מוסף

מאז שיצא מהישיבה אבישי לא למד כלום. כלום כלום, ממש שום דבר. התפלל, בטח, ושמר שבת ונגיעה וכל מה שצריך. אבל ללמוד לא למד ממש כלום. הוא נרשם לוואסאפ היומי רק בשביל לסמן אותו כנקרא, וקיבל עדכונים במייל לבוגרי הישיבה (הגיעו ישר לספאם), אבל לא היה לו מוחין ללמוד. מוחין זה מצב נפשי, הוא אמר לרננה כששאלה אותו בוקר אחד אם הוא רוצה ללמוד איתה גמרא. כמו מצב רוח, אבל בנפש. מה ללמוד גמרא? למי יש מוחין.
 
האמת הייתה שהוא דווקא התגעגע לגמרא, אבל רננה הייתה – ובכן, היא הייתה מתחילה. זה לא שהוא התנגד שנשים ילמדו גמרא, אדרבה, שילמדו גם, אבל נו – לא יודעת ארמית. לא מבינה את המהלך, את הפיסוק, איפה זה התוספות ואיפה זה רש"י, לאן פונים כשלא מבינים משהו. זה הרגיש לו כאילו הוא משחק כדורגל עם ילד. זה חשוב, ללמד ילד לשחק כדורגל, אבל זה יותר מתיש מאשר כיף. זה לא מושך. הו, לא. במקום זה הם ראו סדרות. עם סדרות הוא היה דווקא בסדר.
 
אז לא צריך, אמרה רננה.
 
הוא חשב שהיא נעלבה. כלומר זה היה ברור, היא נעלבה, אבל הוא חשב שהיא נעלבה באופן יותר עמוק. כאילו הוא חושב שהיא לא יכולה ללמוד גמרא, או משהו כזה. לא ידע איך לפצות אותה, או איך להסביר שזה לא היא, זה שאין לו מוחין. זה תירוץ עלוב, הוא ידע. תירוץ של היצר הרע, אבל המושג הזה, 'יצר הרע', הרגיש לו כמו מושג של בני ישיבות. הוא ניסה לחשוב מה דתיים רגילים, שלא נמצאים בישיבה, עושים: איך הם לומדים. מתי הם לומדים. עם מי, עם נשותיהם? ובכלל, מה לומדים?
 
הוא לא ידע.
 
יותר לא דיברו על זה. אבל שבוע אחר כך, בערב אחד, גילה אבישי שהיום היה ראש חודש שבט. הוא ישב מול המחשב כדי לרוקן את הראש, ובמקביל רוקן את תיבת המייל מהספאם שהצטבר בה במהלך השבוע. בזווית העין ראה את כותרת המייל לבוגרי הישיבה; "חודש טוב!" אמרה הכותרת. את השאר הוא לא ראה, וכבר מחק, ולא היה לו כח לשחזר מהאשפה. במקום זה הוא הסתכל ביומן וראה שהיום, יום רביעי, היה ראש חודש שבט. פאק, הוא אמר; הוא שכח מזה לגמרי. לא אמר לא הלל ולא מוסף. איזה חרא.
 
הרב אורי צדק. הוא אמר, ככה זה, אמר הרב אורי. בפעם הראשונה אתה אנוס. בפעם השנייה אתה מוותר לעצמך. בפעם השלישית אתה בסדר עם זה. בפעם הרביעית אתה אפילו כבר לא חושב על זה; מייצר לעצמך אידיאולוגיה. יום אחד אתה לא מתפלל במניין – אתה לא מספיק, וזה בסדר, זה מותר, אתה סולח לעצמך. למחרת אתה חוזר להתפלל במניין. ואז יום אחד יש משחק בליגת האלופות (זה היה האירוע האהוב על הרב אורי), ואתה הולך לישון מאוחר, ובבוקר אתה מוותר לעצמך כדי לגנוב עוד כמה דקות שינה.
 
וזה היה נכון. בדיוק כמו שהרב אורי תיאר. לא רק במניין. גם בשבת זה היה ככה. גם עם בנות. לא שבנות ישנו אצלו – ברוך השם, לזה הוא עדיין לא הגיע – אבל כן, בהחלט, נשארו עד שעות מאוחרות, ושירה בציבור, וריקודים, ומגע – נו, פה ושם, באקראי, לא מגע של חיבה או משהו, אבל כך דרכו של יצר הרע, קמעא קמעא. והנה כך, בבוקר הוא התפלל בבית, אפילו אמר את כל פסוקי דזמרא במקום לדלג, ושמח שיש לו זמן להתפלל בנחת, והנה כך פתאום —
 
הוא הרגיש את הפספוס בלב. כמו לראות הזדמנות אחרי שהוחמצה, או לפנות לבחורה אחרי שהיא הספיקה להכיר מישהו אחר. מין כזה 'יכולתי, אבל לא', שמביא אחריו את ההאשמה העצמית, את כאב הלב: איך זה קרה. איך זה קרה. מה אפשר לעשות כדי למנוע את הפעם הבאה.
 
אם היה מתפלל במניין זה לא היה קורה.
 
אם, ואם, ואם, ואם – להתפלל במניין זה סיפור. אפילו בישיבה לא תמיד התפלל במניין. ביישוב לא היו מניינים אחרי שמונה. הספקת, מה טוב. קמת מאוחר? הגג של הישיבה פתוח בפניך לתפילת יחיד. בחורף אפשר להתפלל בעזרת הנשים. אבל בישיבה היה סדר יום שיחזיק אותך. חברים, לימוד משותף. כאן, בחיים האמיתיים, לא היה כלום. זה היה לא ריאלי להבטיח לעצמו להתפלל כל יום במניין. בשבתות, בטח, אבל כל יום זה מוגזם.
 
