פעם, מזמן, כשהייתי בן עשרים וארבע, התנדבתי יחד עם חבר שלי, שלום, בבית אבות אחד. אז הוא היה נראה לי מעבר להרי החושך, וכדי להגיע אליו היינו לוקחים אופניים ורוכבים לאורך בן צבי ועולים את העלייה האינסופית של ברודי ויורדים את כובשי קטמון ושם, איכשהו, מגיעים, והיום אני חושב עליו בתור בית האבות שלפני הגינה וליד המכולת של שבי. ובבית האבות הזה היינו מכינים קפה לדיירים ומשחקים איתם רמיקוב ומדברים איתם קצת, ככה היינו עושים.
ובבית האבות ההוא הייתה זקנה אחת, מרסל קראו לה, שבכל פעם שהיינו שם היא הייתה מביכה אותנו. היא הייתה שואלת בקול 'למה אתה לא יוצא עם רעות' בדיוק כשרעות הייתה עוברת בסביבה, ואת יפעת היא שאלה פעם למה היא לא עושה ספורט, ואת שלום היא שאלה למה הוא לא מסתפר ולי היא הסבירה ארוכות שבן אדם מבוגר לא יכול להסתובב עם חולצות שכאלה (בזה, אגב, היא צדקה). וככה המשיכה, וזה היה מעליב וחינני וחמוד ולא נעים בעת ובעונה אחת, וכשדיברנו על זה בינינו ובין עצמינו במטבחון סיכמנו שהזיקנה, כנראה, קצת שחררה את לשונה.
ופעם אחת לא היה לי עם מי לשחק רמיקוב אז התיישבתי ופטפטנו (היא הייתה אחות בצרפת, עלתה לארץ אחרי מלחמת יום כיפור), ושאלתי אותה מרסל, למה את אומרת לנו את כל הדברים האלה ככה, בלי פילטרים, זה נורא מביך, והיא אמרה, "אם לא אני, מי יגיד לכם את זה?" ככה אמרה, בכנות גמורה. והיא אמרה, 'אתה מבין, אתה רואה אותי רק פעם בשבוע, ואני גם ככה עוד דקה לא אהיה כאן, אמות זאת אומרת, אז אני אומרת לכולם את הדברים החשובים שאף אחד לא אומר'.
ולמה נזכרתי בזה, כי פרשת השבוע והספר כולו עוסקים בנאום האחרון של משה. וכל פעם אני חושב לעצמי, איזה מוזר, כל תחילת ספר שמות אנחנו שומעים שמשה כבד פה וכבד לשון וערל שפתיים ולא יודע לדבר והנה פתאום נאום ארוך כל כך, לא יודע, לפחות חמש שעות של נאום. איזה מוזר.
אבל האמת היא, כך אני חושב, שכבד פה הכוונה היא הססן. לא בטוח בעצמו. כשמשה אומר ו'אנוכי ערל שפתיים' הוא לא אומר שהוא מגמגם. הוא אומר, כפשוטו, אני לא יודע לנאום, או לדבר, אני לא דמות כריזמטית. והוא צדק – הוא באמת לא דמות כריזמטית. הבעיה של משה אף פעם לא הייתה הדיבור, אלא הביטחון העצמי המוביל את הדיבור. ההיסוס, המחשבה הכפולה, החשש. כשהוא עומד מול הכניסה לארץ הוא יודע שהוא כבר לא מסתכל קדימה ומניע את העם, אלא רק מסכם את מה שנעשה עד כה. כשאין צורך להחליט, וכשלא תהיה שם כדי לשאת בתוצאות, החששות הולכים ונעלמים. אולי זו הסיבה שהוא מצליח לדבר כל כך הרבה.
בכל זה נזכרתי, ונזכרתי גם שאחרי השיחה הזו אני שתקתי ולא אמרתי כלום כי זה היה יפה, ומרסל חזרה להעליב את כולנו ולדבר על ההתנהגות הקלוקלת של הדיירים בבית האבות הזה וגרוע מכך, העובדים בבית האבות (היא קראה לזה 'בית האהבות') הזה, ואחרי שלשה חודשים באנו והיא לא הייתה, ובפתח הייתה מודעת אבל, ובכל פעם שאני עובר ליד בית האהבות הזה אני נזכר במרסל, קצת מתחייך לי וקצת צובט לי בלב.
הילד רץ לכביש. זה היה ברור, ודאי כמו צפירה של משאית באמצע רחוב שקט. הוא היה ילד קטן, אולי בן שנתיים וחצי, שלש. הוא היה מתולתל, לבוש בחולצה מפוספסת, רטובה ממשהו, ובמכנסיים ירוקים קצרים. הרגליים השמנמנות שלו הידסו בסנדלים קדימה, קדימה, הלאה, הלאה, אל גדר הגינה הציבורית והלאה, אל מעבר למעקה הבטיחות. הכביש היה שם, משתרע, רחב, נע בעצלתיים מגדה לגדה. אפשר היה להבין מה מפתה בו.
אף אחד לא רץ אחריו.
