זו היא דרכה | על לימוד תורה, לשבועות

א.
אני אוהב ללמוד תורה. באמת באמת. אוהב את הלימוד ואוהב את התורה. אוהב לפתוח ספר בשבת אחרי התפילה, לקרוא קצת חסידות, אני אוהב לפתוח גמרא נדרים פעם בשבוע ולהתעסק בסוגיית ידות (שם אנחנו נמצאים עכשיו). אני אוהב לפתוח פרשת שבוע ביום שישי וללמוד, ואחר כך לשבת ולכתוב עליה. ואני אוהב את זה בצורה שונה לחלוטין מכל לימוד אחר שאני לומד בעולם, ובאהבה שהיא אהבה שונה מכל אהבות אחרות.

ב.
כי מהו ללמוד. אני לומד גם שפות חדשות, תכנים חדשים, סיפורים שאני מתעתד ללמד בסדנאות שלי. אני לומד מאמרים אקדמיים על מטאפורות והצורה בה הן עובדות. אני לומד שיווק בפייסבוק ולומד פיתוח עסקי. את כל הדברים האלה אני לומד, אבל אני לומד אותם בשביל לדעת. כלומר הלימוד אינו אלא דרך שאני צריך לעבור בשביל שהתוכן ישב אצלי במוח, שאני אדע אותו. ושנים ארוכות ככה גם למדתי תורה, כלומר, במטרה שהיא תשב אצלי במוח. שאני אדע תורה.

יש משהו מלחיץ מאוד בניסיון ללמוד ככה תורה, שהרי היא רחבה מיני ים וכמות הדברים שאפשר ללמוד היא כמעט אינסופית. הפער בין כמות הדברים שניתן ללמוד והזמן שיש לנו כדי ללמוד אותם מייצר חוסר שקט כמעט מובנה: תלמידי חכמים, אומרת הגמרא, אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. זה מלחיץ. זה גורם לכך שאי אפשר לבנות סדר לימוד 'מסודר', עם הפסקות מובנות, כי תמיד יש עוד מה ללמוד.

זה גם קצת יותר מזה, אני חושב. הרצון לדעת את התורה, כלומר לימוד שהמטרה שלו היא ידע, הוא לימוד מוכוון. לימוד עם מטרה. קצת כמו עבודה. יש משמעות לכמה הספקת ללמוד. יש משמעות למה שהספקת ללמוד. יש משמעות לשאלה האם אתה זוכר את מה שלמדת או לא, האם אתה מבין עד הסוף את מה שלמדת או לא, כל מיני שאלות שסובבות סביב הלימוד ומלחיצות אותו, מנכסות אותו, מציגות כאילו הן אלה שמעניקות לו משמעות, ובעצם הופכות אותו לשלהן.

ג.
כשילדים יוצאים לשחק כדורגל בהפסקה הגדולה שבין עשרה לעשר ובין עשר ועשרה, הם לא יוצאים כדי לנצח. כלומר הם כמובן יוצאים בשביל לנצח, יש משמעות לניצחון, אבל הניצחון הוא רק תועלת צדדית, פנים משחקית. אין משמעות 'אמיתית' לניצחון, או להבקעת הגול, או להתמסרות יפה, מעבר למשחק עצמו. ילדים יכולים לבחור שלא לשחק כדורגל, וממילא שלא תהיה לניצחון שום משמעות בשבילם, ובכל זאת הם בוחרים לשחק, כי זה כיף.

אפשר להמשיל את זה גם אחרת. אדם יוצא למסע בשביל ישראל, יוצא מתל דן כדי להגיע לאילת. הוא בוודאי רוצה להגיע לאילת, ויש משמעות להגעה לאילת ואפילו איזו רוממות רוח, אבל אילת אינה המטרה שלו; אם היה רוצה להגיע לאילת, היה לוקח אוטובוס או עולה לטיסה.

המסע הוא המטרה שלו.

גם לימוד תורה הוא כזה: לימוד תורה שהוא שעשוע. לולא תורתך שעשועי, אומר דוד בתהילים. יש לימוד שהוא איילת אהבים ויעלת חן. לימוד שהמטרה שלו היא פנימית, לא חיצונית: ללמוד, כדי ללמוד. ולהמשיך ללמוד, כדי להמשיך ללמוד. וזהו, ותו לא.

ד.
אבל למה לעשות את זה? ומה בעצם ההבדל בין לימוד תורה ללימוד דברים אחרים (פילוסופיה, למשל)? אפשר להבין למה אנשים יוצאים למסע, ומפני מה ילדים משחקים כדורגל, אבל למה ללמוד, ולמה דווקא תורה? אני חושב שהתשובה טמונה בפער שבין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה. ויותר מכך, בעצם קיום המושג המוזר הזה, 'תורה שבעל פה'.

