מעשה מגשמים שירדו אחר הפסח

שוב מעשה מבר בי רב אחד שביקש לפסוק ממשנתו בימות ניסן ולומר כמה נאה אילן זה, ארז תרמילו וחבש כובעו ועמד על אם הדרך. מפני מה עמד על אם הדרך, מפני שבעלי עגלות מלומדים בניסים הם. ברצונם חוגגים וברצונם ממוגגים. אמר, אם יחפצו יעשו לי קפיצת הדרך. עמד שעה ושעתיים ולא השגיחו בו לפי שלא הניף ידו. ישב והתנמנם. לא יצאה שעה עד שחטפתו שינה ולקחה אותו כברת דרך והניחה אותו במקום ששמיים וארץ נפגשים והלכה לה.

פגע בו רוח אחד והיה ממלא אותו בצינת הבוקר, טופח על ראשו ומשחק בכובעו ועושה בו מעשי שטות. נתעורר אותו בר בי רב והיה צווח ווי ווי.
אמר לו הרוח מה לך צווח ווי ווי.
אמר לו אותו בר בי רב ווי לי שאתה מפחידני וְווי לי לחסרון כיס.
אמר לו הרוח מה לך חסרון כיס, הרי אתה מתחייב בנפשך. ונשף בו כדי להבהילו.
צווח אותו בר בי רב ואמר כבר אמר הרמב"ם שאין רוחות ושדים ומזיקים בעולם ואם כן אינני מאמין בך כלל.
חזר הרוח וטפח בו על ראשו והראה אותו מיני מראות מפחידים, כגון אותם שמחזיקים ראשם תחת ידיהם ואותם שמשוטטים יחידי בלילה ואותם שמבכים את בניהם שמתו מיתה נוראה בקרקעית הבאר, והיה הבר בי רב אוחז בראשו וצווח אינני מאמין בך אינני מאמין בך.
סוף סוף נתיישב בדעתו ואמר הלא רוח יש כאן בוודאי, אם כן יש לבדוק אם רוח זו מארבע רוחות, אם רוח סערה הוא או שמא רוח טומאה. עמד ושאל לו לרוח מה שמו ושם אביו והלך ובדק ברשויות ומצא שרוח סערה יש כאן.

אמר לו לרוח מה לך ולימות ניסן שהחמה שלטת בהם?
אמר לו הרוח כנגד אותם שפוסקים ממשנתם באתי. מוטב ישבו בבתיהם וישנו פרקן מאה ואחת פעמים ואל יצאו לשוח בשדה.
אמר לו מה אעשה ואני מבקש להינפש, שתשש כוחי.
אמר לו לא כך אמר ר' אליעזר משבח אני את העצלנים ברגל?
אמר לו והלא אמרו חכמים האי מאי שנפיק ביומי דניסן וחזי אילנות דקא מלבלבי אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וכו'.
אמר לו הרוח אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאחד שאכל שום והיה ריחו נודף, לא יברך ברכה שלאחר המזון? כך אמרו חכמים הואיל ויצא מביתו כמן נפקנית, לכל הפחות יברך.
אמר לו אלה הואיל ואמרת נפקנית גילית דעתך שאין אלו אלא תירוצים של שטות. מה לך אצל דברי חכמים, כלך ולך, כלך ולך. חבט בו ברוח באמת הבניין שבידו ושלחו.

עמד הרוח והלך. לא יצאה שעה ובא שנית והביא עימו גיבובי עננים ורוחות מארבע רוחות וגשמים שמרטיבין את הראש ומצננין את המזג, כגון אותם שהביא לאשתו חביתית שעורים והטיחה לו כוס של צוננין על פניו. והיה בר בי רב הולך וראשו קופח מחמת הברד ואומר זו תורה וזה שכרה. אמרו ברא בו בריות נאים ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם, איה הנאה זו שאמרו. האמונה שאני שב ללימודי.

אחז מטהו ותרמילו ושב ללימודו והרוחות במקומן שככו, ישב ולמד מסכת תענית כל אותו היום והגיע למעשה מר' אלעזר בר' שמעון והמכוער וראה דברי אבות דר' נתן לעולם יהא אדם רך כקנה, מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבת בו, הולך ובא עמהם. דממו הרוחות, חוזר הקנה עומד במקומו. כיון שקרא ידע בעצמו שחטא, עמד וארז תרמילו ויצא אצל הדרך לראות מקומות שנשתבחה בהן ארץ ישראל והיה הרוח בא לקראתו ואומר אף אני לקראתך יצאתי שתתחבב עליך ארץ ישראל ולא תהיה יוצא אליה כתינוק היוצא נזוף מבית רבו. הלך וראה בימת טבריא ובהר תבור ובשאר מקומות שנתברכה בהן ארץ ישראל ונמלא פיו שבח והודיה ותמרים טריים, כן יזכינו הקב"ה בב"א.

