Archive Page 2

רונית

א.
לרונית יש בפלאפון אחד בשם 'שמעון עבודה', שפעם היה סתם 'שמעון' עד שיעל האחיינית שלה חיטטה לה בפלאפון ושאלה בקול 'מי זה שמעון?', או אז רונית הוסיפה לו את השם 'עבודה' כמו שמוסיפים 'חי' לאדם חולה מאוד, שיהיה ברור שהוא עבודה ואך ורק עבודה ולא שום דבר אחר, ומכל זה ברור מאוד שהם יצאו פעם.

יצאו פעם ולא הלך. ומאז כשהם ביחד בעבודה הם משחקים אותה כאילו הכל בסדר אבל יש ביניהם תמיד תדרים סודיים של מבוכה וכשהוא מפיל עיפרון במהלך ישיבה הוא בטוח שהיא היחידה ששמה לב. ובקטע מוזר כלשהו, באמת היא היחידה ששמה לב.

ופעם אחת עמדו כולם במטבחון ודיברו ופתאום מעיין אמרה 'יא אללה אנחנו מאחרים לישיבה' וכולם יצאו חוץ ממנה ומשמעון עבודה והוא אמר 'אז מה קורה?' והיא אמרה 'בסדר דווקא', והוא אמר 'שמח לשמוע' והיא אמרה 'שמחה שאתה שמח' והם שתקו עוד כמה שניות בזמן שלקח לקומקום לרתוח.

אחר כך היא חשבה "בעצם הוא שאל איך אני חיה בלעדיו" ושמעון עבודה חשב "למה היא אמרה 'דווקא'?", ושניהם חשבו על המשמעות המוזרה שיש למילה 'שמח' בקונוטציות כאלה.

אחר כך הלך כל אחד לדרכו אבל החוטים המוזרים שקושרים אדם אחד לשני המשיכו ונמתחו ביניהם מחדר לחדר ומבית לבית, ולפעמים כשרונית מסתכלת בקבוצת הוואטסאפ של העבודה ורואה את שמעון עבודה מגיב או מקליד היא מרגישה איך אחד החוטים האלה רוטט.

ולא שיש מה לעשות עם זה. כך דרך העולם, למתוח חוט לכאן וחוט לשם עד שנדמה העולם כולו כמו רשת חוטים גדולה שהאדם נלכד בה ורועד.

אביגדור אריכא, לקראת יציאה, 1981, שמן על בד, 81-65 ס

אביגדור אריכא, לקראת יציאה, 1981, שמן על בד, 81-65 ס"מ אוסף מוזיאון ישראל

ב.
ובעבודה יש לרונית בוס חדש בשם עמרם, ובכל פעם שהיא רוצה לשלוח לו וואטסאפ ולעדכן שהיא מאחרת היא מתחילה להקליד 'עמ' והפלאפון מוצא קודם את עמיר ואת השורה האחרונה מההודעה האחרונה שלו, שהיא משהו כמו "מה את אומרת, אולי…". ולפעמים היא מתחילה להקליד "אני מאחרת לאוטובוס" או "נראה שלא אספיק את העבודה" ואז מגלה שהיא מקלידה לאדם הלא נכון. כלומר לעמיר, ולא לעמרם. והלא עמיר מת כבר שלש וחצי שנים.

הוא רצה לצאת איתה פעם, אחרי שהתיידדו. היא לא הסכימה, ומאז פגשה בו בכל מיני רגעים ברחוב ובמבוכה שלאחר סירוב אמרו זה לזו שקרים כמו 'היי, מה העניינים', ו'וואי, אתה נראה טוב', ו'אולי באמת נשב פעם ונשלים חסכים'. ואחר כך עמיר היה שולח לה הודעות של "את פנויה במקרה ברביעי בבוקר?" או "זוכרת שדיברנו על האזרח קיין?" והיא הייתה זוכרת ופנויה מדי פעם, אבל משהו בו היה מתרגש ומתאמץ מדי ונחפז מדי, והיא רצתה קצת לנוח, ומעולם לא אמרה לו כן.

וביום שלישי אחד לפני שלש וחצי שנים סיפר לה מישהו שעמיר נהרג בתאונת דרכים. והלא כך דרך העולם, אנשים נולדים ומתים מדי יום ביומו, ובכל זאת הצטערה קצת בשבילו ועוד קצת בשבילה, וחשבה מה היה קורה אם היו יוצאים. כנראה היו נפרדים, ובכל זאת מה היה קורה. אי אפשר לדעת. אנחנו חושבים שהכל אפשרי ויש זמן לכל, אבל לפעמים נסגרת דלת ונאטמת בבטון ואי אפשר שתפתח שוב. כך חשבה. אפילו חשבה שתלך לנחם. אחר כך שכחה.

שכחה, ובכל זאת, לאחרונה היא מדי פעם נזכרת. היא רוצה לשלוח לעמרם הודעה על הקלסרים החדשים ומוצאת את עצמה חושבת על המוות ועל החיים, על זוגיות שיש ועל זוגיות שאין, על בחורים שיצאה איתם ועל אלה שלא. וברגעים האלה הזיכרון הופך להיות רקע גדול שעומד מאחוריה, והאוטובוס שמאחר הופך להיות פסיק קטן על הרקע הזה. גם העבודה שלא נעשתה וגם עמרם ששולח הודעת נזיפה – הכל הכל הופך להיות פסיק קטן, אולי שלש נקודות, בסיפור הגדול של רונית. ואחרי כמה רגעים היא מתעשתת ושולחת את ההודעה לעמרם, ולא לעמיר, ומיד אחר כך רצה לתפוס את האוטובוס, שהרי אין לנו באמת זמן לכל.

ג.
עוד יש לרונית בבית ספר קטן עם אסופת שירים, ובכריכה שלו כתוב 'לרונית, מאוהד, באהבה'. ולפעמים כשהיא בערב לבד היא מכינה לעצמה כוס תה ופותחת את הספר וקוראת כמה שירים, ומכל זה אפשר בהחלט להבין שהיא אוהבת לקרוא שירים. ועוד אפשר להבין שהיה אוהד, ושהיה פעם, ושקצת קר לרונית כשהיא לבד בערבים.

למעשה הם אף פעם לא יצאו. כלומר, לא רשמית. אבל פעם אחת הוא בא אליה כדי ללמוד למבחן וכל הערב הם ישבו וראו סרטונים וצחקו. עד היום היא לא יודעת אם צחקו בגלל הסרטונים או צחקו בגלל שעישנו דברים או מפני שבאמת, עניין מצחיק ומופלא הוא לפגוש נשמה אחרת סתם כך, בלמידה למבחן. למחרת בא שוב והם למדו באמת, אבל במבחן ההוא נכשלו שניהם.

