להזיז את העולם | לפרשת בחוקותי

א.
אני רגיל לחשוב על קללה בתור איזשהו פורקן לכל הרגשות שמצטברים במקום הזה שבין החזה והלב. שהם הולכים ותופחים שם ונכלאים בתוך איזה מסגרת או חוסר אונים ואין ברירה אלא לשבור את כל המסגרות ואת כל הכלים ולפרוק את הכל.
ונניח הפעם הראשונה בחיי שקיללתי הייתה בצבא. איי רסט מיי קייס.

ב.
אבל פעם חשבו שלמילים יש כח. כלומר שאם אתה אומר לבנאדם הלוואי שיפול עליך פטיש חמש קילו, אז בצירוף של כמה דברים (כמו צדיקוּת וזמן ועת רצון ומקום מסוגל) אכן יפול עליו פטיש חמש קילו. וזה לא מספיק שחשבת עליו דברים רעים ואיחלת לו בליבך, אלא המילים הם הדבר המבצע. כלומר שצריך לבטא את המילים ממש.

וזה מה שג'ון אוסטין קרא לו דיבור פרפורמטיבי. כלומר דיבור שמבצע איזה פעולה בעולם ולא רק מתאר אותו. כמו 'הרי את מקודשת לי' שאדם אומר לאשה, ובעצם מתחתן איתה באמצעות המילים.

ג.
לכן גם בימינו אחרי שכבר אין אמונה במילים ואנחנו מכירים את החוקים של דה סוסיר שמילים הן שרירותיות וכל זה, עדיין מקללים באמצעות מילים שהן טאבו. שהרי בעיקרון יכולנו לחשוב שזה קצת אידיוטי ללכת לאחל לאנשים לעשות כל מיני דברים שהם דווקא היו הולכים בשמחה לעשות אותם, אבל בכלל לא תוכן הקללה הוא העיקר, אלא העובדה שהיא שוברת איזה משהו שלא מדברים עליו ואסור לבטא אותו. כלומר שהדיבור עצמו מנפץ איזו חומה.

ד.
אלוהים בפרשה מקלל את עם ישראל או מוכיח אותם. והוא מספר שיהיו מלא דברים רעים בעתיד אם עם ישראל לא ישמור מצוות. ובאמת אפשר להגיד שהוא בסך הכל אומר להם מה יקרה להם אם הם ילכו בדרך אחרת, אבל זה קצת מוזר לחשוב על זה בתוך ההקשר. כלומר למה אנחנו מסיימים ככה את ספר ויקרא.

ה.
פעם מישהו אמר לי שההפך של אהבה זה אדישות. ושאם מישהו שונא מישהו אחר זה אומר שסך הכל אכפת לו ממנו. ואחרי כל החומש הארוך שמדבר על הקשר שבין אדם לאלוהיו מגיעה פרשת התוכחה, ואולי לכן קוראים לפרשת הקללות האלה פרשת התוכחה, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ויש סיום אופטימי לכל העסק וגאולה ו'לא מאסתים' וכל זה. כי ברומנטיקה כמו ברומנטיקה.

ו.
הסיום של הפרשה ובעצם של כל ספר ויקרא הוא בעצם רשימת מחירים. כלומר שאם אדם מתחייב למקדש כסף בשווי של עצמו, כמה הוא צריך להביא. וזה קצת מוזר לחשוב על זה שבנאדם שמחליט לתת נדבה צריך רשימת מסודרת כמה כסף כל דבר שווה. מה זו החומריות הזאת פתאום.

ז.
פעם מישהו אחד כתב שהדבר הכי חשוב בעולם הוא להרגיש, ויש בזה מן האמת, אבל אמת גדולה יותר היא מה שהיה ר' שלמה נוהג להגיד, שהדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טוב למישהו אחר.

ח.
באמת צריך לדעת כלל גדול והוא שאהבה היא לא רגש. אנשים חושבים שהיא רגש, אבל באמת היא פעולה בעולם. ולפעמים אדם אוהב מישהי והרגשות מצטברים אצלו בין החזה ללב והוא הולך וגואה ומוצף עד קצהו. ומשוררים הולכים וכותבים שירים כדי לפרוק הכל.

אבל באמת מה שצריך לעשות זה ללכת לקנות לה גּוּמִים בבסטה ההיא בשוק. והיה אפשר לחשוב איזה דבר מפגר זה, שאהבה יכולה להתממש בצורת גומי בטעם אבטיח, אבל אין תוחלת לכל הרגש הזה אם הוא לא מבצע פעולה בעולם.

ט.
חזק חזק ונתחזק.

רגעים [5]

[א] הבחורה הכי יפה בעולם

ביום רביעי שעבר יצאתי מהדירה שלי ברחביה והייתי חייב להגיע לאוטובוס בשביל להגיע בזמן לעבודה, ובדיוק חלפה ברחוב הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים. היא הלכה בכיוון שאני הלכתי והלכנו ככה ביחד בשתיקה איזה מאה חמישים מטר. ורציתי לעצור ולהגיד לה שאני אוהב אותה ואיך קוראים לה, אבל לא שאלתי כי הייתי צריך להגיע לאוטובוס המקרקש ולעבודה שלי, והיא הייתה צריכה להגיע למקום שהוא לא העבודה שלי.
ובכל פעם שאני חושב על זה אני רק חושב שאלוהים היה צריך לתת לכל אחד מאיתנו איזה רגע אחד של שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, ככה שיהיה לנו זמן, ונוכל לעצור את הבחורה הכי יפה בעולם ולשאול אותה איך קוראים לה ולהגיד לה יא אללה, תראי איזה יופי הירח.

