Archive Page 2

דירה שכורה במדבר | לפרשת מסעי

א.
לפעמים, לרוב בסוף יולי, אדם מתיישב על הספה החומה שבמרפסת ואומר לעצמו טוב, הגיע הזמן לעבור דירה. לרוב הוא לא יודע בדיוק למה הוא רוצה לעבור דירה אז הוא ממציא כל מיני תירוצים, כמו 'אין לי מרפסת' (למרות שיש) וכמו 'אני מחפש דירה עם חלל משותף', וכמו 'הגיע הזמן לשנות אוירה'. והאמת היא שהוא לא ישן טוב כבר הרבה זמן. לא מצליח להירדם. מתעורר באמצע הלילה ובוהה בתקרה. האמת היא שהוא מרגיש חנוק לאחרונה, אדם. השנה מתקרבת אל סופה ושנים, כמו בני אדם, מתחילות מסודר ולאט לאט מאבדות את זה. אז הוא מגיע לסוף שנה והחום מעיק לו על החזה והוא אומר טוב, אולי נטוס להודו, אולי נמצא אהבה, אולי נעבור דירה ונשנה קצת אוירה.

ב.
סך הכל הוא עדיין רווק אז זה לא כזה סיפור גדול, לעבור דירה. לפחות לא מבחינה טכנית. כאילו, מה כבר צריך? כמה בירות, שני חברים שעושים לפעמים מתח ומקבילים בגן סאקר, אבטיח לפתוח אחרי שהכל מסתיים, שני ראצ'טים ורכב עם גג. לא סיפור גדול. הוא קורא למומו ויואב שהם חברים שלו והם אורזים את כל מה שיש לו בחדר, כלומר את הגיטרה, המיטה, השולחן וכמה בגדים (את הארון הוא משאיר למי שמחליף אותו, כי אי אפשר להזיז את הארון הזה מבלי שהוא יתפרק), ואחרי כמה בירות ושלשה סיבובים הוא כבר ממוקם בדירה החדשה ויושב עם השותפים החדשים לאבטיח של אחרי צהריים. ואחר כך חברים באים לראות את הדירה החדשה. ואחר כך הם רואים סרט במקרן של מאיר, ואוכלים פופקורן ומריצים צחוקים על הסיפור.

ובלילה, כשכולם הולכים, הוא עורם את הכלים בכיור, נכנס למיטה החדשה שלו ולא מצליח להירדם.

ג.
ולפעמים גם עם הדת קורים דברים כאלה, כמו שאדם מחליט שהוא צריך לשנות אוירה והוא הולך להתפלל בימים נוראים בבית כנסת אחר, או שהוא הולך לבקר חברים בשבת והולך לתפילת ערב שבת בבית כנסת שהוא לא מכיר. וחז"ל אמרו שכל בתי הכנסת האשכנזים דומים זה לזה, אבל בתי הכנסת הספרדים שונים זה מזה במידה שווה. או שזה היה להפך, הספרדים זהים והאשכנזים שונים? זה לא כל כך משנה. מה שמשנה הוא שהוא מתפלל במקום שהוא לא מכיר, וחוסר ההיכרות הזו מערער אותו לגמרי. זו אותה תפילה, ולפעמים אותו נוסח, ורק העובדה שאין סביבו פרצופים מוכרים ושהוא לא יושב במקום הקבוע שלו, רק זה מערער לגמרי את התפילה.

שזה קצת מפגר, כאילו, אנחנו בני אדם בוגרים, מה זה משנה איפה מתפללים, כל עוד מתפללים.

אבל הנה, משנה.

342178

ד.
בני ישראל הולכים במדבר במשך ארבעים שנה וכלום לא קורה. כלומר מלא דברים קורים, אבל כלום לא קורה. אנשים נולדים ולומדים לרכב על אופניים ומתאהבים וחורטים על הספסל 'י + מ = ' וכל מיני דברים כאלה, ואנשים אחרים מזקינים וכותבים אוטוביוגרפיות ומתים ואנשים מצטערים עליהם, המון המון דברים כאלה קורים, אבל שום דבר לא קורה. הם הולכים ממקום אחד למקום אחר, ושוב למקום אחר, ושוב למקום שלישי או רביעי או שלושים, ועדיין שום דבר לא קורה. פשוט הליכה במעגלים.

הם מחליפים דירות כמו שרווקים מחליפים דירות.

סליחה על ההכללה, באמת. מתנצל. גם זוגות צעירים מחליפים דירות. גם אנשים מבוגרים. אבל כשרווקים מחליפים דירות הם מתנהגים בצורה מסוימת לדירה שלהם. גם דירת הרווקים הכי מושקעת בעולם תכיל איזה ספה מתפרקת, טלוויזיה שנמסרה מסבתא, הריהוט יהיה קצת לא מתאים, החדרים יהיו כמעט. משהו בזמניות של המצב הזה, 'רווקות', לא מאפשר להוציא שלשת אלפים שקלים על שולחן, או לצבוע את הקירות בצבע המדויק, ואפילו לא להתיישב שם עד הסוף. זה מין התנסות כזו, איך חיים בבית משלך, איך מנהלים תקציב, איך הולכים בעולם לבד, אבל זה לא עד הסוף, המצב הזה. וגם אם הם קוראים לדירה שלהם 'בית', ותולים שלט יפה על הדלת, זה עדיין לא בית. לא באמת.

ה.
פעם מישהו אמר לי שבית זה המקום שבו אתה מרגיש בנוח לפתוח את המקרר ולקחת משהו לאכול בלי לשאול אף אחד.

ומישהו אחר אמר לי שבית זה המקום אליו אנחנו הולכים כשחולים. ואם אתה חוזר להורים כשאתה חולה, ככה הוא אמר, הבית שלך זה עדיין ההורים.

ומישהו שלישי אמר שבית הוא המקום שבו אתה מרגיש בנוח לשבת בלי שום מטרה.

ורביעי אמר שבית הוא המקום שבו אתה מרשה לעצמך להסתובב בבוקסר.

וחמישי, שבית הוא המקום שבו אתה לא שואל את עצמך 'איפה אני' כשאתה קם בבוקר.

והאמת היא שכל ההגדרות האלה נכונות אבל אף אחד מהן לא נכונה עד הסוף. יש אנשים שמסתובבים בבוקסר ברחוב, ואנשים שמרגישים בבית בכל מקום, ואנשים שחולים ונשארים בדירת הרווקות שלהם ואנשים שחייבים תמיד שתהיה להם מטרה ואפילו פעם אחת בא חבר אלי הביתה ופתח את המקרר לבדו והוציא את השוקולד ששמרתי שם לשעת סגריר ופשוט עמד ונגס בו מול עיני. והמסקנה מכל אלה היא שבית הוא לא מקום. בית הוא תחושה.