היום, בעוונותינו, תורה שבעל פה היא כמו הלוחות הראשונים: היא תורה שבורה. תורה שמונחת בארון. תורה שכרוכה בכריכה חומה עם אותיות זהב, שכתובה וכתובה וכתובה עוד ועוד, ורבנים שמדברים בתורה שבעל פה שואלים את עצמם מה היה קשה לרש"י ומה ההבדל בין הר"ן לרא"ש בהסבר המשנה, ובאוניברסיטה יש תחום, תורה שבעל פה, ואקדמאים שיושבים מולה בזכוכית מגדלת ושואלים את עצמם אם יש פה ה"א הידיעה אם לאו, והאם היה רשב"י שכתב ספר הזוהר והעביר מפה לפה עד ר' משה די ליאון, אבל זו טעות. זו לא תורה שבעל פה; זו תורה שבכתב. זה כמו 'מניין הצעירים' שמונה בעיקר זקנים; קוראים לה תורה שבעל פה כי פעם היא הייתה כזו, אבל היא כבר לא.

תורה שבעל פה היא נקודת מפגש.

ה.
היא לא מועברת באמצעות מפגש, כאילו הייתה משהו שאסור לכתוב ולכן רק שומעים ומדברים אותו. היא לא הסאב טקסט של התורה, כמו שיש רבים שחושבים, כאילו תורה שבעל פה זו מסורת, נתונה למשה מסיני ומועברת מדור לדור, ש'עין תחת עין' אין פירושו אלא ממון. לא, זה פועל יוצא מהמושג 'תורה שבעל פה', שכן התורה שבעל פה היא נקודת המפגש של הלומד עם הטקסט שמועבר אליו. וכיון שכך, אין זה משנה אם הטקסט הוא מילים כתובות, או שיחה שנאמרת בעל פה, או מנהג שראיתי בבית אבא. תורה שבעל פה זה מה שקורה כשאני פוגש בטקסט הזה, הדבר הזה, שמתחולל בי ומשפיע עלי, הוא תורה שבעל פה.

ממילא מובן: אין תורה שבעל פה בלי תורה שבכתב. בשביל שיהיה מפגש ביני ובין הטקסט, חייב להיות טקסט. חייב להיות משהו מקובע, קשיח, לא מתפשר, שכתוב במילים שחורות על דף לבן. אין פירושו של דבר שהטקסט, התורה שבכתב הוא התורה 'הנכונה' הבלעדית, וכל שאנחנו עושים הוא לנסות לפרש אותה. פירושו של דבר שהתורה היא לא רק הטקסט, אלא גם אני, הקורא, שמנסה לכוון את עצמי לאמיתה. אדם שחושב לבוא לנכס לעצמו את התורה, דבר לא יקרה בו. אדם שחושב שהתורה פונה נגדו, היא תפנה נגדו. אדם שיבוא סקפטי, שילמד בשביל התואר, בשביל הכבוד, בשביל להיות רב – זה לא יעבוד. זה לא רק הטקסט, זה גם אני.

וגם, פירושו של דבר הוא התורה אין משמעותה רק הידע, ולימוד התורה הוא מעבר של ידע לתוכי, אלא שלימוד התורה הוא הוא התורה עצמה, התורה קורית במפגש בינינו, ובמובן הזה היא לא שם עצם, היא פועל. כמו מסע, וכמו משחק: היא מתרחשת, היא מחוללת. היא קורית.

באמת רציתי לומר: היא מחייה.

ו.
זה נכון, גם טקסטים אחרים נפגשים ומשנים, אבל היחס שלי לטקסטים האחרים האלה הוא אחר, מראש. לא מפני שאני מאמין שהתורה נתנה מהשמיים או מאלוהים, ככתבה וכלשונה. רק מפני שהתורה הזו, שבכתב ושבעל פה, היא לא איזה רגע ספורדי, מנותק מהקשר, שנפגש בי ומחולל בי משהו. היא דומה יותר לבריכה שאני שקוע בה, להקשר שאני נתון בו: כאדם מאמין, ככותב בעברית, כלומד תורה, כיהודי שכל אבות אבותיו למדו תורה מדורי דורות, כשפה שאותה דיברו אבותי, כהלכה שאני מקיים או לא מקיים. ולכן, המפגש איתה הרבה יותר משמעותי, מרווה ומעניק משמעות, מכל ספר אחר שנתקלתי בו.

ומפני כן אומר דוד המלך 'מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי'. ומפני כן תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ומפני כן תורה קדמה לעולם, תורה שנקראה ראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומפני כן הדור קיבלוה בימי אחשוורוש, ומפני כן זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה, ומפני כן הנה כה דברי כאש, ומפני כן תלמידי חכמים הם סכין המתחדדת בירך חברתה, ואפשר להמשיך מכאן הלאה והלאה, אבל לא על זה רציתי לדבר.

ז.
כשהייתי קטן סבא שלי היה קורא לי לצאת החוצה בליל שבועות ולהראות לי את השמיים נפתחים. מעולם לא ראיתי את השמיים נפתחים באמת, וכמדומני שגם הוא לא, אבל מאוד רציתי להאמין שאני רואה. סבא שלי נוהג להגיד שהתורה יורדת מחדש בליל השבועות, ואני רוצה לקחת את הדברים האלה, לצרף אותם לכל מה שכתבתי, ולהגיד: אני חושב שמתן תורה הוא לא רק מאורע חד פעמי, בהר סיני, פעם אחת בהיסטוריה. אני חושב שמתן תורה היה כמו לסובב את הברז של הצינור שבין השמיים והארץ, וכל צמא מוזמן לגשת ולשתות. ולכן, אני חושב, קבלת התורה קורית שוב ושוב, בכל פעם שאדם פותח אותה מרצונו, רק בשביל ללמוד תורה, ומתחיל ללמוד.

