שבע שנים

א.

הוא היה קומונר. למה הוא היה קומונר, זו שאלה אחרת, הרי מעולם לא היה בתנועת נוער עד הרגע הזה, ובכל זאת הוא היה קומונר. בבית אל, שם למד. והיה לו טלפון נוקיה של גרופ, וזו הייתה התקופה שבה גרופ היה הדבר הזה שחיבר בין המגזר. לכל אדם עם תפקיד במגזר היה גרופ. וגם אני הייתי קומונר, וגם לי היה אחד כזה, והיו לנו הודעות חינם אחד לשני.

מוזר לחשוב על זה היום, כמעט 17 שנים אחרי, אבל אז זה היה דבר.

והתכתבנו. כל היום התכתבנו. כמו הולכים במדבר שפתאום מצאו מים. התכתבנו על שטויות. ציטטנו שירים שאהבנו. צחקנו מבדיחות משותפות. ביום ההולדת ה18 שלי הלכתי הביתה. עשו לי מסיבת הפתעה. לא ידעתי. התכתבנו כל הדרך. שעתיים של התכתבות, ובסוף הוא היה בבית שלי, זורח מאושר; כל הדרך כתבת לי ובכלל לא ידעת שאני פה.

ב.

אני חושב מה נשאר בי, שבע שנים אחרי. הזיכרון כבר הפך לזיכרון של זכרונות. לפני כמה שנים נזכרתי איך ביומולדת אחד הלכנו לעינות תלם ביחד עם שלומי. חשבתי שזה היה יום הולדת 20, וכבר סיפרתי לעצמי איך שלום לקח טרמפים מירוחם, ובאזכרה בשנה שעברה דיברתי עם שלומי והוא אמר כן, בטח, רק שזה היה ביום ההולדת ה25. הוא לקח טרמפים מבית אל, מהישיבה שהדריך בה. ממילא הוא היה משועמם באותו היום.

ומשהו בי נרתע לפתע, כי אמרתי: אולי כל הזיכרונות שיש לי הם שגויים. סיפורים שסיפרתי לעצמי. דברים שרציתי שיקרו. שהיה נכון שיקרו כמו שסיפרתי אותם. בפועל הם היו עייפים יותר, דרמטיים פחות, רגילים, חיים רגילים כמו של כולם. קצת ניסיונות, קצת התבחבשות, הומור לפרקים, להט ילדותי כשדיברו על משהו שאהב. ומה בכלל אמיתי בזיכרון הזה.

ואחר כך חשבתי: איפה בכלל אני מסתיים והוא מתחיל.

ג.

 הוא אהב את בני ברדיו. הייתה תכנית כזו פעם, של בני בשן. הוא היה שמח שאני אומר 'פעם' כי הוא אהב היסטוריה, דברים ישנים מילאו אותו בחדוות האספנות. בכל אופן, הייתה תכנית כזו פעם והיו בה כל מיני פינות משונות. בשתיים עשרים ושתיים הם היו צועקים בתכנית 'שתיים עשרים ושתיים שמח לכולם!', והם היו מעלים פוליטיקאים לזמזם שירים. היה שם המון נונסנס, ושלום אהב נונסנס. מעולם לא ראיתם מישהו מתלהב משטויות כמו ששלום היה מתלהב משטויות (איך הוא אהב את 'אלבי, סיפור אבירים'!). והוא היה מתקשר לפעמים רק כדי לצעוק 'שתיים עשרים ושתיים שמח!' ולנתק.

שנים אחר כך הסתכלתי על השעון בשתיים עשרים ושתיים ורציתי להתקשר, ופתאום הרגשתי את הדבר הזה, שמחוסר שם טוב יותר אני אקרא לו ההעדר. אבל זה לא העדר. לא בדיוק.

ד.

זה כמו חלל. אין לי מילה טובה יותר לתאר את זה. כאילו מחקו בי משהו במחק, ואפילו את קווי המתאר השאירו מטושטשים. ואני מנסה להיאחז בדבר הזה שנלקח ממני ואני לא מצליח. אני יודע שמשהו בי חסר אבל אני לא יודע מה המשהו הזה שחסר. ואפילו אני לא מדבר פה על שלום, אני חושב, אלא על ההעדר שלו.

הרי מה אנחנו, אנחנו חווים כל הזמן אנשים אחרים באמצעות המפגש איתנו. בשבילי הוא היה חבר. לאחרים הוא היה אח, בן, נכד, אחיין, בן דוד, מורה, מדריך, חבר לצוות. כל אחד חווה אותו אחרת. ובאמת יש משהו שקורה רק במפגש בינינו. היה שלום שהיה רק שלי. פן מסוים בו. חלק שהואר רק כשאני פגשתי בו. ובאותה המידה היה חלק בי שהואר רק כשהוא האיר עלי.

וזה, זה החלק שאין לי. אני לא יודע אפילו להניח עליו אצבע. משהו נלקח ממני, ואין לי מושג מהו.

ה.

