במה אדע כי אירשנה | הרהורים לפרשת לך לך

 [ותודה לשלומית שחשבה את הרעיון הזה פעם]

א.
לפעמים אני יושב מול הדף הלבן ומבקש את עצמי לכתוב. והדברים מסודרים בראש אבל הידיים מסרבות ליצור את המילים על הדף. כך, למשל, ביקשתי כבר חצי שנה לכתוב משהו על האמונה שלי, ובכל שאני כותב הלב קורא את הכתוב ואומר לא, זה לא אתה. משהו אחר ניצוק על הדף. כאילו המחשבה מסרבת להיאחז באיזו ממשות; טוב לה בערפיליות, בשקט, בלא להיות.

 אחר כך נשכחים הדברים ומתפזרים להם בעשן; על הדף נכתבים דברים אחרים. רעיונות אחרים באים לעולם. מי בכלל זוכר.

ב.
אדם פותח את סוף פרשת נח, הפרשה הקודמת, וקורא את הפסוקים על משפחת אברהם שקמה ללכת ארצה כנען. הוא קורא על הרן, שמת באור כשדים, ועל תרח, שמת בחרן, ובין לבין מתגנב לו פסוק קטן שאומר לו דברים שכבר ידע:

"וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד"

אנחנו יודעים ששרי עקרה, שאין לה ולד, כי הסיפור ממריא מהמשפט הקטן הזה למחוזות רחבים מאוד: לישמעאל, להולדת יצחק, אל העקידה. וכל מי שישב יפה בגן הילדים ושילב את ידיו והקשיב לרב הגן שמספר את סיפור חייו של אברהם, יודע ששרי עקרה. והוא יודע שגם רבקה עקרה, ושגם רחל עקרה, ושאחד הסיפורים הכי עצובים במהלך ספר בראשית הוא סיפור עקרותה של משפחת אברהם.

ג.

אני כבר עובר על זה מבלי משים: אני יודע שיצחק יוולד בסוף, אני יודע שהוא לא יוקרב בעקידה, אני יודע שיוולדו לו תאומים, שיעקב יתחתן וישרוד את בית לבן, שיוולדו לרחל שני ילדים. הסיפור כמו ידוע לי מההתחלה. אבל לו הייתי קורא את הכל בפעם הראשונה מכריכה לכריכה, הייתי קורא ונכמר באמת ואומר: מה קורה כאן. למה. מהי העקרות הזו, שחוזרת וכופלת את עצמה לאורך הספר, ולמה היא משמעותית. למה לא יכול שיתחתנו שני אנשים ויבנו להם בית והיה להם ילד. סתם כך, ילד, ובלי הבטחות ובלי לכרות ברית ובלי לעשות סיפור גדול כל כך. מהו שיהיה סתם, איזה עניין של קבע. דרך העולם.

והרי אלוהים יודע את זה. הוא משדל את אברם בהבטחות; לך לך, הוא אומר לו, ואעשה אותך לגוי גדול. אני יודע שאתה עקר, הנה, רק תבוא, אני מבטיח לך זרע. ואתה שואל את עצמך: אבל למה מלכתחילה. כאילו אלוהים מהסס בכל פעם מחדש: האם לתת לסיפור הזה המשכיות? וההמשכיות הזו, היא טובה מספיק? וכאן, הנה, האם לקטוע את הסיפור ולהרוג את יצחק? האם לתת כאן עוד פרק, או שאפשר כבר לעצור?

אברהם ושרי, ציור מאת James Jacques Joseph Tissot
אברהם ושרי, ציור מאת James Jacques Joseph Tissot

ד.
ורגע לפני שנפתח את זה, הנה עוד ציר שעובר לאורך סיפור חייהם של בני משפחת אברהם: הרכוש.

