הפרק הראשון (א-ד): הסיפור של אודי מרמלשטיין, הסיפור של יסכה דינה, הסיפור של נועם, הסיפור של שמעון מרמלשטיין.
הפרק השני (ה-ח): הסיפור של נעמי גלעד, הסיפור של נעמה בוזגלו, הסיפור של רונית בוזגלו, הסיפור של הרב דודי.
——
ט.
יוסי אליהו לא חשב שילך ללמוד ב'הדרת פנים' ובכל זאת מצא את עצמו לומד ב'הדרת פנים', זה קרה אחרי שבא לישיבה התיכונית שלו איזה אחד עם כיפה בצד ומבט שובב בעיניים והזמין את כולם לכיתה אחרי הלימודים והבטיח כיבוד, כיבוד זה מספיק בשביל לשכנע תיכוניסטים להגיע ולכן למרות שהיו רק כמה וופלים עגומים ואיזה מיץ פז בכל זאת הגיעו כולם לשמוע את ההוא מהדרת פנים מספר איך שהישיבה שלהם הכי לומדת תורה ברצינות והיא מיוחדת מכל הישיבות בעולם.
זה שכנע את אהוד עציון ואת נפתלי שוהם שהיו החברים הכי טובים של יוסי וכיון שחברים שלו הלכו לשם וזו הייתה ישיבה שלומדת תורה ברצינות אבל מסתובבים בה אנשים עם כיפה בצד ומבט שובב בעיניים והוא חשב ששני אלה ירשימו את נעמי גלעד מהסניף, זו הייתה נראית לו פשרה טובה.
וזו הסיבה שלקח לו מלא זמן לקלוט שהוא בכלל לא בעניין, כי הוא הלך בשביל החבר'ה והחבר'ה עדיין היו שם. כלומר, בשנה אחר כך הבחור עם הכיפה והמבט השובב עזב את הישיבה והתגייס לשלש שנים במודיעין אבל יוסי אליהו נכנס לישיבה והפך להיות הבחור הכי רציני של שיעור א' כמו שהרב עודד רצה שכולם יהיו, טובל במקווה בכל ערב שבת וכותב בכתב צפוף חידושים על סוגיית ידות בשבועות ושולח את הקורא העתידי לעיי' בתוס' בכתוב' י"ב. ודו"ק.
ואחרי משבר חנוכה קצר הגיע למסקנה שבן ישיבה אמיתי אי אפשר לו שתהיה לו חברה ולכן הפסיק לחזר אחרי נעמי גלעד ואחרי בנות בכלל והפסיק לנגן או לגלוש בפייסבוק ושקע עמוק עמוק בתוך הגמרא והחברותות הכי טובות בשיעור ורק בזמן אלול של שיעור ב' הסתבר לו שהוא בכלל לא בעניין של כל הישיבה הזאת.
זה הכה בו פתאום באמצע סדר צהריים כשנועם אמר לו שהוא הולך להעביר שיחה למכיניסטים ביחד עם חיים משיעור ו' והוא צריך לדבר על תורה ולמה עדיף ללמוד תורה מאשר לטוס לגיאורגיה לפני הצבא וככל שיוסי אליהו ניסה לאמץ את מחשבתו הוא לא הצליח לנסח לעצמו למה חשוב ללמוד תורה כל היום וכל הלילה ולא לעשות דברים אחרים. הוא זכר משהו משיעור א' על תיבת נוח ועל הצורך להסתגר מפני העולם מבחוץ ועל עד כמה חשוב שיהיה לך שכל של תורה וככל שלומדים יותר ככה השכל נדבק יותר בשכל הפועל או משהו, אבל כל העניין היה נראה לו לא כל כך הגיוני.
הוא קבע עם הרב דודי לשיחה אחד על אחד בסדר צהריים והרב דודי אמר לו כמה חשוב כל העניין של לקחת פסק זמן מהעולם שבחוץ ולצלול לתוך התורה. אבל איך הרב יודע, אמר יוסי לרב דודי, הרי הרב אף פעם לא היה בעולם שבחוץ, והרב דודי אמר – לא כל דבר צריך לחוות בשביל לדעת. הרי אנשים יודעים שיש אהבה אף על פי שמעולם לא חוו אהבה, ויוסי אליהו חשב על נעמי גלעד ועל זה שהוא לא דיבר איתה זה שנה וחצי, והנהן בהסכמה.
