לעוף מכאן | לפורים

אולי הדימוי הכי טוב שאפשר לתת לתחושה הזו בפורים הוא התחושה של להיות החבר של מלך הכיתה, או החברה של מלכת הכיתה, ואולי אפילו להיות מלכת הכיתה עצמה, במקרים מסויימים. זו שהולכת עם זוג החברות שלה לכל מקום, והן מצחקקות מבדיחות שלה ומראות לה סלפי ונהנות מההילה שלה. אני לא מתכוון להגיד 'מלך הכיתה' במובן השלילי, אלא במובן של האדם שניצב באמצע ונהנה מהכח שהחברה משדרת אליו. לא הייתי אף פעם מלך הכיתה ולא החבר הכי טוב שלו. אני יכול רק לתאר לעצמי את התחושה: זו תחושה טובה, בגדול, תחושה שיש בה הצלחה וקצת התנשאות ואולי, אפשר לומר, אולי אפילו שמחה, ומתחת לה יש אֵימה כמעט־טהורה.

האֵימה הזו נמצאת שם תמיד, מפני שיש משהו במעמד הזה, מעמד מלכת הכיתה או החברות שלה, שהוא כל כך עדין עד שהוא תמיד קרוב ליפול. משהו תמיד יכול להשתבש. מישהו יכול לערער על המעמד הזה, או שמלך הכיתה יכול שלא להטות חסד לרגע, וההילה תתנפץ על הקרקע הרגילה, היומיומית, של המציאות. זה רגע מביך מאוד: לא רק בגלל המחשבה שיראו אותי כפי שאני, כלומר, כמו כולם, אלא גם בגלל רגע הנפילה, שהוא תמיד מלחיץ יותר ומפחיד יותר מאשר הנפילה עצמה. תחושת האושר מתערבלת תמיד עם הפחד ליפול, ויוצרת איזשהו לחץ בנפש שמחפש מקום להתפרץ.

אני חושב שזו תחושה דומה מאוד לתחושה שאוחזת בי תמיד בפורים: קודם כל, הרצון למצות אותו. לחגוג אותו. להתפרע אותו. שהוא יהיה הכי שאפשר, הכי גדול, הכי וואו, הכי שיכרון חושים, הכי אינסוף חוויות, ומתחת לזה החשש התמידי שזה לא יהיה ככה. שזה לא יקרה, שהפורים לא יעמוד בבילדאפ של עצמו ויתרסק על קרקע המציאות. אבל זו עדיין לא אימה. פורים סתמי הוא פורים סתמי, הוא לא פורים 'מפחיד'. האימה שנמצאת בפורים נמצאת שכבה אחת מתחת לשניהם; ברצון להיות אני, או בפחד להיות אני, או (כמו שאני חושד יותר ויותר לאחרונה), בזהות שיש בין הרצון הזה ובין הפחד הזה.

כשאני אומר 'הזהות הזו', אני לא מתכוון שהרצון להיות אני והפחד הוא אותו הדבר. אני מתכוון לזה שהרצון להיות אני, כלומר, חופשי מדאגות, עושה מה שאני רוצה, לא חושב על העבר או על העתיד, חופשי, כרוך תמיד בפחד מלהיות אני. לא רק במובן הפשוט, שבו החברה או אנשים סביבי נפגעים או מגיבים בצורה שלילית לחופש שלי ולהתנהגות שלי, אלא אפילו ברובד שביני ובין עצמי: הרצון להיות מי שאני כרוך בהרבה מאוד מאמץ לעשות מה שאני רוצה, המאמץ שלא להתאמץ, והמאמץ הזה כרוך תמיד בחשש ליפול. בחשש לא להצליח. בחשש לצאת נלעג: להקיא, להתקשר לאדם הלא נכון, להגיד את המילים הלא נכונות. החשש להיות כמו מלך הכיתה שמספר בדיחה אבל אף אחד לא צוחק.

פחד אלוהים.

