זקן ושבע | קצרצר לחיי שרה

פרשת חיי שרה, שנקרא השבת, מספרת: "וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ".

בדרך כלל כתוב 'שְבע ימים', שמשמעותו של הביטוי היא כמו אדם שאכל יותר מדי והוא טופח על הבטן ואומר 'וואי, אני לא יכול להכניס עוד פירור', ככה, בימים ובשנים כמו באוכל. אבל אברהם לא מת 'שבע ימים', הוא מת שַׂבֵעַ.

ונזכרתי שיש בארצות מסוימות שנידון למוות מזמינים לו ארוחה אחרונה; לתת לו את תחושת הנינוחות, הרפיון השלם שאוחז בך כשאתה שבע. כמו לסגור את הקצוות לפני סוף הסיפור ולתת איזו תחושת השלמה לפני המוות.

ובאמת, הפסוקים האחרונים שמדברים באברהם עוסקים בקטורה ובבניה, ובבני הפילגשים אשר לאברהם. כי אחרי כל עקרותה של שרה, ואחרי כל הנדודים מארם לחרן ומחרן לכנען, ואחרי ההפכפכות סביב ישמעאל ויצחק, ואחרי הגירוש של הראשון והעקידה של השני, שהכל סובב והולך חוסר הוודאות סביב הילדים וההמשכיות של אברהם, ואחרי סיפור האהבה של יצחק שכבר מצא לו מנוחה, הלך אברהם ונשא אישה והקים משפחה והוליד ילדים וחי בשלווה ובנחת בביתו, כמו שחיפש תמיד.

וחשבתי כמה יפה זה, לתת לאברהם סיום עגול ולהניח לו למות שבע, שלא יעזוב את העולם כשהוא עדיין רעב וכוסף ומתגעגע למשהו שמעולם לא השיג. ללמדך שיש שובע לכל רעב ורוויה לכל צמא, מנוחה לכל עייף ותכלית לכל געגוע.

בתמונה: איש זקן ושבע.


(אתמול קיבלתי נזיפה מחבר על זה שמעולם לא סיפרתי לו שיש לי רשימת תפוצה שבועית של שירים, מילים יפות, טיפים ותרגילים לכתיבה. אז הנה, אני מספר. מוזמנים להירשם כאן: https://goo.gl/forms/z4OCLVzGaBlw0X2Q2)

 

מודעות פרסומת

500 מילים בכל הבוקר

א.
עכשיו רבע לשתיים עשרה. משמונה בבוקר אני מול המחשב, מנסה לעבוד. הבטחתי לעצמי לכתוב 1500 מילים הבוקר, עד אחת עשרה לא הצלחתי לכתוב כלום. קראתי קצת בפייסבוק, התעדכנתי בNBA, הוצאתי דף טיוטה ומילאתי אותו בקשקושים, אבל משהו לא התגבש לי עד הסוף. בינתיים כתבתי חמש מאות מילים.
זה לא בדיוק רעב, ובכל זאת: אני רעב.

ב.
הצלחתי למלא חמש מאות מילים אבל הן זבל. לא שוות יחס. חבל שאני כותב על מחשב. דפים לפחות אפשר לקמט ולזרוק לפח הניירות. יש איזה סיפוק בקליעה טובה של כדור ניירות אל הפח, אבל שום דבר לא משתווה לסיפוק של סיפור שמתיישב כמו שצריך על הכיסא.

ג.
הכתיבה היא תחושה פיזית בסופו של דבר. לא רק האצבעות הנוגעות במקלדת, אלא משהו בסיסי יותר. כאילו כתיבה טובה יוצאת מהחלל שבין הלב והריאות, עוברת מתחת לכתף, נוצקת אל האצבעות. כשכותבים משהו טוב יש תחושת מלאות בחלל החזה, ושרירים לא-נודעים, אי שם ביד, מתמלאים פתאום בתחושה שהם כל יכולים. שהכל, הכל אפשר.

ד.
ואם זה לא קורה, אז התגובות של הקוראים לא משנות. הם ממילא קוראים את זה בין לבין, בדרך, ברכבת. הם חושבים שמצחיק זה טוב. שחד משמעי זה טוב. שדעה פוליטית זה טוב. אבל אם זה טוב, רק אני באמת יודע. באמת. יודע בגוף.

סיפור טוב משביע, כתיבה טובה מעלה צמרמורת, סוף מוצלח מוביל לבכי, וכתיבה טובה מרחיבה וממלאת משהו שם, במקום שאין לו שם.

ה.
קראתי שוב את שתי הפיסקאות הקודמות. הן מוזרות. הן לא מוזרות? הראשונה בכלל מוזרה. מעניין אם אני היחיד שמרגיש ככה בעולם. למחוק. לא למחוק, להשאיר. חבל, יצא לך טוב. אבל חושפני, לא? יותר מדי חושפני. למחוק. לא למחוק. כאילו שזה בכלל בשליטתך, השאלה מה לכתוב או לא לכתוב. יש דברים שאין ברירה. שחייבים לומר. אז זה. זה הקטע הכי טוב בפוסט הזה. הקטע היחיד שטוב. אני בטוח שאף אחד לא יבין את זה. מה זה משנה בעצם. אולי להרחיק עדות. אולי לכתוב את זה על מישהו אחר.

ו.
אחר כך תלך לקניות בפילבוקס ויואב יגיד 'קראתי את הפוסט שלך, וואלה לא הייתי חושב שככה כתיבה טובה מרגישה', וכאילו מה הקשר פתאום, בנאדם, אני באמצע לקחת עגבניות וחלב ולחמניות הביתה, רוצה לאכול משהו קליל לצהריים. איך פתאום אנחנו מדברים על איך דברים מרגישים.

ז.
לא בהשראה. לא. לא בהבזק פתאומי. יותר כמו עוגה. בתהליך שהולך וגובר ותופח. לחזור אל היסודות. להזכיר לעצמי: תסתכל על העולם. תשכח מהקוראים. תשכח מהמשפחה. תשכח מהחברים שיקראו וימצאו אותך בסיפור. תסתכל על העולם. מה יש בו? תסתכל על הדמות שלך, מה היא מרגישה? תתעטף בה. תסתכל על העולם מהעיניים שלה. מה מזג האויר? נעים לה? היא צריכה לשירותים? קח אותה לשירותים. מה היא רוצה לאכול?

