אינני יכול עוד | לפרשת בהעלותך

א.
לפעמים אדם יוצא לקצונה אפילו שלא רצה לצאת לקצונה. מה פירוש לא רצה, הרי בטירונות היה חייל מצטיין ועזר לחברים (ואפילו לבובז'יק שדאג לצחוק עליו על זה אחר כך) ובהכשרה הגדיל ראש וסחב ועשה ולמד בעל פה הכל ועבר בחנים ובר־אור ובוחן מסלול ומה לא, ולכאורה היינו אומרים – כמו שדורית המג"ד אמרה – נו, כזה חומר לקצונה, לא נוציא אותו? אבל כשבאה דורית והציעה את זה לאדם, אדם חשב על רווית, חברה שלו, שהוא אמור להשתחרר יחד איתה הוא אמר לא, מצטער, אני לא מפקד כל כך טוב. ודורית, שידעה שאין לה מישהו אחר להוציא, אמרה אתה חייב לצאת., ואדם אמר מה, אבל אני לא אהיה קצין טוב, ודורית אמרה זה בסדר, אני אהיה איתך, ואדם יצא.

והאמת הייתה שקורס הקצינים היה בסדר וההשלמה החיילית הייתה בסדר ורווית הגיעה על אזרחי לטקס בבסיס, ואדם קיבל את התפקיד החדש שלו ועמד שם עם דמעות בעיניים ונשמע אמונים למדינת ישראל וליחידה 8139 ולכל מה שצריך להשבע לו אמונים, ואחר כך רווית הלכה הביתה ואדם הלך למשרד כדי לסגור כמה דברים לפני תחילת התפקיד, ולמחרת קם בבוקר מלא אנרגיות ולזמן מה, לחודשים מספר, היה נראה כאילו הכל עובד בסדר. כאילו הוא קצין מעולה, והזוגיות שלו מסתדרת, והחיילים שלו אוהבים אותו ומעריצים אותו וכל מה שצריך לקרות קורה בזמן, ודורית טפחה לעצמה שתיים ושלש על השכם, איזו החלטה חכמה זו הייתה, ללחוץ עליו שיצא לקצונה, ואז הכל התחיל להתפרק לו בידיים.

ב.
בגן של הגננת רינה, הרב אבי הסביר לנו שמשה רבינו רצה להוציא את בני ישראל ממצרים. אני חושב שזה נכון, הוא אכן רצה. הרב אבי הסביר גם שמשה היה המנהיג הכי טוב שהיה יכול להיות לעם ישראל, אני חושב שבכפוף לזמן ולמקום, זה אכן נכון. הרב אבי הסביר שמשה רצה להוציא את בני ישראל ממצרים, אבל פחד, כי היה כבד פה וכבד לשון, כלומר מגמגם. אני חושב שזה לא נכון. כבד פה וכבד לשון אינו 'מגמגם', לעניות דעתי. גם לא 'ערל שפתיים'. כבד פה הוא מישהו שמתקשה להוציא מילים מהפה. מישהו שלוקח לו זמן להגיד את המילים הנכונות. משה לא גמגם; הוא פקפק. הוא לא היה בטוח בעצמו.

אני חושב שמשה לא רצה להנהיג. לא אז, לא עכשיו. הוא הנהיג כי אלוהים אומר לו 'לך'. הוא לא בטוח איך. כשאלוהים מציע לו את התפקיד הוא מהסס שוב ושוב: סוף סוף הוא הגיע למקום שקט, נולדו לו ילדים, מצא לו אישה וחותן ומשפחה שמעולם לא הייתה לו. כך הוא דוחה את אלוהים בקש עד שחורה אף אלוהים במשה ואומר לו לך. אין לך ברירה. אני סוגר אותך מימין עם המטה, סוגר אותך משמאל עם אהרן, עכשיו אין לך ברירה. ומשה הולך ודואג. ציפורה מלה את בנה לאות מחוייבות, ומשה דואג. אחרי שהוא מתריע בפני פרעה הוא יוצא החוצה ואומר לאלוהים אתה רואה, אמרתי לך. וליתר דיוק הוא אומר – למה הריעות לעם הזה, למה זה שלחתני. במילים אחרות, היית צריך למצוא מישהו אחר.

אבל על כל זה כתבתי כבר בפרשת שמות.

ג.
קצת יותר משנה אחרי, משה מנהיג כבר בערך שנה וחצי, את עם ישראל. בשנה הזו היה מעמד הר סיני והקמת המשכן, אבל גם העם הצמאים במרה, עמלק, חטא העגל ומות נדב ואביהוא. עכשיו העם מתכוננים לתזוזה, אבל משה עדיין לא בטוח. יותר משהוא לא בטוח; לא טוב לו. הוא קורס. העם מתאוננים ואלוהים הורג בהם. אחר כך 'האספסוף אשר בקרבו מתאווה תאווה', זוכר את הבצלים ואת השומים ואת הקישואים ואת האבטיחים. גם על זה כבר כתבתי בעבר (קישור למטה)(וכאן בבלוג בניסוח ראשוני יותר): העם לא מתגעגעים לאוכל. הם מתגעגעים לממשות. הם מתגעגעים לידיעה איפה הם נמצאים, לאן הם הולכים, מה עומד מאחורי הסיבוב. מצרים הייתה רעיון גרוע, אבל היא לפחות הייתה קיימת. כשהם מסתכלים קדימה, הם רואים רק חול וחול. אז הם מתלוננים, ובלילה הם בוכים למשפחותיהם, ואלוהים כועס, כי מה הם מתלוננים, עוד רגע אנחנו בארץ המובטחת, וכשאלוהים כועס, 'בעיני משה רע'.

וגם משה מתלונן.

התלונה של משה היא אחד הרגעים הנוגעים ללב בכל הסיפור הגדול שלו. למה הריעות לעבדך, הוא אומר, ופתאום אפשר לשמוע את משה האיש – לא המנהיג, לא הנביא הגדול, לא המשחרר, האיש – יוצא מבין המילים ואומר די, זה לא אני. אני לא מנהיג. אני לא גידלתי את העם הזה, אין לי מאיפה להביא להם בשר, ואני אפילו מעדיף למות מאשר להמשיך להנהיג את העם הזה. זה גדול עלי. מדויק יותר: זה לא אני. עד כה שימשתי בתפקיד כי אמרת לי, כי ביקשת, אבל זה לא באמת אני. אני לא מסוגל יותר.

זה לא העם. העם הוא לא הבעיה. העם הוא הטריגר.
יכולת המנהיגות של משה, היא הבעיה.

ד.
הפתרון של אלוהים הוא פתרון כפול; מצד אחד הוא מוריד לעם שליו עד אשר יצא מאפם, מהצד השני הוא אומר למשה לקחת שבעים איש מזקני העדה ומשוטריו. העם אוכלים בשר עד מוות, ושבעים הזקנים עומדים ליד המשכן ומתנבאים, ולמעשה – הופכים להיות הפרלמנט של משה. המנהיגים. מורידים ממשה את האחריות. יחד איתם מתנבאים עוד שניים: אלדד ומידד.

