הראשון ביולי

לפני עשרים שנה, בערך, היה בירושלים ילד קטן וממושקף שלמד בבית ספר יסודי שכונה תלמוד תורה. תלמוד התורה היה מן המקומות שלומדים בהם, ומן המקומות שלומדים בהם רק תורה. כיון שכל העולם מוחזק בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, היה הילד הקטן מסיים ללמוד בשעה מאוחרת מאוד. גם שנת הלימודים התארכה לה הרחק הרחק אל תוך החופשה המקובלת, ובשנים רעות היה החופש הגדול מתמצה לשלשת השבועות הקצרים שבין תשעה באב וְג' באלול.

זה היה הרבה. בשלשה שבועות אפשר ללכת למחנה קיץ, לסבתא, לים, לגן החיות התנ"כי. אפשר לשבת יום שלם בבית ולקרוא. אפשר אפילו להשתעמם בשלשה שבועות, אם אתה מתאמץ מאוד. ואתה מתאמץ, כי יש לך בדיוק עשרים וארבעה יום ואתה מנסה לדחוס בתוכם חוויות של חודשיים. ומי שלא ראה ילד שמנסה מאוד להשתעמם, כי בספרים כתוב שהילדים מטפסים על הקירות בחופשת הקיץ, לא ראה מחזה נלבב מימיו.

ומכל הרגעים היפים בחופש, הרגע הכי יפה היה היום האחרון ללימודים, שהסתיים באחת בצהריים, ובו היה הילד הקטן הולך עם אחיו הקטן חזרה הביתה, והם מלקקים קרטיב שחילק להם המנהל, וריח של חופש נושב עליהם וחוט של חסד משוך עליהם, ומשהו בשמיים, ואולי בעולם, נראה פתאום רחב ומזמין ומרחיב לב.

בכל יום בשנה היה הילד הקטן נוסע באוטובוס אל תלמוד התורה, עומד ליד הנהג ומקשיב לרדיו. בעיקרון הוא רצה לשמוע פעם אחת בחייו שיר של 'הביטלס' המדוברים, אבל ברדיו היו רק החדשות של שמונה והפתיח של תכנית האקטואליה היומית. והילד הקטן ידע להגיד מה קרה בחדשות וגם להביע חצי דעה על הסוגיה הפופולרית. חצי דעה, כי בדרך כלל האוטובוס הגיע לתחנה לפני החצי השני שלה.

יום אחד אמרו בחדשות שהתחיל החופש הגדול. זה היה הראשון ביולי, שהיה י"ט בתמוז, והחופש הגדול היה רחוק מאוד: עוד חודש, כמעט. הילד הקטן הלך מבולבל אל תלמוד התורה, קרוע בין הרצון להאמין לרדיו ובין החשש שמישהו יראה אותו ויספר לכולם שהוא הגיע ללימודים גם בחופש. אבל כשהוא הגיע אל בית הספר, הוא ראה שהוא לא היחיד, ושכולם הגיעו עם תיקים גדולים על הגב וסנדויץ' לארוחת עשר.

הוא היה היחיד שידע שהחופש הגדול בעצם התחיל.

כל היום הוא שמר את הסוד בבטן, וכשהגיעה הפסקת הצהריים הוא ישב עם חבר שלו על המדרגות, אכל סנדויץ' עם חביתה ואמר לחבר "אתה יודע שהחופש הגדול התחיל כבר?"

החבר שמע חדשות בכל יום גם בצהריים, ולכן ידע יותר. הוא צחק קצרות ואמר ברחמים "זה לא שלנו, רק החופש של החילונים התחיל". וחבר אחר עם הרבה אחיות, אמר 'זה החופש של הבנות'. לילד הקטן לא היו הרבה אחיות. הוא לא ידע שככה קוראים לזה.

הילד הקטן לא ידע מה לעשות. "כן כן, אני יודע," הוא אמר. אחר כך משך בכתפיו והתעסק בחביתה שבסנדויץ'. הוא הכין אותה בעצמו והיה גאה בה מאוד, אבל לא ידע אם זה זה מידע שאפשר לשתף עם מישהו אחר.

אחרי כמה דקות הצלצול הגיע, והרב נכנס לכיתה. הם בדיוק סיימו את מלכים א', והילד הקטן היה סקרן לדעת מה ילמדו עכשיו. המורה הסתכל ימין ושמאל ואחר כך אמר: "מה אתם רוצים לעשות?"

יוסף, שהיה הכי טוב בכדורגל, צעק "שיעור חופשי!"

הרב אמר "כתוב בתהילים 'במתים חופשי'". אחר כך שתק כמעט דקה שלימה, ואז אמר "טוב, נו, אבל תשחקו במגרש מאחורה".

כולם הלכו מאושרים להביא כדור וקונוסים (כדי לבנות שער), והילד הקטן הלך ליד החבר שלו מארוחת הצהריים ונשם עמוק עמוק. השמיים היו נראים כחולים יותר. הוא ידע, בתוך תוכו, שהשיעור החופשי הוא התחלה של החופש הגדול יותר, שיגיע שבועיים וחצי אחר כך, כמו שזרזיף קטן הופך לשיטפון ואז לים.

מאז ועד היום לא הייתה פעם אחת שהילד הקטן יצא לחופש בראשון ביולי, אבל מדי פעם בתחילת יולי אוחזת בו תחושת החופש אחוז היטב, והוא נושם עמוקות ומביט לשמיים. הכחול נראה כחול הרבה יותר וריח הקיץ עז פי כמה, ומשהו בחזהו מתרחב עד מאוד.

