ההרשמה לסדנאות הכתיבה של ינואר בעיצומה :)

אז נכון שרוב המידע נמצא בבלוג השני שלי (לכתוב), אבל אני לא רוצה שתפספסו: ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי נפתחה לפני כשבוע, ויש עוד כשבוע להרשמה. אלה הסדנאות שפתוחות כרגע להרשמה, ולמעשה את כל הפרטים וגם את טופס ההרשמה ניתן למצוא בקישור הזה

אפשר ללחוץ כאן כדי לשלוח אלי וואטסאפ מתעניין.

והסדנאות – הן אלו:
‏‏לכידה

מוזמנים ומוזמנות לשאול הכל, להתעניין ולהרשם:)

יהודה

מודעות פרסומת

זיכרון

לפעמים אני חושב על הילדים שהיינו, מתבגרים לתוך הטירוף של האינתיפאדה השנייה. איך אספנו קמעות בארנק כתעודת ביטוח (עלה ערבה חבוטה, תיקון הכללי), איך למדנו תהילים בעל פה ותכננו מה עושים כשמתים וכתבנו מכתבים אחרונים ושמנו במעטפה וכתבנו בגדול 'לפתוח רק אם אני מת', כי מי יודע מה יקרה מחר באוטובוס.

חשבנו שזה הגיוני.

לא ידענו. אתם מבינים, לא ידענו שזה לא נורמלי. לא ידענו שהמדינה הזאת חיה על רקע עצום של מלחמה, שמתחת לאדמה היציבה שלנו יש חללים, חלל עצום, כל הדרך עד למטה. ופלא איך המדינה לא קורסת לתוכו. הלכנו עם מסכות גז ללימודים וכך היו החיים, כאילו כך דרך העולם.

קצת מוזר לי המושג הזה, יום הזיכרון, כי באמת איך אפשר לשכוח. אני לא יודע. כבר שלש שנים שאני לא מצליח. יש חלק ממני שלא נמצא אצלי. איך אפשר לשכוח את זה. תסתכלו סביבכם, תראו, כל כך הרבה אנשים הולכים עם חלל בלב וכאילו כלום. הם קמים בבוקר והולכים לעבודה וחוזרים ומוציאים כלב לטיול ואוכלים ארוחת ערב ובכל הזמן הזה חסר להם חלק מהלב ואיש אינו יודע חוץ מהם.

קשים לי, ימי הזיכרון. לא הזיכרון הוא שקשה; קשים לי הטקסים. קשה לי ההמולה. הניסיון לגעת בזכר, הסחיטה האיטית של הרגשות. בימי הזיכרון האחרונים אני לא זוכר רק את מתי. כלומר זוכר, אבל לא רק אותם, כי יום הזיכרון בשבילי הוא כמו רעם אינסופי של תופים שלא מאפשר להדחיק אפילו לרגע, ואט אט אני זוכר לא רק את המתים, אלא גם את התופים.

כלומר לא רק אותם, את הנופלים, אלא גם את עצם קיומם של נופלים, כאילו הכיסוי מעל התהום נחשף לרגע והוא מאפשר לכולנו הצצה.

לא הצצה לעומק התהום. לא הבנה של הכאב (משפחה שכולה, מי יכול להבין את זה בכלל). הצצה לזה שאנחנו חיים בתוך עולם לא נורמלי, במציאות לא נורמלית, בכאוס שרוחש כל הזמן מתחת לדיבורי היומיום. הצצה לעולם שלנו כפי שהוא מתנהל, למה שאנחנו מדחיקים כל הימים, וליום אחד, אחד בלבד (מחר כבר נדבר על סוגי בשר ועל סרטי קאלט) – ליום אחד אני, ואני מקווה שגם אתם, נזכרים.

התלהבות | לפרשת שמיני

לפעמים אדם בא לאדם אחר ומציע לו מישהי, והאדם האחר חושב על זה קצת ואומר הרי אני בן עשרים ושמונה ולא הייתה לי מערכת יחסים רצינית בחיים שלי. כלומר הייתה את ההיא אבל בסוף זה לא הלך ומה יהיה. אין לי כח לזה. ובסוף אומר טוב, נו, והם יוצאים לדייט ראשון ויושבים בקפה שבקניון ראש הגבעה ושותים קפה מול עיניהם הבוחנות של כל נשות גבעת שמואל, והיא מספרת לו קצת על ההתמחות במשפטים והוא מספר לה קצת על לימודי המחול וסך הכל טוב ביניהם ושכינה ביניהם. כלומר עוד לא שכינה ביניהם, אבל בדרך.

קרא/י עוד «

משבר חנוכה

א.

משבר חנוכה בישיבות זה כמו משבר אמצע החיים בחיים עצמם רק שבמקום לשבת בגראז' לנסר קרשים ולקדוח בדברים פשוט עומדים מחוץ לפינת קפה וסתם מדברים הרבה, ובמקום להתחיל לרוץ מרתון מתחילים לשחק כדורסל עם החבר'ה מהיישוב, ובמקום לשאול מה אנחנו עושים פה בכלל ומה התכלית של כל זה, הבייני"שים מתחילים לשאול את עצמם מה הם עושים פה בכלל ומה התכלית של כל זה

ב.