מודעות פרסומת

למה ביטלתי את המנוי להארץ

א.
לפני כך וכך שנים (בשנת 2002, ליתר דיוק), ביטלה עירית לינור את המנוי שלה לעיתון הארץ, ובמקביל פרסמה טור ארוך על העיתון, דעותיו ודעותיה. בינתיים התחלפו עורכים בבית שוקן, עיצובים חלפו להם, ואט אט נוצר מן טרנד כזה, לבטל את המנוי להארץ מממניעים אידיאולוגיים ומיד לרוץ לספר.

אני לא מבקש להִבָּדֵל מהטרנד הזה, רק להקדים ולומר שאני, בניגוד לעירית לינור, לא מבין גדול בתקשורת. אבל שמחתי להיות מנוי להארץ. הרגשתי שהעיתון הזה מכבד אותי, שהם מחפשים להביא לי חומר מעניין ולא רק לסגור גיליון עם כתבה ראשית כלשהי, ויותר מהכל הרגשתי שהדברים נאמרים מתוך עניין. שהכתבות נעשו מתוך אהבה למקצוע, ולא מתוך נסיון לכוונן לקהל הקוראים המדומיין. שהנושא עליו נכתב באמת עניין את הכותב. רואים את זה בכתיבה, ובעיני זה דבר גדול מאוד.

נכון, זה עיתון לאנשים אחרים. הוא לא מיועד אלי. הוא לא תופש אותי כקהל היעד שלו. הוא כותב לתל אביבים שאוכלים פירות ים במסעדות של שמונה מאות שקלים, לישראלים שחיים בברלין ומחפשים להרגיש חלק, הוא כותב לקהל מאוד מאופיין ומאובחן – ואין בכך לא כלום. אני יכול להציץ גם שמיועדים לאנשים אחרים, ולראות אנשים שאני לא מזהה בפינת המדרוג. ניחא.

ובכן, אני קורא את העיתון כבר זמן רב; תחילה באינטרנט, ועם המעבר לחומת תשלום עשיתי מנוי על העיתון בסופי שבוע. חלק מהתחקירים שם זעזעו אותי ושינו את תפישת העולם שלי (בעיקר של חיים לוינסון, מסתבר), כמה וכמה מהמאמרים שפורסמו שם עדיין מונחים לי על הדסקטופ ואני חוזר אליהם אחת לכמה חודשים, ואני חושב שאיילת שני היא מהמראיינות הטובות בישראל, אם לא הטובה שבכולם.

רק לגבי הדעות הפוליטיות שלהם הייתי אמביוולנטי. אין לי תודעה פוליטית מפותחת, ואני לא מבין גדול בפוליטיקה (מעשה שהעליתי אדם חרדי נחמד לאיזה טרמפ לפני שבוע, ומיד כשהתיישב שאל אותי בבהילות: 'מה המצב בעזה עכשיו'. משכתי בכתפי; מניין לי לדעת? אחר כך שאל לדעתי על המצב, וגם כאן משכתי בכתפיים, ובכן -), ואולי דווקא משום כך דווקא שמחתי שאני מנוי לעיתון שמאתגר את תפישת העולם הפשוטה שלי ומראה לי צדדים שלא ראיתי. ולמרות הדעות הנפוצות בפיד הפייסבוק שלי, הדיווחים החדשותיים שלהם נטו להיות הוגנים.

אבל אז פרצה המלחמה.

כותרת 'הארץ' באנגלית ובעברית.  קרדיט: ויקיפדיה העברית
כותרת 'הארץ' באנגלית ובעברית.
קרדיט: ויקיפדיה העברית

ב.
בהתחלה כתבתי בדף הפייסבוק:

"זמן מלחמה אינו זמן טוב להיות מנוי להארץ.

אני מוצא את עצמי מרגיש נבגד. הזהות הלאומית שלי מתעוררת, השייכות לעם מתעוררת, ולמרות מאבקי הימין-שמאל שחוזרים על עצמם בירושלים ובתל אביב, עדיין – התחושה שכולנו בסירה אחת, שאנחנו יוצאים להגן על עצמינו, שעם ישראל וארץ ישראל וכולי וכולי, כל אלה מתגברים ומועצמים, אם זה בשיחות בין חברים, אם זה באמצעי התקשורת, אם זה בתחושה האישית כשאני קורא על חייל שנהרגו, שרקטה נפלה, והלב מתכווץ.

ובעיתון הארץ? שם מתרחשת מלחמה אחרת. אנשים אחרים נהרגים. ה'טובים' וה'רעים' מחליפים צדדים. פעם חשבתי שהגדרת ה'טוב' הוא ה'אנחנו'. כלומר, ש'אנחנו' תמיד הטובים והאחר הוא תמיד רע. וכשאני מסתכל על ההגדרות של הארץ, אני מוצא את עצמי נבגד; תמיד ידעתי שאני לא מהם, שאני אחר, אבל לא ידעתי שזה עד כדי כך.