הרבה חברים שלי בורחים מהחג הזה למקומות אחרים. לסיני, נניח. לצרפת. לערים אחרות ברחבי הארץ שלא דורשות את אותו מאמץ פורימי כמעט על אנושי; המאמץ לשמוח בכח, המאמץ להשתכר, להתחפש, לספר בדיחות, לצחוק. פורים אמיתי, הם אומרים, הוא פורים שבו אני לא מנסה לשמוח. לא מנסה לחגוג את החג הזה כמו שמנסים לחגוג אותו. אני יושב בבית, קורא קצת, שותה יין לצאת ידי חובה ומחכה שכל הסיוט הזה יעבור. וזה יקרה בסוף, הסיוט יעבור בשקט, בבית, בלי אנשים, בטיול, לכל היותר, אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא שפורים אף פעם לא יעמוד בבילדאפ של עצמו, מפני שאין לו בילדאפ. הוא אף פעם לא יהיה משהו, מפני שהוא אפילו לא מנסה. זה כמו להיות הילד שתמיד חושש לספר בדיחה, בגלל שהוא לא יודע אם מישהו יצחק. הוא לא יפול, זה נכון, אבל גם ההמראה לא תקרה.

אין לי פתרון לכל הסיפור הזה. אני כן חושב שהמאמץ שווה את זה בדרך כלל, אבל גם מכיר את התחושה הנוראית כשזה לא עובד: לשבת בבית בליל פורים כי לא מצאנו מסיבה, או כי אין כח למסיבה, היא תחושה קשה הרבה יותר מאשר להגיד 'אני מחוץ למשחק הזה'. אני מבין את אלה שאומרים 'טוב, נו, נעשה כאילו', ואת אלה שפורשים, את אלה שאומרים 'לא, אל תשתה עוד כוס יין', וכן הלאה. זה מובן, באמת. כשמנסים להמריא, ההתרסקות כואבת הרבה יותר. אבל היי, אפשר להיות מלך ליום אחד. לפעמים המלך מטה את שרביט הזהב. כשמנסים להמריא ומצליחים להמריא, אפשר לעוף.

(חג שמח  )

מודעות פרסומת

קובץ לפורים :)

היי,

אני מצרף כאן את קובץ המאמרים, השירים והסיפורים שלי לפורים. אם בא לכם, מוזמנים להוריד.

אין צורך לשלם עליה או כל דבר שכזה, אבל ישמח אותי מאוד אם תעשו מנוי לבלוג הזה (אם אתם בפלאפון, זה בתחתית העמוד. אם אתם במחשב, זה משמאלכם). אתם בהחלט מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הפייסבוק של לכתוב בקבוצה ולהירשם כאן לעדכונים על הסדנאות הבאות שלי.

להורדה לחצו על התמונה.

כ

חג שמח!

סיפורי בחירות

במקום הבהרה: פוליטיקה לא מאוד מעניינת אותי. בני אדם, לעומת זאת, מעניינים אותי מאוד.

א.
ופעם אחת בני גנץ ישב לדייט ראשון עם דעת הקהל ודעת הקהל אמרה לו אז מה בני, מה אתה חושב שכדאי להזמין, ובני עיין בתפריט היטב ואמר נראה לי נזמין שקשוקה. שקשוקה? אמרה דעת הקהל, וגנץ נבהל מהר ואמר לא לא, התכוונתי להגיד נזמין ספגטי. ספגטי? ככה, בדייט ראשון? אמרה דעת הקהל בזעזוע, שהרי ידוע לכולם שלא מזמינים ספגטי בדייט ראשון, כלומר לכל מי שעבר קצת זמן מאז שהוא השתחרר. ובני אמר מהר לא לא, לא ספגטי, בואי נזמין מרק. בואי נזמין טוסט. בואי נזמין חומוס וננגב ככה מעל הדלפק וניפגש כמו שצריך פייס טו פייס. מה את אומרת? מה את אומרת?