אחר כך ישבו ולמדו למבחנים אחרים וגם הסתובבו יחד. לא שהיו זוג, אבל אי אפשר לו לאדם שילך לתיאטרון בגפו. כלומר אפשר, אבל אפשר גם שלא. ובתווך היה יום ההולדת שלה, והוא נתן לה את הספר ואמר הנה, מתנה, והיא קראה את ההקדשה ולא ידעה אם הוא מתכוון אהבה, בדווקא – כלומר, אהבה, ולא חיבה – או שהוא מתכוון לאהבה של ממש, ואת המילים כתב באותה נימה רגועה וחסרת התרגשות שבה הוא מדבר תמיד.

וגם עכשיו, לפעמים, היא איננה יודעת. הקשר דעך כדרכם של קשרים לא-מחוייבים שכאלה, אבל מדי פעם היא קוראת בספר ותוהה מה זה אומר, "אהבה", והאם אפשר לו לאדם שיהיה רק ידיד. אולי רצה להגיד לה משהו ולא אמר, אולי אמר ולא הבינה, אולי עכשיו כבר מאוחר מדי. בכל זאת היא נכנסת לתמונת הפרופיל שלו בוואטסאפ מדי פעם ובודקת שהוא לא מצולם עם אף אחת; לשמור על גחלת הסיכוי, לקוות קצת, לחשוב שאולי.

ד.
ביום ראשון קפא הדוד של רונית והתפוצץ. היא רצתה להתקלח ולהכנס למיטה אבל המים היו קרים וכפות הרגליים שלה היו קפואות. השעה הייתה מאוחרת קצת אז היא כתבה בקבוצה של השכונה בפייסבוק הודעה: "מי מכיר אינסטלטור טוב?" ומישהי שהיא לא מכירה כתבה לה 'בפרטי', כאילו ביקשה לספר לה סוד.

אחר כך ראתה שאשה בשם אנה כתבה לה, בהודעה פרטית, מספר ותחתיו שם, 'אבי', והוסיפה הערה: הוא לא אינסטלטור במקצוע, אבל הוא חבר טוב עם ידי זהב שבטח יסכים לעזור. לא היה לרונית מה להפסיד אז היא התקשרה למספר, ואכן מישהו ענה. "אנה הביאה לי את המספר שלך," רונית אמרה, והוא אמר 'בטח, בטח, אני מסיים לסדר פה משהו ותכף בא'. ואכן תכף הוא בא.

הוא החליף פקק בדוד ואמר לה 'זה רק חמשה עשר שקלים, את יודעת', והיא אמרה 'כן, אני יודעת', והוא אמר 'את יכולה לעשות את זה לבד' והיא אמרה 'לא, אתה רואה, אני צריכה מישהו שיעשה לי את זה', וכשהם עמדו כך, במבואה שלה, זה לצד זה בבגדי בית ובבגדי עבודה, קצת הצטערה שהם לא מכירים ושלכן אי אפשר להטעין את המשפטים האלה ביותר סאב טקסט ממה שיש בהם.

בכל זאת שמרה את המספר בתור 'אבי הֶנְדִימֶן', כי דרכם של כפות רגליים לקפוא ודרכם של דודים להתפוצץ. ויום אחר כך, אחרי העבודה, הלכה לסופר לקנות קורנפלקס עם חלב ופגשה את אבי בקופה. והוא אמר 'היי, את גם כאן', והיא אמרה 'היי, גם אתה כאן', וחשבה איך כל אחד מהם אמר את אותם מילים בסדר שונה, ומה זה אומר בעצם.

והוא אמר 'כן, אני גר כאן בסביבה', והיא אמרה 'כן, גם אני', ושניהם חשבו איך המילה 'כן' כאן היא הסכמה למשהו אחר לגמרי, ואולי זה בגלל שיש קצת היכרות. הוא אמר 'נו, הדוד שלך עובד?' והיא אמרה 'כן, אבל אני צריכה להתקין לו שעון שבת', והוא אמר 'חבל שלא אמרת אתמול, אבל אולי אני אוכל לקפוץ מתישהו', והיא אמרה 'מה שתגיד', וכל אחד מהם שילם בתורו.

אחר כך חשבה למה הוא התכוון כשאמר 'חבל שלא אמרת אתמול', והוא חשב 'למה היא התכוונה כשאמרה 'מה שתגיד', ושניהם חשבו איך מפגש בין שני אנשים הוא לפעמים כמו ריקוד על חבל מתוח, כשכל אחד קשור לשני בחוט, וצריך לרקוד בזהירות כדי שלא יפלו שניהם.

ובערב אחרי המקלחת היא רצתה להתקשר לאבא ובטעות התקשרה לאבי, ואבי אמר 'היי, לא חשבתי שתתקשרי כל כך מהר', והיא גמגמה רגע ואז התעשתה ואמרה סליחה ושאלה 'תגיד, אתה פנוי עכשיו?' והוא אמר 'כן, כן'.

ואחרי שניתקו היא חשבה לעצמה שבעצם היא לא יודעת מה היא שאלה ולמה, ולא יודעת מה הוא ענה ורק הרגישה איך החוט הולך ומסתבך ונהיה אט אט לקשר, ולקחה את הפלאפון שלה ונכנסה לאנשי הקשר עד שהגיעה ל'אבי הנדימן' ומחקה את המילה השניה כך שנשאר רק 'אבי', ואחר כך ישבה על הספה ואכלה קורנפלס עם חלב וחיכתה נצח או שניים עד שידפוק בדלת.

הייקו (ועל שירי זן ככלל)

במקום הקדמה: אני לא חוקר זן, לא חוקר שירה ולא חוקר יפן. הקטע הבא אינו מידע מדויק אלא ניסיון להבהיר לעצמי משהו. אם אתם מחפשים ידע 'נכון' יותר, תתחילו מויקיפדיה.

—-

אם אלון ביקש
כמה מילים על הייקו
מה עוצר אותך?

(ר. רביצקי)

האם הקטע הזה הוא הייקו?

נהוג לחשוב שמניית ההברות (5,7,5) זה המאפיין המרכזי של ההייקו, ואין ספק שזה המאפיין הכי בולט לעין. אבל במהותו, ההייקו הוא תמצית מאוד מרוכזת של שיר זֶן.

במילים אחרות, הייקו מייצג עמדה תודעתית. כמו כל ייצוג, הוא גם מכונן את אותה עמדה. ואם אנחנו נוהגים להצביע על קואנים (קואן – Kōan) בתור ההיגד הלא-רציונלי שמוביל לאיזו התעוררות תודעתית, הרי שהייקו עושה את שתי הפעולות במקביל. הוא גם מוביל להתעוררות הזו וגם מייצג מבט תודעתי שכבר עבר הארה.