ו.
פעם אחת ראיתי בדה מרקר כתבה על אנשים שחיים את החיים הטובים. ומה הם החיים הטובים? לחיות כל פעם במקום אחר, לעבור מארץ לארץ בכל חודש – חודשיים. לא להשתקע בשום מקום, רק לשבת עם הלפטופ יום בשבוע ולעבוד, ואחר כך להמשיך לנדוד. והכתבה הייתה מאוד מפרגנת (גם אני מאוד מפרגן!), אבל כשקראתי את זה נחמץ לי הלב, ככה, באפס קצהו, כי חשבתי לעצמי –

אלוהים אדירים, ככה חשבתי לעצמי. כל כך הרבה מקומות, ואפילו לא בית אחד. בלי הורים קרובים, בלי משפחה נורמלית לחזור אליה בכל ערב. כל יום לחזור לבד לחדר במלון או בהוסטל או בגסט-האוס, כל חודש לעבור, להתיידד ולנתק ידידויות, לעבור את כל החיים האלה בהבזקים קצרים ברחבי העולם, הופעות אורח קצרות על במותיהם של אנשים אחרים, ותו לא.

איזה עצוב זה.

ז.
אני חושב שזה הלימוד הכי גדול שנדודי בני ישראל מלמדים אותנו. מה שמדויק הוא שבית הוא תחושה, אבל הוא תחושה שקשורה למקום ספציפי, ממשי, גיאוגרפי, קונקרטי. שאפשר להצביע עליו בגוגל מפות ולהגיד 'הנה, זה הבית'.

וכשבני ישראל הולכים כל כך הרבה במדבר הם כבר לא מתקשרים למקומות. הם בונים בית ומפרקים אותו וממשיכים ובונים ומפרקים אותו וממשיכים, ומשהו בחוסר הבטחון הזה, וחוסר השקט, והידיעה שבכל רגע יכולות חצוצרות להתקע מעל המחנה ולזמן את כולם לתזוזה – משהו בחוסר הידיעה הזה גורם להם לא להשקיע הרבה בכל מקום, כמו רווקות, כי אולי כל רגע תופיע אהבת חלומותיהם ותשנה את התכניות שלהם לחלוטין.

ונכון שאפשר. ונכון שאפשר להשקיע בעצמך בזמן הזה ולהשקיע בדירת הרווקים כך שתיראה כמו בית, וזה נעים יותר וכיף יותר ושווה את ההשקעה, ללא ספק. ובכל זאת רוב ככל דירות הרווקים שהייתי לא היו מושקעות כך. כי משהו בראש כל הזמן אומר 'זה רק לשנה. זה רק לשנתיים', ולא נשקיע עכשיו שבוע בשיפוצים קטנים בשביל שנה. לא נקנה סט קורל. לא נשקיע בלהחליף את האסלה השבורה. כי תכף זה נגמר.

ח.
אין דבר מתסכל מ'לא להצליח להירדם'.

כלומר יש, אבל לא על זה אנחנו מדברים. להירדם זה מין דבר שכזה שככל שמנסים יותר, ככה הוא מצליח פחות. קצת כמו פנדלים בכדורגל. אדם מתהפך מימין לשמאל, משמאל לימין, נכנס לפייסבוק לראות אם הוא היחיד שער. הוא היחיד שער. המוח שלו סופר שניות בקול. הוא מנסה שלא לספור את השניות, ומגלה שהוא סופר אותן בכוח. הזמן לא זז. הוא נכנס לאיזה לופ של מחשבות: למה אני לא מצליח להירדם, ומה יש פה על התקרה, ותכל'ס זו המיטה שלי וזו אותה מיטה אז מה כבר השתנה, ולמה בכלל אני בחדר הזה, זה לא החדר שלי. למה אני לא מצליח להירדם למה אני לא מצליח להירדם. וככה שעה, שעה וחצי, שעתיים, עד שהעייפות מכריעה אותו והוא נרדם וישן שינה טרופה, מלאה בחלומות מוזרים שהוא לא ממש יודע לפרש, ובבוקר הוא קם ולוקח לו כמה שניות להבין איפה הוא בדיוק ומה קורה פה.

הוא החליף דירה, והוא עדיין לא ישן טוב.

כי זה עדיין לא זה.

ט.
אולי כל הסיפור הגדול הזה של הנדודים זה רק כדי לבנות את הצורך ואת הגעגוע, רק בשביל שבני ישראל יבינו שארץ היא לא מין מקום שאתה רק מתגורר בו, איזו דירה שכורה באמצע פלורנטין, ואם היינו רוצים היינו יכולים להיות בכל מקום אחר. אלא להפך: להבין שסתם מקום זה לא מספיק. שבית הוא לא רק תחושה, אלא גם מקום אמיתי, ספציפי. זה לא רק 'המקום שבו אני מרגיש בבית', אלא הבית בעצמו. תחושת ה'סוף סוף הגענו'. הידיעה שהסיפור הזה נגמר, ומעתה אין יותר צורך להמשיך וללכת.

כבר כתבתי על זה בעבר: העובדה שהגענו לבית לא אומרת שכל הסיפורים נגמרו. ואנשים שמתחתנים מגלים שהחיים ממשיכים ועדיין צריך להגיש דו"חות בעבודה. החיים מתקיימים גם בתקופת הרווקות, והם לא מפסיקים כשאנחנו מתחתנים. אבל לפחות סיפור אחד, הסיפור של בני ישראל שיוצאים מהבית של ההורים ומחפשים לעצמם בית משלהם, הסיפור הזה נגמר, וגם ספר במדבר נגמר, ולבינתיים זה לגמרי מספיק.


בתמונה: מישהו שעשה את המסלול ההפוך.

מודעות פרסומת

מה אתה חושב כל כך הרבה | לפרשת פנחס

א.
לפעמים אדם הולך ברחוב עם כלבו הקטן שלומיק, שלומיק עושה דברים שכלבים עושים ואדם עושה דברים שבני אדם עושים, כלומר מסתכל בינתיים בפלאפון הקטן שלו, קורא בפייסבוק ובוואסטאפ ומקליט הודעות מתנשפות לקבוצת של החבר'ה מהכדורסל, והם עושים את הסיבוב הקבוע סביב הבלוק שבו הם גרים וכשהוא חוזר הביתה הוא רואה את דור, השכן מלמעלה, מניח ספה ענקית בכניסה לבניין. הספה חוסמת את המעבר לתיבות הדואר והוא מצטודד קצת כדי להכנס וכשהוא נכנס הוא רואה את דור מוריד איזה שרפרף. תגיד אחי, הוא אומר לו, מה הסיפור של הספה הזאת?