[ב] הבחורה הכי יפה בעולם אחר

שלא לדבר על יעקב אבינו שהגיע לבאר וראה את הבחורה הכי יפה בחיים שלו ונישק אותה, ופרץ בבכי כי הנה וסוף סוף ויש תכלה לכל געגוע. ואז הלך לישון ובבוקר קם והנה היא לאה. מה לא היה נותן בשביל להישאר ער כל החיים עם האישה ההיא שפגש ברחוב, שעכשיו היא מתלוננת איפה המפתחות שלי, מישהו ראה את המפתחות שלי, יקוב בוא לכאן, תסתכל, תגיד לי למה יש כל כך הרבה כלים בכיור, והוא אומר לה 'התחת אלוהים אנוכי, אני לא יודע לשטוף כלים' ושניהם יודעים שזה לא תירוץ.

[ג] הבחורה השניה הכי יפה בעולם

ופעם אחרת הלכתי ברחוב בתל אביב וראיתי את הבחורה השנייה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא הסתכלה עלי ואני הסתכלתי על עצמי לראות על מה היא מסתכלת, ורציתי ללכת להגיד לה שלום, אבל אז נזכרתי שניצן אמרה שהיא בכלל לא מעוניינת ושצריך לתת לה להישאר בתור פנטזיה, ושאפרת אמרה שהיא נשואה עם שלושה ילדים, וגדי אמר שזו בכלל לא אהבה, אז התיישבתי והתחלתי לחשוב עם עצמי: האם אנחנו באמת אוהבים והאם היופי קיים לכשעצמו ויש בו תועלת והאם אני בעצם רק מחפצן נשים שרוצות להיות נחשבות בזכות השכל שלהם ומה זו בעצם אהבה
ואכן אנחנו לא ביחד עד עצם היום הזה

[ד] בורקסים

אדם הולך הביתה אחרי יום עבודה ומדכא לו והוא רעב אז הוא עובר בשוק וקונה בורקסים בשלושים ושניים שקל לקילו אצל הזו שצועקת כל הזמן וזה משמח אותו קצת. הוא אומר לעצמו וואי אני אלך הביתה ואני אוכל ארוחת ערב חמה ופריכה. ואז הוא מגיע הביתה ואומר לעצמו מעניין מה קרה באינטרנט בזמן שלא הייתי והוא מסתכל קצת בפייסבוק וקצת באתרי חדשות ורואה איזה חצי פרק של סדרה שאהב פעם ובינתיים הבורקסים מתקררים והוא נזכר בהם אחרי שעה וחצי ומגלה שהם קרים אז הוא הולך ומחמם אותם במיקרוגל ואז הם נהיים רכים ורטובים והוא אוכל אותם ככה ובינתיים מסתכל ביוטיוב בתקצירים של הNBA והבורקסים הופכים להיות ערפל של בצק משמים במקום להיות ההבטחה הזהובה שהם היו כי זה המצב האנושי ומה אפשר לעשות

[ה] קנקן

אנשים אומרים 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' אבל לא חושבים על הקנקן שעומד על הרגליים כבר שבע שעות ולא חושבים על כל הפעמים שמטיחים אותו על השולחן ולא חושבים על שכר המינימום ועל מחירי השכירות ולא על הסבלנות שהוא צריך בשביל להכיל כל כך הרבה בפנים הם רק חושבים אני אוהב בירה נגמרה לי הבירה איפה הבירה שלי תעשה רפיל יאללה תביא לי כבר יאללה על מה משלמים פה במקום הזה