ח.
תאכל מרק, אם זה מה שהדמות צריכה עכשיו. חם בחוץ, אבל תאכל מרק. תזיע ותמשיך לאכול עד שהבטן תתמלא. תאכל מרק, אין מה לעשות.
אין מה לעשות.

tumblr_m3gk82j3f01r9qhhio1_1280

Daydreaming, art by Constantin Alajalov, detail from February 12, 1949 cover of Saturday Evening Post

תיבה | לפרשת נח

א.
לפעמים מגיע אדם לאדם אחר במטבחון הקטן שבקומת הקרקע, ועוד בדיוק כשהשני באמצע לשתות את הקפה, ואומר, 'שמעת?', והאדם האחר מחזיק את הקפה שלו ואומר 'שמעתי מה?', ומפה לשם מסתבר שטלי, סגנית המנהלת, עומדת לצאת לחופשה של שלשה חודשים ושהאורי אברמוב עומד להחליף אותה. האורי אברמוב הוא לא אדם נחמד כל כך, על זה מסכימים שני בני האדם שעומדים במטבחון ומרכלים. יש כבר מושג כזה, במשרד: 'הראית לו את האורי', 'הוא עשה לו אורי', ולכן, כשהראשון הולך להמשיך לדסקס קצת את המצב עם מרינה מהנהלת חשבונות, האדם האחר שופך את שאריות הקפה לכיור ויודע שעומדת לבוא תקופה קשה.

ב.
יש עוד כמה רמזים לזה שעומדת לבוא תקופה קשה. האדמה רועדת קצת תחת רגליו. אתמול הוא ישב לארוחת ערב מול המחשב וגלש קצת בפייסבוק ונוגה שאלה אותו למה הוא לא יושב לאכול איתה, הוא אמר שהוא רק רוצה לנקות קצת את הראש ושתכף יהיה איתה ולא עברה חצי שעה לפני שהיו שניהם שקועים במריבה והטיחו זה בזו את כל הדברים הנוראים בעולם.

נוגה חושבת שלא אכפת לו מהזוגיות שלהם, ואדם חושב שהיא לא מבינה כמה קשה הוא עובד, ובכלל לנוגה קל, לומדת לה תקשורת באוניברסיטה כי 'זה מעניין', בזמן שהוא קורע את התחת. איך אפשר להגיד למישהו שמקדיש את החיים שלו לעבודה ולמטלות הבית שלא אכפת לו מזוגיות. מה זה זוגיות אם לא לתלות כביסה ולהכניס כסף ולצאת לקניות בכל יום חמישי, אבל נוגה חושבת שהוא לא מדבר מספיק, וכך זה היה כל הלילה, ולכן הוא שותה כוסות קפה אחד אחרי השני בכל הבוקר.

איך בכלל אפשר להגיד למישהו שמעביר לילה בדיבורים עם אשתו שהוא 'לא מדבר איתה מספיק'.

ג.
הוא מרגיש את האדמה רועדת; האבנים הקטנות קופצות, כאילו שיטפון עומד לבוא. מה זה האבנים הקטנות. האבנים הקטנות זה להבריז לחבר'ה מליגת האלופות, סיטי נגד נאפולי עם ההמבורגרים של בני, ואחר כך לשמוע את עומר בהקלטה בוואטספ אומר לו 'תקשיב, אדם, זה לא לעניין. לפני מלא זמן קבענו את זה. לא נפגשנו איזה ארבעה חודשים, ככה אתה זורק על החברים שלך?'.

האבנים הקטנות זה לאחר קצת לארוחת שישי אצל ההורים שלו כדי לנסות לתקן סוף סוף את המדף השבור בשירותים. האבנים הקטנות זה להיות קצת פחות נחמד לשולה מהמכולת של שולה, שרוצה שהוא יעזור לה להכניס סחורה פנימה. האבנים הקטנות זה לשתות עוד קפה. עוד קפה. עוד קפה. כמה קפה אדם יכול לשתות ביום לפני שישתגע.

זה האבנים הקטנות, כי חברים ומשפחה ומכולת שכונתית הם דבר שנרגע ומכיל ומקבל אותך חזרה, בסופו של דבר. אבל כרגע, כרגע קבוצת הוואטסאפ גדושה בעצבנות, אמא שלו מתקשרת לבדוק אם הכל בסדר ושולה הפסיקה לשמור לו את העיתונים שלא נמכרו בשישי. כרגע האבנים רועדות.

ד.
הוא יודע שעומדת לבוא תקופה קשה, אז הוא בונה לעצמו תיבה קטנה ומסתגר בתוכה ומפסיק לתקשר עם כולם. הוא מכניס לתוך התיבה שברירים בודדים מהחיים שלו, את המינימום שהוא חייב כדי להמשיך לתפקד אחרי השיטפון, ומסתגר. נוגה חושבת שהוא חייב ללכת לטיפול. אדם, אתה אוגר את הכל בבטן, היא אומרת. אי אפשר ככה. למה שלא תלך ותדבר עם מישהו מקצועי, שיעזור לך לצלוח את התקופה הזאת. למה לא? כי טיפול טוב עולה כסף, ואין להם כסף כרגע, כי הוא רק מתחיל ועושה קצת פרוייקטים מהצד, וכי היא הלכה ללמוד תקשורת וקצת פילוסופיה, ולא שהוא לא מעריך תקשורת או מפרגן למחשבה הגיונית אבל איך לעזאזל אדם אמור לחיות מזה.

ה.
ויום אחד, כשהאורי מתחיל להיות סגן המנהל, אדם מסתגר בתוך התיבה הקטנה שלו ומחזיק קצת בדפנות. הוא סופג את העקיצות של האורי ואת הפרוייקטים הבלתי אפשריים שהאורי זורק עליו ומצפה שהם יהיו מוכנים תוך שבוע, והוא שומע מהצד את האדם האחר מרכל עם מרינה על זה ש'אדם עובר תקופה קשה, מסכן', והוא סופג את ההערות הבלתי נסבלות של נוגה, ומסנן את עומר כשהוא מתקשר, והוא שותק בארוחות שישי ומתחיל לעשות קניות באינטרנט ורק לא להיפגש כל הזמן עם אנשים שמצפים ממנו לדבר, ובכל הזמן הזה הוא מתפלל שהתיבה שלו לא תתפרק. כלומר, שהוא לא יתפרק.