אבל כן לדבר על שלום. על ההתלבטויות. על זה ש, נניח, לא היה לו מושג מה הוא עומד לעשות בחיים. הוא אהב אדמה, ואהב את הארץ הזו, ואהב להדריך בה, ואהב אנשים, ואהב ללמד, ואהב סיפורים ואהב היסטוריה, ולכאורה היה מתאים להיות מורה דרך או מדריך או מורה לשל"ח, אבל היה בו איזה משהו דווקאי כזה, אנטי מסגרתי, כזה שרוצה לעצבן קצת, לדחוק את הגבול. ופעם הוא אמר לי 'אני אהיה חקלאי', והיה ברור שהוא לא יהיה חקלאי, כי הוא לא היה אדם מתבודד שכזה.

כלומר לפעמים כן, לפעמים היה אורז תיק והולך יומיים מירוחם לשדה בוקר. לבדו.

אבל רוב הזמן לא. הוא לא היה שוקע בספרים ולא רואה סדרות ולא היה לו פלאפון או רשתות חברתיות מקוונות. ולכן הוא לא היה הולך להיות חקלאי, הוא היה צריך אנשים סביבו.

מה הוא היה גדל להיות? האם היינו נשארים חברים? האם הוא היה נשאר מי שהוא? עם מי הוא היה מתחתן? איך היו קוראים לילדים שלו? איפה לעזאזל הם היו גרים?

ו.

זיכרון: הבית של ההורים שלו. אנחנו במטבח, הוא מכין קפה שחור. הגיל הוא עשרים? תשע עשרה? הוא לא יודע להכין קפה שחור. אני חושב שהוא בכלל לא אוהב קפה שחור.

זיכרון: אנחנו בני 26. מצביעים בפריימרס של הליכוד. הוא מספר לי מי לדעת אחיו צריך להיות חבר כנסת ונוזף בי על זה שאני לא מצביע למי שהוא הצביע.

זיכרון: רואים סרט על המיטה בבית של ההורים שלי.

זיכרון: אני אוכל במשפחת שרקי בערב שבת. מתפלל לפני זה בבית הכנסת של אבא שלו. אנחנו הולכים בשדרות המאירי. פוגשים איזה חבר.

ח.

אני שונא את זה. שונא את הצפת הזכרונות. שונא את הניסיון לדלות אותם בכח. שונא את ההיזכרות. אני אלוף העולם בלהדחיק. אני עושה מעקפים כדי לא לעבור ברחוב גבעת שאול (תמיד אני בוכה שם ליד המרפסת), כדי לא לראות תמונות שלו, ובורח מכל הזיכרונות שלי כי אני לא מצליח להחזיק את כל הסיפור הזה. זו האמת. שבע שנים אחרי ואני עדיין לא מסוגל להיזכר בו כמו בנאדם, וכשמעלים זכרונות אני מרגיש כאילו אני מציג איזו הצגה בפני כולם אבל בפנים, בפנים אני רוצה לברוח.

ואני רוצה לצעוק. לאן הלכת לי. לא אכפת לי מכל העולם אבל למה הלכת ולמה דווקא לי. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שאתה הולך כל החיים עם מישהו ופתאום הוא נעלם לך. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שהלכת לפני שכל העולם ראה אותך. הלכת בשלב ההתלבטויות. ולהגיד זה לא הוגן שלא השארת כלום. כמה מילים כתובות, מעט מאוד תמונות, כמה סרטונים. זה הכל. זה לא להאמין הדבר הזה. כאילו נגוזת. רגע היית, רגע לא.

ז.

וכל הזמן אני חושב איך כל מי שפגש אותו אהב אותו. כמו מגע תלתלי זהב. כל אדם שפגש, מהרס"ר בצבא, החניכים, המורים, השכנים, המוכרים בחנות, המשפחה. כאילו היה בו איזה קסם. כתבתי פעם: אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. אולי בתוך זה הוא התקיים. בתוך המפגשים האלה, המגעים בין האנשים שהקיפו אותו. לכן היה בן טוב כל כך. איש משפחה טוב כל כך. חבר שלא היה ולא יהיה כמוהו.

אני לא יודע, אולי אני עושה פה דרמה ממשהו שלא הייתה בו דרמה. מספר משהו שלא התקיים, שראוי היה להתקיים, אבל ככה אני הרגשתי את הדברים.

ח.

לא ידעתי שאפשר להתגעגע ככה.

אני כותב את זה ומרגיש איך התהום מאיימת להציף בי את הארץ. כותב ובוכה, בוכה וכותב. כי איך אפשר שלא לכתוב. איך ידעו על הדיקציה הגרועה, על המלמול, איך ידעו על הביישנות, איך ידעו על החיבה לבירות בוטיק, על ההומור, על התושייה. איך ידעו על מכנסי הדגמ"ח עם כתמי החימר, על הזקן שאף פעם לא היה מסודר. ואני בוכה, כי כמה שאספר זה לא יגיד כלום. כלום כלום. כל הסיפורים לא יגידו כלום. לא הסיפור על הטיול ברובע המוסלמי אצל הרב שמחה ממורשה ולא הסיפור על מחנה הקיץ בסוף השמינית ולא המעיין שכבר לא קיים מתחת למבשרת, המילים לא יגידו כלום וכל הזכרונות לא יגידו כלום ושום דבר לא יגיד כלום ואני מנסה לאחוז, מנסה לספר, מנסה להחזיק בכל הכח בכל מה שנשאר אבל מה, מה נשאר לי,

כלום לא נשאר לי, רק שאריות של אבק מדברי על כף היד, מתפזרות ברוח.