מודעות פרסומת

פרק ח: קו לקו, תו לתו, זעיר פה, זעיר שם

(הפרקים הקודמים כאן)

הרב בני כבר הגיע לחצי הדרך כשעצר ליד בית הכנסת המקומי, הסתכל ימינה ושמאלה וחזר אחורה. הוא היה צריך להכין ארוחת צהריים לבנות אבל משהו דחוף יותר טרד אותו. אני אספיק להכין משהו, הוא אמר לעצמו, אולי קוסקוס עם ירקות. לא סיפור גדול. אבל רגע, רגע עם זה. בינתיים עקף בדרכו את הישיבה והמשיך אל האברכיה, שהייתה בעצם שני בנייני דירות ששכנו בסמוך לישיבה, ובדרך הנהן לשלום לכמה אברכים שהלכו להוציא את הילדים מבית הספר או מהגן. הכתב המוכר שהיה על מעטפת הכסף לא הפסיק להטריד את מנוחתו. הוא זכר שהוא ראה אותו איפשהו, אבל איפה?

כשהגיע לאברכיה הבין כמה שנים עברו, בעצם, מאז שגרו כאן הוא ודפנה, זוג אברכים חמודים בשיעור ה' שרצו לבנות בית שיש בו תורה. הוא הבטיח לה שיצא לעבוד מיד עם סיום השנה, אבל שנה גררה שנה ודברים רדפו דברים, מאברך הפך למורה בתיכונית, מהתיכונית הגיע לענות לשאלות של שיעור א' בסדר ערב, וביום אחד קרא לו הרב גמליאל והציע לו להיות ר"מ. בהתחלה חשב הרב בני להגיד לא – הרי חשב לצאת מהישיבה וללמוד ייעוץ ארגוני בבר אילן או משהו, אבל דפנה אמרה שהוא צריך ללכת על זה. אתה אוהב ללמוד תורה, היא אמרה, ואני אוהבת שאתה לומד תורה, ואין שום מקום אחר בעולם שיתנו לך ללמוד ועוד ישלמו לך על זה. לך, והקב"ה ישלח לנו כסף. ככה היא אמרה, ובינתיים נראה שהיא צדקה.

הרב בני לא היה בטוח איפה שלומוביץ' גרים, ולכן שאל. אחד הילדים שלח אותו לדירה בקומה הראשונה בבניין השני. דלת הכניסה הייתה רגילה, ועל השלט היה כתוב 'כאן גרים בשמחה ובטוב משפחת שלומוביץ". על הדלת השניה לא היה כתוב דבר מלבד 'נחמני' באותיות מרובעות. עציץ קטן הפריד בין שתי הדלתות. הרב בני לא דפק על הדלת, ובמקום זה יצא מהבניין והקיף אותו כדי לראות איפה המעטפה נמצאה. היה קל יחסית לאתר את המקום: היה שם לוח חשמל זמני וכמה כבלים שהשתלשלו ממנו, ושביל כבוש שהוליך ממנה, דרך הקוצים ועד לכניסה של הבניין. הוא הסתכל על הקוצים וניסה להבין מה הוא רואה, אבל בעצמו לא היה בטוח. מה שכן היה אפשר לראות בוודאות הוא שהחלון בצד של שלומוביץ' הוליך למרפסת שירות קטנה ומלאת חפצים, ואילו החלון בצד של נחמני השקיף ישירות לתוך הבית (שלא היה גדול במיוחד בעצמו). הרב בני הסתכל שם עוד דקה ושתיים ואחר כך הלך הביתה.

בדרך ניסה הרב בני לסדר לעצמו את העניין: שלומוביץ', כנראה, לא קשור לסיפור. לא למעטפה, שהפתיעה אותו, ולא לשום דבר אחר. מי שהגיע להניח שם את המעטפה, או להיות עם המעטפה, או מה שלא יהיה, לא הגיע בשביל שלומוביץ', הוא הגיע בשביל נחמני. הוא דמיין לעצמו את נחמני: שמנמן קצת, מחוייך תמיד, עם חולצת פולו גם ביום הקר ביותר בשנה, כיפה על הצד. אשתו הייתה דנה? דינה? ירדנה? משהו כזה, הוא לא היה בטוח. היא עבדה עם דפנה, אבל לא היו ביניהם קשרי חברות. במעטפה, כך הניח, היו הכספים של גמ"ח הוופלים, מה שאומר שבעצם נחמני סוחט את רועי, או משהו כזה. אולי חשף את הסוד שלו ומכריח אותו לשלם? אולי שניהם קשורים איכשהו? הסיפור יכול היה ללכת להרבה מאוד כיוונים, אבל הרב בני לא הצליח לחשוב עליהם. זה כנראה מה שקרה.

טוב, צריך היה לדבר עם נחמני, אבל השעה הייתה אחת ושלושים והבנות כנראה היו כבר בדרכן הביתה, מחכות לאוכל שלהן. הוא ניסה לחשוב מה יש בבית: כנראה כלום. האוכל שנשאר משבת כבר נאכל. הקארי שהכין אתמול לדפנה הסתיים בארוחת הערב. הם לא קנו ירקות או בשר טרי כי בשבת הקרובה הם יהיו אצל ההורים שלה, מה שמשאיר נקניקיות וצ'יפס. הוא שנא להכין לילדים נקניקיות וצ'יפס, וזה נתן לו תמיד תחושה כאילו הוא לא אבא טוב, כאילו הוא מאכיל אותם בג'אנק, אבל לא הייתה ברירה. הוא הגיע רגע לפניהם, שם הכל במחבת ונעמד לחתוך סלט. זה גם היה הדבר הראשון שהבנות ראו כשנכנסו הביתה.

