גלידה (3)

הפרק הראשון (א-ד): הסיפור של אודי מרמלשטיין, הסיפור של יסכה דינה, הסיפור של נועם, הסיפור של שמעון מרמלשטיין.
הפרק השני (ה-ח): הסיפור של נעמי גלעד, הסיפור של נעמה בוזגלו, הסיפור של רונית בוזגלו, הסיפור של הרב דודי.

——

ט.
יוסי אליהו לא חשב שילך ללמוד ב'הדרת פנים' ובכל זאת מצא את עצמו לומד ב'הדרת פנים', זה קרה אחרי שבא לישיבה התיכונית שלו איזה אחד עם כיפה בצד ומבט שובב בעיניים והזמין את כולם לכיתה אחרי הלימודים והבטיח כיבוד, כיבוד זה מספיק בשביל לשכנע תיכוניסטים להגיע ולכן למרות שהיו רק כמה וופלים עגומים ואיזה מיץ פז בכל זאת הגיעו כולם לשמוע את ההוא מהדרת פנים מספר איך שהישיבה שלהם הכי לומדת תורה ברצינות והיא מיוחדת מכל הישיבות בעולם.

זה שכנע את אהוד עציון ואת נפתלי שוהם שהיו החברים הכי טובים של יוסי וכיון שחברים שלו הלכו לשם וזו הייתה ישיבה שלומדת תורה ברצינות אבל מסתובבים בה אנשים עם כיפה בצד ומבט שובב בעיניים והוא חשב ששני אלה ירשימו את נעמי גלעד מהסניף, זו הייתה נראית לו פשרה טובה.

וזו הסיבה שלקח לו מלא זמן לקלוט שהוא בכלל לא בעניין, כי הוא הלך בשביל החבר'ה והחבר'ה עדיין היו שם. כלומר, בשנה אחר כך הבחור עם הכיפה והמבט השובב עזב את הישיבה והתגייס לשלש שנים במודיעין אבל יוסי אליהו נכנס לישיבה והפך להיות הבחור הכי רציני של שיעור א' כמו שהרב עודד רצה שכולם יהיו, טובל במקווה בכל ערב שבת וכותב בכתב צפוף חידושים על סוגיית ידות בשבועות ושולח את הקורא העתידי לעיי' בתוס' בכתוב' י"ב. ודו"ק.

ואחרי משבר חנוכה קצר הגיע למסקנה שבן ישיבה אמיתי אי אפשר לו שתהיה לו חברה ולכן הפסיק לחזר אחרי נעמי גלעד ואחרי בנות בכלל והפסיק לנגן או לגלוש בפייסבוק ושקע עמוק עמוק בתוך הגמרא והחברותות הכי טובות בשיעור ורק בזמן אלול של שיעור ב' הסתבר לו שהוא בכלל לא בעניין של כל הישיבה הזאת.

זה הכה בו פתאום באמצע סדר צהריים כשנועם אמר לו שהוא הולך להעביר שיחה למכיניסטים ביחד עם חיים משיעור ו' והוא צריך לדבר על תורה ולמה עדיף ללמוד תורה מאשר לטוס לגיאורגיה לפני הצבא וככל שיוסי אליהו ניסה לאמץ את מחשבתו הוא לא הצליח לנסח לעצמו למה חשוב ללמוד תורה כל היום וכל הלילה ולא לעשות דברים אחרים. הוא זכר משהו משיעור א' על תיבת נוח ועל הצורך להסתגר מפני העולם מבחוץ ועל עד כמה חשוב שיהיה לך שכל של תורה וככל שלומדים יותר ככה השכל נדבק יותר בשכל הפועל או משהו, אבל כל העניין היה נראה לו לא כל כך הגיוני.

הוא קבע עם הרב דודי לשיחה אחד על אחד בסדר צהריים והרב דודי אמר לו כמה חשוב כל העניין של לקחת פסק זמן מהעולם שבחוץ ולצלול לתוך התורה. אבל איך הרב יודע, אמר יוסי לרב דודי, הרי הרב אף פעם לא היה בעולם שבחוץ, והרב דודי אמר – לא כל דבר צריך לחוות בשביל לדעת. הרי אנשים יודעים שיש אהבה אף על פי שמעולם לא חוו אהבה, ויוסי אליהו חשב על נעמי גלעד ועל זה שהוא לא דיבר איתה זה שנה וחצי, והנהן בהסכמה.

ובכל זאת זה כל זה לא עזר בכלל, קודם כל כי לא היה כבר טעם להתקשר לנעמי גלעד שכבר יצאה עמוק עם איזה גלעד אחד והייתה מאוהבת בו מעל הראש ככה הוא ראה בפייסבוק, ושנית בגלל שגם אם הרב דודי היה משכנע, עדיין כל המוטיבציה של יוסי אליהו ירדה לגמרי והוא התחיל לקום מאוחר בבוקר וללכת למניין בבית הכנסת הספרדי, ובמקום השיעור של ראש הישיבה בערב שבת הוא הלך לתפילה קצרה בבית הכנסת בספרדי וזמזם איתם שיר השירים אשר לשלמה במנגינה שאבא שלו נוהג לקרוא.

לאט לאט התחיל לאחר לחברותות וכבר לא היה מרוכז כל כך בהבדל בין הריטב"א לרשב"א במדיר עצמו הנאה, ולא היו לו כבר את החברותות הכי טובות בשיעור והוא ישב סדר ערב שלם ודיבר עם אורי על כדורגל וזהו לא ידע מה לעשות ואפילו שקל להתגייס לפני כולם, ככה הוא בעצמו אמר לרב דודי, אולי אני אתגייס כבר וזהו. יש מחזור גיוס בנובמבר שאני לא יודע מתי זה אבל זה אמור להיות קרוב, וזהו.

והרב דודי אמר לו הרי שנינו יודעים שאחרי הצבא אתה לא תחזור לישיבה, ומה אכפת לך לנצל את הזמן וללמוד עוד קצת תורה לפני הגיוס, ואתה יודע מה, מה שחסר פה בישיבה זה קצת מתיקות של לימוד וקצת להנות מהלימוד ולא רק ללמוד כמצוות אנשים מלומדה, ולכן אני מציע שאתה תפתח גמ"ח וופלים. אני? שאל יוסי אליהו, והרב דודי אמר כן כן, אתה. למה זה רעיון טוב, שאל יוסי, והרב דודי אמר זה פשוט, אתה תמצא לך משהו להתעסק בו ולשאר הישיבה יהיו וופלים עם הקפה של סדר בוקר, שזה דבר שחסר מאוד, וופלים עם הקפה של סדר בוקר, ובמקום לרדת לקיוסק של עובד ולקנות שם ממתקים הם יוכלו לקנות בחדר הקטן עם המיחם, והכל ענבי הגפן בענבי הגפן.

וכבר למחרת הלך יוסי אליהו ובירר מחירים של וופלים ושל עוגיות ושל חטיפי שוקולד, ודווקא חלב ישראל כדי שכולם יוכלו לאכול, ויומיים אחר כך פתח ברוב פאר והדר גמ"ח וופלים גדול עם כיף כפים ווופלים מן וופלים עלית לימון וופלים עלית שוקולד דבר דבור על אופניו, ותלה במבואה שלט גדול שלקח לו סדר אמונה שלם לצייר, וטבלת מחירים שלקח לו עוד חצי סדר צהריים לחשב ולהכין, וקופה קטנה לשים בה מטבעות ולקחת עודף, ומקרר קטן עם חלב לקפה, ובכל יום הוא הלך על הבוקר לקנות וופלים וחלב לגמ"ח.

והגמ"ח הצליח ופרח ברוך ה', כי על שלשה דברים העולם עומד על תורה עבודה ובפרט גמילות חסדים, והחבר'ה בוגרי הצבא התחילו לטפוח לו על השכם ולהגיד שהוא בחור טוב ואולי אפשר לקנות חלב כי בדיוק נגמר, וביניים נפתח גם גמ"ח מגהץ וגמ"ח מצעים וגמ"ח הלוואות קטנות מהעודף של הוופלים, ויוסי אליהו חזר לקום בבוקר ואפילו ללמוד סדר בוקר בצורה נורמלית עם רועי דווידוביץ' שהיה חברותא סבבה, עם קפה בצד ימין ווופלים בצד שמאל, והכל בא על מקומו בשלום עד שבסוף שיעור ב' הוא התגייס למחלקה מעורבת והסתבר לו לתדהמתו שזה בכלל לא ברור שיש אלוהים.

י.

נפתלי שוהם למד תורה הרבה וכיון שכך לא החזיק טובה לעצמו ובכל בוקר היה קם לפני כולם ומסתובב עם גיטרה בפנימיה ושר שירים ששמע בנסיעה הביתה, מתנות קטנות מישהו שלח לי מתנות קטנות, וגם מודה אני על יום המנוחה על שפע וברכה, ומסיים בניגון המיוחס לחסידי הצמח צדק כדי לעשות צדק עם כולם, וכך עד שכולם התעוררו, ואחר כך היה נכנס לבית המדרש בשבע בבוקר ויוצא ממנו בעשר וחצי אחרי סדר ערב עם הפסקות לאוכל, שתייה, ריכולים ליד לוח המודעות ולהכין קפה. הייתה לו חברה מהתיכון שנשמרה על אש קטנה והם נפגשו רק פעם בכמה שבועות כי עדיף שלא להתחתן לפני הצבא ובינתיים הם דיברו בטלפון פעם ביומיים וקראו לה אורית.

בהתחלה כשהוא רק הגיע ל'הדרת פנים' הוא קבע חברותא עם יוסי אליהו שהגיע איתו מהתיכונית ובכל שיעור א' הייתה להם את החברותא הכי טובה, זאת שמספיקה לקחת את השיטה מקובצת לפני כולם ואפילו להתקיל את הרב עודד באיזו שאלה מוצלחת על הרמב"ם לפני תחילת השיעור. והכל היה טוב ויפה עד שסתם כך בתחילת זמן חורף של שיעור ב' יוסי אליהו התחיל לגמגם בחברותא, הוא איחר לתפילה ואיחר לאוכל ושלח לנפתלי שוהם הודעות נרגשות 'אולי תכין לי שני סנדוויצ'ים עם גבינה וביצה וזיתים', 'אם אין ביצים תשים שוקולד וזהו', 'אני בספרדי ותכף אגיע'.

בפעם הראשונה נפתלי באמת הכין לו סנדוויצ'ים ואפילו הכין לו את הקפה הכל כדי שיהיה לו כח ללמוד, אבל בפעם השניה והשלישית חשב נפתלי שאולי כדאי בעצם שלא להכין לו סנדוויצ'ים כדי שתהיה ליוסי מוטיבציה לקום בבוקר, והוא התנצל ואמר שהוא לא יכול, מה שגרם לזה שבערך בעשר וחצי ובאמצע ה'אגרות מוישה' יוסי היה רעב ולא הצליח להתרכז, מה שגרם לזה שהוא הלך לקנות לחמניה ושוקו בקיוסק של עובד, מה שגרם לעוד כמה דקות של ביטול תורה באמצע הסדר. וזה, כמו שנפתלי הסביר בטלפון לאורית אחרי שבועיים שבהם הוא לא הספיק לסיים דף מקורות, זה לא מה שאני מחפש. אני ממש מחבב אותו, ממש, אבל זה לא מה שאני מחפש.

מה אתה מחפש, שאלה אורית, ונפתלי אמר אני מחפש חברותא רצינית. לא צריך את אהוד הגאון של השיעור ולא את עוזיאל כרכום שמצליח לדעת מה כל אחרון יגיד, פשוט מישהו שאפשר לסמוך עליו שלא יבריז לי כשאני צריך אותו. שנספיק לעבור על כל דף המקורות וללמוד כמו שצריך את השגות הראב"ד ולא להכין לו ארוחת בוקר כל בוקר. כאילו ההיגיון אומר לי לחתוך ומשהו בי אומר לי להשאר כי בכל זאת, גדלנו ביחד.

והכי גרוע, הוא אמר, הכי גרוע זה שיש לי ייסורי מצפון על זה שאני רוצה להפסיק ללמוד איתו, ואני מרגיש כאילו אני צריך להתנצל בפניו על זה שאני חותך, בזמן שזה הכי הגיוני בעולם, הכי – הגיוני – בעולם – להפסיק, את לא חושבת? ואורית אמרה אני לא יודעת. אני חושבת שאתה צריך לעשות מה שטוב לך. ונפתלי אמר אבל כל מה שאנחנו עושים בישיבה זה להכניע את היצר ולעשות את מה שצריך לעשות, ולא את מה שטוב לעשות, ואורית אמרה בחיוך העיקר שאתה מבין מה זה אומר. ונפתלי אמר אממ, כי הוא היה באמצע לחשוב, ואחר כך הם התחילו לדבר על דברים אחרים לגמרי כמו מה זו חברות אמת ומה זה יראת הרוממות ומה זו בעצם אהבה, ונפתלי המשיך לחשוב על זה לבד.