ט.

לפני כמה חודשים הייתי במצב נפשי לא טוב, והיו לי המון חלומות. חלקם היו סיוטים, ובאופן מפתיע חלק ניכר מהם היו מפגשים עם שלום. והופתעתי, כי חשבתי שאני מדחיק בהצלחה, אבל מה שמדחיקים ביום חוזר אלינו בלילות, וגם שלום חזר אלי.

ודיברנו, אני אפילו לא זוכר על מה דיברנו. אני זוכר איך הכל היה רגוע מאוד. סתמי מאוד. לא אמר לי שום משהו הרה גורל ואני לא אמרתי לו הנה תראה את הגדולה שלי שקרויה על שמך. ולא אמרתי לו כמה אני מתגעגע ולא אמרתי כלום. שלווה גדולה אפפה את החלומות הזה, ואפילו הקצתי מהם בנחת.

הם הלכו ממני, החלומות האלה. אולי הם עוד יחזרו. אבל מאז, בכל הזמן שאני מתגעגע אני נזכר בהם ומדבר אל שלום בקול; כל הדרך כתבתי אליך, ובכלל לא ידעתי שאתה פה.

מעשה בלביבה ובלב

לפני שהתחתן יצא קלמן עם הרבה בנות בלי עין הרע, עם לאה ועם יסכה־דינה ועם יוכבד שאמרה לו בדייט הראשון 'מה אתה אוכל כל כך הרבה מתוקים?' וחשבה שאם תראה לו דאגה אימהית הוא יכרך אחריה כתינוק ואף יביא לה תינוק, וכל הבנות האלה היו דאגניות ורחמניות וגומלות חסדים אבל אף אחת מהן לא הייתה חנה זלדה, ולכן כשחזר מדייט עם חנה זלדה בערב קריר אחד ברחובות, אחרי שתפסה אוטובוס לפתח תקווה, כתב קלמן לעודד ש'נראה לי שזה רציני, אחי'. ואכן כך היה.

הם התארסו והתחתנו וחיו חיים של זוג צעיר, חנה זלדה הייתה אחות בקפלן ועבדה קשה מאוד וקלמן למד משפטים באיזו מכללה במרכז והיה לו די קל בלימודים, ובהתחלה באמת היו להם חיים טובים שבהם שניהם מגיעים להם בערב לבית ומתיישבים זה לצד זה על הספה שהם אספו מ'אגורה' ושותים שוקו חם עם קצפת ליד השולחן הקטן מאיקאה, אבל לאט לאט שם קלמן לב שמשהו מציק לו, וכשניסה להבין מה מציק לו, הבין קלמן שחנה זלדה אמנם נשואה לו ללא ספק, וגם אומרת שהיא אוהבת אותו, אבל בשום שלב ואף פעם היא לא עושה בשבילו שום דבר בלי שיבקש באופן מפורש ויצפה לקבל.

במה הדברים אמורים. לא במלאכות הבית שמחולקות שווה בשווה, אלא דרך משל חוזר קלמן מהמכללה ורוצה לשתות שוקו. יכול להכין לעצמו? יכול. אבל הוא לא רוצה להכין לעצמו, אלא שחנה זלדה תכין לו, כי מה בעצם מעיד יותר על אהבה מאשר מישהו שמוכן לעשות בשביל אחר – כך סתם, ללא תמורה? או, למשל, חנה זלדה מכינה לעצמה בכל פעם טוסט עם זיתים ועגבניות שיהיה לה לעבודה. יכולה להכין שניים? יכולה. אבל לא תכין עד שלא יגיד קלמן במפורש. וקלמן הלא לא יגיד מפורשות, כי אז זה לא יהיה משהו שהיא עושה מעצמה.

וכל הזמן חשב קלמן בראש על ההורים שלו, שאמא שלו מכינה לאבא שלו קפה כל הזמן, או מגישה לו פתיתים עם בצל, או דברים כאלה שהיא עושה לו בלי איזה הסכם קדמוני, וחשב ומה איתי, למה אני לא זוכה לדברים האלה. הנה כי כן קלמן שמע פעם את הרב יעקובוביץ' אומר שאהבה נמדדת בדברים האלה שבהם אנחנו חורגים מעצמינו, ואמנם הרב יעקובוביץ' דיבר על אלוהים אבל קל וחומר לזוגיות. ולכן חיכה קלמן מאוד שחנה זלדה תעשה משהו בשבילו בלי שיבקש. שרק תיטה לכיוונו כמו השמש אל הנר.

אבל שום דבר מזה לא קרה, והוא התחיל לחשוב אם היא אוהבת אותו בכלל או שמא סתם התחתנה איתו כי הוא שידוך טוב, בחור שלומד משפטים וכל זה.

ביום אחד בסוף כסלו, הנר השלישי של חנוכה. נמאס לו לקלמן, והוא אמר בקול ומפורשות, 'נו, חנוכה'. אבל חנה זלדה לא הנידה עפעף מהפלאפון שלה, ורק אמרה 'כן, נחמד'. 'נו, אולי נאכל?' ניסה קלמן, אבל חנה זלדה רק אמרה 'כן, למה לא'. וכיון שכך אמר קלמן 'אני מאוד רוצה לאכול לביבות בחנוכה' ורק אז הניחה חנה זלדה את הפלאפון ואמרה בהדגשה, קלמן, אי אפשר להכין לביבות, אין לנו קמח.