לא צריך שהשמיים יפתחו בשביל זה; צריך לפתוח את הלבבות.

נתכונן! (למה?)

אתמול ב סדנת הכתיבה המקוונת של יהודה 🙂 דיברנו על להתכונן למשהו. לספור את ספירת העומר, להתאמן לקראת משחק, להתרגש לפני ביס מוצלח בסנדוויץ'. השנייה, כמו שאומר פו הדב, שאין שניה לה.

פתחתי את המפגש במחלוקת האמוראים אם מצוות צריכות כוונה או לא. הזכרתי את המחלוקת בראש השנה על מי ששומע שופר במקרה, ואת שאלת התפילה כקבע או כתחנונים ("העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים"), ואמרתי – יכול להיות שאתם נרתעים קצת, שומעים 'מצוות', נרתעים, גם אני קצת כזה, לפעמים.

אבל צריך להבין, כך אמרתי, שהשאלה אם מצוות צריכות כוונה היא בעצם שאלה אחרת, היא שאלת ה'האם דברים משמעותיים יכולים לקרות בחיינו בלי שנהיה שם כל כולנו'. האם התפילה קורית כשהדעת שלנו מוסחת? האם צריך להתכונן כדי שמשהו יקרה? ללמוד באמת? האם משהו יכול לקרות כשהקשב שלנו במקום אחר? זו בעצם השאלה, ככה אמרתי. או צד אחד של השאלה. הצד השני הוא השאלה 'איך עושים דברים משמעותיים בחיים'. האם צריך להתכונן? להתכוונן? לנעוץ מטרות ולהתאמן לקראתן? האם משהו משמעותי יכול לקרות בחיים האלה באקראי, בדרך נס?

דף המקורות היה ארוך והפלגנו להרבה מאוד כיוונים, אבל משהו אחד אני כן רוצה להניח כאן. דיברנו על 'הכנה לתפילה', ומהי הכנה לתפילה, והבאתי קטע יפה מר' פנחס מקוריץ. צירפתי אותו כאן כתמונה. זה בא על רקע הדבר הזה שקוראים לו 'הכנה לתפילה', שמניח, אולי בצדק אולי לא' שבשביל להתכוון צריך להתכונן.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏טקסט‏‏אם קראתם הארי פוטר ואתם זוכרים את שיעור ההתעתקות, אתם זוכרים שצריך שלשה דברים כדי להתעתק כמו שצריך. שלשת הכ"פים: כיוון, כוננות (כלומר, התכוננות), וכוונה. זה מעניין, כי ההגדרה הזו שאי אפשר להתעתק בלי להתכונן אומרת, בעצם, שהכנה היא חלק מהדבר עצמו. שאי אפשר לבצע את הקפיצה הזו בלי להגיע אליה מוכן. ובמידה מסויימת גם תפילה היא כזו, ואי אפשר להתפלל *באמת* בלי להתכונן אליה. זו תפיסה מקובלת, ויש בה מין ההיגיון.

אבל ר' פנחס מקוריץ, תלמידו של הבעש"ט, אומר שזה לא נכון. קודם כל, הוא אומר, הכנה לתפילה לא מייצרת תפילה משמעותית. דווקא בגלל שתפילה היא קפיצה אל התוהו, צריך להתפלל כשמרגישים שזה הזמן להתפלל, ולא כשמחליטים. זה לא עובד ככה. יותר מזה, הוא אומר, כשמתכוונים מאוד, מפספסים. לא סתם אומרים בשיעורי קליעה בצבא שהשרירים צריכים להיות רפויים. מאמץ מחטיא את המטרה. יתר־התכוננות מחטיאה את המטרה. לפעמים, מרוב המאמץ להיות ברגע, אנחנו מפספסים את הרגע עצמו.

ולכן, אומר ר' פנחס מקוריץ במהלך מבריק (בעיני), כל היום הוא הכנה לתפילה. הולכים לישון? הכנה לתפילה. קמים בבוקר? הכנה לתפילה. שותים קפה? הכנה לתפילה. התפילה היא לא מחוץ לחיים, היא חלק מהחיים, ובמובן הזה כל מה שמתרחש בין תפילה לתפילה הוא עצמו הכנה לתפילה. זה יפה בעיני, כי זה עושה מהלך כפול: מעקר את הצורך בהכנה (לא צריך להסתובב בחדר אנה ואנה ולחשוב על תפילה), ומחייב את ההכנה לתפילה. כל מה שאנחנו עושים זה הכנה לתפילה. איזה יופי זה.

