זמן שאין לו אחר כך

א.

פעם, לפני שלש שנים, נסענו לנו לשבוע בבית קטן ביורקשייר שבצפון אנגליה. נסענו, אני מתכוון – לקחנו רכב קטן וחמוד מסוכנות השכרת רכב במנצ'סטר ונסענו בו ליורקשייר, עניין של שעתיים נסיעה, משהו כזה. נסענו למקום ששמו Dent.  הגענו למנצ'סטר קצת מאוחר, אז הכנסנו לגוגל מפות 'דנט' והתחלנו לנסוע. ומה שלא ידענו הוא שיש, מסתבר, שני מקומות ששמם דנט. האחד הוא כפר קטן במערב יורקשייר, המקום השקט והירוק ביותר שהייתי בו מימי, והשני זו מצודה או משהו מעין זה במזרח יורקשייר. אתר תיירותי. רחוק כמה וכמה שעות נסיעה (שלש וחצי, כמדומני) מהמקום שאליו רצינו להגיע.

התחלנו, אם כך, לנסוע, שמנו לנו ביטלס ברקע כמיטב הקלישאה, ועוד אנחנו נוסעים מרב שמה לב שהמקומות שחשבנו שנעבור דרכם – ובכן, הם לא שם. הכביש המהיר הסיח קצת את דעתנו, אבל באיחור, הרבה יותר מדי באיחור, קלטנו שאנחנו נוסעים למקום הלא נכון. עצרנו שם, באיזו תחנת דלק, הזנו מחדש את הדנט הנכונה והתחלנו לנסוע לצפון מערב בדרך המהירה ביותר שיכולנו, מפני שכבר החשיך והמארחים שלנו, כך הנחנו, מודאגים. ואז, אי שם בין לידס לקנדל, הפנה אותנו הגי.פי.אס ימינה, לאיזו דרך שמספרה היה 38. אני, שאני מורגל בנהיגה בארץ, הנחתי ש38 צריך להיות כביש ראשי, אבל באיחור למדי הבנו שמדובר בכביש אופניים ראשי, ולמעשה זוהי הדרך האחורית של כל החוות ביורקשייר. היה חושך מוחלט, כזה שאין בו טיפת אור ואין לראות בו דבר, לא הייתה לנו קליטה, ובכל חמש דקות, לערך, הייתי צריך לרדת, לפתוח שער כבשים, לעבור ולסגור את השער. לא ראינו דבר קדימה, מלבד אורות פנסי הרכב שהאירו מטרים ספורים קדימה. לא היינו בטוחים עוד לאן אנחנו נוסעים, האם נגיע, איך נגיע, מה בעצם עומד לקרות.

ואז הבנתי: יש מקום שאין ממנו מקום אחר. יש זמן שאין לו אחר כך.

ב.

מה זה אומר, זמן שאין אחר כך. למשל, אדם עומד להשתחרר מהצבא. כל שהוא רואה לפניו זה את השחרור מהצבא. לפחות אני הייתי ככה. אני יודע שיש אנשים מחושבים ממני, אבל אני ראיתי לנגד עיני רק את השחרור, וכשהשתחררתי (בהפתעה, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת), עמדתי כמה ימים הלום חופש וניסיתי להבין מה אני רואה ומה עלי לעשות מעתה והלאה. או זמן אחר, שהוא אחר כך: למשל, זוג מתאהב ויוצא ומחליט להתחתן, כל שהוא רואה לנגד עיניו זה את האירוע הגדול הזה, החתונה, ומה יהיה בו ומי ידבר ומה יוקרא ומה ינוגן, והאירוע הזה חותם את פרק הזמן שבו הם נמצאים ומאחוריו אין כלום. משמע, יש זמן, ובראש אנחנו יודעים, שיש זמן שהוא אחר כך, אבל הלב אומר לעצמו: 'רק עד כאן, ואחר כך נראה'.

ומה זה אומר, מקום שאין ממנו מקום אחר. עוזי וייל מתאר את זה יפה בהקדמה ל'ריימונד קארבר, שירים'. הוא כותב:

"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסה גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום."

