זיכרון

לפעמים אני חושב על הילדים שהיינו, מתבגרים לתוך הטירוף של האינתיפאדה השנייה. איך אספנו קמעות בארנק כתעודת ביטוח (עלה ערבה חבוטה, תיקון הכללי), איך למדנו תהילים בעל פה ותכננו מה עושים כשמתים וכתבנו מכתבים אחרונים ושמנו במעטפה וכתבנו בגדול 'לפתוח רק אם אני מת', כי מי יודע מה יקרה מחר באוטובוס.

חשבנו שזה הגיוני.

לא ידענו. אתם מבינים, לא ידענו שזה לא נורמלי. לא ידענו שהמדינה הזאת חיה על רקע עצום של מלחמה, שמתחת לאדמה היציבה שלנו יש חללים, חלל עצום, כל הדרך עד למטה. ופלא איך המדינה לא קורסת לתוכו. הלכנו עם מסכות גז ללימודים וכך היו החיים, כאילו כך דרך העולם.

קצת מוזר לי המושג הזה, יום הזיכרון, כי באמת איך אפשר לשכוח. אני לא יודע. כבר שלש שנים שאני לא מצליח. יש חלק ממני שלא נמצא אצלי. איך אפשר לשכוח את זה. תסתכלו סביבכם, תראו, כל כך הרבה אנשים הולכים עם חלל בלב וכאילו כלום. הם קמים בבוקר והולכים לעבודה וחוזרים ומוציאים כלב לטיול ואוכלים ארוחת ערב ובכל הזמן הזה חסר להם חלק מהלב ואיש אינו יודע חוץ מהם.

קשים לי, ימי הזיכרון. לא הזיכרון הוא שקשה; קשים לי הטקסים. קשה לי ההמולה. הניסיון לגעת בזכר, הסחיטה האיטית של הרגשות. בימי הזיכרון האחרונים אני לא זוכר רק את מתי. כלומר זוכר, אבל לא רק אותם, כי יום הזיכרון בשבילי הוא כמו רעם אינסופי של תופים שלא מאפשר להדחיק אפילו לרגע, ואט אט אני זוכר לא רק את המתים, אלא גם את התופים.

כלומר לא רק אותם, את הנופלים, אלא גם את עצם קיומם של נופלים, כאילו הכיסוי מעל התהום נחשף לרגע והוא מאפשר לכולנו הצצה.

לא הצצה לעומק התהום. לא הבנה של הכאב (משפחה שכולה, מי יכול להבין את זה בכלל). הצצה לזה שאנחנו חיים בתוך עולם לא נורמלי, במציאות לא נורמלית, בכאוס שרוחש כל הזמן מתחת לדיבורי היומיום. הצצה לעולם שלנו כפי שהוא מתנהל, למה שאנחנו מדחיקים כל הימים, וליום אחד, אחד בלבד (מחר כבר נדבר על סוגי בשר ועל סרטי קאלט) – ליום אחד אני, ואני מקווה שגם אתם, נזכרים.

מודעות פרסומת

התלהבות | לפרשת שמיני

לפעמים אדם בא לאדם אחר ומציע לו מישהי, והאדם האחר חושב על זה קצת ואומר הרי אני בן עשרים ושמונה ולא הייתה לי מערכת יחסים רצינית בחיים שלי. כלומר הייתה את ההיא אבל בסוף זה לא הלך ומה יהיה. אין לי כח לזה. ובסוף אומר טוב, נו, והם יוצאים לדייט ראשון ויושבים בקפה שבקניון ראש הגבעה ושותים קפה מול עיניהם הבוחנות של כל נשות גבעת שמואל, והיא מספרת לו קצת על ההתמחות במשפטים והוא מספר לה קצת על לימודי המחול וסך הכל טוב ביניהם ושכינה ביניהם. כלומר עוד לא שכינה ביניהם, אבל בדרך.

קרא/י עוד «

משבר חנוכה

א.

משבר חנוכה בישיבות זה כמו משבר אמצע החיים בחיים עצמם רק שבמקום לשבת בגראז' לנסר קרשים ולקדוח בדברים פשוט עומדים מחוץ לפינת קפה וסתם מדברים הרבה, ובמקום להתחיל לרוץ מרתון מתחילים לשחק כדורסל עם החבר'ה מהיישוב, ובמקום לשאול מה אנחנו עושים פה בכלל ומה התכלית של כל זה, הבייני"שים מתחילים לשאול את עצמם מה הם עושים פה בכלל ומה התכלית של כל זה

ב.