הסיפור של אלדד ומידד הוא סיפור מדהים, כי בזעיר אנפין זה גם הסיפור של משה עצמו. הם היו כתובים בתוך שבעים הזקנים שאמורים להנהיג, אבל הם לא יצאו מהמחנה ולא הלכו למשכן. במילים אחרות, הם לא לקחו על עצמם את ההנהגה. לאלוהים זה לא משנה, והוא גורם להם להתנבא בכל זאת. הסיפור הזה מחריד את יהושע, משמשו של משה. הוא אומר למשה: אדוני משה, הכנס אותם לכלא. הם מתנבאים במחנה. הם בעצם חותרים תחת המנהיגות שלך, שבאה מכוחה של הנבואה.

למשה, מיותר לציין, כבר אין כח. ' מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים', הוא אומר ליהושע. הלוואי שכולם יתנבאו, ונטל הנבואה והמנהיגות ירד ממני. ולפני זה הוא מקדים ואומר 'המקנא אתה לי?' כלומר – אם אתה דואג לי באמת, אתה לא צריך לדאוג למנהיגות שלי. אתה צריך לדאוג לי עצמי, משה, שכבר לא מסוגל לשאת את הסיפור הזה יותר.

ה.
הסיפור של משבר המנהיגות הזה מגיע לכדי סיום בפרשת הצרעת של מרים. מרים ואהרן מדברים על אשתו של משה, ציפורה, שהיא לא ישראלית, ובאופן כללי מתלוננים על זה שמשה הוא המנהיג ולא הם – כלומר, לא אהרן ולא מרים. הרי גם אנחנו נביאים, הם אומרים. למה אנחנו לא מנהיגים? וכאן, אני חושב, הסיפור מגיע לשיאו; התורה אומרת 'והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדם'. ובמילים אחרות היא אומרת: הסיבה שמשה הוא המנהיג היא דווקא זו. שהוא לא רוצה להיות המנהיג. שהוא לא רואה בעצמו אדם ראוי להיות מנהיג. שהוא מנהיג רק מפני שאין ברירה. מנהיג וסובל, סובל ומנהיג.

במילים אחרות, למשה אין אגו של הנהגה. הוא לא רוצה להנהיג, ולכן עושה את מה שאלוהים אומר. הוא שליח של אלוהים ותו לא. זו הסיבה שאלוהים אומר לאהרן ומרים 'בכל ביתי נאמן הוא'. הנאמנות של משה היא בדיוק זו; העדר האגו שלו. הנכונות לעשות כל מה שאלוהים אומר. אלוהים יודע את זה. גם משה יודע את זה. אבל כל שאר העם, כולל אהרון ומרים, בטוחים שמשה רוצה להנהיג. הם חושבים שאלוהים מעניש את מרים רק מפני שהיא מדברת סרה במשה ואומרת שהוא נשא אישה ולא מתייחס אליה, או שהוא לא היחיד הראוי להנהגה, אבל למעשה, אלוהים מעניש את מרים מפני שהיא צודקת.

ולכן משה לא מתפלל אל אלוהים. הוא צועק אליו. מה אתה עושה, הוא אומר, אני ביקשתי את זה? תתקן את זה, בבקשה. ואלוהים אומר טוב, טוב, אבל אי אפשר לתקן את זה מיד. איך אני אצא מזה? ולכן מרים מצורעת שבעה ימים, וכתום שבעת הימים האלה בני ישראל חוזרים למסעיהם, ובפרשה הבאה משה שולח מרגלים כדי לקבל קצת ביטחון בכל הדבר הזה שהוא עושה, וכמו גיבור טראגי, המנהיגות שלו מתערערת עוד ועוד. אבל על זה – בשבוע הבא.

—-
בתמונה: עוד מישהו שלא רצה להנהיג.

מודעות פרסומת

מחווה | לפרשת נשא

אני רוצה לכתוב לכם על הפרשה אבל, כרגיל, הזמן קצר והמלאכה מרובה, אז רק אגיד שפרשת נשא היא הפרשה הכי ארוכה בתורה. ולמה היא כזו ארוכה, תשאלו, והתשובה היא שיש, ככה, במרכז הפרשה, שניים עשר נשיאים שמביאים שוב ושוב את אותה המנחה. כל דתי שהולך לשמוע קריאת התורה לפעמים יודע לדקלם לכם בעל פה את מה שהם הביאו: קערת כסף אחת, עשרים ומאה משקלה, וכן הלאה וכן הלאה.

אז רק אכתוב שלפני כמה ימים למדתי שוב את פרקי אבות, וחשבתי על המשנה של 'עשה לך רב וקנה לך חבר', וחשבתי על זה שחברים צריך לקנות. כלומר צריך ממש לשלם להם במשהו, ויותר מדויק יהיה להגיד – צריך לתת להם משהו. אי אפשר שמישהו יהיה חבר שלך בלי התנועה הזו של הנתינה, או של המחיר, או של הקנייה, או של ההקרבה.

וחשבתי על זה שאהבה ניכרת בג'סטות, במחוות. כלומר במשהו שמישהי עושה, שהיא לא 'צריכה' לעשות, שהיא רוצה לעשות. למשל, אם, נניח, רועי ודליה התחתנו (מזל טוב!) וסיכמו ביניכה שהוא שוטף כלים והיא שוטפת רצפה, אם ישטוף כלים לא תיווצר מחווה. זה לא ג'סטה של רצון טוב. זה משהו שרועי צריך לעשות. אבל אם רועי קם בבוקר ומגיש לדליה קפה למיטה (מסתבר שהיא מהאחוז הבודד של הנשים שאוהב קפה במיטה), זו מחווה, כי הוא לא צריך לעשות את זה. הוא רוצה, כי הוא אוהב אותה. וזו ההוכחה.

עם ישראל התבקש לתת תרומה לאלוהים. התרומה הזו, גם אם היא באה בלב פתוח ושמח, זו עדיין לא מחווה. זו לא ג'סטה. זה לא בא מבני ישראל. במילים אחרות, בני ישראל נענו לבקשה, אבל לא עשו את הצעד הקטן של המעבר. אז יש פה אהבה, ברור, זו לא עבדות, אבל זה, נו, קצת, א ביסלע, כורח. הם חייבים לתת את התרומה. זה כמו שדליה תגיד לרועי 'רועי, אולי תתקין פה מדף?', היא מבקשת, אבל זו לא באמת בקשה, ורועי נענה, אבל אין לו באמת ברירה.