ובכל זאת אני מנוי להארץ, כתבתי. גם בזמן מלחמה. ואני קורא, מתעצבן וממשיך לקרוא. כי בעיני, לשמוע דעות אחרות חשוב לא פחות מאשר לשמוע את העמדה שלך. לא בגלל ההתנחמדות ל'אחר'; בגלל הסכנה שיש בעמדה אחידה, מוצקה, חובקת כל, עד שהכל מסכימים לה. בגלל שאחדות מחשבה וחד-מימדיות מסוכנות לא פחות מריבוי עמדות וממוּרכבוּת. אולי אפילו יותר.

אחדות היא טובה. סולידריות היא טובה. היכולת היחידה לנצח נמצאת באחדות הזאת. לכן בצבא אין מקום להביע דעות אחרות; אתה מקבל פקודה ומבצע. כך מנצחים. אבל החיים, גם במדינת ישראל, הם יותר מצבא. וכשהשיח מוצא את עצמו מתאחד אני רוצה לזכור שיש דעה אחרת, ולתמוך בכך שיש דעה אחרת, ולשמוח בכך שיש מישהו שלא מסכים איתי ומישהו שחושש ונזהר. לא כי אני לא בטוח בדרכי – אני לא, אבל יש אחרים שבטוחים בדרך שלי, ודי לי בכך – אלא כי אני רוצה שלא אשתכר מעצמי. שיהיה איזה איזון, שתהיה ביקורת.

איפה זה נעצר? איפה קו הגבול בין ביקורת ובין התנגדות? למה לא להקשיב לחמאס, אם ככה? אני חושב שהגבול נמצא בשלילת האחר. כלומר, בתקיפה. ברגע שזה עובר את המילים וגולש למעשים; אני שמח שאתה חושב אחרת ממני, אבל לא אקבל את רצונך לפגוע בי, לשלול את זכותי לחשוב אחרת או לשלול את זכותי להתקיים.

והדברים נכונים גם לעיתות שלום, ולאו דווקא בפן המדיני, ולא רק לגבי עיתון הארץ."

ואחרי יומיים הוספתי: "רוצה לומר: יותר משמדאיג אותי המצב בעזה, מדאיג אותי המצב מחוץ לעזה. שבימים האחרונים אני מוצא שיותר משאנשים שונאים את האויב שלהם, הם שונאים אנשים שחושבים אחרת מהם. גם אם הם מאותו עם, מאותה מדינה ומאותה עיר. כל כך שונאים, עד שמוציאים אותם מן הכלל.

וחושב: הלא בימי מלחמה יש סולידריות בסיסית, אבל עכשיו אין זה כך. השמאל שונא את הימין והימין שונא את השמאל, ומרימי הקול נישאים על נס. אבל בסופו של דבר תחושת הסולידריות של ימי המלחמה תתפוגג, ואנחנו נחזור לחיות חיי שגרה אחד עם השני כאן, על האדמה הזאת, כי אין לנו מקום אחר.

ומה אז."

ג.
כך כתבתי, וחשבתי שדי בכך. קראתי את דבריו היפים של עמוס שוקן בדו שיח בינו ובין הגולשים ושמחתי בהם. אבל התחושה הזו הלכה והתעמעמה אט אט. לא בגלל שעמוס שוקן טועה, אלא בגלל שהלכה והתחזקה בי התחושה שהם אינם מביעים דעה, הם מייצרים פרובוקציה. ולחדד: הבעת דעה פונה מהפנים החוצה. אדם נוקט בדעה, ומביע אותה כי הוא מאמין בה. פרובוקציה היא פעולה ריקה, דעה שאין מאחוריה ולא כלום. שרק ממתינה לתגובה מבחוץ. והתחושה שלי היא שהעיתון יותר ביקש ללכת נגד משהו (העם והמדינה, במקרה הזה) מאשר בעד משהו. כלומר: יותר להיות 'הדעה האחרת', 'המאתגרת' מאשר להיות 'מה שאני חושב'.

גם כאן, אני חושב שהדברים נכונים לא רק לעיתון הארץ. זה נכון לשיח הביקורתי, השיח הרווח במדעי הרוח בשנים האחרונות. ביקורת שאינה מחפשת לתקן, אלא מחפשת לשלול. שאינה נובעת מבפנים, אלא מסתכלת על הצורה שבה יראו אותה בחוץ. שאין בה ולא כלום, שאינה אלא נפוחת אויר, מתחזה להיראות כדבר מה, ותו לא. והלא זו הייתה הסיבה שמלכתחילה עשיתי את המנוי.

ובכן, התקשרתי וביטלתי את המנוי.