ובכל זאת זה כל זה לא עזר בכלל, קודם כל כי לא היה כבר טעם להתקשר לנעמי גלעד שכבר יצאה עמוק עם איזה גלעד אחד והייתה מאוהבת בו מעל הראש ככה הוא ראה בפייסבוק, ושנית בגלל שגם אם הרב דודי היה משכנע, עדיין כל המוטיבציה של יוסי אליהו ירדה לגמרי והוא התחיל לקום מאוחר בבוקר וללכת למניין בבית הכנסת הספרדי, ובמקום השיעור של ראש הישיבה בערב שבת הוא הלך לתפילה קצרה בבית הכנסת בספרדי וזמזם איתם שיר השירים אשר לשלמה במנגינה שאבא שלו נוהג לקרוא.
לאט לאט התחיל לאחר לחברותות וכבר לא היה מרוכז כל כך בהבדל בין הריטב"א לרשב"א במדיר עצמו הנאה, ולא היו לו כבר את החברותות הכי טובות בשיעור והוא ישב סדר ערב שלם ודיבר עם אורי על כדורגל וזהו לא ידע מה לעשות ואפילו שקל להתגייס לפני כולם, ככה הוא בעצמו אמר לרב דודי, אולי אני אתגייס כבר וזהו. יש מחזור גיוס בנובמבר שאני לא יודע מתי זה אבל זה אמור להיות קרוב, וזהו.
והרב דודי אמר לו הרי שנינו יודעים שאחרי הצבא אתה לא תחזור לישיבה, ומה אכפת לך לנצל את הזמן וללמוד עוד קצת תורה לפני הגיוס, ואתה יודע מה, מה שחסר פה בישיבה זה קצת מתיקות של לימוד וקצת להנות מהלימוד ולא רק ללמוד כמצוות אנשים מלומדה, ולכן אני מציע שאתה תפתח גמ"ח וופלים. אני? שאל יוסי אליהו, והרב דודי אמר כן כן, אתה. למה זה רעיון טוב, שאל יוסי, והרב דודי אמר זה פשוט, אתה תמצא לך משהו להתעסק בו ולשאר הישיבה יהיו וופלים עם הקפה של סדר בוקר, שזה דבר שחסר מאוד, וופלים עם הקפה של סדר בוקר, ובמקום לרדת לקיוסק של עובד ולקנות שם ממתקים הם יוכלו לקנות בחדר הקטן עם המיחם, והכל ענבי הגפן בענבי הגפן.
וכבר למחרת הלך יוסי אליהו ובירר מחירים של וופלים ושל עוגיות ושל חטיפי שוקולד, ודווקא חלב ישראל כדי שכולם יוכלו לאכול, ויומיים אחר כך פתח ברוב פאר והדר גמ"ח וופלים גדול עם כיף כפים ווופלים מן וופלים עלית לימון וופלים עלית שוקולד דבר דבור על אופניו, ותלה במבואה שלט גדול שלקח לו סדר אמונה שלם לצייר, וטבלת מחירים שלקח לו עוד חצי סדר צהריים לחשב ולהכין, וקופה קטנה לשים בה מטבעות ולקחת עודף, ומקרר קטן עם חלב לקפה, ובכל יום הוא הלך על הבוקר לקנות וופלים וחלב לגמ"ח.
והגמ"ח הצליח ופרח ברוך ה', כי על שלשה דברים העולם עומד על תורה עבודה ובפרט גמילות חסדים, והחבר'ה בוגרי הצבא התחילו לטפוח לו על השכם ולהגיד שהוא בחור טוב ואולי אפשר לקנות חלב כי בדיוק נגמר, וביניים נפתח גם גמ"ח מגהץ וגמ"ח מצעים וגמ"ח הלוואות קטנות מהעודף של הוופלים, ויוסי אליהו חזר לקום בבוקר ואפילו ללמוד סדר בוקר בצורה נורמלית עם רועי דווידוביץ' שהיה חברותא סבבה, עם קפה בצד ימין ווופלים בצד שמאל, והכל בא על מקומו בשלום עד שבסוף שיעור ב' הוא התגייס למחלקה מעורבת והסתבר לו לתדהמתו שזה בכלל לא ברור שיש אלוהים.