קרבנות הנשיאים הם מעבר. הם הג'סטה. בני ישראל לא נצטוו לתת את קערות הכסף האלה, אבל הנשיאים רצו. וזה קצת כמו שרועי ישאל את דליה דליה, חשבתי לפנק אותך באיזו ארוחת ערב מושקעת, מה את רוצה לאכול, ודליה תגיד אני רוצה פיצה, ורועי יגיד אבל גם שבוע שעבר רצית פיצה, ודליה תגיד כן, כי זה טעים לי, ורועי יכין שוב פיצה. כי למרות ששוב ושוב ושוב הם אוכלים את אותו הדבר – או במילים שלנו, למרות שזו אותה הג'סטה שוב ושוב – זו לא באמת אותה הג'סטה. כל פעם זה ממקום קצת אחר, בזמן קצת אחר, בצורה קצת אחרת.

וכיון שזה הסימן לכך שעם ישראל באמת אוהב את אלוהים, התורה חוזרת על זה שוב ושוב, שתיים עשרה פעמים. ללמד שאין סוף לג'סטות שאפשר לעשות, ולצעדים שאפשר ללכת לקראת, ושהשאלה היא לא מה אתה רוצה לתת, אלא מה הצד השני רוצה לקבל. וזו, כמדומני, פתיחה מוצלחת לזוגיות.
_______

(חייב להגיד בהערת שוליים שהרעיון המקורי לפוסט היה לספר שתיים עשרה פעמים על איך רועי מכין לדליה את אותה הפיצה, ובכל פעם זה מתפקד בצורה קצת שונה, אבל זה היה ארוך מדי להפעם. אולי בפעם הבאה.

וגם שאין לי מושג של מי התמונה המצורפת. הגיעה אלי בוואטסאפ. אשמח לתת קרדיט).

 

קבלת תורה | לשבועות

א.

אני אוהב ללמוד תורה. באמת באמת. אוהב את הלימוד ואוהב את התורה. אוהב לפתוח ספר בשבת אחרי התפילה, לקרוא קצת חסידות, אני אוהב לפתוח גמרא נדרים פעם בשבוע ולהתעסק בסוגיית ידות (שם אנחנו נמצאים עכשיו). אני אוהב לפתוח פרשת שבוע ביום שישי וללמוד, ואחר כך לשבת ולכתוב עליה. ואני אוהב את זה בצורה שונה לחלוטין מכל לימוד אחר שאני לומד בעולם, ובאהבה שהיא אהבה שונה מכל אהבות אחרות.

ב.

כי מהו ללמוד. אני לומד גם שפות חדשות, תכנים חדשים, סיפורים שאני מתעתד ללמד בסדנאות שלי. אני לומד מאמרים אקדמיים על מטאפורות והצורה בה הן עובדות. אני לומד שיווק בפייסבוק ולומד פיתוח עסקי. את כל הדברים האלה אני לומד, אבל אני לומד אותם בשביל לדעת. כלומר הלימוד אינו אלא דרך שאני צריך לעבור בשביל שהתוכן ישב אצלי במוח, שאני אדע אותו. ושנים ארוכות ככה גם למדתי תורה, כלומר, במטרה שהיא תשב אצלי במוח. שאני אדע תורה.

יש משהו מלחיץ מאוד בניסיון ללמוד ככה תורה, שהרי היא רחבה מיני ים וכמות הדברים שאפשר ללמוד היא כמעט אינסופית. הפער בין כמות הדברים שניתן ללמוד והזמן שיש לנו כדי ללמוד אותם מייצר חוסר שקט כמעט מובנה: תלמידי חכמים, אומרת הגמרא, אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. זה מלחיץ. זה גורם לכך שאי אפשר לבנות סדר לימוד 'מסודר', עם הפסקות מובנות, כי תמיד יש עוד מה ללמוד.

זה גם קצת יותר מזה, אני חושב. הרצון לדעת את התורה, כלומר לימוד שהמטרה שלו היא ידע, הוא לימוד מוכוון. לימוד עם מטרה. קצת כמו עבודה. יש משמעות לכמה הספקת ללמוד. יש משמעות למה שהספקת ללמוד. יש משמעות לשאלה האם אתה זוכר את מה שלמדת או לא, האם אתה מבין עד הסוף את מה שלמדת או לא, כל מיני שאלות שסובבות סביב הלימוד ומלחיצות אותו, מנכסות אותו, מציגות כאילו הן אלה שמעניקות לו משמעות, ובעצם הופכות אותו לשלהן.

ג.

כשילדים יוצאים לשחק כדורגל בהפסקה הגדולה שבין עשרה לעשר ובין עשר ועשרה, הם לא יוצאים כדי לנצח. כלומר הם כמובן יוצאים בשביל לנצח, יש משמעות לניצחון, אבל הניצחון הוא רק תועלת צדדית, פנים משחקית. אין משמעות 'אמיתית' לניצחון, או להבקעת הגול, או להתמסרות יפה, מעבר למשחק עצמו. ילדים יכולים לבחור שלא לשחק כדורגל, וממילא שלא תהיה לניצחון שום משמעות בשבילם, ובכל זאת הם בוחרים לשחק, כי זה כיף.

אפשר להמשיל את זה גם אחרת. אדם יוצא למסע בשביל ישראל, יוצא מתל דן כדי להגיע לאילת. הוא בוודאי רוצה להגיע לאילת, ויש משמעות להגעה לאילת ואפילו איזו רוממות רוח, אבל אילת אינה המטרה שלו; אם היה רוצה להגיע לאילת, היה לוקח אוטובוס או עולה לטיסה.

המסע הוא המטרה שלו.

גם לימוד תורה הוא כזה: לימוד תורה שהוא שעשוע. לולא תורתך שעשועי, אומר דוד בתהילים. יש לימוד שהוא איילת אהבים ויעלת חן. לימוד שהמטרה שלו היא פנימית, לא חיצונית: ללמוד, כדי ללמוד. ולהמשיך ללמוד, כדי להמשיך ללמוד. וזהו, ותו לא.

ד.

אבל למה לעשות את זה? ומה בעצם ההבדל בין לימוד תורה ללימוד דברים אחרים (פילוסופיה, למשל)? אפשר להבין למה אנשים יוצאים למסע, ומפני מה ילדים משחקים כדורגל, אבל למה ללמוד, ולמה דווקא תורה? אני חושב שהתשובה טמונה בפער שבין תורה שבכתב ובין תורה שבכל פה. ויותר מכך, בעצם קיום המושג המוזר הזה, 'תורה שבעל פה'.

היום, בעוונותינו, תורה שבעל פה היא כמו הלוחות הראשונים: היא תורה שבורה. תורה שמונחת בארון. תורה שכרוכה בכריכה חומה עם אותיות זהב, שכתובה וכתובה וכתובה עוד ועוד, ורבנים שמדברים בתורה שבעל פה שואלים את עצמם מה היה קשה לרש"י ומה ההבדל בין הר"ן לרא"ש בהסבר המשנה, ובאוניברסיטה יש תחום, תורה שבעל פה, ואקדמאים שיושבים מולה בזכוכית מגדלת ושואלים את עצמם אם יש פה ה"א הידיעה אם לאו, והאם היה רשב"י שכתב ספר הזוהר והעביר מפה לפה עד ר' משה די ליאון, אבל זו טעות. זו לא תורה שבעל פה; זו תורה שבכתב. זה כמו 'מניין הצעירים' שמונה בעיקר זקנים; קוראים לה תורה שבעל פה כי פעם היא הייתה כזו, אבל היא כבר לא.