אני כועס על עצמי, הוא אמר לרננה למחרת בערב. היא באה אליו אחרי הלימודים, והוא סיפר לה. אמר: שכחתי.
 
איך שכחת, אמרה רננה.
ככה זה, אמר. הוא הרגיש שהיא מאוכזבת ממנו, אבל לא ידע איך להסביר; לא מתפללים במניין, סופרים בספירה לועזית, בסוף מתרגלים, השגיאות הופכים הרגלים, ההרגלים הופכים חוקים, החוקים נדחקים אחור. בסוף שוכחים.
היא צחקה. אפילו אני לא שכחתי, היא אמרה. הוא הרגיש כאילו היא צוחקת כדי לנחם אותו, אבל בתוך תוכה היא מאוכזבת. חשבה שאני יוצאת עם בנאדם שיש לו עמוד שדרה, שלא נכנע לעולם, ובסוף גילתה שהוא עוד מאותו הדבר. שהזרם נשא גם אותו.
 
החלטתי ללמוד דף יומי, אמר לה בהחלטה של רגע.
החלטת? אמרה רננה. ממתי?
מאז השיחה ההיא, הוא המציא. מלפני שבוע אני הולך עם זה בראש. אולי להצטרף לדף היומי. רוצה להצטרף אלי?
אני? התבלבלה. אני לא יודעת ארמית.
יש כאלה חוברות עם תרגום, הוא אמר. לא צריך לדעת ארמית, רק קצת יידישע קאפ בראש. יש לך מזה בשפע.
טוב, היא אמרה. היה ניכר שהיא מנסה לשמור על איפוק, כאילו כך דרך הטבע, אבל בתוך תוכה היא מתרגשת.
היא שאלה, נתחיל עכשיו?
השעה הייתה עשר בלילה, אבל אבישי לא רצה לאכזב אותה. כן, הוא אמר.
 
במקום לראות סדרה הם למדו אצלו על הספה בחדר. בדיוק התחילו את מסכת עבודה זרה, לפני אידיהן, הוא אמר, והסביר – לפני החגים, והיא אמרה – אה, זה כמו השבוע של כריסמס, והוא אמר, בדיוק, והזמן עבר כפי שהזמן עובר.
 
השעה הייתה מאוחרת למדי כשהם סיימו. הוא הלך לשירותים וכשחזר, ראה אותה מתעפצת על הספה, לא ממש ישנה, לא ממש ערה, והתלבט איך להעיר אותה. לגעת בה, לא שייך. לצעוק, לעשות רעש – אפשר. הוא ניסה לקרוא לה, אבל היא שקעה לאט לאט בשינה, מתקפלת לתוך עצמה כאילו היא בעולם פרטי, משלה. הוא הרגיש לא נעים להעיר אותה, כאילו הוא מפריע בעיצומו של אירוע חשוב ובלי סיבה טובה.
 
היא הייתה חמודה כל כך. אם היה יכול, חשב, היה נושק לה.
 
בסוף החליט. הוא הוריד ממנה את המשקפיים, כיסה אותה בשמיכה והשאיר פתק על הכיסא ליד: 'אני בחדר של שלומי. יש קפה בארון וחלב במקרר'. אחר כך הוציא את המזרון המתקפל, העמיס על הגב שמיכה וכרית ונדד לרצפה של החדר של שלומי. שלומי היה עסוק בלראות ליגת האלופות באיזה אתר פיראטי. רננה הלכה? הוא שאל את אבישי בלי להסיר את העיניים מהמחשב. לא, אמר אבישי, היא ישנה אצלי בחדר. באתי לישון אצלך.
 
רגע לפני שנרדם כיון שעון מעורר לשש וחצי, ואחר כך הניח את הראש. חוסר ברירה הופך לויתור עצמי, חשב לעצמו, ויתור עצמי הופך הופך לאידיאולוגיה, אידיאולוגיה הופכת לחוקים, חוקים נשברים מחוסר ברירה. הוא תהה אם בבית דין של מעלה מצוות ושגיאות מתאזנות, או שמעוות באמת לא יוכל לתקון, ותהה אם מוחין הם המצאה של החסידות או שבאמת יש דבר כזה, ועוד תהה אם רננה תהיה בסדר עם זה שתמצא את עצמה בבוקר על הספה בחדר שלו. אחר כך אמר לעצמו מה זה משנה, בעצם, בסוף נתחתן.
 
ועוד חשב: למדתי היום משהו.
 
וכך נרדם.
 
____
(ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי, בירושלים, בעיצומה. בא לכם? כתבו בתגובות 'בא לי' או שלחו לי הודעה :))
מודעות פרסומת

נגיעה

בסוף הדייט הראשון, שהיה טוב ככל שדייט ראשון יכול להיות טוב, יאיר שאל אותה אם אפשר לחבק אותה. הוא שאל את זה בעדינות, כמו שגברים מחונכים שואלים. גברים שיודעים שגופן של נשים הוא שלהן, ושיש לשאול אותן לפני שמפתיעים אותן בחיבוק בסוף הדייט. אולי זו הייתה הסיבה שיערה הספיקה להגיד שלא, אי אפשר לחבק אותה. אני מצטערת, היא אמרה לו, אני שומרת נגיעה.
 
בגיל עשרים ושמונה את עוד שומרת נגיעה? שאלה נועה. הן היו חברות עוד מהתיכון, אחר כך גרו בדירה קטנה במרכז העיר. יערה למדה קלינאות תקשורת במכללת הדסה ונועה חזרה בשאלה תוך כדי הלימודים בבצלאל. היא בדיוק הייתה עסוקה בלגלף קופסה לפרוייקט שלה בעיצוב תעשייתי. ומה תעשי, היא אמרה, סליחה על מה שאני אומרת, אבל מה תעשי אם תמותי מחר בבוקר בתאונת דרכים? מה, תמותי בתולה?
 
