קובץ לפורים :)

היי,

אני מצרף כאן את קובץ המאמרים, השירים והסיפורים שלי לפורים. אם בא לכם, מוזמנים להוריד.

אין צורך לשלם עליה או כל דבר שכזה, אבל ישמח אותי מאוד אם תעשו מנוי לבלוג הזה (אם אתם בפלאפון, זה בתחתית העמוד. אם אתם במחשב, זה משמאלכם). אתם בהחלט מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הפייסבוק של לכתוב בקבוצה ולהירשם כאן לעדכונים על הסדנאות הבאות שלי.

להורדה לחצו על התמונה.

כ

חג שמח!

מודעות פרסומת

סיפורי בחירות

במקום הבהרה: פוליטיקה לא מאוד מעניינת אותי. בני אדם, לעומת זאת, מעניינים אותי מאוד.

א.
ופעם אחת בני גנץ ישב לדייט ראשון עם דעת הקהל ודעת הקהל אמרה לו אז מה בני, מה אתה חושב שכדאי להזמין, ובני עיין בתפריט היטב ואמר נראה לי נזמין שקשוקה. שקשוקה? אמרה דעת הקהל, וגנץ נבהל מהר ואמר לא לא, התכוונתי להגיד נזמין ספגטי. ספגטי? ככה, בדייט ראשון? אמרה דעת הקהל בזעזוע, שהרי ידוע לכולם שלא מזמינים ספגטי בדייט ראשון, כלומר לכל מי שעבר קצת זמן מאז שהוא השתחרר. ובני אמר מהר לא לא, לא ספגטי, בואי נזמין מרק. בואי נזמין טוסט. בואי נזמין חומוס וננגב ככה מעל הדלפק וניפגש כמו שצריך פייס טו פייס. מה את אומרת? מה את אומרת?

ודעת הקהל הסתכלה עליו ואמרה לו אני לא מבינה, אתה לא מסוגל להחליט מה להזמין במסעדה אז איך אני יכולה לסמוך עליך שנתחתן? ובני גנץ אמר מה פתאום חתונה ככה בדייט ראשון? ודעת הקהל אמרה אתה יודע מה, אתה צודק, הפסיכולוגית שלי אמרה שאני צריכה לזרום ולתת צ'אנס בדייטים ראשונים כי אחרת אין סיכוי שאני אשתחרר מהאקס שלי, ובני קצת נלחץ מזה שמזכירים פתאום אקסים אבל הוא נשען לאחור ברווחה מזוייפת ואמר אוקיי, נשמע טוב, אז תזמיני מה שבא לך ואני אתאים את עצמי אלייך. ודעת הקהל אמרה אני אקח סלט. וגנץ אמר סלט, סלט, איזה סלט ניקח, אולי ניקח סלט קינואה ואולי סלט ירוק ואולי סלט רימון וסלרי, ודעת הקהל נשענה אחורה על הכיסא וצפתה בו מדבר מילים ועוד מילים כדי למלא את הרווח ושלא תהיה שתיקה מביכה והרהרה לעצמה שהוא דווקא חתיך וחבל, הוא הרבה יותר חמוד ומסתורי כשהוא שותק.

ב.

אבל אני לא מבינה, אמרה תנועת זהות ביאוש, אני מתחילה עם עוד בחור ועוד בחור, כולם מסתכלים עלי, אומרים לי שאני אחלה, שזה לא אני זה הם, וממשיכים להתחתן עם הבחורה הבאה שהם פוגשים. למה הם לא סופרים אותי? מה, אני לא אופציה? הם ישבו בבית קפה קטן במרכז העיר, וכולם שמעו כשהיא קינחה את האף, אבל המשיכו להתנהג כרגיל כאילו היא לא קיימת.