תורה שבעל פה היא נקודת מפגש.

ה.

היא לא מועברת באמצעות מפגש, כאילו הייתה משהו שאסור לכתוב ולכן רק שומעים ומדברים אותו. היא לא הסאב טקסט של התורה, כמו שיש רבים שחושבים, כאילו תורה שבעל פה זו מסורת, נתונה למשה מסיני ומועברת מדור לדור, ש'עין תחת עין' אין פירושו אלא ממון. לא, זה פועל יוצא מהמושג 'תורה שבעל פה', שכן התורה שבכל פה היא נקודת המפגש של הלומד עם הטקסט שמועבר אליו. וכיון שכך, אין זה משנה אם הטקסט הוא מילים כתובות, או שיחה שנאמרת בעל פה, או מנהג שראיתי בבית אבא. תורה שבעל פה זה מה שקורה כשאני פוגש בטקסט הזה, הדבר הזה, שמתחולל בי ומשפיע עלי, הוא תורה שבעל פה.

ממילא מובן: אין תורה שבכל פה בלי תורה שבכתב. בשביל שיהיה מפגש ביני ובין הטקסט, חייב להיות טקסט. חייב להיות משהו מקובע, קשיח, לא מתפשר, שכתוב במילים שחורות על דף לבן. אין פירושו של דבר שהטקסט, התורה שבכתב הוא התורה 'הנכונה' הבלעדית, וכל שאנחנו עושים הוא לנסות לפרש אותה. פירושו של דבר שהתורה היא לא רק הטקסט, אלא גם אני, הקורא, שמנסה לכוון את עצמי לאמיתה. אדם שחושב לבוא לנכס לעצמו  את התורה, דבר לא יקרה בו. אדם שחושב שהתורה פונה נגדו, היא תפנה נגדו. אדם שיבוא סקפטי, שילמד בשביל התואר, בשביל הכבוד, בשביל להיות רב – זה לא יעבוד. זה לא רק הטקסט, זה גם אני.

וגם, פירושו של דבר הוא התורה אין משמעותה רק הידע, ולימוד התורה הוא מעבר של ידע לתוכי, אלא שלימוד התורה הוא הוא התורה עצמה, התורה קורית במפגש בינינו, ובמובן הזה היא לא שם עצם, היא פועל. כמו מסע, וכמו משחק: היא מתרחשת, היא מחוללת. היא קורית.

באמת רציתי לומר: היא מחייה.

ו.

זה נכון, גם טקסטים אחרים נפגשים ומשנים, אבל היחס שלי לטקסטים האחרים האלה הוא אחר, מראש. לא מפני שאני מאמין שהתורה נתנה מהשמיים או מאלוהים, ככתבה וכלשונה. רק מפני שהתורה הזו, שבכתב ושבכל פה, היא לא איזה רגע ספורדי, מנותק מהקשר, שנפגש בי ומחולל בי משהו. היא דומה יותר לבריכה שאני שקוע בה, להקשר שאני נתון בו: כאדם מאמין, ככותב בעברית, כלומד תורה, כיהודי שכל אבות אבותיו למדו תורה מדורי דורות, כשפה שאותה דיברו אבותי, כהלכה שאני מקיים או לא מקיים. ולכן, המפגש איתה הרבה יותר משמעותי, מרווה ומעניק משמעות, מכל ספר אחר שנתקלתי בו.

ומפני כן אומר דוד המלך 'מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי'. ומפני כן תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ומפני כן תורה קדמה לעולם, תורה שנקראה ראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומפני כן הדור קיבלוה בימי אחשוורוש, ומפני כן זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה, ומפני כן הנה כה דברי כאש, ומפני כן תלמידי חכמים הם סכין המתחדדת בירך חברתה, ואפשר להמשיך מכאן הלאה והלאה, אבל לא על זה רציתי לדבר.

ז.

כשהייתי קטן סבא שלי היה קורא לי לצאת החוצה בליל שבועות ולהראות לי את השמיים נפתחים. מעולם לא ראיתי את השמיים נפתחים באמת, וכמדומני שגם הוא לא, אבל מאוד רציתי להאמין שאני רואה. סבא שלי נוהג להגיד שהתורה יורדת מחדש בליל השבועות, ואני רוצה לקחת את הדברים האלה, לצרף אותם לכל מה שכתבתי, ולהגיד: אני חושב שמתן תורה הוא לא רק מאורע חד פעמי, בהר סיני, פעם אחת בהיסטוריה. אני חושב שמתן תורה היה כמו לסובב את הברז של הצינור שבין השמיים והארץ, וכל צמא מוזמן לגשת ולשתות. ולכן, אני חושב, קבלת התורה קורית שוב ושוב, בכל פעם שאדם פותח אותה מרצונו, רק בשביל ללמוד תורה, ומתחיל ללמוד.

לא צריך שהשמיים יפתחו בשביל זה; צריך לפתוח את הלבבות.

 

גלידה (טו)

(פרקים קודמים כאן)

לז.
יוסי אליהו מעולם לא חשב שהוא ירגיש לא קשור בחתונה של אהוד עציון, וכשהוא הסביר את זה לברק הקצין הם ישבו שניהם בזולה של הפלוגה ומסביב היה הנוף הפסיכי של רמת הגולן בחורף, ויוסי אליהו גלגל לשניהם סיגריה של בוקר כי ברק לא ידע לגלגל כמו בנאדם ועל הדרך אמר לברק שאהוד עציון הוא פשוט חבר כל כך טוב וקרוב והחיים שלכם כל כך משולבים זה בזה עד שלפעמים אתה שוכח שהוא שם, ושהוא פשוט חייב לצאת לחתונה. וברק הקצין אמר בטח, בטח, אני מבין, והוא לקח את הסיגריה ואמר תודה יוסי, ואמר אני אגיד את זה לעוז המ"פ ונראה מה הוא יגיד אבל נראה לי שלא תהיה בעיה, ויוסי אמר אחלה תודה.

