וברחוב, עצים נמוכים כלואים בריבוע אדמה

א.

מָה זֶה?
אוֹטוֹבּוּ!
וּמָה זֶה?
מְכוֹנִי!
וְזֶה?
אוֹפַנּוֹ-עַ!

בכל פעם שאני רוצה להראות לילד שלי את העולם אני מרים אותו אל החלון ומראה לו דברים. אנחנו גרים בעיר די מרכזית בארץ, אז מטבע הדברים החלון שלי משקיף אל הרחוב. הייתי רואה להראות לו עולם אחר, אבל במקום להראות לו פרה (מוּ מוּ) או ברווז (גַּע גַּע), אני מראה לו מכונות חשמליות שעוברות ושבות ברחוב.

מוֹנִית. אֳנִיָּה. רַכֶּבֶת. קַטְנוֹעַ. אוֹפַנַּיִם. תְּלָת אוֹפָן. טוּסְטוּס. אוֹטוֹ. רֶכֶב. מָטוֹס.

מתן בן

ילדים קטנים בטוחים שמה שמעסיק מבוגרים זה שמות של כלי תחבורה והקולות שחיות עושות[1]. מטופש, אני יודע, אבל הילד הקטן שלי מכיר מעט מאוד מילים, והמילים האלה הן קולות של חיות. הוא לא מכיר חיות. הוא יודע שיש פרה בעולם, אבל לא ראה פרה מעודו. גם לא פיל (טוּוּוּ), או סוס (הִייי), או חמור (אִי-אָה). באופן אירוני, הוא רואה ברחוב ציפור (צִיף צִיף), כלב (הַב הַב) וחתול (מְיָאוּ), אבל כיון שהוא לא איתם אלא נתקל בהם, הוא מפחד מהם מאוד.

לפעמים אני חושב שמה שאני עושה כרגע הוא לייצר לו עולם מסודר שאפשר להתייחס אליו. לכנס לו את העולם לכדי מילים קטנות ומטופשות, חלולות עד אֵימָה. לקחת את העולם הרבגוני, לגזור בו גזירי נייר דקים, לשבץ אותם לכדי צורות. ומילא זה, אבל לחשוב שהעולם כולו מורכב מכלי הרכב שעוברים ברחוב, כולם במין מונוגוניות מדכאת, לבן – אפור – שחור. כאילו אין כחול או ירוק או ורוד בעולם. כך, לנעול את העולם בתוך מילים מתועשות.

מִפְעָל לִכְלֵי זְכוּכִית. טֶקְסְטִיל. עָשָׁן. מְכוֹנוֹת.
פֶּלֶאפוֹן. מַחְשֵׁב. מְכוֹנַת כְּבִיסָה.
תַּנּוּר. מְקָרֵר. טוֹסְטֶר אוֹבֵן.
שִׁלְטֵי נֵאוֹן. פִּרְסֹמֶת.
מָסָךְ.

לכן, פעם ביום, אני מוציא אותו החוצה לטיול. הכל אפור אפור אפור אפור. הבתים, הרחוב, חליפותיהם של העוברים ושבים. מחשבותיהם.
תסתכל על השמיים, בן, אני אומר לו.
מָטוֹס, הוא אומר בפליאה. הנה מָטוֹס.

—-

[1] ראה יצירתו של מתן בן טולילה, 'puzzle'; ילדים קטנים מסתכלים על העולם דרך המשחקים שלהם. השטיח הוא ים שורץ תנינים. הספה – חוף מבטחים. היושבים בארגז הקטן מתבקשים לחגור חגורת בטיחות: הרכב כבר נוסע למקום אחר.

ב.
במכונה האוטומטית שממוקמת במוזיאון יש שש שורות, שבעה טורים, ארבעים ושתיים אפשרויות בחירה. אפשר לקנות שוקולדים, וופלים, חטיף בריאות. המשקאות שיש שם, בשורה F: קוקה קולה, פפסי קולה, מיץ אפרסק, מיץ תפוזים. כשמנערים את בקבוק הזכוכית של מיץ התפוזים אפשר לראות חתיכות קטנות ולא מזוהות (להלן: חתיכות הפרי) מתערבבות בו. אין לו טעם של מיץ תפוזים, יש לו טעם של דימוי של מיץ תפוזים. במיץ תפוזים אמיתי יש איזו חמיצות קלה, שנובעת מהחומצה שיש בפרי התפוז. בדימוי של מיץ תפוזים יש סוכר וחומצות לימון וחומרים משמרים. הוא לא טרי, הוא דימוי של טריות. אפשר לקנות את כל הטוב הזה בששה שקלים.

אם קונים באמצעות כרטיס אשראי משלמים עוד עמלה של חצי שקל.