ביקשתי שירשמו: הסיבה אינה חופש הביטוי שניתן בעיתון, ואינה נקיטת דעות שאינן ציוניות ואינה הפניית תשומת הלב למה שקורה בעזה, כי אם התחושה שלי שנחצה שם הגבול בין הבעת דעה ובין פרובוקציה. וחבל לי, אמרתי לאיש הנחמד משירות הלקוחות. כבד לי בלב. אני מאמין שבעתיד אחזור להיות מנוי (ויאיר אמר: כמו השיבה אל האקסית). אבל עכשיו לא. קשה לי מדי. ובלב חשבתי שהלא בכלל, ימי בין המצרים, ושנאת החינם שחרבה עליה ירושלים, והתחושה האישית שלי שהעולם הולך ומתערער (והלא מערערים דברים כאשר המצב יציב. עכשיו המצב מעורער ממילא). דומה עלי שחשוב יותר להסכים ולחבר מאשר להתנגד ולהתנגח. להמעיט בשנאה, להוסיף אהבה.

הלוואי ונצליח.

———-
[חלקים נרחבים מזה פורסמו בפייסבוק שלי.
כמו כן: אני לא מתווכח פוליטית עם אף אחד, אבל בהחלט קורא את התגובות. מוזמנים.]

שהלב הוא גשר צר מאוד

 [א]

כי כבר חודש וחצי שאני מסתובב סביב עצמי בעיגולים חסרי תוחלת, מחפש מוצא.

חודש וחצי; עוד לפני שהתחיל הכל. לפני שנחטפו שלשת הנערים, לפני שנרצח הנער הערבי, לפני שפרץ המבצע וגויסו המילואים, לפני שכל צלצול טלפון מרעיד נימים נסתרים בלב. לפני חודש וחצי, ממש בבוקרו של יום העיון לזכר הרב שג"ר, נסעתי עם אלחנן ניר ברכב ותהיתי איך אנחנו, כלומר האנשים סביבי, החברים, החברה, א-פוליטיים. כאילו אין פלסטינאים בעולם, ואין צורך להגדיר עצמך בימין או בשמאל, ואנשים כותבים על הדברים החשובים באמת: על אהבה, על מוות, על מצוקות כלל אנושיות. כותבים על קונפליקטים דתיים, על הרצון הנשי לשיר בפני גברים ועל חוסר ההתאמה למסגרות, על זוגיות ועל הכלה, אבל הפוליטי עלוּם, כאילו אין קבוצות בעולם, אין מצוקות חברתיות, אין יחסי כוחות. כאילו המגורים ביישוב בגוש עציון אינם אמירה פוליטית, וההתעלמות ממה שקורה סביבנו – בעולם, בארץ, בחברה הערבית – אינה אמירה פוליטית.

ואלחנן סיפר שפעם, כשהוציא את ספר השירה הראשון שלו, בא להוצאת הקיבוץ המאוחד וישב לפני שלשת גדולי הדור, עורכי ההוצאה, הלא הם עוזי שביט ומנחם פרי ולאה שניר, והם שאלו אותו מהי האמירה הפוליטית שלו. והוא, מתנחל צעיר, אמר שאין לו אמירה פוליטית. ואז צמצם מנחם פרי את עיניו ואמר 'גם לא להיות עם אמירה פוליטית, זוהי אמירה פוליטית'. לאמור: גם ההתעלמות היא הצהרה. גם עצימת העיניים.

וביום העיון עמד אלחנן ודיבר, ואני שהייתי טרוד שמעתי בחצי אוזן איך הוא מזכיר את הדיון הזה ואומר שאולי אנחנו לא פוליטיים כי יש לנו את חזית הדת, כי אנחנו כבר נלחמים באיזו נקודה אחת, ובה מרכזים את הכח. והוא המשיך ודיבר, אבל חזרתי ונטרדתי וכל הזמן חשבתי איך אפשר להפריד בין הפוליטי ובין הדת, שהרי הדת מתעסקת בחולים ובעניים ובעמי כנען ובמלחמות ובמלך ובשר הצבא, ומה כל זה אם לא פוליטיקה.

אחר כך חשבתי על דברים אחרים, וביקשתי לכתוב איזה מניפסט שתוהה למה הספרות הדתית והמוזיקה הדתית מתעלמות ממה שקורה בעולם, שאולי כל זה כי אין לנו עמדה ברורה בנושא, שאנחנו לא יודעים מה עיקר ומה טפל ומה לעשות עם כל הצרות והמצוקות שיש בינינו ובין אחרים. וכתבתי ומחקתי והלב נטרד בעניינים אחרים ולבסוף שכחתי מזה, כדרך העולם.