אבל האמת הייתה שאהוד עציון היה מן חבר טפט שכזה שתמיד היה ברקע של החיים שלו, והוא נשאר חבר כזה של שבתות אצל ההורים אבל, נניח, הוא לא סיפר ליוסי שהוא יוצא עם מלכה רוזנצוויג או שאולי הם לוקחים הפסקה או שהרב דודי אמר להם שהפסקה זה תמיד 'אני רוצה להפרד אבל מפחד' או להתקשר כשהם התארסו. אז כמובן שאי אפשר היה להבריז מהחתונה אבל מי שיוסי אליהו באמת רצה לראות שם היה נפתלי שוהם, שיחד איתו ועם אהוד הם יצרו שלישייה כזו, והם גדלו ביחד באותה שכונה בממ"ד ובסניף ותיכונית ובהדרת פנים וביחד החליפו סודות כמו במי אתה מאוהב והאם נעמה גלעד מאוהבת בך חזרה (לא), וכשברק הלך לעשן את הסיגריה שלו במקום אחר יוסי אליהו נשאר שם לבדו ועישן והסתכל על הפרות ואמר לעצמו אני פשוט חייב מישהו שאפשר לדבר איתו על סתם דברים, וכשהוא אמר את זה עלו לו לראש כל מיני בנות מהשבט כמו שוהם סולומון או ריקי עוזרי, אבל היה ברור לו שזה רק בגלל שהן בנות ומה שבאמת הוא צריך זה מישהו שיצחק מבדיחות על נגדים, והשם היחיד שהוא הצליח לחשוב עליו היה נפתלי שוהם.

וכך יצא שביום חמישי אחד, בשבת שהפלוגה יצאה גם ככה, יוסי אליהו עלה על אל"ף קצת יותר מוקדם וחיכה בתחנה וכשהאוטובוס הגיע הוא שמע מרחוק מישהו צועק 'תעצור אותו, תעצור אותו' וכשהעיף מבט הוא ראה את יעקב משה רוזנצוויג, ההוא שהעיר אותו למניין באמצע שבת, רץ אל האוטובוס עם הנשק מטלטל מימין ועם התיק של הגדוד מטלטל משמאל והכיפה שלו עומדת לעוף בכל רגע, ויוסי אליהו אמר לנהג חכה רגע, חכה רגע, ויעקב משה הגיע מתנשף ואמר תודה, תודה, והם עלו והתיישבו אחד ליד השני למרות שיוסי רצה לנמנם ויעקב משה אמר אז מה, יוצאים מוקדם? ויוסי אליהו אמר כן, חתונה, ויעקב משה אמר אה וואלה, גם אני, ויוסי אליהו בא להגיד משהו ופתח את הפה וסגר אותו ואז אמר, אתה אח של מלכה רוזנצוויג? ויעקב משה צחק ואמר לא אח, בן דוד, אבל יש לנו איזה שבעים בני דודים, חלק בבית אל וחלק באפרת וכל זה, והם בילו את השעה הבאה ברכילות מגזרית עד שיוסי אליהו פשוט מיצה את זה לחלוטין.

הם הגיעו בדיוק לחופה של אוהד עם מלכה ויוסי אליהו הביט סביבו וראה את ההורים שלו והלך להגיד להם שלום, והיו שם גם החברים שלהם מהבית כנסת וכל החבר'ה שלו מהסניף וכל החבר'ה מהישיבה התיכונית וכל הדרת פנים כולל כל הרבנים, והאנשים היחידים שהוא לא הכיר היו הצד של הכלה, חוץ מיעקב משה רוזנצוויג שזרח שם כאילו הוא מתחתן בעצמו, והחופה הייתה סתמית מאוד עם דבר תורה גנרי, ואחרי שהכל הסתיים וכולם הלכו לשבת, חיפש יוסי אליהו את נפתלי שוהם וכשמצא אותו נפתלי שוהם עמד ובהה בחופה הריקה כאילו הוא ראה כרגע מלאכים או משהו, ויוסי אליהו הלך וטפח לו על השכם ואמר לו היי, מה קורה, ונפתלי שוהם הסתכל עליו והתנער ואמר בסדר, מה קורה יוסי, ויוסי אמר צבא, אתה יודע, ונפתלי אמר כן, יודע, ויוסי אליהו אמר תקשיב, חשבתי על זה הרבה לאחרונה, אנחנו לא מדברים מספיק, ונפתלי התנער שוב ואמר כן, כן, תסלח לי לרגע אני חייב לעשות איזו שיחה, ויוסי אליהו עמד שם עם היד מוכנה לצ'פחה ואמר לעצמו מה לעזאזל.

והוא הלך משם לבדו ונכנס לאולם כדי להתלבט עם מי הוא הולך לשבת, עם החברים מהשכונה או מהתיכונית או מהישיבה, אבל גם אחרי שהתיישבו כולם למנה ראשונה בורקס ממולא בבשר או סלמון במיונז, הסתכל יוסי אליהו ימינה ושמאלה והבין שהשיחות של כולם לא מעניינות אותו, ושהוא פשוט לא שם, ושפשוט אין שם אף אחד שהוא רוצה לשבת איתו. כלומר, זה לא שאף אחד לא היה ידידותי, כי בכל זאת שוהם סולומון שאלה אותו מה העניינים וההורים שלו אמרו לו שהם חוזרים בעשר וחצי אם הוא רוצה לחזור איתם או להישאר לסיבוב השני, ובכל זאת, הוא הרגיש שהם דתיים בעצם והוא לא באמת דתי, ושהוא לא בקטע של רכילות מגזרית או שמח תשמח רעים אוהבים, ושבעצם הוא מחוץ לכל הסיפור של החתונה הזאת.

ובגלל זה שאפילו לא היה שם מה לשתות כדי לשכוח את הלבד הזה, הוא יצא החוצה באמצע הסיבוב הראשון לעשן איזה משהו והוא הלך מאחורה, ביציאה של המטבח, איפה שכל העובדים מתחילים עם העובדות, והתיישב עם החולצה הלבנה שלו ומכנסי האל"ף והנשק על איזו מדרגת אבן והוציא את הערכה לגלגל לעצמו, והוא ערבב בטבק קצת מהפרחים שאלמוג מהפלוגה הביא לו בתחילת השבוע והניח באמצע הנייר וגלגל את הנייר סביב הפילטר ובסוף קשר את הקצה של הסיגריה המתודלקת ונשם נשימה עמוקה והדליק ושאף שאיפה עמוקה עמוקה והרגיש איך הטבק והירוק נכנסים לו לריאות ומתרחבים שם, ובדיוק כשנשען אחורה והתחיל להירגע קצת ולהרגיש כאילו אולי בכל זאת יש לו מקום בעולם הזה, בדיוק אז הוא שמע קול מוכר אומר לו סליחה, חייל, אפשר אולי לבקש ממך איזו סיגריה?