ו.
כי יש רק שני דרכים לצלוח מבול. זו האמת. הדרך הראשונה לצלוח מבול זה להיכנס בו, באימ-אמא שלו. לעמוד כמו סלע זקוף אל מול הגאות, וללכת מכות. להתווכח עם האורי על זה שהפרוייקטים שהוא נותן לו הם בלתי אפשריים, ולהגיד לנוגה שתפסיק לקשקש בשכל ואם היא רוצה שהוא ידבר אז שתבין את המקום הפסיכי שהוא נמצא בו, ולהגיד לחבר'ה שיעזבו אותו בשקט כי חרא לו בעבודה ובזוגיות, וכן הלאה וכן הלאה. להיות סלע בלתי שביר, נטוע היטב בקרקע ובהערכה העצמית שלו, ולשרוד את המבול ואת השיטפון שבעקבותיו.

אבל זו לא הדרך הנכונה. פעם, בפעולה בבה"ד אחד, המפקדת שלו חילקה להם שיר של דליה רביקוביץ' שמתחיל ככה, 'גם סלעים נשברים', השיר מתחיל, והוא מספר איך סלעים נשברים מבפנים, בסדקים קטנים, עד שפתאום ביום אחד ובלי להיות מוכנים לכל זה – הם נסדקים באבחה ובום, שני שברי סלע מונחים על הקרקע. והשיר מסתיים ככה, 'ומה גם אנשים', והמפקדת אמרה שקצינים חושבים שהם חזקים מהכל ויכולים הכל לבד, אבל האמת היא שמפקד טוב, ככה היא אמרה, מפקד טוב הוא זה שיודע שהוא לא חזק מהכל.

ז.
הדרך השניה לצלוח שיטפון, זו שאדם יודע בתוך תוכו שהיא הדרך הנכונה, היא לבנות תיבה ולצוף מעל הכל. ואם בא מבול, לצוף ביחד איתו. ולא להתווכח איתו ולא לריב ולא לנסות לעמוד מולו ולהתמודד. לא, לבנות תיבה, להסתגר בתוכה, ולקוות שכשהכל יסתיים, הארץ תהיה נקייה יותר ואתה תמצא את עצמך נח על אחד מראשי ההרים. במקום לטפס ארבעת אלפים וחמש מאות מטרים, פשוט להיות כבר על ההר, כי המבול הניח אותך שם לבדו.

כי תכל'ס, הרי, מה הסיכוי. כמה הרים יש כבר בעולם הזה. כמה מהם גבוהים מארבעת אלפים מטר. שני שליש של העולם הזה הוא פני הים, בכלל, למה שהתיבה תמצא את עצמה נחה על אחד מהרי הררט. אבל הנה, עובדה.

ח.
לוקח זמן למבול להסתיים. אבל יום אחד, אחרי שניים שלושה חודשים, משהו נרגע. הפרוייקטים כבר לא היו הכי קשים בעולם, וחכימי, הבוסית הגדולה, קלטה שהאורי אמנם נותן אחלה תפוקה אבל עושה לא טוב לעובדים שלו, וככה אחרי כמה חודשים אדם פותח איזה חלון קטן בתיבה שלו ואומר לנוגה נוגה, הזמנתי לנו מקום למסעדה הערב, ונוגה אומרת איזה כיף, בוא נצא, והם מתלבשים במיטב מחלצותיהם ויוצאים לאכול ב'טוטוריטו' שבדיוק נפתחה, ויושבים זה מול זה ואחרי איזה כוס יין נוגה אומרת תגיד, למה עושה לנו את זה? למה אתה ככה?

וכשהיא אומרת את זה במין טון מאשים שכזה, אדם יודע שאמנם המבול הגדול נרגע, אבל זה לא אומר שהסביבה יציבה ושיש מקום להניח את כף הרגל, ולכן הוא חוזר מהר מהר לתוך התיבה שלו והערב מסתיים במפח נפש.

ט.
אחרי עוד חודש טלי חוזרת מהחופשה ומגלה מה קרה בהעדרה. כל הפרוייקטים שאדם הריץ העלו אותו בהיררכיה הלא-קיימת של המשרד, וכשוך המבול הוא מוצא את עצמו עם משכורת גבוהה יותר ובעמדה בכירה יותר ממקודם. והואיל ופתאום יש להם קצת כסף, אדם מנסה שוב, והוא מזמין צימר בגולן רק לשניהם.

זה קצת מפגר להגיד 'רק לשניהם' כי אין להם ילדים, וכאילו, עם מי הם ילכו לצימר, אבל בכל זאת, יש משהו קסום בלהגיד 'הזמנתי לנו צימר, רק לשנינו', כאילו להגיד 'אני ואת נגד העולם'. ונוגה מתרגשת, והם נוסעים לגולן ושומעים אריק אינשטיין ברקע כי זה הדיסק היחיד שיש ברכב, והצימר משופץ ואפילו הג'קוזי עובד בכל הפתחים, שלמי שמכיר צימרים בארץ זה לגמרי לא מובן מאליו, ובערב שניהם משתכרים, כי זה מה שעושים אחרי מבול, והם מחובקים במיטה מול איזה ערוץ אקראי בטלוויזיה ואדם אומר תקשיבי, זו הייתה תקופה קשה.

אבל למה לא דיברת? למה לא פרקת הכל? שואלת נוגה, ואדם יודע שזו שאלה טובה, אבל הוא יודע עוד יותר שאם הוא היה מדבר, זה היה הופך להיות עניין, וכשדברים הופכים להיות עניין, דרכם להיות גדולים יותר ממה שהם באמת. הוא לא יודע איך להגיד את זה לנוגה, אז הוא רק אומר 'כי רציתי להיות מעל זה, את מבינה? לא רציתי להתעסק בזה כל הזמן. מה זה היה עוזר' ונוגה מסתכלת עליו ואומרת 'כן, אני מבינה', ואדם יודע שהנה, המים חלחלו ויונת השלום יצאה והקשת זורחת עליהם וסוף סוף באה מנוחה על פני האדמה.

וגם שככלות הכל נתפס בו משהו מלימודי התקשורת, אם כי עד היום לא ממש ברור לו מה לומדים בתואר הזה ולמה.