[ב]

אלא שפתאום התפוצצה אותה 'דרך העולם'. יושב אדם בחדרו וכותב, וחושב מה יעשה בקיץ, מתכנן תכניות, בונה לעצמו איזה מסלול מסודר בתוך הריק הזה שנקרא חופש, ואומר: כאן אלך לטייל בחוץ לארץ, כאן אלך ללמוד במקום זה, לפגוש אנשים, ופתאום נטרפים הקלפים והארץ בוערת. והלא צריך לחשוב משהו על כל מה שקורה כאן. האם זה טוב, האם זה רע, והוא מבקש עצה בעוזרים פרלמנטריים ובכתבי חדשות ובשאר ידעונים ואינו מוצא.

כך שאני מסתובב סביב עצמי ויושב בחדר ואוטם אזניים ומבקש שלא לשמוע. לא פותח וואסטאפ ולא שומע חדשות ולא רואה את כל הסרטונים שמפיצים הלוך והפץ. במקום זה רואה סרטים בהמוניהם, וקורא ספרים, ויוצא החוצה לשתות משהו לפגוש חברים ולגעת באנשים אמיתיים ולהרגיש שיש איזו ממשות בתוך כל הבלאגן הזה. ומנסה בכל כוחי להתנתק, כלומר לברוח, ליצור לעצמי בועה של אסקפיזם בתוך כל התוהו ובוהו הזה, ולהבטיח לעצמי שיהיה בסדר. ומדי פעם מגיעה אמא ואומרת 'יהודה, שמעתי ש-' או שעולה טרמפיסט חרדי ומבקש לדעת את דעתי על המצב בעזה, ואני איני יודע מה קורה, האם קורה, איך ומתי. יודע רק שחברים שלי מגויסים ובני דודים שלי מגויסים, ודואג מאוד. אבל לדעת משהו? אין לי דעה על המצב בעזה.

איני יודע מה לומר.

והלא במדינה כמו שלנו אסור שלא תדע מה לחשוב. אסור שתהסס, שתחשוש, שתחשוב פעמיים. בהולכך לקרב, אתה צריך ללכת בראש מורם ובידיעה שאתה מת למען המולדת. וזו אינה אמירה צינית, אלא ברצינות גמורה. איך כתבה לאה גולדברג? "למי שאינו מאמין, קשה לחיות השנה". יש לדעת: לקרב צריך ללכת כשאתה מאמין בעצמך, בצדקת דרכך. כי אם תלך בראש מורם עוד תוכל לצאת מזה. אם תהסס, מי יודע מה יקרה. וכדי לשרוד במקום המוטרף הזה צריך למצוא את נבכי האידאלים החבויים, לשיר 'עם ישראל חי' שוב ושוב. לשיר 'והעיקר שלא יתפחד כלל' למרות שהגשר צר מאוד. דווקא משום כך, דווקא כי הגשר צר מאוד.

חיילי הנח"ל רוקדים בחברון, הכל טרוּף מאוד
חיילי הנח"ל רוקדים בחברון, הכל טרוּף מאוד

[ג]

אלא שהדברים נכונים גם להפך, מהצד השני של המפה הפוליטית, ודווקא משום כך הם מעציבים כל כך. מימין ומשמאל אנשים נאחזים באותה אמת ברורה, מפגינים למענה, נלחמים למענה, כותבים, צועקים, מתווכחים, רושמים עצומות. חוזרים עליה שוב ושוב. ומעשה שנסעתי בטרמפ עם חברים מהימין, וכל הדרך רק דברו על דברים ששניהם מסכימים; שצריך להכנס בהם, שצריך להלחם, ומה החמאס רוצה ומה אנחנו רוצים כנגד ומה התקשורת הזרה עושה. ואחרי נסיעה רבה אמר אחד מהם שהוא צפה באולפני החדשות שפתוחים, מסתבר, כל היום, והתפלא איך הם ממחזרים את עצמם לדעת, אומרים שוב ושוב את אותם הדברים, אותן העובדות שנחשפו, אותן הפרשנויות.

מברברים את עצמם לדעת, הוא אמר, ואני חשבתי שהלא כולנו מברברים את עצמינו לדעת, מחזקים את האמונה שלנו בדברים, כאילו אם נשמע אותם שוב ושוב, מכמה אנשים שונים, הם יהפכו להיות נכונים ונוכל להשען עליהם, בהיגיון מוצק, ולהתפלא איך אנשים לא רואים את מה שאנחנו רואים ואיך אנשים לא מבינים את מה שאנחנו מבינים. ובו בזמן חשבתי שככה מתחילות מלחמות, בפליאה הזאת, בכעס על זה שיש מישהו שחושב אחרת ממך, מישהו שחושב שאתה טועה. ואולי לא כל המלחמות מתחילות ככה, אבל אחדות מהן בוודאי, וריבים, ושִׂנְאָה.
וחושב: הלא לשמוע דעות אחרות חשוב לא פחות מאשר לשמוע את העמדה שלך. לא בגלל ההתנחמדות ל'אחר'; בגלל הסכנה שיש בעמדה אחידה, מוצקה, חובקת כל, עד שהכל מסכימים לה. בגלל שאחדות מחשבה וחד-מימדיות מסוכנות לא פחות מריבוי עמדות וממוּרכבוּת. אולי אפילו יותר.