פעם אחת באולפנה אחת הייתה נורה והנורה הייתה מלאת להט לעבודתו יתברך בערך 100 ואט אם לא למעלה מזה ומרוב התלהבות היא הייתה מוארת לגמרי וכל מי שפגש בה אמר אה היא ראתה את האור והיא מפיצה את האור לכל מיני עשים בכל מיני דוכנים ובאופן כללי הנורה הייתה בהתרוממות עליונה מאוד עד שיום אחד היא הרגישה איזה חלישות בעבודת ה' שלה אפעס משבר חנוכה או פורים או משהו

והיא לא ידעה מה לעשות אם להתחזק משכבר או להניח לעצמה לנוח והיא עשתה יום ככה ויום ככה עד שיום אחד בא הרב של האולפנה ואמר לנורה תקשיבי נראה לי את מהבהבת קצת בטח יוצאת קצת לתרבות רעה נפגשת עם פלורוסנטים בכל מיני פינות אפלות, והנורה אמרה מה פתאום מה פתאום אבל זה לא עזר לה

ויום אחד איזה פלורוסנט אחד בלי טיפת להב בלב אמר לה תקשיבי כל מה שאומרים לך באולפנה השירים החסידות החשמל באוויר זה סתם לעבוד עלייך והאמת היא שאלוהים הוא ליטוואק ופתאום בהצתה של פלורונסט היא קלטה ובום היא נכבתה ולא היה לה כח לכלום והרב בא והחליף אותה בנורת לד שאולי היא לא מאירה באספקלריא המאירה אבל לפחות היא לא מסתובבת עם פלורוסנטים ה' ירחם ולא מתקלקלת כל כך מהר

ג.

שוב היה מעשה בעוונותינו הרבים שבא חנוכה, ואחר החנוכה היו כל העם נאנקים. ולא היו יודעים מה לעשות, לפי שתשש כוחם מרוב עבודה. אומרים 'ווי לי לחסרון כיס', 'ווי לי לרפיון מתניים'. אוי להם מיצרם אוי להם מיוצרם. ולא שלא היו נאנקים עד עכשיו, אלא כיון שהוטב ליבם בסופגניות, כחייל החובש נעליים אחר שהלך בסנדלים.

ראו בעלי תריסין שהן מגיעים לידי קלות ראש, נמנו וגזרו היתר 'משבר חנוכה', כאשה היושבת על המשבר. לעשות הדברים מנהג ישראל להיות תשושין באמצע החורף, שלא יחשדו בהם המעסיקין שהם משתמטים והולכים וישתדלו בהם לפטרם.

וכך נגרם בישיבות הקדושות לא עלינו שנתקבל ההיתר, שהיו פותחין מעט החגורה ומאחרים לתפילה ומדברים בכדורסל בסדר צהריים ואומרים 'משבר חנוכה' 'משבר חנוכה', כתינוק הבורח מבית הספר, והיה הקפה מסתיים בפינת הקפה מעוון ביטול תורה. אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.

אמרו, מעשה באדם אחד שפגש באליהו יושב בחומוס אליהו ושאל לו מה אמר הקב"ה באותו עידנא דריתחא. אמר לו שחק ואמר לא בשמיים היא ולא מעבר לים, אלא מנהג ישראל דין הוא.

 

שניים אחרי הישיבה

א.

רותם אמרה שהיא לא יוצאת עם דוסים. "חשוב לי לטייל בשבת," היא אמרה, "אבל אנחנו יכולים להשאר ידידים." אנחנו יכולים לשכב, היא התכוונה לומר, אבל לא יותר מזה. היא הייתה לגמרי הטעם שלו. הוא גם היה הטעם שלה; היא אמרה לו את זה חמש דקות לפני, במסיבת דירה בדירה של איילת, האקסית שלו ("אבל בקטע טוב") רגע לפני שהשיחה עברה מהפלירט הבלתי-מחייב לדיון בשאלה 'למה שלא נצא, בעצם'.

חיים אמר "חבל". הוא נשען על אוטו אקראי ברחוב, השאיר ידיים בכיסים וניסה להיראות כאילו הכל בסדר. הכל לא היה בסדר. "אנחנו לגמרי יכולים להישאר ידידים," הוא אמר. 'אני לא אשכב איתך,' הוא התכוון לומר, 'אבל אם יום אחד תגיעי למסקנה שזוגיות זה דבר יותר חשוב מטיול בשבת, אז יש על מה לדבר'. הם עמדו ברחוב מתחת לבית שלה, והשעה הייתה מאוחרת מדי מכדי לפוגג את המבוכה בקפה או בבירה. מספיק מאוחר בשביל ללכת למיטה, ביחד או לבד.