המכונה עשויה תרכובת של מתכת ופלסטיק. יש טרטור מתמיד מאחור, שנובע מהמנוע של המקרר הפנימי, כבל חשמל שמתחבר לשקע חשמל היוצא מהתקרה. מעל המכונה יש אבק, גם בתחתיתה. על צד המכונה פרוש, מואר בנורות ניאון קטנות, צילום ענק של חוף. ים. רגליים שלוחות קדימה. כובע רחב שוליים זרוק על הברך. "הטבע הוא אתה"[2] מצהירה חברה המונפקת בבורסה של ניו יורק אבל מכרה לחברה מקומית זיכיון להשתמש במוצר. כשמשלמים למכונה היא אומרת 'תודה שקנית אצלנו'. יש לה קול נשי מתכתי, קול שנשמע כאילו היה שייך פעם לאישה אמיתית אבל שכח את זה.

תמונה חדשה

כשמביטים זמן ארוך בפרסומת עם הים, מקשיבים למכונה שאומרת תודה ולוגמים מיץ תפוזים סינתטי, אפשר לשמוע את הגעגועים האורבניים לאיזה זיכרון עתיק, צל צילה של ממשות: פנים צרובות. שדה נמתח עד אין סוף. בגב חולפת הצטמררות נעימה מרוח הערב. סביב סביב זהב השיבולים.

—–

[2] שולמית עציון הדגימה זאת: תחת שמי האספלט נותרה לאדם רק בועית קסמים אחת, דרכה הוא יכול להביט אל שיבולת אחת, בודדה. לזכור מה היה לו, ומה איבד.

הרהור על פנטזיה אורבנית

פנטזיה אורבנית, אומרת ויקיפדיה (באנגלית), היא תת ז'אנר של ז'אנר הפנטזיה: סיפור בעל עלילה פנסטית שמתרחש בסביבה אורבנית. הפנטזיה האורבנית יכולה להיות בעולם מקביל, פנטסטי, או בעולם הנוכחי. יכולים להיות גם שני עולמות מקבילים באותו סיפור (עיר תחתית ועיר עילית, נניח, כמו 'לעולם לא עולם' של ניל גיימן). מה שמגדיר את תת הז'אנר הוא ההתרחשות שלו בסביבה אורבנית, עירונית.

האורבניות היא תהליך של השתלטות על הטבע. בעוד ששיטות מגורים אחרות השתמשו בטבע בתור המרחב שבתוכו הם פועלים, הרי שהעיר מהווה את המרחב של עצמה. כך, למשל, יער ירושלים מקיף את ירושלים, אבל תושבי ירושלים אינם מונחים בתוך הרי ירושלים, אלא במין בועה עצמאית שחוטים מחברים בינה ובין בועות אחרות. קיבוצים, למשל, אמנם לוקחים את הטבע סביבם ומעבדים אותו (באמצעות מטעים, שדות וכדומה), אבל תושבי הקיבוץ מונחים בתוך ההקשר של המרחב סביבם. תושבי העיר מונחים בתוך העיר. לא מעט אפשר לראות את אזורי התעשיה של העיר כמעין חיץ בינם ובין העיר עצמה.

הפיסקה הקודמת אינה קביעת עובדה מוצקה. יער ירושלים הוא המקום אליו אני יוצא כשאני רוצה לנשום אויר, ואני מניח שעוד רבים מתושבי ירושלים עושים כך. אני רק מנסה להצביע על המיקום של העיר במרחב, כגורם שמשתלט על המרחב סביבו ויוצר לעצמו אוטונומיה. הטבע בתוך העיר נמצא בתוך אזורים מוגדרים: גני שעשועים, פארקים, מסלולי ריצה ורכיבת אופניים. סביב כל עץ ברחוב יש בועה קטנה של אדמה בתוך מרבד האספלט, אבל האספלט עצמו – שמכסה את האדמה ומיישר אותה – מהווה הדוגמה המושלמת להשתלטות על המרחב.

עליית הערים התחילה במאה העשירית, אבל במידה רבה אפשר לראות את העיר המודרנית כסינקדוכה של המודרניות עצמה: הצורה שבה האדם מסדר את המרחב סביבו כך שיהיה לו יותר נוח ופחות מאיים. העיר משתמשת באמצעים טכנולוגיים כמו פנסי רחוב, ברזים עם מים, מערכות ביוב וחשמל, כבישים, רמזורים וכדומה. אבל כמו שכבר כתבתי לא פעם, התהליך הזה הוא גם סיפורם של הפילוסופיה והתרבות האנושית בכלל.