(הוא מדבר על תפילה, כמובן, אבל זה נכון לכל החיים כולם)

הדס (עדיין שם זמני), פרק ב

(פרק א' זה כאן)

לחתול קראו שפם. 'זה בגלל השפם שלי', כפי שהצהיר בגאווה. מהנינוחות שבה הוא ישב, התלקק ודיבר הוא היה נראה כמו חתול בקיא במה שקורה בעולם, סוג של גבר בן שישים עם כרס קטנה וקצת עבר בטחוני. אבל הוא היה לא יעיל במידה מפתיעה. לא היה לו מושג איך יכול להיות שהוא מדבר ('חתולים יודעים לדבר', אמר, 'חוץ מאלה שלא יודעים'). לא היה לו מושג איזו ארץ זו, איזה זמן זה, מהי העיר הגדולה הקרובה ובעיקר לא היה לו מושג איך הדס הופיעה שם. היו לו, כמובן, דעות נחרצות על כל דבר אחר.

הוא כן ידע להגיד שזה הגיוני שזה יקרה, כי זה 'בית של מכשפה'. זה היה בית של מכשפה כי מי שגרה שם לפני כמה שנים הייתה מכשפה. קראו לה מרתה. שפם לא ידע לספר עליה הרבה, ומה שידע לספר עליה היה קשור בצורה הרבה־יותר־מדי מפורטת לאוכל שלו ('היא הייתה מכינה לי חביתות!'). אבל הוא ידע להגיד כמה דברים בכל זאת; היא הייתה מכשפה. היא לא הייתה מאוד מבוגרת. היא נעלמה יום אחד בלי להסביר לשפם – או לעכבר שלו, האדון תומס סימון בר־סימון השלישי (עכברים לא נודעים במקוריותם בבחירת השמות שלהם) – לאן היא הולכת. 'כמו חיוך,' אמר שפם. 'לרגע היא הייתה פה, ופתאום – פוף! נעלמה'.

כל זה לא עזר להדס במיוחד. היא חזרה לסלון, התיישבה על הספה וניסתה להבין. זה היה די ברור שהיא עברה למקום אחר – ארץ קסומה, אולי? היא לא קראה מספיק פנטזיה כדי לדעת איזו ארץ ומאיזה סוג וממה היא צריכה לפחד. זה היה די ברור שזה מקום שחתולים מדברים בו, אז זה, נניח, היה בסדר. חתולים מדברים, שיהיה. לפחות זה לא הציפורים שמדברות. אבל רגע, למה שיהיו בכלל ארצות קסומות? ולמה דווקא היא? ומה בעצם קרה? היא ניסתה לחשוב על זה כשפתאום הבינה שאף אחד לא גר בבית הרבה מאוד זמן, אבל הבית היה נקי. איך בעצם זה קרה? לא היה לה שמץ.

היא רצתה לנקות משהו (כשמנקים את הבית מנקים את הראש, אבא שלה נהג להגיד), אבל לא היה שום דבר לנקות ובעצם בכלל לא היו שם מטאטא או יעה. היא רצתה לראות טלוויזיה אבל לא הייתה שם טלוויזיה. גם לא עיתונים. גם לא ספרים. שום דבר לברוח אליו. הדבר החכם לעשות היה לקחת שוב את הסל עם הפירות (פתאום חשבה – ממתי הפירות האלה בכלל? ומאיפה?) וללכת בשביל שיגיע לאנשהו, כנראה לכפר או עיר או דרך, שיהיו שם אנשים שיוכלו לתת לה תשובות. היא התכוננה לקום מהספה כשלפתע צלצל פעמון מאי שם. היה לו קול עמוק, כמעט קטיפתי, כמו שפעמון אמור להישמע, רק שלא היה פעמון בכל הבית. בכל מקרה, הניחה הדס, אם יש פעמון כנראה מישהו עומד בדלת. היא קמה לפתוח.