'אני לא רעבה,' אמרה תהילה, ומיכל החרתה אחריה, 'אני לא רעבה'. 'אכלתי בבית הספר,' היא אמרה, ומיכל אמרה גם היא, 'אכלתי בבית הספר'. הרב בני צחק. איך אכלת בבית הספר, קטנטונת, הוא אמר, ומיכל נעלבה והשתתקה. תהילה אמרה, אכלתי בבית הספר, היה לאחת הבנות יום הולדת והיא הביאה המון ממתקים ואכלנו אחרי השיעור, אז אני לא רעבה. ממתקים, הוא אמר, והיא אמרה לא, לא ממתקים, במבה ובייגלה, נו. אני לא רעבה לסלט. יש גם צ'יפס, אמר הרב בני. צ'יפס ונקניקיות ואת הרוטב הסודי, שהיה בעצם תערובת של קטשופ, טיפת חרדל ומיונז, מעורבבים היטב. מסתבר שהן כן היו רעבות, והן אכלו היטב והלכו לחדר שלהן לריב או לשחק, והרב בני התיישב ליד השולחן כדי לאכול את השאריות כשפתאום זה היכה בו.

הוא ידע איפה הוא ראה את התי"ו הזו.

הוא רק היה צריך לאמת את הסיפור, אבל הבנות שיחקו ומישהו היה צריך להשגיח עליהן. הוא חיכה שאיתן יחזור מהתלמוד תורה ורק בארבע וחצי הגיע לבית המדרש. ובכל זאת, כשהגיע עבר בין השולחנות עד שראה את המקום של אברהם רובינשטיין. אברהם רובינשטיין לא היה שם – היה שיעור בתנ"ך בחדרי השיעורים, והוא כנראה היה שם, מסכם – והרב בני פתח את הגמרא שלו כמו באגביות. ואכן, כמו שחשב: בשער הגמרא היה כתוב בגדול 'להי"ו, בחזקת אברהם רובינשטיין, מותר להשתמש בד' אמות'. כל האותיות היו כתובות בכתב עגול, כמעט חטוף, אבל התי"ו הייתה קצת יוצאת דופן: זוויתית, כששתי הרגליים נכנסות פנימה והקו הממשיך ניתז אל המשך המשפט. זו הייתה תי"ו שלא שוכחים, וכמעט לא היה ספק שאברהם רובינשטיין, שכתב 'בתיאבון!' על הוופלים שהשאיר בגמ"ח הוופלים, הוא זה שכתב את המילה 'תודה!' על המעטפה עם כספי הגמ"ח, שככל הנראה הייתה אמורה להגיע לנחמני אלא שהופלה בדרך.

אני לא מבין כלום, הוא אמר לדפנה, ודפנה, שכבר יצאה מהמשרד והייתה בדרכה הביתה, אמרה מה, יקירי, ספר לי. אני לא מבין מה אברהם רובינשטיין קשור לסיפור הזה, אמר הרב בני. אני מודה שאין לי מושג מי מכל הבחורים זה אברהם רובינשטיין, אמרה דפנה, והרב בני אמר הוא המתמיד הגדול של הישיבה, הוא אמר. הוא כל הזמן מסיים מסכתות. הנה, רק שלשום הוא סיים את בבא קמא. איך הכסף של הגמ"ח הגיע אליו? רועי הביא לו? ולמה הוא הביא לו את הכסף? ולמה להעביר את הכסף לנחמני? אני לא מבין כלום. גם אני לא מבינה כלום, אמרה דפנה. אבל אולי תעשה את מה שאתה תמיד עושה?

מה אני תמיד עושה, אמר הרב בני.

אתה לוקח דף מהמדפסת, אמרה דפנה, ומקשקש עליו. כותב 'אביי' ומקיף בעיגול. 'רבה' ומקיף בעיגול. 'רבא', אמר הרב בני. אבל הוא ידע למה היא מתכוונת. הוא צריך לשרטט את זה לרגע בשביל להבין. טוב, חמודה, הוא אמר. אני אלך לעשות את זה. הבנות אכלו סלט לצהריים. סלט? דפנה הרימה גבה, והרב בני אמר כן, נו, אולי גם קצת צ'יפס ונקניקיות. ביום חמישי מותר, הרי. היא לא אהבה את זה, אבל לא יכולה הייתה להתווכח איתו. בסדר, היא אמרה, אני אוהבת אותך, וניתקה, והרב בני הלך לגמ"ח הוופלים כדי להכין לעצמו קפה שחור חזק בלי סוכר ומשם הלך למדפסת של הישיבה כדי לקחת משם כמה דפי טיוטא ולהתחיל לקשקש עליהם.

הוא שרטט:

"
הכסף – רועי (גנב).
מעטפה – אברהם רובינשטיין (כתב).
להביא ל – נחמני.
נחמני סוחט את: א. רועי? ב. רובינשטיין?