[ד]

וברגע שהדברים ברורים לך, כשכבר אינך עומד בביקורת עצמית, בספקות, במחשבה שאולי יש דרך אחרת, תתרגל. אחד הדברים שאני הכי חושש מהם זה שהכל יכנס להיות שגרה. שנכין את התיק למילואים, שנחזיק תמיד את הנעליים, שתהיה צוואה כתובה ומונחת תמיד אצל חבר קרוב. שהאזעקות יהיו דבר מוכר וטבעי, כמו חום של צהרי היום שצריך לתכנן סביבו את לוח הזמנים. והרי הדברים לא רחוקים מכאן: בפעם הראשונה שהייתה אזעקה הלב קפא ואז המשיך. בפעמים האחרות אתה כבר מתורגל, העין צדה את שלט היציאה, השלט 'אל המרחב המוגן' כבר מוכן, מודבק בסלוטייפ אל הקיר. וזהו, תהיה אזעקה, נלך אל המרחב המוגן, נחכה קצת, אחר כך נצא. ונתרגל, אני יודע שנתרגל. החיים המטורפים יראו לנו רגילים, ונמצא עצמינו רוקדים בלב הקסבה של חברון ומנהלים שיחות פייסבוק מצחיקות עם החמאס והחמאס ישחרר קליפ ביוטיוב וכולנו נהיה משוגעים לגמרי, ודווקא משום כך ניוותר שפויים.

והלא כך אני חושב ביום יום: המצב הבטחוני? הוא תקין. הוא בסדר. כאן אזעקה, פה פיגוע, אבל סך הכל בטוח כאן מאוד. כאילו דבר טבעי הוא. מילדות עד שיבה. ואני לא מפסיק לחשוב על הילד ההוא שהייתי, בן שתיים עשרה, באינתיפאדה השניה, שמשהו קורה סביבו ונראה לו שכך העולם. שהולך עם אלפי קמעות וסגולות בארנק, שקורא תיקון הכללי בכל נסיעה באוטובוס, ושאת שני הדפים האחרונים במחברת חיבור מילא בשיר שיש לכתוב על המצבה, הדביק בסלוטייפ את הקצוות וכתב 'לפתוח אם קורה לי משהו'. כך עשו גם אחרים, והכל היה הגיוני וטבעי; ארץ נקנית בדם. שלום נקנה במאבק.
וגם עכשיו, לאחיין הקטן שלי יש פוסטר גדול של טנק מרכבה תלוי מעל המיטה.

מה יהיה איתנו.

[ה]

יהיה טוב.
אָמֵן.

כי הגשר צר מאוד. כי מכאן תהום ומכאן תהום, ואין מוצא רק הצעקה הזאת.

————–

מוזמנים לשתף בפייסבוק ולתייג אותי; אני לא נכנס לשם לאחרונה, זה עושה לי רע.

ודברים שכתבתי בפעם הקודמת:

הוראות פיקוד העורף

מה אפשר להגיד בשעת מלחמה

מה התוחלת בלימודי סִפרות

הקשר: תיכוניסטית כתבה מכתב נגד לימודי הספרות. פורסם בynet. שי פירון הגיב על קיר הפייסבוק שלו.

אני חושב שהעיסוק במכתב הזה, ובתגובתו של שר החינוך אליו, לא צריכים להיות בשאלות ה'האם היא עלגת או לא', או לחילופין – 'האם היא מנסה להתחמק ממבחן בטענת מרד'. שתיהן שאלות אד הומינם, ולכל היותר מובילות לדיון ביקורתי בשיח התקשורתי, אבל אין בהן התמודדות לגופן של דברים.

מעבר לדיון הכולל במיקומם של המבחנים בהבניית החומר או בדרבון התלמיד, אני חושב שצריך להיות איזשהו דיון בשאלת הסיבה. כלומר, למה אנחנו בכלל לומדים ומלמדים ספרות?

ובכן, אני חושב שספרות, כמקצוע, היא מקצוע מיותר. אני חושב ששאלות ידיעת החומר בספרות הן שאלות מיותרות. אני חושב שמבחנים בספרות, באופן כללי, לא מסוגלים לבחון את הסיבה האמיתית בשלה לומדים אותה. ויחד עם זאת, לצערי הגדול ובאנחה כבידה, אני לא רואה הרבה דרכים אחרות.

שי פירון כתב בפוסט שלו: "לימודי הספרות הן ההזדמנות המופלאה לעסוק בגיבוש ועיצוב המידות והזהות, להתמודד עם רגשות, להגדיר אהבה והתמסרות, לעסוק במולדת אהובה, בשורשים מורכבים וביחסים בתוך המשפחה." זה נכון, אבל לעניות דעתי הוא פספס את הנקודה.