ודעת הקהל הסתכלה עליו ואמרה לו אני לא מבינה, אתה לא מסוגל להחליט מה להזמין במסעדה אז איך אני יכולה לסמוך עליך שנתחתן? ובני גנץ אמר מה פתאום חתונה ככה בדייט ראשון? ודעת הקהל אמרה אתה יודע מה, אתה צודק, הפסיכולוגית שלי אמרה שאני צריכה לזרום ולתת צ'אנס בדייטים ראשונים כי אחרת אין סיכוי שאני אשתחרר מהאקס שלי, ובני קצת נלחץ מזה שמזכירים פתאום אקסים אבל הוא נשען לאחור ברווחה מזוייפת ואמר אוקיי, נשמע טוב, אז תזמיני מה שבא לך ואני אתאים את עצמי אלייך. ודעת הקהל אמרה אני אקח סלט. וגנץ אמר סלט, סלט, איזה סלט ניקח, אולי ניקח סלט קינואה ואולי סלט ירוק ואולי סלט רימון וסלרי, ודעת הקהל נשענה אחורה על הכיסא וצפתה בו מדבר מילים ועוד מילים כדי למלא את הרווח ושלא תהיה שתיקה מביכה והרהרה לעצמה שהוא דווקא חתיך וחבל, הוא הרבה יותר חמוד ומסתורי כשהוא שותק.

ב.

אבל אני לא מבינה, אמרה תנועת זהות ביאוש, אני מתחילה עם עוד בחור ועוד בחור, כולם מסתכלים עלי, אומרים לי שאני אחלה, שזה לא אני זה הם, וממשיכים להתחתן עם הבחורה הבאה שהם פוגשים. למה הם לא סופרים אותי? מה, אני לא אופציה? הם ישבו בבית קפה קטן במרכז העיר, וכולם שמעו כשהיא קינחה את האף, אבל המשיכו להתנהג כרגיל כאילו היא לא קיימת.

רננה ישבה מולה ולא ידעה מה להגיד. תראי, היא פתחה. את אחלה… כן כן, קטעה אותה זהות, את זה כולם אומרים. כל מי שמסביבי אומר לי שאני מהממת. שאני חכמה. שאני הכי מגובשת, שיש לי את הדעות הכלכליות הנכונות. הכי בחורה להתחתן איתה, וזה נכון. ובכל זאת אף אחד לא מתחתן איתי. מה הקטע, תגידי לי.

בכנות? אמרה רננה.
בטח, אמרה זהות. אני מאמינה גדולה בכנות.
בכנות, אמרה רננה, את קצת נרקיסיסטית. לא בקטע שאת מרוכזת בעצמך. סתם, בקטע שאת חושבת שאת מושלמת. את לא מושלמת. אין דבר כזה מושלם. אבל זה שאת חושבת שאת מושלמת, זה, ובכן, הבעיה שלך. את מבינה, היא אמרה, את חושבת שאנשים מתחתנים עם רשימת מכולת אז את מציגה את עצמך לעולם בתור רשימת מכולת מושלמת. זה שטויות. תשאלי כל אדם נשוי. הוא חיפש את רשימת המכולת שלו, ואז מצא מישהי עם אופי, עם אישיות, בת אדם אמיתית, מישהי שהוא מזדהה איתה ושאכפת לו ממנה, זרק את הרשימה לפח והתחתן איתה. וזו כל התורה כולה.

אני יכולה להפריט בשבילך את המכולת, אמרה זהות. וגם את הרשימה, וגם את הנישואין, ואם צריך אני מוכנה להעביר גם את המושלמות למיקור חו–

רננה נאנחה. לא הבנת כלום, היא אמרה. תעזבי את השטויות האלה, זה מה שיש לך, זה לא מה שאת צריכה. מה שבאמת חסר לך —
נו, מה? הסתקרנה זהות (עדיין בספקנות),
מה שבאמת חסר לך, אמרה רננה, זה זהות.

ג.