אברכיות?
תל אביב?
"

ואז כתב 'למה?' אחרי 'נחמני', 'איך', אחרי רובינשטיין, הקיף את שתי השאלות בשני עיגולים גדולים ובהה בכל הסיפור דקה ארוכה. היה שקט בבית המדרש. רוב התלמידים היו בשיעור התנ"ך של הרב הגושניק ההוא, הוא שכח את שמו כרגע, ושאר התלמידים למדו בשקט. אף חברותא לא התנצחה בקול, ואף תינוק של אף אברך לא התחיל לבכות. הוא בהה בדף עוד דקה ארוכה, ואז, פתאום, כמו באיזה מהלך מורכב של החידושי ר' שמואל, הכל התחבר לו. הוא הבין.

לכתוב מגזרי

שלחתי הרגע במייל השבועי לרשימת התפוצה שלי איזה סיפור אישי חצי־דתי (כלומר שאפשר לפרש אותו כדתי), קצת התלבטתי אם לשלוח או לא, כי זה לא היה עניין נטו מקצועי, סתם שיתוף, ובסוף אמרתי יאללה, מה, זה גם חלק ממי שאני, ושלחתי.

ובערך שתי דקות אחרי ששלחתי קיבלתי מייל מאדם בשם ראובן שמנוי, מסתבר, על המיילים שלי. והוא כתב, אני מאוד מחבב את הכתיבה שלך אבל למה תמיד אתה כותב כל כך מצומצם. למה כל הסיפורים שלך הם על מקומות שרק אתה וחברים שלך מכירים? למה אתה לא כותב על החיים באופן כללי?

וכתבתי לו, ראובן היקר, תודה שקראת, זה מחמיא לי. האמת היא שאני לא מכיר אף כותב שכותב היטב על החיים מחוץ לבועה של עצמו. זו האמת. כולם כותבים (או כולן) מגזריים, אבל לפעמים מקומות ואזורים מסויימים הפכו להיות ברירת מחדל כל כך, עד המגזר שלהם הוא שקוף אפילו להם: הם מסתכלים ימינה ושמאלה וחושבים שככה העולם, בשעה שהוא רק הבועה בה הם נמצאים. יש דבר כזה ספרות מגזרית, אבל בדרך כלל נלווים אליה מחירים אחרים, כמו חיבה לרכילות על פני הניסיון לספר סיפור. ספרות טובה (שאני מנסה לכתוב ולהיות ראוי לה) לא עובדת ככה.

ככה כתבתי. ואמרתי לו, אם הייתי כותב על החיים כמיעוט סיני במערב רוסיה, היית חושב שאני אקזוטי. אם הייתי כותב על לונדון, הייתה לך אווירת חו"ל מבין השורות. אבל לאנשים בלונדון, ישראל היא החו"ל, ובשביל הסינים ברוסיה, הישראלים הם האקזוטיים. מי שכותב על 'החיים באופן כללי' לא כותב על כלום, מפני שהחיים הם אף פעם לא באופן כללי. הם תמיד ספציפיים מאוד, רק שלא תמיד אנחנו יודעים לראות את זה.

פרק ז: תודה לאל שיש קפה שחור

(הפרקים הקודמים כאן)

פרק זה נכתב בזכות קהל קטן של תומכים נאמנים.
רוצים להצטרף ולתמוך גם? אני אודה לכם מאוד

—–
ו..?, אמרה דפנה.
ו…מה? אמר הרב בני.
ומה אמרת לו? אמרה דפנה. היא הייתה קצת קצרת רוח ובכל זאת נשמעה מסוקרנת.
מה אני יכול להגיד? אמר הרב בני. אמרתי לו שהכל בסדר, ושלא קרה שום דבר, ושאני אשמור על זה בסוד, ואז חיכיתי שהוא יגיד עוד משהו והוא לא אמר, אז קמתי והלכתי.
ככה? אמרה דפנה, בלי לשאול אותו מי סוחט אותו?
שאלתי, אמר הרב בני. שאלתי אותו, למי היית צריך לשלם את הכסף. הוא לא הסכים לענות.
אוקיי, אמרה דפנה. ושאלת מי עוד בישיבה נמשך לגברים?
איך אני אשאל אותו דבר כזה, אמר הרב בני. אמרתי לו שיגיד לו שאם הוא רוצה, שיפנה אלי. כבר פנו אלי בנושא הזה כמה פעמים.
כבר פנו, אמרה דפנה. בטח. אתה זוכר את קופרמן?
כן, אמר הרב בני. בטח שאני זוכר.

הוא ניתק את השיחה וחזר לבית המדרש כדי להתקדם באיזה מחלוקת רש"י – תוספות שנתקל בה. הוא קיווה שדפנה תתן לו איזה כיוון חשיבה, אבל הייתה לה פגישה בתשע והיא הייתה עסוקה בלהכין את המצגת ולוודא שהכל עובד. אצלו שום דבר לא עבד: כל עוד רועי מסרב להגיד מי סוחט אותו הוא הרגיש כאילו הוא לומד את מסכת יבמות; הכל נראה הגיוני בקריאה ראשונה אבל אחרי שני משפטים כבר אין לו מושג מה בעצם נאמר כאן. הסיפור עם רועי היה קצת מטלטל – קצת מערער, אולי. הוא תהה אם הוא היה צריך להגיד עוד משהו, אולי להתערב? להתריע? ללחוץ בכח? להציע עזרה?