כן, אמרה יערה.
 
אשכרה? כאילו, זה לא כמו לא לעשות צניחה חופשית, את יודעת. סקס זה בייסיק. אנשים צריכים לעשות את זה לפני שהם מתים. זה לא חסר לך?
 
בטח שזה חסר לי, אמרה יערה. אבל את אומרת את זה כי את ממילא לא מאמינה בזה, אני מאמינה. את מבינה, נועית, יש אלוהים והוא אמר שאסור להתחבק. אז מה אני אעשה, נועית, אסור. מה אני אעשה.
 
גיל עשרים ושמונה לא היה בתכנון: בגיל עשרים ושמונה היא חשבה להיות נשואה. שלשה ילדים. בכל רגע היא חשבה: שלשה חודשים להכיר גבר. שלשה חודשים אירוסין. עוד חצי שנה אני אתחתן. מטופש לחבק מישהו סתם כך, כשעוד חצי שנה אני אתחתן איתו או עם מישהו אחר. היא חשבה: זה לא שאני לא רוצה להתחבק. אני רוצה, אבל אסור. זה טוב, היא חשבה, זה אומר שאני נמשכת לגברים. אני אשמר את המשיכה הזו, היא חשבה, בסוף זה יסתדר. היא חשבה ככה חצי שנה אחרי חצי שנה; לא העלתה בדעתה שלא תתחתן, שחצאי השנים יצברו להן ככה.
 
הם לא דיברו על זה, היא ויאיר. השבוע הראשון עבר בהצלחה, כך גם משבר שלשת השבועות, אפילו היציאה הראשונה מהארון עברה בהצלחה. הזוגיות איתו – מוזר היה לה לחשוב על זוגיות, לא על דייטים – הייתה נינוחה, רגילה, סתמית למדי. כשהיא תיארה את זה לנועה היא קראה לזה 'ביתי'. אין בו רעש וצלצולים, היא אמרה לנועה, הוא פשוט שכזה, מנומס, מתחשב. בתוך תוכה היא נדהמה מהמהירות שבה החיים של שניהם השתלבו ונרגעו, כאילו הוא היה שם מעולם.
 
אחרי חודש וחצי הוא אמר לה שהם צריכים לדבר.
 
אין עוד משמעות לביטוי 'אנחנו צריכים לדבר', היא ידעה. תמיד יש רק דבר אחד שצריך לדבר עליו.
 
אני לא יודע, הוא אמר לה. את מבינה, אני לא יודע.
 
למה אתה לא יודע, שאלה יערה. הם ישבו בקפהקפה בסנטר וואן. זוגות חרדים בדייטים הציפו את המקום. היא הרגישה איך כל המקום מבוכה אחת גדולה. בן יושב מול בת ושניהם נבוכים, נבוכים. היא ויאיר היו כמו אי בלב ההמולה.
 
קצת חסר לי המגע, הוא אמר. את מבינה, טוב לי איתך. באמת שטוב לי. כבר הרבה זמן לא היה לי כל כך טוב.
 
אז מה הסיפור, היא אמרה. קטעה אותו, נמרצת.
 
אני לא רגיל לשמור נגיעה, הוא אמר. לא בתור דתל"ש או משהו. סתם, זה לא אני, את מבינה. זה לא אנחנו. המקום שבאתי ממנו לא עושה מזה עניין כל כך גדול. תמיד עם חברות שלי, עם החבר'ה בשכונה, משפחה מורחבת. אני פשוט לא עושה מזה עניין, ואיכשהו יצא שאת הבחורה היחידה בעולם שאני שומר ממנה נגיעה.
 
זה מפריע לך, היא שאלה. עדיין לא הבינה.
 
לא זה מה שמפריע לי, אמר יאיר. הנינוחות מפריעה לי. אני מרגיש כאילו חסר לי משהו. איזה ניצוץ, תאורה, ברק מהשמיים שמכה בי. אנחנו יותר מדי – יותר מדי בסדר. זה לא אמור להיות ככה. התאהבות לא אמורה להיות ככה.
 
ולכן אתה רוצה לגעת בי, שאלה יערה.
 
לא, אמר יאיר. הוא היה רך כל כך באותם רגעים. פגיע. נבוך. היא הרגישה שהיא רוצה לקום לחבק אותו. אני רוצה ששנינו ניגע. שזה לא יהיה אישיו. שזה יהיה חלק מהקשר. איך אפשר בכלל להתאהב בלי לגעת, אני לא יודע.
 
נו אז מה הסיפור, אמרה נועה. היא הכינה חביתה משתי ביצים ובצל ירוק. יערה קצצה סלט בחמת זעם. תגעי בו.
את בחיים לא תביני, אמרה יערה. זה אסור, את לא מבינה.
אני מבינה, אמרה נועה. אני מבינה שאת בחיים לא נגעת בבן ושאת כבר בת עשרים ושמונה. אני מבינה שיש לך, כמה, שבע שנים של פוריות נורמלית? אני מבינה שאת רוצה להתחתן, שאת פאקינג נוסעת לאומן כדי להתחתן. אני מבינה שיש לך פה בחור חמוד שמעוניין בך, והדבר היחיד שעוצר אותך זו ההחלטה שלך לא לגעת עד החתונה. מה יש פה להבין?
 
זו לא אני, אמרה יערה, זה אלוקים.
 