נו, קמח, אמר לעצמו קלמן. אז נקנה קמח. הלך לו למכולת של דודו, קנה שני קילו קמח, חזר מתנשף, הניח את הקמח על השולחן ואמר נו, חנה זלדה. הנה קמח. שוב הניחה חנה זלדה את הפלאפון ואמרה, אבל קלמן, אין לנו שמן. שוב ירד קלמן במעלית, הלך לו למכולת, חזר, הניח את השמן, ואז אמרה חנה זלדה אבל סוכר, אין לנו סוכר, ושוב ירד קלמן, גשם התחיל לרדת, דודו אמר לו נו מה, אין לך פלאפון לשאול את הגברת שלך אם יש עוד משהו שהיא צריכה? וצחק, אבל קלמן לא צחק.

הוא חשב לעצמו, 'הגברת שלך', אולי הייתה זו טעות, כל הסיפור של החתונה והאירוסין וכל זה. מה ביקשתי, אמר לעצמו, שאשתי תכין לי לביבה? אפילו מהלביבה כבר יצא לי החשק, רק שהיא תקום מהספה ותגיד נו מה, קלמן, בא לך לביבה? אני מכינה. אבל חנה זלדה נשארה כך בפלאפון שלה, מסתכלת באינסטגרם על תמונות של רבניות או משהו, וקלמן הוא מתרוצץ ברחבי העיר, והרי ידע ששום דבר לא יצא מזה. היא לא תישבר. אי אפשר לשבור אותה, את חנה זלדה.

ובאמת כשחזר בפעם האחרונה אמרה לו חנה זלדה נו, קלמן, אולי נלך לישון, אין לי כח, ואז יצא מקלמן כל הקלמניות שלו, והוא אמר מה אין לך כח, חנה זלדה, איך אין לך כח, ערב שלם את גוללת פה בפלאפון בזמן שאני מתרוצץ כמו איזה חמור, מה כבר ביקשתי, שתקומי ערב אחד ותכיני לי משהו טעים לאכול בלי שאני אצטרך להתחנן בשביל זה? זה כל מה שביקשתי. איך אין לך כח?

איך שצעק את זה ברחבי הבית התחילה חנה זלדה לבכות, ואמרה אבל קלמן, באמת אין לי כח. אני לא יודעת מה יש לי, אבל כח – אין לי. מאז החתונה אין לי כח. אני עובדת ממש קשה ומחזיקה את הבית הזה כלכלית ומנסה להיות כאן בשבילך, אבל להרים את עצמי לעוד משהו אני לא יכולה. אני יודעת שאתה רוצה שאני אעשה בשבילך הכל ואני רוצה לעשות בשבילך הכל אבל אין לי כח להרים את עצמי אפילו. אני כל מה שאני צריכה ממך זה רק שתרים אותי אבל בלי שאני אבקש, וכל הזמן אני מחכה שתעשה את זה אבל אתה לא עושה כלום!

ואז הבין קלמן הכל הכל, הבין שחתונה היא לא מקח וממכר שבו אתה מתחתן מצד אחד ומקבל מישהי שתעשה לך לביבה מצד שני, אלא שני אנשים שדואגים מאוד אחד לשני, כלומר שכל הזמן הזה חיכה שהיא תעשה איזה צעד אבל היא הייתה צריכה שהוא ירים אותה מהבור, והוא לא ראה את זה כי הוא היה יותר מדי עסוק בעצמו.

ולכן אמר לה חנה זלדה, זלדל'ה, לכי לישון. תנוחי. את צודקת מאוד. וחנה זלדה הלכה לה לנוח, וקלמן הפשיל שרוולים ולש ורידד ועשה עוד ל"ט מלאכות של שבת לרבות גדידה והוצאה מרשות לרשות, ובבוקר הכין כוס שוקו יפה עם קצפת והניח לידה שלש לביבות סולת מהיפות שנראו במחוזותינו, והניח את המגש על השולחן הקטן מאיקאה, וחיכה בסבלנות עד שתתעורר ותאכל איתו ארוחת בוקר.

הדלקת נרות

כל הבחורים של הישיבה החזיקו קרטונים גדולים של סופגניות בשקל ממאפיית ברכה ושידלו עוברים ושבים לטעום, ואורי רצה לברוח הביתה, להיכנס לחדר, לטרוק את הדלת ולקבור את הפנים בכרית. הוא רצה שאמא שלו תשאל אותו מה שלומו, והוא יוכל לספר איך רות הודיעה לו אתמול שהיא 'לוקחת הפסקה' כאילו הקשר הוא משמרת בקפה והוא האחמ"ש שלה.

הוא רצה שאמא שלו תביא לו מרק עדשים עם גזר ותגיד לו אוף, אורי, אל תדאג. היא עוד תרצה אותך. או, החלופה הריאלית, אתה תמצא מישהי אחרת שמתאימה לך יותר. אבל אמא שלו נפטרה לפני ארבע שנים (תאונת דרכים, פגיעה מוחית, בסוף פשוט היה די), ואבא שלו לא ידע להכין מרק עדשים כמו שצריך, והבחורים בישיבה לא היו כתובת כי, נו, הישיבה זה סיפור בפני עצמו.