קצת קשה להסביר את העמדה התודעתית הזו מילולית, כיון שטיבה הוא שהיא לא רציונלית. כלומר, היא לא מבוססת על תהליך הבנה לוגי, או על משמעות כלשהי שנובעת מתוך טקסט, אלא להפך – מהאיון של הרציונל. מהעמדה של חוסר ההבנה, או העדר המשמעות. אבל לא במובן המערבי המקובל, שדברים חסרי משמעות הם נונסנס, אלא בהבנה שהדברים הם, ובכן, מה שהם. הם לא נושאים מטען, או עודפות, הם לא מסמלים משהו אחר ולא זוקקים פענוח. אין תהליך – כלומר, אין ציר זמן – בהבנה שלהם. הם פשוט שם.

כמובן, כיון שזו צורת מבט, אפשר להחיל אותה על כל דבר. רמזתי שהקטע הקצר שציטטתי בפתיחה הוא לא הייקו קלאסי. אבל זה לא נכון עד הסוף, כי אפשר לקרוא אותו מתוך התודעה הזו. אני אנסה להדגים.

בקריאה רציונלית של השיר הזה, בהקשר וכו', השיר מפנה אלי שאלה: "אם אלון ביקש כמה מילים על הייקו, מה עוצר אותך?" הטקסט מציב בפני, כקורא, שאלה שמבקשת מענה. השאלה היא אודותי, ואני נדרש לענות למה אני לא עושה משהו מסוים. כלומר, מה חוסם אותי, פרקטית, מלעשות את מה שאני רוצה לעשות. כמובן שרואי עשה פה טייק על מבנה מקובל של הייקו, ולכן הקטע שלו הוא (סוג של) בדיחה.

אבל בקריאה מתוך תודעת זן, השיר לא דורש ממני מענה. השאלה אינה רציונלית, ואני, האדם הקורא, לא 'רוצה' או 'לא רוצה' דבר מה. ממילא, שום דבר לא חוסם אותי. אני לא נשאל. אני לא נדרש לענות. זו אפילו לא בדיחה. השיר נפתח בפני למשהו אחר, שאינו היגד עם משמעות רציונלית, אלא טקסט שדורש ממני להסתכל עליו בניקיון תודעתי.

התשובה 'מזג האויר', למשל, יכולה להיות נכונה (אם היא שגויה, בפועל) ושגויה (אם היא נכונה). כלומר, אם באמת מה שמפריע לי לענות לאלון זה מזג האויר, התשובה הזו רציונלית, ולכן אינה מתאימה לתודעת הזן. לו היה זה קואן, זו הייתה תשובה שגויה.
אבל אם מזג האויר לא משפיע עלי, התשובה הזו מצביעה על מזג האויר לא כיחס של סיבה ותוצאה, אלא רק על עצם היותו של מזג האויר. ולכן התשובה נכונה. כלומר, זו כבר לא תשובה, זו תגובה, אבל תודעתית היא 'נכונה'.

שיר הייקו טוב הוא שיר שפועל כמו שצריך. כלומר, שמצליח לעורר. השאלה שלו היא פרקטית ביסודה. למרות זאת, אנחנו יכולים לאפיין שירי הייקו טובים ככאלה שמשלבים היטב בין תוכן וצורה. כלומר, הם מייצגים מצב תודעתי של התבוננות נטולת זמן, ברגע אחד הווי. הם כוללים התייחסות לעונות השנה באמצעות הטבע (פריחת הדובדבן, למשל), וככה מצליחים לייצג גם את קיומו של הזמן, אבל גם את היעדרו. לצורך העניין, משהו שאינו חולף, אין בו זמן. רק ברגעִי יש זמן.

מספר ההברות נועד כדי לייצר צמצום, למקד את התודעה על שבריר קטן של הוויה. כשכל הברה נספרת, אנחנו לא מוסיפים מילים סתם. להפך, אנחנו מנסים לצמצם כמה שיותר ועדיין להצליח להראות משהו. איזה רגע שלם.

אם מסתכלים לרגע על השפעות אחרות של הזן ביפן – על גני האבנים, על טקס שתיית התה, על הקליגרפיה היפנית – אפשר לראות את היחס בין צמצום, דיוק וטבעיות. אין גן אבנים טוב יותר או פחות, כיון ש'טוב' ו'רע' הם מושגים לשוניים שהזן מבטל. הם נובעים מהשוואה לדברים אחרים. גן אבנים 'טוב' הוא גן שפועל על המתבונן בו. ממילא, שאין בו הסחות, שאין בו רעש, שהקוים בו מעוגלים ו'טבעיים', שהוא אחד.

הנה שיר הייקו 'טוב':

שְׁקִיעָה שֶׁל סְתָו
קוֹל שֶׁל צְבִי מְהַדְהֶד
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת

(מצוטט מכאן)

שימו לב שמספר ההברות לא חשוב לי, כרגע, בטח לא ככותב וקורא עברית. מה שמשנה זה שהשיר מדויק, קצר, מדוד, שהוא מציג רגע אחד, שהוא לא דורש פענוח (האם הצבי הוא סמל? מדוע 'שדות' ולא 'אגמים'?), אלא מתקיים במלואו.

japanpilz2

הרחבות על תודעת הזן –

ספר המבוא (המערבי) הכי מוצלח בעברית הוא 'זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה' של יעקב רז, בהוצאת האוניברסיטה המשודרת. כמו שאפשר להבין מהמילה 'פילוסופיה' בכותרת, זה עוזר להבין את התודעה המדוברת, אבל לא בטוח שזה עוזר להקנות אותה.

יואל הופמן ויעקב רז תירגמו כמה ספרי זן מפורסמים:
"קול היד האחת" – קואנים עם תשובות.
"לאן נעלמו הקולות?"
"ספר הזן של ג'ושו"
"הדרך הצרה לאוקו".
"קולות האדמה", הוא גם זה המומלץ על ידי הופמן.

אלה תרגומים, חלקם מבוארים לקורא שלא עבר הארה. לא יודע עד כמה הביאור עוזר. התרגומים – נחמדים. כלומר, זה בעיקר מפעל אקדמי, ולא בהכרח יעיל למעבר תודעתי. אני ממליץ בעיקר על הספרים המאוחרים של הופמן, שמדגימים יפה את הפרקטיקה של התודעה הזו, ועל הספר הקטן "זן באמנות הקשת".