אה, אומר דור, זה, אנחנו שמים כאן בכניסה כדי לשבת קצת בקיץ. אתה יודע, חם בטירוף.

הוא יודע שחם בטירוף. מאוד קשה לחיות במדינה הזאת ולא לדעת שחם בטירוף. אפילו במדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ערך 'ישראל', כתוב 'מדינה קטנה שעפה על עצמה מדי. חם בטירוף. אחלה חומוס'. איך כל זה קשור לספה שחוסמת לו את הכניסה לבניין?

נו, כי אויר, אומר דור באיטיות כאילו אדם מטומטם. קצת בריזה, מה יש. בדירה שלנו אין כלום, המזגן הלך והבעלבית לא מוכן לעשות כלום. 'נ – ח – נ – ק – נ – ו', צועק דור ונחנק מצחוק. אדם לא מבין מה הסיפור, אבל הוא מושך בכתפיו ועולה עם שלומיק לדירה.

ב.
בלילה הוא קולט שדור והחבר'ה שלו יושבים על הספה שם כל הלילה, מעשנים, מנגנים שירים עם איזה חליל מוזר וגיטרה מזייפת. הוא מבקש מהם להנמיך קצת, למה מחר מועד ב' בליניארית, אבל דור מסטול והחברה המוזרה שלו מושכת בכתפיה ואומרת לו 'מה יש, אחי, תזרום קצת. הנה, קח, תעשן משהו, זה ירגיע אותך'. אבל אדם לא רוצה להירגע. הוא רוצה ללמוד. והחליל המוזר הזה מוציא אותו מדעתו.

והוא מתעצבן.

הוא אומר לעצמו מה אתה מתעצבן, באמת. כאילו, באמת חם, גם לו עצמו חם. באמת הם אחלה חבר'ה, חמודים, עזרו לו פעם לסחוב את המקרר לדירה שלו. והם מחייכים אליו ומחליקים לו כיפים במדרגות ומציעים לו לעשן או לשתות איתם מדי פעם. מה אתה מתעצבן. והחיים קצרים מדי, הוא אומר לעצמו. החיים קצרים קצרים קצרים. בשביל מה להתעצבן. זה מעלה את הלחץ דם, כולסטרול, לא יודע, דברים. תנשום עמוק, הוא אומר לעצמו. תנשום. תשאף, תנשוף. תשאף, תנשוף.

כלום לא עוזר. הוא מרגיש את הכעס מטפס לו בעורקים, מקשיח לו שרירים, חושק לו את השיניים. הוא בא לפתוח את החלון ולצעוק עליהם שכבר שתיים עשרה בלילה, ועוד שניה הוא מזמין משטרה, ובכלל מה זה הבורדל הזה שהם פתחו לו מתחת לחלון. אבל השעה רק שש בערב והוא מכיר את עצמו, אז הוא יודע שהוא לא הולך לעשות עם זה כלום. אז הוא שם אזניות גדולות ואוטמות רעש והוא שם מוזיקה ומנסה להתרכז.

אבל הוא לא מסוגל.

ג.
הוא מתקשר לעדי ואומר לה שומעת, דידוש (כמה הוא קורא לה), תקשיבי איזה חרא, ומספר לה את כל הסיפור. ועדי מקשיבה עד הסוף ואז אומרת נו, אז מה הסיפור, לך תצעק עליהם. אבל מה אני אגיד להם, אומר אדם, ועדי אומרת תגיד להם שיש צחוקים ויש חלאס. ואדם אומר אבל הם יחשבו שאני סחי. ועדי אומרת אבל אתה באמת סחי. אבל אני לא רוצה שהם ידעו את זה, אומר אדם, ועדי נאנחת בחצי-יאוש ואומרת לו אתה יודע מה הבעיה שלך, אדם? אתה חושב יותר מדי.

ברגע הראשון הוא חושב שתכל'ס היה יותר מתאים אם היא הייתה אומרת 'אתה יודע מה הבעיה של הדור שלנו? שהוא לא חושב בכלל', וזה היה נכון כי דור השכן לא חושב בכלל, וזה אפילו מצחיק, מין בדיחת סבאל'ה כזו. משעשעת במידה.

ואחר כך הוא אומר לעצמו וואלה, נכון. אני באמת חושב יותר מדי. נניח עדי, כבר חצי שנה אני מתלבט אם להתחיל איתה או לא, ובהתחלה פגשתי בה בספריה ואז הוספתי אותה בפייסבוק ואז שאלתי אותה מה היא חושבת על ההופעה של גאנז אנד רוזס ואחר כך הלכנו ביחד לטייל בסיניץ, ומרוב שחשבתי נוספו לי בכל פעם עוד אלמנטים למשוואה, והנה אני עכשיו, אחרי חצי שנה, והיא כל כך בפריינדזון עד שאין סיכוי שאני מתחיל איתה ואז נפרד ממנה ואז נשאר בלי חברה.

את כל זה הוא אומר לעצמו, בשקט. ובינתיים עדי צוחקת ברקע. אתה פשוט חושב יותר מדי, היא אומרת. תזרום, מה הסיפור? תן מקום לרגשות שלך. מעצבנים אותך? תתעצבן! לך תזרוק עליהם כיסא! תשפוך עליהם מים חמים! תצעק! אתה מתאהב במישהי? תגיד לה!

את המשפט האחרון היא לא אומרת. ותכל'ס חבל שהיא לא אומרת, כי מי יודע מה היה קורה אילו.

 

yes_man_2008_448_poster

ד.
באיזשהו מקום הסיפור של פנחס זה בדיוק ההפך של הסיפור הזה. היינו רוצים להגיד שזה לא. שהוא היה שקול, מנוסה, שהוא חשב הרבה לפני שהוא הרג שני אנשים בחנית, אבל הוא לא. הפרשה הקודמת מספרת מפורשות איך הוא קם מתוך העדה והגיב לסיטואציה. בלי לחשוב יותר מדי, בלי להתלבט, קם והרג, וזהו. כלומר, והפרשה נגמרת. ובאה פרשה חדשה. ובפרשה החדשה אלוהים מפרגן לפנחס ונותן לו את בריתי שלום, שזה נשמע כמו צל"ש אלוף או משהו, ואנחנו מבינים שפנחס הרג שני אנשים אבל אלוהים חושב שהוא עשה את המעשה הנכון.

זה פשוט סיפור מופרך.
באמת.
מהמון כיוונים.
וחז"ל והפרשנים הרגישו את זה וניסו כל הזמן להסביר: איך משה לא עשה כלום. איך פנחס מרשה לעצמו להרוג. איך זה מותר, לעזאזל. למה אלוהים מפרגן. ואף אחד לא מצליח לענות לזה תשובה 'טובה', כי התשובה הטובה באמת היא התשובה שאי אפשר לענות אף פעם. לא רק שאסור לענות אותה, אלא כזו שאי אפשר לענות אותה.