רננה ישבה מולה ולא ידעה מה להגיד. תראי, היא פתחה. את אחלה… כן כן, קטעה אותה זהות, את זה כולם אומרים. כל מי שמסביבי אומר לי שאני מהממת. שאני חכמה. שאני הכי מגובשת, שיש לי את הדעות הכלכליות הנכונות. הכי בחורה להתחתן איתה, וזה נכון. ובכל זאת אף אחד לא מתחתן איתי. מה הקטע, תגידי לי.

בכנות? אמרה רננה.
בטח, אמרה זהות. אני מאמינה גדולה בכנות.
בכנות, אמרה רננה, את קצת נרקיסיסטית. לא בקטע שאת מרוכזת בעצמך. סתם, בקטע שאת חושבת שאת מושלמת. את לא מושלמת. אין דבר כזה מושלם. אבל זה שאת חושבת שאת מושלמת, זה, ובכן, הבעיה שלך. את מבינה, היא אמרה, את חושבת שאנשים מתחתנים עם רשימת מכולת אז את מציגה את עצמך לעולם בתור רשימת מכולת מושלמת. זה שטויות. תשאלי כל אדם נשוי. הוא חיפש את רשימת המכולת שלו, ואז מצא מישהי עם אופי, עם אישיות, בת אדם אמיתית, מישהי שהוא מזדהה איתה ושאכפת לו ממנה, זרק את הרשימה לפח והתחתן איתה. וזו כל התורה כולה.

אני יכולה להפריט בשבילך את המכולת, אמרה זהות. וגם את הרשימה, וגם את הנישואין, ואם צריך אני מוכנה להעביר גם את המושלמות למיקור חו–

רננה נאנחה. לא הבנת כלום, היא אמרה. תעזבי את השטויות האלה, זה מה שיש לך, זה לא מה שאת צריכה. מה שבאמת חסר לך —
נו, מה? הסתקרנה זהות (עדיין בספקנות),
מה שבאמת חסר לך, אמרה רננה, זה זהות.

ג.

ופעם אחת חזר משה כחלון הביתה ביום חמישי ובדואר חיכה לו מכתב מהבנק. שום מכתבים לא מגיעים בימינו דרך הדואר חוץ מחשבונות בנק וכספים שצריך לשלם ממישהו אחד למישהו אחר ולכן הוא הסתכל על התיבה בעייפות גדולה ובסוף הוציא את המכתב ושם על השולחן בסלון והתנהג כאילו הוא לא שם. דעת הקהל לא הבינה בעניינים של הבנק וגם הוא לא אהב אותם כל כך אבל הוא אהב את דעת הקהל וגם היא אהבה אותו. כך לפחות קיווה.

עכשיו ידע מה כתוב במכתב, הוא אכל סלט ושתה קפה ובסוף הוא הסתכל על המכתב והמכתב הסתכל עליו והיה איזה מומנט ביניהם והוא פתח את המכתב והיה כתוב שם שהחשבון שלהם במינוס רציני. הרבה יותר ממה שהם יכלו להרשות לעצמם. הרבה יותר ממה שהוא אמר לה לפני חמישה חודשים. הם חיו כאילו יש להם כסף למרות שלא היה. כלומר זה הוא, הוא קנה לדעת הקהל דברים למרות שלא היה להם כסף. הוא ידע את זה, אבל רצה שהיא תשמח. היא באמת שמחה (למרות שחשדה, 'מאיפה יש לנו כסף לזה?' אמרה בחשדנות על המלון שלקח אותה בסוף אוקטובר. הוא הרגיע אותה, למרות שלא ידע בעצמו. בתכנון שלו הוא תכנן לעבוד יותר קשה כדי לכסות את המינוס, אבל זה לא קרה בסוף).