פעם אחת באולפנה אחת הייתה נורה והנורה הייתה מלאת להט לעבודתו יתברך בערך 100 ואט אם לא למעלה מזה ומרוב התלהבות היא הייתה מוארת לגמרי וכל מי שפגש בה אמר אה היא ראתה את האור והיא מפיצה את האור לכל מיני עשים בכל מיני דוכנים ובאופן כללי הנורה הייתה בהתרוממות עליונה מאוד עד שיום אחד היא הרגישה איזה חלישות בעבודת ה' שלה אפעס משבר חנוכה או פורים או משהו

והיא לא ידעה מה לעשות אם להתחזק משכבר או להניח לעצמה לנוח והיא עשתה יום ככה ויום ככה עד שיום אחד בא הרב של האולפנה ואמר לנורה תקשיבי נראה לי את מהבהבת קצת בטח יוצאת קצת לתרבות רעה נפגשת עם פלורוסנטים בכל מיני פינות אפלות, והנורה אמרה מה פתאום מה פתאום אבל זה לא עזר לה

ויום אחד איזה פלורוסנט אחד בלי טיפת להב בלב אמר לה תקשיבי כל מה שאומרים לך באולפנה השירים החסידות החשמל באוויר זה סתם לעבוד עלייך והאמת היא שאלוהים הוא ליטוואק ופתאום בהצתה של פלורונסט היא קלטה ובום היא נכבתה ולא היה לה כח לכלום והרב בא והחליף אותה בנורת לד שאולי היא לא מאירה באספקלריא המאירה אבל לפחות היא לא מסתובבת עם פלורוסנטים ה' ירחם ולא מתקלקלת כל כך מהר

ג.

שוב היה מעשה בעוונותינו הרבים שבא חנוכה, ואחר החנוכה היו כל העם נאנקים. ולא היו יודעים מה לעשות, לפי שתשש כוחם מרוב עבודה. אומרים 'ווי לי לחסרון כיס', 'ווי לי לרפיון מתניים'. אוי להם מיצרם אוי להם מיוצרם. ולא שלא היו נאנקים עד עכשיו, אלא כיון שהוטב ליבם בסופגניות, כחייל החובש נעליים אחר שהלך בסנדלים.

ראו בעלי תריסין שהן מגיעים לידי קלות ראש, נמנו וגזרו היתר 'משבר חנוכה', כאשה היושבת על המשבר. לעשות הדברים מנהג ישראל להיות תשושין באמצע החורף, שלא יחשדו בהם המעסיקין שהם משתמטים והולכים וישתדלו בהם לפטרם.

וכך נגרם בישיבות הקדושות לא עלינו שנתקבל ההיתר, שהיו פותחין מעט החגורה ומאחרים לתפילה ומדברים בכדורסל בסדר צהריים ואומרים 'משבר חנוכה' 'משבר חנוכה', כתינוק הבורח מבית הספר, והיה הקפה מסתיים בפינת הקפה מעוון ביטול תורה. אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.

אמרו, מעשה באדם אחד שפגש באליהו יושב בחומוס אליהו ושאל לו מה אמר הקב"ה באותו עידנא דריתחא. אמר לו שחק ואמר לא בשמיים היא ולא מעבר לים, אלא מנהג ישראל דין הוא.

 

עדכון קצרצר וחוברת לפסח

היי, ערב-פסח שמח ומבדח לכם ולכן!

הבלוג מתעדכן קצת בעצלתיים לאחרונה, ואני חייב לכם עדכון, אז הנה:

א. אמנם הבלוג מתנהל בעצלתיים אבל יש לי רשימת תפוצה עם מייל שנשלח פעם בשבוע. יש בו בעיקר דברים על כתיבה, השראה, וכמה עצות וטיפים בנושא. זה ממש נחמד ואתם מוזמנים להצטרף כאן.

ב. סדנאות הכתיבה שלי מתקיימות בירושלים, בתל אביב ו- חדש – באינטרנט. פרטים אפשר למצוא בקישור המצורף שמפנה, איך לא אל ה-

ג. האתר החדש שלי לכתיבה ולהנחיית כתיבה!

(הבלוג הזה ממשיך להתעדכן, אבל מתוכנן לו איזה שיפוץ רציני. ובעתיד, בכל מקרה, כל החומר על כתיבה שמופיע בבלוג הזה – יועבר לאתר. אתם מוזמנים לשם בחום).

ד. יש לי חוברת מאמרים, סיפורים ושירים לפסח ולליל הסדר. אפשר להוריד אותה כאן, בקישור.

ה. הפרק הבא של 'גלידה' יתפרסם, ככל הנראה, במהלך חול המועד.

זהו לבינתיים. חג שמח!

יהודה