בישיבות יש מושג כזה, 'משבר חנוכה'. מה זה משבר חנוכה, זה בעצם שיחת יחסינו לאן של אחרי שלשה חודשים, רק עם הישיבה במקום עם רות. כנראה יש משהו בטבע העולם שאחרי שלשה חודשים ההתרגשות מסתיימת והשגרה מתחילה ומשהו מתערער במערכת היחסים ואין ברירה אלא להחליט אם להיות או לחדול.

רות כנראה החליטה שזה לא זה. לגבי הישיבה אורי לא היה בטוח. הוא חשב שישיבה זה פשוט מקום שלומדים בו ויש בו חברים, וגילה שדורשים ממנו להיות מצטיין. כל הזמן. לחיות באיזה מתח גבוה של דתיות. הוא לא היה בטוח שהוא שם. הוא לא סיפר לרבנים או לחברים שאמא שלו נפטרה – רק לשניים, שילה ואליה, שמאז הסתכלו עליו ברחמים והתנהלו סביבו כאילו הם היחידים שיודעים את הסוד שלו. הנבחרים. הוא שנא את זה.

הם היו בעיר הסמוכה לישיבה. צוריאל, כשהודיע בבית המדרש שהולכים להדליק נרות בעיר, כינה אותה 'העיר הגדולה', אבל היא לא הייתה עיר גדולה. סתם עיר. היה בה מרכז עיר עם חנויות וחנוכיה גדולה של חב"ד. איזור תעשייה וכמה משרדים, והמון אנשים שלא התעסקו כל הזמן בשאלה מה הראב"ד והרמב"ם חושבים על האנשת האל, ש'ישיבה' הייתה בשבילם חאפלה במוצ"ש ו'בייני"שים' היה בשבילם שנה וחמש בצבא.

אורי הסתובב עם שילה ועם מגש סופגניות והציע לעוברים ושבים. ילדים לקחו בשמחה. מבוגרים התלבטו. איש אחד, רזה, עמד שעה ארוכה וניהל דיאלוג עם הדיאטה שלו, שבסופה הכריע לטובת הסופגניה. אלה לא היו סופגניות ששוות את הדיאלוג, אבל הם לא סיפרו את זה לאיש הרזה.

אחרי חלוקת הסופגניות הייתה הדלקת נרות גדולה, ואחר כך הם התפזרו ברחבי השכונה כדי לרקוד ולשיר ולשמח. זה היה מוזר. הם שרו 'באו זרים למקדשי' ושרו 'הוי יוונים נקב-צו עלי' ושרו ניגון המיוחס לקרלין, ואורי הרגיש איך הוא מחזיק יד כאן ויד כאן אבל הוא לבדו בתוך כל ההמון הזה, וכל מה שהוא רצה לעשות זה לברוח משם.

אחרי שלשה שירים כל הסיפור הזה היה יותר מדי בשבילו, והוא יצא מהמעגל והתיישב בצד. כמובן ששילה ואליה יצאו גם הם והתיישבו בצד, אחד מימין ואחד משמאל, והניחו יד על כתפיו ושאלו אם זה מזכיר לו את אמא שלו, מה שהיה נורא פי כמה, ואורי נענע בראש ואמר 'לא, לא', ואז אמר 'אני צריך לשירותים', וניער אותם והלך.

הוא התיישב על גדר קטנה במרחק ראייה מהחבר'ה (כדי לא לפספס את האוטובוסים) וריחם על עצמו. הנה הוא, רות נפרדה אתמול ואמא שלו לא כאן והאחים שלו קטנים מדי ואבא שלו מחזיק יותר מדי על הכתפיים מכדי להפיל עליו עוד ילד שמנסה להתמודד עם העולם. הוא חשב על אבא שלו מדליק נרות עם רותם ועם נוגה, ובלית ברירה התחיל לבכות. בקטנה, אבל לבכות.

זה כנראה היה לא בקטנה, כי באיזשהו שלב הוא הרגיש יד על הכתף. "אמא אמרה לי לשאול אם אתה רוצה לביבות," אמר קול של ילד. הוא הרים את הראש וראה ילד קטן עם כיפה בוכרית עומד עם צלחת חד פעמית שכזו ובה שתי לביבות תפוחי אדמה מעוכות, ואמא שלו עומדת בכניסה לבית, מאחוריה בת שמחזיקה לה במכנסיים, ושתיהן מסתכלות עליו. "לא," אמר אורי, "תודה". "קח, קח," אמרה האמא של הילד. "חנוכה זה לא חג לבכות בו ככה. יאללה, זה לביבה זה לא סופגניה, אף אחד לא מת משתי לביבות".

האזכור של המוות היה יכול להיות צובט בלב, אבל זה לא היה. באופן מוזר, זה גם לא היה מנחם. זה היה – איזושהי הכרה, אולי, אישוש לזה שיש חיים בחוץ, חיים אחרים."תודה," אמר אורי. הוא ויתר על השאלה אם זה כשר או לא, וטעם את הלביבה. היא הייתה מאוד לביבה. פשוטה, קצת ספוגה מדי בשמן. מסוג הלביבות שנשארות אחרונות בצלחת. היא הייתה טעימה מאוד. הוא אכל אותה.