הוא נזכר: כשהתחיל להיות ר"מ. לפני המון המון שנים. חשב שעיקר תפקידו הוא להוציא תלמידי חכמים, צדיקים, יראי ה'. הוא היה עושה שיחות ארוכות עם בני הישיבה, מנסה להכווין אותם שלא לסור ימין ושמאל, איך בדיוק להתנהל בדייטים שיש להם עם רחל (אז השם הנפוץ היה רחל. היום, כך חשב, השם הנפוץ הוא מיכל או שירה. אבל העיקרון אותו עיקרון) ובעיקר איך ללמוד ומה ללמוד. מה כדאי ומה לא כדאי. אחרי חמישה חודשים קרא לו הרב גמליאל לשיחה. הרב בני עצמו היה הרבה יותר צעיר, וגם לרב גמליאל לא היה זקן לבן עדיין. הם ישבו על סודה במשרד הקטן שבקצה המסדרון והרב גמליאל אמר, הרב בני, מה אתם עושים. והרב בני לא הבין. אמר, אני מנסה לעזור להם, שלא יטעו. והרב גמליאל אמר, הרב בני, הם נראים כמו ילדים אבל הם אנשים מבוגרים. תן להם לטעות ואז להצליח בעצמם. והרב בני אמר, אבל חשבתי שאנחנו מנסים לחנך דור של אוהבי ה', והרב גמליאל אמר, הרב בני, מה אנחנו מבינים באהבה מה.

הוא חשב על זה שוב כשראה את אוריה בבית המדרש, ונזכר בשיחה הלא מוצלחת שהייתה להם. למה הרגשתי בנוח לייעץ לאוריה למרות האמירה הזו של הרב גמליאל, הוא חשב, וכשמדובר ברועי אני נרתע מלעסוק בנושא בכלל? הוא הנהן לאוריה, ואוריה הנהן אליו חזרה. הרב בני תהה מה איתם: הם נפרדו בסוף? הם עומדים להתארס? הוא עדיין מסתבך עם עצמו? הוא הלך לשאול אותו לרגע: אוריה עדיין הסתבך עם עצמו והם סיכמו לדבר על זה מתישהו בסדר צהריים. הרב בני חשב: מדהים עד כמה קשה לעסוק בדברים פרקטיים כשאתה נמצא במקום שיש בו יותר מדי זמן לחשוב.

זה היה נכון גם לדברים אחרים, והרב בני הניח לכל הסיפור. הוא חזר והתעמק בסוגיה למשך שעתיים, ואחר כך יצא להכין לעצמו קפה בגמ"ח הוופלים. כשנכנס לגמ"ח ראה שם את שלומוביץ' והנהן אליו; שלומוביץ' היה אברך רזה, גבוה, שהגרוגרת שלו בלטה אפילו מבעד לזקן הקצר שגידל. הוא היה לבוש חולצה מכופרת ונעליים סגורות, והיה אחד האברכים היחידים בישיבה שהתלבש כמו שצריך. מדי פעם היה הרב בני עוצר אותו ואומר או, או, הנה תלמיד חכם. הולך בחולצה מכופתרת ואין רבב על בגדו. הוא התחתן עם – עם — הרב בני לא זכר, מישהי, ככל הנראה. הוא חייך לשלומוביץ' ושלומוביץ' פינה לו מקום ליד האיזור עם הקפה והסוכר. מה שלומכם, אמר הרב בני, ושלומוביץ' אמר בסדר, בסדר, הוסיף שלש כפיות קפה שחור לכוס שהחזיק בידו ופיהק פיהוק ארוך.

הכל בסדר? שאל הרב בני, ושלומוביץ' אמר כן, הרב, הרב זוכר איך זה, תינוק בשנה הראשונה, אין לנו לילה ואין לנו יום. אשתי חזרה מחופשת הלידה ואני עובד אבל אין לנו כסף, והכל בלאגן אחד גדול. אבל הנה, קפה שחור, ברוך השם שיש קפה שחור, וסיפר בדיחה: אם היה לאנשי כנסת הגדולה קפה שחור הם היו מתקנים עליו ברכה מיוחדת, מעורר נרדמים. הרב בני לא צחק, כיון שזו לא הייתה בדיחה מהסוג שמצפה לצחוק אחריה. הוא רק חייך לעצמו, משועשע, ואמר נו, אם אני יכול לעזור במשהו, אני כאן בשבילכם. ושלומוביץ' אמר כן, הרב, אם הרב מכיר חשמלאי טוב, זה יכול לעזור, והרב בני אמר כן, האמת, דווקא מכיר חשמלאי, אתה מכיר את אלוני מבית הכנסת? הוא חשמלאי. אתה צריך את המספר שלו?

שלומוביץ' הוציא פלאפון ואמר כן, אני אשמח, וסיפר אגב אורחא שבלילה בין שלישי לרביעי הייתה פתאום הפסקת חשמל באמצע הלילה, והתינוק (רועי) בכה עד כדי כך שהם לא יכולים היו לעשות כלום, והם רצו להכין מטרנה אבל הקומקום לא עבד, ואשתו לקחה את התינוק בחוץ וחזרה עם מטרנה בזמן שהוא, כלומר שלומוביץ', הסתובב עם הפנס של הפלאפון וניסה להבין אם זה הפיוז שנשרף או כבל שנחתך או משהו, ועד היום, כבר יומיים אחרי, החשמל שלהם בא והולך והם מנסים להבין אם זו בעיה במגעים או משהו, וצריכים חשמלאי טוב ואמין, ותודה, הרב.

