא תלכי להציל את חייו? ומה עם מאות? ואלפים? לא תצאי להציל אותם? מה, תעמדי על דם רעייך ותשבי בבית קפה, תאכלי עוגה? אם היו שואלים אותי הדס, את רוצה את האחריות הזו? הייתי אומרת לא. אבל לא שאלו. אפילו לא עמדתי מול השאלה האם לעקוד את הזוגיות שלי למען עם ישראל. כל פעם זה היה צעד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.

בכל פעם זה היה הצעד הנכון, אבל כמה רחוקה הייתי בסוף.

ובפורים האחרון שמחה וששון ליהודים, משתה ויום טוב, כל התלמידות מלאו את הבית והקיאו על הספה, שברו כלים ופזרו ניצוצות ואני, אני ישבתי שם בראש השולחן והייתי אבל לא הייתי כאן, והייתי שיכורה מאד, ואמרתי ווי לה להיי שופרא דבלי בעפרא, ואמרתי גלו למצרים שכינה עמהן, גלו לבבל שכינה עמהן, ואף אחת לא הבינה על איזה יופי אני מדברת ועל איזו גלות אני מדברת, ותלמידה אחת צרחה הרבנית, הרבנית, תביאי לי שידוך ואם אין מתה אנוכי, ותלמידה אחת בכתה ואמרה הרבנית, אם הילד שלי לא חוזר בתשובה למה לי חיים, ותלמידה שלישית אמרה הרבנית, הרבנית, איך זכית בספרא וסייפא שכזה? ופתאום ראיתי את יואב שלי מוציא יין וחמין ומרק ומחלק לכל התלמידות והתלמידית, ראיתי אותו באמת, כמו שרואים אדם, ואמרתי להן 'שלי ושלכן, שלו הוא', אבל הוא חשב שאני מתכוונת להגיד 'תודה, יואב', ובאמת התכוונתי להגיד 'קח את כל מה שיש לי. אני לא צריכה יותר כלום'.

ובלילה, לא ברעש השם. בלילה כשהכל שכך והסופה שקטה והכל שב על מכונות לשלום, יואב היה בחדר של הילדים והביט בהם ישנים, ואני נכנסתי לחדר ואמרתי יואב, התפללתי עלינו בפורים הזה. שנחזור להיות מה שהיינו. שיהיה לנו טוב. ויואב אמר אני? אני נשארתי אותו הדבר, זו את שגלית למקום תורה. ופתאום הבנתי, כלומר, שכל הזמן הזה רק קיוויתי שהוא יצטרף אלי ואיזה רוח תנשב בשנינו, שהוא גם יהיה בעניין, אבל כל כך הייתי אני עד שלא הצלחתי לראות מה הוא רוצה. ואמרתי לו אבל יואבי, לא בחרתי בגלות הזו. והוא אמר נו, אז התפללת. ונענית? ואני אמרתי לא, לא נעניתי. זו לא תפילה רק שלי הפעם. אני צריכה שאתה תתפלל על מה שאתה רוצה. ולמרות שהוא לא האיש אשר רוח בו, ולעולם לא יהיה, הוא נענה לי הפעם והחזיק בידי ועצם עיניים והתפלל, וכשהחזיק כך בידי כמו שלא החזיק שנים ידעתי, כדרך שאני יודעת דברים, ידעתי סוף סוף שכל הטוב הזה, אף על פי שהתמהמה, בוא יבוא.

(בפרטיות גמורה, איש המקצוע המפורסם והנחשב מחכה לתורו אצל האורולוג)

ומה שהוא חשב, מה שהוא חשב היה מה יקרה אם לפעמים כשהוא מדביק לינקים בניוזלטר שלו (שהוא שולח ללקוחות שלו, לקוחות עסקיים מכובדים בהחלט שמחפשים ליווי שיווקי אצל מישהו, מישהו שהוא כל כך טוב עד שאי אפשר לקבוע איתו פגישה בזמן הקרוב רק בעוד חצי שנה), במקרה הוא ישכח להעתיק את הלינק הראשון וכך בעצם מה שיקרה הוא שהלקוחות יקבלו ניוזלטר עם לינק שמפנה ל'ראיון שנעשה איתי בוידאו־בלוג של עומר לחיאני' אבל כשהם ילחצו על זה הם יקבלו לינק שמפנה לאתר של ד"ר עמוס, טיפול יעיל בשלפוחית רגיזה.