הוא לא ידע איך להגיד לדעת הקהל שאין להם כסף, וגם ידע מה היא תגיד. היא תגיד, מה קרה, מה קרה שפתאום אתה אומר לי עכשיו, וגם, בשביל מה אתה האיש שאחראי על חשבונות בבית אם אתה לא עושה את העבודה. והוא לא רצה שהיא תנזוף בו ככה, הוא רצה שהיא תשמח, ומצד שני ידע שאין לו ברירה. שיש דברים שחייבים להיות גלויים בין בני זוג. כל הערב הסתובב סביב זה כמו חתול סביב כדור, כשבסוף, רגע לפני שהלכו לישון, אמר לה שומעת, דותי (זה היה שם החיבה שלה), הגיע מכתב מהבנק, וסיפר לה.

מה 3.5 אחוז גירעון, היא אמרה, מאיפה המספר הזה הגיע. חשבתי שיש לנו כסף, היא אמרה וכעסה כל כך. אתה לא זה שאמור להיות אחראי, היא אמרה, אתה מבין מה זה אומר? זה אומר שאני צריכה לעבוד קשה יותר כדי לשלם על חובות שלא אני עשיתי. למה אתה עושה לי את זה? הוא רצה לענות 'כדי שתמשיכי לאהוב אותי', אבל לא העז. לא ככה, לא עכשיו. במקום זה אמר 'כואב לי הראש, מאמי', ו'כואבת לי הבטן', ובכה קצת בדמעות אמיתיות (לא כאב לו כלום, אבל פחד. גם פחד מוליד בכי). היא לא אמרה כלום, ואפילו קצת חיבקה אותו כשהלך לישון, אבל שתקה כל הלילה ושתקה גם למחרת וביום שישי ובשבת ושתקה כל כך הרבה עד שכחלון ישב במשרד שלו ביום ראשון בבוקר ובהה באוויר וידע שדעת הקהל לא אוהבת אותו יותר (למרות המסעדות והמלון והתכשיטים וכל ההוצאות על זוגיות שהוציא ביחד), ולא ידע למה, או מה קרה בדיוק, או מה צריך היה לעשות.
————-

כמו כן-  קורס הסטוריטלינג המקוון זמין לרכישה. אפשר לקרוא עליו עוד ולקנות אותו כאן: https://wp.me/P83gZR-ia

הקורס הבא ממש מעבר לפינה. הנושא יהיה 'מה זה בעצם טקסט' שאפשר לקרוא לו גם 'מבוא לכל כתיבה באשר היא'. ארבעה מפגשים. יהיה מרתק 
ההרשמה לעדכונים כאן: https://goo.gl/forms/HdnUOMb1Pd7j3J0D2

 

(בפרטיות גמורה, איש המקצוע המפורסם והנחשב מחכה לתורו אצל האורולוג)

ומה שהוא חשב, מה שהוא חשב היה מה יקרה אם לפעמים כשהוא מדביק לינקים בניוזלטר שלו (שהוא שולח ללקוחות שלו, לקוחות עסקיים מכובדים בהחלט שמחפשים ליווי שיווקי אצל מישהו, מישהו שהוא כל כך טוב עד שאי אפשר לקבוע איתו פגישה בזמן הקרוב רק בעוד חצי שנה), במקרה הוא ישכח להעתיק את הלינק הראשון וכך בעצם מה שיקרה הוא שהלקוחות יקבלו ניוזלטר עם לינק שמפנה ל'ראיון שנעשה איתי בוידאו־בלוג של עומר לחיאני' אבל כשהם ילחצו על זה הם יקבלו לינק שמפנה לאתר של ד"ר עמוס, טיפול יעיל בשלפוחית רגיזה.

או גרוע מזה, הם יקבלו לינקים שיפנו אותם לחיפושים האישיים־בהחלט שהוא עושה (שאין לפורטם כי רבים הם), וכך כולם, כל העשרים אלף מנויים, יפתחו בזה אחר זה את הלינק ויראו לינק אלוהים שישמור, ומה הם יחשבו אז.