אליהו, אלי בעצם, ראה אותו כשישב על הגדר הנמוכה שסביב העץ בכניסה לגינה. אורי, הילדה שלו, שיחקה במתקן המוזר ההוא של הלוחות המסתובבים. מתקן לילדים שקטים, בלי חברים, שמוכנים לוותר על התזזיתיות, על הריצה הלאה אל הסולם ומשם אל המגלשה, ומסתפקים בסיבוב לוחיות. דווקא היו לה חברים. הם היו מצידו השני של המתקן, צוחקים איתה. זה היה הוא שהיה שם לבד.
הם עברו לשכונה הזו לא מזמן. אי שם בפרברי גוש דן. נירית קיבלה עבודה בSOR בתור מעצבת, הוא המשיך לנסוע מדי בוקר לתל אביב. היו להם כמה חברים בסביבה. מרחק הליכה, אבל לא בשכונה עצמה. זה היה מורגש.
הגינה הציבורית הייתה מיקרוקוסמוס של השכונה. אינסוף חזיתות נפתחו בה, אינסוף בריתות נכרתו. ארוחות שבת נסגרו בשני משפטים ( – 'אז אנחנו אצלכם מחרתיים בערב?' – 'יאללה, למה לא'). הורים ישבו בה חבורות חבורות, מכירים מהמעון. אבות שלא הכיר התווכחו בלהט על פוליטיקה. אמהות התקבצו סביב קופסאות מלון או תפוח, משחדות את בני השנה שלא ירחיקו, שאפשר יהיה לדבר עם מישהי אחרת בזמן שהילדים מעסיקים את עצמם. היה מוזר לשבת בה לבד, אבל היו כמה הורים – אבות, לרוב – שישבו בצד וגללו בפלאפון בזמן שהילדים שלהם גלשו במגלשה, צעקו 'אבא! אבא! תראה', רצו בין העמודים.
הילד המשיך לרוץ. הוא התקדם על המדרכה, במקביל לרחוב, הלאה לרחוב אחר, סואן יותר. היה נראה שהוא יודע דווקא ללכת על המדרכה, ובכל זאת מבטו נשלח שוב ושוב אל הכביש, כמו מכושף על ידי התנועה. אלי קם אחריו. אם אורי תרוץ גם היא, הוא יהיה שם לעצור אותה, אבל אם הילד יפנה פתאום שמאלה וירוץ לכביש, אף אחד לא יעצור. הוא רץ בצעדים גדולים, כבדים. הילד כבר פנה מהמדרכה לבין המכוניות שחנו לצד הכביש. מתקדם. אלי רץ מהר יותר, ובשלשה צעדים קפץ, תפס את הילד לפני שנכנס לאזור הסכנה, ואחז בו היטב.
הוא לא בכה, הילד. רק הביט באלי בעיניים סקרניות. הרגשות גאו באלי, קודם כל הקלה, כמובן. מוחשית כמעט. ואחר כך הציף אותו כעס על ההורים האלה, שיושבים להם בחבורות שלהם, מכירים כל כך, צוחקים, בזמן שהילד שלהם כמעט נדרס. זו הפקרות הורית, אמר לעצמו. איזו הפקרות. איך הם לא מתביישים, ההורים האלה. לשבת ככה, לדבר, לדבר על נתניהו. למי אכפת מנתניהו. מה עם הילד! ככה חשב. ובינתיים נכנס בצעדים גדולים לגינה, ראה שאורי עדיין משחקת. הורים התקבצו ליד המגלשה. "של מי הילד הזה?" הוא צעק.
אף אחד לא ענה.
הילד התבונן בו בעיניים סקרניות. הוא לא בכה. הוא תהה לעצמו מה היה קורה אם הוא פדופיל או חוטף ילדים, חס ושלום. הוא יכול היה להיכנס ככה לגינה, לקחת ילד — הוא הצטמרר. זוועה. אורי שלו שיחקה עדיין בנינוחות, הפעם שרטטה על משטח הגומי עם גיר לבן שמצאה בצד. היא העיפה אליו מבטים מדי פעם. הוא המשיך לצעוק "של מי הילד הזה? של מי הילד הזה?". עדיין אף אחד לא ענה. קבוצות ההורים היו עסוקות בשלהן, וזה הכעיס אותו יותר ויותר. גם כשהילד שלהם אצלי הם לא מתייחסים אלי. מה נסגר איתם?
בפעם החמישית שצעק הופיע משום מקום גבר ממוצע גובה, מתולתל גם הוא, קצת שמנמן. הוא רץ במהירות לאלי וחטף ממנו את הילד. "שוהם!" קרא, "אתה בסדר? האיש הזה פגע בך?" הילד נבהל והתחיל לבכות, והאיש הסתכל על אלי בכעס. היו לו עיניים רעות, יכול היה אלי להישבע. "אתה פגעת בבן שלי?" שאל האיש. ואלי אמר, בכעס גם הוא, "הבן שלך התפרץ לכביש וכמעט נדרס, ואתה לא מתבייש להאשים אותי? צריך להכניס אותך לכלא!". והאיש המתולתל אמר, "אותי צריך? אותך צריך! מה אתה מסתובב ככה בגינה הציבורית, מסתכל על ילדים של אחרים? מה אתה, פדופיל?" "תגיד לי אתה דפוק?" אמר אלי, "אני גם אבא לבת, הנה הילדה שלי משחקת -" והוא הסתובב להצביע על אורי, אבל אורי לא הייתה בשום מקום.