וכנראה שהוא הגיע למסקנה כי למחרת בבוקר הוא התחיל ללמוד את הסוגיה לבדו וחיכה וחיכה עד שברבע לעשר יוסי הגיע מתנשף והתיישב במקום ואמר נו, אז מאיפה מתחילים, ונפתלי אמר אני מצטער, אני כבר התחלתי, ויוסי אמר ברור, ברור, אבל מאיפה, ונפתלי אמר תשמע, יוסי, צר לי מאוד אבל אני לא יכול להמשיך ככה, אני צריך חברותא שלומד ושנינו מתגדלים ביחד ומגיעים מוכנים לשיעור, וככה אי אפשר, ויוסי אמר אני מבטיח לעשות השתדלות, ונפתלי אמר אני מצטער, אבל אי אפשר ככה, אני ממש אוהב אותך ואתה החבר הכי טוב שלי כבר חמש שנים אבל יוסי, זה לא עובד. ויוסי אמר אני מבין, ונפתלי אמר מצטער, ואולי צריך לקחת איזו הפסקה ארוכה ואחר כך נראה. והם הלכו לעובד וקנו וופלים ושתו ביחד קפה ואכלו וופלים שוקולד וכאילו הכל ביניהם היה בסדר גמור.

ויומיים אחר כך אורית שאלה אותו נו, אז מה החלטת, ונפתלי אמר חתכתי. ואורית אמרה וזו הייתה ההחלטה הנכונה? ונפתלי אמר אני חושב שכן, היום בשיעור הכללי הרמתי יד ושאלתי שאלה והרב אמר שזו שאלה טובה ממש, והרגשתי שאני באמת מבין את הסוגיה, ואורית אמרה איזה יופי, זה מה שחשוב, ונפתלי אמר כן, נכון. והם עברו לדבר על דברים אחרים כמו למשל הקשיים שיש לאורית בשירות או כל מיני דברים כאלה, והנושא הזה פשוט נדחק לאחור ונשאר רק במבוכה שהייתה בין יוסי לנפתלי בכל פעם שהם עמדו זה אחר זה בתור לחדר האוכל, או התיישבו אחד ליד השני בשיעור, וגם זה דעך והלך.

וביום אחד אחרי כמה חודשים כשנפתלי כבר היה צנחן באמצע טירונות שכל מה שהוא צריך זה איזו אוזן קשבת ומישהי לחזור אליה הביתה, תוך כדי שיחה אמרה אורית ואמרה שהיא מרגישה שהמצב ביניהם הוא לא הכי הגיוני, ומצד אחד היא לא רוצה לחתוך ומצד שני היא לא מצליחה להתרכז כמו שצריך בשירות שלה, והיא לא יכולה ככה שאין לו פלאפון לפעמים וכשהוא מגיע מהצבא הוא עייף ואין להם בכלל זמן ביחד.

ונפתלי שתק ארוכות ואמר שהוא צריך אותה אבל שהוא מבין אותה מאוד, ואורית אמרה גם אני מבינה אותך וגם אני אוהבת אותך מאוד אבל פתאום הבנתי שאולי אנחנו מלא זמן ביחד אבל אני חושבת שאתה לא מה שאני צריכה. ונראה לי שנדבר על זה בשבת. והם עברו לדבר על דברים אחרים כמו מהו בדיוק 'הטוב' ואיך יודעים מה טוב לעשות, וסיימו את השיחה בטוב.

ורק אחרי תום השיחה הבין נפתלי מה נאמר והוא עמד עם הטלפון באמצע שום מקום ופתאום היה צריך באופן דחוף וופלים לימון, אבל לך תשיג וופלים לימון בסוף שעת הטש בלב המדבר.

יא.

אורית קופר הייתה בטוחה שתתחתן עם נפתלי שוהם שפגשה בו במקרה תוך כדי התנדבות בזכרון מנחם בשנה האחרונה של התיכון. הוא הסתובב במחנה וניגן בגיטרה את אותם ארבעה אקורדים וכל הבנות ואפילו שלומית עזרי נשרכו אחריו כאילו במקרה אבל אורית חיפשה משהו אחר וכשראתה אותו מתיישב בצד ופותח משנה אחרי שכל הבלאגן נגמר ומנסה להספיק עוד כמה פרקים עם פירוש קהתי מיד ניצתה בליבה איזו להבה קטנה והיא התיישבה לידו ושאלה מה הוא לומד, ובלי לשים לב הם דיברו כל הלילה על דברים ברומו של עולם כמו תנ"ך בגובה חז"ל והאם יש דבר כזה מוסר אנושי כמו שאורית חשבה או שהמוסר הוא מאלוקים כמו שנפתלי חשב, עד שבאו המתנדבים האחרים ואמרו להם רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית ונפתלי אם תוכל בבקשה לעשות איזו סיבוב ולהעיר את כולם עם הגיטרה זה יהיה מושלם.

הם נהיו חברים כמעט מיד והסתובבו כל השנה האחרונה יד ביד בצורה מטאפורית בלבד, כמובן, היא גרה במקום אחד והוא גר במקום אחר כך שלא הייתה להם ברירה אלא לדבר המון בטלפון ולהפגש פעם בשבוע ובכל פעם כשהוא בא לבקר אותה מחוץ לאולפנת 'נעמה' באיזה מקום שהוא לא ייחוד אבל אין שם הרבה בנות שהיא מכירה, היו לה ייסורי מצפון שיש לה חבר, ובו בזמן היא תירצה את זה שהכל למטרת חתונה אז כמובן שזה בסדר, וכשראתה אותו מגיע הייתה לה תחושת גאווה ואושר על שיש לה חבר, ומוריה המחנכת אמרה לה בארבע עיניים שהיא בעיקרון נגד חבר בתיכון אבל אורית כל כך בוגרת אז זה בסדר ורק שלא תגיד לכולם שזה בסדר, והכל היה מושלם.

אחר כך הוא הלך לישיבת 'הדרת פנים', שהיא לא ממש הכירה, והיא הלכה לשירות לאומי בתור מדריכה באולפנה, והיה ברור לה שגג חצי שנה והם מתחתנים, ולכן קצת הופתעה כשנפתלי ביקש לדבר איתה על איך שומרים את הקשר שלהם על אש קטנה למשך השנתיים הבאות עד שיגיע לצבא. היא לא כל כך הבינה למה לא להתחתן עכשיו אבל נפתלי ביקש ללמוד וכיון שאהבת התורה בערה גם בליבה היא הבינה לליבו ואמרה בטח, בטח, אי אפשר לשקוע בלימוד אם הלב נמצא במקום אחר, והרגישה כמו רחל אשתו של ר' עקיבא שחיכתה עשרים וארבע שנים כדי שהוא ילמד תורה במקום שליבו חפץ.

שיעור א' היה סיוט והם דיברו פעם במלא זמן ונפגשו אחת לנצח אבל היא נשכה שפתיים בשביל לימוד התורה וכי זה רק משבר קטן וזה חולף ובערך בתחילת שיעור ב' החברותא של נפתלי התחיל לגמגם בלימוד, ונפתלי התייעץ איתה מה לעשות, והיא חשבה שהוא צריך להשאר איתו כי העולם לא עומד רק על תורה אלא גם על גמילות חסדים אבל לא אמרה לו את זה כי אנשים בוגרים צריכים לקבל הכרעות בעצמם, וברגע שנפתלי הכריע נגד פתאום נפתח בה איזה שמץ של פקפוק שאולי נפתלי הוא לא בדיוק מה שהיא חשבה שהוא. כמובן שהיא לא אמרה לנפתלי כלום כדי לא לערער אותו ורק עודדה אותו להמשיך ללמוד כי זה מה שחשוב, אבל פתאום הייתה לה התחושה שהוא השתנה והיא לא באמת מכירה אותו ולא מבינה אותו.

מה שהיא באמת רצתה זה שהוא יחזור להיות אותו נפתלי מגניב אבל דוס שרוצה לעשות טוב לכולם ויודע לעשות טריקים עם כדור ופתאום כשהוא נהיה כזה כבר לא היה ברור לה שהיא רוצה שהוא ימשיך ללמוד את מה שהוא לומד עד עכשיו, ולא היה לה מושג איך לשנות אותו לכיוון שהיא רוצה שהוא ילך בו, וגם לא היה לה באמת מושג מה הכיוון שהיא רוצה שהוא ילך בו כי היא לא באמת הכירה כיוונים.

זה היה קצת לפני השבת המשפחתית לכבודה של סבתא קופרשמיט וכל המשפחה התאספה בבית ההארחה של עין צורים כדי לחגוג לסבתא יום הולדת ובגלל שאורית הייתה כל כך טרודה בזה היא ישבה כל הלילה עם טליה הבת דודה הבוגרת שלה שגם הייתה קומונרית וגם במדרשה וגם לומדת עכשיו קרימנולוגיה באוניברסיטה ואמרה לה שהיא לא יודעת לא מה השם רוצה שנפתלי יעשה ולא מה השם רוצה שהיא תעשה וכאילו נפתלי עבר לדבר באיזו שפה אחרת שהיא לא בטוחה שהיא מבינה, וטליה אמרה לה אוריתוש, את יודעת, מה שעזר לי במקרה הזה זה ללכת למדרשה אחרי השירות וללמוד קצת בעצמי. ואורית אמרה מה בדיוק עושים במדרשה? וטליה אמרה, לומדים. והם המשיכו לדבר על בנים ובנות ואורית קצת שכחה מכל העניין.

בינתיים נפתלי התגייס מוקדם יחסית לתכנונים שלו בשביל שהם יוכלו להתחתן לקראת סוף השירות והיא התקדמה אט אט לסיים את שנת השירות השניה שלה ותהתה מה היא הולכת לעשות בשנה הבאה ולקראת סוף השנה עלתה בה המחשבה שאולי במקום ללמוד איזה מקצוע כדי שתוכל לפרנס בית של תורה, אולי היא עצמה תלך ללמוד גם הוראה וגם תורה באיזו מדרשה, וכשהתלבטה באיזו מדרשה ללמוד היא התחילה לגשש על מקומות ותוך כדי הבירור פתאום היא הבינה שלא רק שהם נפגשים רק פעם במלא זמן, אלא שגם השאיפות שלה ושל נפתלי לא עולות בקנה אחד, כלומר שאולי היא לא רוצה מיד להתחתן אלא לעשות עוד דברים לפני, כלומר שיש עוד חיים אחרים שהיא רוצה לחיות. וכשהבינה את זה, כבר לא הייתה כל כך בטוחה שתתחתן עם נפתלי שוהם.

ובשעת הט"ש כשהוא התקשר היא היססה איזה רבע שעה אם להציף את הנושא ובסוף גמגמה שהיא מרגישה שהמצב הזה לא הכי הגיוני, ושהיא לא רוצה לחתוך אבל שאולי יש דברים אחרים שהיא רוצה להתרכז בהם, ושהם לא מדברים ושאין להם זמן ביחד וכל זה גורם לה להרגיש לא בטוחה בקשר, ונפתלי אמר שהוא צריך אותה אבל מבין אותה מאוד, והיא אמרה שגם היא מבינה אותו וגם היא אוהבת אותו מאוד ושהם ידברו על זה בשבת. וכשניתקה הרגישה איך היא באמת אוהבת אותו מאוד, ושלא יכול להיות שאחרי שהם ביחד שלש שנים פתאום כל האהבה הגדולה הזאת תסתיים, וכבר לא היה לה שמץ של מושג מה היא הולכת להגיד לו בשבת.

יב.

אחרי שנועם חזר בערב במפתיע עם צ'אנקי מאנקי והם אכלו גלידה לארוחת ערב היו לו וליסכה דינה כמה ימים של שקט שבהם הוא המשיך לנגן לה בבוקר והם אכלו חביתה עם סלט וטחינה לארוחת ערב והכל היה על מקומו בשלום, וכיון שלא היה להם כסף הכל הפך להיות מין חלום עתידי שכזה, שיום יבוא והם ישבו בפיאצה באיזו עיר באיטליה ויאכלו גלידה והרוח תנשב להם בשיער וציפורים, אבל יום אחד נפטרה סבתא רבא של יסכה דינה, שכבר הייתה בת תשעים וחמש ובדמדומים זה חמש עשרה שנה, ואחרי כל הדודים והדודות הגיע ליסכה דינה ולנועם משהו כמו עשרת אלפים שקל, שזה לא מספיק לחיסכון ולגמרי מספיק לאיטליה, וכשנועם אמר בואי נחסוך את זה היא אמרה לו להפך, ושלחה אותו לרב דודי שישכנע אותו.