כאילו היית אומר – אנשים דתיים, מה להם ולרכוש. לכו, הפיצו את שם האל. מה אתם חומרניים כל כך. אבל אברהם לוקח "את כל רכושם אשר רכשו", ואחר כך מתפצל מלוט בגלל שהיה רכושם רב ולא יכלה הארץ לשאתם יחדיו, ואחר כך מבקש לדעת 'במה אדע כי אירשנה', ויורד למצרים מפני הרעב ומסרב לקחת מחוט ועד שרוך נעל ואפילו אלוהים מבטיח לו, אחרי שבניו יעבדו ארבע מאות שנה, שהם יצאו ברכוש גדול. ואתה אומר לעצמך – רכוש? ארבע מאות שנים של גלות, עם רב, שעבוד, התגלות, ומה שחשוב זה הרכוש הגדול שהם יצאו איתו?

זה כמו לחזור באמצע הלילה, לחצות את הירדן הגועש, להלחם באיש עד עלות השחר, לנקוע את הירך, וכל זה רק בשביל לקחת את הפכים הקטנים ששכחת.

ה.
ואני קורא שוב את הפרשה, וחושב: אולי אלוהים מבקש לא רק לבחון את אברהם, אלא להשאיר את הכל באיזו עמדה תמידית של זמניות, של חוסר וודאות. אולי אלוהים של הזמן מבקש שגם האמונה תהיה בזמן, וגם הביטחון. שהכל יעורער תמידית, לא יהיה ידוע עד הסוף. הקיצור, שתהיה הליכה תמידית של אמונה.

 כך, למשל, אנחנו רגילים לחשוב על הארץ בתור 'הארץ המובטחת', אבל לקח זמן עד שהארץ הובטחה. בהתחלה אלוהים אומר – לך אל הארץ אשר אראך. הוא לא אומר 'היא תהיה שלך'. הוא לא אומר 'אתה תירש אותה'. הוא אומר: לך. אני לא אתן לך ארץ, אני אתן לך ילד. ורק אחרי שאברהם הולך ומגיע, אלוהים מבטיח את הארץ – ושוב, לא לאברהם עצמו, אלא  לזרעו של אברהם.

 אלא שאברהם מבקש ביטחון. במה אדע, הוא שואל. תן לי משהו ממשי. לכן הוא נאחז בקרקע, ברכוש, בברית, בכל דבר שיש לו ממשות, ובלבד שיהיה כאן משהו שאפשר להאחז בו. וכך הם הולכים ומתווכחים – אלוהים מבקש להשאר בחוסר הידיעה. ואברהם מבקש לדעת.

 ו.
זה מוביל אותנו חזרה אל העקרות ואל ההמשכיות. כי מצד אחד ילד הוא קיבעון: ללדת ילד זה כמו לעגן את הנישואים שלך על קרקע מוצקה. וכמובן שהקרקע אף פעם אינה מוצקה עד הסוף, וכבר היו משפחות מרובות ילדים שהתגרשו. אבל ילד, חשבתי פעם, הוא קצת כמו עמוד תימוכין של קשר. עוד נעיצה של משהו באדמה. ומהצד השני הילד הוא העתיד, הוא ההמשך, כלומר שהוא גם המרחב הבטוח וגם הזמן הבלתי מושג.

ובאמת, כשנולד הילד – יצחק – מיד מערער אלוהים אל קיומו ומצווה את אברהם שילך לעקוד אותו. לאמור: אל תהיה בטוח בהמשכיות אף פעם. יכול להיות שהילד הזה יהיה קרבן. יכול להיות שהוא ימות. באמת יכול להיות. וכאמור, אם היינו קוראים את פרשת וירא בלי לדעת מה הסוף שלה, באמת היינו חוששים וכוססים את הציפורניים ושואלים את עצמינו מה יהיה הסוף. כשאין לנו במה להאחז, אלא בהבטחה של אלוהים.

ולכן העקרות. שתהיה נקודת אחיזה אחת בזמן, והיא האל. שאדם יבכה ויתפלל ולא יהיה לו במה להאחז, אלא במשהו יציב אחד; ההבטחה לעתיד טוב יותר.

ז.
ואני מבקש לסיים ולצטט את הדברים היפים שכתבה שלומית באותה תגובה לפני שנה:

אדם עוזב את ארצו ומולדתו ואת בית אביו, בתקופה שבה טריטוריה היא הכל, כדי להתחיל מאפס אמונה ובית ועם.