אני חושב שהתחלתי לבכות כשקראתי את הקטע הזה לראשונה. כי חשבתי לעצמי איך הוא יודע, לעזאזל, איך הוא יודע. אחר כך כשהתבגרתי הבנתי שהוא, כדרכם של כותבים, הגזים קצת (לפחות לגבי), אבל החיבה לקטע הזה נותרה בעינה, כי תראו איזה תיאור מדויק הוא נותן להתבגרות. כלומר לרגע שבו אדם נולד לתוך מקום, והוא גדל במקום ואינו יודע שיש מקום אחר. כך למשל, אדם שמתחיל לעבוד בעבודה, הוא איננו יודע איך צריכה להיראות עבודה של גדולים; הוא לא יודע אם הבוס עושה את עבודתו נאמנה או לא, הוא לא יודע אם טוב לו או רע לו, הוא לא יודע דבר, מפני שזו העבודה הראשונה שלו. רק כשתהיה לו הצצה לעבודה אחרת, רק אז הוא יבין שלא טוב לו בעבודה שלו ומזמן צריך היה להתפטר. אבל עד אז, המקום ההוא היה העולם כולו, ולא היה ממנו מפלט.

ג.

ולמה נזכרתי בכל זה, מפני שאחרי החגים הגיע ואני מוצא את עצמי מנסה בבהילות לאסוף את כל הניירות והמיילים ולנסות להבין מה אני עושה הלאה, שהאחר כך הגיע פתאום. כל המיילים התעכבו והעולם נעצר ופתאום צריך לעשות דברים, אבל גם כשאני מסתכל הלאה אני מסתכל רק לפרק זמן של חצי שנה, ואומר אוקיי, אני רואה מה יש עד פסח. ואחר כך? אחר כך נראה.

בכל אופן:

נסענו אז, באותו ערב, בכביש 38 שהוא כביש אופניים מתפתל ברחבי יורקשייר, ולא ידענו אם לפנות למקום יישוב או לדבוק בכביש שיוביל אותנו לDent, וסוף דבר במקום להגיע בשבע הגענו בעשר בלילה, עייפים ומורעבים, ובלב הכפר עמדנו עם הרכב ליד הפאב המקומי והתקשרנו למארח שלנו שיבוא לאסוף אותנו, והוא בא, בריטי ומשועשע קלות, וחייך על הטעות המטופשת ועל כביש האופניים ואחר כך לקח אותנו לבית שלו ובבוקר קמנו וראינו את המקום הירוק ביותר והשקט ביותר שראינו מעודנו, גבעות ירוקות ורכות משתפלות עד אין קץ, וכבשים רועות בהר ונחל זורם בעמק, וגשם בריטי קל משווה להכל איכות חלומית שכזו, וידענו שאמנם אין בית מלבד הבית שהוא בארץ, אבל בהרבה מאוד מובנים – הגענו הביתה.

________________

ובעניינים ארציים יותר: הגיעו אחרי החגים. אלה השבועות האחרונים להרשמה לסדנאות החורף, והשבוע האחרון בהחלט לקבלת ההנחה על ההרשמה המוקדמת. יש כפל מבצעים, כך שאם את, במקרה, סטודנטית בוגרת הסדנאות (הארוכות) שלי שנרשמת עד למוצאי שבת, תקבלי הנחת סטודנטים + הנחת בוגרים + הנחת הרשמה מוקדמת, והסדנה תעלה לך 1350 שקלים. בשביל לקבל את הקוד של ההנחות המיוחדות (סטודנטים / חיילות ובני שירות / בוגרים ובוגרות הסדנאות) פשוט שלחו לי מייל או הודעה.

איזה סדנאות יש? בעיקרון יש פירוט כאן בקישור, אבל בלי העיקרון הזה; יש סדנה שהיא יותר מסודרת, שעושה סדר בכל מה שקשור ליצירה ולכתיבה אמנותית, והיא הסדנה לכתיבה יוצרת. זו הסדנה הכי ותיקה שלי, כי היא באמת ממש מוצלחת. בירושלים היא ביום רביעי בבוקר (רוב המקומות נתפסו כבר) ובתל אביב בראשון בערב (גם, רוב המקומות נתפסו). הסדנה השנייה היא סדנה צעירה יותר, חדשה אצלי (רק 3 סבבים בינתיים), והיא מגניבה ממש, זו סדנה לכתיבה אתגרית, והיא מציעה בכל שבוע אתגר כתיבה אחר, גם בתוכן וגם בצורה, שמיועד להחיות מחדש את ההשראה, ההתלהבות וגם הכיוונים שאולי נזנחו בתהליך הכתיבה.