טוב, אמרה נועה. אז תמותי רווקה. מה אני אגיד לך. את חיה בסרט אם את חושבת שיש בחור כלשהו בעולם שמוכן להתחתן איתך לפני שהוא מינימום מנשק אותך. בגיל עשרים ואחד, אולי. בגיל עשרים ושמונה? אין סיכוי.
 
זה לא נכון, אמרה יערה, אבל פקפקה בזה. אם הוא כל כך רוצה אותי, הוא יכול להתאפק.
זה לא עניין של איפוק, אמרה נועה. זה עניין של להיות בנאדם.
ומה אם – התחילה יערה. ומה אם הוא רק רוצה לגעת בי? שזה לא קשור לקשר? שהוא סתם גבר מניפולטור שרוצה להרגיש מגע ומין וכל זה, והוא בכלל לא רואה אותי שמאחורי הגוף?
נועה התחילה לצחוק. אם כן, היא אמרה, זו סיבה טובה לעזוב אותו לגמרי. זה לא קשור למגע איתו בכלל. וגם מה את חושבת, היא צחקה, את חושבת שבחור כזה היה מחכה לך חודש ושבוע? פחחח.
 
הם קבעו ארוחת ערב, דייט, מה־שזה־לא־יהיה, ליומיים אחר כך. יאיר היה נבוך עוד יותר מהפעם הקודמת. הוא נבר בפסטה שלו בלחץ, כאילו אין לו תיאבון אבל הוא מחוייב לכללי הנימוס שגוזרים עליו לאכול. יערה הייתה לחוצה גם היא, אבל מסיבות אחרות לגמרי. אין דרך חזרה, היא הזכירה לעצמה. כל עוד את לא פותחת את הפה, את יכולה להתחרט. אחר כך אין דרך חזרה. כדי לסיים עם זה מהר, היא אפילו לא סיימה את הצלחת ופשוט אמרה לו.
 
יאיר, היא אמרה לו. אתה יודע, חשבתי על זה.
על מה, הוא אמר. ממולל את המזלג בידיים.
על נגיעה, היא אמרה. אני חושבת שזה בסדר. כלומר, שאני בסדר עם זה שנתחבק וניגע. מיד מיהרה לסייג: יש לי קווים אדומים. היא אמרה. ואתה לא ישן אצלי ולא שום דבר כזה. אבל חיבוק, עם זה אני בסדר.
טוב, הוא אמר.
טוב, אמרה היא. ועכשיו מה?
לא חייבים להתחבק מיד, הוא אמר. זה בסדר. זה חלק מהחיים: נסיים לאכול, נזמין חשבון. משהו בו נרגע פתאום, התרכך. כאילו הלחץ ירד מהפנים ופינה את מקומו ללחץ אחר, ראשוני יותר; הלחץ להרשים, לדעת, הלחץ שלא לאכזב.
 
הם לא נגעו בכל הדרך חזרה. אפילו לא דיברו על זה. במקום זה הלכו סחור סחור. דיברו על הלימודים שלו, על ההנחה שיש לסטודנטים בחדר הכושר של האוניברסיטה. אולי עדיף לשחות, בכלל. דיברו על ההרצאה שיערה צריכה לתת לפני כמה עובדים במשרד של אבא שלה. אתה צריך להכיר את אבא שלי, אמרה לו כבדרך אגב, ואחר כך שמחה שזה נפלט ממנה ככה, באגביות; הנה, בוא תהפוך להיות חלק אמיתי מהחיים שלי. תכיר את האנשים החשובים לי. תתלווה אלי למסע הזה.
 
רק לפני שנפרדו לשלום, תחת הדירה שלה, היא הרגישה בטוחה מספיק. טוב, היא אמרה.
טוב, הוא אמר.
אז…
אז בסדר, הוא אמר. אז בסדר. ובלי לשאול יותר פשוט ניגש אליה ועטף אותה בזרועותיו. הרגע הראשון היה מהמם, כאילו חצוצרות תוקעות ברקע וחשמל מכה בה מן האדמה, זה היה וואו, זה היה מרטיט ומערבל והתשוקה התערבבה לה עם הבהלה שהנה, זהו, נשבר, ועם האשמה ועם הקבלה שטוב, אין מה לעשות, אבל אחרי הבהלה הראשונה וההתרגשות ופרפור הלב, זה היה די –
 
זה היה די רגיל, למען האמת, וגם קצת ארוך מדי. כאילו היא מתחבקת עם חברה שלה. אפילו פחות מזה. היה לו ריח מהביל, חמוץ במידת־מה, כאילו היה במתח לאורך כל הפגישה. הזרועות שלו היו חמות ונעימות, אבל לא מטריפות את הדעת או את החושים. היא לא הרגישה שום דבר יוצא דופן. זה היה, כמו החיים עצמם, פשוט, ביתי, כמעט משעמם. היא תהתה מה היא צריכה לעשות עם הידיים שלה, שעמדו שמוטות, ואם היא צריכה לעשות משהו, ובאיזה גובה לחבק אותו חזרה, ומה עושים עם הראש ואיך מניחים אותו, ומה התפקיד שלה בכל הסיפור. אחר כך חיבקה אותו חזרה.
 
מעל ראשה יאיר נאנק. כאילו איזו חיה גדולה, קדמונית, מגודלת זיפים, החליפה את הבחור המגודל, הנבוך, הרגיל כל כך. הריח החמוץ עלה מבתי השחי שלו, אז היא טמנה את ראשה בחזה. היה לו ריח של סוודר ישן, רגיל למדי, שלא כובס זה זמן.
 