אדם אחד נושא על כתפיו כינון של אומה שלמה, וזה, אכן, בודד מאוד. אבל זו בדידות שמשמעות בצידה, והמשמעות מסייעת לשאת אותה. ה"לך לך" הזה, מלווה בהבטחה לתקיעת יתד הנדודים בקרקע יציבה וישיבה מול האח כשהנכדים מושכים לך בזקן.

 או: אם אדם מרגיש צורך ללכת, משמע שהוא מאמין שיש לו לאן.

מודעות פרסומת

כִּי בָּא הַסְּתָו | לפרשת לך לך

העברתי השבוע שיעור (יותר נכון, לימוד משותף בהנחייתי) בפלך. דף המקורות מצורף.  לא ניסיתי לחדש, אלא בעיקר להרהר על הזיקה בינינו ובין אברהם. אין לי זמן הרבה, אז בשורות קצרות. ודף המקורות מוליך את הכל, אז מוזמנים להוריד ולפתוח ברקע.
———
א. פתאום קם אדם בבוקר ושומע את אלוהים מדבר אליו. אנחנו לא יודעים הרבה על האדם הזה: הוא נשוי, אין לאשתו ילדים (אולי לו יש, מאישה אחרת? אין לדעת), הוא יצא יחד עם אביו במטרה להגיע לארץ כנען, ומצא את עצמו בחרן. אפשר לחשוב כמו אבא שלו מתנדנד בגופיה על כסא הנדנדה, אבל הוא יושב בבית ומקל הנדודים על שכמו. רוצה להמשיך ללכת. בינתיים, יש לומר, תקוע.

אבל זו רק השערה. ואפילו השערה שאינה נתמכת בשום דבר. האם היה לו רע, בחרן? האם היה לו טוב? מי הוא, בכלל? אנחנו לא יודעים, והתורה לא טורחת לספר לנו. יום אחד, בוקר אחד, והוא שומע את אלוהים אומר לו 'לך לך'. ולאן? 'אל הארץ אשר אראך'. והוא קם, אורז את מטלטליו, לוקח את אשתו ואחיינו, וממשיך ללכת. הרבה יש לומר על ההליכה הזאת, שתחילת העם היהודי היא נדודים. אבל עוד קודם לכן, האמירה, ומי זה בכלל אברם.

ב. הרבה שאלו את השאלה הזאת. השפת אמת מצטט את הרמב"ן, ועונה: אנחנו לא יודעים מי היה אברם, כי עד לרגע זה הוא היה שם גנרי. הקריאה הזאת, 'לך לך', מופנית לכולנו, כל הזמן. אברם התייחד בזה שהוא שמע את הקריאה, קם והלך. וכמו שכתוב בזוהר: "אוי לאלו שישנים בחוריהם" ואינם שומעים.

והלא כולנו.

ג. איזה מחירים יש להליכה הזאת? המדרש המפורסם מספר על ניפוץ הפסלים של תרח, בנסיון לבנות לאברם היסטוריה עוד קודם לקריאת 'לך לך', וחשבתי: למה בשביל להתחיל דרך חדשה אתה צריך לנפץ את הדרך הקודמת. למה לא יכל פשוט לקום ולעזוב. למה בכח. אפשר לומר, אולי, שזה תרח ששכח. שיצא לארץ כנען ונתקע באמצע, ואברם חזר לאחוריו ושבר את הפסלים, כדי שיוכל להמשיך ללכת. אבל זה לא מסביר, ויותר מזה, זה יוצר נתק עצום. זה לא רק בניה, זה הרס ואז.

ר' נחמן, בהשמטות, ליקוטי מוהר"ן תנינא, שכותב 'אחד היה אברהם' – שראה עצמו יחידי בעולם. לא התחשב באף אחד. אולי יש לומר: כמה בודד הוא זה שרואה עצמו יחידי בעולם. אם כל העולם בעבר אחד, הוא בעבר האחר. אם היימין – ואשמאילה. להשאיר את העבר מאחור, הרוס. לפנות ימינה ושמאלה. עד שאתה מוצא את עצמך על ראש הר, אלון מורה בלילה, מביט לשמיים לספור כוכבים. ואיפה כל הנפש אשר עשו בחרן, שמופיעים בפסוק אחד ולפתע נעלמים.