יש עוד פרטים וקישור להרשמה בלינק הזה: https://yehuda.ravpage.co.il/october

אפשר להתייעץ איתי בלינק הזה (מוביל לוואטסאפ שלי): https://bit.ly/2Vqahv7 , אני מבטיח לענות בכנות. אם לא מתאים – להגיד, אם מישהו מתאים ממני – להגיד גם על זה, ובאופן כללי לייעץ באמת, ככל שאני יכול.

ריקוד / לשמחת תורה

א.
הלכתי עכשיו קצת אחורה בפייסבוק, לקרוא אם כתבתי משהו על שמחת תורה, ונתקלתי בסטטוס שלי מתשע"ג, 2012, שבו אני מתמרמר (ככה היה מקובל לעשות אז בפייסבוק) על זה שאין לרווקים מה לעשות בשמחת תורה. קראתי את הסטטוס ונמלאתי רחמים על יהודה של 2012, שהיה בודד למדי וחיפש מה לעשות עם עצמו בחג הזה, ורציתי להגיד לו חכה, דברים משתנים בעולם, ורציתי לתת לו חיבוק, אבל כמו שאני מכיר את יהודה של 2012, הוא היה אומר לי 'מה אתה עושה, מה אני, ילד?'. אז לא ידעתי שגם מבוגרים צריכים חיבוק.

הייתי צריך, כמו שר' נחמן כותב על המרה השחורה, למשוך את עצמי לריקוד.

ב.
אבל האמת היא ששמחת תורה הוא חג מוזר. מוזר עד כדי כך שחברים מצהירים מדי שנה שהם לא חוגגים השנה את שמחת תורה אלא את שמיני עצרת. מוזר כל כך, מפני שהוא לא מופיע לא בתנ"ך ולא במשנה ולא בגמרא ולא בשום ספר מספרי ההלכה שיהודים נוהגים לקרוא בהם כדי לדעת מה לעשות.

זה הופך את החג הזה לעוד־יותר־מוזר, מפני שהיינו מצפים שהיהודים, עם האובססיה שלהם לכתוב כל דבר ולתעד כל דבר, יכתבו על זה משהו ויגידו 'חייבים לרקוד ולאכול הערינג מהסוג הוורוד כהה ולשתות ערק, ולפחות ארבעים מיליליטר'.

אבל הם לא.

ב.
הסיבה לכך שהם לא, היא מפני ששמחת תורה, בשונה מכל שאר החגים בלוח השנה היהודי, הוא חג שבא מלמטה. מהעם. אלוהים לא עשה נס ואמר 'תזכרו את הנס הזה'. הוא גם לא עשה נס והעם החליט לזכור את הנס בעצמו, ובעצם לא קרה כלום. זה חג מאוד פשוט: מסיימים לקרוא את הסבב השנתי של פרשת השבוע, וזו סיבה טובה לשמוח.

זה דבר מאוד יהודי לעשות, ומאוד לא רציונלי לעשות. למעשה, שמחת תורה יושב בדיוק על השבר הזה, על הקו המפריד: יש לא מעט דתיים שלומדים תורה באופן רציונלי, מפני שיש משהו כיף ונעים בפיצוח של סוגיה או בהבנה היסטורית של פסוק מסוים. הם משווים פסוקים ובונים תיאוריות ספרותיות וחוקרים באופן פילולוגי את התלמוד. וזה חשוב, כמובן, וזה נהדר. ולפעמים, כשאותם דתיים הופכים דתל"שים, הם ממשיכים ללמוד תורה באותו אופן, מפני שההנאה האינטלקטואלית נשארת, ומפני החיבור למסורת ומפני הכל. וזה נהדר, באמת, אני לא מזלזל בזה.

אבל שמחת תורה היא ההפך הגמור, מפני שפרשת השבוע היא ההפך הגמור. אין שום מימד לימודי בפרשת השבוע: פשוט עומדים וקוראים את הפרשה בבית הכנסת, בלי ללמוד, בלי להתעכב, וממשיכים הלאה. איזה מין לימוד תורה זה?