או גרוע מזה, הם יקבלו לינקים שיפנו אותם לחיפושים האישיים־בהחלט שהוא עושה (שאין לפורטם כי רבים הם), וכך כולם, כל העשרים אלף מנויים, יפתחו בזה אחר זה את הלינק ויראו לינק אלוהים שישמור, ומה הם יחשבו אז.

ואולי גרוע מזה הוא חושב, אולי כל זה כבר קרה ובעצם הלקוחות שלו, שמגיעים אליו לעזרה שיווקית, בעצם לחצו על לינק שהוא בעצמו לא לחץ, וכשהם לחצו הם הגיעו לאתר של ד"ר עמוס, ובהתחלה חשבו 'מה לעזאזל' ואחר כך חשבו עליו, על איש המקצוע שהוא, לא בתור איש ולא בתור מקצוע אלא בתור אדם שיש לו שלפוחית רגיזה, כלומר שהוא הפך מלהיות 'מקצועי' (על כל מה שזה אומר, כלומר שהוא חד והוגן ושומר על הזמן ועל הכללים) ל'מישהו עם בעיית שליטה בסוגרים'.

ולמרות שאנשים מחבבים בני אדם ולא מקצועות בכל זאת יש משהו ביכולת להתגבר על הגוף שאנשים אומרים לעצמם הוא, הוא לא סתם, הוא מקצועי, כאילו המקצוע הצליח לכסות את מערומיו, אם מותר להשתמש בביטוי הזה בהקשר הזה. ולא סתם אנשי עסקים הולכים עם חליפה כי החליפה מאחדת את הכל, כאילו אין גוף מתחת או רגליים או בעיות גופניות, יש רק ייצוגיות. ובעבודה מעין זו אין חשוב מהייצוגיות. והוא חושב, לאחרונה יש פחות ופחות אנשים שמגיעים, אולי זה קשור לזה, כלומר אולי באמת היה ניוזלטר כזה, עם לינק כזה, מה שמסביר וכולי.

אבל בעצם מה רע בזה, הוא חושב. הרי כולנו בני אדם ומסתמא חלקם גם הם יש להם שלפוחית רגיזה. חלקם גם הם בני שישים וארבע ודברים שקורים עם הגיל קורים גם להם. ואדרבה, הם חולקים איתי איזו אחדות גורל. אבל הוא יודע שמתחת למחשבה הזו הוא מתחבאת מחשבה אחרת, שאחדות הגורל הזו היא לא אחדות גורל של הצלחה אלא של עליבות, כאילו אדם כבר לא שולט בגוף שלו, איך יוכל לשלוט במשהו אחר,

והוא חושב אם אני הייתי מקבל מייל כזה, מאיש מקצוע, מה הייתי חושב, והוא לא יודע אבל בתוך תוכו הוא יודע, כי מעבר לבגידה של הגוף יש גם בגידה של הייצוג, או התפוררות של הייצוג, ועם כמה שכולנו בני אדם, בכל זאת לפעמים אנחנו מחפשים באנשי מקצוע משהו שהוא מעבר לאנושי, שהוא מותח את גבולות הגוף אל הרוח, אל מה שמעבר לבן אדם רגיל, אנושי, ובעצם מה שהופך בני אדם לבני אדם (עם כל האירוניה וכפל המשמעות והסתירה הפנימית שבכל זה), הלא כן.