אולי כי ככה זה, כי תמיד בדרך חדשה אדם מהלך יחידי. הוא הסולל. אחר כך ילכו רבבות, אבל להתחיל משהו חדש אפשר רק לבד, רק אחרי שהרסת את העבר, שאין לך לאן לחזור, שכל השאריות ממך נשרו בדרך. ואם לדייק בר' נחמן, זה לא רק לחשוב שיש אנשים נוספים שאתה לא מסכים איתם. זה הרבה יותר מזה: זה לחשוב שאין עוד יחידים. שאתה לא מתנגד ולא הורס ולא כלום. יש אותך, ויש את קול ה', ותו לא.

אברהם, ליליאן.
אברהם, ליליאן.

ד. לפני כמה חודשים השתתפתי בסדנת כתיבה. המנחה ביקש אותנו לצאת החוצה ולהסתכל על הכוכבים. ברקע ציטט את את הפסוקים המפורסמים "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". תסתכלו על השמיים, הוא אמר לנו. מה אתם רואים.

הסתכלתי על השמיים וראיתי רק שחור. היה מעונן קצת, ואורות העיר חברון האירו את השמיים בכתום. ופתאום הרגשתי, כמו שאולי הרגיש אברהם, 'חשיכה גדולה נופלת'. וחשבתי כמה נורא זה להסתכל על השמיים ולראות 'כה יהיה זרעך', כלומר, כמה אורות מנצנצים בים של שחור. ואחר כך ללכת לים ולהסתכל על החול. דבר יפה, חול, אבל — זה רק – ובכן, יש ים, והוא בוהק וגדול ועמוק לאין שיעור.

והרגשתי שיש משהו מתאמץ בדימויים האלה. חול. ים. ויותר מזה: משהו מאוד עצוב.
וגם שבסופו של דבר, אכן היינו כאלה: דחוקים, בודדים, מנצנצים קצת וכבים לרגע.

ואולי גם אברהם, אחרי שנטה מן הדרך, הרגיש כמו גרגיר של חול בים גדול, וביקש מאלוהים עוגן. כלומר, ברית.

ה. כל זה באברהם, ששמע את הקול מדבר אליו. ואנחנו, שאין לנו קול, מה נעשה? חשבתי על האמונה כמן סתיו: חוסר וודאות שאינו רק ערפל, שלפעמים הוא חורף ולפעמים הוא קיץ. כמו שאמר הרב פרומן: לעיתים שהוא קם בבוקר ומאמין שאין אלוהים, ולעיתים הוא חש בכל מאודו שיש. וגם הסתיו, לפעמים קיץ ולפעמים חורף. אי וודאות. כמו אדם הראשון שראה ימים מתקצרים והולכים ולא ידע מה לעשות, לא ידע שכך היא דרך הטבע: לפעמים כן ולפעמים לא. רצוא ושוב.

נזכרתי בשיר הקצר ויפה שמצטטת לאה גולדברג ב'חמישה פרקים ביסודות השירה':

"הַצְּבִי עַל הָרֵי הָאֹרֶן
אֲשֶׁר אֵין בָּם עָלֵי שַׁלֶּכֶת
יוֹדֵעַ כִּי בָּא הַסְּתָו
רַק מִצְּלִיל קוֹלוֹ שֶׁלּוֹ"

שהרי איך תדע שסתיו, אם אין שלכת? ואיך תדע שאלוהים, אם אין קול ואין עונה? הצבי יודע, כי הוא עצמו מייצר את הקול. אם תלך, משמע אלוהים דיבר בך. זהו שהאדם כורת ברית בינו ובין האל, כמו שאומר הרב שג"ר, והיא הברית שבין הבתרים והיא ברית המילה והיא ברית שלום והיא האמון בבסיסה של כל אמונה. ברית שאינה יודעת בוודאות, שאינה הבטחה, שאינה יותר מאשר 'הארץ אשר אראךָּ' – כלומר, בעתיד. בזמן מן הזמנים אראה לך את הארץ. עכשיו? עכשיו אנחנו עדין בסתיו, ואתה שומע את הקול הפנימי שלך קורא לך לקום וללכת.

בכן, קום ולך.