ואולי גרוע מזה הוא חושב, אולי כל זה כבר קרה ובעצם הלקוחות שלו, שמגיעים אליו לעזרה שיווקית, בעצם לחצו על לינק שהוא בעצמו לא לחץ, וכשהם לחצו הם הגיעו לאתר של ד"ר עמוס, ובהתחלה חשבו 'מה לעזאזל' ואחר כך חשבו עליו, על איש המקצוע שהוא, לא בתור איש ולא בתור מקצוע אלא בתור אדם שיש לו שלפוחית רגיזה, כלומר שהוא הפך מלהיות 'מקצועי' (על כל מה שזה אומר, כלומר שהוא חד והוגן ושומר על הזמן ועל הכללים) ל'מישהו עם בעיית שליטה בסוגרים'.

ולמרות שאנשים מחבבים בני אדם ולא מקצועות בכל זאת יש משהו ביכולת להתגבר על הגוף שאנשים אומרים לעצמם הוא, הוא לא סתם, הוא מקצועי, כאילו המקצוע הצליח לכסות את מערומיו, אם מותר להשתמש בביטוי הזה בהקשר הזה. ולא סתם אנשי עסקים הולכים עם חליפה כי החליפה מאחדת את הכל, כאילו אין גוף מתחת או רגליים או בעיות גופניות, יש רק ייצוגיות. ובעבודה מעין זו אין חשוב מהייצוגיות. והוא חושב, לאחרונה יש פחות ופחות אנשים שמגיעים, אולי זה קשור לזה, כלומר אולי באמת היה ניוזלטר כזה, עם לינק כזה, מה שמסביר וכולי.

אבל בעצם מה רע בזה, הוא חושב. הרי כולנו בני אדם ומסתמא חלקם גם הם יש להם שלפוחית רגיזה. חלקם גם הם בני שישים וארבע ודברים שקורים עם הגיל קורים גם להם. ואדרבה, הם חולקים איתי איזו אחדות גורל. אבל הוא יודע שמתחת למחשבה הזו הוא מתחבאת מחשבה אחרת, שאחדות הגורל הזו היא לא אחדות גורל של הצלחה אלא של עליבות, כאילו אדם כבר לא שולט בגוף שלו, איך יוכל לשלוט במשהו אחר,

והוא חושב אם אני הייתי מקבל מייל כזה, מאיש מקצוע, מה הייתי חושב, והוא לא יודע אבל בתוך תוכו הוא יודע, כי מעבר לבגידה של הגוף יש גם בגידה של הייצוג, או התפוררות של הייצוג, ועם כמה שכולנו בני אדם, בכל זאת לפעמים אנחנו מחפשים באנשי מקצוע משהו שהוא מעבר לאנושי, שהוא מותח את גבולות הגוף אל הרוח, אל מה שמעבר לבן אדם רגיל, אנושי, ובעצם מה שהופך בני אדם לבני אדם (עם כל האירוניה וכפל המשמעות והסתירה הפנימית שבכל זה), הלא כן.

והוא חושב איך פעם, לפני שנים, כשהיה בן עשרים ושבע יצא עם מישהי שהייתה בת עשרים ושש וכך סתם, באמצע דברים, היא הפליצה. והוא זוכר איך היה בפלוץ הזה משהו שניפץ כל כך הרבה מחיצות ומחסומים ודימויים, כאילו פתאום התפוררו האיפור והעמדת הפנים שהיא בעצם טיפוס מתוקתק וכולי וכולי, והיא התגלתה במערומיה (שוב סליחה וכו'), ולמרות ההכרה בזה שגם הוא בן אדם שלפעמים מפיח (כך אמר לה, אז) היא לא הצליחה לעמוד בזה, שמצד אחד היא כך ומצד שני היא כך, והייתה כל כך נבוכה ומלאת התנצלויות וריצוי עד שהיא התרחקה ממנו, דווקא בגלל הרצון לייצר מחדש את אותה התדמית, אבל הוא כבר לא הצליח להאמין לזה וכך היא הלכה.