והוא חושב איך פעם, לפני שנים, כשהיה בן עשרים ושבע יצא עם מישהי שהייתה בת עשרים ושש וכך סתם, באמצע דברים, היא הפליצה. והוא זוכר איך היה בפלוץ הזה משהו שניפץ כל כך הרבה מחיצות ומחסומים ודימויים, כאילו פתאום התפוררו האיפור והעמדת הפנים שהיא בעצם טיפוס מתוקתק וכולי וכולי, והיא התגלתה במערומיה (שוב סליחה וכו'), ולמרות ההכרה בזה שגם הוא בן אדם שלפעמים מפיח (כך אמר לה, אז) היא לא הצליחה לעמוד בזה, שמצד אחד היא כך ומצד שני היא כך, והייתה כל כך נבוכה ומלאת התנצלויות וריצוי עד שהיא התרחקה ממנו, דווקא בגלל הרצון לייצר מחדש את אותה התדמית, אבל הוא כבר לא הצליח להאמין לזה וכך היא הלכה.

ואולי, הוא חושב, אולי אנחנו כולנו בעצם בורחים מההיות בני אדם, כלומר מנסים להיות בן אדם אבל לא גוף למרות שכולנו גוף, ואם גוף שיהיה דימוי של גוף, כלומר שאנשים יגידו 'הוא, לא אוכל ולא שותה ובכל זאת מתפקד' או 'אני מעשן כי אני מפחד מהמוות' או 'אני שותה כדי שאוכל לחיות בעולם המדכא הזה' וכן הלאה וכן הלאה, אבל הגוף בעצמו, כלומר השעירות הרופסת הזו, הבלתי נשלטות, מה שמכונה 'הבגידה של הגוף' על ידי אנשים שחושבים שהייתה אי פעם איזו מערכת יחסים בינם ובין הגוף ואולי הוא היה צריך להודיע להם לפני שהוא כך, קם והלך — הגוף בעצמו הוא לא חלק מהסיפור של להיות בן אנוש, ולכן, דווקא, אולי בגלל זה פחות ופחות לקוחות מגיעים לאחרונה. אולי.

(דלת נפתחת. "האדון ****? היכנס נא". הרופא הולך לשירותים לרגע, בין פגישה לפגישה. הוא יושב על הכיסא בחדר הרופא ומחכה שמישהו יגיד לו מה קורה אצלו בגוף).

לריק

הפעם הראשונה שנדב אונן (וגם המילה הזו, 'אונן', לא מדייקת, למרות הבוטות שבה, אבל אולי אין שפה מדוייקת לדבר בגוף. כל ימיו היה נדב בין החכמים ולא מצא לגוף טוב אלא שתיקה) הייתה בישיבה התיכונית. בטעות, כמובן. עוד לפני הידיעה שהבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא. היה לו פלאפון, ובפלאפון היה מצב גלישה בסתר, והוא צפה קצת בתמונות בגדי־ים כשפתאום הרגיש שמשהו קורה, ואפילו מילים להגיד מה קורה לא ידע; בהתחלה נבהל, אחר כך רץ לשירותים ובדק וראה שקרה מה שקרה, ורק כשירדה עליו תחושת הריקנות ובעקבותיה תחושת האשמה, הבין שזה הדבר הלא־מדובר שמדברים עליו כל היום.

אבל עכשיו כבר שנים אחרי כן. הייתה ישיבה תיכונית וישיבת הסדר וצבא בתווך ותואר ראשון ועבודות סטודנטים שנותרו עבודות סטודנטים גם אחרי סיום התואר. גיל עשרים ושמונה. חדר קטן בדירה קטנה בשכונה קטנה בתוך עיר גדולה. בערב יהיה הדייט השלישי עם נועה ונדב ישב מול המחשב מופשל עד עמקי נשמתו, תחילה הייתה תשוקה (הוא עוד הלך ברחוב, והתשוקה אחזה בו בעצב ההוא שתחת הלב), אחר כך לחץ שבצבץ דרך העור כמו זיעה, הייתה ריצה, נעילת הדלת, אחר כך גוף, אחר כך מבוכה, עצבות דקה שיורדת עליו, תחושת כישלון, רק אז ריקנות, והיא דומה מאוד לריקנות של הפעם הראשונה וגם שונה מאוד כי בכל זאת, שלש עשרה שנה אחרי.