י.
נפתלי שוהם למד תורה הרבה וכיון שכך לא החזיק טובה לעצמו ובכל בוקר היה קם לפני כולם ומסתובב עם גיטרה בפנימיה ושר שירים ששמע בנסיעה הביתה, מתנות קטנות מישהו שלח לי מתנות קטנות, וגם מודה אני על יום המנוחה על שפע וברכה, ומסיים בניגון המיוחס לחסידי הצמח צדק כדי לעשות צדק עם כולם, וכך עד שכולם התעוררו, ואחר כך היה נכנס לבית המדרש בשבע בבוקר ויוצא ממנו בעשר וחצי אחרי סדר ערב עם הפסקות לאוכל, שתייה, ריכולים ליד לוח המודעות ולהכין קפה. הייתה לו חברה מהתיכון שנשמרה על אש קטנה והם נפגשו רק פעם בכמה שבועות כי עדיף שלא להתחתן לפני הצבא ובינתיים הם דיברו בטלפון פעם ביומיים וקראו לה אורית.
בהתחלה כשהוא רק הגיע ל'הדרת פנים' הוא קבע חברותא עם יוסי אליהו שהגיע איתו מהתיכונית ובכל שיעור א' הייתה להם את החברותא הכי טובה, זאת שמספיקה לקחת את השיטה מקובצת לפני כולם ואפילו להתקיל את הרב עודד באיזו שאלה מוצלחת על הרמב"ם לפני תחילת השיעור. והכל היה טוב ויפה עד שסתם כך בתחילת זמן חורף של שיעור ב' יוסי אליהו התחיל לגמגם בחברותא, הוא איחר לתפילה ואיחר לאוכל ושלח לנפתלי שוהם הודעות נרגשות 'אולי תכין לי שני סנדוויצ'ים עם גבינה וביצה וזיתים', 'אם אין ביצים תשים שוקולד וזהו', 'אני בספרדי ותכף אגיע'.
בפעם הראשונה נפתלי באמת הכין לו סנדוויצ'ים ואפילו הכין לו את הקפה הכל כדי שיהיה לו כח ללמוד, אבל בפעם השניה והשלישית חשב נפתלי שאולי כדאי בעצם שלא להכין לו סנדוויצ'ים כדי שתהיה ליוסי מוטיבציה לקום בבוקר, והוא התנצל ואמר שהוא לא יכול, מה שגרם לזה שבערך בעשר וחצי ובאמצע ה'אגרות מוישה' יוסי היה רעב ולא הצליח להתרכז, מה שגרם לזה שהוא הלך לקנות לחמניה ושוקו בקיוסק של עובד, מה שגרם לעוד כמה דקות של ביטול תורה באמצע הסדר. וזה, כמו שנפתלי הסביר בטלפון לאורית אחרי שבועיים שבהם הוא לא הספיק לסיים דף מקורות, זה לא מה שאני מחפש. אני ממש מחבב אותו, ממש, אבל זה לא מה שאני מחפש.
מה אתה מחפש, שאלה אורית, ונפתלי אמר אני מחפש חברותא רצינית. לא צריך את אהוד הגאון של השיעור ולא את עוזיאל כרכום שמצליח לדעת מה כל אחרון יגיד, פשוט מישהו שאפשר לסמוך עליו שלא יבריז לי כשאני צריך אותו. שנספיק לעבור על כל דף המקורות וללמוד כמו שצריך את השגות הראב"ד ולא להכין לו ארוחת בוקר כל בוקר. כאילו ההיגיון אומר לי לחתוך ומשהו בי אומר לי להשאר כי בכל זאת, גדלנו ביחד.