ג.
כמובן, זה לא לימוד תורה. כלומר, לא במובן הקלאסי של ה'לימוד'. זו חווית השקיעה בתוך הטקסט: להבין שהזמן שלך, שלנו, נמדד במעבר מפרשת שבוע אחת לאחרת. אין כאן לימוד, יש כאן שייכות. וגם חגיגות הסיום הן לא חגיגות של 'פתרנו את התעלומה' או 'פיצחנו את הסוגיה', שכבודן במקומן מונח (בשבועות, נניח), אלא חגיגות של 'היי, יש לנו תורה! סיימנו סבב והתחלנו אותו! הידד', ויש משהו מאוד קמאי, מאוד ראשוני, וגם מאוד לא רציונלי, בחגיגות האלה ובשמחה הזו.

לכן אנשים מסויימים מוותרים על החג הזה מלכתחילה. מעדיפים להגיע, לסמן וי, לדבר עם חברים בצד, ללכת הביתה ולעשות מנגל צמחוני. מפני שהחג הזה לא חוגג לימוד, ואפילו לא את קבלת התורה ולא את מה שכתוב בה. הוא חוגג את הצד השני: הוא חוגג שייכות. אנחנו כאילו חוגגים את התורה, אבל למעשה אנחנו חוגגים את עצמינו.

ד.
כי את מה החג הזה חוגג, את השלמת סבב הקריאה בתורה, כלומר לא את קיומו של הספר, אלא את הקריאה בו. את עצמינו, הלא כתבתי.

אני חושב שזו נקודת הכח של החג הזה, וזו גם נקודת התורפה שלו: כיון שזה חג שמתחיל למטה, הוא בעצם חג של עם. או, כמו שאנחנו מסתכלים על זה, הוא חג של קהילה. הרבה אנשים, הרבה יותר מדי, לא מוצאים את עצמם בחג הזה: נשים, רווקים, זוגות צעירים. זה מפני ששמחת תורה הוא חג של אנשים שקראו זה לצד זה, באותו בית כנסת, את כל הפרשיות מהחל ועד כלה, ועכשיו הם שמחים שסיימו ושמחים להתחיל שוב ורוקדים ואוכלים הערינג או שותים ערק או גם וגם, איש איש כמנהגו.

אבל הרבה אנשים לא רוצים להיות חלק מקהילה, ואנשים רבים אחרים לא מתקבלים לקהילה. בהרבה מקומות (חרדים ודתיים) נשים אינן חלק מהקהילה. כלומר הן חלק מהיישוב, כמובן, אבל לא מהקהילה הדתית שבו. וגם בשמחת תורה הן אינן עולות לתורה ורק מתבוננות בכל הסיפור כבהצגה, וגם בשמחת תורה הן אינן חלק. וגם הרווקים, שאין להם קהילה או חלק בַּקהילה, לא מוצאים עצמם בחג הזה ומבכרים לחגוג את שמיני עצרת (שזה יפה, אגב. שמיני עצרת הוא חג קדום שכל מה שאנחנו יודעים עליו הוא שמתכנסים בו, והוא מהווה מפלט כיום לאלה שלא רוצים להתכנס), ובמידה מסויימת, כך גם הזוגות הצעירים שמתפללים בכל שבת בבית כנסת אחר, וכן הלאה וכן הלאה.

ה.
ולא שיש לי פתרון קסם לזה, אבל לפחות אני יכול לבקש. מהיחידים אני מבקש – עשו את המאמץ. נסו להיות חלק. בואו לרקוד. בקשו את ספר התורה, קחו יוזמה, הפכו להיות חלק, אם אתם רוצים להיות. בואו לרקוד, אל תעמדו בצד, תרכלו ותלכו אחרי שהרגשתם שסימנתם וי. ומהקהילה אני מבקש – פתחו עיניים. שימו לב למי שרוצה לרקוד אבל חושש או חוששת, שימו לב לילדים שאין להם אבא זמין, לצעירים שלא יודעים אם הם בפנים או בחוץ, לאורחים שחוששים להתכבד מהקיגעל ולנשים שאין להן איפה לרקוד. פתחו את דלתותיכם לרווחה, ואז – שישו ושמחו.

ו.
כי מעבר לזה שקריאה בתורה היא עניין מאוד קהילתי, השמחה בזה שהשלמנו משהו היא שמחה די ספונטנית. כמו תחושת הסיפוק כשמצליחים לסיים מסלול. שמחה ביופי, באסתטיקה, בשלמות. שמחה שאי אפשר להגיד עליה שום דבר, כי היא מעבר לטעם ודעת.