הלב שלו נשמט בחזהו. "אורי!" הוא צעק. "אורי!" זה היה מיותר, כמובן. היא הייתה ילדה קטנה, בת שנה וחצי. היא לא יכולה הייתה לצעוק חזרה. ספק אם הבינה שהוא קורא לה, שהיא צריכה לצאת מאיפה־שהיא־לא־תהיה. הוא נחרד – ומה אם היא רצה לכביש? ושוב, כמו בשידור חוזר, נתן ריצה אל הרחוב ומשם הלאה, לרחוב, אבל אורי לא הייתה שם. הוא חזר לגינה, מתנשף, נחרד, כאילו בור עמוק נפער בתוך חזהו, "אורי!" הוא צעק שוב, בגרון ניחר, "אורי! אורי!". לאן היא יכולה הייתה להיעלם? לפני רגע היא הייתה כאן —
היא הופיעה פתאום, כמו מלאך, משתופפת בין השיחים, מלוכלכת, בוצית כולה. כנראה זחלה פנימה כדי להוציא משהו, אולי את הגיר שנשמט מידה. אלי רץ אליה והרים אותה והמטיר עליה נשיקות. "את בסדר," אמר, "את בסדר, ישתבח שמו, את בסדר".
האיש המתולתל היה שם עדיין, מחזיק את שוהם, הבן שלו, העיניים שלו עדיין היו מצומצמות, אבל משהו בו נרגע. "היא בסדר," הוא אמר לאלי. "יאללה, היא בסדר. זה יכול לקרות לכל אחד". אלי חשד שהוא אולי מדבר אליו אבל בעצם הוא מדבר לעצמו, אבל מה הוא בעצם יכול היה להגיד. זה היה נכון. לא כל דבר יכול לקרות לכל אחד, זה ברור, אבל צריך להשגיח על הילדים בשמונה עיניים. באלף עיניים. לך תדע מה יכול לקרות. האיש כנראה הרגיש שהושג איזה איזון בהורות בינו ובין אלי, והוא הסתובב חזרה. אלי עצר אותו. "אלי," הוא אמר, מציג את עצמו, "אני מצטער שצעקתי עליך."
"קובי" אמר האיש, "ואתה לא באמת מצטער". "ואתה לא אמרת תודה כמו בנאדם," אמר אלי. "תודה," אמר קובי. "תשגיח על הילד שלך," אמר אלי, "הוא חמוד מדי". קובי חייך. הוא הסתובב ופסע הלאה, עם הילד על הידיים, הלאה אל חבורות ההורים ואל המעגלים הסגורים, אל הילדים הלומי סוכר־הפירות, אל הראשים העייפים הנופלים על גבי כתפיים הוריות, עייפות לא פחות. המעגל נפתח אליו, בולע את האיש ואת הילד בתוכו, מושיט לו במבה ובקבוק מים קטן.
אורי, שראתה במבה מרחוק, הושיטה ידיים קטנות וקראה 'בבה! בבה!'. אחת האמהות, שראתה אותה, חייכה והציעה לה במבה. הוא הוריד אותה מידיו, מניח לה לרוץ אל העטיפה המרשרשת, לגדוש חופן במבה בתוך הפה הקטן והחמוד שלה, אלוהים שישמור עליו. וכשעמד כך, שכוך־אדרנלין, מודה לאל שהכל בסדר, דימה אלי שהוא עשה צעד ראשון בדרכו להיות חלק מהמעגל, צעד ראשון בדרכו להיכלל בתוך השבט ההורי הזה שמגדל את ילדי השכונה הזו יחד.
פעם אחת הלכתי לבקר את שלום בצפת, בישיבה. עשיתי שם שבת נהדרת עם המון אנשים שלא הכרתי, ובלילה, מאוחר, הוא שאל אותי אם אני רוצה לקום לותיקין. למה שאקום לותיקין, שאלתי, והוא הביט בי מתפלא ואמר, בגלל הקידוש. ובבוקר שבת קמנו בחמש והלכנו לנו לבית כנסת קטן וחמוד מעל ישיבת ההסדר, אני ושלום (וגם בחור בשם יודל'ה, אני חושב), והתפללנו עם זקני צפת ואחר כך ישבנו לקידוש, ואכלנו קערות גדולות של צ'ולנט שנלקחו מסיר גדול שהיה שם, ושתינו ערק ושרנו שירי שבת בגרון ניחר, וכל הזקנים טפחו לו על הכתף והתעניינו בשלומו ומה השתנה מאז השבת שעברה, כאילו גם הוא חלק מהחבר'ה, אדם בן שבעים וחמש שקם לותיקין בשבת במשך חמישים השנים האחרונות.
ב.
יש חוט שנמתח בין אנשים. אני לא יודע להגיד את זה במילים אחרות, אבל יש חוט שנמתח בין אנשים, והוא רוטט כשהם נזכרים זה בזה ומסתבך, לפעמים, כשהם מסתבכים, ולפעמים הוא מתרחק ולפעמים מתקרב, וכאילו אין ביניהם כלום, הוא אדם לעצמו והוא אדם לעצמו, ובכל זאת יש ביניהם משהו.