והכי גרוע, הוא אמר, הכי גרוע זה שיש לי ייסורי מצפון על זה שאני רוצה להפסיק ללמוד איתו, ואני מרגיש כאילו אני צריך להתנצל בפניו על זה שאני חותך, בזמן שזה הכי הגיוני בעולם, הכי – הגיוני – בעולם – להפסיק, את לא חושבת? ואורית אמרה אני לא יודעת. אני חושבת שאתה צריך לעשות מה שטוב לך. ונפתלי אמר אבל כל מה שאנחנו עושים בישיבה זה להכניע את היצר ולעשות את מה שצריך לעשות, ולא את מה שטוב לעשות, ואורית אמרה בחיוך העיקר שאתה מבין מה זה אומר. ונפתלי אמר אממ, כי הוא היה באמצע לחשוב, ואחר כך הם התחילו לדבר על דברים אחרים לגמרי כמו מה זו חברות אמת ומה זה יראת הרוממות ומה זו בעצם אהבה, ונפתלי המשיך לחשוב על זה לבד.
וכנראה שהוא הגיע למסקנה כי למחרת בבוקר הוא התחיל ללמוד את הסוגיה לבדו וחיכה וחיכה עד שברבע לעשר יוסי הגיע מתנשף והתיישב במקום ואמר נו, אז מאיפה מתחילים, ונפתלי אמר אני מצטער, אני כבר התחלתי, ויוסי אמר ברור, ברור, אבל מאיפה, ונפתלי אמר תשמע, יוסי, צר לי מאוד אבל אני לא יכול להמשיך ככה, אני צריך חברותא שלומד ושנינו מתגדלים ביחד ומגיעים מוכנים לשיעור, וככה אי אפשר, ויוסי אמר אני מבטיח לעשות השתדלות, ונפתלי אמר אני מצטער, אבל אי אפשר ככה, אני ממש אוהב אותך ואתה החבר הכי טוב שלי כבר חמש שנים אבל יוסי, זה לא עובד. ויוסי אמר אני מבין, ונפתלי אמר מצטער, ואולי צריך לקחת איזו הפסקה ארוכה ואחר כך נראה. והם הלכו לעובד וקנו וופלים ושתו ביחד קפה ואכלו וופלים שוקולד וכאילו הכל ביניהם היה בסדר גמור.
ויומיים אחר כך אורית שאלה אותו נו, אז מה החלטת, ונפתלי אמר חתכתי. ואורית אמרה וזו הייתה ההחלטה הנכונה? ונפתלי אמר אני חושב שכן, היום בשיעור הכללי הרמתי יד ושאלתי שאלה והרב אמר שזו שאלה טובה ממש, והרגשתי שאני באמת מבין את הסוגיה, ואורית אמרה איזה יופי, זה מה שחשוב, ונפתלי אמר כן, נכון. והם עברו לדבר על דברים אחרים כמו למשל הקשיים שיש לאורית בשירות או כל מיני דברים כאלה, והנושא הזה פשוט נדחק לאחור ונשאר רק במבוכה שהייתה בין יוסי לנפתלי בכל פעם שהם עמדו זה אחר זה בתור לחדר האוכל, או התיישבו אחד ליד השני בשיעור, וגם זה דעך והלך.
וביום אחד אחרי כמה חודשים כשנפתלי כבר היה צנחן באמצע טירונות שכל מה שהוא צריך זה איזו אוזן קשבת ומישהי לחזור אליה הביתה, תוך כדי שיחה אמרה אורית ואמרה שהיא מרגישה שהמצב ביניהם הוא לא הכי הגיוני, ומצד אחד היא לא רוצה לחתוך ומצד שני היא לא מצליחה להתרכז כמו שצריך בשירות שלה, והיא לא יכולה ככה שאין לו פלאפון לפעמים וכשהוא מגיע מהצבא הוא עייף ואין להם בכלל זמן ביחד.
ונפתלי שתק ארוכות ואמר שהוא צריך אותה אבל שהוא מבין אותה מאוד, ואורית אמרה גם אני מבינה אותך וגם אני אוהבת אותך מאוד אבל פתאום הבנתי שאולי אנחנו מלא זמן ביחד אבל אני חושבת שאתה לא מה שאני צריכה. ונראה לי שנדבר על זה בשבת. והם עברו לדבר על דברים אחרים כמו מהו בדיוק 'הטוב' ואיך יודעים מה טוב לעשות, וסיימו את השיחה בטוב.