אנשים אומרים ריקנות כאילו מדובר בחדר ריק, אבל זו ריקנות שדומה יותר למים מתרוקנים מכיור. כאילו משהו נשאב לפתע ויקח זמן עד שיתמלא שוב. ובזמן הזה, בין הריקנות והמלאות, נדב אמר לעצמו אבל מה, מה יכולתי לעשות, ואמר לעצמו, הרי אני רוצה להיפגש איתה בלי מחיצות הגוף, בלי לכמוה אליה כי אני גבר והיא אישה, לפגוש אותה באמת, נפש לנפש, ותוך שאמר לעצמו ידע עד כמה הוא משקר לעצמו כרגע. עד כמה הוא מוצא לעצמו תירוצים ברומו של עולם רק כדי להתחמק מהתחושה הזו, הנוראית, שהוא יושב מולה והיא יושבת מולו, ממש פנים מול פנים, והוא לא מרגיש בתוכו כלום.

ומה זה כלום. הרי היו בחורות שרצה, והן לא רצו אותו. שירה, למשל, שהייתה שותקת ויפה שכזו. או נעמי שפגש בה באוניברסיטה ולא ידע איך דבר כזה קיים בעולם. הן תמיד היו אחרות, בלתי מושגות, והוא כמה אליהן דווקא מפני שלא הבין אותן ודווקא מפני שלא רצו אותו. אבל האחרות – שלומית, רעיה, אמונה שיצאו חצי שנה ובסוף נפרדו כי כן, הרגיש שהוא יוצא איתה סתם. כדי לא להיות לבד. כדי לא להיות מושא לרחמים. אבל באמת, באמת, כשישב ופתח את הלב שלו ובדק לראות מה קורה שם, לא הרגיש כלפיה כלום. ומה עושים עם הלב הזה, איך גורמים לו לנוע לאן שרוצים.

וכדי לברוח הלך להתקלח, וכשהסתבן בשמפו של עשרה שקלים מהסופר המקומי הסתכל בעצמו וחשב, מה אני אמור לעשות. באמת. הוא חשב, הרי אני הרבה אחרי הישיבה התיכונית. הרבה אחרי. אבל הרי לא נישאתי ולא ידעתי אישה (ככה חשב, 'ידעתי אישה', במקום המילה המפורשת, 'לשכב עם מישהי'. אולי כי השכיבה יש בה ממשות, והידיעה היא רוחנית ואין בה דבר), מה אני אמור לעשות. אבל ההיתר הזה, ההיתר של 'מה יעשה הבן ולא יחטא', לא באמת הועיל לו, כי הריקנות עדיין הייתה שם והאשמה עדיין הצביעה עליו. אז נניח שמותר, אמר המצפון, נניח שכל מה שאתה עושה זה בסדר, עדיין, האם אתה רוצה לשלם את המחיר?

ומה המחיר? לא שאלת 'מי משלם על מי בדייט ראשון' שאותה הם כבר עברו. דווקא בחורה נחמדה, נועה. עובדת במחשבים. עשתה תואר ראשון באוניברסיטה העברית. צוחקת הרבה. המחיר הוא אחר לגמרי: להישאר במקום, להשקיע בדבר שלא בא לעולם, לחכות עוד ועוד שמשהו יקרה, שהעולם יוציא את עצמו מן הבוץ. בינתיים לחפש עוד ועוד, להצדיק את עצמו, להתעסק בגוף כדי לא להתעסק בנפש, ובכל הזמן הזה העולם ממשיך לנוע. חברים מתחתנים, עובדים, קונים דירה. אולי זה מה שנאמר, הקנאה (בחברים הנשואים) התאווה (מה יש לדבר) והכבוד (העצמי) מוציאים את האדם מן העולם.