"ביי," הוא אמר. "ביי," היא אמרה. הם התחבקו וכל אחד מהם הלך למיטה לבד.

בחתונה של ניסן, שהייתה למחרת, הוא פגש את כל החבר'ה מהשיעור. הם ישבו ביחד סביב שולחן 32 וחיים סיפר איך זה לגור בנחלאות. זה עולם אחר, הוא אמר לכולם. פשוט עולם אחר. אורן נשאר להיות אברך בישיבה. שמעון למד בהרצוג וניסה נואשות לעבור את קורס האנגלית. הוא ידע שאין להם מושג מה זה אומר 'עולם אחר', בעצם. שהם גרים בתוך גטו דתי ואפילו לא יודעים שזה גטו. הם לא יודעים שתפילה היא אופציה, שכיפה היא אופציה, ששבת היא אפשרות יפה, שחוץ מסבתא שלו, לאף אחד סביבו לא אכפת אם הוא דתי או לא, ושזו בחירה כל פעם מחדש.

רותם שלחה לו שהיא לבד. אולי תבוא לקפה, היא כתבה בוואטספ, והוסיפה סמיילי קורץ. קפה אצל חילונים זה לא כמו קפה אצל דתיים, ועל סמיילי קורץ כמעט שאין מה לדבר. אני בחתונה, הוא כתב לה. אני מקווה שזו לא החתונה שלך, היא כתבה לו, ומיד הוסיפה 'חח' שיבין שזה בקטע טוב. חיים נשען על הבר וביקש בירה כשהם התכתבו קצת על חתונות של דוסים ועל בנים ועל בנות ואפילו שהכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה. אחרי חצי כוס בירה הרב נעם טפח לו על הכתף.

כמה טוב לראות אותך, הוא אמר לחיים. טוב לראות גם אותך, אמר חיים לרב נעם, ולרגע שכח שבישיבה מדברים אל רבנים בגוף שלישי. אז נו, אתה קובע עיתים לתורה? שאל הרב נעם, לומד דף יומי? יש לך חברותא? לא כל כך, אמר חיים. אני מנסה, אבל הלימודים והעבודה תופסים לי את כל הזמן. זה מאוד חשוב, אמר הרב נעם. כדאי מאוד להתאמץ ולקבוע משהו קבוע, אחרת זה נעלם בין הטרדות של היומיום. ומה עם דייטים? יש לך מישהי?

חיים חשב על המילה 'דייטים' ועל רותם. הוא חייך לרגע. לא, הוא אמר לרב נעם, אין לי מישהי. הרב נעם הרהר לרגע. אחיינית של אשתי יכולה להתאים לך, הוא אמר. אני אשלח לך פרטים? נדבר על זה, אמר חיים. "מצוין!" אמר הרב נעם, "נדבר!" והוא הלך למצוא מישהו אחר לדבר איתו. הוא חשב איך צריך לדאוג לבוגרים של הישיבה. אולי ליצור להם איזו מסגרת בירושלים, שיעור עיון פעם בשבוע יכול לעבוד, לא? דף מקורות במייל–

רותם אמרה לו שהיא הולכת לישון מאוחר ושיבוא מתי שהוא רוצה. הוא לא ידע איך להתייחס לזה. גם איילת הייתה בחתונה. זה היה לגמרי במקרה. היא הייתה חברה של הכלה מהשירות, והן נשארו בקשר גם בחמש השנים שחלפו. היא פגשה את חיים בין השולחנות ונתנה לו חיבוק ענק. הרב נעם התיישב ליד הרב דודי. הם ראו את החיבוק בין איילת וחיים, נחרדו קצת. אני קצת דואג לו, אמר הרב נעם. הוא כבר לא שומר נגיעה, לא לומד בקביעות, נראה לי שכבר לא אכפת לו.

איזה כיף לראות אותך, אמרה איילת לחיים. אני לבד פה בחתונה, לא מכירה כאן אף אחד. זה בסדר, אמר חיים, נראה לי שאף אחד כאן לא מכיר אותי. לא למדת איתו בישיבה? שאלה איילת, כולם כאן אמורים להיות החברים שלך. חיים הרגיש את הפלאפון רוטט בכיס. הציץ: רותם שלחה לו רצף של הודעות. הוא קיווה שהיא חשבה על זה שוב ואולי התרצתה.

"את יודעת", הוא אמר לאיילת, "אנשים משתנים".

ב.