ואולי, הוא חושב, אולי אנחנו כולנו בעצם בורחים מההיות בני אדם, כלומר מנסים להיות בן אדם אבל לא גוף למרות שכולנו גוף, ואם גוף שיהיה דימוי של גוף, כלומר שאנשים יגידו 'הוא, לא אוכל ולא שותה ובכל זאת מתפקד' או 'אני מעשן כי אני מפחד מהמוות' או 'אני שותה כדי שאוכל לחיות בעולם המדכא הזה' וכן הלאה וכן הלאה, אבל הגוף בעצמו, כלומר השעירות הרופסת הזו, הבלתי נשלטות, מה שמכונה 'הבגידה של הגוף' על ידי אנשים שחושבים שהייתה אי פעם איזו מערכת יחסים בינם ובין הגוף ואולי הוא היה צריך להודיע להם לפני שהוא כך, קם והלך — הגוף בעצמו הוא לא חלק מהסיפור של להיות בן אנוש, ולכן, דווקא, אולי בגלל זה פחות ופחות לקוחות מגיעים לאחרונה. אולי.

(דלת נפתחת. "האדון ****? היכנס נא". הרופא הולך לשירותים לרגע, בין פגישה לפגישה. הוא יושב על הכיסא בחדר הרופא ומחכה שמישהו יגיד לו מה קורה אצלו בגוף).

לריק

הפעם הראשונה שנדב אונן (וגם המילה הזו, 'אונן', לא מדייקת, למרות הבוטות שבה, אבל אולי אין שפה מדוייקת לדבר בגוף. כל ימיו היה נדב בין החכמים ולא מצא לגוף טוב אלא שתיקה) הייתה בישיבה התיכונית. בטעות, כמובן. עוד לפני הידיעה שהבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא. היה לו פלאפון, ובפלאפון היה מצב גלישה בסתר, והוא צפה קצת בתמונות בגדי־ים כשפתאום הרגיש שמשהו קורה, ואפילו מילים להגיד מה קורה לא ידע; בהתחלה נבהל, אחר כך רץ לשירותים ובדק וראה שקרה מה שקרה, ורק כשירדה עליו תחושת הריקנות ובעקבותיה תחושת האשמה, הבין שזה הדבר הלא־מדובר שמדברים עליו כל היום.

אבל עכשיו כבר שנים אחרי כן. הייתה ישיבה תיכונית וישיבת הסדר וצבא בתווך ותואר ראשון ועבודות סטודנטים שנותרו עבודות סטודנטים גם אחרי סיום התואר. גיל עשרים ושמונה. חדר קטן בדירה קטנה בשכונה קטנה בתוך עיר גדולה. בערב יהיה הדייט השלישי עם נועה ונדב ישב מול המחשב מופשל עד עמקי נשמתו, תחילה הייתה תשוקה (הוא עוד הלך ברחוב, והתשוקה אחזה בו בעצב ההוא שתחת הלב), אחר כך לחץ שבצבץ דרך העור כמו זיעה, הייתה ריצה, נעילת הדלת, אחר כך גוף, אחר כך מבוכה, עצבות דקה שיורדת עליו, תחושת כישלון, רק אז ריקנות, והיא דומה מאוד לריקנות של הפעם הראשונה וגם שונה מאוד כי בכל זאת, שלש עשרה שנה אחרי.

אנשים אומרים ריקנות כאילו מדובר בחדר ריק, אבל זו ריקנות שדומה יותר למים מתרוקנים מכיור. כאילו משהו נשאב לפתע ויקח זמן עד שיתמלא שוב. ובזמן הזה, בין הריקנות והמלאות, נדב אמר לעצמו אבל מה, מה יכולתי לעשות, ואמר לעצמו, הרי אני רוצה להיפגש איתה בלי מחיצות הגוף, בלי לכמוה אליה כי אני גבר והיא אישה, לפגוש אותה באמת, נפש לנפש, ותוך שאמר לעצמו ידע עד כמה הוא משקר לעצמו כרגע. עד כמה הוא מוצא לעצמו תירוצים ברומו של עולם רק כדי להתחמק מהתחושה הזו, הנוראית, שהוא יושב מולה והיא יושבת מולו, ממש פנים מול פנים, והוא לא מרגיש בתוכו כלום.