ויומיים לפני שהוא הלך לרב דודי היא התקשרה לרבנית רחלי, שהייתה מדריכת הכלות שלה וגם מעצבת גרפית נחשבת, וסיפרה לה את כל הסיפור, והרבנית רחלי שביקשה תקראי לי רק רחלי אמרה לה אין שום בעיה, זה מספיק חשוב ואני אשכנע אותו, ואין ליסכה דינה מושג מה בדיוק קרה אבל נועם הלך לרב דודי בערב וחזר מאוחר יותר בערב ואמר שהרב דודי אמר שזה שלום בית ומותר לצאת בשביל זה מהארץ, ולגבי הכסף הוא אמר שלא לדאוג ושעכשיו אנחנו בתקופה שבה לא צריך לחסוך אלא לטפח את הזוגיות שלנו, ושאם מישהו מרים גבה להגיד לו שהרב דודי ציווה עלינו לטוס לאיטליה. ויסכה דינה רצתה לחבק אותו אבל הם היו אסורים, אז היא רק מחאה כפיים בהתלהבות ואמרה איזה כיף איזה כיף אז מתי אנחנו נוסעים.

ונועם אמר בואי ניסע בבין הזמנים, ועד אז הם ישבו על האינטרנט בכל ערב ואכלו טוסטים שהיא הכינה בחפזה ומצאו כל מיני דילים מיוחדים לאיטליה ולאייר בי אנד בי והכל, ויסכה דינה חיפשה מקומות קטנים ורומנטיים ונועם חיפש את כל המקומות המפורסמים באיטליה כמו שער טיטוס ומגדל פיזה וונציה עם גונדולות, וביום אחד שהיה יומיים אחרי תשעה באב הם עמדו באולם הטיסות היוצאות של בן גוריון והרגישו איך הנשמה שלהם מתרחבת עם התקרה הגבוהה ובליל השפות והמזרקה שפועלת בשלוש בלילה. ונועם הלך לדיוטי פרי וקנה את הויסקי הכי זול לאסוף אותו בחזור ובא אליה עם עיניים בורקות ואמר לה יסכה דינה תראי מה קורה כאן, תראי. ויסכה דינה הסתכלה עליו ואמרה אתה מאמין שאנחנו טסים? ונועם אמר אני עדיין לא קולט את זה. תראי כמה חנויות פתוחות בשלוש בלילה! ויסכה דינה אמרה איזה רומנטי זה, ונועם התלהב מזה שיש שם כל כך הרבה אנשים שלטוס נראה להם הגיוני.

הם טסו לארבעה ימים וכבר ביום הראשון יסכה דינה הבינה שהאנגלית שלה שהיא למדה באולפנה לא מספיק טובה בשביל לדבר עם כל המלצרים והמוכרות ופקידת הקבלה של המלון ובליל האיטלקית היה נשמע לה כמו המון אנשים שצוחקים עליה כל הזמן, והיא נצמדה לנועם שלמד אנגלית מהיסודי וידע לדבר כמו שצריך עם כל האנשים מסביב. והם הסתובבו ברומא ולא נכנסו לכנסיות ורק ראו את המבנים המפוארים מבחוץ, ולרוב זה היה נחמד ומרגש אבל מדי פעם כשהוא התלוצץ עם פקיד הקבלה או עם תיירים אחרים היא הרגישה כאילו הוא מצטרף לחזית נגדה, והם בכוונה מדברים בשפה שהיא לא מבינה כדי לדבר על דברים שהם לא רוצים שהיא תבין.

והתחושה הזאת הרסה לה את כל הטיול הרומנטי שכבר לא היה 'אני ונועם נגד כל העולם' אלא 'אני נספחת לנועם שהוא דווקא בסדר עם כל העולם', ועשתה אותה יותר ויותר מרירה, ובמקום ללכת לכל המקומות הרומנטיים הקטנים הם הלכו לראות את כל המקומות המפורסמים, ביחד עם עוד עשרים וחמש מליון תיירים אחרים כמו שהיא ראתה באינטרנט, ובמקום להיות אשת העולם הגדול שהייתה פעם ביוון עם סבתא, זו שמראה לנועם את העולם, היא הפכה להיות אשת העולם הקטן שמתמרמרת על כל העולם, ונועם הסתכל עליה מדי פעם בנסיעות ובפינות הרומנטיות שהם תכננו מראש ללכת אליהן ואמר לה יסכה דינה, מה יש לך, ויסכה דינה לא ידעה מה להגיד לו.

וביום של הטיסה חזור היא אזרה אומץ ואמרה נועם, אני רוצה שנלך לאיזה מקום קטן על הנהר רק אני ואתה, ונועם אמר מקומות קטנים יש לנו גם בבית, ויסכה דינה אמרה בכל זאת, זה מה שאני רוצה, ונועם הסתכל עליה ואמר לה טוב, חבצלת השרון, נלך. והם הלכו לגדות הנהר וחיפשו ומצאו בסוף איזה בית קפה קטן ודלוח, ונועם אמר את רוצה גלידה נכון, והזמין לה גלידה בלי לשאול אותה ואז הלך לדבר עם המלצר, ואז עם נגן הרחוב שניגן ברקע ויסכה דינה ישבה שם בשמש עם הגלידה הלא כשרה שנמסה בשמש וחיכתה לו והייתה לה התחושה שכל הטיול הזה הוא טעות אחת נוראית וכל מה שהיא רצתה זה לחזור הביתה.

וכשנועם חזר הוא חזר עם הגיטרה של נגן הרחוב וכרע ברך ושר לה איזה שיר של הביטלס או משהו שהיא זכרה במעומעם וכנראה שגם הוא זכר רק במעומעם, כי תוך כדי נגינה הוא זייף וכל האנשים מסביב הסתכלו עליו ועליה וצחקו, ופתאום היא התמלאה בתחושה שהם לא צוחקים על נועם ועליה אלא חושבים שזה חמוד שמישהו מנגן למישהי שהם לא מכירים.

ובו זמנית היא הרגישה שלמרות זאת זה קצת חוצפה מצידם לצחוק על נועם שלה שמנגן לה שיר באמצע רומא, וכשנועם סיים את השיר והביט בה היא הרגישה איך הלב יוצא אליו והיא קמה והסתכלה עליו והחזיקה לו את היד וכל האנשים מסביב מחאו כפיים, והייתה לה תחושה שזה בכלל לא נועם שהיא הכירה אלא נועם מסיפור אחר, ושהיא בכלל לא היא אלא מישהי מסיפור אחר, ושהמישהי הזאת מאושרת מאוד.

מודעות פרסומת

גלידה

א.

הטרגדיה הגדולה של ישיבות הקו, לפחות אם מסתכלים דרך נקודת מבטו של אודי מרמלשטיין, לא הייתה העדר ההבנה מבחוץ ולא חוסר הליברליות כלפי חוץ, אלא הידיעה הפשוטה והברורה שאתה יודע מה נכון ומה צודק והמציאות מסרבת להתיישר על פי הכללים האלה. כך למשל הגיע אודי מרמלשטיין להעביר פעולת ערב שבת בסניף אחרי שלמד תורה הרבה ולפחות חצי מזמן חורף של שיעור א', וגם בתיה הקומונרית ביקשה יפה, וכשהגיע עמד ולימד איזו פיסקה יפה אחת מעין אי"ה ברכות ב' והסביר את הכל כמו שצריך ופתאום הרימה מיכל שפירא היפה את ידה ואמרה 'לא הבנתי'.

וכל מה שאודי רצה לצעוק זה יפה אחת לא הבנת בטח לא הבנת למה לעזאזל את לובשת שמלה קצרה וגם שומרת שבת את לא מבינה שזה סתירה ועד מתי את פוסחת על שני הסעיפים, אם אין אלוהים לכי מכאן ואם יש בואי איתי, אבל הוא ידע שהדור לא מוכשר לקבל דברים כאלה ולכן הסביר למיכל שפירא את הפיסקה לאט לאט ואגב כך רמז בעדינות שאסור ללכת עם שמלה קצרה, וכשמיכל באה אחר כך ואמרה לו תודה על ההסבר, וזה ממש מעניין, הוא לא הרחיב בדיבור כי הוא לא מדבר עם בנות (ואפילו נפרד מנעמה בצלאל על תחילת שיעור א' בדיוק מהסיבה הזאת) אבל הרגיש שהיא הבינה.

ולמחרת במנחה, כששוב באה מיכל שפירא עם חצאית קצרה בכחול וחולצה קצרה בלבן, אודי מרמלשטיין ראה אותה והתחרפן כי איך לעזאזל אנשים מרשים לעצמם לחפף ככה בתורה ובשמירת הצניעות, ורצה להגיד לה לעזאזל תראי את כל הבנים מהשבט שלך איך הם סובבים סביבך כמו חתולים נראה לך שככה בת ישראל צריכה להתנהג, אבל הוא ידע שלא אומרים דברים כאלה ורק הלב שלו בכה בפנים.

והוא לא הבין איך אפשר לדעת שהתורה אומרת משהו אחד ובכל זאת לעשות משהו אחר, ואיך כל הרבנים וכל הפוסקים והשולחן ערוך בעצמו כותב וככה סתם קם בנאדם ומחליט לעשות משהו אחר, איך זה אפשרי בכלל. כאילו, חילונים, אז הם חילונים, ובנים הם בנים ובנות הן בנות, ויש דברים שהם מותרים ויש דברים שהם אסורים, וכמו שהרב דרור בעצמו אמר, יש עיגול, יש דברים שהם בפנים ודברים שהם בחוץ וכל דבר הוא או כאן או שם, אז איך בדיוק היא גם מתפללת מנחה והשמלה הקצרה הזאת, ירחם השם.

וזו בעצם הטרגדיה הגדולה של אודי מרמלשטיין, שהפכה להיות חתומה וברורה שנה אחר כך, כשבא שוב להעביר פעולת ערב שבת וראה את מיכל שפירא לבושה כמו בת ישראל כשרה והלב שלו יצא בדילוגים והיה ברור לו שהיא והוא מיועדים זה לזו מששת ימי בראשית והוא בירר דרך אחותו אם היא מוכנה לצאת איתו ומיכל שפירא, שפעם הייתה פחות דוסית ועכשיו היא יותר אבל תמיד התעניינה ברב זצ"ל ותמיד הייתה יפה, אפילו לא לקחה יום לחשוב על זה וישר אמרה לו לא.

ב.

לפני שנועם התחתן עם יסכה דינה יצא לו לצאת עם כמה וכמה בחורות לפגישות קצרות והוא ישב בגינת המשחקים הקטנה שמתחת לישיבת 'הדרת פנים' וניסה לדלות מבין המילים של הבחורות אם הן מתאימות לו או לא. ככה למשל הוא הבין שאורית קופר שראתה סרט בסינמטק היא לא בשבילו וגם בתיה גור שהייתה קומונרית בבני עקיבא היא לא בשבילו ולמרות ששמעון מרמלשטיין אמר שהחלטות מקבלים עם השכל לא עם הרגש, למרות זאת איך שראה את יסכה דינה מיד ידע שהיא ענבי הגפן והוא ענבי הגפן וכל דבר שאמרה היה נאה ומתקבל.

הם התחתנו בחתונה צנועה וגרו בדירה צנועה ובאופן כללי צניעות היא מאפיין של אברכים, במיוחד בישיבת 'הדרת פנים', במיוחד כאלה שעובדים כמיישיבים בתיכונית שליד ופותחים כל משפט ב'לעניות דעתי' כמו שנועם נוטה לעשות, ובערב כשהיה חוזר לדירה יסכה דינה הייתה יושבת ומחכה לו אחרי שהתאוששה מהעבודה והוא היה מכין לה ארוחת ערב סלט וחביתה וטחינה כי זה מה שהוא ידע להכין ובאמת כשהיה מסתכלת עליה אוכלת בעדינות שכזו היה אומר לעצמו שגם אם מתחתנים בגלל התאמה ושכליות ושאיפות וכבוד הדדי עדיין אי אפשר להכחיש שיש דבר כזה, אהבה.