בערב שלומית אמרה שהם צריכים איזו הכנסה מהצד. "כבר אי אפשר ככה," היא אמרה לו, ועומר אמר "כמו מה, למשל?", "אין לי מושג," היא אמרה. היא חשבה שאנשים צריכים להתעסק במה שמעניין אותם, ולכן למדה פיזיקה. לדעתו לא היה בזה שום אופק תעסוקתי, אבל היא עדיין לא ידעה את זה.

גם לא היה לה מושג מתי בדיוק העבודה הזאת תכנס או איך אפשר גם ללמוד וגם לעבוד, אבל אורנה, בעלת הבית, התקשרה אליה ואמרה שבחוזה החדש היא מעלה את שכר הדירה ל4000. זה לא הרבה, ככה אמרה בעלת הבית. ואם אתם לא רוצים יש לנו המון אנשים שמעוניינים בדירה.

הם רצו.

"אולי תעביר שיעור דף יומי בתוניסאי," אמרה שלומית, "שלחו לי בוואסטאפ שהם מחפשים." מה זה אומר, אמר עומר, ושלומית הסתכלה עליו בפליאה ואמרה – שתלך להעביר שם שיעור דף יומי. הם משלמים אלף מאתיים לחודש ונותנים ויסקי מתנה לחגים. אבל אני לא יודע ללמד גמרא, אמר עומר, ושלומית אמרה – גם לשטוף חדרי מדרגות אתה לא יודע, ובכל זאת אתה שוטף.

זה לא אותו דבר, הוא חשב.

אורי מהתוניסאי קיבל אותו בקפה שחור ובטפיחה על הגב. הוא היה מהנדס בibm וכנראה היה חכם ממנו פי כמה. יש לך ניסיון בללמד גמרא, הוא שאל. לא כל כך, אמר עומר. קצת, אתה יודע, בישיבה. אה, למדת בישיבה! אמר אורי, כמה שנים?

חמש, אמר עומר. זו הייתה ישיבת הסדר. הוא למד שם שלש שנים ושמונה חודשים, בערך. שאר הזמן היה בצבא. החילונים חשבו שהוא משתמט, הדתיים חשבו שהוא מחפף; דוסים אמיתיים למדו בישיבה גבוהה. הוא למד שם גמרא במשך רוב היום, רוב השנה. שלש שנים אחר כך הוא לא זכר כלום.

חמש! אמר אורי. או-אה! טוב, אתה תהיה הרב החדש שלנו! התחלנו את מסכת סנהדרין לפני שבוע. נתראה מחר! והוא הרכיב את המשקפיים שהיו תלויים לו על החזה והתחיל לקרוא משהו בפלאפון, לאות שהשיחה הזו הסתיימה. עומר הלך הביתה. היה משהו מפחיד בלהתחיל ללמד באופן קבוע, אבל כשנכנס לחנות של אברם וקנה גמרא, הפחד התנגש עם הגעגוע. הוא שכח כמה התגעגע לכל זה. הכל עורר בו התרגשות. בערב שאלה אותו שלומית איך הוא מרגיש. בסדר כזה, הוא אמר.

הוא לא ידע איך אומרים רגשות. כששלומית שאלה היו לו רק שלש אפשרויות מענה: טוב, בסדר כזה, רע. הן לא היו רגשות כמו שהן היו תשובות לשלומית, וזה היה בסדר, הוא הניח.

השיעור היה בכל יום בין שבע לשמונה. אנשים הגיעו ישר מהעבודה. כולם היו צווארון לבן, אנשי עמל, אמידים. הם לא ציפו שהוא ישאר אחרי תום השעה, אבל הוא נשאר קצת. שלומית חיכתה לו בבית, ראתה סדרות. בהתחלה היא ציפתה שיגיע מיד, אחר כך הבינה. אי אפשר ללמד אנשים במשך שעה ואז לקום וללכת. צריך קצת לדבר, שההמולה תדעך, ורק אז להתנצל, להגיד שהאשה מחכה, ללכת. להגיע הביתה, להתנצל מול האשה, להתיישב.

הגמרא הפתיעה אותו. הוא לא חשב שהחזרה תהיה מהירה כל כך, כאילו לרגע עזב ולרגע חזר. אבל ההכנה עדיין לקחה זמן. המשתתפים בשיעור היו עייפים מהעבודה, לא דיברו ארמית, ורצו חומר לעוס היטב שיצליח לעבור את המגננות. הם נרדמו לו בשיעור, הם שוחחו ביניהם, כתבו הודעות, הגמרא חלפה להם מעל הראש.