ה'מישהו' היה בחור צעיר. הוא לא עמד בדלת אלא בשער. למעשה הוא גם לא עמד בשער, אלא במרחק מה ממנו, כאילו השער והשטח מעבר לו מלאים בנמלי אש אדומות (פעם היא קראה בויקיפדיה שנמלי אש אדומות הן היצור החי המסוכן ביותר. אחר כך מישהו תיקן את הערך למשהו כמו 'נמלי האש מהוות סכנה' או משהו כזה, אבל היא ידעה). הוא היה בערך בגיל שלה, עם שרירים דקים וקשיחים, שיער מטונף וחצ'קונים שלא־נדע. הוא לבש בגדים חומים והיה יחף, וכשראה את הדס יוצאת מהדלת הפנים שלו רטטו בתערובת של יראה והתלהבות. "מרתה!" הוא לחש.
"אני לא מרתה," אמרה הדס, "אני הדס".
הקול שלה הלחיץ את הבחור, משום מה, כי הוא כרע על ברכיו, הליט את פניו בידיו ואמר "גבירתי המכשפה, אני מאוהב".
"תנחומי," אמרה הדס, שלא ידעה מה היא צריכה להגיד.
"אני צריך שיקוי אהבה," אמר הבחור.
"אני לא מכשפה," אמרה הדס. "סתם מישהי שעוברת כאן. אתה צריך את מרתה".
הבחור בהה בה בטמטום. "את מרתה," הוא אמר.
"אני לא," התעקשה הדס.
"המכשפה," לא התייאש הבחור, "את יכולה להכין לי שיקוי אהבה?"
"בטח," אמרה הדס. "כלומר, מה. למה. במי אתה מאוהב?"
"מאוהב באדל הבת של הטוחן" אמר הבחור. "שיקוי".
זה היה כמו בויכוחים עם הבנים בתנועת הנוער; פשוט לא היה עם מי לדבר. היא התייאשה. "חכה כאן רגע," אמרה לבחור, הסתובבה וחזרה לבית. כשנכנסה הביתה חשבה מה לעשות, ואז ניגשה למטבח, לקחה כוס עץ, מילאה מים מהקומקום (הם עדיין היו חמים), הוסיפה קצת קקאו וקצת תבלינים (היו שם קינמון, הל, פלפל שחור, ומשהו שהיא לא זיהתה אבל היה כתוב עליו בגדול 'לשימוש פנימי בלבד'. היא הניחה שהוא לא יזיק), ויצאה עם הספל החוצה.
"קח," אמרה לבחור.
הוא לקח את הספל בידיים רועדות.
"חכה," אמרה לבחור. "הוראות."
הוא חיכה.
"ככה," היא אמרה, "קודם כל אם אתה לא באמת אוהב אותה זה יהרוג אותך; חצי תשתה אתה, חצי תשתה היא. את החצי שלך תשתה עכשיו. אחר כך לך, תגיד לה שיש לך משהו להביא לה. קח אותה למקום יפה, אולי ליד הנהר או משהו (היא קיותה שבאמת יש שם נהר, אבל הבחור הנהן), תקטוף לה שלשה פרחים, הושב אותה ותן לה לשתות את השיקוי הזה. לא פחות משלשה, והשיקוי צריך להיות חם. ואם זה לא עובד, אין מה לעשות ואפשר להתייאש."

"תודה," אמר. "תודה תודה תודה. הנה שי צנוע לגבירתי המכשפה," אמר והוציא צרור בד מהכיס שלו. בצרור היו כמה זרעים. לא היה לה מושג איזה זרעים ומה היא צריכה לעשות איתם, אבל היא לקחה אותם בארשת פנים רצינית. הבחור הרכין ראש, ואז ברח. כלומר נמלט. כלומר רץ בשביל כאילו דובים רודפים אחריו. היא הניחה שזה יכול לקרות במקום הזה.

כשחזרה לבית שפם היה שרוע על כרית קטנה שישבה על אדן החלון. "את באמת מכשפה," הוא אמר.
"זה לא היה שיקוי אמיתי," אמרה הדס. "סתם, לקחתי דברים מפה ומשם. עשיתי כמו שלמדתי במאסטר שף".
"חי נפשי!" אמר תומס העכבר. הוא צץ מאיפשהו וצפצף. "גם מאסטר וגם שף! הוא בוודאי קוסם גדול מאוד!"
הדס התעלמה ממנו. "הוא לא הסכים לעזוב אותי," היא הסבירה לשפם.
"כן," אמר שפם, "ככה זה. הם מפחדים ממכשפות. חושבים שהן מביאות מזל רע, אז בדרך כלל כמה מהם מנסים להרביץ להן או להרוג אותן או להפך. הם מגיעים לכאן רק כשהם חייבים, ואז כבר אין להם ברירה, הם לא יחזרו אחורה. מעניין מה הוא מצא בבת של הטוחן".
"אין לי מושג מי זו הבת של הטוחן," אמרה הדס, "ואני לא מכשפה".
"טוב," אמר שפם. נראה שבזה הסתיימה השיחה, כי הוא חזר להתבונן בחלון.
כל הסיטואציה הייתה מוזרה מאוד, והדס חשבה על זה שאולי היא לא חייבת ללכת לכפר כבר עכשיו. אפשר אולי לחכות רגע, לבדוק אם יש שביל בכיוון אחר. בינתיים היא הרגישה שלא בנוח בסלון, עם החתול הזה רובץ שם, והחליטה לבדוק רגע מה יש בחדר העבודה עם התנור הגדול.

היה שם תנור גדול.
וגם כמה כלי קרמיקה עם מתכונים לטחינה "כמו שדודה שלי אוהבת להכין". מי בכלל צריך מתכונים לטחינה? הרהרה הדס, זה הדבר הכי פחות מסובך שיכול להיות.
היו שם גם כמה כלים שבלי שום ספק לא היו כלי קרמיקה; היה שם גם רובה עתיק שעון על הקיר מאחורי עמודת הכלים, והמוני צנצנות עם תוויות, וקופסה שהיה כתוב עליה 'מסוכן מאוד, לפתוח רק אם כבר מתים'. היה שם גם שולחן עץ גדול במרכז החדר, ועוד שולחן עבודה קטן בצד. הדס חשבה שאפשר היה לעשות שם סטודיו מחול נחמד מאוד אם לא היו שם, ובכן, כל הדברים האלה. על שולחן העבודה היו כמה ספרים ושלש מחברות. על אחת מהן היה כתוב 'שיקויים' באותו כתב יד שבו נכתבו כל התוויות. הדס לא הייתה סקרנית, אבל –