ושמחת בכל הטוב | לפרשת כי תבוא

[תחילה, הודעה: עדיין יש מקומות אחרונים בסדנת הכתיבה היוצרת שלי, וגם לשאר סדנאות החורף ההרשמה פתוחה. הנה, כאן: https://www.yehudagizbar.com/registration]

א.
לפעמים עומד אדם, ובמקרה שלנו עומדת אשה, אחרי עוד דייט כושל (134#), ואומרת די. כלומר חלאס, נגמרתי, אי אפשר עוד. אני לא יכולה יותר עם הטלפונים ולא יכולה יותר עם הבירורים ולא עם ההתייעצויות ולא עם בתי הקפה הבלתי-נשכחים ברחבי רחביה ולא עם המלצרים שמזהים אותי מפגישות קודמות ולא עם קפה של בית קפה ולא יכולה עם המבוכה של ההתחלה ולא עם המבוכה של הסוף ולא עם מילות התואר 'נחמד', 'ממשפחה טובה', 'פתוח', ואני לא יכולה יותר עם ה'אולי' הזה שמרחף מעלינו כמו צל לאורך כל הפגישות ודי, באמת, די כבר.

והיא מפסיקה להגיד 'כן' כשמציעים לה בני זוג ('רועי, 27, ממשפחה טובה, דוס אבל פתוח') והיא מפסיקה להתייחס לכל הסיפור הזה של הרווקות ואומרת די, עכשיו אני לא מחפשת בן זוג, עכשיו אני במסע לחיפוש עצמי, והיא הולכת לחוגים ולהרצאות ויוצאת לטיולים ארוכים בהודו ובדרום אמריקה וחיה את החיים האלה כמו שהיא רוצה לחיות אותם, ורק בארוחות ערב שבת גדולות, כשהיא רוצה להוריד את הסיר הגדול שהיא שמה מעל הארון, היא מוצאת את עצמה מתנודדת מעל כיסא רעוע וממלמלת איפה אתה, לעזאזל, מתי תגיע כבר. אני לא יכולה יותר לחכות.

וזה מראה לה שהיא לא שוכחת.
לא הפסיקה.
לא חלאס.
רק מחכה.

ב.
ולפעמים, כך מסתבר, דברים קורים. לפעמים מתקשר אדם אחד לאדם אחר ואומר תקשיבי, אחותי, למה שלא תצאי עם ההוא, מה שמו, שפגשת בארוחת שבת אצלי לפני שבועיים? והאדם האחר אומרת האמת, לא חשבתי על זה, למרות שהיא יודעת היטב שהיא חשבה והתלבטה והתייעצה עם כל החברות שלה בדירה ובסוף בסוף מה שהכריע היה שלב שהוא לא כדור משחק, ושנמאס לה מכל הסיפור הזה, ושאם לצאת עוד פעם (למרות שכבר התייאשה), אז לפחות עם מישהו שיש עליו איזו המלצה.

והשיחה הזו מהווה אחלה המלצה אז יום לאחר מכן מה-שמו, שקוראים לו שימי בכלל, מתקשר ואומר היי תמר, את זוכרת אותי? זה שימי מהארוחה אצל לימור, ותמר אומרת היי שימי, מה העניינים, ועדיין אין לה מושג לאן הדרך הזו הולכת אבל הלב שלה מרפרף בהתרגשות כמו שכבר שנים לא רפרף, ואחרי כך וכך חודשים, מריבות, השלמות, שטיפות כלים וקפה של בוקר, הם מוצאים את עצמם עומדים אחרי החתונה שלהם והם כבר זוג טרי וזהו, התחילו החיים.

21367075_10212693413564358_8983198765391369074_o

ג.
הם לא רבים כל כך הרבה ולמעשה טוב להם, באמת טוב. אבל מדי פעם היא, איך לומר, קצת רגוזה עליו. כזה אדם מעצבן! היא לא רוצה לבשל אז היא רוצה לנסוע להורים שלה, והוא אומר 'מה הסיפור, אז אני אבשל' במין נונשלנטיות כזו, מוציאה מהכלים, והיא אומרת מה זאת אומרת, מתי תבשל, והוא אומר אני אקום מוקדם ואבשל, ובתוך תוכה היא מרגישה שהוא פשוט לא רוצה לנסוע להורים שלה, ואז הוא קם ומבשל אבל משאיר מטבח מלוכלך, ואז היא מתעצבנת עליו, אז הוא מנקה את המטבח אבל שוכח לגרוף את השיש ולהרים את הסחלה של הכיור, ואז החולצה היפה שלה מתלכלכת, וזה מעצבן, בחיי, כאילו כמה חולצות יפות יש לה כבר שדווקא החולצה הזאת הייתה צריכה להתלכלך, ולמה הוא לא ניקה, ולמה בכלל לבשל, ומה רע בללכת להורים שלה, זה מה שהיא לא מבינה.

והם רבים בכל ערב השבת הזה עמוק אל תוך הלילה.
והיא שוכחת.

ד.
זה לא כזה מוזר. כאלה אנחנו, בני אדם. אנחנו זוכרים כאב כל הזמן אבל אושר, אושר אנחנו שוכחים.

אנחנו שוכחים איך היה כשלא הרגשנו אושר. אנחנו שוכחים שיש לנו רגליים שעובדות, עיניים שרואות, אף שנושם. אנחנו שוכחים שהיו זמנים שלא היינו נשואים, שהיינו במקומות אחרים (יסודי, תיכון, צבא) שלא היה לנו טוב בהם. שוכחים שיכול היה להיות אחרת. שיכולנו לחלות, לסבול, להצטער, לא למצוא אף אחד או אף אחת, לאבד חברים, לגלות, לרעוב, לחפש עבודה במשך שנים. אנחנו שוכחים שהסבל הוא רגעי כשם שהאושר הוא רגעי. אנחנו מקללים את הכאב בלי הרף, אבל כשהאושר בא, מי בכלל זוכר.

ליהודה עמיחי יש שיר כזה, 'דיוק הכאב וטשטוש האושר', הוא מספר איך אנשים מסוגלים לתאר את הכאב שלהם בפרטי פרטים (שמעתם פעם זקנים בקופות חולים?), בדימויים שמעולם לא ידעו שיש בתוכם, לזקק את הצער עד לנימים הדקים ביותר שלו, אבל אחרי טיול מוצלח להגיד רק 'היה טוב', 'אחלה', 'נפלא', ולא יותר. כי כאלה אנחנו; הכאב רודף אותנו, אז אנחנו מכירים אותו לפרטי פרטיו. האושר מטביע אותנו בתוכו, אז לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים לזהות שהוא שם.

ה.
וזה גם מה שמספרת לנו הפרשה. אדם מחכה כל חייו להגיע אל הארץ המובטחת ומגיע. אל תשכח, היא אומרת לו. אף פעם אל תשכח. תביא את הפירות הראשונים שיש לך אל בית המקדש, ותגיש אותם אל הכוהן, ותספר, מההתחלה, את כל הסיפור. תספר לו איך העם שלך ירד למצרים, איך היה רע במצרים, איך נדדתם במדבר, איך עליתם לארץ, איך גידלנו פירות, והנה הפירות, ועכשיו, עכשיו אני שמח.