שיעור ספרות אינו שיעור חינוך, וספרות אינה מורכבת ממניפסטים עקרים.
סיפורים ושירים (ובכוונה איני מתייחס ל'ספרות' כמושג. זה נכון על סיפורים בכלל ועל שירים בכלל), עוזרים לנו לראות את העולם אחרת. מה שכינו הפורמליסטים בשם 'הזרה', אבל ניתן לתיאור בדרכים רבות ושונות. אולי המילה 'לעזור' אינה נכונה כאן; הם מוסיפים לנו נקודות מבט, תפישות חדשות, ובעיקר – מאפשרים לנו למצוא דרכים חדשות לקריאת המציאות. זה יוצר יכולת אמפתיה, מאפשר לאדם ליצור, לחשוב בעצמו, לבחון את החומר המוגש אליו, לסדר בעצמו את הכאוס ולייצר לעצמו משמעות.

הקיצור, זה עוזר להיות אדם.

תלמיד שמעצמו קורא הרבה לא נזקק לשיעורי הספרות. ההתמקדות באלמנטים השונים של הספרות גם היא מיותרת, אם היא מפספסת את התמות ואת מה שהספרות עושה. מורה שילמד את תלמידיו שיר ולא ינסה לגרום להם להרגיש אותו, או לכל הפחות לברר איתם איך הם מרגישים למולו, פספס את השיר לגמרי. זה כמו ללמד מוזיקה בלי לשמוע אותה.

כך גם לגבי הצמצום לרשימת ספרים ספציפית, וכך לגבי המבחנים – שלא באמת מסוגלים לבחון משהו, מעבר להיכרות המושגית ומעבר לבקיאות ביצירה.

אבל מה אעשה, ועל מרבית התלמידים קשה הקריאה. ומה אעשה וגם חלק מן הקוראים מתמקדים רק בספרים מסוימים, שמאשררים את תפישת העולם שלהם ולא מוסיפה עליה. ומה אעשה, ואני רוצה שמכלול התלמידים יכירו את תפישות העולם האלה ואת הצורות האחרות לראות את המציאות.

על כן; כשאני מלמד ספרות, אני מנסה ללמד איזה תפישות עולם מתגלמות ביצירה. להראות איך האלמנטים השונים בטקסט בונים את התפישה הזאת. ללמד לכתוב, להרגיש, ליצור על בסיס היצירה. אני מנסה לראות איך קוראים יצירה משתיים ושלש זויות, איך מבקרים יצירה, איך אפשר לקחת את המבט הזה ולהסתכל דרכו. הרבה מאוד מילים בניסיון ללמד את התלמיד איך קוראים יצירה ואיך מסתכלים דרכה. דבר שבעולם אידיאלי לא היה בו צורך, וכרגע (בגלל העולם בו אנו חיים, ובלי שום קשר למערכת החינוך) אין לי ברירה אחרת.

—-
ועוד שלש הערות לגופם של מכתב, תגובה ושיח:
א.
במכתב: הצורה בה הוא מתמקד ב'חוסר העניין' שיש לה, ובכך ש'אין לה מה לעשות עם החומר' ולבסוף "אני מרגישה שהחומר שאני לומדת מיותר לחלוטין. אין לי ולא יהיה לי מה לעשות עם המידע שאני לומדת בספרות, אלא אם אגריל שאלה על 'חפץ' ב'אחד נגד מאה'".
מילים אחרות: הנושא אינו צורת הלימוד (זו אינה קריאה ביקורתית נוסח אסכולת פרנקפורט), אלא השעמום שבחומר עצמו.

ב.
בתגובת השר: לאחר הקריאה הלא ברורה ל'למידה אחרת', הוא כותב "כולנו, תלמידים ומורים, נצטרך להתרגל ללמידה משמעותית. כזו שתהפוך את הלמידה לרלוונטית ונוגעת, כזו שתתמודד עם אתגרי המאה ה – 21, כזו שתניע אותנו לקחת אחריות על החברה."
התשובה: נפיג לך את השעמום באמצעות שינוי צורת הלימוד.
והרי כל צורת לימוד, שונה או לא, תהיה ממוסדת.

ג.
בשיח: הצורה שבה הדיון נסב על כותבת המכתב, על הסיבות בשלהן נכתב המכתב, על העילגות המסוימת בה הוא נכתב, על הצילום וההעלאה לYnet וכדומה, גרמו לי להרהר נוגות על הצורה שבה השיח הציבורי קורא טקסטים.

[פורסם בפייסבוק שלי]

שלג וקומיוניטס

לא משהו הרה גורל במיוחד, רק הערה לסדר היום.