ככה חצי שנה אחרי שהתחתנו, לקראת בין הזמנים, יסכה דינה הלכה לשבת עם נעמי חברה שלה שחזרה מחו"ל ובערב על חביתה וסלט עם טחינה היא פתחה את הפה ואמרה "נועם חמוד, אולי ניסע לאיטליה נאכל שם גלידה?" ומרוב הפתעה נועם התחיל לצחקק מין צחקוק כזה לא נשלט שאומר 'אין לי מושג מה להגיד' וכשהוא ניסה לעצור אותו הוא רק התחיל לצחוק יותר ומיד הלך לאמבטיה ושטף פנים וביקש סליחה שהוא צחק כי בהתחלה הוא אפילו לא הבין שהיא מדברת ברצינות.

כי מעבר לזה שאין להם כסף לאוכל נורמלי ומעבר לזה שהם זוג אברכים דלפון הרי שבחיים בחיים הם לא יצאו מהארץ וכשהתחתנו יסכה דינה הייתה בחורה צנועה ונעימה שידעה שארץ ישראל היא תכלית כל הארצות וכל הנביאים לא נתנבאו אלא בשבילה ויש אפילו איזה מצוות יישוב הארץ לדעת הרמב"ן ואסור לצאת מהארץ רק לשלשה דברים אז מאיפה היא הביאה את האיטליה הזאת עכשיו, וזה גם מה שהוא אמר לה אם כי בשפה נעימה יותר כמו שאמר לו הרב דודי שהיה מדריך החתנים שלו שכל דבר שהוא יאמר לה צריך להיות בשפה נעימה וצריך לדעת שאנשים שונים זה מזה ולא כל מה שברור לו ברורה לה.

ככה אמר וחשב שכל הדברים התיישבו ואפילו בעז"ה בבין הזמנים יסעו לקריית מלאכי או משהו כזה למפעל של בן אנד ג'ריס ויאכלו גלידה טרייה, אבל כשקם בבוקר וראה את הפנים של יסכה דינה ידע שמדובר פה בסיפור הרבה יותר גדול רק שאין לו מושג מה הסיפור הגדול יותר, והוא אמר לה בוקר טוב ונשק לה על הלחי ואמר שהוא אוהב אותה וגם היא אמרה ככה ברוך השם, ואחר כך הלך ללמוד וכל הזמן חשב מה הוא עשה לא נכון ומה הוא צריך לעשות כן נכון. יותר מכל הטרידה אותו העובדה שהוא חשב שהוא מתחתן עם בחורה תמימת דרך שלמדה באולפנה ובמכללה ופתאום יש לה בקשות שחורגות לגמרי מהרדאר שלו, כאילו היא מישהי אחרת לגמרי ואם היה יודע שהיא מישהי אחרת לגמרי אולי לא היה מתחתן איתה מלכתחילה, וזה מקח טעות וכל זה.

בכל אופן לא ככה פותרים בעיות בזוגיות וכיון שאמרה גלידה אמר לעצמו יהא גלידה, ובדרכו הביתה עצר בקיוסק הקטן שמוכרים בו שני בן אנד ג'ריס בארבעים וביקש טובה מיוחדת ושילם עשרים שקלים על חתיכת גלידה וכשנכנס הביתה אמר יסכה דינה מתוקה, קניתי את הזה, צ'אנקי מאנקי או משהו, שיהיה לך טעים ומתוק בזה, וראה איך הפנים המבואסות שלה הופכות להיות שמחות יותר והם התיישבו ביחד במטבח לאכול גלידה במקום חביתה עם טחינה.

ולמרות שהוא לא מאוד אוהב גלידה בכל זאת הוא אכל את הצ'אנקי מאנקי הזה ואפילו ליקק את הכפית ואמר ליסכה דינה 'בחיי שלא ידעתי שגלידה יכולה להיות כל כך טעימה!' למרות שהיא הייתה סך הכל גלידה והוא לא מאוד מבין בגלידות, הכל כדי לראות איך היא מחייכת ומתרצה, והוא הושיט כפית מלאה גלידה ליסכה דינה והאכיל אותה ככה בכפית ואמר לה יסכה דינה, את נהנית מהגלידה? וכשהנהנה וחייכה אליו ולקחה עוד ביס מהגלידה אמר לעצמו שהנה כל האיטליה הזאת יצאה לה מהראש וההדורים יושבו והחיים שבו למסלולם וברגע הזה באמת אפילו שמעון מרמלשטיין לא יוכל להכחיש שקיים דבר כזה, אהבה.

ג.

שמעון מרמלשטיין עדיין לא התחתן עם אף אחת והכי קרוב שהוא הגיע זה לצאת חודשיים עם נעמה בוזגלו שבסוף אמרה לו תקשיב אני עדיין לא ממש יודעת אתה קצת אשכנזי מדי וקצת שכלי מדי בשבילי, כאילו לא תוכל להעניק לי את החום הדרוש, אז נראה לי שלא. הוא יצא פעם גם עם יסכה דינה לדייט אחד והייתה לו דלקת בעיניים שהייתה נראית נורא והוא השתדל להסתיר את זה ממנה ומשום מה זה נגמר אחרי דייט אחד. יסכה דינה לא ידעה שנועם הוא חברותא לסדר אמונה של שמעון מרמלשטיין, ונועם לא ידע שיסכה דינה יצאה פעם עם שמעון מרמלשטיין וזרקה אותו אחרי דייט אחד אין-לו-מושג-למה, אבל שמעון מרמלשטיין ידע את כל הדברים האלה.

וכשנועם הגיע פעם לסדר אמונה והיה צריך לצאת באמצע לשיחת טלפון חשובה סגר שמעון את המורה נבוכים וחשב למה לעזאזל החיים האלה לא מסתדרים כמו שהם היו צריכים להסתדר. ואחר כך כשנועם בא ואמר תקשיב מרמלשטיין אני חייב להתייעץ איתך מצד אחד היא לא מתאימה לי בול מצד שני אני מרגיש כלפיה דברים, נשען שמעון מרמלשטיין לאחור והרהר קצת ואמר תקשיב, נועם, החלטות מקבלים עם השכל לא עם הרגש, וכשנועם הנהן ואמר כן, נכון, הרגיש שמעון מרמלשטיין איזה אפעס יישוב הדעת.

מה לעשות שבסוף האהבה ניצחה והם התחתנו ושמעון מרמלשטיין אפילו היה בחתונה ורקד ורקד עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, ואחר כך חזר לפנימיה למיטת סוכנות עם מזרן דק וארון אחד וקורנפלקס מוחבא בארון שלמעלה וכשאכל מן הקורנפלקס הרגיש שהוא כבר שיעור ז' בן עשרים וחמש רווק זקן ומזדקן שאף אחת לא רוצה בו ובעצם הוא לא באמת חלק אינטגרלי מהישיבה, ומה שבעצם הוא צריך לעשות זה לעבור לעזרת הנשים, שהיא מין אקס טריטוריה של הישיבה וזה כמו הפרסומת ההיא, להיות עם ולהרגיש בלי, ואפשר לשבת שם וללמוד מורה נבוכים ואפילו אפלטון ואריסטו לא עלינו, ועדיין להרגיש חלק מבית המדרש.

וכך עברה לה חצי שנה עד שיום אחד פנה אליו אודי אחיו הקטן ואמר לו תקשיב, שמעון, אתה מכיר את מיכל שפירא מהסניף? ושמעון אמר אני מכיר בקיומה, ואודי אמר אני רוצה לצאת איתה אבל לא יודע, מצד אחד היא לא מתאימה לי בול מצד שני אני מרגיש כלפיה דברים, לא יודע מה לעשות. ושמעון רצה להגיד לו תקשיב החלטות מקבלים עם השכל לא עם הרגש, אבל כיון שהיה זה אחיו הקטן הוא הסתכל עליו ואמר מה הסיפור, תקשיב ללב שלך, לב יודע מרת נפשו, ומיכל שפירא, שפעם הייתה פחות דוסית ועכשיו היא יותר אבל תמיד התעניינה ברב זצ"ל ותמיד הייתה יפה, אפילו לא לקחה יום לחשוב על זה וישר אמרה לאודי לא.

וזו הייתה הוכחה ניצחת לזה שהשכל שליט על הכל והתאוות סתם מבלבלות כמו שכתב אפלטון מפורשות וכל הדברים האלה רק גרמו לשמעון מרמלשטיין להיפרד מההמון ולהשתבלל יותר בתוך עצמו ולשבת בעזרת הנשים ולכתוב המון מחשבות בכתב יד צפוף במחברת שורה חומה שהוא החביא בין הספרים ושם היו כל מיני מחשבות כפירה כמו אולי צריך להפריד דת ממדינה ואולי מדינת ישראל היא לא ראשית צמיחת גאולתינו ואולי הרמב"ם צדק ככלות הכל והמפורסמות הן רק כדי ליישר את האדם, ובזמן הזה לא נותרו לו חברותות כמעט חוץ מנועם שישב ללמוד איתו דרשות הר"ן כל יום בין אחת לאחת וחצי.

וכך היה עד שיום אחד ערב יום ההולדת העשרים ושש שלו הוא ישב לסדר אמונה ופתאום אחרי שבועיים שאף אחד לא התעניין בו פתאום הפלאפון רטט והוא ראה על הצג שנעמה בוזגלו מצלצלת אליו, ומיד ביקש סליחה מנועם והלב שלו דפק כמו משוגע והוא יצא למבואה ואמר היי, שלום, ונעמה בוזגלו אמרה תקשיב, שמעון, אני בדיוק מגיע במקרה לסביבה של הישיבה שלך וחשבתי לקפוץ להגיד שלום ואולי גם לשבת לאכול גלידה או משהו, מה אתה אומר, ושמעון אמר חשבתי שנפרדנו, ונעמה אמרה כן, אני יודעת, זה באמת לא הגיוני וזה אבל הייתי בחוץ והרגשתי שאני חייבת לצלצל אליך.

והלב של שמעון דפק והשכל שלו אמר לו וואי, תקשיב, זו טעות אל תעשה את זה כבר נפרדתם והכל, וכדי לא להתלבט אפילו שמעון שמע את עצמו אומר טוב, בסדר, בשש ככה במרכז המסחרי? ונעמה אמרה וואי, אתה מפתיע אותי. חשבתי שתגיד לא. אז כן, יאללה. וכשהוא חזר לנועם הוא אמר לו אתה לא מבין, נעמה התקשרה אלי ואנחנו יושבים לגלידה, ונועם שהיה משום מה מהורהר כל הלימוד הסתכל עליו ואמר וואי, גלידה באמת יכולה להיות רעיון טוב.

ד.

לפני שיסכה-דינה התחתנה עם נועם יצא לה לצאת עם כמה וכמה בחורים כמו למשל שמעון מרמלשטיין שהסתכל הצידה כשהוא דיבר איתה וכמו למשל יואל ההוא שהגיע עם מכנסיים קצרים לפגישה אבל איך שהיא ראתה את נועם מיד אמרה לעצמה אוקיי, זה נראה יותר נורמלי, ואכן אחרי כך וכך זמן הוא היה האיש שלה, והוא היה אברך בישיבת 'הדרת פנים' והיא הייתה מורה לחינוך מיוחד והם ישבו יחד בדירת שיכון הפועל שני חדרים עם מטבחון קטן ואכלו סלט וחביתה עם טחינה והלב שלה גאה מאושר.

וכך היה לזמן מה עד שיום אחד נעמי חזרה מאיטליה ואמרה את לא מבינה, יסכה דינה, כל כך יפה שם. כל כך כל כך. ויש שם בפירנצה גלידה, את לא מבינה. בחיים לא טעמתי גלידה כזו. את אוכלת משהו קר והלב שלך מתחמם. ונעמי הייתה ידועה בחיבה הפסיכית שלה לגלידות כך שתכף ומיד ידעה יסכה דינה שאין ולא היה עוד מקום כזה, וכבר התעורר בה איזה חשק שכזה לעלות על מטוס ולאכול גלידה באיטליה. אבל מה, נועם לא בעניין.

נועם אמר שבאמת שמע אומרים שגלידה הוא דבר טעים, אלא מה, קודם כל, אין להם כסף. ושנית, אסור לצאת מארץ ישראל אלא לשלשה דברים בלבד. אשה כבר יש לו ופרנסה הוא לא ימצא שם כי שם הם לא בעניין של אברכים שיושבים כל היום ולומדים, ובשביל ללמוד תורה יש לו את הישיבה ובכלל יש בארץ הכל, כך הוא אמר, מדבר בדרום ושלג בצפון ומפעל של בן אנד ג'ריס ליד גדרה והוא יקח אותה לשם בבין הזמנים אם היא רוצה.