מה אני זוכר בעצם, אני זוכר שזה היה שבועות. כיתה ה', כנראה. ליל שבועות בתלמוד תורה מורשה. חיפשתי חברותא וגם הוא חיפש חברותא. אני לא זוכר מי הציע למי ללמוד ביחד; לא היינו באותה כיתה, ומשום מה הייתה איזו איבה בין שתי הכיתות המקבילות, אבל כך יצא. וגם את זה אני לא יודע לתאר, אבל מי מכם שחווה פעם את הרגע שבו מילים שאתם אומרים מתקבלות על לב האדם האחר, ומילים שהאדם האחר מתקבלות על לבכם, יודע איזה רגע נדיר זה וכמה חסד יש בו.
אחר כך ראה אותי חבר אחר, מהכיתה שלי, ואמר משהו כמו אני לא מבין איך אתה חבר של שלום הזה, אני לא מבין מה אתה מוצא בו, ואפילו לא עניתי, כי בזתי לו ואמרתי בליבי, הוא חבר אמיתי, מסנדל תנ"כי עד קצה תלתל. אדם לשאת אותו בליבך, איך אתה לא רואה.
אני רוצה לכתוב על הדבר הזה, הדבר שלא נמצא באדם עצמו אלא ברווח שבינו ובין האנשים שסביבו, ואני לא מצליח. איך לקרוא לזה. מה להגיד על זה.
ג.
אולי צריך להגיד: הוא היה קצת אאוטסיידר בכל מקום אליו הגיע. תמיד קצת שונה. לא זר, לא אחר, רק שונה. כאילו משהו במסגרת לא מצליח לרבע אותו, ותלתל שובב מצליח להגיח פעם אחר פעם מקצה הקופסה שדוחסים אותו אליה. הוא היה קצת שונה בנוף של מורשה, קצת בבני צבי, הוא היה קומונר שלא עבר דקה אחת בתנועה, וערך עלון של תנועה שלא היה חלק ממנה, הוא היה שונה בירוחם, שונה בחיל הים ושונה בצפת. בכל מקום אליו הלך.
לפעמים הוא התהדר בזרות הזו; תמיד נהג לספר, למשל, איך התלמידים שפוגשים אותו במסע ישראלי מופתעים מהאדם שנגלה מאחורי הכיפה והפאות. לפעמים הזרות הזו כאבה לו. פעמים אחרות שמעתי אותו מתלונן על השירים ששמעו בגשר הספינה (כל כך הרבה שלמה ארצי, כל כך מעט מאיר אריאל), ופעם אחר פעם דיבר על זה שבעצם אין לו חבורה שהוא חלק ממנה (רק בסוף, ממש בסוף, אולי חצי שנה לפני הפיגוע, הזכיר שהוא הולך לארוחה עם החבורה של מדריכי מסע ישראלי, וידעתי שהוא מצא לו חבורה. אבל לא על זה רציתי לדבר). ולפעמים דיבר על זה בהקשר של זוגיות, והבטיח לי ולאמא שלו חגיגית – אם יהיה צורך, אני אסתפר ואוריד את הזקן הזה.
זה לא קרה.
כלומר הוא לא הוריד את הזקן. כן הסתפר, ממש רגע לפני ספירת העומר, וסידר את הזקן, ונעלב שאף אחד לא שם לב. אני בכלל לא פגשתי אותו מאז, הפגישה האחרונה שלנו הייתה ביום ההולדת שלי, חודש לפני כן, אבל האמת הייתה שקשה היה לשים לב, ובכל מקרה, אני לא יודע אם היה צורך.
ד.
לא הייתה לו חבורה אבל כמה אנשים אהבו אותו, אלוהים עֵדי. הלוואי עלי כל כך הרבה אנשים. כאילו היה בו מגע זהב שנגע בלב אנשים אחרים, ובכל מקום שעבר אסף לו אנשים שהלכו אחריו ושאהבו אותו. שיכולים היו להישבע בתלתלים שלו, בחיוך או בקטעי השירה שהדפיס ותלה על לוח המודעות. הוא אסף חברים וחברות כמו פרחים בזר, מתקשר אחרי שלשה חודשים, מתנצל; הייתי בשתי מסעות רצוף, מציע ללכת יחד לשבת איפשהו, ובדרך היינו פוגשים חבר והוא היה מאיר לפתע, מחייך, אומר לי – אתה מכיר את ידידיה? ידידיה מכיר אותך? הנה, תכירו. ואנחנו היינו מחליפים חיוכים נבוכים.
רק אחרי שהכל נגמר, פתאום פגשתי עוד ועוד חברים – אנשים מכל השנים שעבר, ומכל פינה שהיה בה, שאמרו – אה, גם אתה אהבת אותו מאוד?
כן, כולנו.
ה.
לא אפשר היה שלא לאהוב אותו, הלא אתם מבינים. לא מפני שהיה אדם מצחיק או חמוד, ולא מפני שהיה שמח כל כך עד שהיית נדבק בזה כולך, ולא בגלל השירים שהיה מזייף ולא בגלל השירים שהיה כותב. אני רוצה להגיד, לא אפשר היה שלא לאהוב אותו לא בגלל שהיה משמח אותנו, אלא בגלל שהיה שמח באמת, בלי קשר אלינו. בגלל שהיה הוא, וה'הוא' הזה פתח בי דברים שלא ידעתי לפתוח בלעדיו. לא אפשר היה שלא לאהוב אותו.