ופעם אחת חזר משה כחלון הביתה ביום חמישי ובדואר חיכה לו מכתב מהבנק. שום מכתבים לא מגיעים בימינו דרך הדואר חוץ מחשבונות בנק וכספים שצריך לשלם ממישהו אחד למישהו אחר ולכן הוא הסתכל על התיבה בעייפות גדולה ובסוף הוציא את המכתב ושם על השולחן בסלון והתנהג כאילו הוא לא שם. דעת הקהל לא הבינה בעניינים של הבנק וגם הוא לא אהב אותם כל כך אבל הוא אהב את דעת הקהל וגם היא אהבה אותו. כך לפחות קיווה.

עכשיו ידע מה כתוב במכתב, הוא אכל סלט ושתה קפה ובסוף הוא הסתכל על המכתב והמכתב הסתכל עליו והיה איזה מומנט ביניהם והוא פתח את המכתב והיה כתוב שם שהחשבון שלהם במינוס רציני. הרבה יותר ממה שהם יכלו להרשות לעצמם. הרבה יותר ממה שהוא אמר לה לפני חמישה חודשים. הם חיו כאילו יש להם כסף למרות שלא היה. כלומר זה הוא, הוא קנה לדעת הקהל דברים למרות שלא היה להם כסף. הוא ידע את זה, אבל רצה שהיא תשמח. היא באמת שמחה (למרות שחשדה, 'מאיפה יש לנו כסף לזה?' אמרה בחשדנות על המלון שלקח אותה בסוף אוקטובר. הוא הרגיע אותה, למרות שלא ידע בעצמו. בתכנון שלו הוא תכנן לעבוד יותר קשה כדי לכסות את המינוס, אבל זה לא קרה בסוף).

הוא לא ידע איך להגיד לדעת הקהל שאין להם כסף, וגם ידע מה היא תגיד. היא תגיד, מה קרה, מה קרה שפתאום אתה אומר לי עכשיו, וגם, בשביל מה אתה האיש שאחראי על חשבונות בבית אם אתה לא עושה את העבודה. והוא לא רצה שהיא תנזוף בו ככה, הוא רצה שהיא תשמח, ומצד שני ידע שאין לו ברירה. שיש דברים שחייבים להיות גלויים בין בני זוג. כל הערב הסתובב סביב זה כמו חתול סביב כדור, כשבסוף, רגע לפני שהלכו לישון, אמר לה שומעת, דותי (זה היה שם החיבה שלה), הגיע מכתב מהבנק, וסיפר לה.

מה 3.5 אחוז גירעון, היא אמרה, מאיפה המספר הזה הגיע. חשבתי שיש לנו כסף, היא אמרה וכעסה כל כך. אתה לא זה שאמור להיות אחראי, היא אמרה, אתה מבין מה זה אומר? זה אומר שאני צריכה לעבוד קשה יותר כדי לשלם על חובות שלא אני עשיתי. למה אתה עושה לי את זה? הוא רצה לענות 'כדי שתמשיכי לאהוב אותי', אבל לא העז. לא ככה, לא עכשיו. במקום זה אמר 'כואב לי הראש, מאמי', ו'כואבת לי הבטן', ובכה קצת בדמעות אמיתיות (לא כאב לו כלום, אבל פחד. גם פחד מוליד בכי). היא לא אמרה כלום, ואפילו קצת חיבקה אותו כשהלך לישון, אבל שתקה כל הלילה ושתקה גם למחרת וביום שישי ובשבת ושתקה כל כך הרבה עד שכחלון ישב במשרד שלו ביום ראשון בבוקר ובהה באוויר וידע שדעת הקהל לא אוהבת אותו יותר (למרות המסעדות והמלון והתכשיטים וכל ההוצאות על זוגיות שהוציא ביחד), ולא ידע למה, או מה קרה בדיוק, או מה צריך היה לעשות.
————-

כמו כן-  קורס הסטוריטלינג המקוון זמין לרכישה. אפשר לקרוא עליו עוד ולקנות אותו כאן: https://wp.me/P83gZR-ia

הקורס הבא ממש מעבר לפינה. הנושא יהיה 'מה זה בעצם טקסט' שאפשר לקרוא לו גם 'מבוא לכל כתיבה באשר היא'. ארבעה מפגשים. יהיה מרתק 
ההרשמה לעדכונים כאן: https://goo.gl/forms/HdnUOMb1Pd7j3J0D2