אולי תלהיב אותם, הציעה שלומית. אולי תגרום להם להבין איך הגמרא היא הדבר הכי מעניין בעולם, ועומר גייס את כל כישורי ההדרכה מבני עקיבא כדי להכין שיעורים מעניינים, מלהיבים, שיגרמו להם להתעניין יותר, אבל זה לא עבד. הוא הכין את השיעור על חשבון הזמן שלהם יחד, בערב, וגם השיעור התארך יותר ויותר, הוא אפילו חזר הביתה בתשע, לפעמים. אבל אנשים הפסיקו להגיע.

"אנשים פה לא רוצים שילהיבו אותם," אמר לו אורי. "אין להם את הזמן להתווכח על הדף, להתעניין, להשקיע את הנפש. הם משקיעים את הזמן, וזה מספיק. רוצים להגיע, לשים על ניוטרל, לשוט על הדיבור שלך, להגיע אל סוף הדף. אנחנו לא לומדים גמרא כמוך".

אני מבין, אמר עומר, אבל לא הבין. למה ללמוד גמרא אם היא לא מעניינת אותך? למה להתעסק בשור שנגח את הפרה אם לא בוער לך להבין מה ההבדל בין רש"י לריטב"א? הוא לא הבין את זה. השיעור המשיך לקרטע. הם היו מלאי רצון טוב, וניסו לעודד אותו, אבל זה עדיין לא עבד. בסוף קרא לו אורי לשיחה, התנצל מאוד, אבל היה חד משמעי. אתה הלא מבין אותי, הוא אמר. אתה חשוב לי, אבל השיעור חשוב יותר.

אולי תבוא כמשתתף, הוא הציע, ועומר חייך בעל כרחו. אתה תעשיר מאוד את החבר'ה, אמר אורי. עומר חשב: מעביר לא, אבל משתתף כן. זה קצת מוזר, לא?

זה קצת מוזר, הסכימה איתו שלומית. הם ישבו ליד השולחן ואכלו פיצה שהוא לקח בטייק אוויי מהמרכז המסחרי. היא אהבה פיצה, וכעת הייתה נכונה לכל אתגר. אני לא הייתי מפטרת אותך, היא אמרה. גם אני לא, אמר עומר. אחר כך התעודד – טוב, אז במה נעבוד? נחזור לשטוף רצפות? זה יכול להיות פתרון לבנתיים, אמרה שלומית. אבל מה עוד? אולי אני אעביר שיעורים פרטיים לבגרות, היא הציעה.

הוא ידע שהיא לומדת קשה וצריכה את הזמן הזה. אנחנו נמצא פתרון, הוא אמר. הוא ידע שהם ימצאו פתרון. רק היה חבל לו על הגמרא. אני אהיה החברותא שלך, היא הציעה. הוא ידע שהיא לא למדה גמרא מעולם, שזה לא כל כך עניין אותה, ושככל הנראה החברותא הזאת תהפוך להיות כמו סדר ערב בשיעור א', כלומר שעה של פטפוטים מול הגמרות הפתוחות, אבל העריך את המחווה. הוא חייך לשלומית מעל קרטון הפיצה המטונף, הריק.

אני אוהב אותך, הוא אמר.

 

עדכון קצרצר וחוברת לפסח

היי, ערב-פסח שמח ומבדח לכם ולכן!

הבלוג מתעדכן קצת בעצלתיים לאחרונה, ואני חייב לכם עדכון, אז הנה:

א. אמנם הבלוג מתנהל בעצלתיים אבל יש לי רשימת תפוצה עם מייל שנשלח פעם בשבוע. יש בו בעיקר דברים על כתיבה, השראה, וכמה עצות וטיפים בנושא. זה ממש נחמד ואתם מוזמנים להצטרף כאן.

ב. סדנאות הכתיבה שלי מתקיימות בירושלים, בתל אביב ו- חדש – באינטרנט. פרטים אפשר למצוא בקישור המצורף שמפנה, איך לא אל ה-

ג. האתר החדש שלי לכתיבה ולהנחיית כתיבה!

(הבלוג הזה ממשיך להתעדכן, אבל מתוכנן לו איזה שיפוץ רציני. ובעתיד, בכל מקרה, כל החומר על כתיבה שמופיע בבלוג הזה – יועבר לאתר. אתם מוזמנים לשם בחום).

ד. יש לי חוברת מאמרים, סיפורים ושירים לפסח ולליל הסדר. אפשר להוריד אותה כאן, בקישור.

ה. הפרק הבא של 'גלידה' יתפרסם, ככל הנראה, במהלך חול המועד.

זהו לבינתיים. חג שמח!

יהודה