פעם, באחד מימי ההולדת שלי, הוא שמע שאני עצוב (הרי זה מקובל, להיות עצוב בימי הולדת), ובו ברגע (השעה הייתה שמונה בבוקר) נסע במיוחד מירוחם לירושלים, אסף רשת מתכת מההורים ונקניקיות שקנה בסופר מרקט, לקח איתו את שלומי ושני בלונים ולקח אותי לעינות תלם לחגוג לי יומולדת. ושם, ככה, מעל המעיין, העלה מדורה, הניח מעליה את הרשת, צלה את הנקניקיות, פתח בירה שלקח מהמקרר של ההורים, הניח לי זר חרציות על הראש ומול כמה מטיילים נדהמים התחיל לשיר היום יום הולדת, היום יום הולדת.
איך אפשר לא לאהוב.
ו.
או פעם אחרת, שנסע לצפון ופגש אותי עם החברים שלמדו איתי בישיבה באמצע טיול, בטבריה, והתיישב יחד עם כולנו לאכול פיצה, ולא אפשר היה לראות שאף אחד חוץ ממני נפגש בו בפעם הראשונה, בעצם. או הפעם ההיא שהופיע במסיבה שארגנתי בדירת הרווקים שלי, והתיידד עם כולם ופטפט עם כולם ונגוז.
ומה ברגעים האחרים. מה עם הרגעים שבהם עמד בכניסה למירון בל"ג בעומר וחילק שתייה לעוברים ושבים ועצר לפטפט עם כל מי שעבר שם. מה עם הריקודים שלו בחתונות. מה עם הפעם ההיא שמכר ארבעת המינים בכניסה לזופניק והתיידד שם עם כל המוכרים האחרים, מה עם הטיול ההוא בטרמפים לצפון שעלינו בו על רכב של שני סטלנים בדרך למסיבה באיזה קיבוץ והוא התיידד איתם (ועם הכלבה שלהם) עד סוף הנסיעה, ומה עם התלמידים במורשה, ומה עם התלמידים בבני צבי, ומה עם התלמידים במסע ישראל שהדריך והצטלם איתם לפייסבוק למרות שעדיין השתמש באותו פלאפון ישן ושמר איתם על קשר גם אחרי המסע. אדוות אחר אדוות של אנשים, גלים אחר גלים.
אנשים דיברו על איך היה דומה לנסיך הקטן ובאמת היה דומה לנסיך הקטן, אבל לא רק בראש הזהוב או בתמימות (הוא לא היה באמת תמים, אגב), אלא בזה שאי אפשר היה לכעוס עליו. לרגע, אולי, ומיד אחר כך להתרכך אל מול הלב הפתוח. כזה הוא היה.
ז.
מה היה. אני אפילו לא יודע. לפני שבועיים בערך נסעתי להורים שלי שבהר נוף ונסעתי דרך גבעת שאול וראיתי את החצר של ההורים שלו מהכביש, שלמעשה הייתה החצר שלו כי מעולם לא עזב את הבית ולעולם בעצם גם לא יעזוב, ולרגע רציתי לעצור בצד באורות מהבהבים לרוץ לנקוש על הדלת להתפרץ לחדר שלו להגיד הנה אתה כאן, הנה אתה כאן, ולשבת איתו ליד שולחן המטבח ולשתות בירה ולדבר סתם דיבורים של מה בכך, מה שלומך, להראות תמונות של שי מוחאת כפיים, לצחוק קצת ביחד. אבל המשכתי לנסוע והכיווץ בלב היה חד כל כך עד שחשבתי שמשהו נקרע, וככה פתאום ליד רמי לוי לא התאפקתי עוד ופרצתי בבכי.
ככה זה תמיד, הלא. גל מתנפץ על הלב ופתאום הכל מציף, ואני בוכה בשברי מילים. איפה אתה איפה אתה למה אתה לא כאן איפה אתה, לעזאזל, ואומר מה עשיתי, למה ככה, ובוכה, איזה מין דבר מוזר ולא הוגן זה שחלק מהנפש שלך בידי אדם אחר וכשהוא הולך גם משהו ממנה הולך ומשאיר אחריו חור.
ח.
אוף, איך שאני בוכה עכשיו. אני נזכר ובוכה, כותב ובוכה. ורוצה לספר איך הוא אהב את המשפחה שלו, ואיך הוא אהב את הדודות והדודים שלו, ובגאווה משפחתית סיפר שבן דוד שלו כאן (למד בירוחם אם אני לא טועה) ודודה שלו אמרה לו ככה (משהו שקשור לבנות שלומדות באולפנת רעיה, שאי אפשר לשדך לו, או שאפשר לשדך לו את כולן, ואולי זו הייתה בת דודה בכלל, אני כבר לא זוכר).
בתוך שאני כותב אני מרגיש איך אהבתי אותו. כלומר, איך עדיין. וכשנפל, כאילו החוט שבחזה שלי שנמשך אחריו הלך ונמתח. ואולי לא בלשון עבר, אלא בהווה. בכל זמן שעובד, בכל דקה, בכל שנה שעוברת הוא עודנו נופל ואני עודני נמשך, והוא נופל ונופל אל התהום הגדולה והחוט נמתח ונמתח ונמתח ומושך לי את הלב אחריו, ואני כאן והוא שם, הולך ונופל, הולך ומתרחק למרחק שכבר אין היד משגת.