הוא חיבק אותה עוד ועוד, כאילו לא היה די ברגע הראשון. היא חבקה אותו חזרה. בתוך תוכה תהתה אם על זה מדברים כולם כל הזמן. אם סביב זה כל הרעש והצלצולים והאיסורים החמורים. אם כך זה אמור להרגיש. אם כך זה בעצם מרגיש, אהבה.
 
___
(ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי, בירושלים ובתל אביב, בעיצומה. בא לכם?  שלחו לי הודעה :))

חומות של עצמינו | לפרשת בא

א.
לפעמים מתקשר אדם לאדם אחר ואומר לו שומע, יש לי מישהי להכיר לך, והאדם האחר אומר מי זו המישהי הזאת, שירה? כי האדם הראשון רצה להכיר לו פעם איזו שירה אחת, כאילו יש חוק בלתי כתוב שכל מי שמחפש זוגיות צריך איזו אקסית אחת בשם שירה ברזורמה. והאדם הראשון אומר לא, לא שירה, נועה, היא בדיוק מסיימת תואר בתקשורת עם דגש על שיווק, עובדת בתור מתמחה באיזה אולפן, נראית בדיוק מה שאתה מחפש, ואדם אומר – שומע, שימי, זה נועה סלוטמן, נכון? והאדם האחר אומר כן, נכון, איך ידעת?
ואדם לא עונה (כי מביך לספר שהוא ראה אותה מגיבה בפייסבוק ועשה אליה סטוקינג וכבר יודעת מה היא אוהבת ומה לא וכאילו הוא מכיר אותה כבר) ורק אומר, נראה לי מיציתי את עולם הדייטים, יאללה, זהו. אין לי כח לכל השמות הגנריים האלה. והאדם הראשון אומר כבר שנה לא יצאת לדייט, טוב, יודע מה, בסדר.
אבל הוא אומר את זה בחמלה, כאילו שום דבר לא בסדר.
ב.
ולמחרת אדם הולך לעבודה והוא יושב על הפוף ומנסה לכתוב איזה אלגוריתם כשפתאום נכנסת שיפי ואומרת היי כולם, יש לנו עובדת חדשה במחלקה. כולם, זו איילה. איילה, אלה כולם. ואדם מרים את העיניים ורואה מישהי נחמדה, לא כל כך הטיפוס שלו, והוא נחמד אז הוא אומר היי, ואיילה מסתכלת עליו ואומרת היי, שלום, והיא קצת מובכת כמו שאנשים מובכים כשמציגים אותם, וכל אחד חוזר לעניינו די מהר. וכמו שדברים כאלה קורים בסיפורים, די מהר הם מוצאים את עצמם שותים שייק פירות במטבחון הקטן כשכל אחד לעצמו, גולל את הפיד שלו בפייסבוק.
ואדם יושב שם על הכיסא בר עם יד אחת מחזיקה שייק תרד סלרי גזר, יד שניה מרפרשת את הפלאפון, והוא אומר לעצמו, איך אני הולך להתחיל איתה איך אני הולך להתחיל איתה, אולי אני אביא אותה באיזה משפט פתיחה, אולי אני אבקש ממנה לעזור לי עם האלגוריתם, אולי אני אגש ואספר לה רכילות ובדיחות, אבל בעצם זה לא אני, אני לא המצחיק והרכלן, אני רוצה להיות הבחור הנחמד עם העבודה המסודרת שאפשר לסמוך עליו. והוא מתלבט אם זה הגיוני כן ללכת בעצם על האפשרות השלישית כשהיא בסך הכל שבוע בעבודה החדשה, ובינתיים כדי לא לפספס הוא מספר לה בדיחה.
– תגידי, כמה מתכנתים צריך כדי להחליף נורה?
(איילה בוהה בפיד שלה)
– הנורה עובדת יופי במערכת אצלי במשרד.
היא לא צוחקת. פולטת איזה גיחוך. בטח מבינה שהוא מתחיל איתה ושזה לא זה. הוא מוריד את העיניים לפלאפון, וכשהוא מרים את העיניים מהמסך, איילה חלפה הלכה לה לכתוב איזה קוד ללקוח החדש.
ג.
וכשהוא מנסה אחר כך לחשוב מה קרה, כלומר למה עם נועה שכאילו תפורה עליו בול הוא לא בעניין, ועם איילה שהיא לא הטעם שלו הוא רק חושב איך להתחיל איתה, הוא נזכר בכלל הגדול של הפלוגה.
והכלל הגדול של הפלוגה אומר שתמיד, תמיד, הבחורה שתרצה היא בחורה שנמצאת בתוך המרחב הסגור שלך. כאילו נתקענו באי בודד ואלה האפשרויות הקיימות. כאילו המוח שלו עובד תמיד ככה שהוא נכנס לחדר ואומר לעצמו; זו, זו, וזו – לא מתאימות. זו – יש מצב אבל אין מספיק נתונים. וזו – נניח, איילה – היא זו שאתה צריך לנסות איתה. וזו יכולה להיות מישהי שבהקשר אחר אפילו לא תסתכל עליה, אבל כשהיא ואתה במרחב סגור, היא הופכת להיות מוקד המאמצים. הפוטנציאלית.
וקוראים לזה הכלל הגדול של הפלוגה כי נו, תנסו אתם להיות כמו אדם, בפלוגה אחת פלוגת נשר 'מנצחים במוח', שעושה דבר אחד לנסות לעבד מידע מודיעיני, לצאת אחת עשרה שלש, ולא לנסות להתחיל עם דנה חכימי־שטרק.
ד.
וזו בעצם אחת הטרגדיות הגדולות של החיים האנושיים.
לא להתחיל עם דנה. כלומר גם, לצאת עם דנה חכימי־שטרק היה אחד הדברים הפחות חכמים שהוא היה יכול לעשות, וזו לגמרי טרגדיה, אבל הטרגדיה האמיתית, הגדולה יותר, היא מרחב הבחירה שלנו: מה נמצא במרחב האפשרויות והבחירה שלנו, ומה לא.
ה.