 יאיר אגמון כתב בפייסבוק שלו (וכך גם אחרים שראיתי) שאמנות טובה היא יצירה מענגת בעלת היגיון פנימי. אנשים אוהבים שלג בגלל האסתטיקה שלו. אסתטיקה שמבצעת הזרה. ובלשונו:

 וזה מה שקורה כששלג.
לשלג אין אינטרס, אבל יש לו היגיון פנימי מובהק ועקבי ועקשן.
העולם נראה אחרת כששלג, כי השלג יוצר הזרה:
הכל זר פתאום – הכבישים, העצים, המכוניות – כל מה שסתם משתנה בין לילה, הופך אטרקטיבי. פתאום שמים לב לקימורים של מעקי הרחוב, לעיגולי הביוב החמימים שבכל מקום, לאצבעות הרגליים, פתאום משחקים בגן סאקר עם חרדים, וערבים, ועם יונתן קמחי הנודניק מהתיכון.

השלג כאידאה אסתטית. השלג כאומנות נעלה, לכולם, ובחינם.

 (ולכן כולם נחמדים כששלג, כי כולם חווים את העונג האסתטי והשוויוני הזה, ואגב כך מתחדשים)."

אני לא חושב שזה נכון. לא כי השלג לא יוצר הזרה (הוא אכן יוצר), ולא כי השלג אינו אידיאה אסתטית (יתכן שהוא כן). אני פשוט לא חושב שזו הסיבה שכולם נחמדים בשלג.

ויקטור טרנר, שכתב נכתב עליו רבות בבלוג הזה, היה אנתרופולוג בריטי שחקר טקסי מעבר. הוא התמקד בשלב הלימינאלי של טקסי מעבר, ופיתח את מושג הקומיוניטס (למעשה, אתמול אמרה לי מישהי שזו אשתו שהמציאה את המושג): בשלב הלימינאלי של טקסי המעבר, כאשר מושא הטקס יוצא מחוץ לגבול, התבניות החברתיות מתאפסות. המלך מאבד את ה'מלכותיות' שלו והופך להיות אחד העם. איפוס התבניות חיוני בכדי להפוך את האדם מנסיך למלך; הוא יוצא ממעמד אחד, מתאפס, ושב במעמד מחודש. בשלב הזה ישנה תחושת אחווה משותפת לכל המשתתפים בטקס. כיון שכולם נמצאים בשלב הלימינאלי, המעמדות מהן הגיעו אינם משנים דבר, וממילא הם חשים אחווה כלל חברתית זה כלפי זה.

שלג בירושלים, 1921
שלג בירושלים, 1921

הקלישאה של מזג האויר בתור הנושא האולטימטיבי לשיחת חולין משקף אמת פנימית די גלויה: מזג האויר משותף לכולם. כולנו באותו סירה. מזג האויר משפיע עלינו, פשוטי עם כמורמים מעם, שופטים כעבריינים. ביחס אליו, כנושא לשיחה, הוא מאפס את הסיווגים החברתיים ומאפשר לכל מי שרוצה להביע עליו דעה.
במקרה שמגיע מזג אויר קיצוני, משתררת תחושת קומיוניטס. כולנו באותה הצרה, הסופה מכלה את כולנו, ואז אנחנו נסוגים לרובד הבסיסי של הקיום שלנו, כבני אדם. בפן הזה אנחנו שוים זה לזה, ולכן כולנו נחמדים אחד לשני. מעין שדרוג לתחושת האחווה תחת הגגון הדולף של המכולת.

גם מלחמה מייצרת תחושת קומיוניטס, אבל לא כלל אנושית אלא כלל חברתית. כולנו באותה צרה – כנגד האויב המשותף. הרובד הבסיסי שנסוגים אליו אינו הקיום כבני אדם, אלא הקיום כבנים לאותו עם. זו אותה תנועת התכנסות שיש מול הסופה. ממילא, אעיז ואומר, החיפוש המיותר אחר אשמים בסופה ובתוצאותיה נובע משני דברים המשיקים זה לזה.
האחד, המחשבה המטופשת שאפשר להיות מוכנים לכל. מעין תחושת שליטה בלתי נגמרת: בטבע, במדינה, בצורה שבה האל משחק בנו.
השני, הצורך להמשיך את התחושה הזאת מול אנשים אחרים. ההם. שלא היו בסופה. אותו 'ביבי נהנתן' ו'עובדי חברת החשמל המושחתים' שהיה להם חשמל בזמן שלנו לא היה, שאכלו מרק מהביל בזמן שאנחנו קפאנו, וכן הלאה. לא ברור לי אם זה הצורך להמשיך את התחושה, או ניקוז של התחושה לכעסים ומתחים שעמדו שם עוד קודם: כשהאדם חוזר מהמצב הלימינאלי, שבים אליו המתחים שצבר קודם, והוא פשוט פורק אותם בהתחשב בדברים האחרונים שהתרחשו.