ה.
כי הנה נניח כשדור אומר לאדם 'תזרום', הוא מתייחס לזרימה כאילו היא מין בחירה מתמטית שבנאדם עושה. כאילו יש איזו תִּרגולת שבאמצעותה אנחנו יכולים לבחור איך לחיות את חיינו. למשל: מישהו עצבן אותך? תנשום עמוק. תכדרר את הכעס. תבלע אותו. תחייך. תגיד 'אז מה אחי וזה', תשב על הספה, תעצום עיניים, תעזוב את הכל. והנה, רק תתרגל את זה אלף פעמים וכבר אתה זורם, אחי.

והאמת היא שאי אפשר.

כלומר אפשר להשתנות. בטח שאפשר להשתנות. אבל אי אפשר לשנות, אתה מבין? אדם יכול לשנות רק את עצמו. בשביל שמישהו אחר ישתנה הוא צריך שהבעירה הפנימית שלו תשתנה ותתחיל להניע משהו אחר. לא מספיק להמליץ לו 'תזרום', כאילו זה מרשם רופא. הוא צריך לרצות לזרום. לא 'להיראות כאילו אני זורם', לא 'שיחשבו שאני לא סחי'. לזרום באמת. להניח להכל. הוא צריך להבין שזה אומר, באמת באמת, לעזוב את מה שיש לך עכשיו בידיים. למשל, אם יש לך מבחן בליניארית מחרתיים, אז לא להתכונן למבחן. זה לא סתם המלצה לשינוי מצב רוח. יש לזה מחירים. צריך לרצות את זה, צריך להיות מוכן לשלם את המחיר.

או נניח שאנשים יושבים ואומרים לעצמם 'אה, אם פנחס היה קנאי, ואלוהים פרגן לו, זה אומר שקנאות זה טוב', אבל האמת היא שקנאות זה לא טוב ולא רע. זה פשוט זה. זו התנועה האימפולסיבית, בלי לחשוב כל כך הרבה. בלי להתלבט. בלי לפתוח את מדריך התרגולות ולבדוק מה עושים במקרה שמישהו שוכב עם בחורה ארמית באמצע המחנה מול אוהל המשכן. אי אפשר ללמד את זה. אי אפשר לצטט את זה בתור הוראה לעתיד. זה לא כלל. זה לא חוק. זה לא יכול להיות מנוסח.

אם ניסחת, נכשלת. אם אתה לומד משהו מהסיפור, נכשלת. אם אתה חושב שזה מה שאתה צריך לעשות, נכשלת שוב, כי חשבת. ביצעת את פעולת החשיבה.

ו.
כשאלוהים נותן לפנחס את ברית השלום, אנחנו מבינים שזה משהו שלא היה לפנחס עד עכשיו. כאילו כולם קיבלו 'ברית שלום' ורק פנחס לא. ובחשיבה אינטואיטיבית זה מרגיש קצת פְּרס, כאילו תכל'ס פנחס עשה מעשה חשוב ועכשיו הוא מקבל אות הצטיינות. אבל לי זה נשמע שזה כאילו אלוהים הסתכל מלמעלה ואמר תשמע, התגובה המיידית שלך עשתה משהו טוב, בתכל'ס, אבל אי אפשר לנהל חברה בתגובות מהבטן.

הנה, קח את ברית השלום, תירגע קצת. תנשום.

כי תכל'ס, לפעמים אנחנו חושבים על השלום בתור איזה אירוע. נניח, אנשים מסוימים חושבים על השלום בתור חתימה על הסכם. מצלמות, נשיקות על הלחי, שמחה באויר. או אנשים אחרים חושבים על השלום בתור אנחת המנצחים שאחרי המלחמה. אבל האמת הפשוטה היא שמי שחי בשלום לא יודע שהוא חי בשלום. זה לא אירוע, מבחינתו, זה פשוט המים שבתוכם הוא חי. הוא קם בבוקר והולך לשוק, ואין אף מג"בניקית בכניסה לשוק, וזה לא משהו מיוחד כי היא פשוט לא שם. והשלום הוא סתם, מין שגרה שכזו, אפורה קצת, יומיומית מאוד, שאין בה פעולות הירואיות ואין בה קנאות ואין בה כעס ובעיקר אין בה אימפולסיביות.

ואת השלום הזה אלוהים נותן לפנחס.

ז.
אנשים שמכירים את הפרשה יכולים להגיד לי 'אבל הנה, אלוהים נותן לפנחס להיות כהן. מה, זו לא מתנה? זה לא צל"ש?'

אבל לא, זה לא. זה הפניה מסודרת של הכח הבלתי נשלט. זה האחד במקום השני. זה 'אם כל כך אכפת לך ממני, תלמד מה לעשות עם הכח שלך'.

והיה נחמד לספר שאדם שפך את הזבל על דור וחבריו, ובמקביל התחיל עם עדי בטלפון, אבל זה לא מה שקרה. מה שקרה הוא שאדם לא צעק, כי הוא לא אדם שצועק. והוא לא התחיל במקום עם עדי, כי הוא חושב יותר מדי. והוא לא התחיל לזרום, ולא התאהב בחליל ההוא, או בגיטרה, או בספה המרוטה. שום דבר מזה לא קרה. הוא התעצבן, והתעצבן עוד, והתעצבן עוד יותר, ואז חשב מה לעשות.

ומה שקרה זה שאדם הלך לעדי והם עשו למידה משותפת, ואכלו יותר מדי שוקולד ואז יותר מדי פופקורן ואז סלט גדול עם כל מיני אגוזים, ואז הם ריכלו קצת על כל מיני חברים מהאוניברסיטה ואז ראו ביחד את הפרק החדש מבוג'אק הורסמן (שזו סדרה של היפסטרים שגם אני לא יודע עליה כלום חוץ מזה), ואז ישבו באמת ולמדו קצת ברצינות ואז הרבה ברצינות, ואת המבחן בליניארית אדם עבר בצלחה ואפילו היה בעשירון העליון של הממוצע בקורס. ועדי לא התחילה איתו בכלל אבל כנראה לא היה לזה המון עתיד מלכתחילה והיא נשארה סתם בתור חברה טובה.

אבל בכל הקיץ הזה, בכל פעם שאדם יצא עם שלומיק לטיול, שלומיק עצר ליד הספה והרים את הרגל האחורית ועשה עליה דברים שכלבים עושים.

ובפעם הראשונה אדם העיר לו ואפילו משך ברצועה, אבל בפעם השניה הוא חשב על זה קצת, ואז זרם.