איך הגעת לגיל עשרים וחשבת שתהיי נשואה, ואת לא. וגם לא בגיל עשרים ואחד. ולא בשתיים. ואיך לא הצלחת באוניברסיטה למרות שהיית הכי חכמה בתיכון, ולא מצאת עבודה. איך יצאת לדייטים בלתי נגמרים, איך הלכת מראיון עבודה אחד למישנהו, בלי תקווה, בלי ידיעה מה הולך לקרות ואיך, ואיך בסוף בסוף זה קרה. תזכרי כל הזמן שזוגיות או עבודה או חיים טובים אינם ברירת המחדל, שיכול היה להיות אחרת.

לכו, שמחו בעצמכם, בבני הזוג שלכם, בחברים, במשפחה, בעבודה, באופי הנהדר שלכם, בבריאות, בחיים, בקיץ שמסתיים ובשנה החדשה שמגיעה תכף.

אל תתנו לעצמכם לשכוח.

—————
[עדיין יש מקומות אחרונים בסדנת הכתיבה היוצרת שלי, וגם לשאר הסדנאות ההרשמה פתוחה. הנה, כאן: https://www.yehudagizbar.com/registration]

גלידה (12)

[הפרקים הקודמים כאן: אחדשנייםשלשארבעחמששששבעשמונהתשעעשראחד עשר]

לא.

אחרי שנועם ויסכה דינה אכלו אצל גלעד ונעמי, באיזו שבת אחת בתחילת החורף, גילה נועם שני דברים שלא נתנו לו מנוחה. האחד מהם היה הגילוי שגלעד איתן רואה מלאכים בפועל ממש ושהם מדברים איתו לא בחלום ולא בחזיון הלילה, והגילוי השני החשוב לא פחות היה המתכון לסלט חסה עם תפוחי עץ ואגוזי מלך, שאחרי שטעם אותו היה נדמה לו כאילו נפקחו עיניו ויראה כי עירום הוא וכי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים, ופתאום הבין בעצם את הפשט במאמר חז"ל 'עתיד אדם לתת את הדין על כל מה שראו עיניו ולא אכל'.

ולכן, מיד כשחזרו הביתה במוצאי שבת הוציא נועם את המצרכים מהמקרר וניסה לשחזר את המתכון המדויק על פי הזיכרון ועל פי הטעם, מיונז מכאן וחרדל מכאן. הוא ידע שאין דעתה של יסכה דינה נוחה מכל זה, ובאמת כשהתבונן בה ראה את יסכה דינה יושבת על הספה ומחטטת באתר סדרות אונליין מחפשת משהו לראות, והוא ראה איך היא מביטה בו בזווית העין ורואה אותו מכרכר כאחד הריקים מול קערית פלסטיק עם רוטב, אבל טעם הסלט היה בפיו והוא אזר כוחו כארי ולא התבייש מהמלעיגים עליו בעבודת ה'.

ואחר כך בערב כשישבו לאכול מלווה מלכה מול פרק של האוס או של הומלנד, אמרה לו יסכה דינה אז מה, התחלת לבשל? ונועם ידע שמאחורי השאלה התמימה לכאורה עומדת כוונה נסתרת אבל הוא לא ידע אם להתחיל לשאול למה היא שואלת 'אז מה' ולמה 'התחלת' וכן על זו הדרך, ולכן רק בלע את הסלט ואת הלחם שהיה בפיו ואמר לה שזה לא כל כך חדש, ויסכה דינה אמרה, מה זאת אומרת? ונועם הסביר איך איטליה פתחה את עיניו לראות את נפלאות הבריאה וכולי וכולי, כמו שיסכה דינה קיוותה בעצמה, ובקיצור אמר שהוא, בפשטות, התחיל לשים לב שיש אוכל טוב יותר ואוכל טוב פחות, ובעוונותיו הוא מעדיף לאכול אוכל טוב יותר, וזהו.

ואחרי שסיים להסביר הוא ראה את יסכה דינה מחזיקה את הפנים שלה בין הידיים וקצת בוכה, ומתאפקת מאוד שלא לומר כלום, והוא ניסה לדבר איתה ולשאול אותה מה קרה, אבל היה קשה מאוד לדבר עם יסכה דינה כשהיא מזועזעת וכל זה, והוא ידע שגלגל סובב בעולם ולכן ככל הנראה בעוד כך כך ימים לתקופת השנה יקרא לו הרב דודי וישאל אותו מה קורה, ויגיד שעוף השמיים הוליך את הקול וסיפר שאברכי הישיבה התחילו לאפות עוגות ולבשל עוף לא עלינו, או משהו כזה, ואם יש פה עניין לענות בו, וכדי להקדים את המאוחר אמר נועם ליסכה דינה ש'כל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו', כלומר שהרב קוק חושב שצריך לבשל וליצור, והוא חשב שהציטוט הזה ישכנע אותה אבל כשראה אותה מתבוננת בו מבין אצבעות הידיים בעיניים טרוטות, נאנח בעמקי לבבו והניח שלא היה די בכך.

למחרת בבוקר הם קמו ואכלו ביחד ארוחת בוקר לחם עם טחינה וביצה קשה, והיא חייכה אליו. לכן חשב נועם שזוהי עת רצון לשאול מה קרה אתמול, אבל אחרי ששאל התכרכמו פניה של יסכה דינה והיא אמרה 'גלעד של נעמי רואה מלאכים ואתה מבשל לי עוגות שמרים?' ונועם סוף סוף הבין. הוא חשב שזה היה טיעון טוב לו היה גם הוא יכול לראות מלאכים או לו היו עוגות השמרים שלו טעימות קצת פחות, אבל אחרי שהביא לפינת הקפה כמה שאריות מהעוגות וראה את בני הישיבה לוקקים את אצבעותיהם, ידע היטב שזו לא טענה מספיק טובה ולכן רק אמר לה הכל בסדר, יסכה דינה, אל תבכי, ורצה לחבק אותה אבל הם היו אסורים, והוא ניסה לדבר איתה עוד אבל היא לקחה את התיק והלכה לבית הספר, ונועם ישב שם מבולבל ורק השתבח קצת בעצמו שהתחתן עם מישהי שרוצה שבעלה יהיה צדיק, ואמר לעצמו שכל המריבות הן רק זעזועי הנפש מצד רגשי אהבה הטבעית.