"אתה רוצה לשיר איתנו?" שאלה הילדה."לשיר מה?" שאל אורי."נר לי דקיק," אמרה הילדה. היא פצחה במחרוזת שירי חנוכה, נר לי דקיק, חנוכיה לי יש, ולסיום, מי ימלל בשני קולות יחד עם האח הגדול שלה. אמא שלהם עמדה מהצד וצפתה. אורי הצטרף בקטעים מסויימים. אחר כך הם נכנסו חזרה לבית. חנוכה שמח, אמרה אמא שלהם. חנוכה שמח, אמר אורי.

החבר'ה של הישיבה התעייפו, כנראה, ואחד הבחורים משיעור ו' עמד על הגדר ונתן דבר תורה לחנוכה. הוא פנה להמון העם שסבב בשוק, אבל היחידים שהקשיבו לו היו החבר'ה מהישיבה. זה היה קצת פתטי, אבל היה בזה איזושהו חסד. אורי חשב לעצמו – כמה מאמץ אנשים משקיעים כדי לשמח אנשים אחרים. הוא ראה את הסדקים, אבל עדיין היה בזה משהו יפה.

הוא ישב על הגדר, אכל לאט לאט את הלביבה השנייה שנותרה לו, וצפה בבחורים מתכנסים לסיבוב אחרון של ריקודים עם עצמם לפני שיעלו על האוטובוס ויחזרו אל הישיבה. בינו לבין עצמו התלבט אם יש לו כח לרדת מהגדר ולהצטרף לסיבוב האחרון, ובינתיים צפה בהם מרחוק שרים ורוקדים, ותופף לאיטו על הברך בקצב המנגינה.

דיבורים שבסוף

פעם, מזמן, כשהייתי בן עשרים וארבע, התנדבתי יחד עם חבר שלי, שלום, בבית אבות אחד. אז הוא היה נראה לי מעבר להרי החושך, וכדי להגיע אליו היינו לוקחים אופניים ורוכבים לאורך בן צבי ועולים את העלייה האינסופית של ברודי ויורדים את כובשי קטמון ושם, איכשהו, מגיעים, והיום אני חושב עליו בתור בית האבות שלפני הגינה וליד המכולת של שבי. ובבית האבות הזה היינו מכינים קפה לדיירים ומשחקים איתם רמיקוב ומדברים איתם קצת, ככה היינו עושים.

ובבית האבות ההוא הייתה זקנה אחת, מרסל קראו לה, שבכל פעם שהיינו שם היא הייתה מביכה אותנו. היא הייתה שואלת בקול 'למה אתה לא יוצא עם רעות' בדיוק כשרעות הייתה עוברת בסביבה, ואת יפעת היא שאלה פעם למה היא לא עושה ספורט, ואת שלום היא שאלה למה הוא לא מסתפר ולי היא הסבירה ארוכות שבן אדם מבוגר לא יכול להסתובב עם חולצות שכאלה (בזה, אגב, היא צדקה). וככה המשיכה, וזה היה מעליב וחינני וחמוד ולא נעים בעת ובעונה אחת, וכשדיברנו על זה בינינו ובין עצמינו במטבחון סיכמנו שהזיקנה, כנראה, קצת שחררה את לשונה.

ופעם אחת לא היה לי עם מי לשחק רמיקוב אז התיישבתי ופטפטנו (היא הייתה אחות בצרפת, עלתה לארץ אחרי מלחמת יום כיפור), ושאלתי אותה מרסל, למה את אומרת לנו את כל הדברים האלה ככה, בלי פילטרים, זה נורא מביך, והיא אמרה, "אם לא אני, מי יגיד לכם את זה?" ככה אמרה, בכנות גמורה. והיא אמרה, 'אתה מבין, אתה רואה אותי רק פעם בשבוע, ואני גם ככה עוד דקה לא אהיה כאן, אמות זאת אומרת, אז אני אומרת לכולם את הדברים החשובים שאף אחד לא אומר'.

ולמה נזכרתי בזה, כי פרשת השבוע והספר כולו עוסקים בנאום האחרון של משה. וכל פעם אני חושב לעצמי, איזה מוזר, כל תחילת ספר שמות אנחנו שומעים שמשה כבד פה וכבד לשון וערל שפתיים ולא יודע לדבר והנה פתאום נאום ארוך כל כך, לא יודע, לפחות חמש שעות של נאום. איזה מוזר.

אבל האמת היא, כך אני חושב, שכבד פה הכוונה היא הססן. לא בטוח בעצמו. כשמשה אומר ו'אנוכי ערל שפתיים' הוא לא אומר שהוא מגמגם. הוא אומר, כפשוטו, אני לא יודע לנאום, או לדבר, אני לא דמות כריזמטית. והוא צדק – הוא באמת לא דמות כריזמטית. הבעיה של משה אף פעם לא הייתה הדיבור, אלא הביטחון העצמי המוביל את הדיבור. ההיסוס, המחשבה הכפולה, החשש. כשהוא עומד מול הכניסה לארץ הוא יודע שהוא כבר לא מסתכל קדימה ומניע את העם, אלא רק מסכם את מה שנעשה עד כה. כשאין צורך להחליט, וכשלא תהיה שם כדי לשאת בתוצאות, החששות הולכים ונעלמים. אולי זו הסיבה שהוא מצליח לדבר כל כך הרבה.