 


(בתמונה: אדם זורם)

חיים רק פעם אחת | לפרשת חוקת

א.
לפעמים אדם נכשל באינפי שתיים והוא מבואס. וסך הכל זה הגיוני שהוא מבואס כשהוא נכשל במבחן, כי כל כך הרבה הוא התכונן לרגע הזה וישב שבוע וחצי ולא עשה כלום חוץ מללמוד למבחן (ולסדר את החדר ולעשות סדר בארונות ולהכין ארוחת בוקר מפנקת ולהשלים כמה פרקים בשובר שורות, כי זה מה שעושים בתקופת מבחנים, אבל זה נושא אחר), והנה הגיע המבחן והוא נלחץ והזיע וכתב מהר מהר על נייר בחינה מכוער, ואחרי שבועיים של אי ידיעה הוא קיבל ציון והסתכל בו ימין ושמאל והפך את המבחן אבל אין מה לעשות, הוא נכשל במבחן. וזו באסה, באמת, כל כך באסה עד שחצי יום הוא לא עושה כלום ואחרי חצי יום הוא מושך כתפיים במין חוסר אונים ומתבאס שעוד כמה שבועות הלכו לו מהחופש בשביל ללמוד למועד ב'.

שזו הזיה, למה שיהיה לו מועד ב'.

ב.
פעם אחת הוא ישב עם סבא שלו לארוחת ערב וסבא שלו אמר לו שבחיים אין מועדי ב' וגם באוניברסיטה שהוא למד בה, באירופה, אין המצאה כזו. זו המצאה של ישראלים, אומר לו סבא שלו, להגיד 'רגע רגע, לא הייתי במיטבי, אני אעשה את זה שוב'. מאיפה זה בא? מה אתה חושב, שאם תהיה שחקן הטניס הכי מפורסם בעולם, ביורן בורג, ותפסיד בטורניר גרנד-סלאם, תוכל להגיד 'רגע רגע, לא הייתי במיטבי, אני אעשה את זה שוב?' מה פתאום! כל החיים שלך אתה מתכונן לרגע הזה. לא הצלחת? כנראה שזה מה שהמבחן אומר; שאתה לא יודע את החומר, וצריך ללמוד אותו שוב. לא 'להבחן עליו שוב'; 'ללמוד אותו שוב'.

סבא שלו הוא אדם מבוגר. אפשר לראות את זה שהוא אדם מבוגר. הידיים רועדות לו לפעמים, לפעמים הוא שוכח, לפעמים הוא לא מדבר בהיגיון. כשאדם יוצא מהביקור אצל סבא, הוא אומר לעצמו שזה עוד רגע כזה, שבו הזקנה מדברת מתוך סבא שלו. ומה אם המבחן הוא הבעיה, ולא ידיעת החומר? ומה במקרה שבאמת לא הייתי במיטבי? זה הגיוני, תגיד לי? זה הגיוני שאני אכשל כי קמתי עם כאב ראש? הרי את החומר אני יודע. עובדה: את המועד ב' עברתי. לא הייתי עובר אותו אם לא הייתי יודע את החומר, מה, זה לא הגיוני?

וואלה, הגיוני.

ג.
אבל החיים עוברים מהר מדי. באמת, הרבה יותר מדי מהר מכפי שאפשר לדמיין. אתה ילד, לרגע ממצמץ – הופ! מבוגר. מצמצת? סיימת שנה. וככל שאתה מבוגר יותר, כך השנים נעות מהר יותר. כמו רכבת שמאיצה אל תוך קיר. מאיצה, מאיצה, מאיצה – בום, נקטעת. ואדם מסיים מהר את התואר 'סטודנט' שדבק בו לשלש שנים ויוצא אל המציאות, ופתאום הוא מבין שהזמן עובר, באמת באמת, הזמן עובר. הוא לא נע אחורה, הוא נע קדימה. תמיד. וכמו שאור אמר לו פעם, 'לחם שהפך לטוסט לא יוכל לשוב ולהיות לחם'.

כמה שזה נכון.

הוא מגלה שזה נכון כשהוא חושב לעצמו 'אולי אני אצא שוב עם שלומית?'. שלומית היא אחת האקסיות שלו, דווקא אחת נחמדה. הוא הולך לבדוק בפייסבוק מה איתה. הם כבר לא חברים אבל אפשר לדעת הרבה על בני אדם מהשם ותמונת הפרופיל שלהם. למשל, אם שלומית בר-זהב הפכה במחי ענידת-טבעת לשלומית עזרא, ובתמונה שלה היא מופיעה עם בחור שמתוייג בתור ערן עזרא, כנראה שהם נשואים. ואם הם נשואים, זה יהיה רעיון מפגר לנסות לצאת איתה שוב.

וזהו. כבר אי אפשר לשוב לאחור.

ד.
או למשל כשהוא מנסה להתקבל לעבודה בחברת 'בורמרום' שמפתחת אפליקציות, ומנחם בורמרום מסתכל עליו בעין עקומה כל הראיון ובסוף אומר לו 'תשמע, אדוני, אתה צריך לעבוד קצת על אינפי שתיים', אז אדם יודע שאין מה לעשות. שזהו, סוף. היה מבחן אחד והוא לא עמד בו, ואין מועדי ב'. הזמן ממשיך לנוע, תפקידים נתפסים, בחורות מתחתנות, ולבחירות שאנחנו עושים יש משמעות. אי אפשר לחזור אחורה ולנסות לעשות אותן שוב. זה לא יהיה לעשות אותן שוב בפעם הראשונה, אלא לעשות אותן שוב – בפעם השניה, וזמן עבר בינתיים, והוא ממשיך וממשיך והמוות מחכה בסוף, ואי אפשר להגיד למוות 'תשמע, אדוני, לא הייתי במיטבי, אולי אפשר לנסות לעשות את זה שוב?' —

אגב: ספציפית, ככה הוא חושב, ספציפית מנחם בורמרום הכשיל אותו בכוונה. הוא פשוט לא בא לו טוב בעין. אבל נו, מה אפשר לעשות.
ה.
משה רבינו מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. ובצדק הוא מכה בסלע, כי בני ישראל מעצבנים. ממש ממש מעצבנים. כל הזמן הם מתלוננים: למה הגענו לכאן, למה יצאנו ממצריים. למה באנו למדבר, למה יצאנו מצרים. חלאס! כאילו, באמת, אתם לא מבינים שאי אפשר לחזור אחורה? אתם לא מבינים שאין ברירה אלא להמשיך קדימה, אל הארץ המובטחת, בין אם היא קיימת ובין אם לאו? מה אתם מתלוננים כל הזמן?

ואחרי שהוא מתעצבן ומכה ויוצאים מים, שבועיים אחרי כל זה אלוהים תולה דף עם מספרי זהות על לוח המודעות בכניסה לאוהל מועד, ועל לוח המודעות כתוב 'משה רבינו – נכשל'. והמשמעות של זה היא שהוא לא נכנס לארץ, כי זה היה כמו מבחן שמי שעובר אותו יכול להכנס לארץ, ומי שלא לא. ומשה, ובכן, נכשל.