והוא הלך אחר כך לסדר הבוקר טרוד במלאכתו והביא קצת עוגיות לחבר'ה, ובסדר היה מרוכז עד שאפילו אמיתי טפח לו פעם ופעמיים על שכמו ואמר הייתי מפשיל את שולי גלימתי ורץ אחריך, ובכל זאת הטריד אותו משהו, והוא חיכה שהרב דודי יצא לפינת הקפה וכשראה אותו יוצא מיד אמר לאמיתי מי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא, והלך גם הוא לפינת הקפה ושתה קצת טסטרצ'ויס עם הרבה חלב ועם עוגיות מהבית, וכשראה את הרב דודי מגיע מהשירותים אמר לו הרב, אפשר לשאול אותך משהו? והרב דודי אמר כן, ונועם אמר הרב, יש מלאכים באמת? והרב דודי היה מבולבל קצת ואמר שכן, והדגים מסדום ומעמורה ומהרמב"ם ומהגר"א, ונועם אמר אבל באמת, במציאות, יש מלאכים? והרב דודי אמר זה לא שאנחנו רואים מלאכים, נכון? והיה ברור שהוא לא ממש מתעניין בשאלה הפילוסופית הזו.

ובכל זאת הוא לא ויתר וחיכה לרב דודי במקום וסימן לאמיתי שיחכה קצת ושילמד את השו"ע בינתיים, וכשהרב דודי הגיע הוא הציק לו ממש ואמר הרב דודי, אני מצטער שאני מפריע אבל אני באמת באמת צריך תשובה. והרב דודי אמר בחיוך, מה הדחיפות, אתה רואה מלאכים? ונועם אמר לא, אבל חבר שלי רואה. וראה שהרב דודי מבין שאי אפשר לדחות אותו בקנה ולכן אמר לו תראה, נועם, אנחנו צריכים להתחזק בלימוד ולהבין מתוך התורה איך אנחנו צריכים לחיות, ונועם אמר זה כמו שהאישה לא מדברת וצריך לנחש על מה היא כועסת? והרב דודי אמר נכון, ונועם אמר אבל אני יכול לדבר איתה ולהבין, והרב דודי אמר נו, לו רק זה היה כזה פשוט, ופתח את הגמרא לאות שהשיחה נגמרה ונועם חזר לחברותא ומצא את אמיתי שלא הקשיב לו כלל ועיקר והתקדם כבר בשיטות הראשונים כמה מהלכים קדימה.

ואחרי כל זה לא ידע נועם מה לעשות, כי אם יש מלאכים יופיעו מיד ואם אין מלאכים אז מה יסכה דינה רוצה ממנו, ובאמת הוא קינא קצת בגלעד אבל לא הבין מה פתאום מפריע ליסכה דינה שהוא מבשל, אדרבה, מקל עליה בעבודות הבית ונותן לה זמן להתקדם קצת בסדרות שהיא רואה או בבדיקת מבחנים או בטלפונים לחברות. ומכיון שלא ידע מה לעשות הוא חזר הביתה אחרי סדר בוקר כשהוא רעב ורצה להכין משהו לאכול, אבל נזכר שיסכה דינה מעדיפה שהוא ילמד דף יומי ולא יבשל משהו לאכול, ואכן יסכה דינה חזרה הביתה מבית הספר והכינה מרק עדשים (קצת מלוח מדי לטעמו) לארוחת ערב והם היו מאושרים עד מאוד.

וכך עברו להם אי אלו ימים תלויים על חוט השערה שכזה, שבהם נועם נזהר שלא לעצבן את יסכה דינה ויסכה דינה הייתה בימים האלה בחודש ואולי זה מסביר כמה דברים, עד שיום אחד בערב הטבילה חזר נועם הביתה אחרי סדר ערב והיה דעתו פזורה עליו לפי שלמד תורה הרבה ולפי שהיה זה ערב הטבילה, וכדרך אדם שדעתו פזורה עליו והוא צריך להכין משהו, הכין חזה עוף בלימון כבוש ואורז עם דלעת ערמונים ושעועית בשומשום ללקק את האצבעות, והתיישב לאכול משהו וכשיסכה דינה חזרה מהעבודה היא ראתה את האוכל והפנים שלה היו מבולבלות קצת, והיא אכלה בתיאבון ועם ייסורי מצפון, ואמרה תודה נועם על האוכל הטעים אבל היה ניכר בה שהיא מעדיפה שהאוכל לא יהיה טעים, והתקלחה ולקחה את התיק במהירות ואמרה 'אני יוצאת', ונועם שמח ועמד ושטף כלים וחיכה שהיא תחזור.

ויסכה דינה חזרה לא אחרי רבע שעה ולא אחרי חצי, ורק אחרי שעברה שעה ועוד קצת היא התפרצה הביתה והתיישבה על הכורסה שמאחוריו ואמרה לו נועם, כך היא אמרה לו, אנחנו צריכים לדבר.

לב.

יסכה דינה לא חשבה שהיא תרצה להתגרש בחיים האלה. כלומר לא רק שהיא חשבה על זה והחליטה שלא, אלא שהיא אפילו לא העלתה בדעתה שזו אופציה, להתגרש. ההורים שלה חיו ביחד שלושים שנה ועל פי כל הסימנים בעולם הם תכננו להמשיך ביחד לנצח, שותים ביחד נס-קפה עם עוגת תפוחים בכל בוקר לפני העבודה ועושים הליכות בערב על כביש המעטפת שמקיף את היישוב והולכים לצימר בהושעיה או במצפה נטופה (כדי שיהיה מניין) פעם בשנה לשלשה ימים, רק הם ועיתון הארץ עטוף שקונים בצרכניה במיוחד. ובעקבותיהם היא תכננה בית של דתיים כמו שצריך, עם ארון ספרים וספה עם כריות צבעוניות וקצת גמילות חסדים וקצת בני עקיבא ודף יומי בבית הכנסת המקומי. בית שמתחיל בגיל עשרים ושלש וממשיך לנצח, וזה היה נראה לה מתכון טוב לאושר.