בכל זה נזכרתי, ונזכרתי גם שאחרי השיחה הזו אני שתקתי ולא אמרתי כלום כי זה היה יפה, ומרסל חזרה להעליב את כולנו ולדבר על ההתנהגות הקלוקלת של הדיירים בבית האבות הזה וגרוע מכך, העובדים בבית האבות (היא קראה לזה 'בית האהבות') הזה, ואחרי שלשה חודשים באנו והיא לא הייתה, ובפתח הייתה מודעת אבל, ובכל פעם שאני עובר ליד בית האהבות הזה אני נזכר במרסל, קצת מתחייך לי וקצת צובט לי בלב.

(לפרשת דברים)

הילד רץ לכביש

הילד רץ לכביש. זה היה ברור, ודאי כמו צפירה של משאית באמצע רחוב שקט. הוא היה ילד קטן, אולי בן שנתיים וחצי, שלש. הוא היה מתולתל, לבוש בחולצה מפוספסת, רטובה ממשהו, ובמכנסיים ירוקים קצרים. הרגליים השמנמנות שלו הידסו בסנדלים קדימה, קדימה, הלאה, הלאה, אל גדר הגינה הציבורית והלאה, אל מעבר למעקה הבטיחות. הכביש היה שם, משתרע, רחב, נע בעצלתיים מגדה לגדה. אפשר היה להבין מה מפתה בו.

אף אחד לא רץ אחריו.

אליהו, אלי בעצם, ראה אותו כשישב על הגדר הנמוכה שסביב העץ בכניסה לגינה. אורי, הילדה שלו, שיחקה במתקן המוזר ההוא של הלוחות המסתובבים. מתקן לילדים שקטים, בלי חברים, שמוכנים לוותר על התזזיתיות, על הריצה הלאה אל הסולם ומשם אל המגלשה, ומסתפקים בסיבוב לוחיות. דווקא היו לה חברים. הם היו מצידו השני של המתקן, צוחקים איתה. זה היה הוא שהיה שם לבד.

הם עברו לשכונה הזו לא מזמן. אי שם בפרברי גוש דן. נירית קיבלה עבודה בSOR בתור מעצבת, הוא המשיך לנסוע מדי בוקר לתל אביב. היו להם כמה חברים בסביבה. מרחק הליכה, אבל לא בשכונה עצמה. זה היה מורגש.

הגינה הציבורית הייתה מיקרוקוסמוס של השכונה. אינסוף חזיתות נפתחו בה, אינסוף בריתות נכרתו. ארוחות שבת נסגרו בשני משפטים ( – 'אז אנחנו אצלכם מחרתיים בערב?' – 'יאללה, למה לא'). הורים ישבו בה חבורות חבורות, מכירים מהמעון. אבות שלא הכיר התווכחו בלהט על פוליטיקה. אמהות התקבצו סביב קופסאות מלון או תפוח, משחדות את בני השנה שלא ירחיקו, שאפשר יהיה לדבר עם מישהי אחרת בזמן שהילדים מעסיקים את עצמם. היה מוזר לשבת בה לבד, אבל היו כמה הורים – אבות, לרוב – שישבו בצד וגללו בפלאפון בזמן שהילדים שלהם גלשו במגלשה, צעקו 'אבא! אבא! תראה', רצו בין העמודים.

הילד המשיך לרוץ. הוא התקדם על המדרכה, במקביל לרחוב, הלאה לרחוב אחר, סואן יותר. היה נראה שהוא יודע דווקא ללכת על המדרכה, ובכל זאת מבטו נשלח שוב ושוב אל הכביש, כמו מכושף על ידי התנועה. אלי קם אחריו. אם אורי תרוץ גם היא, הוא יהיה שם לעצור אותה, אבל אם הילד יפנה פתאום שמאלה וירוץ לכביש, אף אחד לא יעצור. הוא רץ בצעדים גדולים, כבדים. הילד כבר פנה מהמדרכה לבין המכוניות שחנו לצד הכביש. מתקדם. אלי רץ מהר יותר, ובשלשה צעדים קפץ, תפס את הילד לפני שנכנס לאזור הסכנה, ואחז בו היטב.

הוא לא בכה, הילד. רק הביט באלי בעיניים סקרניות. הרגשות גאו באלי, קודם כל הקלה, כמובן. מוחשית כמעט. ואחר כך הציף אותו כעס על ההורים האלה, שיושבים להם בחבורות שלהם, מכירים כל כך, צוחקים, בזמן שהילד שלהם כמעט נדרס. זו הפקרות הורית, אמר לעצמו. איזו הפקרות. איך הם לא מתביישים, ההורים האלה. לשבת ככה, לדבר, לדבר על נתניהו. למי אכפת מנתניהו. מה עם הילד! ככה חשב. ובינתיים נכנס בצעדים גדולים לגינה, ראה שאורי עדיין משחקת. הורים התקבצו ליד המגלשה. "של מי הילד הזה?" הוא צעק.

אף אחד לא ענה.