והוא בא לאלוהים ואומר לו אבל אלוהים, איך יכול להיות שנכשלתי? ואלוהים אומר לו – ככה זה. והוא אומר – אבל אני משה! ואלוהים אומר – אז מה. ומשה אומר – משה רבינו! זה שהוציא את העם ממצרים! ואלוהים אומר – אז מה. אין מה לעשות. היה מבחן, נכשלת בו. במדבר הזה יהיו קבריכם. אהרון ימות כאן, אתה תמות כאן, וזהו. אין מועדי ב'. אבל מה זה 'אין מועדי ב"? אומר משה. כאילו, לא ידעתי שזה מבחן. ואלוהים אומר לו – בסדר, המבחנים בחיים לא מודיעים לך שהם מבחנים. הם פשוט בוחנים אותך.

וכשקוראים את הסיפור אפשר ממש להרגיש איך אלוהים מכשיל את משה בכח. כאילו הוא פשוט לא רוצה שמשה יכנס לארץ, ורק מחפש את ההזדמנות להגיד לו את זה.

ו.
אבל כשקוראים את הסיפור אי אפשר לשים לב שעברו שלושים ותשע שנים מהפרשה הקודמת, או שהגענו פתאום לשנה הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים. ואי אפשר לשים לב שהזמן נוסע ואנחנו לא שמים לב לזה שהוא נוסע, רק מתעוררים בסוף, אחרי כל החיים האלה, ואומרים 'רגע, אבל מה הספקתי? מה עשיתי?' ולחוצים מהר מהר לעשות משהו. אבל לא מספיקים, כי זהו, זה כבר הסוף. אי אפשר לשים לב לכל הדברים האלה, כי הפרשה לא טורחת לספר לנו אותם.

אבל היא כן טורחת לספר לנו על פרה אדומה. שזו פרשה מאוד מוזרה, פרה אדומה. כאילו, מה הקטע. למה הדרך להטהר מטומאת מת היא באמצעות אפר של פרה אדומה. וכל היהודים לאורך כל הדורות שואלים את עצמם מה הקטע של הפרה האדומה הזאת ואיך זה קשור למוות, כי יהודים חייבים שהכל יהיה הגיוני ולכל דבר תהיה סיבה והעולם ינוע בצורה ברורה על ידי אלוהים.

ולפעמים נראה לי כאילו אלוהים אומר – אין קטע. זה חוק. ככה החלטתי שצריך להטהר מהמוות. כי כמו שהמוות הוא פתאומי וחד משמעי ומטופש וחסר צידוק או נימוק ואין שום דבר שאפשר להגיד עליו, ככה גם הטהרה ממנו היא מטופשת וחד משמעית וחסרת נימוק. ככה החלטתי וזהו, תתמודדו. וזה מה שהוא גם אומר למשה כמה פסוקים אחר כך – אתה לא נכנס לארץ כי ככה החלטתי, שאתה לא נכנס. לא כי המבחן שלך היה על הפנים, אלא כי כמו החיים, שהם חד פעמיים ולא חוזרים על עצמם, וכמו המוות שהוא חד פעמי ומוחלט, גם המבחן של משה הוא חד פעמי, וגם התוצאה היא מוחלטת: או הצלחה בתפקיד המנהיג, או תחילת הכישלון.

וכשמשה מכה בסלע, הוא מראה את תחילתו של הכישלון. וזהו, ננעלה הדלת. הוא לא יכול להכנס.

(ואני חושב, ככה בסוגריים, שהסיבה היא שמשה פשוט לא יכול להיות מנהיג של מדינה. הוא יכול להיות מנהיג של עם נודד, שצריך רק להצביע לו על האופק, אבל לא מנהיג של מדינה שאין לה אופק להצביע אליו, אלא רק ערימה של שבטים שצריך לנווט ביניהם בעדינות. זה כמו שצ'רצ'יל היה אחלה מנהיג בזמן מלחמה, אבל פוליטיקאי בינוני בשעת שלום. אלה כישורים אחרים. ואם אתה מצליח לעשות את אחד מהם, לא תוכל – טכנית, לא תוכל – לעשות את השני).

ז.
ואחרי שאדם מגלה ששלומית נשואה ומחכה לתינוקי המתוקי שלה, כמו שהיא כתבה בסטטוס האחרון, ואחרי שמנחם בורמרום לא מקבל אותו לעבודה, ואחרי שמישהו אחר (ישתבח שמך, יוסי גלילי) כן מקבל אותו לעבודה, ואחרי שהזמן עובר ועובר עוד ועובר עוד, פתאום אדם מבין שבאמת הזיקנה דיברה מגרונו של סבא שלו, עליו השלום. אבל לא השיטיון שבזקנה, אלא הפכחון שיש לאנשים שכבר עומדים מול המוות. אותה דחיפות, אותה ישירות, אותו חוסר אכפתיות מ'מה יגידו' ו'מה יחשבו'. כמו שרק אנשים מבוגרים יכולים להעיר לפוחחים ששומעים מוזיקה בספסל האחורי, ככה אנשים זקנים ומפוכחים יכולים להגיד שזהו, זה מה שיש. אין מועדי ב' בחיים. אף אחד לא יתחשב במאמצים שהשקעת, בשעות ששרפת, בכאבי הראש שלך או במשפחה בה גדלת, והתירוצים שלך ל'למה לא עשית כלום בחיים' לא מעניינים אף אחד אם, בסופו של דבר, לא עשית כלום עם החיים שלך.

יש לך מחזור אחד של חיים. יש לך הזדמנות אחת, תעשה איתה את כל מה שאתה יכול.

להיות מישהו בעולם הזה | לפרשת קורח

א.
לפעמים עומד אדם בגיל הארבעים ומקבל הזמנה למפגש מחזור. בהתחלה הוא קצת מקטר, כי למי יש זמן וכח למפגש מחזור, ובכלל, הוא שכח איך קוראים שם לכולם והוא זוכר רק את שלומי שעושה איתו מילואים, אבל אשתו אומרת לו "אדם, חמוד, מה אכפת לך ללכת לפגוש את החבר'ה, זה יכול להיות הכי כיף בעולם". הוא יודע שאשתו כבר מתכננת ערב שקט עם החברות ועם נוטינג היל, אז הוא מפרגן לה ומאשר הגעה, מכניס את התאריך ליומן ושוכח ממנו לחלוטין בטרדות היומיום וברשימת המטלות ובמשימות בעבודה. ערב לפני המפגש אשתו מזכירה לו והוא מתאם עם שלומי שיאסוף אותו בצומת מתחת לבית, ולמחרת הוא מתלבש ונוסע עם שלומי למפגש המחזור ופוגש שם את כולם ובסך הכל נחמד לראות שוב את החבר'ה, ואז נופלת עליו ההבנה.