ויוסי אליהו הסתכל אחורה וראה את הרב דודי וכיבה מהר את מה שעישן, והרב דודי ראה את יוסי אליהו, והם הסתכלו אחד על השני ובסוף הרב דודי אמר יוסי, מה העניינים, ויוסי אמר הכל בסדר, הרב, והרב דודי אמר איך הולך לך בצבא, שמעתי שחתמת לשלוש שנים, ויוסי אליהו אמר צבא, הרב בטח יודע, למרות שהוא ידע שהרב דודי לא יודע כי כמו נפתלי שוהם וכמו כולם גם הרב דודי היה בייני"ש ובייני"שים כל הצבא שלהם הוא לא באמת צבא, אלא מין גיחה כזו לצבא, והם לא חיים בצבא אלא באזרחות והצבא שלהם הוא סוג של טיול, כמו קפיצה קטנה לאיטליה בחופש ללקק גלידה ולחזור, והרב דודי הנהן ואמר צבא, כן, קשה, אה? ויוסי אמר כן, קשה, אבל בסדר, עוברים את זה. והרב דודי אמר טוב, תהיה חזק. ויוסי אליהו הסתכל עליו ופתאום ראה שהרב דודי הוא לא רק רב והוא לא רק מכיר את שבילי הש"ס כמו את הקיצור בין הבית שלו לישיבה, אלא הוא גם בנאדם שלפעמים ממש ממש צריך סיגריה, ודברים כאלה אפשר לראות כשמסתכלים למישהו בעיניים אבל סתם ככה ביומיום של הישיבה מי כבר מסתכל לרבנים בעיניים.

וכשיוסי אליהו ראה את זה הוא אמר הרב, אתה רוצה לעשן? והרב דודי הופתע אולי מהגוף השני הפתאומי הזה אבל לא אמר על זה כלום ורק אמר לא, מה פתאום, והעיניים שלו אמרו כן, בטח, ויוסי אליהו אמר אני אגלגל לך משהו, והרב דודי אמר אבל רק טבק, כן? אני צריך לנהוג בחזור, ויוסי אליהו אמר ברור, ברור. והוא גלגל לרב דודי בזריזות איזו סיגריה קטנה ככה וקפץ לפינה של האולם להביא שני ספלי אספרסו, וכשהוא חזר הוא הדליק את שני הסיגריות והם עמדו להם מאחורי האולם ועישנו ושתו את האספרסו, והרב דודי אמר אני רואה שאתה ממשיך לעשן, ויוסי אליהו אמר אני רואה שהרב התחיל לעשן, והרב דודי אמר גם אני עישנתי פעם ואז הפסקתי, אבל אתה יודע איך זה, לפעמים אי אפשר ללמוד בלי לעשן, ויוסי אליהו אמר כן, זה נכון, ופתאום הוא הרגיש שהרב דודי רואה בו מישהו שיצא מהישיבה והוא לא רב שלו יותר, ולכן הרב דודי מרשה לעצמו לדבר איתו מלב אל לב.

וככה לאט לאט הרב דודי נרגע, והוא הסתכל על יוסי אליהו ואמר לו תגיד, יוסי, אתה מאמין בדברים על טבעיים? ויוסי אמר, אתה מתכוון לאלוהים וכל זה? והרב דודי אמר לא בקטע הזה, אבל מגידי עתידות נניח, או מכשפות, או נניח אנשים שמחוללים ניסים ואומרים שמחר תפגוש את אהובת לבך, אתה מאמין בזה? ויוסי אמר לא כל כך, אמא שלי מאמינה חצי וסבתא שלי ממש מאמינה בזה, אבל אני לא ממש מאמין בשום דבר ובטח שלא בזה, כאילו, אתה יודע, יש צירופי מקרים בעולם, ואפילו אם אהבת ליבי תבוא ככה הערב ותתחיל איתי, זה עדיין צירוף מקרים, והרב דודי אמר כן, גם סבתא שלי ממש מאמינה ואמא שלי חצי ואני, אני בקושי מאמין. רק שומע שמועות, אבל לא מסוגל להאמין. והוא לקח עוד שאיפה מהסיגריה ואמר תקשיב, זה ממש מרגיע הטבק הזה, וכנראה שזה לא היה רק טבק אבל חוץ מזה זה היה נכון.

ואחרי ששניהם סיימו את הסיגריה הרב דודי נאנח ואמר טוב, צריך לחזור, והם קמו מגדר האבן באנחה כזו של מבוגרים והרב דודי אמר תודה על הסיגריה, יוסי, זה היה בדיוק מה שהייתי צריך, ואמר אתה יודע, לפעמים אני ממש מרגיש שאתה חסר בישיבה, ויוסי אמר כן, גם אני מרגיש שזה חסר לי, והם חזרו לאולם וכל אחד הלך לפינה שלו. ויוסי אליהו התיישב בשולחן של החבר'ה מהסניף והרגיש איך הוא נינוח ואיך העשן סידר לו את הראש, כשפתאום נפתלי שוהם התיישב לידו ואמר תקשיב, אני חייב לספר לך משהו. ויוסי רצה לכעוס עליו אבל כבר לא הרגיש את הכעס שהיה בו קודם ואמר טוב, תספר, ונפתלי שוהם אמר אתה זוכר את אורית קופר? ויוסי אמר כן, בטח, ונפתלי אמר בקיצור אז פגשתי אותה באיזה בית קפה שאני עובד בו, ויוסי אליהו אמר וואלה, לא ידעתי שאתה עובד בבית קפה, ונפתלי אמר כן, לא חשוב, בקיצור, שלחתי לה הודעה שאני רוצה לחזור. ויוסי אמר וואלה, סחטיין אחי, ונפתלי אמר כן כן, היא לא אמרה כן ולא אמרה לא, רק אמרה שאנחנו צריכים לדבר על זה ושאלה אם אפשר לפגוש אותי השבוע. ויוסי אמר יא אללה, ושוב יא אללה, כי תכל'ס מה הוא כבר יכול היה לומר.

ובמקום זה הוא אמר לו תקשיב, גם אני חייב לספר לך משהו, והוא סיפר לנפתלי על הסיפור שקרה הרגע עם הרב דודי, ונפתלי הסתכל עליו ואמר לו וואי, להיות בישיבה כל כך הרבה זמן, זה ממש קשה, חייבים לעשן משהו מדי פעם, ויוסי אליהו אמר לו כן, אני יודע, ונפתלי אמר לא, אתה לא יודע, אנחנו כלומר אני ובטח שאתה, הישיבה היא סוג של טיול בשבילנו ואנחנו מגיעים לישיבה רק ככה לגיחה קצרה באמצע החיים שלנו אבל הרב דודי ואנשים כמוהו, הם חיים בתוך הדבר הזה יום יום, וגם אם טוב להם בגדול – עדיין הם שם כל הזמן, זה המקום שלהם וזהו.

והם המשיכו לדבר ותוך כדי השיחה ההורים של יוסי אליהו באו ואמרו לו יוסי, אנחנו יוצאים, אתה רוצה לבוא? והוא אמר לא, לא, זה בסדר, אני אחזור עם נפתלי, והם אמרו סבבה, טוב חמוד, נתראה בבית, והוא חזר לנפתלי ואמר לו אתה חוזר לשכונה, נכון? ונפתלי אמר לא נראה לי, אני בישיבה השבת, ויוסי אמר לו עזוב, מה יש לך בישיבה, ונפתלי אמר ההורים שלי לא בבית השבת ותכל'ס אורית יותר קרובה לישיבה מאשר לשכונה, ויוסי אמר אוקיי סבבה והמשיך לפטפט אבל בתוך תוכו התבאס שאין לו טרמפ.