כי הנה למשל, אומר אדם לשימי, הנה למשל לפני שלש שנים שמעתי ששולמן פותח סטארט־אפ ביוסטון. וכאילו הייתי תפור על הסטארטאפ הזה, הוא היה צריך איש פיתוח ואני הייתי איש פיתוח עם ניסיון והיו קשרים וכל מה שצריך וכאילו רק תקנה כרטיס ותיסע, אבל לא חשבתי על זה בכלל. ואתה יודע למה? כי לא היה במרחב האפשרויות שלי לעזוב את הכל לשנתיים, את המשפחה ואת העבודה הנוחה ואת החבר'ה ואת הקרוספיט, ולחיות בטקסס. לא העליתי בדעתי שזו אופציה. בינתיים הסטארטאפ נמכר בחמישים מליון. אם היו לי אופציות הייתי עשיר. אבל לא היו לי, כי סגרתי את עצמי בכבלים.
או למשל איילה. הוא לא אומר (כי הוא הרגע סירב להצעה משימי, וזה לא מנומס) אבל חושב; איך הוא עומד מולה וכאילו הדבר היחיד שהוא מסוגל לחשוב עליו זה איך אני לא יוצא מובך. ובשביל לא לצאת מובך הוא סוגר את עצמו במשפטי פתיחה מפגרים ובפיד שלו בפייסבוק, כי זה מה שאני מכיר. הוא כאילו כבול בתוך מי שהוא: כבול בתדמית שלו, בעבודה המוכרת, במשפטים שאני מכיר. אני לא אצליח לצאת מזה בחיים.
זו הטרגדיה.
ו.
או למשל בני ישראל של הפרשה הקודמת, שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. זה לא שהם רצו לצאת ממצרים אבל פחדו. זה לא שהם לא האמינו לו שאפשר לצאת ממצרים. הם פשוט לא שמעו את זה; הוא דיבר, וזה עבר מעל הראש שלהם, כי זה בכלל לא היה בתוך מרחב האפשרויות שלהם. היה להם קוצר רוח להתעסק בו, עבודה קשה שמחכה להם, הם כאילו מיצו את עולם הדייטים; מה קשור עכשיו לחזור ולנסות לצאת.
כמו שני הדגים של דיוויד פוסטר וואלס: בני ישראל היו כל כך בתוך המצרים, עד שהם בכלל לא הבינו שהם במצרים. הם היו צריכים מישהו מבחוץ שיבוא, שיראה, שיגיד היי, תקשיבו, יש עליכם כבלים של קוצר רוח, חומות של עבודה קשה. אתם לא רואים אותם כי נמאס לכם מדייטים, ולא רואים אותן כי אתם עסוקים בדו"ח הבא ובפרוייקט הקודם ובשלשה לקוחות לא מרוצים שיושבים לכם על הראש וחושבים שזה הגיוני להתקשר ביום שישי בצהריים ולבקש סקיצות נוספות. אתם לא רואים, אבל הם שם.
ז.
זו אולי הסיבה שקשה זיווגם כקריעת ים סוף.
זה אולי הנס הגדול של היציאה.
כלומר, צריך נס, ממש נס, כדי להבין שאנחנו כלואים. מלאך שיבוא ויראה שאנחנו בתוך מצרים. שצריך לקום ולצאת. שאפשר לעשות את זה, בכלל, להחליט על החיים שלך מחדש, לבחור מסלול אחר, להשתנות. צריך מטה אלוהים בשביל להבין שגבולות הבחירה שלך הן המרחב שבו אתה נמצא: המקומות הפנויים לקידום בעבודה, הבחורות שאתה רואה סביבך, הצורה שבה אתה חושב על עצמך, אבל שאפשר לעזוב את המרחב הזה והאפשרויות ישתרעו מכאן ועד האופק.
כמו מדבר.
ח.
כמו מדבר, כי באמת, לא מספיק לצאת לדייטים; צריך שזה גם יהיה מתאים. ואפשר לנסות שוב ושוב לצאת לדייטים במדבר הגדול של ההצעות, לנסות לצאת עם כל בחורה בתל אביב או בירושלים, עד שמגלים שזה לא מוביל לשום מקום. ומתוך מאה סטארטאפים, אולי חמישה שורדים את השנה הראשונה. לא סתם אנשים חוששים לשבור את החומות: החומות לא רק כולאות אותם, הן גם מגינות עליהם. המשכורת מגיעה בזמן, הדייטים לא מוזרים מדי, הכל בסדר. השגרה ממשיכה כשם ששגרה ממשיכה.
עד שרואים. עוזי וייל כתב את זה פעם. עד שרואים שיש ארץ מובטחת. שאפשר להגיע אליה. ומהרגע שרואים אותה, מבינים שאתה חי בגלות. ואז כבר אין לך ברירה. אז אתה חייב לצאת.
ט.
ולכן, יום אחרי כן, אדם מתקשר לשימי ואומר לו תביא לי את המספר של נועה, ושימי אומר אני לא בטוח שהיא עדיין פנויה, ואדם אומר נו נו תפסיק עם זה, ושימי אומר טוב, קח, ואחרי שבוע אדם מוצא את עצמו יושב ליד בחורה שהוא מכיר את הפנים שלה מסטוקינג בפייסבוק וליד חצי כוס גינס, והבירה מרה לו מדי והוא יודע שהוא לקח אותה רק כדי לעשות רושם, והיא מזמינה סלט והוא מתעניין בה ובשלומה והם כבר עברו את שלב ה'אני עייפ/ה מהעבודה' אבל עדיין לא הגיעו לשלב ה'טוב לך בעבודה? למה את/ה לא עוזב/ת?', ויש שקט כזה מביך, ואדם מרגיש איך ליצור את הקשר הזה בין היבשות הוא צריך לקרוע בידיים חשופות את הים לשתיים, וזה כבר בפרשה הבאה.
אבל זה לא כזה משנה.
הסיפור הגדול באמת כבר מאחוריו.
הוא יצא.
______
בתמונה: אפשרות יציאה.
כמו כן ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי בעיצומן. כרגע יש מקומות רק בירושלים, ובאמת שלא נותרו הרבה ויש המוני מתעניינים אז אם בא לכם, מהרו: שלחו לי הודעה ב'צור קשר'.