אני גם ממליץ להתאמן קצת ב'זאזן' – מדיטציה בסיסית של זן, שעיקרה התבוננות. יפנים הפכו את המדיטציה הזו למשהו מאוד מדויק, אבל בבסיסה היא דורשת ישיבה לא מאומצת ומבט קדימה, לא משנה על מה (אם כי בהתחלה כדאי להתיישב מול קיר ריק), ולמשך זמן מסוים – בין חמש דקות לכמה שעות שבא לך – פשוט להתבונן קדימה. מותר לחשוב, אבל יש עניין שלא להחזיק במחשבה. כלומר, לא צריך להיאבק במחשבות שבאות, אבל כדאי לא לשקוע בהן אלא, ובכל זאת, להתבונן.

אם ראשונים כבני אדם אנו כרהיטים

א.
נראה לי ששמפו פלוס קונדישינר זה כמו דתי לאומי כלומר מישהו שהוא גם וגם ושכל השמפואים חושבים שהם סתם חפיפניקים ושכל הקונדישינרים חושבים שהם קשים כמו שמפו, ובטח בתנועות הנוער שלהם אז השמפו"ק המבוגרים אומרים לילדים (שמחלקים בבתי מלון) תקשיבו זה לא שאנחנו מחפפים זה שאנחנו חופפים, והם גם מקריאים להם דברים של אורי אורבך כמו 'בשבחי החינוך השמפו-קונדישינרי' וכאלה, ומדי פעם לאחד השמפו"ק יש משבר זהות והוא לא יודע מה הוא יותר, שמפו או קונדישנר, ואז הוא הולך לבכות לחבר שלו ונכנס לו בעיניים והחבר בוכה גם ובסוף אומר עזוב אותך, אחי, עזוב אותך מהגדרות, פשוט תהיה עצמך.

ב.
ופעם אחת התנור הדו-תאי הלך למאמן והמאמן אמר לו תקשיב אדוני אי אפשר ככה פעם אתה נותן טורבו ופעם צלייה איטית אתה צריך להחליט במה אתה טוב וזהו, והתנור הדו תאי אמר אבל ככה זה אני לא טוב בשום דבר אני רק בסדר בשניים שלשה תחומים, והמאמן אמר אין דבר כזה כל אחד יש לו משהו שהוא יותר טוב בו ומשהו שהוא פחות נניח אתה תמיד שורף את החצילים אבל אתה בסדר עם עוגיות והתנור הדו תאי אמר וואלה יש בזה משהו והלך הביתה ומאז הוא תנור חד תאי ולא עושה חצילים בכלל והוא בסדר עם עצמו כי ככה זה צריך לפרנס משפחה ואי אפשר הכל, ולפעמים כשהוא מתגעגע הוא הולך למכולת וקונה סלט חצילים קלויים אבל כולם יודעים שזה לא אותו דבר

 ג.
תלמה ממליצים לאכול ארוחת בוקר עם פחמימות מורכבות אבל למי יש כח לשמוע על הבוקר פחמימה שמתלבטת בהגדרה העצמית שלה כן כיסוי ראש לא כיסוי ראש יא אללה כבר היה עדיף שתמליצו לאכול ארוחת בוקר עם מיכה גודמן
 ד.
פעם אחת הייתה דלת ובחמישית לקחו אותה יחד עם כל האולפנה לסמינריון ושם עמד אריה המדריך מהישיבה והעביר יחידות עם שמות כמו 'איסור נגיעה' או 'המדרגות הנעות לאן' או 'העגלה המלאה והעגלה הריקה' ואז הדלת הפכה להיות כזו שלא נוגעים בה בקיצור דלת אוטומטית.

עד שפעם אחת היא פלרטטה עם אחד שהיה חלון אבל פתוח והוא אמר לה מה את אוטומטית עושה מה שאמרו לך לעשות כמצוות אנשים מלומדה אולי תחליטי פעם אחת בעצמך מה לעשות

וזה היה נכון אבל מאז היא לא סגורה עד הסוף וגם לא נפתחת בקיצור היא תקועה

אנדי וורהול, פחית מרק

אנדי וורהול, פחית מרק

בדבר לביבות וסופגניות

א.
העולם נחלק לשניים, אלה שאוהבים סופגניות ואלה שאוהבים לביבות. כלומר שני הצדדים מסכימים שמאכלים מטוגנים בשמן הם מתנת האל לבני האדם ושניהם מסכימים שהמאכל השני הוא פשרה ראויה והשאלה העיקרית היא אם שולחים אותך לכל חנוכה לאי בודד ואפשר לקחת רק מאכל אחד מטוגן בשמן, מה לקחת.

והשאלה הזאת היא סעיף של השאלה הגדולה יותר, שאלת התה עם הסוכר או בלי הסוכר, ושתיהן יחד הן הן השאלה של עשיו ויעקב, כלומר אם להיות איש יודע ציד איש שדה או להיות איש תם יושב אוהלים, שזה הסיפור עליו כתב אריק אינשטיין שיש אנשים שכך ויש אנשים שאחרת, והוא אוהב להיות בבית, וכולי.

כי מי שאוהב סופגניות מה הוא אומר, בעצם. הוא אומר תנו לי את החיים האלה בכל מִתְקם ושִפְעתם. תנו לי לחוות הכל ובגדול. אני רוצה לאהוב עד כלות ולשנוא עד לשד העצמות. אני רוצה שכל הפנים שלי יספגו שמן ואבקת סוכר ושוקולד נמס. אם יש למשהו טעם, אני רוצה טעם עד הסוף. הבו לי סופגניות רולדין מופרכות במחירן ובטעמן! הבו לי שוקולד וקרם אננס וסופגניה בחמאה! הבו לי עוד!

את הסיפור שלי, אומר איש הסופגניות, אני רוצה כמו סיפור מתח מורט עצבים, עצום ורב מימדים, שבו אני מחפש את הריבה בכל נגיסה והכל הולך ותופח ומתפוצץ עם הריבה בפה ועם הבצק הספוג עד שהוא הופך למין סאגה עצומה, שנייה רק לסרטים הוליוודיים. והוא אוהב באהבה גדולה את העולם שבחוץ, העצום והרב והנישא, הדרכים האינסופיות, הערים וראשן בשמים, השדות המשתרעים אל האופק וממלאים את הלב גדוּלה.

ומי שאוהב לביבות אומר בעצם מה אני צריך, הוא אומר, תנו לי אפעס קצת בלילת תפוחי אדמה מטוגנת ורסק תפוחי עץ בצד, ואהיה המאושר באדם. אין לי חפץ לא בהרפתקאות עזות גורל ולא במלחמה ושלום, לא בחוויות ריגוש מהסוג שהלב פוקע מהן ולא באהבה אינסופית שסופה סרוויס קורל שלם (במחיר מופקע!) שנזרק כלאחר כבוד מהחלון בקומה השלישית. הו, לא.