וכשנועם אמר את זה ליסכה דינה מיד היא העלתה על דעתה את כל הבחירות המטופשות שהיא עשתה בחיים כמו למשל ללכת ללמוד חינוך מיוחד במקום ללכת לטיול גדול אחרי השירות וכמו להתחתן עם אברך וכמו לאכול סלט עם טחינה כשהיא בכלל לא אוהבת טחינה, וכאילו כמה זמן אדם חי, המון זמן ובכל הזמן הזה היא לא תצא לחוץ לארץ אף פעם? חבל שלא התחתנה עם יואל ההוא שאולי הולך עם מכנסיים קצרים וזה לא שייך אבל מצד שני ברור שהוא עכשיו הולך עם תיק גדול על הגב באיזה מסלול בהרי האלפים והלא היא יכלה להיות שם עזר כנגדו.

ככה ישבה יום שלם וחיכתה שנועם יחזור מסדר צהריים וחשבה לעצמה בינתיים איך היא מקריבה את כל הנאות החיים בשביל איזה בחור אחד שעד לרגע האחרון אפילו לא ידעה אם היא רוצה להתחתן איתו או לא, וכך האכילה את עצמה בסרטים, אבל כשנועם בא בערב הוא הגיע עם חבילה גדולה של בן אנד ג'ריס ואמר קניתי את הזה, צ'אנקי מאנקי או משהו, שיהיה לך טעים ומתוק בזה, וזה דחק את כל המחשבות האלה לצד ויסכה דינה התיישבה במטבחון הקטנטון שלה כדי לאכול גלידה עם נועם.

והגלידה הייתה טעימה מאוד ואפילו קצת מנחמת אבל רק כשראתה יסכה דינה איך נועם אוכל את הגלידה בהנאה ואומר בחיי שלא ידעתי שגלידה יכולה להיות כל כך טעימה, היא ידעה שיום יבוא ויהיה להם כסף והם יטוסו לפירנצה ויאכלו שם גלידה, אוהו איזה גלידה, ונועם אמר לה יסכה דינה את נהנית מהגלידה? ויסכה דינה הנהנה ולקחה עוד ביס מהגלידה הקרה והרגישה איך הלב שלה מתחמם.

[המשך יבוא]

חמישה עשר גוונים של הערינג

א.
היינו בעיר עם שלש מאות אלף תושבים, נהר קטן שהתעגל לאגם בדיוק במרכז העיר, אוניברסיטה והמוני פסלים של המשורר הלאומי של האיזור. למשורר היו גבות עצומות ושפם קטן מאוד, וקראו לו חמינוביץ' או משהו כזה. אם הייתי יודע לקרוא אותיות קיריליות הייתי יודע איך קראו לו בדיוק, אבל מעולם לא הצלחתי לקלוט איך קוראים את זה.

לריסה אמרה שחמינוביץ' הוא סתם. משורר בינוני שקנה את תהילתו בשירי הלל לקוזאקים. אני לא יודעת למה הם מתלהבים ממנו, היא אמרה והפריחה עננת עשן מהסיגריה. היא עישנה כל כך הרבה עד שהייתה קונה את הטבק בחבילות של קילו. כרגע הייתה לה אחת במזוודה בחדר שבמלון, והיא בדיוק סיימה לעשן סיגריה אחת ולגלגל את השניה. ישבנו על מעקה העץ שהפריד בין חזית המלון ובין הרחוב. אתה צריך לקרוא פושקין, היא אמרה. בכל השפה שלכם אין לכם משורר כזה, פושקין. נכון, נטשה?
נטשה הרימה את העיניים מהטאבלט שלה. היא ישבה על כיסא עץ והייתה באמצע לראות 'גִּירְלְס'. נטשה הייתה יפה בצורה מזרח אירופאית שכזו; בלונדינית, קצת שמנמנה, מסודרת, מהודקת מאוד. כל המשפטים שלה היו מנוסחים בקפידה שקטה, ולא ניתן היה להבין אם היא צינית או רצינית. כן, היא אמרה. זה ממש נכון. לריסה פלטה נחרת צחוק. "הא," אמרה, "את כזו מוסקבה!"
נטשה הייתה מוסקבאית, מסתבר. אחר כך קיבלנו הסבר ארוך ומפותל על ההבדלים בין מוסקבה ובין סנט פטרבורג. זה כמו תל אביב שלכם, היא אמרה. כולם מאוד אליטה. לריסה הייתה פטרבורגית, ולכן – כך הסבירה – יכלה להיות היפסטרית אמיתית. היה לה שיער ארוך, צבוע בחלקו בסגול. פירסינג. היא הייתה רזה וגרומה וגבוהה. הסתובבנו איתן כל היום; הן היו כיפיות, ונראה היה שהן היו היחידות שמדברות אנגלית בכל העיר הזאת. לא היה אכפת להן שאנחנו יהודים, אפילו להפך.

יהודים, אמרה לריסה. מה זה אומר עליכם בכלל.

לְאוּרִי לא היה כח לכל זה. הוא למד בישיבה לפני שעשה קבע, והבטיח לעצמו לא לחזור לויכוחים הבלתי-נגמרים האלה בעתיד. אנחנו לא אוכלים חזיר, הוא אמר. אני רציתי להגיד שזה מורכב יותר. במכינה שלמדתי בה לפני הצבא הסבירו לנו שהיהדות היא ספרים. יהדות זה יֶדע, אמר שוּקִי, ראש המכינה, וציטט את יעקב חזן או את ברל כצנלסון: 'רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי הארצות'. ספרים, הוא אמר. היהדות היא ידע, לא פרקטיקה. מה שחשוב זה לא מה אתה עושה או לא עושה, אלא לדעת – כאן הוא חבט באגרופו על השולחן והקפה נשפך, כך שהפאתוס קצת נהרס – לדעת מה אתה עושה או לא עושה. כשאתה מחלל שבת, תדע שאתה מחלל שבת. תדע למה. היהדות היא יֶדַע. לך תסביר את זה לרוסיה גויה, תכולת עיניים וסגולת שיער, שיושבת במרפסת של המלון ומעשנת בשרשרת חצי מתוך קילו הטבק שקנתה אמש בשוּק המקומי.

ב.
למָלון שבו היינו קראו המלון היהודי – דמות יהודי גנרי הייתה מצוירת על השלט שלו, עם אף, פאות וכובע עצום מימדים – אבל במסעדה הגישו בשר לבן והדלתות נפתחו עם כרטיס מגנטי. זה היה מוזר, כרטיס מגנטי במזרח אירופה. במקום שבו הסרטים האמריקאיים מוצגים עם דיבוב שמודבק על פס הקול המקורי. אתה רואה 'מת לחיות' ושומע את ברוס ויליס מדבר בשתי קולות, האחד באנגלית והשני בשפה המקומית. העיר כולה הייתה נראית כמו ערבוב מערב ומזרח; נשים קמוטות במטפחות דהויות מכרו חלב שהרגע נחלב מהפרה וחמוציות לפי משקל. הקונים דברו באייפונים. מנהלת המלון הייתה מקומית צעירה שנראה היה כאילו לא חייכה מימיה. היא דיברה אנגלית שוטפת, והייתה לבושה בבגדים מגוהצים כל כך עד שזה נראה כמו עדיין לא הורידו אותם מהמדף. היא הורידה לנו עשרה אחוזים מהמחיר הנקוב והציעה לנו בנימוס ללכת לראות את האגם.

מאוד יפה, היא אמרה. רומנטי.

אגם רומנטי היה גורם לדפנה להתרגש. מוזר לחשוב איך החיים מוליכים אותך; שלשה חודשים לפני כן דפנה נפרדה ממני. היא אמרה שאני לא מספיק מקדים את זמני – מה שזה לא אומר – ושבעצם היא רוצה לחשב מסלול מחדש ולהחליט מה היא רוצה מהחיים שלה. פוליגמיה? יחסים פתוחים? הבורגנות, נשפה בזעם קדוש מעל לשפתה העליונה, הבורגנות קושרת אותנו בשלשלאות. קצת אחרי שנפרדנו התברר לי שהיא בסך הכל רצתה לחזור אל האקס המיתולוגי שלה; האפליקציה שפיתח הצליחה, הוא הסתובב בחליפה ובמשקפיים אופנתיות וללא ספק היה בן זוג יותר ראוי ממני. אדם שניתן ללכת איתו ברחוב.
אורי טען שהיא יצאה איתי רק כדי להסתכל עלי ולהרגיש שהיא שווה יותר. אני בכלל לא נתתי סיכוי לקשר הזה מלכתחילה, הוא אמר לי בשדה התעופה. יותר מדי עפה על עצמה. לא יודע מה מצאת בה. תאמין לי, אורן, היית צריך לעלות לצפון, למצוא בחורות שלומדות בתל חי. אין שם אף בן, והן כל כך נואשות שהן מוכנות לנסוע עד פתח תקווה בשביל דייט.
הוא צחק צחוק קצינים-קצר. היית מאמין? עד פתח תקווה.

אני אפילו לא יודע אם התגעגעתי אליה כמו שהתגעגעתי לנוכחות הנוספת שהייתה חלק מהחיים שלי לתקופה ארוכה. הייתי זקוק למישהי לחלוק איתה פרטים קטנים – לספר לה שמצאתי את הפוסטר שחיפשתי בדיזנגוף, או את הכפכפים הירוקים האהובים עלי, ויותר מזה התגעגעתי לגוף שלה. לא למשהו ספציפי בו, לעצם קיומו של גוף; גברים לא יכולים לגשת לחברים שלהם ולבקש שיעשו להם נעימי בגב, או שיחבקו אותם. מהרגע שהתרגלת למגע, ההעדר שלו נוכח הרבה יותר.
כשאמרתי את זה לאורי, בחדר במלון, הוא נפנף אותי. אתה צריך סטוץ, אמר. סתם איזה ריבאונד שיגרום לך להפסיק להתגעגע לדפנה ולהתחיל להתגעגע בכללי. מה עם הרוסיה? אתה לא בעניין של הרוסיה? היא עושה לך עיניים. תראה איך היא מעבירה עליך את היד, ככה סתם, כאילו בחביבות. אני מכיר רוסיות. אם היא לא הייתה מסמנת אותך, כבר מזמן היית בשבילה כמו קיר.
אני לא הייתי בטוח שהיא עושה לי עיניים. זה היה יותר חלק מהנחמדות הכללית שלה. קוּלִיוּת, אולי, זו המילה שאני מחפש. היה בה משהו אגבי, לא מתאמץ, נטול רגשות אשם וייסורי מצפון. אני כאן בשביל להיות, שידרה. בכל מקרה, אמרתי לאורי; עושה עיניים, לא עושה עיניים, היא לא יהודיה.

יהודי עם אווז, בציור של ניקולאה גריגורסקו

יהודי עם אווז, בציור של ניקולאה גריגורסקו

ג.
מלבד המלון היהודי, שנקרא כך כי פעם גר שם יהודי, היו בעיר גם בית קברות יהודי קטן ובית כנסת עצום וריק. הרב התעקש שנכנס אליו ונראה מה יש בו; חללי ענק מהדהדים. נברשת חצי מתפרקת. ספרים עתיקים בכתב רש"י מטושטש ודהוי, עטויי כריכת אבק. בקומה למטה היה מטבחון וחדר קטן שניתן לאכול בו. לשכת הרב הייתה בקומה העליונה. במרתף היה מקווה, והגוי שתחזק את בית הכנסת התעקש שנעיף בו מבט. הוא הוציא צרור מפתחות, פתח דלת צדדית והראה לנו גרם מדרגות. "מקווה, מקווה" אמר בעברית, מתלהב. בית הכנסת עמד בשממונו כל ימות השנה. בכל העיר היו עשרה יהודים. אולי עשרים, אם סופרים זרע ישראל ואנשים שבתיכון קראו להם 'יהודי' ככינויי גנאי.
הרב היה מגיע לשם בשבתות.