ובאמת לפני שהיא יצאה עם נעם היא יצאה עם יואל שהגיע לפגישות עם מכנסיים קצרים ואחר כך הלך לטיול גדול בדרום אמריקה, והוא היה הבחור הכי אטרקטיבי שהיא יצאה איתו אי פעם אבל אחרי שבועיים היא אמרה לו לא, כי עם כל הכבוד למכנסיים הקצרים, היא רוצה משהו קצת יותר מאופס ונורמלי. והיא יצאה עם שמעון מרמלשטיין, שהסתכל הצידה כשהיא דיברה איתו ואחר כך הלך ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה ובאופן כללי היה קצת מוזר, ואחר כך סוף כל סוף היא יצאה עם נעם. ונעם היה טיפוס נורמלי בהחלט, מנגן בגיטרה שלמה ארצי וניגונים ולומד תורה ברצינות, והוא מעולם לא העלה בדעתו לצאת לראות את המצ'ו פיצ'ו, והוא היה כל כך נורמלי ונכון עד שהלב שלה התיישב במקומו.

וכשההורים שלה שאלו אותה אם היא מאוהבת, היא אמרה כן, בטח, אבל עמוק עמוק בתוך תוכה היא זכרה את הפעולת ערב שבת ההיא בבני עקיבא כשנתנאל המדריך, שהיה קצת מלא וקצת חכם מדי, לימד אותם ספר בשם אמנות האהבה ואמר להם שיש התאהבות ויש אהבה, והתאהבות היא התלהבות ראשונית חסרת מעצורים שגורמת לאנשים להתרגש ולעשות דברים שהם לא רגילים להם אבל (כך אמר אריך פרום שהיה פסיכולוג) הרגש הרצוי הוא אהבה שהיא, כך אמר נתנאל ולרגע היה נראה שהוא לא שם, היא מין אושר מיושב כזה שממלא את הלב עד גדותיו, ואחרי שנה וחצי הוא התחתן עם רחלי הקומונרית וזה לימד את כולם הרבה.

וכשההורים של יסכה דינה שאלו אותה אם היא מאוהבת בנעם היא אמרה כן, בטח, אבל בתוך בתוך חשבה שהיא לא מאוהבת, היא רק אוהבת. ושזה בסדר, כי ככה אריך פרום אמר. וכשהם החליטו להתחתן היא התרגשה נורא, אבל עמוק עמוק, בתוך תוכה, עד לרגע האחרון היא לא ידעה אם היא צריכה באופן חד משמעי להתחתן איתו, או לא.

בחצי השנה הראשונה היא הייתה מאושרת רק מעצם העובדה שיש לה בעל, ושיש לה בית דירת שני חדרים צנועה בשיכון, עם וילונות ומפות פרחוניות ועוגת שמרים, עד שהיא לא התעמקה יותר מדי בשאלות כמו 'מה נעם רוצה לעשות בחיים' או על מה הם יכולים לדבר ביניהם. והאוכל הפשוט שלהם היה טעים לה, והיחסים היו לה טובים ונעימים, והכל היה טוב. אחר כך היה את כל הסיפור ההוא עם הגלידה באיטליה, ובינתיים עברו כך וכך מים בסלון, כמו שאבא שלה אוהב לומר. ומדי פעם, ככה, תוך כדי שהיא עומדת ליד השיש במטבח ולשה בצק, עלה לה לראש שאולי נעם לא היה הבחירה הנכונה להתחתן איתה.

היא כמובן דחקה את כל המחשבות האלה מהראש כי איך אפשר לחשוב ככה והרי הם נשואים ותכף שבת, אבל כמו שהכנת העוגות לשבת לא הפסיקה וכמו ששטיפת הרצפה לא הפסיקה, ככה גם המחשבות האלה לא הפסיקו.

והבעיה – הבעיה – הייתה שלא היה לה מושג למה, בעצם. הוא היה חמוד והוא ניגן לה שירים וקנה לה פרחים בצבע ורוד כמו שהיא אוהבת, והוא רקד עם המטאטא לפני שבת ואמר דברי תורה יפים בארוחות המשפחתיות והוא למד לבשל כל כך טוב עד שאפילו אמא שלה, שלא ידועה במחמאות האלגנטיות שלה, אכלה אצלם פעם בשבת ואמרה לו 'אני מקווה שאתה לומד טוב כמו שאתה יודע לבשל טוב', ויסכה דינה צחקקה ואמרה 'אמא, מה זו המחמאה הזו', אבל בתוך תוכה שמחה בזה שהאיש שלה מקבל מחמאות, ולמרות כל זאת, זה עדיין לא היה זה ומשהו לא בדיוק עבד.

זה גרם לה להיות מרוחקת מנעם, והיא התאמצה שלא להיות מרוחקת אבל הרגישה שמרגישים שהיא מתאמצת, וזה ערער אותה עם הכיתה שלה בבית הספר וגרם לה להוציא שם יותר אנרגיות ולחזור לנעם עייפה יותר וחסרת כח, ולא היה לה כח לדבר איתו על הדברים הפשוטים ולא היה לה כח להתעניין בו והיא ידעה שהיא מתנהגת אליו באופן נבזי קצת, ושהיא עושה רע לזוגיות שלהם עם המחשבות האלה, והיא לא ידעה מה לעשות וכל זה אכל אותה מבפנים.

היא לא יכלה להגיד את זה לנעם, כי מה היא תגיד, 'תשמע אני קצת לא בטוחה בנישואין שלנו אבל אני לא יודעת למה ומה צריך לשפר'? אי אפשר להגיד את זה. זה היה מערער אותו לגמרי. והיא לא יכלה להגיד את זה למישהו אחר, כי לכל אחת מהחברות הכי טובות שלה היו את הצרות שלה, נעמי עם המלאכים האלה של גלעד ושלומית עם הבן הקטן שלה שנולד עם בעיה רפואית, וההורים שלה לא היו מבינים בכלל על מה היא מדברת שזה לא בדיוק זה, והיא לא ידעה מה לעשות. ובינתיים נעם השתנה לגמרי מהקצה אל הקצה, התחיל לבשל ולראות סדרות, והיא חשבה שאולי הטיסה לאיטליה גרמה לו להתרחק מהדת רק שהוא מפחד ממנה ולכן לא אומר את זה, וזה גרם לה עוד יותר מצוקה. היא פחדה שהוא דתי מדי ופחדה שהוא לא מספיק דתי ובעיקר בעיקר רצתה שכל הסיפור הזה יגמר באיזושהי צורה ושיהיה אפשר להתחיל מחדש ולעשות את הכל טוב יותר.