ומה זה כלום. הרי היו בחורות שרצה, והן לא רצו אותו. שירה, למשל, שהייתה שותקת ויפה שכזו. או נעמי שפגש בה באוניברסיטה ולא ידע איך דבר כזה קיים בעולם. הן תמיד היו אחרות, בלתי מושגות, והוא כמה אליהן דווקא מפני שלא הבין אותן ודווקא מפני שלא רצו אותו. אבל האחרות – שלומית, רעיה, אמונה שיצאו חצי שנה ובסוף נפרדו כי כן, הרגיש שהוא יוצא איתה סתם. כדי לא להיות לבד. כדי לא להיות מושא לרחמים. אבל באמת, באמת, כשישב ופתח את הלב שלו ובדק לראות מה קורה שם, לא הרגיש כלפיה כלום. ומה עושים עם הלב הזה, איך גורמים לו לנוע לאן שרוצים.

וכדי לברוח הלך להתקלח, וכשהסתבן בשמפו של עשרה שקלים מהסופר המקומי הסתכל בעצמו וחשב, מה אני אמור לעשות. באמת. הוא חשב, הרי אני הרבה אחרי הישיבה התיכונית. הרבה אחרי. אבל הרי לא נישאתי ולא ידעתי אישה (ככה חשב, 'ידעתי אישה', במקום המילה המפורשת, 'לשכב עם מישהי'. אולי כי השכיבה יש בה ממשות, והידיעה היא רוחנית ואין בה דבר), מה אני אמור לעשות. אבל ההיתר הזה, ההיתר של 'מה יעשה הבן ולא יחטא', לא באמת הועיל לו, כי הריקנות עדיין הייתה שם והאשמה עדיין הצביעה עליו. אז נניח שמותר, אמר המצפון, נניח שכל מה שאתה עושה זה בסדר, עדיין, האם אתה רוצה לשלם את המחיר?

ומה המחיר? לא שאלת 'מי משלם על מי בדייט ראשון' שאותה הם כבר עברו. דווקא בחורה נחמדה, נועה. עובדת במחשבים. עשתה תואר ראשון באוניברסיטה העברית. צוחקת הרבה. המחיר הוא אחר לגמרי: להישאר במקום, להשקיע בדבר שלא בא לעולם, לחכות עוד ועוד שמשהו יקרה, שהעולם יוציא את עצמו מן הבוץ. בינתיים לחפש עוד ועוד, להצדיק את עצמו, להתעסק בגוף כדי לא להתעסק בנפש, ובכל הזמן הזה העולם ממשיך לנוע. חברים מתחתנים, עובדים, קונים דירה. אולי זה מה שנאמר, הקנאה (בחברים הנשואים) התאווה (מה יש לדבר) והכבוד (העצמי) מוציאים את האדם מן העולם.

וככה, כשהיא שואלת אותו שאלה של דייט שלישי, את שאלת 'מה תרצה לעשות בעוד חמש שנים?', פתאום מתחוור לנדב שאין לו מושג. שאולי השעות שהוא מבלה מדי יום מול המחשב, מחפש סרטונים שיש בהם אמת (מילה מטופשת, 'אמת', להגיד על סרטונים שכאלה, ובכל זאת הוא מחפש אמת. למשל, שמות אמיתיים. למשל, סרטונים ביתיים), כל השעות האלה הן עצמן בריחה ממשהו גדול יותר, מהצורך לעשות משהו שיש בו ממשות. למשל, לעבוד. למשל, להתחתן. למשל, להביא ילדים, להשקיע בהם, למשכן את עצמו לצורך איזה עתיד. יש לו זמן לכל הדברים האלה, מפני שאין לו מה לעשות משהו אחר בזמן הזה. שהשעמום מביא לידי בטלה אבל גם להפך, דבר גורר דבר, כמו מערבולת מים בכיור.