ולקראת סוף הסבב השני הזמר מלהקת 'שירי ידידות' הכריז שההסעה להדרת פנים יוצאת עכשיו, וכל הבייני"שים יצאו ונשארו שם רק החבר'ה מהשכונה, ויוסי אליהו הסתובב ביניהם לחפש טרמפ אבל הסתבר שכל הרכבים היו מלאים, ובסוף כשהרכבים כבר התחילו לצאת ויוסי כבר עיכל את זה שהוא הולך לחזור הביתה באוטובוס או משהו פתאום באה אליו שוהם סולומון ונקשה לו על הכתף ואמרה מה הולך? שמעתי שאתה מחפש טרמפ לשכונה. ויוסי אמר כן, זה נכון, יש לך מקום? ושוהם אמרה כן, ההורים שלי השאירו לי את האוטו וחזרו עם ההורים שלך, ויוסי אמר וואלה, מגניב, מי עוד בא? ושוהם אמרה לא יודעת, נראה לי שאף אחד. זה בסדר, נכון? ויוסי אליהו הסתכל עליה והסתכל על המפתחות של הרכב שהיא החזיקה ביד והייתה לו התחושה שהוא בוהה בה כמו שנפתלי שוהם בהה בחופה ובטח נראה מטופש להחריד, ולכן אמר מהר כן, בטח, זה בסדר, ולא ידע איך להגיד לה שזה הרבה הרבה יותר מבסדר.

לח.
בערך חצי חודש אחרי שעברו לאברכיה של הדרת פנים ואחרי שנעמי גלעד התחילה לעבוד בתור עוזרת לגננת בגן המקומי ואחרי שגלעד איתן התחיל ללמוד בהדרת פנים ובגלל שהוא עדיין עבד בחצי משרה ברוזנקרנץ את שלומי הוא קבע חברותא עם נעם והם למדו ביחד גמרא יבמות כדרך שלומדים בישיבה, כלומר קוראים שורה ואומרים הבנת? הבנת? יופי נמשיך, אז בערך חצי חודש אחרי ההתחלה הגיע גלעד איתן בוקר אחד לסדר בוקר ולנעם הייתה חולצה חדשה ממנגו, כחולה מכופתרת, כראוי לאברך חשוב, והם ישבו ללמוד. הם למדו ככה איזו שעה עד שבערך בעשר בבוקר נעם אמר אין, אני לא מרוכז, אני חייב כוס קפה, והוציא מהתיק שלו קופסה קטנה של קפה מגורען כדי להכין לעצמו כוס קפה בגמ"ח, כי אי אפשר לשתות קפה שעשוי מאבקה, וגלעד איתן אמר נו נו, לך, ואמר לו רק תיזהר כי תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו וכולי, וחזר להתעסק בריטב"א.

ונעם הלך להכין לעצמו קפה וכשחזר עם כוס הקפה ועם הוופלים עלית שקנה בגמ"ח קצת נחפז ונתקע בבימבה של אחד מילדי האברכים שהייתה מונחת לה במעבר, והוא קצת נרתע וקצת התנדנד והספל חישב להישבר ונתז של קפה מגורען ניתז על החולצה החדשה והכתים אותה, והוא עמד ככה בלב בית המדרש והביט על החולצה כלא מאמין, וגלעד מיד רץ והביא נייר מגבת צץ רץ לניגוב איכותי והם ניקו את החולצה כמיטב יכולתם וחזרו ללמוד, ונעם היה מלא עגמת נפש ובתוך תוכו ניקרה בגלעד איתן התחושה שהוא, וליתר דיוק ההתחכמות שלו, היו הגורם לכתם הקפה הזה.

הוא לא אמר על זה שום דבר לא לנעם ולא לגרשון ולא לרב דודי ובאופן כללי לא דיבר באורך עם אף אחד במהלך היום, ורק כשחזר הביתה ופגש את נעמי והם ישבו לאכול ארוחת ערב שאריות אורז משבת וקצת סלט ירקות עם פטריות, הוא אמר לה את שומעת, נעמי, וסיפר לה את כל הסיפור, ונעמי אמרה גלעדוש, מה בעצם אתה אומר? וגלעד אמר אין לי מושג, ונעמי אמרה אתה בטוח שאתה לא ממציא את הסיפור הזה? וגלעד אמר כן, וקצת הרגיש איך השאלות של נעמי שהן לכאורה שאלות רגילות הן בעצם שאלות תוקפניות במסווה, ונעמי הניחה את היד על הבטן שלה ואמרה גלעדי, אני מפחדת.

וגלעד אמר מה זאת אומרת, והרגיש איזו חרדה מזדחלת לו בעורף, ונעמי אמרה אני לא יודעת, אני מפחדת, אני לא רוצה להביא ילד לאבא לא נורמלי, וגלעד אמר מה לא נורמלי, אני הכי נורמלי בעולם, זה רק היה במקרה ובכלל נעם הוא קצת קלמזי שכזה, ונעמי אמרה זה בסדר, אני אוהבת אותך כמו שאתה, ואני לא רוצה לדבר על זה. ואחר כך הם התחבקו וראו פרק של האדם האחרון, שזו סדרה שגלעד מצא בהמלצות של טוקבקים באיזה אתר אמריקאי, ולא דיברו על זה יותר למרות שגלעד דווקא רצה, כי פתאום הוא התחיל להרגיש כאילו אולי באמת משהו השתנה בו.

כי בכל הזמן שראה מלאכים ומלאכים דיברו איתו הרגיש גלעד איתן הכי נורמלי בעולם. אמנם הוא ידע שאנשים אחרים, כדוגמת הגברת אהובה בר־חיים מועד הבית או האדון יהושע מרקוביץ' שהעביר שיעור דף יומי במניין הנוער, לא רואים מלאכים, אבל בתוך תוכו הוא הרגיש שהסיפור הזה הוא חיצוני ובו עצמו דבר לא השתנה והוא עדיין אותו גלעד מימים ימימה. ולמרות שלקח כדור פעם ביום ולמרות שהוא הלך לרופאים, בכל זאת הוא הרגיש שזה לא הוא, זה העולם.

והוא הרגיש כמו זה רק דרך מקרה שבעולם שמלאכים מדברים בו ולא, נניח, בנעמי. וחשב, אולי העולם כולו מלא מלאכים אבל אנשים לא מקשיבים להם, והוא שמקשיב אין בו דבר מיוחד או יוצא דופן לבד מזה שהוא יודע להקשיב. כך חשב ואפילו חשב לשכנע את נעמי להוריד את האזניות בהליכה היומית שלה ולהפסיק לשמוע את אד שירן שר אה איי טים ובמקום זה להקשיב קצת לעולם לראות מה העולם אומר לה, וכך היה בכל הזמן הזה עד שעברו להדרת פנים ונהיו בהיריון. אבל כך פתאום התחיל גלעד איתן להרגיש כאילו רוח אחרת מפעמת בו והוא לא אותו האדם שהיה.