טוב, נו, היא הייתה סקרנית. היא לקחה את המחברת ופתחה אותה. בעמוד הראשון הייתה רשימת שיקויים לצד רשימת מספרים. היא דפדפה במהירות לעמוד 121, 'שיקוי אהבה'. בראש העמוד היה כתוב בגדול 'שיקוי אהבה'. לא הייתה שם רשימת מצרכים ולא הוראות הכנה. היה כתוב שם רק:

"לא שווה להסתבך. מספיק לאלתר משהו עם מי ברז רתוחים ותבלינים אקראיים, לתת לבחור או לבחורה, לשלוח אותם למקום יפה (בשוליים נכתבה הערה: אולי לשלש האבנים הגדולות ביער?), להגיד להם לחזר אחד אחרי השניה ולהזהיר אותם שיהיו מנומסים כל חייהם או שהשיקוי יבער להם בבטן."

ואחרי שקראה את זה, התיישבה הדס המומה על הכיסא, פשטה רגליים קדימה ולראשונה הרגישה שאין לה מושג מה בעצם קורה כאן.

קירות

לפני שרונית בר מנשה התחתנה קראו לה רונית עמרמי וההורים שלה גרו בבית יפה עם גינה מקדימה וגינה מאחורה במושב קטן ליד קריית מלאכי ואמרו לה רונית את הנסיכה שלנו קחי מה שתרצי, מי יסרב לך, קחי את העולם כולו מי יוכל לומר לך לא. היא לא רצתה הרבה רק איזה חתן תלמיד חכם והם היו הורים חכמים מספיק כדי לא להתערב וכך יצא שכך וכך שנים אחר כך רונית מצאה את עצמה נשואה לאופיר בר מנשה שלא היה המתמיד של הישיבה אבל בהחלט אברך ואחרי שהיה אברך היה מורה בבית הספר היסודי שהיה בעצם תלמוד תורה שהיה בעצם מקום להעסיק בו אברכים אחרי שהם סיימו ללמוד וגילו שאין להם מקצוע, והיא עצמה למדה מדעי החברה באריאל ועבדה בתור מזכירה בחברת ביטוח והיו להם שלשה ילדים חמודים והיה להם בסדר בסך הכל וגם מינוס בבנק.

כיון שבנות ישראל יפות הן וזו העניות שמנוולתם חייבים להגיד שזה לא היה מינוס מאוד נורא אלא מינוס ממש ממש בסדר, לפעמים שלש ספרות לפעמים ארבע, והם לא היו באמת רעבים כי תמיד אפשר לאכול לחם עם ממרחים, והמשכורת נכנסה כסדרה ושכר הדירה ירד כסדרו והם הפרישו מדי פעם כסף ושמו בקופת הצדקה כדי לחנך את הילדים לתת צדקה אבל, איך לומר, לפעמים כשהיא הסתכלה קדימה היא לא ראתה שם בית יפה עם גינה מקדימה וגינה מאחורה אלא דירת שלשה חדרים בקומה רביעית במרכז קריית מנחם או קריית מלאכי או קריית ים מעל הקיוסק של הלוטו. והיא אמנם חיבבה את קריית מלאכי ותמיד זכרה לה לטובה את היותה העיר הגדולה הראשונה שלה ומקום נחמד לעשות בו טסטים ובכל זאת אם היו שואלים אותה לדעתה הייתה שמחה לבית קטן עם גינה קטנה ואיזה גפן תלויה או תאנה שאפשר לשבת מתחתיה כשאופיר עושה על האש.

אבל אופיר היה מאוד גרוע בעל האש ותמיד שרף נקניקיות שלא לדבר על סטייקים שלא היה להם כסף אליהם בכלל ולכן לא היה אפשר לדבר בכלל על גפן או תאנה או איזה חדר קטן שבו היא תוכל לעבוד כשהילדים בסלון ואופיר במטבח וכל הכביסה מונחת אחר כבוד על המיטה בחדר השינה, וזה בעצם מה שהיה בכל תקופת הקורונה. לא היה על האש ולא היה מנגל של יום העצמאות ובעיקר לא היה לה איפה לשבת, סתם כך לשבת ולא לעשות כלום בזמן שהדברים ממשיכים לקרות במקום אחר. אופיר עבד מהבית וניסה לעשות כל מיני שידורים חיים לתלמידים שלו שהיו רחוקים גם במקום וגם בנפש, והיא הייתה בחל"ת ועשתה עם הילדים מלאכות יד ובערב הם שתו לפעמים שוקו בסלון אחרי שהילדים נרדמו ושניהם היו עייפים כל אחד מסיבה אחרת.