 

(בפרטיות גמורה, איש המקצוע המפורסם והנחשב מחכה לתורו אצל האורולוג)

ומה שהוא חשב, מה שהוא חשב היה מה יקרה אם לפעמים כשהוא מדביק לינקים בניוזלטר שלו (שהוא שולח ללקוחות שלו, לקוחות עסקיים מכובדים בהחלט שמחפשים ליווי שיווקי אצל מישהו, מישהו שהוא כל כך טוב עד שאי אפשר לקבוע איתו פגישה בזמן הקרוב רק בעוד חצי שנה), במקרה הוא ישכח להעתיק את הלינק הראשון וכך בעצם מה שיקרה הוא שהלקוחות יקבלו ניוזלטר עם לינק שמפנה ל'ראיון שנעשה איתי בוידאו־בלוג של עומר לחיאני' אבל כשהם ילחצו על זה הם יקבלו לינק שמפנה לאתר של ד"ר עמוס, טיפול יעיל בשלפוחית רגיזה.

או גרוע מזה, הם יקבלו לינקים שיפנו אותם לחיפושים האישיים־בהחלט שהוא עושה (שאין לפורטם כי רבים הם), וכך כולם, כל העשרים אלף מנויים, יפתחו בזה אחר זה את הלינק ויראו לינק אלוהים שישמור, ומה הם יחשבו אז.

ואולי גרוע מזה הוא חושב, אולי כל זה כבר קרה ובעצם הלקוחות שלו, שמגיעים אליו לעזרה שיווקית, בעצם לחצו על לינק שהוא בעצמו לא לחץ, וכשהם לחצו הם הגיעו לאתר של ד"ר עמוס, ובהתחלה חשבו 'מה לעזאזל' ואחר כך חשבו עליו, על איש המקצוע שהוא, לא בתור איש ולא בתור מקצוע אלא בתור אדם שיש לו שלפוחית רגיזה, כלומר שהוא הפך מלהיות 'מקצועי' (על כל מה שזה אומר, כלומר שהוא חד והוגן ושומר על הזמן ועל הכללים) ל'מישהו עם בעיית שליטה בסוגרים'.

ולמרות שאנשים מחבבים בני אדם ולא מקצועות בכל זאת יש משהו ביכולת להתגבר על הגוף שאנשים אומרים לעצמם הוא, הוא לא סתם, הוא מקצועי, כאילו המקצוע הצליח לכסות את מערומיו, אם מותר להשתמש בביטוי הזה בהקשר הזה. ולא סתם אנשי עסקים הולכים עם חליפה כי החליפה מאחדת את הכל, כאילו אין גוף מתחת או רגליים או בעיות גופניות, יש רק ייצוגיות. ובעבודה מעין זו אין חשוב מהייצוגיות. והוא חושב, לאחרונה יש פחות ופחות אנשים שמגיעים, אולי זה קשור לזה, כלומר אולי באמת היה ניוזלטר כזה, עם לינק כזה, מה שמסביר וכולי.

אבל בעצם מה רע בזה, הוא חושב. הרי כולנו בני אדם ומסתמא חלקם גם הם יש להם שלפוחית רגיזה. חלקם גם הם בני שישים וארבע ודברים שקורים עם הגיל קורים גם להם. ואדרבה, הם חולקים איתי איזו אחדות גורל. אבל הוא יודע שמתחת למחשבה הזו הוא מתחבאת מחשבה אחרת, שאחדות הגורל הזו היא לא אחדות גורל של הצלחה אלא של עליבות, כאילו אדם כבר לא שולט בגוף שלו, איך יוכל לשלוט במשהו אחר,

והוא חושב אם אני הייתי מקבל מייל כזה, מאיש מקצוע, מה הייתי חושב, והוא לא יודע אבל בתוך תוכו הוא יודע, כי מעבר לבגידה של הגוף יש גם בגידה של הייצוג, או התפוררות של הייצוג, ועם כמה שכולנו בני אדם, בכל זאת לפעמים אנחנו מחפשים באנשי מקצוע משהו שהוא מעבר לאנושי, שהוא מותח את גבולות הגוף אל הרוח, אל מה שמעבר לבן אדם רגיל, אנושי, ובעצם מה שהופך בני אדם לבני אדם (עם כל האירוניה וכפל המשמעות והסתירה הפנימית שבכל זה), הלא כן.