אני חושב שזו הסיבה שהוא לא כתוב בשום מקום, ושאין הוראות קפדניות איך לחגוג אותו, וכל מה שצריך לעשות הוא לרקוד: מפני שאי אפשר לדבר על ריקוד. אי אפשר לכתוב עליו. אי אפשר לפרש אותו, או להסביר אותו, מבלי לעקר משהו משמעותי בחווית הריקוד עצמה. הריקוד הוא תמיד הרגע הזה לכשעצמו, השלמות הזו לכשעצמה. ושמחת תורה, שהוא חג ששמח במשהו שאי אפשר להגיד אותו במילים, הולך לשם: אי אפשר לדבר על הרגע הזה ועל המלאות הזו. אין שום דבר שאפשר לעשות ברגע הזה, מלבד לרקוד.

___

(אלה הימים האחרונים להנחת ההרשמה מוקדמת לסדנאות אחרי החגים שלי. עוד פרטים כאן:https://bit.ly/2n6jV5V )

קהלת | לשבת חול המועד סוכות

א.
פעם אחת קהלת ישב באיזה פאב אפלולי בסביבה ההיא של כורש שותה את הצ'ייסר החמישי שלו לשעה האחרונה והברמנית אמרה לו תגיד חבר, אתה בסדר? וקהלת אמר אני לא מבין מה הקטע של כל זה, והברמנית אמרה הקטע של מה, וקהלת נופף בידו במעורפל ואמר כל זה, הכל, אנחנו חיים וכאילו בסוף נמות ומה הטעם .

והברמנית אמרה אולי כדאי שתפסיק לשתות, וקהלת אמר זה הבל הבלים הכל הבל, והברמנית אמרה טוב אני מבינה שהיא זרקה אותך אבל זה לא סוף העולם, וקהלת אמר איך את יודעת? והברמנית אמרה מה אתה חושב, שאתה הפרוד הראשון שמהרהר כאן פילוסופיה? מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש.

ב.
אני אוהב את מגילת קהלת. יותר מכל הספרים האחרים בתנ"ך, אני חושב, ובאופן כללי זה אחד הספרים האהובים עלי בעולם. לא רק בגלל המילים היפות או המנגינה. אני אוהב את קהלת כי הוא מפוכח ומלא כנות, וכי הוא מציג על הבמה את הנושאים הגדולים באמת של הקיום: המוות, המשמעות, המשפחה. החברים, הזמן.

הוא ספר מבולבל, קהלת. כמעט לא הכניסו אותו לתנ"ך מרוב שהוא מבולבל. הוא סותר את עצמו שוב ושוב. הוא מאוד לא 'יהודי' במובן המקראי של המילה (אם כי הוא מאוד 'יהודי' במובן המודרני של המילה). הוא עד כדי כך מבולבל שקראתי בחג ראשון ספר של שני רבנים שעומדים מול קהלת ומנסים מנסים להציג את קהלת כרב שיח של ארבע (!) דמויות שונות, שכל אחת מהן מציגה תפישת עולם אחרת. זה נסיון מעניין, אבל בעיני הוא שגוי. הוא שגוי, כי הוא תופס את בני האדם בתור אנשים ברורים וחד מימדיים; שיודעים מה הם רוצים ובמה צריך להאמין ומה נכון ומה לא נכון.

אבל הרי אני ואתם בני אדם. אנחנו יודעים שזה לא ככה. שאנחנו לא ברורים ולא חד מימדיים, שאנחנו גם נהנתנים אבל גם מפחדים מהמוות, גם חכמים וגם טפשים, גם כופרים וגם מאמינים. אנחנו מחפשים הרבה יותר משאנחנו מוצאים. וקהלת מדויק בתיאור הזה; בכל פסוק הוא מושך את החבל לכיוון אחר. האם להנות מהחיים שיש לנו? האם לפחד? האם יש טעם ללימוד? כל פעם הוא מצדד בתפישה אחרת. וזה נכון, ככה אנחנו מרגישים, כבני אדם. זו כנות אמיתית, שאדם יכול למצוא את עצמו בה. זה חיפוש של ממש.