ויום אחד בערב הטבילה שלה היא ידעה שהיא חוזרת לנעם שחושב שהכל בסדר, וכל היום בבית הספר היא רק חשבה איך היא חוזרת אליו והם אוהבים במיטה והוא לגמרי איתה אבל היא לא לגמרי איתו, וכבר לא יכלה לשאת את זה, ובלית ברירה היא התקשרה במהירות לרחלי ונטורה אשתו של הרב דודי ואמרה לה את זוכרת שקבענו להיום? למרות שהן לא קבעו דבר, ורחלי כנראה הבינה את המצוקה שלה כי היא אמרה כן, בטח, ומיד עוד לפני הטבילה היא רצה לבית של הרב דודי ורחלי והתיישבה על הספה ורחלי דחפה לה כוס שוקו חמה ליד ואמרה לה כן, אני מקשיבה, ויסכה דינה פשוט אמרה בנשימה אחת –

את זוכרת שיש לי חברה נעמי שהתחתנה עם גלעד בקיצור גלעד ההוא רואה מלאכים ונעמי מרגישה שהיא לא מבינה אותו בכלל לא יודעת מה עובר עליו הוא לא מדבר איתה על זה והיא מרגישה שהיא מקריבה את החיים שלה בשבילו וחושבת אולי להתגרש ואף אחד לא יודע מזה חוץ ממני ותגידי לי מה עושים מה עושים מה עושים

ורחלי הסתכלה עליה ונשמה עמוק ואמרה רגע, רגע, מה?

ויסכה דינה נשמה עמוק גם היא ושתתה שוקו ואמרה לאט ככה, יש לי חברה שנשואה למישהו שהתחיל פתאום לראות מלאכים, והיא לא הייתה בטוחה בו לפני החתונה ועכשיו עם המלאכים היא מרגישה יותר ויותר שהיא נשואה למישהו שהיא לא רוצה להיות נשואה לו, והיא לא מבינה אותו והוא לא מבין אותה, והיא לא מדברת על זה עם אף אחד וזה אוכל אותה, והיא מרגישה שהיא מקריבה את החיים שלה על המזבח הזה שנישואין זה קודש וחושבת אולי להתגרש, ואני לא יודעת מה לעשות.

והרב דודי הניח את הספר שהוא למד בו והזדקף בעניין, אבל רחלי סימנה לו ביד שלא ידבר והוא הנהן ולקח את הספר והלך, ואחרי שהוא הלך רחלי אמרה לה, יסכה דינה, הכל בסדר. ויסכה דינה אמרה מה זה אומר, הכל בסדר, ורחלי אמרה לה מה את חושבת, שכולם בטוחים בנישואין שלהם? מה פתאום. כולם מתלבטים. ויסכה דינה אמרה את בטוחה? ורחלי עצמה עיניים ואמרה טוב, לא כולם, אבל הרבה. ואני בטוחה, בוודאי שאני בטוחה. ויסכה דינה אמרה נו, אז מה עושים? ורחלי אמרה קודם כל, זה לא סיפור שלך. זה סיפור שלהם. דבר שני, שילכו לייעוץ זוגי. ודבר שלישי והכי חשוב, זוגיות היא לא החצי השני שלך ומי שמתאים לך בדיוק, אלא מין דבר שזוג בונה ביחד בגוף ובנפש. ואם מתמודדים עם קשיים זה בסדר, כי ככה זה נבנה.

ויסכה דינה הרגישה איך פתאום נופלת עליה מקלחת מהשמיים והיא אמרה טוב, תודה. וזה הכל? ורחלי אמרה כן, זה הכל. וחשבה קצת, ופתאום הייתה נראית עייפה נורא ואמרה ליסכה דינה, רק חשוב לזכור שגם גירושין הם לא סוף העולם, ואם זוג עושה לעצמו רע, זו גם אופציה שמותר לשקול. ויסכה דינה אמרה תודה, רחלי, ורחלי קמה ונתנה לה חיבוק, ויסכה דינה רצה מהר למקווה וברוך השם לא היה תור ומשם היא רצה רצה רצה הביתה והתפרצה לדלת ותפסה את נעם עומד שם ושוטף את הכלים שלה והיא התיישבה על הכורסה מאחוריו ואמרה לו נעם, אנחנו צריכים לדבר.

ונעם אמר טוב, יקירה, על מה, ואמר, גם אני רציתי לדבר איתך. ויסכה דינה אמרה טוב, אבל קודם אני, ואמרה תקשיב, נעם, אני רוצה שנלך לטיפול זוגי, ונעם אמר מה, למה, ויסכה דינה אמרה אני חושבת שזה יעשה לנו טוב, אתה לא חושב? ונעם חשב על זה רגע והמהם והתלבט בינו ובין עצמו ואמר טוב, אני איתך, לא נראה לי שזה מה שאנחנו צריכים אבל אסור לסרב לטיפול זוגי. ומרוב שמחה שנעם לא עשה צרות עם כל זה היא קמה וחיבקה אותו, והוא חיבק אותה, והם התחבקו כמו ששבועיים מתנקזים לרגע אחד בערב, וברגע הזה יסכה דינה חשבה לעצמה שהנה הנה זה האיש איתו היא התחתנה ושכל עוד הנר דולק אפשר לתקן, ומשהו בה נמשך ונדלק והאיר.

ואחר כך הם היו במיטה ועשו דברים שבני זוג עושים והיה להם טוב, ואחרי כל זה הם התכרבלו בשמיכה הזוגית שאמא שלה התעקשה לקנות להם ואמרה לה 'בשביל מתי שמותר', ובחוץ היה קר ובפנים היה נעים, ויסכה דינה אמרה נעם, מה רצית להגיד לי מקודם, ונעם היסס קצת ואז אמר, אני רוצה להתחיל לבשל, ויסכה דינה אמרה אבל אתה כבר מבשל, ונעם אמר לא, אני מתכוון שאולי זה מה שאני רוצה לעשות בחיים, ויסכה דינה אמרה טוב, נדבר על זה מחר.

ונעם כנראה הרגיש שהיא לא הכי מרוצה מהנושא הזה כי הוא שאל תגידי, למה המקווה היום היה כל כך ארוך? ויסכה דינה סיפרה איך היה שם תור והיא חיכתה בחוץ ואיך הבלנית הייתה מישהי לא מוכרת וכן הלאה וכן הלאה, המון דברים שהיא המציאה במקום כדי להסביר למה זה לקח כל כך הרבה זמן, ונעם צחק במקומות הנכונים ודאג במקומות הנכונים, ויסכה דינה אמרה לעצמה שהנה הנה זו הפעם האחרונה שהיא לא אומרת את כל האמת, ומעכשיו הכל הולך להיות כמו שצריך.