לעוף

(לפני הכל – סבב חדש של הסדנאות שלי מתחיל בירושלים ובתל אביב. אם בא לכם, אני אשמח שתבואו. יש כאן פרטים).

א.
התמונה הזו מראה את המרפסת של יעל משאלי, שבה התארחתי לפני שבוע לסדנת כתיבה חד פעמית. התמונה קצת עושה עוול עם המרפסת; היא הרבה יותר יפה ממה שהיא נראית בתמונה. חוצמיזה, חסרים פה האנשים, רחש הדפים, הקול הרועד שלי מקריא מסה של מופסאן, הקול הבטוח של יעל מחייך לכל המשתתפות והמשתתפים, האנשים המקריאים, התגובות המהוססות והבוטחות — כל מה שהופך את הסדנה לסדנה.

אבל הנה, תראו, מרפסת. בוקר. מיחם עם קפה מחוץ לתמונה. לימונים מהעץ. תראו איזה יופי (וזו גם הזדמנות להמליץ על הדף שלה, ולקרוא את מה שהיא כותבת, ואפילו ללכת למרפסת ולשבת ולפרוק קצת את העול שעל הלב. יש אצלה אפשרות כזו, בחיי).

ב.
כתבתי לפני שבועיים סיפור על לסביות דתיות. מישהי ביקשה. קצת סירבתי, בהתחלה, כי חשבתי – מי אני ומה אני מבין. אבל היא ביקשה שוב ושוב, אז כתבתי והעליתי לפייסבוק ולכאן. כאן, בהתחלה, היו התגובות 'איך אתה נותן לזה לגיטימציה' (אחר כך נוספו גם אחרות). בפייסבוק אנשים תייגו זה את זו והוסיפו לבבות. מישהי כתבה לי בפרטי שזה בכלל לא ככה ומה אני מבין. מישהי כתבה להפך, איך כתבת מדויק, לרגע היה אפשר לחשוב שאתה לסבית דתייה.

ג.
זה הזכיר לי איך לפני חודש, בערך, כתבתי איפשהו בפייסבוק, באיזה שרשור העצמה עצמית שכזה, תקשיבו, אני חושב שאני יודע להעביר סדנאות. שאני לא רע בזה, לכל הפחות. אני חושב שאני גם יודע לכתוב. וכמה מגיבים כתבו לי משהו כמו, מה אתה כותב 'לכל הפחות', תפסיק לעוף על עצמך. ומישהו כתב, כשאני קורא משהו כזה זה רק מוריד לי את החשק ללכת לסדנה שלך. ומישהו אחר כתב, לא עשית עלי רושם שאתה כזה כותב טוב.

וזה גמר אותי. לחלוטין. חודש וחצי שלא הצלחתי להתקדם מילה בספר. בראש שלי ישבו שלשת המגיבים האלה כמו יתוש טורדני. באתי לכתוב, והם מזמזמים. ולא הצלחתי. באמת, לא הצלחתי. חודש וחצי שלא הצלחתי לסיים סיפור, שלא לדבר על פרק.

ד.
אבל לפני שבוע הצלחתי סוף סוף לסיים סיפור. ובסדנה, פתאום, יעל אמרה לי וואי, אתה ממש ממשב טוב, אתה מקצועי, ולרגע התבוננתי על עצמי ואמרתי לעצמי כן, זה נכון. אני מקצועי. יש לי דף עסקי והוא מצליח. יש לי משתתפים מרוצים. רוב המשתתפים בסדנאות שלי רוצים להמשיך לסדנאות נוספות, ונוספות, ונוספות.. אני פותח מחר הרשמה לשלש סדנאות נוספות. אני יודע למשב. אנשים אוהבים את מה שאני כותב.

חזרתי הביתה, התיישבתי למחשב והתחלתי פרק חדש בספר, ולאט לאט הרגשתי איך הכנפיים שלי משתחררות מהקרקוע הארוך שאחז בהם. ואמרתי לעצמי, אתה יודע מה, יהודה, מותר לך לעוף על עצמך, זה בסדר. אתה לא תלוי במגיבים האלה. אתה אדון לעצמך.

ואמרתי, אני רוצה לעוף והנה, הנה, אני עף.

 

לשכוח את הלב | לפרשת וארא

א.
לפעמים אדם מוצא את עצמו באמצע שנה ב' בקולנוע. אחרי רוב הסמסטר הראשון, אפשר להגיד. ואם להיות כנים זה לא כזה מפתיע שאדם לומד שנה ב' בקולנוע, כי כאילו, תכל'ס, כל התיכון הוא ראה את כל הסרטים ברשימת המאה של IMDB וגם הסתובב עם הסמארטפון וצילם סרטונים קצרים של ברווזים והעלה לפייסבוק ואפילו, כך אפשר היה לראות, אחד הסרטונים שלו הצליח מאוד ונהיה ויראלי והוא קיבל הצעת עבודה מאיזה עמי אלישומי אחד, איש מדיה שיבוא לצלם אצלו סרטונים אבל אדם אמר לעצמו ללמוד קולנוע זה רק בצורה רצינית, והנה הוא כבר באמצע שנה ב' בקולנוע וזה הכי טבעי והגיוני בעולם.