[ו] עוגיות

רוני יושבת ומתכָּלָה על כיסא במסעדה של בָּבּוּ. בחוץ צהריים. החורף מתנהל לאיטו. אדים ראשונים מתחילים להתעבות על החלונות ולטשטש כל ראוּת. מלצר צעיר, זיפים אבודים על לחייו, מסתכל עליה מהמטבח. אני לא חושב שהיא רווקה, הוא אומר לטבח. אני חושב שהיא מחכה למישהו. כבר שעה היא כאן, אומר הטבח ופוזר עשבי תיבול. המלצר מסתכל עליה בעיון: היא יושבת בשיער חום מְבוּדָר, בידיים קפוצות, מתוסכלת את רגליה, שותה מים עם לימוֹן כבר למעלה משעה. לא מזמינה כלום. אולי אין לה חבר, והיא מחכה לחברה שלה, אומר הטבח. המלצר נשען על הקיר, מנענע בראשו, "לא," הוא מתחיל לומר ופתאום נסוג. "היא ראתה שאני מסתכל עליה," הוא מתנצל ונחפז אל עמקי המטבח.
רוני מעבירה צל כהה מעיניה: היה נדמה לה שזה יובל נשען שם, מסתכל בה, אבל זה רק המלצר. יובל אמר שיגיע בדיוק באחת. היא כאן מרבע לאחת, מחכה, מקפצת בעיניה עם כל דנדון פעמון הכניסה. הטבח מנגב את ידיו על סינרו ובא לבדוק: את רוצה לטעום מהעוגיות המיוחדות שלנו? הוא שואל. לא, תודה, היא אומרת, אני מחכה למישהו. אה, אומר הטבח, אז לערוך לשניים? ורוני אומרת כן, תערוך לשניים. הוא מתברווז אל המטבח ומוציא עוד צלחת, עוד סכין, עוד מזלג. כשהוא מתחיל לסדר הפלאפון שלה מצלצל בפתאום, והיא מתהפכת את התיק ומערבבת את הדברים ומוצאת אותו: מספר לא מזוהה. "תסדר את זה לידי, לא מוּלי" היא אומרת לטבח, ולפלאפון היא אומרת: "שלום".
"שלום," אומר קול נשי שטוח, צמחי, מהצד השני. "אנחנו מחברת סלקום, התקשרנו להציע –"
"לא, תודה," אומרת רוני ומנתקת. היא מסתכלת בצג, לראות שוב שהשעה אחת חלפה מזמן ושיובל לא הגיע ואפילו לא התקשר. שעה שהוא מאחר. שעה ועוד חודש וחצי שהיא מחכה. היא מנסה להתקשר אליו, אבל הוא עדיין לא עונה והיא נאנחת את הפלאפון על השולחן. הטבח סיים לסדר. "עוד משהו?" הוא שואל.
שוב, עוד צלצול. היא מסמנת לטבח לשלילה. "שלום," צמח מטפס, "מדברים מחברת סלקום, יש לנו-"
לא, מנתקת רוני. אני לא רוצה לטעום מהעוגיות המיוחדות שלכם. אני לא רוצה ליטול חלק במועדון הלקוחות שלכם. אני רק רוצה שתעזבו אותי בשקט לנפשי ושיובל יגיע. מאוד מאוד אני מבקשת שזה לא יהיה אתם שתגיעו ויובל שיעזוב אותי בשקט. עם כל פתיחת דלת היא נמרטת: אולי עכשיו יגיע. אולי עכשיו.
בתוך תוכה היא יודעת.
הטבח מסתכל עליה. "הזאת שלך מנגבת עכשיו את העיניים," הוא מדווח למלצר, "אני חושב שהיא בוכה". הוא מזדרז שוקו חם עם קצפת ועוטר אותו בעוגיות. "לך," הוא אומר למלצר, "תביא לה. בחינם. זה על חשבון הבית." אחרי שהמלצר עוזב הוא מתנצל אל הסירים שהוא מבשל.
"מי יודע," הוא אומר, "אולי באמת אין לה מישהו".

מצרים, יציאה והמשכיות | הרהורים לליל הסדר

 [1]
לפעמים אדם הולך בעולם ואינו יודע כיצד להתחיל.

 הוא אינו יודע, כי הרחובות שלו מוכרים לו מדי. כי כבר יותר מדי זמן הוא גר אצל ההורים. כי את ארוחת הצהרים הוא אוכל עם אותם אנשים באותו מקום. כי בערב הוא מכין את כוס הקפה שלו בדיוק באותה הדרך. הספרים האהובים עליו מסודרים סביב מיטתו כמו שישים שומרים. הוא מכיר את עצמו; כל כך הרבה נבר שם, חיפש והפך וסידר תפישות עולם ורצונות ורעיונות, עד שהכל מוכר ונינוח ובטוח. ופתאום הוא עומד מול דף נייר ריק ומחפש מילה אחרת, לא מוכרת, חדשה לגמרי. פעמים אחרות הוא עומד מול בחורה שאינו מכיר, שיוצאת מבית קפה שהוא אינו מכיר, שנראית אחרת ממה שביקש, ואינו יודע איך לפתוח לה ולעצמו את הדלת.

 [2]
עיתים שהוא בורח, עיתים שהוא נבוך. כשאתה עומד מול משהו חדש, מפתיע, אחר, ואינך יודע איך להתמודד, אז אתה נסוג. אם הבחורה היפה פונה אליך באמצע הרחוב, המוח משתתק והלחיים מתאדמות והמילים נבלעות בגרון. כי יש עצמי, והעצמי הזה כל כך רגיל לעצמו עד שהוא לא יודע מה לעשות מול הדבר החדש והמפתיע והיפה הזה, על כן הוא נסוג אל הדברים המוכרים: חוזר על משפטי התגובה שתרגל לעצמו שוב ושוב, נצמד לאנשים שהוא מכיר, נאחז בפלאפון כמו בגלגל הצלה. כי איך לעמוד מול המציאות, ולמה היא לא נענית לכל מה שחשבתי שתהיה. 

[3]
מישהי חכמה אמרה לי לא מזמן שמבוכה היא ללכת לאיבוד בתוך העור של עצמך.

[4]
עצוב הוא הרגע בו אדם קם, בבוקר אחד, ומבין שהוא יותר מדי הוא. כי עם הזמן אדם נלכד בתוך עצמו. כמו שיספר בדיחה ואנשים יעירו 'זה כל כך אתה, הבדיחה הזאת', כמו שמישהו יגיד לו 'אני יודע מה אתה חושב', כמו לנסות שוב ושוב לחזור אל האֶקְסִית, שגם יתרונותיה וגם חסרונותיה ידועים לו היטב. והלא זה כאילו נכנס לתוך הקליפה הזאת וכבר אין לו איך לצאת ממנה. בהתחלה אפשר שירגיש נינוח, מוגן, בטוח; כמו בבית. אבל יעבור הזמן והוא ימצא את עצמו נעול בתוך הבית הזה. וכיון שהבית זה הוא, המחשבות שלו והרצונות שלו והאהבות הישנות שלו, איך יוכל לצאת. 