ורק אחרי תום השיחה הבין נפתלי מה נאמר והוא עמד עם הטלפון באמצע שום מקום ופתאום היה צריך באופן דחוף וופלים לימון, אבל לך תשיג וופלים לימון בסוף שעת הטש בלב המדבר.
יא.
אורית קופר הייתה בטוחה שתתחתן עם נפתלי שוהם שפגשה בו במקרה תוך כדי התנדבות בזכרון מנחם בשנה האחרונה של התיכון. הוא הסתובב במחנה וניגן בגיטרה את אותם ארבעה אקורדים וכל הבנות ואפילו שלומית עזרי נשרכו אחריו כאילו במקרה אבל אורית חיפשה משהו אחר וכשראתה אותו מתיישב בצד ופותח משנה אחרי שכל הבלאגן נגמר ומנסה להספיק עוד כמה פרקים עם פירוש קהתי מיד ניצתה בליבה איזו להבה קטנה והיא התיישבה לידו ושאלה מה הוא לומד, ובלי לשים לב הם דיברו כל הלילה על דברים ברומו של עולם כמו תנ"ך בגובה חז"ל והאם יש דבר כזה מוסר אנושי כמו שאורית חשבה או שהמוסר הוא מאלוקים כמו שנפתלי חשב, עד שבאו המתנדבים האחרים ואמרו להם רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית ונפתלי אם תוכל בבקשה לעשות איזו סיבוב ולהעיר את כולם עם הגיטרה זה יהיה מושלם.
הם נהיו חברים כמעט מיד והסתובבו כל השנה האחרונה יד ביד בצורה מטאפורית בלבד, כמובן, היא גרה במקום אחד והוא גר במקום אחר כך שלא הייתה להם ברירה אלא לדבר המון בטלפון ולהפגש פעם בשבוע ובכל פעם כשהוא בא לבקר אותה מחוץ לאולפנת 'נעמה' באיזה מקום שהוא לא ייחוד אבל אין שם הרבה בנות שהיא מכירה, היו לה ייסורי מצפון שיש לה חבר, ובו בזמן היא תירצה את זה שהכל למטרת חתונה אז כמובן שזה בסדר, וכשראתה אותו מגיע הייתה לה תחושת גאווה ואושר על שיש לה חבר, ומוריה המחנכת אמרה לה בארבע עיניים שהיא בעיקרון נגד חבר בתיכון אבל אורית כל כך בוגרת אז זה בסדר ורק שלא תגיד לכולם שזה בסדר, והכל היה מושלם.
אחר כך הוא הלך לישיבת 'הדרת פנים', שהיא לא ממש הכירה, והיא הלכה לשירות לאומי בתור מדריכה באולפנה, והיה ברור לה שגג חצי שנה והם מתחתנים, ולכן קצת הופתעה כשנפתלי ביקש לדבר איתה על איך שומרים את הקשר שלהם על אש קטנה למשך השנתיים הבאות עד שיגיע לצבא. היא לא כל כך הבינה למה לא להתחתן עכשיו אבל נפתלי ביקש ללמוד וכיון שאהבת התורה בערה גם בליבה היא הבינה לליבו ואמרה בטח, בטח, אי אפשר לשקוע בלימוד אם הלב נמצא במקום אחר, והרגישה כמו רחל אשתו של ר' עקיבא שחיכתה עשרים וארבע שנים כדי שהוא ילמד תורה במקום שליבו חפץ.