והוא חושב איך פעם, לפני שנים, כשהיה בן עשרים ושבע יצא עם מישהי שהייתה בת עשרים ושש וכך סתם, באמצע דברים, היא הפליצה. והוא זוכר איך היה בפלוץ הזה משהו שניפץ כל כך הרבה מחיצות ומחסומים ודימויים, כאילו פתאום התפוררו האיפור והעמדת הפנים שהיא בעצם טיפוס מתוקתק וכולי וכולי, והיא התגלתה במערומיה (שוב סליחה וכו'), ולמרות ההכרה בזה שגם הוא בן אדם שלפעמים מפיח (כך אמר לה, אז) היא לא הצליחה לעמוד בזה, שמצד אחד היא כך ומצד שני היא כך, והייתה כל כך נבוכה ומלאת התנצלויות וריצוי עד שהיא התרחקה ממנו, דווקא בגלל הרצון לייצר מחדש את אותה התדמית, אבל הוא כבר לא הצליח להאמין לזה וכך היא הלכה.

ואולי, הוא חושב, אולי אנחנו כולנו בעצם בורחים מההיות בני אדם, כלומר מנסים להיות בן אדם אבל לא גוף למרות שכולנו גוף, ואם גוף שיהיה דימוי של גוף, כלומר שאנשים יגידו 'הוא, לא אוכל ולא שותה ובכל זאת מתפקד' או 'אני מעשן כי אני מפחד מהמוות' או 'אני שותה כדי שאוכל לחיות בעולם המדכא הזה' וכן הלאה וכן הלאה, אבל הגוף בעצמו, כלומר השעירות הרופסת הזו, הבלתי נשלטות, מה שמכונה 'הבגידה של הגוף' על ידי אנשים שחושבים שהייתה אי פעם איזו מערכת יחסים בינם ובין הגוף ואולי הוא היה צריך להודיע להם לפני שהוא כך, קם והלך — הגוף בעצמו הוא לא חלק מהסיפור של להיות בן אנוש, ולכן, דווקא, אולי בגלל זה פחות ופחות לקוחות מגיעים לאחרונה. אולי.

(דלת נפתחת. "האדון ****? היכנס נא". הרופא הולך לשירותים לרגע, בין פגישה לפגישה. הוא יושב על הכיסא בחדר הרופא ומחכה שמישהו יגיד לו מה קורה אצלו בגוף).

לריק

הפעם הראשונה שנדב אונן (וגם המילה הזו, 'אונן', לא מדייקת, למרות הבוטות שבה, אבל אולי אין שפה מדוייקת לדבר בגוף. כל ימיו היה נדב בין החכמים ולא מצא לגוף טוב אלא שתיקה) הייתה בישיבה התיכונית. בטעות, כמובן. עוד לפני הידיעה שהבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא. היה לו פלאפון, ובפלאפון היה מצב גלישה בסתר, והוא צפה קצת בתמונות בגדי־ים כשפתאום הרגיש שמשהו קורה, ואפילו מילים להגיד מה קורה לא ידע; בהתחלה נבהל, אחר כך רץ לשירותים ובדק וראה שקרה מה שקרה, ורק כשירדה עליו תחושת הריקנות ובעקבותיה תחושת האשמה, הבין שזה הדבר הלא־מדובר שמדברים עליו כל היום.