[5]
מסורת.
מסורת אינה 'אני עושה את זה בגלל שאבא שלי עשה את זה', אלא שימור הזהות האישית. היא אינה יכולה לבוא כנימוק, שכן אז היא אינה מסורת, אלא אורתודוקסיה. ולכן, תשובה מסורתית לשאלה 'למה אתה לא אוכל קטניות' תהיה 'ככה'. אין לי סיבה. זה לא קשור לאבא שלי ולא קשור להמשכיות, פשוט זה מה שעושים אצלינו. זו אינה תנועת אי נוחות על הכיסא, משיכה בכתפיים ואמירת 'אין מה לעשות'. אם אני עושה תנועה בנפש בשביל להצמד למסורת, זו אינה מסורתיות. שכן, על אף האשליה, אם אני מוצא את עצמי לכוד בבית שלי וחושש לצאת החוצה, זו אינה ביתיות.

  [6]
לסופרים מתחילים יש סינדרום שנקרא 'בעיית הספר השני'; הנסיון לכתוב ספר שדומה לספר הראשון, כדי שקהל הקוראים שאהב את הקודם, יאהב גם את החדש. אבל כבר הרבה זמן דומה עלי שאולי הבעיה היא הפוכה. כמה כבר אפשר לכתוב את אותו הדבר עצמו, שוב ושוב, רק במילים אחרות. נדמה שבשלב כזה או אחר הדברים שאתה אומר נבלעים בתוך הסגנון שלך.

 [7]
כִּי אֶת כֻּלָּם יָדַעְתִּי כְּבַר, יָדַעְתִּי אֶת כֻּלָּם-
יָדַעְתִּי אֶת הָעֲרָבִים, הַבְּקָרִים, אֶת הַצָּהֳרַיִם
בְּכַפִּיּוֹת קָפֶה מָדַדְתִּי אֶת חַיַּי
יָדַעְתִּי אֶת נְפִילַת הַקּוֹלוֹת הַנּוֹפְלִים אֶל מוֹתָם
תַּחַת הַמּוּסִיקָה מֵחֶדֶר מְרֻחָק יוֹתֵר
אָז אֵיךְ אוּכַל לְהִתְיַמֵּר?

וּכְבָר אֲנִי מַכִּיר אֶת הָעֵינַיִם, אֶת כֻּלָּן אֲנִי מַכִּיר-
הָעֵינַיִם שֶׁקּוֹבְעוֹת אוֹתְךָ בְּפָסוּק מְנֻסָּח
וּכְשֶׁאֲנִי הָדוּק, מֻצְמָד בִּנְעָצִים
וּכְשֶׁאֲנִי נָעוּץ וּמִתְפַּתֵּל עַל קִיר
אָז אֵיך אַתְחִיל
לִירֹק אֶת כָּל בְּדַלֵּי חַיַּי וּמַעֲשַׂי לַפַּח,
וְאֵיך אוּכַל לְהִתְיַמֵּר?

 [ט.ס. אליוט, מתוך 'שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק'.
תרגום אלי אליהו. וכאן בתרגום אורי ברנשטיין]

הניצחון, רנה מגריט
הניצחון, רנה מגריט

 [8]
כמובן, צריך לקום ולעשות משהו, אבל מה?

 'כמובן', אמרתי. כאילו זה באמת מובן. אבל אי אפשר להגיד שהקימה הזאת הוא מובנת. קורה שאדם קם ממקומו וחובט את ראשו בקורה שמעליו. קורה שהוא קם ממקומו אבל סביבו פזורה תהום והוא נופל בה. צריך הרבה מאוד אומץ ותעוזה כדי לקום וללכת. וגם אז נשאלות שאלות: לאן הולכים? מה עושים עכשיו? מה עושה אדם שהתחיל עם מישהי והציע לה לשבת איתו ולשתות משהו, ועכשיו הם יושבים אחד מול השני בבית קפה קטן ברחוב שלומציון. והלא צריך לדבר. על מה ידבר?

אולי לומר: כמה שזה לא מובן, שצריך לקום.

 [9]
אותה מישהי חכמה אמרה גם שבכל הדבר הגדול הזה שנקרא "יציאת מצרים", הכותרת היא לא השחרור מהעבדות, לא הניסים, דווקא הנקודה הזו- הרגע שבו הם קמו ויצאו. אולי הנס הגדול הוא בכלל לא הלב והגחמות של פרעה, אלא ההבנה שזו הנקודה שבה צריך לעזוב את המוכר ולחצות את הדלת אל הלא נודע.

 אז מה עושים? אולי אין זה משנה. עושים בשביל העשיה. קמים ועושים משהו. העיקר לעשות. העיקר לא להשאר, לחכות ולדעוך.

 [10]
ומצד אחר, פעם כתבתי: אָדָם יוֹצֵא מִמִּצְרַיִם וּמִיָּד הוֹלֵךְ לְאִבּוּד.