הבו לי את הסיפורים שלי מינוריים, אומר איש הלביבות. את האהבה שלי נטולת דרמה, את האוכל שלי נטול יומרות. ולא מפני שהוא לא רוצה אהבה או סיפורים או אוכל, אלא מפני שהוא מכיר בעדינותם של הטעמים בעולם, בנדירותם של חומרי הגלם הטובים שמרכיבים אהבה טובה, ובחוסר היכולת למלא את השאיפה היומרנית הזאת לגדולה אֶפִּית. והוא חובב במידה ידועה את הספה שלו, בבית השקט שלו, ואת הקוים הדקים שמשרטטים את הנינוחות שבין המטבח ובין הסלון.

ומה יפה, אפוא, שאנחנו היהודים אנשים למודי ויכוחים משפחתיים אנחנו, ובפרט בחגים, ועל כן בחג החנוכה נאנחו מחדשי החג אנחה גדולה וראו להכיר בשני הצדדים כאחד, וקבעו להניח את החנוכייה על אדן החלון כדי לספק את שני הצדדים, מן הבית ומן החוץ, ואחר כך ללכת ולאכול גם סופגניות וגם לביבות, ומי שרוצה יפטם עצמו בסופגניות ומי שרוצה יאכל לביבה אחת או שתיים, צפודות ודקות, וטוב לב משתה תמיד.

ב.

תמיד כשאני מכין לביבות – והרי זה קורה לכולנו מדי פעם – נשארת לי בסוף הקערה איזו כמות שיכולה, אם נודה על האמת, להספיק לשתיים או שלש לביבות נוספות שיכולות להטּגן כהלכה, ובכל זאת אני מוצא את עצמי חסר כח לחכות, אוסף את כל הסוף ומלבב לביבה אחת גדולה ומניח בשמן הרותח ואומר יאללה, יאללה.

והאמת היא שכך דרך העולם, כלומר ככל שאנחנו מתקרבים לסוף דבר כך אנחנו נחפזים יותר אליו, כמו אשה שמרפרפת בעיניה על העמודים האחרונים שבספר, או כמו אדם שמגיע הביתה ואת המדרגות הוא עולה בריצה. והלא יכול היה לרוץ את המקטע המישורי ברחוב, ולא את המדרגות קְשות הטיפוס, ובכל זאת הוא רץ את המדרגות, מפני שהסוף נראה בעיניים ומפני שהלב מושך אל השלמות.

ומה זה אומר, הלב מושך אל השלמות. זו הסיבה שהורים מתרגשים כשהם רואים שאצבעות רגלו של התינוק הן קטנות אך שלמות, וזו הסיבה (אחת מהן, בכל אופן) שאיש ואשה נישאים זה לזה, וזו השאיפה הגדולה של העולם אל הגאולה ונמר עם גדי ירבץ, ומהצד השני – זו גם הסיבה שעצים בשלכת ממלאים אותי בגעגוע; מפני שהם חסרים.

כללו של דבר: על אף שהיינו רוצים להאמין שאנחנו מושלמים ושלמים, עדיין בתוך תוכינו אנחנו חסרים, ואת השלֵמות אנחנו מחפשים בעולם שמחוצה לנו. וברגע שאנחנו מתקרבים אליה, ורואים ממש את הדברים עומדים לקרות ואת הסוף השלם העתיד לבוא, אנחנו אומרים נו, שיבוא כבר, כבר לא כל כך אכפת לי איך זה יקרה, רק שזה יקרה. או, במילים מקובלות יותר; יאללה, יאללה.

גלידה (8)

[פרקים קודמים: אחד, שניים, שלש, ארבע, חמששש, שבע]

כב.

לרב דודי ורחלי היו ארבעה ילדים בין גיל אחת עשרה לגיל שלש והם שלחו את הבכור לממ"ד תורני פלגי מים ואת הקטנות לגן שקד ולבית הספר בעיר ואת הסנדוויץ' לממ"ד המקומי כדי שיהיו לו קצת חברים. לבכור קראו אלעד ולקטנות קראו אלישבע ונעמה ולסנדוויץ' קראו יוסף חיים על שם סבא רבא של הרב דודי. אלעד היה בחוג שחמט וגם שיחק כדורגל והקטנות שיחקו ב'להקליד מהר כמו אמא' ובללכת עם תיק מסמכים חשוב וגם בללמוד תורה ויוסף חיים ישב כל היום וקרא ספרים. לא היה אצלו הבדל בין הספרים והוא קרא גם פנטסיה וגם מדע בדיוני וגם ספרי בנות ולמרות שרחלי לא קראה ספרים בכלל היה נראה לה כאילו לא אכפת ליוסף חיים בכלל ממה שהוא קורא, העיקר לקרוא. הוא היה קצת גמלוני והגבות שלו היו קצת עבות מדי ושאר הילדים לא שנאו אותו כמו שהם פשוט לא רצו להסתובב איתו. ובכל פעם שאלישבע שאלה את רחלי את מי היא הכי אוהבת היא אמרה את כולכם אני הכי אוהבת, אבל עמוק עמוק בליבה פנימה ידעה שהיא אוהבת את כולם ואת יוסף חיים קצת פחות.

ובוקר אחד רחלי הייתה באמצע למתג מחדש את קו המוצרים של MCC מכונות קפה משרדיות ומדי כמה דקות הסתכלה ביוטיוב בסרטונים של טבע ויערות ומפלים וחשבה איך אין לה כח לעבוד וכל מה שהיא רוצה זה לשבת עם פיג'מה איפשהו בטבע ולשים ידיים בכיסים ולהסתכל על השמיים, ופתאום השעה הייתה שתיים וחצי ויוסף חיים נכנס וטרק את הדלת והשאיר את התיק בכניסה ואמר לרחלי אמא, אודי שמעוני יכול לבוא אלי מחר? ורחלי אמרה בטח חומד, בטח, ואחר כך בערב לפני שהלכו לישון היא אמרה לדודי שמחר יוסף חיים מביא חבר הביתה, ודודי אמר מחר אני על ארוחת הצהריים, נכון? אני אכין להם שניצלים וצ'יפס, ורחלי אמרה לעצמה שזו קצת רמאות להכין שניצלים וצ'יפס לארוחת צהריים ולמה כשהיא אחראית היא מכינה להם תבשילי עוף ואורז מלא וסלטי ירקות, אבל היא הייתה חייבת להודות – וגם זה בינה לבין עצמה – שהיא מבינה את ההיגיון בסיפור ושאם רוצים שאודי שמעוני יבוא גם בהמשך צריך לקנות אותו כבר מההתחלה בשניצלים וצ'יפס, ובקול אמרה שסוף סוף הילד מביא חברים הביתה, ואולי זו תהיה איזו התחלה למשהו יותר גדול כמו ללכת לישון אצל חבר או אולי ללכת לחוג כדורסל, ודודי אמר כן, חשבתי לקחת אותו גם לשבועיים של דיג על גדות האגם, רק אני והוא וקאנו, ורחלי אמרה אולי תיקח גם אותי לטיול הזה, אני חייבת לנשום קצת, והם צחקו קצת ביחד והלכו לישון.