ורע לו.

ב.
אלוהים כמה שרע לו. אין לו תשוקה לעשות את זה. הוא אומר לעצמו, בכלל לא הבנתי מה זה קולנוע. חשבתי שקולנוע זה לביים סרטים כל היום. מי היה יודע שזה אומר לשכתב תסריטים בפעם המאתיים. והוא אומר לעצמו, אני לא טוב בזה. אני לא רוצה לעשות את זה, אני לא רוצה לעשות את זה. והוא עושה את זה בכל זאת.

כי הוא כבר שם.

כלומר, הוא כבר עשה את התהליך. הוא כבר התחיל. הוא כבר למד שנה. שנה וחצי. מה, הוא יפרוש עכשיו? אי אפשר שהוא יפרוש עכשיו. כלומר אפשר, אבל לא חבל? הרי להתחיל תואר אחר הוא לא יוכל עד לשנה הבאה, ואז כבר יהיה אחרי שנתיים, כלומר חצי דרך. והשנה האחרונה היא ממילא פרוייקט גמר. וכאילו – לא חבל על כל הזמן הזה?

אז הוא ממשיך.

ג.
אבל האמת, האמת היא שזה לא רק הזמן האבוד, וזה לא רק השינוי הדרסטי. זה לא רק שהוא 'שם', זה שהוא זה. כלומר, זה מי שהוא. הוא סטודנט לקולנוע, כל החיים שלו היו קולנוע. הוא לא יכול לתכנן מסלול מחדש עכשיו, כל כך קרוב. להגיע להורים, למשפחה, לאלישבע שהוא יוצא איתה כבר שנה והיא איתו כי הוא היה הבחור הכי מגניב בים של בחורים משעממים בארוחת שבת בגבעת שמואל, להגיד לכולם – היי, מצטער, זה לא זה. זה לא אני.

ד.
ולפעמים גם עם בחורות קורים הדברים האלה. או עם בחורים. כי אלישבע, דרך משל, בכלל לא רוצה לצאת איתו. לא מכתחילה, כלומר, אבל כך יצא ומשם לשם וכולי וכולי, והם כבר שנה ביחד, והוא כבר היה אצלה בבית, והוא אדם נחמד בסך הכל, אז מה, לסגת? מי אמר שבחוץ יש דברים טובים יותר? איזה בחורים כבר מחכים לה בגיל עשרים ושש? לא מחכים. בדיוק.

והלב צועק אליה, תפסיקי, תפסיקי,
והיא מקשיחה אותו, והיא ממשיכה.

ה.
וזה אפילו לא משנה שכל צעד קשה מקודמו. וזה לא משנה שהלימודים הופכים את אדם למעוך, לרצוץ, שהלב שלו הולך תחת משקל השמיים. זה לא משנה שהוא לא מצליח בלימודים. זה לא משנה שהוא לא יודע מה לעשות עם תואר בקולנוע. שאף אחד לא יודע מה לעשות עם תואר בקולנוע. שבכיתת האמן של סטיבן ספילברג, אז בניו יורק, ספילברג הודיע שמי שאין לו תשוקה לקולנוע, שפשוט יקום וילך.

כי זה צעד אחר צעד, אתם מבינים? בכל פעם צעד אחד, קטן. כי השאלה היא לא 'האם אתה מוכן לסבול כל חייך בשביל הסיכוי הקל שהחלום שלך יתגשם'. היא אף פעם לא כל כך ברורה. השאלה גם אינה 'האם את מוכנה לבלות את חייך עם הבחור הזה, שאינך אוהבת'. השאלה היא תמיד קטנה, חמקמקה, נראית כאילו אפשר לסבול אותה:

האם תעשה את הפרוייקט ההוא בקורס של סבידור? עבודה קטנה, שלשה עמודים. לא נורא, נכון? האם תעזור לחברה להפיק סרט סטודנטים קצר? אפשר לסבול את זה. האם תלכי עם הבחור הזה לסרט? זה נחמד, סרטים, וגם הבחור הזה נחמד בסך הכל. ואחרי הסרט, האם תלכו לטייל? תזמיני אותו הביתה? תקני איתו בגדים?

בסוף, הצעד הגדול של החתונה יהיה רק צעד קטן, צעד שאפשר לעשות גם אם לא רוצים, כי מה לא עושים בשביל להתחתן. וגם הצעד הגדול של הלעשות תואר בקולנוע פלוס סרט גמר יהיה, בעצם, צעד קטן, שאפשר לעשות אותו אפילו אם לא רוצים ואז ללכת למלצר. וכך הולכות לנו השנים היפות בחיינו. ואנחנו יודעים שאנחנו לא רוצים לעשות את זה, והלב שלנו יודע שזו טעות, אבל בגלל שזה בצעדים קטנים, מדודים, הגיוניים לכאורה, אנחנו כופים אותו להמשיך. אנחנו משטחים אותו לכדי תואר: 'לסיים תואר ולהיות סטודנט לקולנוע'. 'להיות אישה נשואה'. 'לשרוד סוף סוף בעבודה יותר משנה'. ושוכחים את התנועה החיה שמתחת, שהיא אנחנו.

ו.
ולזה, בדיוק לזה, קורא אלוהים אצלינו בפרשה 'הקשחת הלב'.