ג.
קהלת מלא בשורות יפות. תראו נניח את התיאור הזה:

בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.
וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר.
גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה,
כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים.
עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב, וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר.
וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

זה לבכות, השורות האלה.

אבל רגע. זה נכון, כלומר, שקהלת הוא ספר קצת מדכא, אבל יש בו גם שמחה. יש לי פסוק אחד בקהלת שהוא הפסוק שלי. כל אחד יש לו פסוק אחד בעולם שהוא הפסוק שלו, ולי יש פסוק אחד בקהלת שקראתי אותו ושש ליבי בקרבי וכבר שנים שהוא החתימה שלי בתחתית המיילים:

וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ.

האיש הזה ידע על מה הוא מדבר. איך אפשר בכלל לקרוא את הפסוק הזה בלי לחייך. איזה שורה מושלמת, בחיי. באמת מתוק, למרות שאיך משייכים טעם לאור. בכל זאת מתוק. באמת טוב לעיניים לראות את השמש. לא הכל הבל. יש אור בעולם. באמת באמת יש אור. הנה, בסוף הלילה יוצא אדם כושל אל הרחוב ורואה איך עולה הבוקר מעל הערפילים, והוא מתוק וטוב.

איש ונבו לו | לפרשת האזינו

חברה ביקשה ממני אתמול, בפתע, שיר על פרידה, אולי כתבתי משהו, היא אמרה. ואני אמרתי אויש, וביקשתי לחבק וביקשתי להגיד יהיה טוב וביקשתי להגיד שאין לי מילים לדבר בפרידות, שכבר הרבה זמן לא נפרדתי, ברוך השם. שלפעמים אני מרגיש שהיה איזה עצב כזה בגוף שלי, עצב מלשון עצבים ולא מלשון עצבון, שהיה מתורגל בפרידות ובכל פעם שהייתי נפרד הוא היה מתעורר ופורט בי משהו בלב וכבר כמה שנים שאין לו שימוש והוא הולך ודוהה וכבר אני שוכח איך זו פרידה. אני לא מצטער על זה, שהרי מי רוצה להיפרד ולמה, אבל עוברות השנים וחברות נפרדות מחברים ואני מוצא שאין לי את המילים להגיד להם שהשלם עשוי מן השברים.

ולפעמים ברגעים האלה אני חוזר לשיר הקטן והיפה של רחל ונאחז בו. אני חושב שאתם מכירים את השיר, או מכירות. קוראים לו 'מנגד', על שם הפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" שחותם את הפרשה שלנו, פרשת האזינו. ככה הוא נראה:

"קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה."

בדרך כלל קוראים את השיר הזה הפוך, כלומר שרחל יושבת בביתה שבירושלים או בתל אביב או בכנרת ומבקשת לשמוע אם מישהו עולה במדרגות, והיא מצפה לו והוא לא בא, ועם ההקשבה באה איזו השלמה (פרושת כפיים) ואיזה עצב על המרחק בינו ובינה, מרחק שאי אפשר לגשר עליו. כך קוראים את השיר על פי רוב, וכך ראוי. אבל היום חזרתי לשיר הזה וקראתי אותו הפוך, כלומר על משה, ופתאום הבנתי משהו.

פרידה אין משמעה רק ריחוק או נתק, כך אומרת רחל. פרידה משמעה כמעט. והכמעט הזה שובר לב מפני שמשה עולה על ההר ורואה את הארץ והוא נוגע ולא־נוגע בה. הוא שובר לב לא מפני שאיש לא בא, אלא מפני שמישהו כמעט ובא. כמעט ויבוא. הוא שובר לב מפני שהוא מצפה לבוא אל הארץ אבל לא בא. והוא עומד ביומו האחרון על הר נבו ומשקיף אל הארץ ורואה את הכמעט הזה, את השער שנסגר לפני שיספיק לעבור בו (כמו בסיפור הנורא ההוא של קפקא), וכל הארץ מלאה בעצב הזה, בנבו הזה.