אבל עכשיו כבר שנים אחרי כן. הייתה ישיבה תיכונית וישיבת הסדר וצבא בתווך ותואר ראשון ועבודות סטודנטים שנותרו עבודות סטודנטים גם אחרי סיום התואר. גיל עשרים ושמונה. חדר קטן בדירה קטנה בשכונה קטנה בתוך עיר גדולה. בערב יהיה הדייט השלישי עם נועה ונדב ישב מול המחשב מופשל עד עמקי נשמתו, תחילה הייתה תשוקה (הוא עוד הלך ברחוב, והתשוקה אחזה בו בעצב ההוא שתחת הלב), אחר כך לחץ שבצבץ דרך העור כמו זיעה, הייתה ריצה, נעילת הדלת, אחר כך גוף, אחר כך מבוכה, עצבות דקה שיורדת עליו, תחושת כישלון, רק אז ריקנות, והיא דומה מאוד לריקנות של הפעם הראשונה וגם שונה מאוד כי בכל זאת, שלש עשרה שנה אחרי.

אנשים אומרים ריקנות כאילו מדובר בחדר ריק, אבל זו ריקנות שדומה יותר למים מתרוקנים מכיור. כאילו משהו נשאב לפתע ויקח זמן עד שיתמלא שוב. ובזמן הזה, בין הריקנות והמלאות, נדב אמר לעצמו אבל מה, מה יכולתי לעשות, ואמר לעצמו, הרי אני רוצה להיפגש איתה בלי מחיצות הגוף, בלי לכמוה אליה כי אני גבר והיא אישה, לפגוש אותה באמת, נפש לנפש, ותוך שאמר לעצמו ידע עד כמה הוא משקר לעצמו כרגע. עד כמה הוא מוצא לעצמו תירוצים ברומו של עולם רק כדי להתחמק מהתחושה הזו, הנוראית, שהוא יושב מולה והיא יושבת מולו, ממש פנים מול פנים, והוא לא מרגיש בתוכו כלום.

ומה זה כלום. הרי היו בחורות שרצה, והן לא רצו אותו. שירה, למשל, שהייתה שותקת ויפה שכזו. או נעמי שפגש בה באוניברסיטה ולא ידע איך דבר כזה קיים בעולם. הן תמיד היו אחרות, בלתי מושגות, והוא כמה אליהן דווקא מפני שלא הבין אותן ודווקא מפני שלא רצו אותו. אבל האחרות – שלומית, רעיה, אמונה שיצאו חצי שנה ובסוף נפרדו כי כן, הרגיש שהוא יוצא איתה סתם. כדי לא להיות לבד. כדי לא להיות מושא לרחמים. אבל באמת, באמת, כשישב ופתח את הלב שלו ובדק לראות מה קורה שם, לא הרגיש כלפיה כלום. ומה עושים עם הלב הזה, איך גורמים לו לנוע לאן שרוצים.

וכדי לברוח הלך להתקלח, וכשהסתבן בשמפו של עשרה שקלים מהסופר המקומי הסתכל בעצמו וחשב, מה אני אמור לעשות. באמת. הוא חשב, הרי אני הרבה אחרי הישיבה התיכונית. הרבה אחרי. אבל הרי לא נישאתי ולא ידעתי אישה (ככה חשב, 'ידעתי אישה', במקום המילה המפורשת, 'לשכב עם מישהי'. אולי כי השכיבה יש בה ממשות, והידיעה היא רוחנית ואין בה דבר), מה אני אמור לעשות. אבל ההיתר הזה, ההיתר של 'מה יעשה הבן ולא יחטא', לא באמת הועיל לו, כי הריקנות עדיין הייתה שם והאשמה עדיין הצביעה עליו. אז נניח שמותר, אמר המצפון, נניח שכל מה שאתה עושה זה בסדר, עדיין, האם אתה רוצה לשלם את המחיר?

ומה המחיר? לא שאלת 'מי משלם על מי בדייט ראשון' שאותה הם כבר עברו. דווקא בחורה נחמדה, נועה. עובדת במחשבים. עשתה תואר ראשון באוניברסיטה העברית. צוחקת הרבה. המחיר הוא אחר לגמרי: להישאר במקום, להשקיע בדבר שלא בא לעולם, לחכות עוד ועוד שמשהו יקרה, שהעולם יוציא את עצמו מן הבוץ. בינתיים לחפש עוד ועוד, להצדיק את עצמו, להתעסק בגוף כדי לא להתעסק בנפש, ובכל הזמן הזה העולם ממשיך לנוע. חברים מתחתנים, עובדים, קונים דירה. אולי זה מה שנאמר, הקנאה (בחברים הנשואים) התאווה (מה יש לדבר) והכבוד (העצמי) מוציאים את האדם מן העולם.