 [10א']
(הערת שוליים:

לבורחס יש סיפור קצר ויפה בשם 'שני המלכים ושני המבוכים'. הוא מספר איך מלך בבל ביקש ללעוג למלך ערב והכניס אותו למבוך, שם תעה עד הערב. אחרי שמלך ערב יצא, הוא חזר לארצו, ארגן צבא וכבש את בבל בסערה–

 "ואת המלך עצמו לקח בשבי, קשרו על גב גמל קל- רגליים והוליכו המדברה. שלשה ימים רכבו עד שאמר לו : "הו, מלך הזמן, עיקר הדור וסימלו! בבבל ביקשת להביא עלי אבדון במבוך של ארד, עתיר מדרגות , דלתות וכתלים; עכשיו מצא הכל-יכול לנכון שאראה לך את המבוך שלי, שאין בו מדרגות לעלות בהן, דלתות להבקיען, או חומות להצר את צעדיך."

 ואז התיר את כבליו והניחו בלב המדבר, שם מת ברעב ובצמא."

 מדי פעם, כשאני קורא את הסיפור הזה, אני חושב על בני ישראל שיצאו ממצרים והגיעו למדבר ושם היו קבריהם. אולי העולם מלא האפשרויות הוא בעצם מבוך, אבל מהסוג השני. מבוך שלא מגביל אותך, שלא מציק לך, שמאפשר לך לעשות את כל מה שאתה רוצה. כמו בִּיצָה של רווקים, שאתה פונה ימינה ושמאלה וליבך מתבלבל. כלומר שאדם פותח את הדלת ופתאום הוא אינו כבול להיות עצמו. הוא אינו כבול להיות עצמו. הוא יכול לעשות הכל. כמו השפע של תרבות הצריכה.

 יש לו שפע של אפשרויות. אבל השפע הזה יכול להיות, בעצם, מִדְבָּר.)

 [11]
גם אדם שמחליט לצאת מהבית של ההורים, או אדם שמחליט שמהיום הוא כבר לא אקדמאי, אלא רקדן בלט – והרי כעבור כמה זמן הוא יחזור להיות באותה נקודה. ושוב יגלה שהתקבע בתוך רקדן הבלט שהוא, ומעכשיו צריך להיות משהו אחר לגמרי. וכשידבר עם הבחורה ההיא שהתחיל איתה יגלה שהוא חוזר שוב לדברים שמעסיקים אותו. ושוב הוא מתקבע. אין סוף לתהליך הזה, גם אין לו תוחלת. שהרי למה להחליף את המצב הקיים אם תכף ומיד אגלה שאני באותו מצב שהייתי?

 אפשר לשאול את זה גם מכיוונים אחרים. איך אפשר להיות גם בחוץ וגם בפנים? גם לספר על יציאת מצרים שהתרחשה לאבותינו, וגם לראות את עצמי כאילו יצאתי ממצרים? או לגבי המסורת: איך אפשר להמשיך את מה שאבא שלי עשה אבל להיות אני עצמי?

[12]
פעם הייתי ביום עיון לזכר הרב שג"ר. יוסי פרומן, הבן של הרב פרומן, עלה לדבר. והוא אמר משפט נהדר:
"אולי התורה נתנה בסיפורים," הוא אמר, "כדי שתהיה לנו את היכולת לבחור אם להאמין להם או לא."

 ואני חשבתי: לכן אנחנו מספרים את סיפור יציאת מצרים, ולא אומרים 'אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' וחודלים בזה. כי אמיתות אינן מאפשרות את הבחירה, וגם אינן מאפשרות את ההזדהות, את כאב הלב, את המצוקה, את הגעגוע.

סיפורים אינם דבר מוכרח. הם דינמיים, הם משתנים. בכל פעם שאדם מספר סיפור, אם ירצה ואם לא, הסיפור משתנה. הוא מתרחש במילים קצת אחרות, בבדיחות קצת אחרות, אפילו מספיק שההקשר אחר. כך הוא הולך ומתחדד, הולך ומקבל מיקוד אחר בכל פעם שמספרים אותו.

 [13]

האם סיפור נשאר אותו סיפור בכל פעם שמספרים אותו?

 ביון העתיקה היה מקובל לחוד את פרדוקס ספינתו של תזאוס:
האתונאים שמרו על אונייה זו בעלת שלושים המשוטים, שבה שט תסאוס עם העלמים וחזר בשלום, עד ימיו של דמטריוס מפלרום. הם היו מוציאים ממנה מפעם לפעם את הקורות הישנות וקובעים תחתיהן אחרות חדשות וחזקות, עד שהאונייה נעשתה דוגמה בשביל הפילוסופים בשאלת הגידול השנויה במחלוקת, יש אומרים שהיא היא, ויש אומרים שאין היא היא.

 כלומר, נניח שיש ספינה שעוגנת בנמל. נניח שאנחנו מחליפים את כל הקורות שלה, קורה אחר קורה. האם היא אותה ספינה, או ספינה אחרת לגמרי שנמצאת באותו מקום?

 אני חושב שהספינה אותה ספינה, בגלל ההקשר בו היא נמצאת. ספינתו של תזאוס אינה החומר ממנו היא עשויה, אלא ההקשר בו היא מונחת: מי הפליג בה, מי הבעלים שלה, היכן היא עוגנת וכדומה. וגם הסיפור נשאר אותו הדבר גם כשהמילים אינן אותם מילים. אפילו הרעיון לא בדיוק אותו רעיון. רק ההקשר – סיפור שאבא מספר לילד שלו – נשאר.