שיעור א' היה סיוט והם דיברו פעם במלא זמן ונפגשו אחת לנצח אבל היא נשכה שפתיים בשביל לימוד התורה וכי זה רק משבר קטן וזה חולף ובערך בתחילת שיעור ב' החברותא של נפתלי התחיל לגמגם בלימוד, ונפתלי התייעץ איתה מה לעשות, והיא חשבה שהוא צריך להשאר איתו כי העולם לא עומד רק על תורה אלא גם על גמילות חסדים אבל לא אמרה לו את זה כי אנשים בוגרים צריכים לקבל הכרעות בעצמם, וברגע שנפתלי הכריע נגד פתאום נפתח בה איזה שמץ של פקפוק שאולי נפתלי הוא לא בדיוק מה שהיא חשבה שהוא. כמובן שהיא לא אמרה לנפתלי כלום כדי לא לערער אותו ורק עודדה אותו להמשיך ללמוד כי זה מה שחשוב, אבל פתאום הייתה לה התחושה שהוא השתנה והיא לא באמת מכירה אותו ולא מבינה אותו.
מה שהיא באמת רצתה זה שהוא יחזור להיות אותו נפתלי מגניב אבל דוס שרוצה לעשות טוב לכולם ויודע לעשות טריקים עם כדור ופתאום כשהוא נהיה כזה כבר לא היה ברור לה שהיא רוצה שהוא ימשיך ללמוד את מה שהוא לומד עד עכשיו, ולא היה לה מושג איך לשנות אותו לכיוון שהיא רוצה שהוא ילך בו, וגם לא היה לה באמת מושג מה הכיוון שהיא רוצה שהוא ילך בו כי היא לא באמת הכירה כיוונים.
זה היה קצת לפני השבת המשפחתית לכבודה של סבתא קופרשמיט וכל המשפחה התאספה בבית ההארחה של עין צורים כדי לחגוג לסבתא יום הולדת ובגלל שאורית הייתה כל כך טרודה בזה היא ישבה כל הלילה עם טליה הבת דודה הבוגרת שלה שגם הייתה קומונרית וגם במדרשה וגם לומדת עכשיו קרימנולוגיה באוניברסיטה ואמרה לה שהיא לא יודעת לא מה השם רוצה שנפתלי יעשה ולא מה השם רוצה שהיא תעשה וכאילו נפתלי עבר לדבר באיזו שפה אחרת שהיא לא בטוחה שהיא מבינה, וטליה אמרה לה אוריתוש, את יודעת, מה שעזר לי במקרה הזה זה ללכת למדרשה אחרי השירות וללמוד קצת בעצמי. ואורית אמרה מה בדיוק עושים במדרשה? וטליה אמרה, לומדים. והם המשיכו לדבר על בנים ובנות ואורית קצת שכחה מכל העניין.
בינתיים נפתלי התגייס מוקדם יחסית לתכנונים שלו בשביל שהם יוכלו להתחתן לקראת סוף השירות והיא התקדמה אט אט לסיים את שנת השירות השניה שלה ותהתה מה היא הולכת לעשות בשנה הבאה ולקראת סוף השנה עלתה בה המחשבה שאולי במקום ללמוד איזה מקצוע כדי שתוכל לפרנס בית של תורה, אולי היא עצמה תלך ללמוד גם הוראה וגם תורה באיזו מדרשה, וכשהתלבטה באיזו מדרשה ללמוד היא התחילה לגשש על מקומות ותוך כדי הבירור פתאום היא הבינה שלא רק שהם נפגשים רק פעם במלא זמן, אלא שגם השאיפות שלה ושל נפתלי לא עולות בקנה אחד, כלומר שאולי היא לא רוצה מיד להתחתן אלא לעשות עוד דברים לפני, כלומר שיש עוד חיים אחרים שהיא רוצה לחיות. וכשהבינה את זה, כבר לא הייתה כל כך בטוחה שתתחתן עם נפתלי שוהם.
ובשעת הט"ש כשהוא התקשר היא היססה איזה רבע שעה אם להציף את הנושא ובסוף גמגמה שהיא מרגישה שהמצב הזה לא הכי הגיוני, ושהיא לא רוצה לחתוך אבל שאולי יש דברים אחרים שהיא רוצה להתרכז בהם, ושהם לא מדברים ושאין להם זמן ביחד וכל זה גורם לה להרגיש לא בטוחה בקשר, ונפתלי אמר שהוא צריך אותה אבל מבין אותה מאוד, והיא אמרה שגם היא מבינה אותו וגם היא אוהבת אותו מאוד ושהם ידברו על זה בשבת. וכשניתקה הרגישה איך היא באמת אוהבת אותו מאוד, ושלא יכול להיות שאחרי שהם ביחד שלש שנים פתאום כל האהבה הגדולה הזאת תסתיים, וכבר לא היה לה שמץ של מושג מה היא הולכת להגיד לו בשבת.