ואם כן כנראה שזו הסיבה שכשכמעט נגמרה הקורונה רונית הייתה רעבה מאוד כי לא נשאר לה כלום מארוחת הצהריים, והיא הסתכלה על אופיר, שישב ליד המחשב הישן שלו וניסה לראות סדרה על אחד שחקן כדורסל, ועל שלשת הילדים שלה שהיו חמודים מאוד ולכן רק צרחו קצת ושברו לגו אחד על הראש של השני ואמרה לאופיר אופיר, מה אתה אומר אולי נזמין לנו ככה פיצה למסיבת סוף הקורונה. היא אמרה את זה בחיוך כי באמת הילדים היו חמודים וגם אופיר ובסופו של דבר כך היא דרכה של תורה והכל, אבל מתחת לחיוך הייתה לה כמיהה עזה לפיצה כזו חמה ומנחמת עם גבינה מותכת וזיתים וקראסט בקצה שאפשר להגיד עליו הלל, אבל אופיר הסתובב ואמר רוניני, מה פיצה, אין לנו כסף בכלל וגם נשאר המון אוכל משבת, לא חבל? וחזר למחשב.

ככה הוא אמר והשעה הייתה שבע בערב שזו בהחלט שעה של מקלחות ואחר כך השכבה ואחר כך לרבוץ על הספה ולקרוא ספר טוב ולאכול פיצה או משהו שלא דורש ממנה את כל התהליך של החביתות לחמים ממרחים אמא אני רוצה אבוקדו אמא אני רוצה חביתת עין אבל לא כזו, אחת אחרת, אמא את יכולה לנגב לי? ואחר כך הר של כלים בכיור, וגם אם אופיר היה שוטף אותם לפעמים עדיין יש דברים שגברים יכולים לעשות כמו שטיפת רצפות ויש דברים שאם את רוצה אותם נקיים עדיף שתנקי אותם בעצמך, והיא הסתכלה קדימה ואמרה לעצמה מצד אחד חביתות ואמבטיה מצד שני פיצה ופתאום עלה בה כמו קיא איזו תחושת מיאוס גדולה מהחיים שלה ומארבעת הקירות שהיא כלואה בהם ומשלשת הילדים שמורחים כרגע כרוב סגול על הקירות האלה.

היא לא אמרה כלום כמובן כי הילדים היו ערים וכי גם באמת לא היה להם כסף אלא שלחה את אופיר להגיש להם ארוחת ערב שהייתה שאריות משבת ואחר כך שלחה את כולם למקלחות ואחר כך סיפרה להם סיפור מהיוטיוב וכל הזמן הזה החזיקה את עצמה שלא להתפרץ אבל כיון שלא התפרצה פתאום ולאט לאט נגהה בה ההבנה של מה שהיא צריכה לעשות ואחרי שאברהם יצחק הקטן שתה את כל המים בעולם ועשה את כל הצרכים שבעולם ואחרי שנוגה הסתכלה עליה ואמרה בשיא הרצינות 'אמא לפעמים אני חושבת שאני נביא' (אפשר לימס ממנה!), ואחרי שהשעה הייתה תשע בערב וכל הילדים ישנו או נמנמו ואחרי שאופיר היה עם אזניות וראה סוף כל סוף את הסדרה שהוא רצה לראות, אחרי כל זה היא הלכה ולקחה את קופת הצדקה והלכה לפיצה פצץ שהייתה בקצה הרחוב והזמינה מגש ענק עם זיתים ופטריות וגבינה בולגרית, וכשהיה צריך לשלם היא שפכה את קופת הצדקה על השולחן וספרה שישים וחמישה שקלים בעשרות אגורות שהצטברו שם, ולא הסבירה כלום רק שילמה והלכה עם המגש.

וכשחזרה אופיר עמד בפתח ואמר הלכת בלי פלאפון, ואמר איפה היית אבל תוך כדי השאלה הוא כבר ראה את המגש והבין ואמר אבל יקירה, אין לנו כסף. בכלל בכלל. את בחל"ת ושכר הדירה יורד כסדרו ואנחנו על קצה מסגרת האשראי שהיא עשרת אלפים שקלים וכבר חשבתי לעצמי מאיפה אנחנו לוקחים הלוואה, מאיזה כסף קנית עכשיו פיצה? ככה הוא אמר, ורונית רצתה להגיד לו תגיד לי אולי תיקח אחריות כלכלית על המשפחה שלך ותלך לעבוד בעבודה יותר מכניסה אבל לא היה לה כח לכלום והריח הטריף אותה ולכן היא לא התייחסה אלא הפליגה על פניו כאילו היה אוויר והניחה את הפיצה על השולחן בסלון ואמרה לו עכשיו אני ואתה אוכלים פיצה, והוא אמר בסדר, בסדר וסגר אחריה את הדלת.

וככה ישבו שניהם מול המגש, הוא בצד אחד היא בצד שני, וכל אחד מהם לקח משולש פיצה שהיה עמוס בכל טוב והגבינה הצהובה ניגרה ממנו וככה אחרי שני משולשים שישבו לה בבטן ולפניה שני משולשים נוספים נחה איזו רוח טובה על רונית והיא הסתכלה על אופיר והוא הסתכל עליה ולרגעים מספר הוא לא היה המפלצת שחיה לידה בבית בחודשיים האחרונים אלא רק איש קטן קומה קצת מקריח ודי נחמד שהיא התחתנה איתו לפני תשע שנים ועכשיו טעים להם בסך הכל, ושכחה את כל המילים הרעות שרצתה להגיד לו וכל הרעיונות שלה לחינוך כלכלי מחדש וברגעים האלה שבהם הייתה לה פיצה בבטן, שלשה ילדים ישנים ובעלה מחייך מולה, היא חשבה שאין מאושרת ממנה בעולם כולו.