וככה, כשהיא שואלת אותו שאלה של דייט שלישי, את שאלת 'מה תרצה לעשות בעוד חמש שנים?', פתאום מתחוור לנדב שאין לו מושג. שאולי השעות שהוא מבלה מדי יום מול המחשב, מחפש סרטונים שיש בהם אמת (מילה מטופשת, 'אמת', להגיד על סרטונים שכאלה, ובכל זאת הוא מחפש אמת. למשל, שמות אמיתיים. למשל, סרטונים ביתיים), כל השעות האלה הן עצמן בריחה ממשהו גדול יותר, מהצורך לעשות משהו שיש בו ממשות. למשל, לעבוד. למשל, להתחתן. למשל, להביא ילדים, להשקיע בהם, למשכן את עצמו לצורך איזה עתיד. יש לו זמן לכל הדברים האלה, מפני שאין לו מה לעשות משהו אחר בזמן הזה. שהשעמום מביא לידי בטלה אבל גם להפך, דבר גורר דבר, כמו מערבולת מים בכיור.

והוא כבר לא יודע מה לעשות. זו לא רק השאלה האם לעשות את זה לפני דייטים. זו שאלה אחרת, גדולה יותר; מי הוא כשהוא יוצא לדייטים. מה הוא מחפש. מה הוא רוצה מהעולם הזה. שנים אמר לעצמו עד כמה הוא צדיק, בעצם, כשהוא יוצא כך לדייטים, משביע את היצר ומסוגל להתבונן בנפש של הבחורה ולא רק בגוף שלה, לא לחפצן אותה עד תום, אבל עכשיו הוא חושב – מה אם להפך? מה אם כל מה שאמרו לי כל חיי לא היה נכון, ואולי הדבר הנכון לחפש קודם כל, ודבר ראשון, הוא גוף? אולי זה היה כל כך ברור עד שהסיבה שלא מדברים בזה היא לא שזה דבר פסול, לצאת עם מישהי ולחשוק בה, אלא להפך, שזה הדבר הכי בסיסי בעולם עד שאין צורך להתעכב עליו? אולי כל הזמן חשבתי שאני צדיק, אבל בעצם לא הבנתי כלום?

וככה, באמת, כשהוא הולך לצד נועה, אחרי בית הקפה והם הולכים להם בעיר ששרועה תחת הכוכבים, והיא מדברת והוא לא מרגיש כלום, כאילו הכל שטוח, לא רואה אותה לא כנפש ולא כגוף ומרגיש כמו רובוט שמדבר עם רובוט אחר, ככה תוך כדי דיבור היא עוצרת (על מה דיברה בעצם?) ואומרת תגיד, נדב, אפשר לשאול אותך משהו? והוא אומר כן, אפשר. והיא אומרת תגיד, אתה שומר נגיעה? והוא מסתכל עליה ופתאום רואה איך אישה, בת עשרים ושש, והבדידות והבשר והרצון להיות יחד, ובתוך כל זה הלב פועם בו והוא חושב רגע, למה היא שואלת, האם זה טוב, לשמור נגיעה? האם זה רע? ובעצם, בכלל, לשמור נגיעה ממי? האם היא שואלת אם אני שומר נגיעה מעצמי? ומה בכלל עדיף, לשמור נגיעה מעצמי או לשמור נגיעה ממישהי? איזה מהמחירים אני מעדיף לשלם?

והוא מבין שהיא מצפה לתשובה אבל אין לו מושג, בעצם, מה הוא צריך לענות. הוא עונה לה משהו אבל מה הוא עונה לה, לא מצאנו לגוף טוב אלא שתיקה.

___
(ניסיון שני לכתוב את זה)

לבטלה

אבל אולי לא איך לכתוב את הגוף אלא איך להרגיש את הגוף ואולי אפילו לא הגוף הוא השאלה כאן אלא הדברים שהוא גורר בעקבותיו. למשל עצלות. למשל הרצון לפרוק. למשל איך יושב נדב מול המחשב כמה שעות לפני המפגש עם נועה והלחץ מבצבץ בעור והוא עושה דברים שלא מדברים עליהם בקול, וכשמדברים עליהם לא אומרים אותם ישירות אומרים כן, אתה יודע, איך מסתדרים בלי גוף אחר לגעת בו, שאלה קשה, בוא נחשוב, הכל יודעים מפני מה כלה נכנסת לחופתה הכל יודעים מפני מה בני תשחורת נועלים דלתותיהם אבל, ואחרי כן, אחרי התשוקה הבלתי פוסקת אחרי הריצה אחרי נעילת הדלת אחרי הגוף אחרי המבוכה, אחרי העצבות הדקה עד תהום שיורדת על נדב ככה, מופשל. מה עכשיו.