והוא כבר לא יודע מה לעשות. זו לא רק השאלה האם לעשות את זה לפני דייטים. זו שאלה אחרת, גדולה יותר; מי הוא כשהוא יוצא לדייטים. מה הוא מחפש. מה הוא רוצה מהעולם הזה. שנים אמר לעצמו עד כמה הוא צדיק, בעצם, כשהוא יוצא כך לדייטים, משביע את היצר ומסוגל להתבונן בנפש של הבחורה ולא רק בגוף שלה, לא לחפצן אותה עד תום, אבל עכשיו הוא חושב – מה אם להפך? מה אם כל מה שאמרו לי כל חיי לא היה נכון, ואולי הדבר הנכון לחפש קודם כל, ודבר ראשון, הוא גוף? אולי זה היה כל כך ברור עד שהסיבה שלא מדברים בזה היא לא שזה דבר פסול, לצאת עם מישהי ולחשוק בה, אלא להפך, שזה הדבר הכי בסיסי בעולם עד שאין צורך להתעכב עליו? אולי כל הזמן חשבתי שאני צדיק, אבל בעצם לא הבנתי כלום?

וככה, באמת, כשהוא הולך לצד נועה, אחרי בית הקפה והם הולכים להם בעיר ששרועה תחת הכוכבים, והיא מדברת והוא לא מרגיש כלום, כאילו הכל שטוח, לא רואה אותה לא כנפש ולא כגוף ומרגיש כמו רובוט שמדבר עם רובוט אחר, ככה תוך כדי דיבור היא עוצרת (על מה דיברה בעצם?) ואומרת תגיד, נדב, אפשר לשאול אותך משהו? והוא אומר כן, אפשר. והיא אומרת תגיד, אתה שומר נגיעה? והוא מסתכל עליה ופתאום רואה איך אישה, בת עשרים ושש, והבדידות והבשר והרצון להיות יחד, ובתוך כל זה הלב פועם בו והוא חושב רגע, למה היא שואלת, האם זה טוב, לשמור נגיעה? האם זה רע? ובעצם, בכלל, לשמור נגיעה ממי? האם היא שואלת אם אני שומר נגיעה מעצמי? ומה בכלל עדיף, לשמור נגיעה מעצמי או לשמור נגיעה ממישהי? איזה מהמחירים אני מעדיף לשלם?

והוא מבין שהיא מצפה לתשובה אבל אין לו מושג, בעצם, מה הוא צריך לענות. הוא עונה לה משהו אבל מה הוא עונה לה, לא מצאנו לגוף טוב אלא שתיקה.

___
(ניסיון שני לכתוב את זה)

לבטלה

אבל אולי לא איך לכתוב את הגוף אלא איך להרגיש את הגוף ואולי אפילו לא הגוף הוא השאלה כאן אלא הדברים שהוא גורר בעקבותיו. למשל עצלות. למשל הרצון לפרוק. למשל איך יושב נדב מול המחשב כמה שעות לפני המפגש עם נועה והלחץ מבצבץ בעור והוא עושה דברים שלא מדברים עליהם בקול, וכשמדברים עליהם לא אומרים אותם ישירות אומרים כן, אתה יודע, איך מסתדרים בלי גוף אחר לגעת בו, שאלה קשה, בוא נחשוב, הכל יודעים מפני מה כלה נכנסת לחופתה הכל יודעים מפני מה בני תשחורת נועלים דלתותיהם אבל, ואחרי כן, אחרי התשוקה הבלתי פוסקת אחרי הריצה אחרי נעילת הדלת אחרי הגוף אחרי המבוכה, אחרי העצבות הדקה עד תהום שיורדת על נדב ככה, מופשל. מה עכשיו.