המפגש הזה הוא הרגע שבו הוא מבין שהחיים שלו הם לא מה שהוא חשב שהם יהיו.

ב.
הוא פוגש במפגש המחזור את אורן, שעכשיו הוא משהו בכיר באיזו יחידת מחשבים סודית בצבא, ואת רועי שהוא רב חשוב שאפילו מתראיין לעיתונים, ואת יאיר שהולך להיות ראש ישיבה, ועיתונאי אחד שעושה גם טלוויזיה וכולם אומרים שהוא הקול של הציבור שלנו, ומח"ט אחד ושלשה דוקטורים ואת עצמו. כששואלים אותו מה הוא עושה הוא אומר "אממ, אני מתכנת בבנק", וכולם יודעים מה ה'אממ' הזה אומר. והם מחייכים אליו ושמחים שהוא בא, אבל הם יודעים וגם הוא יודע שהם עשו משהו עם החיים שלהם, והוא לא.

והוא מקנא.

איזה מפגר שהוא מקנא. מה, הוא ילד קטן? במה אתה מקנא? הוא יודע שזה מפגר. בלי עין הרע הוא מרוויח בסדר ונשוי באושר ויש לו שלשה ילדים חמודים והבריאות סבבה ואפילו הוא משחק כדורסל עם החבר'ה בשכונה בכל מוצאי שבת, במה יש לו לקנא? יש אנשים שאין להם מה לאכול, שהם פצועים, שהנפש שלהם פצועה, שהם רווקים מבוגרים, תגיד תודה ותשתוק, הוא אומר לעצמו, אבל הוא מקנא בכל זאת. הוא מקנא בכל הכח, במרירות ששוטפת ומאכלת את הנפש, כי הוא נזכר.

הוא נזכר בעצמו של לפני עשרים וחמש שנה, יושב עם אורן בחדר ומנגן שירים של ברי סחרוף. הוא זוכר את עצמו לומד סדר ערב עם רועי, עושה ריצות עם מי שעכשיו הוא מח"ט. הוא זוכר את עצמו רוקם חלומות ביחד עם שלומי, אומר לעצמו – כשאני אהיה בן עשרים וארבע אני כבר אהיה נשוי (לקח לו עוד שלש שנים), כשאני אהיה בן שלושים אני אעשה אקזיט ואלך ללמוד תורה (לא קרה מעולם), אני הולך להיות הסופר הכי גדול שהעולם הזה ראה, הגיטריסט הכי מוכשר, האדם שכל העולם חיכה לו כדי שיצעיד אותם הלאה, והנה, מה עכשיו? הוא לא סופר ולא משורר ולא גיטריסט, לא רב ולא תורם גדול, הוא סתם, לגמרי לגמרי סתם. עוד אדם אחד מבין כל המוני האנשים שגודשים את כדור הארץ.

והם לא.

ג.
זה לא קשור אליו, זה החלק המעצבן. הוא באמת עשה את כל מה שיכול היה לעשות. השקיע בלימודים, התאמן על פריטות, זה פשוט – כאילו אלוהים הצביע על אורן ואמר הוא, הוא יהיה קצין עשיר ומוכשר, ואתה לא. אבל למה אני לא? אין סיבה, ככה. אלה החיים שנועדו לך. תתמודד. זה לא הוגן, הוא אומר לעצמו. זה לא הוגן, הוא אומר לשלומי בנסיעה חזור. זה לא הוגן, הוא אומר לאשתו בערב, במיטה. זה פשוט לא הוגן. אני אעשה עם זה משהו.

מה תעשה? אומרת אשתו. אלה החיים.

הוא יודע שאין מה לעשות. ובכל זאת, חייבים לעשות משהו. זה לא הגיוני שהחיים, שהיו דבר כל כך מדהים בגיל חמש עשרה, הפכו להיות מה שהם. זה לא הגיוני שהחיים הם אובר רייטד. זה לא הגיוני שאנחנו סתם, עוד עץ ביער, עוד לבנה בחומה, עוד אדם בין כל המוני האנשים שגודשים את העולם הזה. הייתי יכול להיות משהו, את מבינה? ואני לא. ואני לא יכול להמשיך ככה. אני חייב לשנות משהו. לערער משהו.

משהו חייב לקרות.

ד.
זו הנקודה שגם קורח נשבר בה. לא היה שום טריגר, שום מפגש מחזור, רק תהליך ארוך שבו הוא הולך וקורס. זה לא הגיוני שמשה ואהרון הם מנהיגים והוא לא. לא פחות משמפריע לו שהוא לא מנהיג, מפריע לו שהם כן. אם הם היו אנשים שהוא לא מכיר – נו, מילא. אבל הם לא. הוא אכל מאותה צלחת עם אהרון, שיחקו ביחד באותו גן משחקים, שלושתם מוכשרים פחות או יותר באותה צורה. למה הם כן, למה הוא לא. איפה הייתה הטעות הקוסמית הזו שאפשרה להם להתנבא ולהזכר לדורות, ולו – להשכח, להיות עוד חלק מבני לוי.

והוא מקנא.

הוא אוסף עוד מלא אנשים, מאתיים וחמישים נשיאי העדה, עוד המוני אנשים שיכלו להיות מנהיגים כמו משה ואהרון, והולך למשה. הגזמתם, הוא אומר למשה ואהרון, כולם קדושים, אלוהים שוכן בכולם, למה אתם מתנשאים עלינו? למה אתם חושבים שאתם יותר טובים מכולם? והוא בעצמו לא יודע אם הוא רוצה להיות המנהיג או רוצה שלא יהיו מנהיגים, הוא רק יודע שהוא לא מסוגל יותר עם השיקוף הזה, עם המראה שמראה לו תמיד שהוא פוטנציאל לא ממומש. הוא מתלונן על משה ואהרון, אבל בעצם הוא מתלונן על עצמו, על החיים הגדולים שהיו יכולים לקרות לו, ושלא קרו מעולם.

ה.
באיזשהו מקום, מהרגע שהקנאה הזו התעוררה, כבר אין לקורח מוצא. הוא ממשיך ישר הלאה, אל האדמה שנפתחת, אל המגיפה, אל השריפה שאוכלת את השותפים שלו. זה כמו לראות תאונת דרכים מתרחשת, כמו פיגוע פייסבוק שבעל עסק עושה לעצמו. אתה רואה את זה קורה ואומר לא, לא, תעצור, אל תעשה את זה, לא, למה אתה ממשיך להתווכח? אלוהים בצד של משה ואהרון, למה אתה נלחם? ברור שתפסיד. למה אתה ממשיך?