אבל למחרת רחלי חזרה מהעבודה ויוסף חיים ישב כרגיל על הספה וקרא ואודי שמעוני לא היה בבית, והיא חשבה שאודי שמעוני הבריז או משהו והתמלאה רחמים על הילד שלה שחייב להשאר בבית ולקרוא כי אף אחד לא רוצה לשחק איתו, היא רצתה לחבק את יוסף חיים אבל כבר הרבה זמן שהילד עושה פרצופים כשמחבקים אותו והיא לא ידעה איפה עובר הגבול בין להשאיר אותו הילד שלה ובין לתת לו לגדול קצת ולהשתחרר אז היא נתנה לו נשיקה במצח והלכה לאכול קצת שאריות מהצ'יפס ומהשניצלים שעדיין היו קצת פריכים, ודודי ששמע שהיא נכנסת בא והתיישב לידה ואמר לה את לא תאמיני, אודי שמעוני הגיע והם עלו לארון משחקים ויוסף חיים לא רצה לשחק בשום דבר, אז בהתחלה הם ישבו אחד ליד השני וקראו ודי מהר אודי השתעמם ורצה לעשות משהו ויוסף חיים הציע שהם ישחקו במחשב, ואז הם התחילו לשחק באיזה משחק באינטרנט, משהו עם מכות וריצות, ואז יוסף חיים התעצבן שאודי מפריע לו ורצה לשחק לבד, ואודי לא רצה לשבת ולראות את יוסף חיים משחק, אז הוא פשוט קם והלך ויוסף חיים המשיך לשחק ואז הלך לקרוא איזה ספר מטופש, וזהו.

ורחלי בלעה את הגוש שעמד לה בגרון ואמרה ואיפה אתה היית בכל הסיפור, ודודי מה הקשר אלי, ורחלי אמרה אם אני הייתי שם זה לא היה קורה, ודודי אמר מה היית עושה, היית מכריחה אותם לצאת החוצה? ורחלי אמרה בטח שכן. ודודי אמר ומה הם היו עושים שם, שמים ידיים בכיסים ומסתכלים על השמיים? אני לא יכול לשחק במקומו או לעשות את ההחלטות במקומו או להגיד לו מה לעשות, מה אני, אבא שלו? והוא צחק לעצמו קצת ורחלי התעצבנה קצת אבל גם חייכה קצת בעל כרחה ולבסוף השתעשעה קצת בצ'יפס שנשאר בצלחת ואמרה אבל דודי, מה עושים. ודודי אמר מה פירוש מה עושים, מה אפשר לעשות? זה הילד שלך ועד שהוא לא יקום בגיל חמש עשרה ויגלה שהוא סיים את כל הספרייה אבל לא נשארו לו חברים, אין מה לעשות בנושא. ורחלי אמרה לא יכול להיות שאין מה לעשות בנושא, אתה תחשוב על זה ואני אחשוב על זה, והיא שמה את הצלחת בכיור והלכה והתיישבה ליד יוסף חיים ואמרה לו יוסף חיים, איפה אודי? ויוסף חיים הרים את הראש מהספר והסתכל עליה במבט המעצבן שלו ואמר הוא לא רצה לשחק איתי אז הוא הלך. והיא ממש רצתה לצעוק עליו אבל התאפקה והלכה למיין כביסה.

ואחר כך בלילה הם ישבו לשתות תה ביחד ורחלי אמרה נו, חשבת על זה? ודודי אמר, על מה, ורחלי אמרה, על יוסף חיים, והיה ברור שדודי לא חשב על זה בכלל ושהוא מחפש מה לענות ואחרי כמה שניות שתיקה דודי אמר לה את יודעת, חשבתי על זה, אולי אני אקח את יוסף חיים לטיול של השיעור? ורחלי ערבבה את התה שלה ואמרה אתה רוצה לקחת ילד בן תשע לטיול עם חבורה של בני עשרים שמדברים כל היום על הצבא ועל הגמרא ביבמות? ודודי שתה בלגימות גדולות ומרעישות ואמר כן, זה מה שאמרתי, אני שמח שאת מקשיבה, ורחלי אמרה אתה יודע מה, זה דווקא רעיון לא רע. אם אין לו חברים בני גילו אולי לפחות יהיה לו עם מי לדבר. ודודי מזג לעצמו עוד תה ואמר לא יודע אם יהיה לו עם מי לדבר, אבל כרגע הוא הולך ברחוב עם הראש בספר ובטיול הוא לפחות יהיה חייב להסתכל לאן הוא הולך. ורחלי אמרה אתה יודע מה, אתה צודק, תיקח את הילד לטיול של השיעור שלך, אני אודיע לאורית שהוא לא מגיע, ודודי אמר מי זו אורית, ורחלי אמרה זו המורה שלו, ודודי אמר אה, חשבתי שהמחנך שלו זה הרב שלומי, ורחלי אמרה לעצמה וואי, הוא לא מעורב בכלל, ובקול אמרה לא לא, זו אורית, והם הלכו לישון.

בסוף הסתבר שאורית בחופשת לידה אז המחנך בפועל זה באמת הרב שלומי, שלמד בעצמו ב'הדרת פנים' ולכן לא היה אכפת לו לשחרר את יוסף חיים ליום אחד וביום אחד יוסף חיים קם בבוקר ודודי לקח אותו לישיבה והם נסעו באוטובוס להרי יהודה ושם הלכו את כל נחל קטלב ואפילו הגיעו לאיזה מעיין שהרב דודי לא הכיר אבל יכול היה בהחלט להעביר עליו שיעור כשמסביב כל נפלאות הבריאה, או לפחות ככה רחלי דמיינה כשדודי סיפר לה על הטיול, ויוסף חיים הלך עם כל הבחורים כמו גדול, אמר דודי, הם כולם פינקו אותו ועזרו לו עם התיק ועם העליות ואפילו דיברו איתו על הספרים שהוא קורא. אולי אנחנו פשוט צריכים לדלג על כל גיל ההתבגרות שלו ולהכניס אותו ישר לישיבה, אמרה רחלי, ודודי אמר לא יודע אם בכזו קיצוניות אבל נראה לי שאני  אתחיל ללמוד איתו קצת ואולי אקח אותו איתי לסדר צהריים, ורחלי חשבה שילדים צריכים לשחק בחוץ והרגישה שדודי פשוט עושה לעצמו חיים קלים אבל לא ידעה מה אפשר לעשות אחרת ואמרה טוב, אני מה אכפת לי.