במהלך השבוע הרב התגורר בסמוך לעיר. דג דגים. קראו לו זאב, והוא ביטא את זה 'זְיֵיב', כאילו לא הכיר את המילה העברית. למעשה הכיר היטב: הוא נולד במקום, למד לדוג דגים בנהר הקטן ולמכור אותם למסעדות, עד שהזדמן לאיזור איזה חב"דניק תועה ושלח אותו ללמוד בתומכי תמימים. אחרי שמונה שנים שלמד בישיבה הקטנה ובגבוהה החליט לחזור הביתה; אמא שלו הייתה על ערש דווי, והאיזור היה רווי יהודים קשישים שרצו לחזור ליהדותם עם נפילת ברית המועצות. כשזאב חזר הביתה הם התקבצו בקומה העליונה של בית הכנסת ואכלו הערינג עם חלה. זאב היה לבוש חליפה וכובע. היה לו זקן שחור עצום וכרס קטנה שהתחילה להשתפל.
שֹוּלֶם, רֶבִּי, אמר לו אחד מהם.
ברוך הבא בשם ה', אמר לו זאב.
לקח זמן עד שהבין ש'שולם, רבי' אלה שתי המילים היחידות שהזקן יודע בעברית. הידע היהודי הנוסף שהיה לזקן כלל, פחות או יותר, את העובדה שמכסים את העיניים כשאומרים משפט מסוים. הוא לא היה בטוח מה המשפט ולכן אמר 'אמן, אמן' שוב ושוב. זאב ביקש להקים את הקהילה הזאת מחדש. הוא קבע נוהג להפגש בשבתות בקומה התחתונה של בית הכנסת. הוא הכשיר את מרשה, גויה ידידותית שגרה בסמוך, לבשל ליהודים, ומדי שבת בצהריים עשה ארוחה גדולה, גדושת דגים, חמין וְוודקה, כדי לפתות את היהודים הבודדים שגרו בסביבה. כשהם היו מתקבצים הוא היה עושה מניין לשחרית, תהא השעה אשר תהא. הזקן עם ה'שולם, רבי' היה, לרוב, הראשון שהיה מגיע. היה ניכר בו שהוא שמח מאוד, אף שלא עשה דבר בתפילה מלבד למחוא כפיים כשכולם היו בשקט ולהגיד 'אמן, אמן'.
הוא היה גם זה שנפטר ראשון.
המניין הדלדל אט אט, כמו עורם של זקנים.

כשהרב שמע שאנחנו מגיעים הוא שמח מאוד. תשארו כאן שבת? שאל-קבע, וכבר הרים טלפונים לכל הקהילה הקטנה שלו והודיע להם שיש ארוחה בשבת אחרי התפילה. מלכתחילה לא חיפשנו תפילה, בכלל. אורי היה זה שהרים טלפון לשליח הרבי וחיפש מקום זול לישון בו. יש לכם בית חב"ד באזור ההוא, שאל אוּרִי, אנחנו שני בחורים שמטיילים באזור. בוודאי, אמר הרב. בואו. רק כשהגענו התברר שאין שם בית חב"ד רגיל, ושהרב זאב מפנה את המטיילים היהודים הבודדים שמגיעים לסביבה לישון במלון היהודי ומסדר להם הנחה. המנהלת הקודרת באמת הורידה לנו עשרה אחוזים במחיר. זה הזכיר לי את נהגי האוטובוסים ומדריכי הטיולים שעוצרים במפגש הבקעה ומקבלים מהאורחן קפה חינם. אחר כך, כשהלכנו לשוק, הסבירה לי לריסה שזה הנוהג במקום: קובעים מחיר, מתמקחים קצת, משלמים עשרה אחוז פחות. אתה אמור לדעת דברים כאלה, אמרה; הלא אתה יהודי.

ד.
בארוחת השבת היו חמישה עשר סוגי דגים. הרב עצמו דג אותם מהנהר הסמוך. את רובם, לפחות. "תאכלו, תאכלו," הוא אמר, "יהודים אוכלים דגים בשבת." הוא צחק צחוק מתגלגל מאוד, כאילו העיר כולה צריכה לשמוע שיהודי אוכל כרגע דגים. על כל פנים, בוודאי אפשר היה להריח את זה: היו שם הערינג כבוש והערינג מלוח ומתוק וסלמון ופורל והמוני דגים שחשבתי שזיהיתי, אבל הסתבר לי שלא. הרב שפך על הכל רוטב חזרת לבן, סמיך, שאדי החריפות שלו גרמו לנו להשתנק. במטבח הקטן התבשל סיר ענק של חמין, ומבשלת מקומית ערבבה סלט עם סוג מוזר במיוחד של לימון. היא הצביעה לי על הסיר ושאלה בתנועות אם אני רוצה צלחת. תכף, סימנתי לה, מקווה שהסימונים שם זהים לסימונים בישראל.
היא אפילו לא הסתכלה: דחפה לידיים שלי צלחת מלאה דגים.
לא היו קרקרים, ואת ההערינג אכלתי עם חלה. אחרי כל פרוסה הרמנו כוס לחיי אחד מהנוכחים; חמישה עשר זקנים וזקנות יהודים שאוכלים דגים ושותים וודקה, סליבוביץ' ויין אדום יבש להחריד. כמו בסיפורים, אחד הזקנים הגניב חתיכות חלה לתוך כיס החליפה שלו. המְשַׁמש של הרב – כי היה לו מְשמש, גדול ועם פנים סמוקות, שעמד לידו והגיש לו בקבוק אחר בקבוק בכובד ראש של משרת באנגליה – ראה שאני מסתכל. לשתות, לשתות, סימן לי. זקנה אחרת ניסתה לפצוח שוב ושוב בשיר כלשהו, ושאר המשתתפים דאגו להסות אותה בכל פעם שפתחה את הפה. ברקע צעק הרב בעברית 'הגויים הם רשעים' ו'מחר יבוא משיח יעלה את כולנו לארץ ישראל'. היה בקבוק וודקה אישי ליד כל מקום ישיבה. זה מה ששותים כאן, אמר הרב. לכבודכם הבאנו גם יין, ישר מוינה! לחיים יהודים, לחיים.

אורי עשה פרצוף. דג מלוח וְוודקה, הוא לחש לי. לא יכלו לבחור משהו יותר מגעיל? הוא עצמו שתה יין. אני אומר שתה, אבל 'הערה' זו מילה מדויקת יותר, ואולי סתם לא אהב דגים. אחרי כמה כוסות יין הוא יצא החוצה, לשבת ליד הכניסה עם הכובע המשונה שלו ולדבר עם נטשה. לריסה ישבה בחוץ ועישנה. אני רואה שאתה נהנה, היא אמרה לי, נושפת את העשן בסלסול; יהודים עושים דברים כל כך משונים! הרב מדבר וכולם שותקים! בארוחה! כאילו אתם באמצע כנסייה או בית כנסת. היא הדליקה סיגריה חדשה משאריות הסיגריה הקודמת. מה הוא צועק שם בעברית?
הקשבתי. 'כל הגויים טפשים', צעק הרב.
הוא אומר 'אנחנו אוהבים את כל העולם', אמרתי לה.
לא את כולו, היא אמרה ונשפה עשן בבוז. הממשלה הרוסית היא חרא.

אבא של לריסה, הסתבר, נהרג כשבובה של ליצן ענק התמוטטה לו על הראש באמצע תהלוכת רחוב שנועדה לפאר את הממשלה הרוסית. הממשלה התנערה מאחריותה לאירוע, אחר כך הודתה באחריות, אבל לא נתנה פיצויים או משהו. לא צריך להגזים, אמרה לריסה. העיקר שאנחנו עוד חיים. אמא שלה הייתה מהנדסת שגילתה, עם נפילת מסך הברזל, שהכישורים שלה חסרי משמעות בעולם החדש ועכשיו ישבה עם החברים שלה כל היום ושתתה וודקה. הגברים הרוסיים, כך אמרה ללריסה, הם חרא. אין להם שום דבר בתוך הראש. לריסה עצמה למדה מתמטיקה וספרות.

מתמטיקה זה בשביל הכסף, אמרה. ספרות זה כי רוּסְיָה זה אנשים, לא תיאוריות. אין לנו פסיכולוגיה, פילוסופיה, יש לנו ספרים. גוגול. בולגקוב. לא סתם אומרים על דוסטוייבסקי וטולסטוי שהם הגדולים מכולם, היא אמרה לי. הם הבינו מה באמת מעסיק אנשים; כסף, נשים, חֶבְרָה ואלוהים.
לפי הסדר? שאלתי.
תלוי באנשים. אנשים שונים, עיסוקים שונים.
כמו דמות קלישאתית בסרט, היא הניחה עלי יד. מה הכי מעסיק אותך?
קשה לדעת דברים כאלה כשיד של בחורה מונחת לך על הירך. נשים, אמרתי לה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. היה בזה משהו נכון, אני מניח.

כסף לא העסיק אותי באותו זמן. הצורך לרצות את החֶברה לא קיים בטיולים, אלוהים הלך ודהה ונשכח ממני זה מכבר, אבל נשים העסיקו אותי תמיד. כשהייתי עם דפנה הייתי כרוך אחריה באובססיה, ובאותו זמן שואל את עצמי למה אני כרוך אחריה כל כך. אין לזה תשובה; קשה לדעת למה בחור יוצא עם בחורה. הכרתי פעם אדם שיצא עם מישהי שנה וחצי, רק בשביל להכיר בעובדה שהם יצאו כי היה נוח, כי היה חורף, כי היה קיץ, כי החֶבְרה לחצה, כי בדידות היא משהו שאינך רוצה בו.

קל לי לומר, אחרי שנים, שלא אהבתי את דפנה, אבל בזמן אמת אהבתי אותה. או את הגוף שלה. או את העובדה שלא הייתי אחד, שהייתי שניים. הייתי צריך מישהי, ודפנה הגיעה כמו נסיכה על סוס החומלת על העני המסכן שזרוק בצד הדרך. היה לה שיער בהיר, מתולתל בבקבוקים. בעיניים שלה היה משהו מן הקריצה. היינו נראים נהדר כשהסתובבנו ביחד בפסטיבל הג'אז, בנמל של יפו, באירועים סטודנטיאלים חתרניים. לרגעים הרגשתי מיוחד, יוצא מן ההמון, לא בורגני סתמי כמו כולם. בצורה כלשהי, הרגשתי משמעותי למישהו. לפעמים זה כל מה שאתה צריך.

ה.
כשחזרתי פנימה, המְשמש של הרבי הגיש לי צלחת צ'ולנט. ואז עוד יין. ועוד וודקה. הרב התחיל לשיר ניגונים חסידיים. היהודים סביב השולחן התחילו לקום אט אט. הם היו נראים כמו בובות גדולות, מתנועעות בכבדות. אשה אחת הרימה יד והשרוול שלה היה מוכתם ביין, היא התחילה לצווח. בעלה הניח עליה יד לנחם וכשהסיר אותה התברר שהיד שלו הייתה מוכתמת בשמן. בהמולה שנוצרה שלף אחד הזקנים את הפלאפון שלו וניסה להנציח את המאורע. הידיים שלו רעדו. ברקע ישב הרב ודפק על השולחן במקצב קבוע, פשוט, כמו תופים צבאיים. הוא תפס אותי מתבונן בו; זה יהודים, אמר בעברית. לא מתפללים, לא שומרים שבת, לא כשרות, אבל אוכלים בשבת צ'ולנעט אחרי התפילה. הוא פרץ בצחוק-שיכורים. "מי שלא אוכל חמין," ציטט מאי-שם בקול רועם, "צריך בדיקה אחריו אם הוא מִין." הוא הסתכל עלי. "מין זה כּוֹיְפֵר" אמר. "אתה מבין מה זה אומר?"
לא, אמרתי.
"חמין, זה יהודים." אמר. "לא חמין, לא יהודים".
מה הוא אמר, שאלה לריסה.
שמי שלא אוכל תבשיל בשר ותפוחי אדמה, אמרתי לה, יכול להיות שהוא לא יהודי.
זה מוזר, היא אמרה.
גם שיער סגול זה מוזר, אמרתי.
כן, היא צחקה. זה נכון. אבל אתם, היהודים, מוזרים כל כך.
זה בא עם האף, אמרתי.
אתה מצחיק כשאתה שיכור, היא אמרה. אתה אוהב להיות כאן?
הסתכלתי פנימה. המקום נראה כמו מהומת אלוהים. לא במיוחד, אמרתי.
לא הרגשתי שיכור. משהו בי התיישב נכון על עצמו, כמו חליפה שנתפרה במדויק. הייתי מצחיק במידה הנכונה, רציני במידה הנכונה, נינוח. הרגשתי שאני יכול לעשות הכל, נניח, לעמוד על הכיסא ולצעוק, לריב עם אורי, להתנפל על לריסה ולאחוז בה–
בוא, היא אמרה. נלך לסיבוב.