וככה, כשהיא שואלת אותו שאלה של דייט שלישי, את שאלת 'מה תרצה לעשות בעוד חמש שנים?', פתאום מתחוור לנדב שאין לו מושג. שאולי השעות שהוא מבלה מדי יום מול המחשב, מחפש סרטונים שיש בהם אמת (מילה מטופשת, 'אמת', להגיד על סרטונים שכאלה, ובכל זאת הוא מחפש אמת. למשל, שמות אמיתיים. למשל, סרטונים ביתיים), כל השעות האלה הן עצמן בריחה ממשהו גדול יותר, מהצורך לעשות משהו שיש בו ממשות. למשל, לעבוד. למשל, להתחתן. למשל, להביא ילדים, להשקיע בהם, למשכן את עצמו לצורך איזה עתיד. יש לו זמן לכל הדברים האלה, מפני שאין לו מה לעשות משהו אחר בזמן הזה. שהשעמום מביא לידי בטלה אבל גם להפך, דבר גורר דבר, כמו מערבולת מים בכיור.

והוא כבר לא יודע מה לעשות. זו לא רק השאלה האם לעשות את זה לפני דייטים. זו שאלה אחרת, גדולה יותר; מי הוא כשהוא יוצא לדייטים. מה הוא מחפש. מה הוא רוצה מהעולם הזה. שנים אמר לעצמו עד כמה הוא צדיק, בעצם, כשהוא יוצא כך לדייטים, משביע את היצר ומסוגל להתבונן בנפש של הבחורה ולא רק בגוף שלה, לא לחפצן אותה עד תום, אבל עכשיו הוא חושב – מה אם להפך? מה אם כל מה שאמרו לי כל חיי לא היה נכון, ואולי הדבר הנכון לחפש קודם כל, ודבר ראשון, הוא גוף? אולי זה היה כל כך ברור עד שהסיבה שלא מדברים בזה היא לא שזה דבר פסול, לצאת עם מישהי ולחשוק בה, אלא להפך, שזה הדבר הכי בסיסי בעולם עד שאין צורך להתעכב עליו? אולי כל הזמן חשבתי שאני צדיק, אבל בעצם לא הבנתי כלום?

וככה, באמת, כשהוא הולך לצד נועה, אחרי בית הקפה והם הולכים להם בעיר ששרועה תחת הכוכבים, והיא מדברת והוא לא מרגיש כלום, כאילו הכל שטוח, לא רואה אותה לא כנפש ולא כגוף ומרגיש כמו רובוט שמדבר עם רובוט אחר, ככה תוך כדי דיבור היא עוצרת (על מה דיברה בעצם?) ואומרת תגיד, נדב, אפשר לשאול אותך משהו? והוא אומר כן, אפשר. והיא אומרת תגיד, אתה שומר נגיעה? והוא מסתכל עליה ופתאום רואה איך אישה, בת עשרים ושש, והבדידות והבשר והרצון להיות יחד, ובתוך כל זה הלב פועם בו והוא חושב רגע, למה היא שואלת, האם זה טוב, לשמור נגיעה? האם זה רע? ובעצם, בכלל, לשמור נגיעה ממי? האם היא שואלת אם אני שומר נגיעה מעצמי? ומה בכלל עדיף, לשמור נגיעה מעצמי או לשמור נגיעה ממישהי? איזה מהמחירים אני מעדיף לשלם?

והוא מבין שהיא מצפה לתשובה אבל אין לו מושג, בעצם, מה הוא צריך לענות. הוא עונה לה משהו אבל מה הוא עונה לה, לא מצאנו לגוף טוב אלא שתיקה.

___
(ניסיון שני לכתוב את זה)