ואחרי כמה ימים היא חזרה הביתה מהעבודה וראתה את דודי יושב ולומד בסלון עם יוסף חיים, ויוסף חיים שאל בקול המעצבן שלו אבל מה זה אומר שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ, ודודי דיבר ב'קול של הרב' שיש לו והסביר ליוסף חיים איך העני עומד בפנים ואיך בעל הבית עומד בחוץ, ורחלי עמדה בכניסה עם התיק של המחשב הנייד ועם צרור של איורים וציורים והסתכלה עליהם ואמרה לעצמה וואי וואי, הוא היה רציני כשהוא דיבר על זה. וכשהיא עלתה לקומה למעלה והתחילה לקפל כביסה היא קיפלה את המכנסיים הכחולים הכהים של דודי ואת הג'ינס הקרוע בקצה של יוסף חיים והרגישה איך היא אוהבת אותם ואיזה חמוד האיש שלה ואיזה חמוד הבן שלה וחשבה לעצמה שהם ממש משפחה אוהבת ומתפקדת כמו בספרים.

כג.

 לגלעד איתן לא היו חברים לפני שהתחתן וגם אחרי שהתחתן לא היו לו חברים. כשהיה ילד היה יושב ומשחק במחשב, ואחר כך היה עסוק בללמוד ובלקרוא ובלתכנן סימולטור טיסה תלת מימדי בסי פלאס פלאס. אמא שלו אהבה להגיד שהספרים הם החברים שלו וזה היה נכון במידה מסוימת ואפילו נתן לו איזו רווחה לאורך הישיבה התיכונית, אבל מטבע הדברים קשה לעשות מסיבת-חנוכת-בית-תוססת עם שני לפטופים ישנים סט רמב"ם פרנקל וארונית ספרי קודש עם מדף פנטזיה למטה. היו לו כמה אנשים מהישיבה שהוא שמר איתם על קשר לפני החגים, וכמה זקנים ממניין הנוער שישבו לפניו במניין של שש, והוא אפילו הלך עם נעמי לכל מיני ארוחות שבת אצל חברות שלה והתעניין בשלום בני הזוג שלהן ולפעמים צחק כשנועם או אליהו אמרו משהו מצחיק, אבל כשחזר אחר כך הביתה וגם במהלך השבוע שאחרי, אף אחד לא שלח לו הודעה "וואי, ראית את אוקלהומה אתמול?" או משהו בסגנון הזה. לא היו לו חברים, לא היו לו חבר'ה, ולמען האמת, הוא לא אהד את אוקלהומה.

ברוזנקרנץ את שלומי כל המבוגרים ראו הצגות בקאמרי וכל הצעירים כולם ראו כדורגל, ובמטבחון הם דיברו לפעמים על שחקן אחד בשם ווסטרברוק או משהו כזה, וברור שלא היה אפשר לדבר איתם על דברים אחרים כמו תנורו של עכנאי או ההבדל בין כתבי היד בדף היומי, ואפילו על דברים רציניים כמו זוגיות או עבודה או מלאכים לא היה אפשר לדבר איתם. ולרוב זה לא הפריע לגלעד.

ויום חמישי אחד אחרי שלא ראה מלאכים בערך שבועיים, חזר גלעד הביתה ונעמי נתנה לו נשיקה ואמרה לו אתה שומע, גלעדי, יסכה דינה ונועם כאן שבת אז הזמנתי אותם לארוחה, וגלעד זכר בנקודות קצרות: יסכה דינה. מורה. מתרגשת. נועם של יסכה דינה. אברך שעובד בישיבה התיכונית ליד. דוס מאוד. וזכר עוד שיסכה דינה ונועם הם האלה שנסעו אחריהם לאיטליה ונהנו מאוד. לא הייתה לו דעה לכאן או לכאן והוא פשוט אמר לנעמי טוב, בסדר, מה את רוצה שנכין לשבת? ונעמי אמרה חשבתי שתכין לזניה חצילים עם בשר. וגלעד שידע להכין אותה ממש טוב חייך אליה ואמר וואי, את אוהבת את זה. ונעמי אמרה כן, וזה גם ירשים את יסכה דינה ונועם. וגלעד אמר את רוצה להרשים אותם? ונעמי אמרה אתה יודע, וחייכה אליו, ולכן גלעד חייך חזרה, ונעמי אמרה שיקנאו קצת, שיחשבו שאנחנו הכי מושלמים בעולם. ובאותם רגעים זה אכן היה נכון.

אבל כשגלעד הלך לסופר לקנות קצת מצרכים הוא עמד בתחנת האוטובוס ופתאום הופיע מלאך ושאל אותו אם אפשר כמה שקלים לבאר שבע, וגלעד אמר כן, אפשר, אבל למה. והמלאך אמר למה זה תשאל, וגלעד אמר אבל אני חייב לשאול, והמלאך אמר לו מה ה' אלוהיך שואל? וגלעד אמר לא יודע. והמלאך אמר כי אם ליראה אותו, וגלעד אמר אבל מה זה אומר, והמלאך אמר סוד ה' ליראיו, וגלעד אמר נו מה, בבקשה, תגיד לי מה קורה לחיים שלי, והמלאך אמר אני נוסע לבאר שבע מצטער חייב לזוז יש לי שם מישהו שמוסר מכונת כביסה, ונעלם. וכשגלעד נסע הביתה כל הדרך הוא היה מעורער ושאל את עצמו אבל מה לעזאזל זה אומר, מה ההיגיון של כל הסיפור הזה, אבל כשהגיע ורצה לספר לנעמי על המלאך החדש שהופיע פתאום, נעמי הייתה עסוקה בלסדר ולארגן ולבשל ולהראות עד כמה הבית שלהם קטן וחמים וחמוד ועד כמה הם זוג מושלם, והוא הבין עד כמה הוא זקוק לחבר שהוא לא נעמי, כלומר מישהו מבחוץ שאפשר לספר לו את הדברים והוא לא ישפוט או יושפע או ישאל תגיד גלעדי איך הסיפור הזה משפיע עלי איכשהו ולמה עדיין לא טיגנת את החצילים ואולי תלך שוב לדוקטור אמזלג וזהו.