יב.
אחרי שנועם חזר בערב במפתיע עם צ'אנקי מאנקי והם אכלו גלידה לארוחת ערב היו לו וליסכה דינה כמה ימים של שקט שבהם הוא המשיך לנגן לה בבוקר והם אכלו חביתה עם סלט וטחינה לארוחת ערב והכל היה על מקומו בשלום, וכיון שלא היה להם כסף הכל הפך להיות מין חלום עתידי שכזה, שיום יבוא והם ישבו בפיאצה באיזו עיר באיטליה ויאכלו גלידה והרוח תנשב להם בשיער וציפורים, אבל יום אחד נפטרה סבתא רבא של יסכה דינה, שכבר הייתה בת תשעים וחמש ובדמדומים זה חמש עשרה שנה, ואחרי כל הדודים והדודות הגיע ליסכה דינה ולנועם משהו כמו עשרת אלפים שקל, שזה לא מספיק לחיסכון ולגמרי מספיק לאיטליה, וכשנועם אמר בואי נחסוך את זה היא אמרה לו להפך, ושלחה אותו לרב דודי שישכנע אותו.
ויומיים לפני שהוא הלך לרב דודי היא התקשרה לרבנית רחלי, שהייתה מדריכת הכלות שלה וגם מעצבת גרפית נחשבת, וסיפרה לה את כל הסיפור, והרבנית רחלי שביקשה תקראי לי רק רחלי אמרה לה אין שום בעיה, זה מספיק חשוב ואני אשכנע אותו, ואין ליסכה דינה מושג מה בדיוק קרה אבל נועם הלך לרב דודי בערב וחזר מאוחר יותר בערב ואמר שהרב דודי אמר שזה שלום בית ומותר לצאת בשביל זה מהארץ, ולגבי הכסף הוא אמר שלא לדאוג ושעכשיו אנחנו בתקופה שבה לא צריך לחסוך אלא לטפח את הזוגיות שלנו, ושאם מישהו מרים גבה להגיד לו שהרב דודי ציווה עלינו לטוס לאיטליה. ויסכה דינה רצתה לחבק אותו אבל הם היו אסורים, אז היא רק מחאה כפיים בהתלהבות ואמרה איזה כיף איזה כיף אז מתי אנחנו נוסעים.
ונועם אמר בואי ניסע בבין הזמנים, ועד אז הם ישבו על האינטרנט בכל ערב ואכלו טוסטים שהיא הכינה בחפזה ומצאו כל מיני דילים מיוחדים לאיטליה ולאייר בי אנד בי והכל, ויסכה דינה חיפשה מקומות קטנים ורומנטיים ונועם חיפש את כל המקומות המפורסמים באיטליה כמו שער טיטוס ומגדל פיזה וונציה עם גונדולות, וביום אחד שהיה יומיים אחרי תשעה באב הם עמדו באולם הטיסות היוצאות של בן גוריון והרגישו איך הנשמה שלהם מתרחבת עם התקרה הגבוהה ובליל השפות והמזרקה שפועלת בשלוש בלילה. ונועם הלך לדיוטי פרי וקנה את הויסקי הכי זול לאסוף אותו בחזור ובא אליה עם עיניים בורקות ואמר לה יסכה דינה תראי מה קורה כאן, תראי. ויסכה דינה הסתכלה עליו ואמרה אתה מאמין שאנחנו טסים? ונועם אמר אני עדיין לא קולט את זה. תראי כמה חנויות פתוחות בשלוש בלילה! ויסכה דינה אמרה איזה רומנטי זה, ונועם התלהב מזה שיש שם כל כך הרבה אנשים שלטוס נראה להם הגיוני.