העיר עצמה נעה בין היפה למוזנח. שאריות מכיבושים מערב-אירופיים התנוססו, כמו דגלי כיבוש, בין בקתות קש ומלונות מפוארים. על קיר הרוס צוירו גרפיטֵי ענק, יד אוחזת במגל ובפטיש. האיש הצורח מ'החומה' של הפינק פלויד. לאן אנחנו הולכים, שאלתי. זה סוד, היא אמרה. לא מגלים סודות, נכון? זה כמו כסף, שומרים על זה קרוב קרוב. היא הסתכלה בי וצחקה. אני אוהבת יהודים, היא אמרה. לכן אני צוחקת עליכם.
מה מצחיק בנו, שאלתי.
אתם כל כך רציניים לגבי עצמכם, היא אמרה.
זה רק לאנשים מבחוץ, אמרתי, בפנים אנחנו צוחקים על עצמינו כל הזמן. הנה, תראי, אמרתי וצחקתי צחוק מזויף. היא הסתכלה בי; גרומה, גבוהה, בשיער צבוע, הסיטואציה כולה הייתה נראית לי פתאום מוזרה מאוד. הנה אני בעיר לא קיימת, מזייף צחוק לבחורה שלא הכרתי עד לא מזמן. מה קורה כאן.
לריסה הסתכלה בי מסוקרנת.
אתה אוהב להיות יהודי, היא שאלה.
אני לא יודע, אמרתי. זה פשוט מה שאני.
אז מה זה אומר עליך, היא אמרה, שעשית ברית מילה? את המילים האחרונות היא אמרה בעברית חסידית, מתגלגלת, כאילו נולדה למשפחה חסידית אי שם בברוקלין, בנתניה, בכל מקום אחר שיש בו חסידים. פעם לקחו אותנו במכינה לשבת חרדים, ישבתי ליד השולחן והסתכלתי איך כל הילדים מתנהגים כמו בובות חרסינה קטנות, בוהקות לחיים. השולחן כולו התנהל כמו הצגה גדולה, כשהילדים מצביעים כדי לדבר והאב נושא כובע פרווה על הראש כמו משא הדורות.
לא אהבתי את זה. לא אהבתי את זה בכלל.

הלכנו בשדירה רחבה. לידינו נסעו אנשים על אופניים. מישהי ישבה וקראה על הספסל. הרגשתי קצת סחרחר מהיין, והשדירה כולה התערפלה לי בזוויות העין, כמו תמונות שעובדו בפוטושופ, והרגשתי כאילו אני נמצא בעיר גנרית, דוגמה מייצגת של גויים. לא עשיתי ברית מילה, אמרתי לה. עשו לי. אבל זהו, את מבינה? נולדת, חתכו לך, זהו. מעכשיו אתה יהודי, ואין מה לעשות. צמד המילים האלה עשה אותי מבויש, כאילו פתחו לי את המכנסיים והציצו.
ומה את אומרת? אמרתי.
אני לא יודעת, היא אמרה. אני חושבת שיהודים זה היסטוריה. יש לך היסטוריה? מה אתה זוכר?
הרבה דברים, אמרתי.
ואתה רוצה לשכוח משהו?
כן, אמרתי. רציתי לשכוח משהו, את ההיא, איך קוראים לה, שיצאתי איתה לפני–
לריסה קטעה אותי. הנה, אתה רואה – היא פתחה שער מתכת קטן שהוביל לאיזה פארק – הנה, הגענו.

הפארק היה די גדול. היה לו אגם במרכזו, דוכן להשכרת סירות עם שלט באנגלית עלגת, אדם שמוכר בלונים עמד על המזח וחיפש לקוחות. התחלנו ללכת סביב האגם כשהרגשתי סחרחורת. רגע, אמרתי. רגע, רגע. אני צריך לשבת. אתה צריך לשבת, אמרה לריסה, אז נשב. רק אז שמתי לב שהיא עם תיק על הגב. היא הוציאה ממנו שמיכות פליז. זה היין, אמרה וצחקה. אתם הישראלים, נותנים לכם לשתות ואתם כמו תינוקות, הכל נוזל. היא פרשה שמיכה על הרצפה, שמיכה עלי. הנה, חמודי, היא אמרה וצחקה. תשב. תישען. לעצמה היא הדליקה סיגריה.
נשענתי עליה, מסוחרר, בעיניים עצומות. הלב שלה פעם במהירות דרך הצלעות.
אתה מרגיש את זה? היא שאלה.
כן, אמרתי.
זה, אמרה לריסה, ולראשונה שמעתי איזה רעד בקולה, כאילו היא מפחדת להגיד את המילים הבאות; זה – בחורה רוצה אותך.

ו.
כשחזרנו למלון כבר היה חושך. אורי ישן על המיטה, ידו משתלשלת מצד המיטה אל הרצפה, על השידה היה ספר חצי פתוח וכוס עם מים. כשנכנסתי הוא בדיוק התעורר והקיא על אחת המגבות של המלון, הקיא כיסה את הלוגו, ואפשר היה לראות רק את הכובע מבין הטינופת. ניקיתי לאורי את הפנים במגבת אחרת, נקייה, והסתכלתי עליו. מגעיל אחד, אמרתי לו. אתה בעצמך, אמר אורי, ככה לנטוש חבר? איפה ערך הרעות שלך? מה אתה והגויה שלך עשיתם שם, אה? ומבלי לחכות לתשובה הסתובב לצד השני ונרדם.

ישבתי על המיטה כמה דקות והסתכלתי על אורי ישן, אחר כך ירדתי למטה. הרב ישב בכניסה ולמלון ועישן. רוצה סיגריה, הוא אמר. כן, אמרתי. התיישבתי לידו ועישנתי, והעשן התפתל סביבי כמו רגשות אשם. בעלת המלון הצפודה עברה מולינו והסתכלה בנו במבט נוזף, עד שהרב פלט לעברה משהו והיא הסתלקה לה. אמרתי לה שזה לא גראס, אמר הרב וצחק. צחקתי גם אני, בצחוק כמעט מאולץ. הסיגריה, שהייתה תעשייתית ומקומית וחריפה מאוד, צרבה לי את החיך והגרון. היה ערב, ואנשים נחפזו מול חזית המלון, טרודים בענייניהם. חלק ניכר מהם בכלל לא שם לב שאנחנו יושבים שם ומסתכלים בהם, והאחרים ששמו לב – לא היה להם אכפת. הם לא ידעו שיש מדינת ישראל בעולם, או עם ישראל, וכל הסיפור הזה היה רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב.
תראה כמה גויים, אמר הרב.
הם לא יודעים שהם גויים, אמרתי.
בדיוק לכן הם גויים, אמר הרב וצחק.
גויים, הוא אמר לי, שייגעצים ושיקצעס, רק גוף יש להם להחזיק. רק נפש בהמית. הם לא צריכים לזכור כלום, לא יודעים גויים או יהודים, רק גוף וגוף. נו, אז תראה איזה גוף יש להם. אבל אנחנו, יהודים – יש לנו נפש להחזיק.
גם לי יש גוף, אמרתי.
בטח, אמר הרב. גם לי. הוא טפח על הכרס שלו. אתה לא רואה? גוף. אבל יהודי זה לא רק גוף. את זה אסור לשכוח. הנה תראה את המשורר הזה, חמינוביץ'. זה נפש זה? זה בהמה! רק אוכל ונשים יש לו בראש. אבל אנחנו —
הוא הוסיף ודיבר עוד ועוד, ובעוד הוא מדבר הסתכלתי מבעד לחלון וידעתי שמחר כבר אהיה במקום אחר, ובעוד חודשיים כבר אהיה בארץ וכל הסיפור הזה, כמו דפנה, כמו כל ההיסטוריה היהודית, יהפוך לזיכרון ישן עם שמץ של רגשות אשם.

היה בזה משהו מנחם.

הרב טפח על ירכו. ואת כל זה אמר הכומר לסוס! אמר וצחק בקול רועם. לא ידעתי מה הייתה תחילת הבדיחה, אבל צחקתי איתו גם. אחר כך הוא ניגב את הזקן ואמר, כמעט מהורהר – נשאר קצת צ'ולנט. רוצה לאכול איזה מלווה מלכֶּה?
כן, אמרתי, למרות שידעתי שנשארו רק דגים בטעם ישן, שאריות קרות של מאכל שהיה חם פעם וחתיכות של חלה. זה לא היה מפתה במיוחד, אבל פתאום הייתי רעב מאוד. ובכן, כיביתי את הסיגריה והלכתי עם הרב למטבח הקטן, שבבית הכנסת, לאכול.

דברים שקרו פעם אחת (1)

פעם אחת ישבתי לחומוס עם שחר ועם אסנת שהייתה החברה שלו מהתיכון, ואני קמתי ליטול ידיים, ושחר אמר איזה בעסה לכם, הדתיים, אתם לא יכולים לעשות שום דבר ככה, ספונטנית, לפי איך שאתם מרגישים. כל דבר שאתם עושים אתם צריכים לעשות איזה משהו קודם, כמו לשטוף ידיים או להתפלל או משהו כזה, ואתם חייבים לחשוב על זה ברצינות לפני. ורציתי להגיד שזה לא בדיוק ככה אבל לא יכולתי לדבר כי בדיוק נטלתי ידיים.

וככה יצא שלא יכולתי להגיד לו שזה לא נכון שאנחנו לא יכולים להיות ספונטניים, כלומר רציתי להגיד לו אתה חושב שאנחנו הדתיים הכל מתוכנן לנו מראש ואנחנו יודעים מה קורה כאן, יודעים שארץ ישראל זה טוב וגלות זה רע ונישואין זה טוב ורווקות זה רע, שלא לדבר על תרבות המערב, אבל בעצם כל דתי מהצעירים שאתה רואה סביבך מתלבט כל הזמן אם יש אלוהים או אין אלוהים.

הוא הולך לשירותים ומתלבט ומגנב חומוס ומתלבט וקונה צלחות חד פעמיות עם מפיות מצוירות ומתלבט אם יש אלוהים או לא, ובגלל שזו כזו החלטה גדולה, החלטה מסוג החלטות חתונה, שאלה ההחלטות האלה שקשה להחליט בהן, אז לפעמים הוא פשוט מחליט משהו באופן ספונטני לפי איך שהוא מרגיש, כלומר לפעמים הוא מחליט שיש ולפעמים שאין ולפעמים שפשוט אין לו כח להתעסק בשאלה הזאת ומה אכפת לו למשוך עוד שבוע.

ובגלל שהיה לי כמה שניות לחשוב על זה לא אמרתי לו את כל זה, כי לא היה לי כח להתעסק בשאלה הזאת באותו זמן. אחרי שישבנו ואכלנו וקמנו ללכת נשארתי עוד דקה כדי לברך ברכת המזון ואסנת הסתכלה עלי ואמרה אבל מה אתה יודע, שחר, הדתיים האלה הכל פשוט להם. מתי להתגייס ועם מי להתגייס ומה ללמוד ועם מי לצאת ומתי להתחתן, וכשהיא אמרה מתי להתחתן היא הסתכלה עליו בחיוך מתרפק כזה וזה היה חבל כי שלשה חודשים אחר כך שחר נפרד ממנה באופן ספונטני וטס לסרי לנקה.

——-
פעם אחת הלכתי לסרט עם יוסי מולכו, שהוא הבן הכי יפה שאני מכיר, ודיברנו על איך קל לו להשיג בחורות, כי הוא מין מאצ'ו חתיך הורס עם זיק בעיניים וספר שירה בכיס, ונחמד ורגיש ומתחשב. ובטח כל בנות ישראל נופלות שדודות לרגליו.

ויוסי מולכו אמר תדע לך גזבר שזה לא נכון, כי ברגע שאתה נראה טוב ממש אז כל פגם קטן הרבה יותר בולט לעין. ולאנשים הרבה יותר כואב על יופי שמושחת או מתקלקל מאשר על סתם פגם. וזה נכון לרהיטים ולבגדים וגם לבני אדם. ויש אפילו גמרא מפורשת בארמית על זה, וואי להאי שופרא דבלי בעפרא.

ולכן כשאני פוגש בחורה, אמר יוסי, אני לא יכול להיות עצבני או קטנוני או רגזן כי כל דבר ישר קופץ לעין והרבה יותר מפריע. אז הרבה בנות מספרות לעצמן שהן רוצות אביר על סוס לבן אבל באמת הן רוצות שכל הזמן הוא יהיה אביר. אבל להיות אביר זה חרא, תאמין לי, כבר עדיף להיות נושא הכלים.