הילד התבונן בו בעיניים סקרניות. הוא לא בכה. הוא תהה לעצמו מה היה קורה אם הוא פדופיל או חוטף ילדים, חס ושלום. הוא יכול היה להיכנס ככה לגינה, לקחת ילד — הוא הצטמרר. זוועה. אורי שלו שיחקה עדיין בנינוחות, הפעם שרטטה על משטח הגומי עם גיר לבן שמצאה בצד. היא העיפה אליו מבטים מדי פעם. הוא המשיך לצעוק "של מי הילד הזה? של מי הילד הזה?". עדיין אף אחד לא ענה. קבוצות ההורים היו עסוקות בשלהן, וזה הכעיס אותו יותר ויותר. גם כשהילד שלהם אצלי הם לא מתייחסים אלי. מה נסגר איתם?

בפעם החמישית שצעק הופיע משום מקום גבר ממוצע גובה, מתולתל גם הוא, קצת שמנמן. הוא רץ במהירות לאלי וחטף ממנו את הילד. "שוהם!" קרא, "אתה בסדר? האיש הזה פגע בך?" הילד נבהל והתחיל לבכות, והאיש הסתכל על אלי בכעס. היו לו עיניים רעות, יכול היה אלי להישבע.
"אתה פגעת בבן שלי?" שאל האיש.
ואלי אמר, בכעס גם הוא, "הבן שלך התפרץ לכביש וכמעט נדרס, ואתה לא מתבייש להאשים אותי? צריך להכניס אותך לכלא!".
והאיש המתולתל אמר, "אותי צריך? אותך צריך! מה אתה מסתובב ככה בגינה הציבורית, מסתכל על ילדים של אחרים? מה אתה, פדופיל?"
"תגיד לי אתה דפוק?" אמר אלי, "אני גם אבא לבת, הנה הילדה שלי משחקת -"
והוא הסתובב להצביע על אורי, אבל אורי לא הייתה בשום מקום.

הלב שלו נשמט בחזהו. "אורי!" הוא צעק. "אורי!"
זה היה מיותר, כמובן. היא הייתה ילדה קטנה, בת שנה וחצי. היא לא יכולה הייתה לצעוק חזרה. ספק אם הבינה שהוא קורא לה, שהיא צריכה לצאת מאיפה־שהיא־לא־תהיה. הוא נחרד – ומה אם היא רצה לכביש? ושוב, כמו בשידור חוזר, נתן ריצה אל הרחוב ומשם הלאה, לרחוב, אבל אורי לא הייתה שם. הוא חזר לגינה, מתנשף, נחרד, כאילו בור עמוק נפער בתוך חזהו, "אורי!" הוא צעק שוב, בגרון ניחר, "אורי! אורי!". לאן היא יכולה הייתה להיעלם? לפני רגע היא הייתה כאן —

היא הופיעה פתאום, כמו מלאך, משתופפת בין השיחים, מלוכלכת, בוצית כולה. כנראה זחלה פנימה כדי להוציא משהו, אולי את הגיר שנשמט מידה. אלי רץ אליה והרים אותה והמטיר עליה נשיקות. "את בסדר," אמר, "את בסדר, ישתבח שמו, את בסדר".

האיש המתולתל היה שם עדיין, מחזיק את שוהם, הבן שלו, העיניים שלו עדיין היו מצומצמות, אבל משהו בו נרגע. "היא בסדר," הוא אמר לאלי. "יאללה, היא בסדר. זה יכול לקרות לכל אחד". אלי חשד שהוא אולי מדבר אליו אבל בעצם הוא מדבר לעצמו, אבל מה הוא בעצם יכול היה להגיד. זה היה נכון. לא כל דבר יכול לקרות לכל אחד, זה ברור, אבל צריך להשגיח על הילדים בשמונה עיניים. באלף עיניים. לך תדע מה יכול לקרות. האיש כנראה הרגיש שהושג איזה איזון בהורות בינו ובין אלי, והוא הסתובב חזרה. אלי עצר אותו. "אלי," הוא אמר, מציג את עצמו, "אני מצטער שצעקתי עליך."

"קובי" אמר האיש, "ואתה לא באמת מצטער".
"ואתה לא אמרת תודה כמו בנאדם," אמר אלי.
"תודה," אמר קובי.
"תשגיח על הילד שלך," אמר אלי, "הוא חמוד מדי".
קובי חייך. הוא הסתובב ופסע הלאה, עם הילד על הידיים, הלאה אל חבורות ההורים ואל המעגלים הסגורים, אל הילדים הלומי סוכר־הפירות, אל הראשים העייפים הנופלים על גבי כתפיים הוריות, עייפות לא פחות. המעגל נפתח אליו, בולע את האיש ואת הילד בתוכו, מושיט לו במבה ובקבוק מים קטן.

אורי, שראתה במבה מרחוק, הושיטה ידיים קטנות וקראה 'בבה! בבה!'. אחת האמהות, שראתה אותה, חייכה והציעה לה במבה. הוא הוריד אותה מידיו, מניח לה לרוץ אל העטיפה המרשרשת, לגדוש חופן במבה בתוך הפה הקטן והחמוד שלה, אלוהים שישמור עליו. וכשעמד כך, שכוך־אדרנלין, מודה לאל שהכל בסדר, דימה אלי שהוא עשה צעד ראשון בדרכו להיות חלק מהמעגל, צעד ראשון בדרכו להיכלל בתוך השבט ההורי הזה שמגדל את ילדי השכונה הזו יחד.