 זה יכול להסביר מדוע איננו מספרים את סיפור יציאת מצרים מספר שמות, אלא מספרים סיפור על אקט הסיפור של יציאת מצרים בעת הבאת הביכורים. כי השלד הוא העיקר, קיומו של הסיפור, לא תוכנו המדויק. כך שכל אחד יכול לספר לבן שלו את סיפור יציאת מצרים איך שירצה.

 [14]
פעם לימדתי במכינת בית ישראל את 'איפה פינוקי', והזכרתי את האקט של סיפור ילדים, שמתרחש בשני מוקדים בו זמנית: המבוגר המספר והילד השומע.

 תחילה יש לנו את הילד, שמזדהה עם גיבור הסיפור. זה הפירוש הפשוט של 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. כשאנחנו עובדים עם עלילה נרטיבית, שיש לה זמן, אנחנו יכולים להזדהות עם המצוקה, לחוות את הסבל, לכסוף לגאולה. לא פלא שהדגם של יציאת מצרים הפך להיות דגם מיתי לכל סיפורי השחרור בעולם המודרני.

 אבל יש עוד נקודה, שאותה אנחנו לרוב מפספסים: כשהמבוגר מספר סיפור לילד שלו, הוא נזכר בעצמו שומע את הסיפור לפני כך וכך שנים. כלומר, הוא מזדהה עם הילד שלו. אני מתכוון להגיד: האקט הסיפורי, הפעולה, הוא ההקשר בו מונח הסיפור. כלומר המוקד של 'והגדת לבנך' הוא הקשר הבין דורי, ולא מה שמועבר דרכו. והקשר הזה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא מתרחש בין הילד שמתחבר למסורת אבותיו, אלא בין האב שמחבר את עצמו אל הבן שלו. לא ההגדה היא העיקר, אלא ההיגד.

 כלומר, הבן לא נכנס מתחת לכנפי המסורת, אלא המסורת יוצאת אליו וכוללת גם אותו. כניסת הבן אינה העיקר, אלא יציאת האב. אפשר לומר שהאב הוא גם נושא הסיפור וגם מושא הסיפור. הוא גם זה שמעביר את הסיפור הלאה, וגם זה שהסיפור -שהרי זה סיפור רפלקטיבי, סיפור שמדבר על פעולת הסיפור – מדבר עליו.

[15]

לאמור: המוקד הוא הדינמיות. לא שימור מה שהיה, אלא המעבר אל הדור הבא. זה מעניין, כי זה מעביר את ה'מקום הקבוע', אם יש כזה, אל המדיום. פעם חשבתי שהדרך היחידה גם ללכת וגם להיות בבית היא אם הבית שלך הוא הדרך. אם הקיום שלך הוא של נוודות: כשהמוקד הוא התנועה בין שני הקצוות (רצוא ושוב. אִם רָץ לִבְּךָ, שׁוּב לַמָּקוֹם), והבטחון של הביתיות הוא בעצם התנועה. כאילו אם תעצור, תתנוון ותיפול.

וכך גם לא הולכים לאיבוד. כי שני הקצוות משמעותיים. כי זה לא 'אני יוצא אל המדבר', אלא 'אני יוצא לארץ ישראל'. המדבר הוא רק המתווך מהכא להתם. מאחורי מצרים, הקיבעון האינסופי. לפני ארץ ישראל, הגאולה. ובתווך אני, הולך והולך.

[16]
אולי לכן קוראים את שיר השירים אחרי ההגדה. אולי לכן יצאנו בחודש האביב, שהוא זמן מתעתע כל כך; זמן מעבר בין קיץ לחורף. ואולי אפשר לומר שאהבה, בניגוד להרבה רגשות אחרים, הוא רגש שנמצא כתנועה בין שני מוקדים. יש אוהב ויש אהובה, והאהבה היא כמו חץ ששלוח מכאן לשם, יוצר את הקשר שאחר כך אפשר לקרוא לו בית. אבל הבית, למרות שהוא התוכן, אינו המוקד. כמו שאדם מדבר עם אהובתו; השאלה אינה 'על מה לדבר'. אם שניהם אוהבים, התוכן אף פעם אינו העיקר. אפשר שידברו על תפוזים ואפשר שידברו על שולחן השבת ואפשר שידברו על אורות התשובה. הדיבור הוא בשביל הדיבור. רק שיהיה ביניהם איזשהו זיק, משהו שמחבר, שיעיד: אני קיים, את קיימת, ושנינו כאן.

 [17]

 לכן אהבה, ככל הנראה, זו היציאה הכי גדולה מתוך עצמי. וכמו שכתב, שם, ט.ס. אליוט:
 "הָבָה נֵלֵךְ, אֵפוֹא, שְׁנֵינוּ יַחְדָּו"

 חג שמח!