בפעם הקודמת אחרי הסושי והיין הוא הלך לרופא שלו דוקטור אמזלג שידע ארבע שפות ואפילו למד רפואה בצרפת וסיפר לו את כל הסיפור, הדוקטור דפק לו על הברך עם פטיש קטן ולקח ממנו משטח גרון ואחר כך חיטט באוזן במרץ וכתב משהו במחשב ואז הסתכל לגלעד בעיניים ואמר לו את האמת אתה רוצה לשמוע, אדון גלעד? האמת היא שמי שרואה דברים שאין בעולם, לא יודע שאין את הדברים האלה בעולם ולא הולך לרופא. אם אתה יודע שאתה משוגע אז אתה לא משוגע. זו האמת. וגלעד אמר זה ממש מלכוד עשרים ושתיים, והרופא אמר מה, וגלעד אמר אבל אני רואה דברים ומה אפשר לעשות, והרופא אמר זה הכל לחץ נפשי אולי תשב קצת בבית תראה סרטים תנוח, כמה ימים וזה עובר, והוא רשם לו שלשה ימי מחלה ושילב ידיים ואמר במבטאו הצרפתי זהו, אין יותר מה לעשות ואני ממליץ לראות קצת קומדיות רומנטיות כי זה מצחיק.

וגלעד ידע שקומדיות רומנטיות זה אולי מצחיק כשזה קורה למישהו אחר, ואפשר לצחוק איך הוא לא מבין אותה והיא לא מבינה אותו, אבל כשזה קורה לך זה לא מצחיק בכלל.

ואחרי שהכל היה מוכן ונעמי ראתה האנטומיה ישב גלעד לבדו מול המחשב וחשב לעצמו שכל מה שהוא היה צריך זה איזה חבר לשבת איתו עכשיו ולאכול ביחד סושי ואז להשעין מרפקים על השולחן ולהגיד לו תשמע, בכנות, אודי – נניח שהיו קוראים לו אודי – אני חושב שאני משתגע. ואודי היה אומר וואלה אחי, אני מבין. והוא באמת היה מבין, לא כמו נעמי שלא הבינה כלום והתעקשה שהוא ילך לרופא. וגלעד היה אומר לחבר ההוא, שומע אודי, תכל'ס הבעיה היא לא עם המלאכים האלה שהם באים והולכים כמו שמלאכים עושים וזה דווקא בסדר, הם לא מפריעים מדי, הבעיה היא שאשתי חושבת שאני משוגע והיא מתייחסת אלי כאילו אני אדם אחר ממי שאני, ואם להודות על האמת זה ככה מאז החתונה, ואודי היה אומר תקשיב לי גלעד, ככה זה העולם. מה אתה חושב, אני לא ככה? וגלעד היה יודע שהוא בסדר ונורמלי והכל בסדר ועולם על מכונו עומד. אבל לא היה לו אחד כזה, והוא ישב לבדו מול המחשב ונעמי הייתה בחדר השני עם המחשב שלה, ולראשונה בחייו הוא היה לגמרי לבד.

ולמחרת בערב אחרי התפילה הופיעו יסכה דינה ונועם והם היו בדיוק כמו שהוא זכר, עם מטפחת גדולה על השיער וחולצה בתוך המכנסיים אבל לא כי זה יפה אלא כי שבת, והמכנסיים היו קצת ארוכים מדי והמטפחת קצת גדולה מדי ונועם הסתכל עליו ולחץ לו את היד ואמר לו נו נו בעל הבית, וגלעד לחץ חזרה ואמר לו ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, ונועם היה כל כך שמח וחייכני ומתאמץ עד שגלעד נזכר שהוא בעצם מחבב אותו, והם שיחקו קצת משחק הכיסאות סביב השולחן ובסוף התיישבו וקידשו וקמו ונטלו ידיים והמהמו כי הם שכחו את המלח והתיישבו שוב ובירכו וטבלו את החלה בטחינה ובחומוס ובסלט חסה עם עגבניות ואכלו מרק עם שקדי מרק וכל הזמן הזה יסכה דינה ונעמי דיברו ביניהן על העולם ועל העבודה והלימודים והחיים עצמם שהם כביסה ובישולים וקניות ומשכורת סטאז' או משכורת אברך ואיך אפשר בכלל לחיות מהדברים האלה, ונועם וגלעד הקשיבו להן מדברות ומדי פעם החליפו המהומים ביניהם. וזה היה בסדר.

ואחר כך הם הביאו את המנה העיקרית שהייתה לזניה חצילים עם בשר והרוטב הסודי של גלעד מלמעלה, וסלט חסה עם תפוחי עץ ואגוזי מלך, ונועם טעם מזה ופתאום העיניים שלו נפתחו והוא הסתכל על נעמי ואמר לה מה זה? ויסכה דינה אמרה לו זה לזניה, נעמיקו. ונועם אמר כן, אני יודע, אבל וואי, תטעמי, ולנעמי הוא אמר תגידי, מה המתכון? ונעמי אמרה אין לי מושג, זה גלעד מכין. וגלעד אמר הסוד הוא בלדייק את המרכיבים, והוסיף ואמר בכלל, בישול טוב זה לדייק. ונועם מלמל אחריו, בישול טוב זה לדייק, ודחק ביסכה דינה שכבר לא היה לה נעים ואמר לה תטעמי, תטעמי, זה מדהים, ואמר לגלעד, אתה חייב ללמד אותי, וגלעד אמר טוב, ופתאום שמח שמישהו אוהב את הדברים שהוא מבשל ושהבישול שלו מקבל מקום של כבוד וחשב לעצמו שאולי הוא ונועם יכולים להיות חברים, והעיז וסיפר לנועם בדיחה, הרשב"א והפני יהושע ישבו בתור לרופא נכנס מישהו חדש מהרחוב ושאל: "מי כאן אחרון?" קם הפני יהושע ואמר: "אני, אני!",  ונועם צחק.

והכל היה טוב ויפה עד אחרי הארוחה, שאז הם ישבו ושתו תה ודיברו קצת הבנים לעצמם והבנות לעצמן, ופתאום, תוך כדי שיחה סתמית לגמרי, גלעד שמע את נעמי אומרת כן, גלעד שוב רואה בזמן האחרון את המלאכים, ואת יסכה דינה שואלת מה זה אומר, זה חזר? ונעמי צחקה ואמרה אני גם לא יודעת מה זה אומר, לפעמים אני חושבת שהוא ממציא את זה כדי לקבל ממני תשומת לב, וגלעד כבר התחיל להתמלא בחוסר אונים וכמעט קם והלך להסתגר בחדר ולא לדבר יותר עם נעמי עד שירגע כשפתאום שמע את נועם שואל אותו תגיד, גלעד, מה זה אומר, שאתה רואה מלאכים, איך זה יכול להיות? והוא ראה את נועם מסתכל עליו בתמיהה ואת יסכה דינה מסתכלת עליו בסקרנות סימפטית ואת נעמי מסתכלת עליו בפחד עצום כאילו הרגע הבינה מה קורה, ובעיניים של כולם יחד ראה המון המון ספקנות, והוא נשם עמוק פעם ופעמיים, ולא ידע מאין בא ולאן הוא הולך ולפני מי הוא עומד לתת דין וחשבון.


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 455 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.