זה הוריד את אשתו של שלומוביץ' מרשימת החשודים וגם הסביר כמה דברים, אבל בעיקר עורר את חשדו של הרב בני: יכול להיות שיש קשר בין הפסקת החשמל ובין הסיפור ההוא עם האברכיות? מה בכלל הסיפור ההוא עם האברכיות? מי סוחט את רועי? הוא חשב לעצמו מה יכול להיות הפתרון להכל: אולי, חשב, אולי רועי עושה את מה שהוא עושה עם אחד האברכים, ואח של אורן הציץ מהחלון ותפס אותם בשעת מעשה, ורועי משלם לו דמי שתיקה? זה יסביר למה אח של אורן שם, ולמה הוא מצחקק (הרב בני שנא את הצחקוק הזה), וזה יסביר למה רועי גנב את הכסף של הקופה ולמה האברכיות קשורות לסיפור ובעצם יפתור את כל הבעיות בהינף קולמוס. ובאותה נשימה, זה היה מופרך לחלוטין.

במשך כל השיעור הכללי, שהיה חד ומבריק כמו ששיעור כללי של הרב גמליאל נראה, בדרך כלל, הרב בני תהה על זה. לא היה בטוח אם יש סיפור, אין סיפור, מה בעצם קרה. אולי הוא בעצם מדמיין את כל האירועים כמחוברים אחד לשני, ובעצם אין כאן איזה אחרון שיופיע ויפתור את הכל בהינף איזו חלוקה של חפצא וגברא? אולי יש כאן המון סיפורים קצרים, עם תעלומות קטנות ופתרונות קטנים, כמו החיים עצמם?

הוא חשב על זה כל השיעור, וכשהסתיים השיעור ארז את הדברים שלו בתיק השחור והתכונן ללכת הביתה. כשיצא פגש את שלומוביץ' מסתובב ברחבת הכניסה ומדבר בפלאפון, והנהן אליו קצרות. שלומוביץ' אמר לפלאפון 'רגע, רגע', כיסה את הפומית ואמר לרב בני, תודה, הרב, אלוני היה אצלינו ובדק מה קרה. מסתבר שהבעיה לא הייתה אצלנו, היא הייתה אצל נחמני. מישהו עשה להם קצר, ובגלל שכל הדירות בקומה שלנו מחוברות לאותו לוח אז גם לנו הייתה בעיה. אבל זהו, ברוך השם, הסיפור הזה מאחורינו. קפלן אמר אפילו שהישיבה תשלם על זה.

יופי, אמר הרב בני. אני שמח לשמוע.
אבל קרה גם משהו מוזר, המשיך שלומוביץ' בלחש. כשאלוני חיפש מה הבעיה הוא מצא מעטפה גדולה כזו, סגורה, בין החלון של נחמני לחלון שלנו. הרב יודע איפה זה? יש שם המון קוצים, אנחנו לא מסתובבים שם הרבה. בכל אופן, הייתה שם מעטפה גדולה עם כסף, הרבה מטבעות, לא יודע, אולי שלש מאות שקל, והיה כתוב עליה 'תודה!' ככה עם סימן קריאה והדגשה.
אפשר לראות את המעטפה? שאל הרב בני.
היא אצלי בבית, אמר שלומוביץ', אבל רגע, צילמתי לאשתי. הוא אמר לפלאפון 'עוד רגע', חיפש בתמונות ומצא. המעטפה שנראתה בתמונה הייתה סתמית מאוד: לבנה, מרובעת, והכתב שהיה עליה היה נראה לו מוכר. התי"ו במיוחד הייתה מוכרת לו, הוא ניסה להיזכר איפה ראה אותה לאחרונה, אבל לא הצליח. הוא החזיר את הפלאפון לשלומוביץ'.
תודה, הוא אמר, והלך הביתה מהורהר.

___
המשך יבוא.

(פרק זה נכתב בזכות קהל קטן של תומכים נאמנים. רוצים להצטרף ולתמוך גם? אני אודה לכם מאוד)

ופלים, פרק ו: דברים הם מה שהם

(פרקים קודמים: א, ב-ג, ד, ה)

מי, אמר הרב בני. מי יהרוג אותך.
אסור לי להגיד, אמר רועי.
דממה ארוכה השתררה בחדר. אח של אורן אמר מילים כמו 'ישש' ו'נראה לך? נראה לך?' ו'הנה'. הוא היה מרוכז כל כך בפלאפון שלו עד שהרב בני חשב שאין לו מושג מה קורה כרגע בחדר. באופן מוזר, חלק משמעותי מהקשב של הרב בני הופנה, משום מה, למילים של אח של אורן, למרות שבעצם מה שרצה לשים לב אליו היה רועי, שישב על המיטה ובהה ברב בני כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותו. הוא אפילו לא התנצל, פשוט אמר – אני לא יכול לספר.

הרב בני תהה מה הוא יכול לעשות. המילים 'הוא יהרוג אותי' נשמעו, משום מה, כאילו משמעותן היא מילולית: כאילו באמת יש אדם, אי שם, שמאיים להרוג את רועי אם יגיד משהו קטן כל כך כמו איפה נמצא הכסף של גמ"ח הוופלים. כמה זה? שלש מאות שקלים? מי בעולם מוכן להרוג בשביל שלש מאות שקלים? כנראה, אמר הרב בני לעצמו, כנראה שיש כאן שתי אפשרויות. האחת, זו סתם צורת דיבור. השניה, מישהו באמת מאיים להרוג את רועי אם הוא יספר, או לפחות לעשות מעשה שאין ממנו חזרה, אבל זה לא יהיה בגלל הכסף.