—————-
וגם:
על חוסר הסדר שבליל הסדר
עוד על גלות, גאולה ותפישות זמן
על יציאת מצרים

* (ופתאום בין כל האנשים)

*

לזו שיודעת

וּפִתְאוֹם בֵּין כָּל הָאֲנָשִׁים הָיָה רֶוַח
וּבֵין כָּל הָרְוַחִים הָיְתָה תְּהוֹם נוֹרָאָה
וְרָאִיתִי שֶׁאֲנִי לְבַד
וְהֵבַנְתִּי שֶׁאֲנִי מְצֹרָע
אֵיךְ שֶׁאֲנִי כָּכָה בְּפִנַּת הָרְחוֹב הַזֶּה
עִם הַמּוֹכֵר פְּרָחִים שְׁנֵי זֵרִים בְּעֶשְׂרִים
וְעִם צְפִירוֹת הָאוֹטוֹבּוּסִים וְהָאֲנָשִׁים הַמְּמַהֲרִים
וְקַבְּצָן שֶׁמְּנַגֵּן שׁוּב וְשׁוּב
מֻכְרָחִים לִהְיוֹת שָׂמֵחַ מֻכְרָחִים

וְחָשַׁבְתִּי אֵיךְ אֲנִי לֹא חֵלֶק מִכָּל הָעוֹלָם הַזֶּה
וְאֵיךְ כָּל אָדָם
לְבַדּוֹ נוֹלַד וּלְבַדּוֹ מֵת
וּמָה בֵּינְתַיִם

אֲבָל בַּסּוֹף נִזְכַּרְתִּי בָּךְ אֵיךְ שֶׁאֲנִי וְאֵיךְ שֶׁאַתְּ
הוֹלֶכֶת לְיָדִי וְצוֹעֶקֶת בִּי בְּשֶׁקֶט
תֵּדַע שֶׁאַתָּה לֹא לְבַד
בֶּאֱמֶת תֵּדַע שֶׁאַתָּה
לֹא לְבַד

—-

(שיר לשבת, פרשת מצורע)

מעבר לכל שיחת בוקר | הרהורים לפרשת שמיני

[א]

הוּא לֹא לָחַשׁ לָהּ דְּבָרִים מְתוּקִים
הִיא לֹא הִבִּיטָה עָמֹק יוֹתֵר בְּעֵינָיו
אֲבָל הָיוּ בֵּינֵיהֶם חִילוּפִים כְּמוּסִים
דְּבָרִים שֶׁקָּשֶׁה לוֹמַר עַכְשָׁו
דְּבָרִים שֶׁאֲחֵרִים נוֹסְעִים, שׁוֹכְחִים
בִּקְצָרָה: אַהֲבָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים."

[נתן זך]

אדם יושב מול בחורה בדייט ראשון. אולי שני. הוא נמצא בקצה אחד של העולם והיא נמצאת בקצה השני של העולם, ובין שניהם פרושה תהום רבה שהם מבקשים לגשר עליה. והם מדברים, כי המילים הם הדרך היחידה שלהם להגיע מהאחד אל השני. מדברים כי המילים מכסות ומייצרות איזה קשר. הם נוגעים אחד בשניה במילים, ומחמיאים ושואלים ומבקשים מאוד.

לכן שתיקות בדייט ראשון (והדברים נכונים גם לחברים חדשים, ולאו דווקא לדייטים) יכולות להיות דבר מביך. כמובן, צריך לדעת להכיל את המבוכה. להכיר בה. להתיידד איתה. אבל המבוכה קיימת, כי השתיקה מנכיחה את זה שיושבים פה שני אנשים, זה לצד זו, והם בעצם בשני צדדים אחרים של העולם. כלומר שאין כאן קשר, שמאחורי השיחה הנינוחה נמצא נסיון, לא קשר ממשי. וכיון שאני מציג את עצמי במילים, הרי שהשתיקה מעלימה את המילים שאנחנו. מציבה על השולחן שני אנשים ללא פנים, ותו לא.

ציטטתי למעלה את נתן זך שכתב על החילופים הכמוסים שבין אוהבים. ופעם חשבתי שיש הרבה חסד באדם שנוח לך לשתוק איתו. שלא תובע ממך שיחה, אלא נינוח בך ואתה נינוח בו. יש משהו יפה בשתיקה כשאין תחתיה מבוכה, כשאתה בסך הכל שותק, והיא שותקת, ולפעמים מרגישים דברים מאחורי כל זה. אחרי זמן הבנתי שהשיחה והמפגש הם הנקודה, ולא השתיקה שכונסת אותך לעצמך, אבל לפעמים – כך אני מרגיש, ואולי אני טועה – יש שתיקה שהיא בעצם דיאלוג.

[ב]

שני בניו של אהרן מתים, ואהרן שותק. התורה אומרת 'וידם אהרן', כלומר שביצע פעולה אקטיבית של שתיקה. זה הזכיר לי את המשפט המפורסם של ויטגנשטיין: "מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק", שפעם העברתי עליו סדנת כתיבה. ביקשתי את התלמידים שלי להסביר: איך אפשר לשתוק על משהו? איך אפשר שהשתיקה תהיה אקטיבית?

חשבתי לומר ששתיקה אקטיבית חייבת להיות בתוך הקשר שמבקש מילים. למשל, לסרב; לא להיענות לְהזמנה. להשאל שאלה ולא לענות עליה, לחתום את הפה באמצע דיון סוער. למשל, שאהרן עומד מול המוות ולא אומר דבר. הוא לא צורח, הוא לא בוכה, הוא עומד מול משהו שמן הראוי לדבר עליו, אבל אי אפשר. לכן הוא שותק. ובמובנים האלה, השתיקה הופכת להיות סימן בעצמה: היא מצביעה על השיח ועל הדיאלוג. מנכיחה את חוסר הרצון או את חוסר היכולת לדבר.