אבל מה אחר כך

א.
אבל מה אחר כך. באמת, מה אחר כך. אחר כך נצא לאור השמש ממצמצים, וננוע בשבילים במרחקים שוים ברגלים המורגלות כבר לנוע הרחק, הרחק מאדם אחר, ולפעמים הרגל תכשל מרוב ששכחה איך ללכת, ונתמוך זה בזה בידיים וניגע מהוססים זה בזה כמו מבעד וילון ובזהירות נתיישב פריכים על הספסל ונשאל את עצמנו מה עושים עכשיו, ונגיד זה לזה 'זוכר מה היה?', ולא נזכור.

ב.
לפני חודשיים קמנו מצלילי השקט. בבית הספר הסמוך לא התקיימו לימודים, ומכוניות לא צפרו בחוצות בהמתנה לרמזור הקצר שבקצה הרחוב. ציפורים צייצו בחוץ אבל הרחוב היה דומם, דומם. מכונית אחת הגיחה, נסעה נגד כיוון התנועה, חמקה מעבר לסיבוב ונעלמה.

היום בבוקר היה רעש. הורים מביאים ילדים אל הגן. לקחתי את שי והבטנו מעבר לחלון, רואים את השמיים הכחולים מתעננים אט אט. שי צחקה, וגם אני צחקתי. העניין כולו היה נראה מצחיק כל כך – מגוחך, כמעט. אחר כך, מאי שם, גשם התחיל לרדת. אוויר קר נשב על פנינו.

ג.
אני לא יודע אם מותר לכתוב; דווקא הייתה טובה אלי, התקופה הזו. נתנה לי לב לדעת ורוגע לנפש. ושקט. ופגשנו שכנים, והתכנסנו בתוך עצמנו, וקצת עבודה והרבה מאוד לחמים שנאפו בתנור בבית, וכמה פרופורציות שקיבלתי פתאום לחיים. הנה, לפני שלשה חודשים הדבר הכי מפחיד היה שמישהו יכתוב משהו רע על הספר שלי. ובינתיים – הספר יצא ואנשים אוהבים, וחלק לא, והכל בסדר. העולם קיבל פרופורציות פתאום. הדברים החשובים צפו, הדברים הפחות חשובים הוכרו כפחות חשובים.

ד.
לא היה זמן, לזמן הזה.

ה.
פתאום הכל בבת אחת, כמו בשיר של יהודה עמיחי, אדם בחייו אין לו זמן לכל. פתאום לנסוע לפגוש את ההורים, את הסבים והסבתות, להספיק עוד רגע. פתאום לריב עם כולם, לפרוק חודשיים של התאפקות בבית. של מילים שלא נאמרו כדי לא לערער את מה שהיה עלול להתפרק מבאין מוצא. פתאום ללכת לאכול בכל מקום, לנסוע לחבק את כל העצים שביער ירושלים, לפגוש את כל החברים, האחים, בני הדודים, לעלות על הרכב ולנסוע הרחק, הרחק ככל שאפשר בארץ הזו, ואחר כך לחזור.

ו.
אתה שואל את עצמך לפעמים איך מרגיש ההיסוס שאחרי. מה לומדות הרגליים, הגוף. מה הוטבע כל כך עד שהפך הרגל. הנה, הבית נפתח ובכל זאת אתה מוצא את עצמך בו. מוציא רגע רגל החוצה, מהסס, חוזר חזרה. האם ללכת לקניות? לנסוע להורים? האם להתחבק? כמה היסוסים הוטבעו פתאום ביום יום, עד שלא ניתן להגיד 'חזרנו לשגרה'. נכון יותר יהיה להגיד שקרה משהו.

אתה נזכר בספר שקראת פעם. קוסם היונים קראו לו. היה שם תיאור של אדם זקן שהוכה ברחוב חשוך באמצע הלילה, וקוסם שנחפז לעזרתו. הוא שואל אותו האם הוא נשדד. הזקן בודק בכיסיו, במעילו, בתיקו, ולבסוף אומר בפליאה לא, לא נשדדתי, הכל כאן. זה לא נכון, אומר הקוסם. האם תלך מעכשיו בלילה ברחוב? האם תיכנס לרחובות חשוכים? האם תוכל ללכת ממרכז העיר לביתך? לא, אומר הזקן. אני אקח מונית. זה מה שנלקח ממך, אומר הקוסם. לקחו ממך את הביטחון לחיות את חייך כפי שאתה רוצה. נשדדת, ואתה אפילו לא יודע את זה.

זה ציטוט מהזיכרון, אבל די בו לעכשיו. אתה רוצה לצאת ואינך מעז לצאת. הרחובות בחוץ שטופים באור עמום של גשם אביבי. אתה קורא. אתה כותב. אתה ממשש בכיסך לבדוק מה נשאר ומה אבד. איך כתבה המשוררת? רק זה אשר אבד ממך, קניינך לעד.