ואני זוכר את השיחה הזאת גם כי ראינו סרט עם אל פאצ'ינו וגם כי אחרי שנה וחצי יוסי התחתן עם רחלי זילגלבלוים שהייתה מכוערת וחסרת כל חוש אסתטי, ועד כמה שידוע לי הם חיים באושר ובנורמליות ורבים מריבה בריאה לפחות פעמיים בחודש.

—-
כשרבין נרצח הייתי בן שש והייתי בשבת אצל סבתא. אכלתי פרוסת לחם עם מלפפון בתור אף, זיתים בתור עיניים ועגבניה בתור פה מחייך, וסבתא אמרה אולי נראה מה קורה עם ההפגנה של השמאל. היא פתחה טלויזיה וראינו שני אנשים שרים שיר שלא הכרתי, ופתאום הכל השתבש ומישהו אמר שקרה משהו ומהר סגרו את הטלויזיה ושלחו אותי לקרוא 'הדב פדינגטון' בחדר.

אהבתי את הדב פדינגטון. היה בשובבות שלו משהו רציני, כאילו הוא מנסה לסדר את העולם ואיכשהו הכל משתבש לו. אהבתי את זה.

אחרי שעה נסענו חזרה וברדיו דיברו כל הזמן על הרצח, ומי יהיה ראש הממשלה, ואמא שלי אמרה 'וואי וואי', וכל הזמן חשבתי על אוהד רבינוביץ' מהכיתה שלי, שתמיד היה יודע מה קרה בעולם בגלל שאבא שלו היה שומע את החדשות של שבע כשהיה מכין להם סנדויצ'ים. בכל בוקר אוהד רבינוביץ' היה מגיע לכיתה ומספר לכולם מה קרה אתמול, ולמעט תוצאות המשחקים של בית"ר הוא באמת ידע הכל.

וחשבתי על אוהד בגלל שלראשונה חויתי אירוע חדשותי, כלומר צפיתי בטלויזיה בדיוק כשזה קרה, ולאף אחד אצלינו בתלמוד תורה לא הייתה טלויזיה, כך שפעם אחת סוף סוף יכולתי לעמוד באמצע הכיתה ולספר לכולם מה בדיוק קרה אתמול.

ובבוקר שלמחרת לקחתי את הילקוט ועליתי על האוטובוס לבית הספר, וכשירדתי ליד הבית של משפחת רבינוביץ' ראיתי את אוהד יוצא החוצה ולא יכולתי לחכות עם זה יותר. אתה יודע, אמרתי לו בהתרגשות, רבין נרצח אתמול. וואי וואי מה יהיה. ראיתי את הכל בטלויזיה.

גם אוהד רבינוביץ' התרגש מאוד. 'כן', הוא אמר לי, שמעתי ברדיו הכל. ראיתי את זה בטלויזיה, אמרתי לו. אבא שלי אמר שלא ראו כלום בטלויזיה, הוא אמר. וזה היה נכון, כי באמת לא ראו כלום בטלויזיה, ואני בכלל קראתי על הדב פדינגטון, ולא ידעתי מה להגיד לו. הוא פטפט בהתרגשות. עוד מעט שמעון פרס יהיה ראש הממשלה, הוא אמר, אוי ואבוי. אבא שלי אומר ששמעון פרס הוא לא טוב למתנחלים.

בשארית הדרך לבית הספר שתקתי, בגלל שלא ידעתי מי זה שמעון פרס, וכשאוהד רבינוביץ' נכנס לכיתה וסיפר לכולם בהתרגשות שרבין נרצח ומה יהיה, וכולם התקבצו סביבו בהתרגשות ולכמה רגעים הוא שוב היה המוקד הכיתתי, אני בעטתי בקיר בשקט. איזה מעצבן שרבין נרצח, אמרתי לעצמי.


ופעם אחרת הלכתי עם איתמר לראות ליגת האלופות אצל סבתא שלו שגרה בכניסה לעיר, ולפני שנכנסנו איתמר הוציא מסטיק מנטה ולעס והוציא דאורדורנט ושם כדי שלא יריחו עליו את הסיגריה, וכשהוא ראה שאני מסתכל הוא אמר שסבתא שלו חושבת שסיגריות זה של פרענקים וזה רע. וכששאלתי אותו אם הוא לא עדכן אותה בהתקדמות המוסר האנושי לאחרונה הוא אמר שאין טעם.

אתה מבין, הוא אמר, יש אנשים שנולדו לתוך מציאות מסוימת והם פשוט חיים בתוכה בלי לדעת שאפשר אחרת, וזו הסיבה שסבתא שלי דתיה וגזענית ושמה מפות תחרה על הרהיטים. זה לא שהיא דתיה כי היא בחרה בזה או משו, זה שהעולם פשוט ככה ואין אופציה אחרת.

אחר כך נכנסנו והוא נישק אותה על הלחי והיא הוציאה תפוצ'יפס וקטשופ וראינו את ריאל מפסידה שתיים אחד בחוץ, ויצאנו החוצה מדוכדכים לעשן קצת, וכשסבתא שלו יצאה להליכה היא ראתה אותנו מדוכדכים ושאלה מה קרה. ריאל הפסידה, אמר איתמר. למה אתה בכלל אוהב אותם אם הם ספרדים, אמרה סבתא שלו. תאהד את הקבוצה השניה.

איתמר ניסה להסביר לה שקבוצה זה ברית וזה לפי ההחלטה שקיבלת בכיתה א' ואי אפשר להחליף קבוצה לפי נצחונות או משו, אבל בסוף הוא ויתר. היא לא תבין בחיים, אמר לי כשהלכנו חזרה. אמרתי לך, היא מזמן אחר.

בענייני דיומא משבוע הספר ומליגת אלופי עשו

שוב היה מעשה מבחור אחד מבני החמד של ירושלים שהיה משתעשע בתורה וחומדה ושוגה בה תמיד כמאמר הרמב"ם. ולא היה לו בעולמו אלא ספרים כעניין דבן עזאי שחשקה נפשו בתורה. על כל פנים תש כוחו יום אחד ויצא מבית המדרש לפוש וישב על אדן הרחוב ושמע קול מבשר ואומר שבוע הספר בעולם.

עמד ושאל מהו לשבוע הספר, אמרו לו מין מקום יש בירושלים והתחנה הישנה שמו, מפני מה נקרא שמו התחנה הישנה, מפני שבני ירושלים דעתם ישרה; הואיל ועמדה שם תחנה ונתיישנה קראו למקום התחנה הישנה. ובכן בו במקום עומדים תגרנים ורוכלים ומוכרים ספרים, והוא כעין שוק של ספרים אלא שמתקיים שבוע אחד ומפני כן למשך שבוע אחד נקרא שם המקום ההוא שבוע הספר, שהלא כבר נאמר בני ירושלים דעתם ישרה היא.

מיד קם אותו בן תשחורת ונשא את רגליו והלך למקום שהלך. לאן הלך, פשוטו דמקרא, הואיל ואין לו בעולמו אלא ספרים יצא לראות בספרים. ומדרשו יצא לראות הפרחה הגפן הנצו הרימונים, אלא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. עוד אנחנו מדברים הגיע אותו בחור לשבוע הספר והיה סובב וממשמש ובוחן בספרים וליבו יוצא אליהם ומתרגש כאותו בן שלש שהניחה לו אימו דבש על האל"ף בי"ת והיה בפיו כדבש למתוק.

כיון שהגיע שמע כרוז יוצא ואומר הנחות ענק ומבצעים בדוכן פלוני אלמוני ונתבלבלה עליו דעתו. הגיע לדוכן, ראה שם תילי תילים של ספרים כרוכים ונאים, חדשים ומזהירים כזוהר הרקיע, והיה מנשק ומחבק הספרים ואומר כמה נאה ספר זה אין זה אלא ספר של דבש וצוקר והיה משתעשע בהם הרבה ולוטפם ושמח בהם כשמחת חתן על כלה.

קיבץ לו ספר מדוכן זה וספר מדוכן זה ובא אצל התגרן לשלם. הייתה ערימה גדולה ונאה מונחת לו על כרסו כרס בן תורה, והייתה דעתו זחה עליו מפני שאסף תורה הרבה. פנה ימין ושמאל ונתקל בעלמה אחת מבנות ירושלים מאיילות או מצבאות השדה, זכה ונעשה לו נס וקפצו מידו כל הספרים ונתפזרו לרגליו. נתבהל מאד וביקש לאספן ואף היא נתבהלה מאוד וביקשה לאספן ויצא שרכנו שניהם יחד.

כיון שעשו שניהם מעשה יחד נתבלבלו המוחין שלהם ונשתכחה ממנו תורתו ונשכח הימנה פלך שלה והיו שניהם מפלבלין בעיניהם ומסמיקים ומרטטין בידיהם והיו הספרים משתמטים מהם והולכים להם שלא להביך אותם בשעת רצון זו. והייתה הלבנה במילואה ומשקיפה עליהם מלמעלה ואומרת ראו ראו בני חביבי דמניחין תורה דליהון ועוסקים בשמחה דילי.

בין כה ובין כה לא הניח לו אותו ברנש גדר להתגדר בה אלא הסיק דבר מתוך דבר ועמד ושאל לשמה ולכתובתה ולשם אמה ולמספר הטלפון שלה ולמעשים שתעשה מחר בערב. וכל התכליתיות הזו למה, אמרו חכמים באמת רומנטיקה דבר נאה הוא אלא כעניין שאמרו חז"ל בפתיחת במדבר שבלא מספר אין פה ולא כלום, והא ראיה למה שאמרנו לעיל שבני ירושלים דעתן ישרה היא. כן יזכינו הקב"ה בביאת גואל צדק ויתקיים בנו וארשתיך לי לעולם אכי"ר.

—-
מעשה שביקש כריסטיאנוס הרשע שחיק עצמות להלעיג על חכמי ישראל, שהם שקועים כל ימיהם בינות למכברי ספרים ואינם בקיאין בדרכי שלום ובתיאטראות ואינן יוצאים מחדריהן אלא כדי לומר שלום זה לזה בשעת קידוש לבנה. מפני מה נקרא כריסטיאנוס שחיק עצמות, מפני שהיה רץ ושוחק עצמותיו. אותה שעה הייתה שעת ליגת האלופות היינו אלופי עשיו, עמד ושיגר להם לחכמים מהו שקורין 'נבדל' ולא הייתה בידם, והיו שחוק לכל שרי רומא ואלופי ספרד. שמעו חכמים והיו יושבים ובוכין על שכינה שהיא בגלות וכבוד שהוא בעפר וחילול ה' ועם ישראל שהוא למשיסה.

עמד אצלם בר בי רב דחד יומא. ומה שאמרן חד יומא, חד יומא ממש, שלא היה לן בבתי חכמים תחת המיטה כמעשה דרב כהנא, אלא בשעת בוקר היה יוצא ובא בבתי חכמים ומדבק אצלם ושותה בצמא את דבריהם ובשעת בין ערביים שהחמה יורדת היה פורש והולך אצל גנים ומשתאות ומגלגל בכדור מכאן לכאן. אמר להם הניחו לי ואענה לו. אם אנצחנו תאמרו קטן שבנו נצחך סינדרלה שבנו ניצחתך, אם אפסיד תאמרו השופט לא היה מהימן ושאר דברים כגון דא.
נענו לו.

עמד ושלח לו לכריסטיאנוס מהו ששאלת, אמר לו מהו נבדל שאלתי, אמר לו מהו נבדל לשיטת הרמב"ם או לשיטת הרמב"ן. אמר לו כריסטיאנוס מה חילוק יש ביניהם, אמר לו ההוא בר בי רב האחד יש לו מ"ם בשמו והאחד יש לו נו"ן בשמו. אמר לו הנח מליצנותא ואמור. אמר לו כבר מצינו במורה הנבוכים בפרק מ"ט מעניין המלאכים שהם שכלים נבדלים. אם כן נבדל הוא מלאך בלי הַשֶׂכל. היינו שליח ששולח כדור מהכא להתם ואין בכך מן התחכום, והודה לו כריסטיאנוס שחיק עצמות לפי שלא הבין מה אמר וביקש שלא להראות שוטה.

חזר אצל חכמים. אמרו לו מה אמרת לו, אמר להם לית מילתא דלא רמיזא באורייתא. אמרו לו ומה עוד אמרת, אמר להם. מילאו פיהם שחוק בעולם הזה וחזרו ללימודם. הלך ההוא בר בי רב וישב לראות ליגת האלופות. יש אומרים לא מפני שחשק במיני משחקי-בקוביא אלא להכיר דרכי האמורי. ויש אומרים מפני שתורה היא וללמוד היה צריך, וכן נראה לומר.