אני מתגעגע כל כך הרבה ונאחז שוב ושוב בדברים הקטנים, בסיפורים שאי אפשר לספר מרוב שהם קטנים, בתנועות של פרק כף היד אני נאחז. בשברי משפטים. בהודעות ששלח לי פעם והן מגובות משום מה במייל הישן שלי. בכל הדברים האלה אני נאחז כדי לצוף מעל התהום הזו שפעורה בי ובה הוא נופל לנצח. איזה מין דבר זה, געגוע שהוא כמו ים, מכה בך בגלים קטנים אחר גלים קטנים ופרוש בכל מקום סביבך עד האופק.
ט.
מה אני רוצה לומר ולמי, אינני יודע. רק להגיד שהיה כאן אדם פעם, שהיה לו זקן מדובלל (רוב הזמן) ומכנסי ג'ינס גזורים, סנדלים תנ"כיות ואור בעיניים. שהוא היה אהוב ועדיין הוא נאהב, וגם אני אהבתי אותו מאוד. שהוא הבליח בחיים שלי כמו אור ואחר כך נעלם. שקראתי לבת שלי על שמו ושעדיין אני מצליח רק לכתוב אבל כבר שש שנים שאני לא מצליח לדבר בו, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.
ולהגיד גם שאולי הוא עצמו נעלם אבל הדבר הזה שהיה בינו ובין אנשים אחרים נשאר אחריו כאן בעולם הזה, נוכח, מרחף בחלל שבינינו, כמו חותם כמו טביעת רגל, ושכל הלבבות שפגש בהם עודם נמשכים אחריו.
כל יום שישי רבנו. מה זה רבנו, בצדק רבנו. ביום חמישי הבחור חזר הביתה שיכור. עכשיו מילא שיכור, גם אני שותה לפעמים, אבל שיכור בשתיים בלילה כשסיכמנו שהוא חוזר בתשע, אחרי שכל הערב הייתי עם הקטן צורח כאן עם שיניים שיוצאות והפלאפון שלו לא זמין, לא מתקלח, מסריח מאלכוהול, מניח ראש על הכרית, נרדם. ואני שוכבת ערה, כועסת כמו שלא כעסתי עליו בחיים. לרגע שקלתי להעיר אותו רק כדי לצעוק עליו, אחר כך ויתרתי, שכבתי שם בחושך וניסיתי להירגע.
בבוקר הוא אמר לי יפיתי, סליחה. ככה הוא קורא לי כשאני כועסת. יפיתי. הוא לא שם לב לזה בכלל. יפיתוש זה כשהוא אוהב, יפיתי זה כשהוא מתנצל. יפיתי, סליחה, לא התכוונתי, לא שמתי לב לשעה, יפיתי, היינו באיזה מקום מתחת לאדמה ולא הייתה שם קליטה, סליחה סליחה, הנה אני אקח את אוהדוש לגן, והוא מחייך לאוהד ועושה פרצופים מצחיקים, כאילו אם יהיה נחמד לאוהד אני אחייך והכל יתפוגג. ובאמת חייכתי, כי אני אוהבת את אוהד, אבל כעסתי עליו מאוד.
אני יודעת מה תגידו, הוא התנצל, תסלחי לו, כזה איש חמוד. באמת איש חמוד, מה אגיד, התחתנתי איתו, אבל זה שהוא חמוד זה לא פותר אותו מאחריות, לא? ואני אגיד לכם עוד משהו, זו לא הפעם הראשונה. אז מה, כל פעם הוא יעשה את אותה הטעות, כל פעם הוא יתנצל, ובכל פעם אני אמורה לסלוח לו שוב?
אולי כן.
איזה דבר מוזר זה אהבה, אני רוצה להגיד. באמת, איזה דבר מוזר. את מתאהבת בגיל עשרים ושש וחושבת שהדבר הזה, שהרגש הזה ישאר אצלך כל החיים, אבל הוא לא. הוא רק הבסיס, היסודות אי שם בקרקעית, ופתאום על הרגש הזה מתחילים להיווצר רגשות אחרים. אני כל כך אוהבת אותו אז אני כל כך כועסת על זה שהוא שכח שקבענו לחגוג ביחד. אני כל כך אוהבת אז מפחדת שיפגע. והכעס לא נעלם, הוא נצבר שם, והפחד לא נעלם, גם הוא נצבר. וההבנה שהוא אנושי, שהוא לא מושלם, גם זה נצבר. הכל נצבר. שום דבר לא נשכח. וכשאני אוהבת אותו עכשיו זו אהבה אחרת לגמרי מגיל עשרים ושש. וגם הכעס, הרי.
כל יום שישי דיברנו מילים של כלום. לא פתחנו את הנושא. תעביר לי את המלח. תדליק בויילר. בוא תעזור לי עם הכביסה. זו אהבה? אני מתייחסת אליו, זה אומר שאני סולחת? הוא שואל אם אפשר לעזור עם החלות, או עם המיחם, או עם לגהץ להכין נרות לערוך את השולחן טוב טוב הנה רק אל תדרכי איפה שרטוב אבל בכיף, לחמם לך את המגבות? והלילה האחרון ריחף מעלינו כמו נשר מעל נבלה.