כי אין לו ברירה.

כי אם להיות זנב לאריות או ראש לשועלים, הוא מעדיף להיות ראש לשועלים. הוא מעדיף להיזכר בתור אדם שנוא, קנאי, מתריסן, חסר היגיון, מאשר לא להיזכר בכלל. הוא מעדיף להיות מישהו, ואפילו מישהו שלילי, מאשר לא להיות כלום.

אבל גרוע מזה, הוא פשוט לא יכול לסגת אחור. כלומר הוא יכול, אבל הוא לא יכול. זה כמו לבקש ממנו לא לחשוב על פיל לבן, או כמו לא לשים לב שהברז מטפטף. מהרגע שהעיניים שלו נפקחו, אין לו לאן ללכת. כשמשה אומר לו 'מה אתה רוצה, הכל בסדר אצלך', הוא יודע שמשה חושב שהכל, באמת, בסדר. וזה משגע אותו, כי הוא שומע את הצרימה הקלה שיש לו בחיים. והוא יודע שזה לא הולך לשום מקום טוב, והוא ממשיך בכל זאת ומתנגש בקיר. כי אין לו ברירה.

והאדמה פוצה את פיה ובולעת אותו, כי באמת אין כאן ברירה. אם להיות או לחדול, קורח מעדיף לחדול. בבת אחת, במופע זיקוקים, בהתנגשות טיטאנים בינו ובין האדמה עליה הוא חי. והוא נופל פנימה ונעלם, כאילו לא היה מעולם.

ו.
חז"ל מספרים על אחד, און בן פלת, שהיה ביחד עם קורח בהתחלה ואחר כך הפסיק. הם מספרים שאשתו אמרה לו להפסיק, סגרה אותו באוהל ולא נתנה לאף אחד להיכנס. יש שם גם איזה קטע עם זה שהיא פיזרה את השיער שלה וקורח לא נכנס כי זה לא צנוע, וכך און בן פלת ניצל.

זה סיפור די מדהים.

הסיבה שהסיפור הזה מדהים היא לא הצניעות המוגזמת של קורח (לפי חז"ל), ולא זה שאון בן פלת הקשיב לאשתו (כל אדם נשוי יודע שזה הדבר הנכון לעשות). הסיבה שהסיפור הזה מדהים היא כי הוא הולך בדיוק נגד הסיפור הבסיסי של קורח ועדתו. קורח שמתלונן 'כל העדה כולם קדושים', קורח שאומר 'אתם לא שונים מכולם', ובעצם אומר 'אני רוצה להיות משמעותי בעולם הזה', וכך גם כל נשיאי העדה, ואון בן פלת נסוג.

למה הוא נסוג? כי אשתו אומרת לו – תשמע, אני לא רוצה את הקשקושים האלה.
אבל, אבל —
אבל מה.
אבל רציתי להיות משורר, סופר, מח"ט, מליונר, רב, מנהיג —
למה?
כי רציתי להיות משמעותי.

בשבילי אתה משמעותי.

(בום, אאוץ'. דרופ דה מייק. אין מה להגיד אחרי המשפט הזה. הסוף.)

ז.
החיים חזקים יותר מהכל. שלושה חודשים אחרי מפגש המחזור אדם שוכח ממנו כמעט לחלוטין. הוא חוזר להיות ועד הבית, לארגן מפגשים משפחתיים תוססים אצלו בגינה, להיות חלק משמעותי בועד ההורים של כיתה ד1 בבית הספר המקומי. אשתו חושבת שזה בגללה ובגלל המשמעות שהיא נותנת לחייו, שלומי חושב שכשאין מולו מראה אז אין לו למה להשוות ויותר קל לו, רק אדם עצמו לפעמים חושב שכל הסיפור הזה הוא דווקא די נלעג, פרובינציאלי, התרגשות ממשהו סתמי לכאורה.

אבל הסיפור האמיתי הוא שאחרי אותו מפגש הוא התקשר לרועי וקבע איתו שיחה, והם נפגשו במשרד של רועי ואדם סיפר את כל מה שהוא מרגיש, ורועי אמר לו מה אתה חושב אדם, שאנשים גדולים חיים חיים גדולים?
ואדם אמר כן, בטח.
ורועי אמר לא, מה פתאום. אנשים גדולים חיים חיים קטנים. כואב להם הראש באותה צורה, הם הולכים לרופאים, אוכלים פתיתים לארוחת ערב, הכל אותו הדבר. גם אם הם אוכלים במסעדה כל ערב, בסוף הם מתרגלים. הם מקנאים באותה צורה, אוהבים באותה צורה, ההבדל הגדול הוא שעליהם יש הרבה יותר לחץ. ואדם אמר וואלה, כן? ורועי אמר וואלה, כן. והם החליפו חיבוק ואדם נסע הביתה.

ועד היום אין לו מושג אם זה נכון או שרועי אמר את זה רק בשביל להניח את דעתו, אבל אשתו אוהבת אותו, אז הוא לא בטוח שאכפת לו מזה כל כך.

———
בתמונה: עטיפת הסרט 'The Wall' של הפינק פלויד. האמת שהתמונה שמופיעה בתוך החוברת של הדיסק המקורי מוצלחת יותר, אבל אני לא מוצא אותה בשום מקום.

עדכון קצרצר וחוברת לפסח

היי, ערב-פסח שמח ומבדח לכם ולכן!

הבלוג מתעדכן קצת בעצלתיים לאחרונה, ואני חייב לכם עדכון, אז הנה:

א. אמנם הבלוג מתנהל בעצלתיים אבל יש לי רשימת תפוצה עם מייל שנשלח פעם בשבוע. יש בו בעיקר דברים על כתיבה, השראה, וכמה עצות וטיפים בנושא. זה ממש נחמד ואתם מוזמנים להצטרף כאן.

ב. סדנאות הכתיבה שלי מתקיימות בירושלים, בתל אביב ו- חדש – באינטרנט. פרטים אפשר למצוא בקישור המצורף שמפנה, איך לא אל ה-

ג. האתר החדש שלי לכתיבה ולהנחיית כתיבה!

(הבלוג הזה ממשיך להתעדכן, אבל מתוכנן לו איזה שיפוץ רציני. ובעתיד, בכל מקרה, כל החומר על כתיבה שמופיע בבלוג הזה – יועבר לאתר. אתם מוזמנים לשם בחום).

ד. יש לי חוברת מאמרים, סיפורים ושירים לפסח ולליל הסדר. אפשר להוריד אותה כאן, בקישור.

ה. הפרק הבא של 'גלידה' יתפרסם, ככל הנראה, במהלך חול המועד.

זהו לבינתיים. חג שמח!

יהודה


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.