מה אנו, מה חיינו. כמה כמעט יש לנו בחיים האלה. החל מהדירה שלא קנינו למרות שהייתה זולה ואחר כך התייקרה, והבחור שכמעט נישא לבחורה ובסוף אמר אבל הרי לא, ופגישות שהתחילו מוצלח ונסוגו, וביטולי אירוסין וגירושין רחמנא לצלן ואפילו אדם שקם בוקר אחד וראה בשעון שהוא מאחר, ובנעליים לא שרוכות מצא את עצמו רץ לתפוס קו שלושים ואחד שהיה בתחנה והאוטובוס סגר את הדלתות על פניו ונסע לו, כמה יאוש יש בשריכת השרוכים הזו שאחר כן, ואלמלא היה האוטובוס בתחנה לא היה הלב נשבר, מפני שלא היה בו כמעט. וכל כמעט כזה הוא כמו סדק קטן שבעולם, דיסוננס קטן, פער קטן שבין העולם השלם ובין העולם השבור, שלפעמים מתרחב ומתרחב עד שאדם נופל בו ונופל. כי כל מעשיהם תוהו.

וכדי שלא לסיים בתוהו נסיים בתיקון, דברים שכתובים כאן ידע משה רבינו כשעלה אל הר העברים, ובכל זאת הוא בוחר ביומו האחרון לשיר שירה ולהגיד לבני ישראל שאחר השבר – תיקון, ואמנם הוא לא בא אל הארץ אבל העם בא אל הארץ, וגם אם יצאו בגלות, כך שר משה רבינו, יש גאולה בעולם. "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא". עגנון מספר ב'אורח נטה ללון' איך מתקנת לו אחת מנשות העיירה את גרביו שהשליך לפח, והטלאים עשויים יפה כל כך עד שהגרביים בלות והטלאים נשארים על עמדם כבראשונה. ואולי כך דרכו של עולם, שמהכמעט הזה אנחנו בונים גשרים למקומות אחרים והגשרים נשארים על עמדם גם אחרי שהבחורים נשכחים והפרידות נשכחות והמיתרים שנפרטו בלב עומדים ושוקטים לשנים ארוכות וטובות.

______________
(קטע יומי 11.10.19 /
לקבלת הקטע בוואטסאפ מדי יום:
https://chat.whatsapp.com/CEi0NviJUdzDMLUUgg4Bf5)

כמו כן סדנאות בנובמבר: https://yehuda.ravpage.co.il/october
סדנה חד פעמית בסוכות: https://app.icount.co.il/m/17b38

שובו אלי ואשובה

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד ה' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֹנֶֽךָ.

ואיך כל צד כמו מתחפר בתוך עמדה ממלחמת העולם הראשונה. אבל למה שאני אעשה את הצעד, יאיר אומר, שהיא תעשה את הצעד. ויעל אומרת, אני כל הזמן עושה את הצעד. ככה היא אומרת. אני מטפלת בילדים כבר חמש שנים, אני מבשלת, והוא אומר, את לא חייבת לבשל, והיא אומרת, אז מה הילדים יאכלו, אה, ראש בלטה, לא חשבת על זה, והוא אומר, אני עובד, אני מביא את הכסף, והיא אומרת, אני יכולתי להביא את הכסף אם לא היית כל כך סגור על זה שעוד רגע הפריצה, ואחר כך הם מתעטפים איש איש בשתיקתו כמו במעילים. טעיתי כשביקשתי ממנה ארוחת ערב, הוא אומר לעצמו, אבל להודות בטעות עכשיו זה להודות בכל חמש השנים האלה שהיו טעות. טעיתי כשהתעצבנתי עליו, היא אומרת לעצמה, אבל להודות שטעיתי זה להודות שהוא לא היה מעצבן. וזה לא נכון, הוא טעה. הילדים ישנים בחדר ויאיר הולך לשים את הכלים במדיח ויעל יושבת וגוללת בפלאפון והשתיקה ביניהם סמיכה עד שאי אפשר להפר אותה ונדמה שהם ישארו כאן, בעמדה המחופרת הזו, לנצח. ובא לה לצעוק לו נו כבר, נו כבר, שוב אליו ואשובה אליך. שנינו יודעים שטעית, יאללה, מה אתה עושה מזה דרמה. בוא.

קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל ה'.