התנהגנו כאילו כלום לא קרה, אבל הרי זה לא באמת ככה, נכון? פתאום כל מילה מלאה באלף משמעויות. 'לחמם לך את המגבות' זה 'אני אוהב אותך, תסלחי לי'. לענות 'לא, לא צריך, אני אסתדר לבד' זה 'אני עדיין כועסת עליך'. 'תרתיח מים לקפה' זה 'אולי נשב ביחד, נרגיש איזה יחד לרגע' ו'תעביר לי את העיתון' זה 'אני לא הולכת להתייחס אליך בדקות הקרובות'. הכל טעון, הכל עמוס. אבל ביחד עם זה, מה אתם יודעים, ביחד עם השגרה גם מערכת היחסים שלנו חוזרת לאט לאט למסלול.
(ופעם שמעתי מישהו אומר את זה על פרשת ויקהל, קצת עם אלוהים ועם ישראל. פרשה לפני זה בני ישראל בגדו באלוהים בחטא העגל, ובפרשה שלאחריה אנחנו ממשיכים כאילו כלום לא קרה, באיזו רשימה מונוטונית שכבר שמענו את כולה בפרשיות שלפני חטא העגל. אבל מה אני אגיד, לפני חטא העגל זו הייתה סתם, רשימת דברים לעשות. ואחרי חטא העגל זה אלף משמעויות אחרת, של בקשת סליחה ושל מאמץ, גם מצד בני ישראל וגם מהצד של אלוהים, לנסות לחזור לשגרה ולהמשיך הלאה)
זה מוזר, אבל בערב כבר שכחתי שכעסתי עליו. ישבנו לשולחן והוא עשה קידוש ואחר כך נישק את אוהד בראש, וכל הכעס שלי התפוגג, פשוט התפוגג, ובלי לשים לב חייכתי אליו. והוא חייך אלי בחזרה. ואני ידעתי שהוא חושב 'הנה היא סלחה לי', אז מהר אמרתי שלא תחשוב שסלחתי לך, שלא תחשוב שהנה חזרנו לשגרה והכל הכל בסדר הכל מושלם הנה האישה היפה שלי משלבת רגל על רגל קוראת עיתון. עדיין אתה צריך לבקש סליחה ולהתחרט, ועדיין אתה צריך לסגת אחורה ובפעם הבאה פשוט לחזור הביתה לפני שמתחילים לשתות, ועדיין יש לי בלב עליך ואתה צריך לכפר על מה שעשית, אבל מה אני אעשה.
ולא אמרתי לו 'מה אני אעשה ואני אוהבת אותך', אבל זו הייתה האמת. והוא הבין את זה. ואני הבנתי שהוא הבין. והוא הבין שאני הבנתי. והוא שאל, אחרי כל זה, אפשר להביא לך מרק? ואני שמעתי 'אפשר לעשות לך טוב כי אני אוהב אותך?' ואמרתי כן, כן, כי מה אני אעשה, אני אוהבת אותו למרות שהוא כזה, ונראה לי שהוא אוהב אותי למרות שאני כזו, ונראה לי שבסך הכל הזוגיות שלנו תהיה בסדר.
א. לפעמים אדם מתחתן עם בחירת ליבו באולמי גזע. למה אולמי גזע ולא אולמי שורש, אתם שואלים, למה גזע ולא גן, למה גזע ולא צמרת, מי יודע לב קופירייטרים בשעה שהם בוחרים שמות לאולמות אירועים, בכל אופן אולמי גזע, סלמון או כבד בבורקס למנה ראשונה, פרגית או כתף בקר למנה שנייה, פטריות כמובן, אגרול נוטף שמן לצמחוניות, בר מתוקים, בר ממורמרים, ריקוד הורה שיפודים – הורה כרוב והורה עגל, עגבניה עלי כידון – ובכלל, שמחה גדולה הלילה, הופה, תמונה אחרונה עם המשפחה ויאללה, לקפל.
ואחרי שהוא מתחתן, ואולי כמה חודשים אחרי שהוא מתחתן, הוא רואה שהאישה שהוא התחתן איתה, שבוודאי אהבה המבורגרים באופן חד משמעי ולא נתון בספק כלל, ולהפך, בכל פעם אמרה בקול 'איך אני אוהבת המבורגרים', אותה אשה ממש פתאום ככה מעקמת את האף בכל יום חמישי בערב כשהם תשושים מעייפות ורובצים על הספה עם רגליים על השרפרף ואומרים טוב, אולי נזמין אוכל, והוא אומר המבורגר והיא, כאמור, מעקמת מעדנות את האף.
ואם להגזים, כי למה לא להגזים בכל זאת זה סיפור, אחרי שנתיים ימים שבהם היא עובדת סוציאלית היא קמה בוקר אחד ואומרת מהיום אני כותבת תוכן, והוא אומר מה כותבת תוכן, איך כותבת תוכן, אבל כך היא אומרת ומתחילה להתעניין בעסקים ובכספים ובשאר מיני פורענויות, ופתאום הוא מגלה שהאשה שהוא נשוי לה, אותה אשה ממש, היא בעצם אשה אחרת לחלוטין מזו שהוא התחתן איתה. והוא עומד לו מבולבל בסופרמרקט בחמישי אחר הצהריים ולא יודע מה לקנות לשבת, אבל הבלבול הזה הוא רק תסמין גדול יותר, שבו הוא כבר לא בטוח מה עמדתו הנפשית בכל הסיפור הזה של הנישואין.