ולמחרת הוא קם בבוקר והלך לעבודה ברוזנקרנץ את שלומי שהרי עבד שם בחצי משרה, וכל היום ניקרה במוחו המחשבה איך אפשר לבדוק דבר כזה, אם דברים שהוא אומר מתגשמים, וכשרותי המזכירה קמה לצלם איזה חוזה של שני עסקים קטנים שהתאחדו הוא מיד נחפז ואמר לה רק שלא יתקע לך הנייר במכונה,כי המכונה הייתה זירוקס ישנה ממש ורותי ביקשה כבר אלף פעם להחליף אותה, ורותי הנהנה ואמרה אמן, אמן, ואחר כך גלעד קם כאילו להכין תה קמומיל אבל בעצם לראות היעמדו דבריו, אבל שום נייר לא נתקע במכונה ואדרבה, הכל עבד פיקס. זה נתן לו קצת מנוחה הנפש וקצת מנוחת הגוף ומן אפשרות שכזו, שאולי הסיפור עם כתם הקפה לא היה קשור אליו.

אבל אחר כך בארוחת הצהריים הם דיברו על התיק החדש שהגברת נחומי תובעת את האדון שוהם על הורדת ערך הדירה וגלעד אמר לשלומי אתה שומע, שלומי, אני חושב שהגברת נחומי הולכת להציק לך, היא לא סומכת עלינו כל כך, ושלומי אמר מה פתאום, היא סומכת עלינו מליון אחוז, ובאותו רגע הגברת נחומי התקשרה ושלומי הסתכל על הצג כלא מאמין ואחר כך ענה לשיחה ואמר גברת נחומי, מה שלומך ומה שלום איתן שלך שבצבא והרי את יודעת שאנחנו מטפלים בתיק שלך במלוא האחריות, והיה אפשר לשמוע את הקול הגבוה של גברת נחומי אומר אני יודעת, שלומי, אני יודעת, אבל לא יודעת למה, ככה סתם עמדתי במרפסת והרגשתי צורך להתקשר, וכל הסיפור בלבל את גלעד איתן מאוד.

ובתור ניסיון אחרון הוא יצא מהעבודה לרחוב והסתובב קצת בתל אביב וראה שמיים ופחי זבל ובתי כנסת ישנים לזכר אבא מרי ז"ל ובכל הזמן הזה אמר לעצמו אני הולך למצוא עשרים שקלים, אני הולך למצוא עשרים שקלים, אבל הוא רק הלך והלך ולא מצא שום עשרים שקלים, ורק נהיה לו חם בחולצה המכופתרת ובמכנסיים ובכל זה, וכשנמאס לו לגמרי הוא אמר נו מה, מה כל זה אמור להביע לעזאזל, ובאותו רגע איש אחד עם אף קצת שבור וכרס די גדולה, שעמד בדוכן של מפעל הפיס אמר למוכר אתה יודע איך זה, כשמנסים ומתכוונים זה אף פעם לא הולך, וגלעד איתן אמר מה, דיברת אלי? והאיש אמר מה אתה דפוק? מי דיבר אליך? אבל גלעד איתן ידע שאלוהים ענה לו ברגע הזה.

והוא חזר הביתה ונעמי ישבה שם על הספה עם רגליים שלוחות קדימה והיה נראה כאילו היא כבדה לעצמה עד שהיא שוקעת, וכשגלעד נכנס היא פתחה עיניים ואמרה או, הגעת, וגלעד אמר כן, הקדמתי, ונעמי אמרה לא משנה כמה אתה מקדים, אתה עדיין מאחר, וצחקה ואמרה בוא, בוא תחבק אותי, אני לא יכולה לקום אליך, והיא אמרה כתוב באינטרנט שאני אהיה עייפה, אבל לא ידעתי שעד כדי כך, וגלעד אמר איך היה היום בגן? ונעמי אמרה הייתי עייפה, לא יודעת. וגלעד אמר יופי, נראה שהולך טוב. ונעמי פתחה עין אחת ואמרה גלעדי, מה אתה חושב שיהיה? אתה חושב שאני דואגת סתם? וגלעד אמר יהיה בסדר, נעמיקוש. ונעמי אמרה כן אתה אומר, יופי שאתה אומר, אבל איך אתה יודע שזה מה שיהיה, וגלעד קם למטבח להכין לה סלט גדול עם מלפפונים חמוצים וכרוב ושקדים קלופים וקלויים ואמר לה נו מה את שואלת שאלות קשות, יהיה בסדר, והתכוון לזה בכל מאודו.

 

(קצת לא קשור, אבל מוזמנים לערוץ שלנו בטלגרם)

פרחים | לפרשת בחוקותי

א.
הקללה הראשונה שנעם קילל הייתה בצבא. זה היה אימון גדודי ברמת הגולן. חורף. טנקים. הזחלים התחפרו בבוץ והיה צריך לבדוק אותם בכל בוקר ובכל ערב עם אצבעות חשופות, בקור של משהו כמו שלש או ארבע מעלות במקרה הטוב. הם היו בשכפצי דלאווה ביום שלישי אחד כשזר ההינע של הטנק נשבר, ויוני המ"מ קפץ החוצה, הסתכל, הסתכל שוב, קרא לכולם לצאת מהטנק, התקשר למומי הסמ"פ ולראמזי מהחוליה הטכנית שיבואו לראות, והצוות דשדש בבוץ של עשרים סנטימטרים, כלום במושגים של טנקים, והקשיב לראמזי אומר וואי וואי, קל זה לא הולך להיות. הם פירקו את הזחל והביאו טנק אחר לגרור וניסו כל מה שיכלו, אבל הגלגל. המחורבן. לא. הסכים. להכנס. למקום.

הם משכו וגררו וצעקו ודפקו בפטיש חמש ובסוף, אחרי שמונה שעות, נעם כבר לא היה מסוגל יותר. חוסר האונים הצטבר אצלו בחדר הקטן ההוא בחזה, והעייפות ביקשה לה דמעות לצאת החוצה, והם אכלו מנות קרב מצ'וקמקות והמשיכו לעבוד, ויחד עם כל הסיפור מול לימור ומול הוותיקים הכל התגבש שם לעיסה, הלך ותפח, הלך ותפח, ונכלא בתוך הכלוב הקטן שהוא הכיפה והתדמית ומה יגידו ואיך יחשבו, ובסוף, אחרי מכה בפטיש החמש שפספסה ונחתה במקום הלא נכון, הכלוב הזה נשבר ונעם נשם ונשף והניח ידיים על הברכיים ואמר איזה חרא, איזה חרא, לך תז***ן. ומשהו בו נשם לרווחה סוף סוף, כאילו חלק מהתסכול יצא החוצה עם המילים הקטנות האלה, והתפזר ברוח.

קרא/י עוד «