והוא אומר לעצמו הרי אנשים אחרים לובשים שחורים והולכים לעיר אחרת ועושים מה שעושים ואני חוטא לביתי, הוא אומר, והוא אומר מה יעשה הבן ולא יחטא, והוא אומר הלך למקום שהלך ועשה מה שעשה מה כפרתו יתחזק בתורה ובמצוות, את כל אלה הוא אומר אבל יודע, בתוך תוכו, יודע שכל זה, כלומר כל העיסוק בחטא שבא בעקבות הגוף שבא בעקבות הבדידות, כל זה הוא בריחה, פשוט כך לפעמים העיר האחרת היא בתוך הנפש. היא רק בריחה מהצורך הזה לצאת לדייטים, להשתדל להגיד כן, להשתדל ליזום לנסות להרגיש משהו בכח, בכח, לנועה שיושבת מולו ולא מבינה מה הסיפור, והוא אומר אני לא יודע אני לא יודע אבל בתוך תוכו הוא כמו כלב רודף אחרי זנבו; האם הוא נמשך אליה או לא.

וזה מה שאמר קהלת הוא אמר הבל הבלים הכל הבל ואמר לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים אבל לא לכל חפץ. ואם צריך לדבר בדברים שאין לדבר עליהם הוא חושב והרי כל החברים שלי, כך הוא מדמיין, כל החברים שלי כבר ידעו וכל החברות שלי כבר אכלו מפרי העץ ורק אני, כך הוא חושב, רק אני עדיין, וכשהוא יושב מול המחשב הוא חושב גם להפך, איך אני בעצמי כלומר בתוך עצמי כלומר למען עצמי איך כל הרגע הזה, שלא לומר את המילה המפורשת: לרִיק. לסתם. לארץ. לבטלה. כל כך מרוכז בי איך תבוא אחרת. והוא חושב לעצמו איך הדברים שהוא רואה באתרים שאין לראות אותם, מה הוא מחפש, שיהיה כמה שיותר אמיתי שלא יראה מצולם שתהיה לו איזו נגיעה עם הדבר האמיתי וגם אבל כך, מסך, מה בכך, מה זה אומר עליו שהוא מחפש ככה דברים, האם זה טוב כלומר הוא בנאדם, האם זה רע, האם זה בריחה מהצורך להגיד לנועה יאללה, בואי נלך קצת הקפה הזה עשה לי לא טוב והירח

כלומר מה בריחה לא בריחה, חס ושלום, רק שהזמן הזה נותן לו זמן, נותן לו מנוחה, אומר לו אל תדחק בעצמך בשר, אומר לו תחשוב, תחשוב עוד, והוא חושב. כל כך הרבה הוא חושב הוא מסתובב בתוך עצמו הוא הולך ימינה שמאלה למעלה ולמטה הוא אובד בתוך הפרדס הוא אומר יש צדדים לכאן יש צדדים לכאן, יש גברא יש חפצא, ההיא איתתה הוא חפצא ההוא גברא, גברא הוי, וכל כך הוא מסתבך והולך ומסתבך כל כך, כמו לשבת מול עצמו, כמו לגעת כמו להצטער כמו לגעת שוב, והוא יושב מול נועה ומרגיש איך היא דומה עליו כקאקי חיוורי וחושב לעצמו אולי זהו אולי אני צדיק אבל לא, לא ככה, בכלל לא ככה, ורגע הוא חושב לעצמו האם זהו האם דפקתי הכל אבל נועה שואלת אותו תגיד, היא שואלת, תגיד, אתה שומר נגיעה, והוא לא יודע לאיזה צד היא שואלת אם לטיבותא אם לגריעותא והוא חושב נגיעה, הוא חושב, שומר נגיעה ממי, והוא אומר לה משהו, מה הוא אומר.