אבל למה כן?
כנראה שהוא עשה משהו אחר.
הרב בני הסתכל על רועי. הוא התעורר בינתיים, התאפס, יצא מהחצי טראנס שהיה נתון בו, ועכשיו היה נראה מפוחד באמת וגם קצת עלוב; יושב בבוקסר על המיטה בשמונה בבוקר, בחדר מסריח, עם שותף שאף אחד לא יודע מי הוא, בלי חברים, בלי חברותות, בלי משהו מוגדר לעשות. אוכל, ישן, מחכה שהזמן יעבור והוא יוכל לצאת מהישיבה. המחשבה על זה הכעיסה פתאום את הרב בני. זו הסיבה שקמה הישיבה הזו? הוא אמר לעצמו. זו הסיבה שהתלמידים האלה לא עושים שלש שנים? בשביל לרבוץ במיטה בבוקר, בבוקסר, בשביל לשחק בפלאפון שלהם?

אני חושש שאני אצטרך להגיד לרב גמליאל שאתה גנבת את הכסף, אמר הרב בני, ואני חושש שהוא יצטרך להגיד לצבא שאתה לא ממש לומד או משתתף בלוח הזמנים של הישיבה באופן פעיל. ואני חושש שהצבא לא משחק משחקים בעניינים האלה והוא פשוט יחזיר אותך לשירות פעיל. תוך כדי שדיבר ראה איך המילים פוגעות במטרה שלהן לאט לאט, כמו נעצים קטנים בגוף.

אי אפשר, אמר רועי. אני לא יכול לחזור לצבא. אם אני חוזר לצבא אני מתאבד.

בבת אחת יצא כל האוויר החם מהכעס של הרב בני והתפוגג בחלל החדר. מה קורה איתך, רועי, הוא אמר. עזוב את הגמ"ח הזה. שלש מאות שקלים מה לי הכא מה לי התם. מה קורה איתך? הכל בסדר?

אני לא יכול להגיד, אמר רועי. הוא התחיל לבכות. כולם יכעסו עלי. אף אחד לא יסלח לי. אני לא יכול להגיד.
אבל מה עשית, אמר הרב בני לרועי.
לא עשיתי כלום, אמר רועי.
הרב בני שתק שוב שתיקה ארוכה.
בסוף רועי נשבר; לא הייתה לי ברירה, הוא אמר הייתי חייב להביא לו כסף.

פתאום הרב בני הבין: צריך לעשות כאן פלגינן דיבורא. זה לא הכסף. אף אחד לא אמר לרועי לגנוב כסף, לתת לו ולא לספר לאף אחד. כלומר, לא הגניבה היא הדבר שאותו אסור לרועי לספר. מישהו סוחט אותו על משהו אחר, ואסור לרועי לספר לאף אחד על הסחיטה או על המשהו האחר. פתאום דמיין לעצמו כאילו הוא רועי, כאילו כבר זמן – שנה? שנתיים? מישהו מוציא ממנו כספים ואסור לו להגיד כלום לאף אחד. איך הנפש שלו נראית?
הוא הניח בזהירות יד על הכתף של רועי, ורועי הזדעזע כאילו קיבל מכת חשמל. רועי, אמר הרב בני. מישהו סוחט אותך? אתה צריך להביא למישהו כסף ואסור לך להגיד למי?

רועי הנהן וניגב את הדמעות. כן, הוא אמר.
מי, אמר הרב בני.
זהו, שאני לא יכול להגיד, אמר רועי.

הרב בני הסתכל בשעון. השעה הייתה שמונה וחצי. הוא הבטיח לדפנה לקחת היום את מיכל, הקטנה, למעון, כדי שדפנה תספיק להגיע לאיזו פגישה בזמן. אני חייב ללכת, הוא אמר לרועי, אבל אני רוצה להגיד לך שהכל יהיה בסדר. לא משנה מה עשית. קום. תתפלל. תשתה קפה. תחכה לי בבית המדרש. הכל יהיה בסדר.
הרב לא יודע כלום, אמר רועי, הרב גם לא יכול לדעת דברים כאלה.
יש דברים שלא צריך לדעת כדי לדעת, אמר הרב בני. אח של אורן פלט נחרת צחוק, אבל לרב בני לא היה זמן כדי לטפל בזה. הוא קם מהכיסא ויצא מהחדר. רק כשיצא מהחדר הבין כמה זמן לא נשם אוויר נקי, אבל לא היה לו זמן למלא את הריאות באוויר. דפנה חיכתה לו, ומיכל חיכתה לו גם היא, והגמרא חיכתה לו בסדר בוקר, ועשרים וחמישה בייני"שים חיכו לו שיתייחס וידאג גם אליהם. החיים ממשיכים לנוע גם כשקורים דברים שמושכים את כל תשומת הלב.
השעה הייתה שמונה שלושים וחמש. הוא התחיל לרוץ.