והוא אומר לעצמו הרי אנשים אחרים לובשים שחורים והולכים לעיר אחרת ועושים מה שעושים ואני חוטא לביתי, הוא אומר, והוא אומר מה יעשה הבן ולא יחטא, והוא אומר הלך למקום שהלך ועשה מה שעשה מה כפרתו יתחזק בתורה ובמצוות, את כל אלה הוא אומר אבל יודע, בתוך תוכו, יודע שכל זה, כלומר כל העיסוק בחטא שבא בעקבות הגוף שבא בעקבות הבדידות, כל זה הוא בריחה, פשוט כך לפעמים העיר האחרת היא בתוך הנפש. היא רק בריחה מהצורך הזה לצאת לדייטים, להשתדל להגיד כן, להשתדל ליזום לנסות להרגיש משהו בכח, בכח, לנועה שיושבת מולו ולא מבינה מה הסיפור, והוא אומר אני לא יודע אני לא יודע אבל בתוך תוכו הוא כמו כלב רודף אחרי זנבו; האם הוא נמשך אליה או לא.

וזה מה שאמר קהלת הוא אמר הבל הבלים הכל הבל ואמר לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים אבל לא לכל חפץ. ואם צריך לדבר בדברים שאין לדבר עליהם הוא חושב והרי כל החברים שלי, כך הוא מדמיין, כל החברים שלי כבר ידעו וכל החברות שלי כבר אכלו מפרי העץ ורק אני, כך הוא חושב, רק אני עדיין, וכשהוא יושב מול המחשב הוא חושב גם להפך, איך אני בעצמי כלומר בתוך עצמי כלומר למען עצמי איך כל הרגע הזה, שלא לומר את המילה המפורשת: לרִיק. לסתם. לארץ. לבטלה. כל כך מרוכז בי איך תבוא אחרת. והוא חושב לעצמו איך הדברים שהוא רואה באתרים שאין לראות אותם, מה הוא מחפש, שיהיה כמה שיותר אמיתי שלא יראה מצולם שתהיה לו איזו נגיעה עם הדבר האמיתי וגם אבל כך, מסך, מה בכך, מה זה אומר עליו שהוא מחפש ככה דברים, האם זה טוב כלומר הוא בנאדם, האם זה רע, האם זה בריחה מהצורך להגיד לנועה יאללה, בואי נלך קצת הקפה הזה עשה לי לא טוב והירח

כלומר מה בריחה לא בריחה, חס ושלום, רק שהזמן הזה נותן לו זמן, נותן לו מנוחה, אומר לו אל תדחק בעצמך בשר, אומר לו תחשוב, תחשוב עוד, והוא חושב. כל כך הרבה הוא חושב הוא מסתובב בתוך עצמו הוא הולך ימינה שמאלה למעלה ולמטה הוא אובד בתוך הפרדס הוא אומר יש צדדים לכאן יש צדדים לכאן, יש גברא יש חפצא, ההיא איתתה הוא חפצא ההוא גברא, גברא הוי, וכל כך הוא מסתבך והולך ומסתבך כל כך, כמו לשבת מול עצמו, כמו לגעת כמו להצטער כמו לגעת שוב, והוא יושב מול נועה ומרגיש איך היא דומה עליו כקאקי חיוורי וחושב לעצמו אולי זהו אולי אני צדיק אבל לא, לא ככה, בכלל לא ככה, ורגע הוא חושב לעצמו האם זהו האם דפקתי הכל אבל נועה שואלת אותו תגיד, היא שואלת, תגיד, אתה שומר נגיעה, והוא לא יודע לאיזה צד היא שואלת אם לטיבותא אם לגריעותא והוא חושב נגיעה, הוא חושב, שומר נגיעה ממי, והוא אומר לה משהו, מה הוא אומר.