הם טסו לארבעה ימים וכבר ביום הראשון יסכה דינה הבינה שהאנגלית שלה שהיא למדה באולפנה לא מספיק טובה בשביל לדבר עם כל המלצרים והמוכרות ופקידת הקבלה של המלון ובליל האיטלקית היה נשמע לה כמו המון אנשים שצוחקים עליה כל הזמן, והיא נצמדה לנועם שלמד אנגלית מהיסודי וידע לדבר כמו שצריך עם כל האנשים מסביב. והם הסתובבו ברומא ולא נכנסו לכנסיות ורק ראו את המבנים המפוארים מבחוץ, ולרוב זה היה נחמד ומרגש אבל מדי פעם כשהוא התלוצץ עם פקיד הקבלה או עם תיירים אחרים היא הרגישה כאילו הוא מצטרף לחזית נגדה, והם בכוונה מדברים בשפה שהיא לא מבינה כדי לדבר על דברים שהם לא רוצים שהיא תבין.
והתחושה הזאת הרסה לה את כל הטיול הרומנטי שכבר לא היה 'אני ונועם נגד כל העולם' אלא 'אני נספחת לנועם שהוא דווקא בסדר עם כל העולם', ועשתה אותה יותר ויותר מרירה, ובמקום ללכת לכל המקומות הרומנטיים הקטנים הם הלכו לראות את כל המקומות המפורסמים, ביחד עם עוד עשרים וחמש מליון תיירים אחרים כמו שהיא ראתה באינטרנט, ובמקום להיות אשת העולם הגדול שהייתה פעם ביוון עם סבתא, זו שמראה לנועם את העולם, היא הפכה להיות אשת העולם הקטן שמתמרמרת על כל העולם, ונועם הסתכל עליה מדי פעם בנסיעות ובפינות הרומנטיות שהם תכננו מראש ללכת אליהן ואמר לה יסכה דינה, מה יש לך, ויסכה דינה לא ידעה מה להגיד לו.
וביום של הטיסה חזור היא אזרה אומץ ואמרה נועם, אני רוצה שנלך לאיזה מקום קטן על הנהר רק אני ואתה, ונועם אמר מקומות קטנים יש לנו גם בבית, ויסכה דינה אמרה בכל זאת, זה מה שאני רוצה, ונועם הסתכל עליה ואמר לה טוב, חבצלת השרון, נלך. והם הלכו לגדות הנהר וחיפשו ומצאו בסוף איזה בית קפה קטן ודלוח, ונועם אמר את רוצה גלידה נכון, והזמין לה גלידה בלי לשאול אותה ואז הלך לדבר עם המלצר, ואז עם נגן הרחוב שניגן ברקע ויסכה דינה ישבה שם בשמש עם הגלידה הלא כשרה שנמסה בשמש וחיכתה לו והייתה לה התחושה שכל הטיול הזה הוא טעות אחת נוראית וכל מה שהיא רצתה זה לחזור הביתה.
וכשנועם חזר הוא חזר עם הגיטרה של נגן הרחוב וכרע ברך ושר לה איזה שיר של הביטלס או משהו שהיא זכרה במעומעם וכנראה שגם הוא זכר רק במעומעם, כי תוך כדי נגינה הוא זייף וכל האנשים מסביב הסתכלו עליו ועליה וצחקו, ופתאום היא התמלאה בתחושה שהם לא צוחקים על נועם ועליה אלא חושבים שזה חמוד שמישהו מנגן למישהי שהם לא מכירים.
ובו זמנית היא הרגישה שלמרות זאת זה קצת חוצפה מצידם לצחוק על נועם שלה שמנגן לה שיר באמצע רומא, וכשנועם סיים את השיר והביט בה היא הרגישה איך הלב יוצא אליו והיא קמה והסתכלה עליו והחזיקה לו את היד וכל האנשים מסביב מחאו כפיים, והייתה לה תחושה שזה בכלל לא נועם שהיא הכירה אלא נועם מסיפור אחר, ושהיא בכלל לא היא אלא מישהי מסיפור אחר, ושהמישהי הזאת מאושרת מאוד.
הכריכה האחורית 