זו אינה אותה שתיקה בין שני אוהבים או בין שני מדוייטים, למרות ששתיהן מצביעות על השיח. שוב, העניין הוא ההקשר שבו מונחים הדברים: כשזוג שותק, הוא מצביע על הקשר בינו. כשאדם שותק אל מול הדרישה לדבר, הוא מצביע על חוסר היכולת שלו לדבר על אותו משהו. אפשר להדגים בשתיקה על השיח עצמו. נניח, השאלה 'אתה שונא אותי' או 'אתה אוהב אותי'. נניח שאדם נשאל אם הוא אוהב מישהי, והוא שותק. זו אינה תשובה שאומרת 'כן' או 'לא'; השתיקה אומרת משהו על חוסר הרצון שלו לענות, בכלל, על השאלה. אם מפני שזו שאלה מיותרת, אם מפני שהוא אינו יכול לענות. כך או כך, מה שנחשף זה השיח, הקשר בין השניים. לטוב ולמוטב.

וזה מזכיר לי קצת את משה רבינו ששואל למה נתנה התורה לו, ולא לר' עקיבא, ומקבל כתשובה 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'. וחוזר ושואל למה סורקים את בשרו של ר' עקיבא במסרקות של ברזל, ושוב מקבל בתשובה 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'. ההשתקה של משה אינה שתיקה. היא לא נובעת ממנו, הרי הוא שואל. זו השתיקה של הקב"ה, שתיקה אקטיבית: הבקשה שלא לדבר על המחשבה. לא למלל את הכל. ובמובנים שכתבתי קודם, השתיקה הזאת עונה את התשובה לשתי השאלות.

[ג]

אדם שאל את מורה הזן איקקיו (משורר, פרחח, אמן של דרך התה, אוהב נשים מן המאה החמש עשרה ביפן):
"מורי, האם תוכל לכתוב לי כמה חוקים של החוכמה העליונה?"
מייד נטל איקקיו את המכחול וכתב, "קשב"
"זה הכל? שאל האיש, "לא תוכל להוסיף משהו"?
איקקיו הוסיף עוד פעמיים, "קשב, קשב".
האיש היה מוטרד. "מההה! אני לא מוצא עומק או דקות מיוחדת במה שכתבת."
איקקיו כתב מיד, "קשב".
האיש כעס. "מה פירוש המילה 'קשב'?"
ואיקקיו ענה בעדינות, "קשב פירושו קשב".

[מתוך "שיחות מטורפות" | יעקב רז]

אני אוהב את הסיפור הקטן הזה מהרבה סיפור. אם בגלל ה'מההה!' שכותב יעקב רז, בחוסר כבוד מוחלט לצורה שבה 'אמורים' לכתוב. אם בגלל המעבר בין הכתיבה והדיבור, ואם בגלל שאיקקיו בעצם היה פרחח ואוהב נשים. ואל יקל בעיניכם הביטוי 'אוהב נשים', שהרי הרבה אנשים מתיימרים לאהוב אנשים אחרים ולמעשה אוהבים את עצמם. אבל לא זה הנושא.

להסביר קואן או סיפור זן זה דבר שלא עושים. כלומר, אפשר לעשות, אבל התוצאה לא תייצר את מה שהסיפור אמור לייצר. כך, למשל, הקואן 'מה צליל קולה של מחיאת כף יד אחת' יכול להיות מוסבר, אבל מן הראוי שישאר בנסיון ההבנה, בפליאה, כך שלא יֵענה באמצעות מילים. זה, בעצם, מה שאיקקיו אומר (ולכן השיחה המטורפת הזו אינה קואן). הוא מסרב להסביר את הקשב, ובמקום זה קורא לו. אל תנסה להבין את הקשב, תקשיב לו.

אני שוב מוצא את עצמי חוזר לבובר, ולאותו יחס שבין 'אני לז' ו'אני אתה' שלו. שלומית (שבגללה כל הפוסט הזה נכתב, בכלל), אמרה לי היום משפט נהדר: "הניסוי שלי לאחרונה הוא לראות בני אדם כמכלול של עצמם". ואם נחזור לסעיף הראשון של הרשומה הזו, על הדייטים והמפגש בין האנשים, הרי שיש שני פנים למפגש:
יש מפגש שאדם עומד מול מישהו ומנסה 'להבין אותו', כלומר להחיל עליו את התבניות המובנות לו. בכך, הוא רואה באדם האחר רק את היחס אל עצמו. זו שתיקה שאינה דיאלוג, שתיקה אקטיבית, שמצביעה על האדם ועל חוסר היכולת לומר משהו.
לעומתו, יש מפגש שמנסה להתבונן בזולת ולהקשיב לו. המפגש הזה מסתכל על אנשים לא ביחס לאחר, אלא ביחס לעצמם. מותיר אותם כפי שהם. זהו 'קשב' שפירושו 'קשב'. קשב שמניח לדברים להיות מה שהם. שאין פירוש ואין הבנה, שיש אדם מאחורי המילים האלה, והוא הרבה יותר שלם וגדול מסך מילותיו.

[ד]
עוזי וייל תרגם יפה את ריימונד קארבר:

תמונה חדשה