רוצה לדבר, היא שואלת. על מה לדבר, הוא מתיז. לדבר, היא אומרת, מה אכפת לך לדבר. לא לצעוק, סתם לדבר. מאיפה אני אביא מילים עכשיו, אומר יאיר, אני עוד עצבני עלייך, ויעל אומרת יש בארון הלבן במרפסת, קניתי כמה מילים אצל נחמן במכולת, היה במבצע. הוא מחייך. בעל כרחו, שלא תראה, אבל מחייך. בינו לבינו הוא יודע להעריך את הצעד הזה, צעד שבירת המחיצות, אבל עדיין יש איפשהו בלב שלו שהוא מתמרד ואומר זה לא הוגן, מה שהיא עושה, עכשיו אני צריך לסלוח לה והרי אני כועס עליה בצדק. מה זה כאן, היא לא מסוגלת לסבול ששנייה אנחנו רבים, כבר היא מנסה להשלים, אבל הרי הכעס מבעבע בי. ובכל זאת הוא סוגר את המדיח והולך ומתיישב על הספה (על ספה אחרת, לא על הספה שלה), ואומר לה על מה את רוצה לדבר, והיא אומרת על מה שבא לך, והוא אומר אבל לא בא לי לדבר, והיא אומרת מה זה משנה, בוא נדבר על דברים.

אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ.

וככה על הספה היא אומרת לעצמה שלפעמים אהבה היא כל כולה נדבה. הרי היו זמנים שבהם היא אהבה אותו בגלל הגוף או בגלל הנפש, בגלל שהוא כזה אבא חמוד או בגלל שהוא מכין לה קפה בבוקר, ובמובן הזה, היא חושבת לעצמה, זה לא חכמה לאהוב. האהבה היא כמו מטבע עובר לסוחר: הכן לי קפה ואוהב אותך. או להפך: אני אוהב אותך אז אכין לך קפה. אבל מה עם יום שני בערב, הם יושבים ושותקים למרות שכל אחד רוצה לדבר, אבל מה ידבר, והיא אומרת לעצמה אולי זה היה סתם, משובה, אולי צריך הפצע להעלות ארוכה, ואומרת לעצמה הלימוד זכות הזה, זה לגמרי נדבה. רק בגלל שאני אוהבת אותו אני ככה מלמדת עליו זכות. אבל אחרי שתי דקות רוני ואור מתעוררים ומבקשים מים, מדשדשים בעיניים ממצמצות אל הסלון רואים את אבא ואמא יושבים ושותקים, ויאיר קם להכין להם כוס מים ולעטוף אותם בשמיכה, ואחרי שהוא חוזר היא אומרת לעצמה איך אני אכעס עליו עכשיו, כבר שב אפי ממנו.

וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י ה' אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם.

לפעמים הוא מתבייש בה. למשל, כשהיא מתפרצת באמצע שיחה עם חברים ואומרת 'אה, זה בדיוק כמו שהיה באח הגדול!', ולא שהוא לא רואה האח הגדול, אבל ככה, באמצע השיחה, להגיד. או לפעמים כשהיא מספרת את אותו הסיפור בפעם החמישית ומספרת אותו לא נכון. ולפעמים היא מתביישת בו, שהוא כזה קטן וכזה שתקן, וכשצופית מספרת בקבוצת הוואטספ שלהם איך דניאל שלה הוריד את השיפוצניק בהורדת ידיים היא אומרת לעצמה הלוואי והיו לו קצת שרירים, ליאיר שלי, ובקול היא אומרת 'יאיר שלי היה יכול במקסימום לנצח את הבן הקטן של השיפוצניק' וכולן צוחקות אבל היא מתביישת. סתם היא מתביישת, ובכל זאת, בושה. לא שולטים בזה. והיא מתביישת שהיא כועסת והוא מתבייש שהוא צועק וכל אחד מתבייש בשני שככה הזוגיות שלהם נראית, והרי כל הזוגות נראים ככה, ככה הם חושבים, ובכל זאת.
אבל לפעמים, אחרי שהם רבים ומשלימים וכבר הלילה והמיטה, הוא מסתכל עליה מתכרבלת ואומר לעצמו זו האישה של חיי, בחיי, והיא מסתכלת עליו נוחר ואומרת לעצמה זה האיש שלי ואין עוד מלבדו, ולרגע אחד של נצח הם לא מתביישים זה בזו לעולם.

________________
(קטע יומי 4.10.19, לקראת שבת שובה |

להצטרפות לקבלת הקטע היומי בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/CEi0NviJUdzDMLUUgg4Bf5

סדנאות אחרי־החגים שלי: https://bit.ly/2n6jV5V )