אחרי שנשק לדפנה לפני שיצאה מהבית ונשק למיכל לפני שיצא מהמעון ואכל סנדוויץ' עם גבינה לבנה ומלפפון ויצא בחזרה לישיבה, חשב הרב בני שבעצם היו כמה סיפורים שנשכחו ממנו עם הסיפור הזה של רועי. הוא שכח לחלוטין את הסיפור עם האברכיות וכיסוי הראש, ושכח לחלוטין את הסיפור עם הבייני"ש שנתפס ברחוב בתל אביב. הוא ניסה להבין איך זה משתלב בתמונה. הכוללת. הרב בני חשב שוב: הוא דיבר עם אוריה על האברכיות כשרועי צותת ונבהל לרגע, ואז רועי היה זה שסיפר את הסיפור על הבייני"ש שנתפס.

אולי, אמר לעצמו, אולי רועי היה הבייני"ש הזה שנתפס ברחוב? זה מתאים. יכול להיות שאברך כלשהו תפס את רועי בתל אביב, וסחט אותו על זה, וכשרועי שמע על האברכיות וזה הקפיץ לו סיפור אחר וחשף אותו, הוא פשוט שלף את הסיפור על תל אביב כי זה היה הסיפור הכי זמין שהיה לו בראש. דברים כאלה קורים. ועדיין, הוא חשב, מה יכול להיות הסיפור עם האברכיות שהקפיץ ככה את רועי? ומי, למען השם, סוחט אותו? ולמה?

הרב בני הרהר בדברים האלה כשחזר לבית המדרש. רועי לא חיכה לו שם, אבל הגמרא כן, וכשהתיישב לפתוח אותה הבין עד כמה הוא צריך לנער קצת את המוח שלו והלך להכין קפה. גם הרב דניאל, הר"מ של שיעור ה', היה שם. הוא הנהן לכיוון הרב בני כשנכנס. שולם, אמר הרב דניאל. שולם, אמר הרב בני. הוא שם נס קפה בכוס הזכוכית ובא למלא מים חמים כשהרב דניאל אמר הרב בני, אתם מתכננים לדבר עם התלמידים?
על מה, אמר הרב בני.
על מה שהרב שלוימה אמר, אמר הרב דניאל. לא שמעתם?
לא, לא שמעתי כלום, אמר הרב בני. הרב שלוימה היה רב חרדי שהיה בא להעביר בישיבה שיעור בעיון פעם בשבוע. הוא היה מבוגר מאוד והיה ידוע בשיעורים המדוייקים שלו. 'אחד מגדולי האחרונים', היו מכנים אותו בישיבה שלא בפניו. מדי פעם הוא היה נוזף בתלמידים שהם אוכלים יותר מדי או ישנים יותר מדי. מה אתם חושבים, שבוולוז'ין אכלו אוכל? הוא היה אומר, ספק בשעשוע ספק בנזיפה. פעם אמר לתלמידים שלא צריך להתגייס. הצבא זו גזירת שמד, אמר. הר"מים התלבטו בינם לבין עצמם אם להעיר על זה, אבל בסוף הכריעו שלא צריך להגיד כלום. החבר'ה גדולים. לא יזיק להם לשמוע עוד דעות.

אתמול אחר הצהריים הוא אמר שצריך לדון את הסוטים לפי דין תורה, אמר הרב דניאל.
איזה סוטים? אמר הרב בני.
ההומואים, החילונים, מחללי השבת, אמר הרב דניאל. זה מה הרב שלוימה אמר בשיעור.
ואתם חושבים שצריך להגיב על זה? אמר הרב בני. הוא ניסה להיזכר מה דין תורה בעניין. כרת? איך אפשר לדון דין כרת? ועל חילול שבת צריך לכנס בית דין. בקיצור, זו נשמעה לו כמו אמירה פרובוקטיבית שהרב שלוימה אמר כדי לעצבן את התלמידים. הוא לא ראה סיבה להגיב.
אני חושב שצריך להגיב, אמר הרב דניאל, אני פשוט לא יודע מה לומר.
גם אני לא יודע, אמר הרב בני. אולי פשוט תגיד להם שלא כל דבר צריך להבין באופן מילולי, ותזכור שלא משנה מה, סביר שאחד התלמידים שמקשיב לך הוא הומו, ועוד אחד מהתלמידים שמקשיב לך מחלל שבת.

הרב בני כמעט לא סיים את המשפט האחרון מפני שהבין משהו, תוך כדי. הסיפור עם חילול השבת התחבר לו לסיפור עם התלמיד בתל אביב, והתלמיד בתל אביב התחבר לו עם הפחד לחזור לצבא ועם המניע לסחיטה ועם הרתיעה כשהניח יד על הכתף ועם האמירה שהוא לא יודע כלום ולא מסוגל להבין כלום. הוא השאיר את כוס הקפה חצי מלאה ופרץ בריצה מהירה בפעם השניה באותו בוקר.

כשחזר לחדר אח של אורן כבר לא היה שם, אבל רועי עדיין היה שם, במיטה, קבור מתחת לשמיכה. הוא שמע רעידות מתחת לשמיכה, ובתקווה שזה בכי ולא משהו אחר אמר בקול 'רועי?' 'רועי?', ואחר כך התיישב שוב על אותו הכיסא.
רועי, הוא אמר. פתאום הבנתי. הוא לא ידע איך לנסח את זה. קצת הסתבך בלשונו. פחד שמילים ישירות ירתיעו את רועי מדי. הוא ידע שהוא צריך להגיד את זה ישירות, אבל לא ידע איך להגיד את זה ישירות.
אתה לא נמשך לנשים, הוא אמר. נכון?

לא, אמר רועי מתחת לשמיכה. אני לא.
הוא היה נראה כאילו אין לו מה להפסיד. אבל אני לא היחיד, הוא אמר.