ב. ואם להיות כנים גם הוא עצמו לא בדיוק אותו האדם, כך אומרת אשתו, שקוראים לה נועה עם וא"ו, לחברות שלה שעה שהן יושבות לקפה בימי ראשון בבוקר, לפני שהטירוף מתחיל. היא כמובן לא מודעת לתנועות שהיא עצמה עוברת, אבל אומרת להם שמעו שאדם שלי הוא כבר לא בדיוק מה שהיה. ומה פירוש מה שהיה, פעם, איך לומר, לא היה לו את הדבר הזה בבטן שרוטט כשהוא רץ. לא שהוא רץ, כמובן, ואולי דבר תלוי בדבר, בכל אופן, לא בדיוק מה שהיה.
והן כולן אומרות אל תגידי לו כלום, גברים מה זה רגישים כלפי המראה שלהם, וזה נכון כידוע, והיא לא אומרת להם כלום אבל לעצמה היא אומרת, וכמובן גם להן, אני לא יודעת, אולי אני כבר פחות נמשכת אליו. והן כולן מהנהנות ואומרות מה לעשות, מה לעשות, ואחת מגדילה לומר חכי שהוא גם יתקרח וכן על זו הדרך, והן מטכסות עצה מה לעשות, אבל אולי אין מה לעשות, כך דרכו של עולם וכך דרכה של משיכה, שהיא לפעמים עזה ולפעמים פחות.
והיא מתגעגעת, וגם הוא מתגעגע. למה שניהם מתגעגעים, תשאלו, הם מתגעגעים לאותו אדם שהם התחתנו איתו, שהיה רזה וחמוד ונבוך קצת וחובב המבורגרים ועובדת סוציאלית שמתעסקת רק ברוח ולא בכסף או בעסקים, ובעצם, ככה אם ננסה ליצוק את הדברים בתוך תבנית, הם לא מתגעגעים למשהו אמיתי – הם מתגעגעים לאיזה דימוי מוצק שהיה להם כלפי האדם שמולם, אבל הרי אנשים הם דבר דינמי, וכך גם מערכות יחסים.
ג. ואולי אלה דברי כפירה לכתוב כאן אבל כשמשה מתמהמה לרדת מן ההר עם ישראל קם ובונה לו עגל מסכה ורוקד סביבו 'אמת מה נהדר', ותמיד קוראים את הסיפור כאיזה מצחיקים בני ישראל, מה אתם עובדים עבודה זרה רגע אחרי מעמד הר סיני, אבל צריך להבין שזה סיפור אחר לחלוטין; זה לא סיפור של בריחה. להפך, זה סיפור של התקבעות. כי גם אלוהים הוא דבר דינמי, ומערכת יחסים עם אלוהים, גם היא דבר דינמי, ולכן בעצם אסור לעשות לאלוהים פסל וכל תמונה.
לא כי אנשים חושבים שזה לעבוד פסל. לא, זה שטויות. אנשים לא עובדים פסלים. אנשים משתמשים בפסלים, כי פסלים זה ייצוג. ופסלים זה דבר נוח, אתם מבינים? דימוי של אלוהים שאפשר להתייחס אליו כמו שצריך. אבל פסל מדויק לרגע אחד, הרגע של הפיסול, ורגע אחרי הפיסול הוא כבר לא מדויק, כי אנשים משתנים ודברים משתנים. הכל משתנה. הזמן משתנה.
ואלוהים של היהדות, שהוא אלוהים שמתגלה בזמן, אומר להפך, אי אפשר ככה. אי אפשר להתקבע. וזו גם הסיבה, כמדומני, שמשה שובר את הלוחות הראשונים ואחר כך כותב לוחות בעצמו, כדי שהלוחות הראשונים לא יהיו מקובעים, ושנבין שהתורה כפי שירדה מהר סיני, היא בעצם תורה שבני האדם כותבים אותה במו ידם.
ד. וגם זה דבר שצריך לדעת על מערכות יחסים, שמי שנתלה בעבר שוקע, אבל מי שבונה קומה נוספת על גבי העבר, מערכת היחסים שלו עמוקה יותר ומשמעותית יותר. וזה נכון גם לאנשים שמנסים להיות מי שהם היו פעם, וגם לאנשים שמחפשים כל הזמן את בת או בן הזוג כפי שהם היו פעם. אבל שינוי אין פירושו פרידה. דברים קשיחים נשברים בשינויים, אבל הרי אנחנו בני אדם, ובני אדם הם דבר דינמי.
גם נועה ואדם, נניח – הלא עליהם אנחנו מדברים בעצם, ולא על שום פרשה אקטואלית של שמרנות או ליברליות או משהו שכזה, רחמנא ליצלן – מצאו את עצמם אוהבים מחדש את הגלגול הנוכחי שלהם. וזה כמובן לא קורה תמיד, לא, ושמעתי שיש מקרים שמערכות יחסים מתפרקות ואפילו אנשים שיוצאים בשאלה, כך שמעתי, אבל מי שגמיש להקשיב לשינויים שבו ולשינויים שבמערכת היחסים שלו, יכול להעמיק אותה ולאהוב גם הלאה, בכל השינויים שמתרגשים עלינו בחיים האלה, המשתנים תדיר.
הכריכה האחורית 