סדר לעולם אינו מושלם. הוא מסתיר את האש, אבל לא מכבה אותה. מתחת לנסיון לסדר את העולם מבעבע העולם עצמו, כשמדי פעם הוא פורץ ומערער את הסדר הקיים [אפשר לראות את הטרור – כלומר, את הדימוי של האִיוּם – בתור דוגמה לערעור סדר, החושף את השבריריות של החיים ה'בטוחים']. גם הערים הן סדר, אבל הן לא באמת מצליחות לכסות את מה שנמצא מתחת; תאונות מתרחשות למרות הרמזורים, סופות שלג משתקות את מערכת החשמל, ובאזורים מסוימים בעיר פושטת העזובה והמושלמות של העיר נסדקת לרגע. פירוק הסדר, או פירור האשליה הזאת, היא אחת הצורות שבהן ההגות הפוסט מודרניסטית עובדת. הדהקונסטרוקטיביים, הקריאות הפוסט סטורקטורליסיות, אסכולת פרנקפורט – כולם התעסקו באותו נסיון ביקורתי של מבט על הסדר הקיים ונסיון לפורר אותו או להצביע על הכשלים שלו.

כריכת 'לעולם לא עולם' של ניל גיימן, הכוהן הגדול (והאובר-רייטד) של הפנטזיה האפלה
כריכת 'לעולם לא עולם' של ניל גיימן, הכוהן הגדול (והאובר-רייטד) של הפנטזיה האפלה

בשביל להבין את הקשר בין זה ובין פנטזיה אורבנית כדאי לחשוב על ז'אנר הפנטזיה בכלל. חלוקה מפורסמת בין פנטזיה למדע בדיוני (להלן: מד"ב) מכניסה את הפנטזיה אל העבר, אל ימי הביניים, ואת המד"ב אל העתיד. חלוקה אחרת מסווגת את הפנטזיה באמצעות שימוש בקסם כדי להסביר תופעות על טבעיות, בעוד שהמד"ב משתמש במדע בשביל להסביר אותן. חלוקה שלישית טוענת שהפנטזיה מייצרת עולם מקביל, קסום, בעוד שהמד"ב מתרחש בעולם שלנו. אני לא חובב גדול של חלוקות לז'אנרים – הם טובים בעיקר כדי לתת לקורא מושג על העולם שבו הוא נמצא, ובשביל לתת לכותב קיצורי דרך (אני כותב 'אלפים', והכל יודעים על מה מדובר) – אבל למרות זאת, אפשר לראות שכל החלוקות סובבות סביב אותה נקודה.

הפנטזיה עובדת באמצעות קסם. הקסם אינו מוסבר, הוא נמצא באויר, באדמה, ביקום כולו. במובנים אלה, היא לא אנושית. כלומר, יותר משהפנטזיה מדברת על האנושות (הגיבורים שלה, נניח), היא מדברת על העולם שאותו היא בוראת. המדע הבדיוני עובד באמצעות מדע: הוא מסביר שינויים במציאות ומנתח אותה. כלומר, הוא מדבר על האנושות. מהסיבה הזאת לפנטזיה יש גיבורים הרבה יותר מגניבים; הם לא צריכים להיות אנושיים (במובן האפור של המילה), כי המוקד הוא העולם. המד"ב משתמש הרבה יותר בגיבורים אנושיים, דומים לנו, כיון שהוא בוחן איך האדם מתפקד (ואולי המילה היא 'כובש' או 'משתלט על') בעולם.

[אני חושב שכדאי להכניס, בהערת אגב, שלרוב – הפנטסיה הרבה יותר משמרת תפישות קיימות (נניח, חלוקות מגדריות) מאשר המד"ב. במובן הזה היא יותר 'מסורתית', לטוב ולרע.]

כמובן, בסופו של דבר כל הסיפורים הטובים עוסקים באדם, ולא בעולם שסביבו. ויותר מזה: כל החלוקות, גם החלוקה הזאת נופלת באזורי הסְפָר שלה. 'כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק, אי אפשר להבדיל בינה ובין קסם', אמר פעם ארתור סי קלארק, וזה נכון גם על קסם שמוסבר יותר מדי, עד שהוא הופך להיות טכנולוגיה. כך או כך, פנטזיה אורבנית היא אחד מאזורי הסְפָר של אותן חלוקות: מצד אחד היא פנטסטית, היא אינה מוסברת. מהצד השני היא מתקיימת בסביבה אורבנית, כמעט 'מדעית'. אולי זו הסיבה שהיא מעניינת כל כך, ואולי זו הסיבה שפנטזיה אורבנית היא, לרוב, אפֵילה.

חלק מה'קסם' הוא הנכונות להותיר את העולם לא מוסבר. 'איך עשית את הטריק הזה?' שואל אותי אחי הקטן, ואני אומר 'קסם'. זה להשאיר את המסתורין כמסתורין. להכיל אותו. הפנטזיה האורבנית היא אותו העולם שרוחש מתחת לנסיון שלנו לסדר אותו. הלא ידוע בעולם מוכר כל-כך. העיר נתפשת, לרוב, בתור משהו מאוד אפל, מאיים. דווקא כיון שיש לה חזית מוצקה כל כך, מי יודע מה היא מסתירה מתחת. תחשבו על גות'הם סיטי של באטמן (לכאורה עיר ממשית), שיונקת, כמו כל הערים האלה, מדימוי העיר (המד"בי) ב'מטרופוליס' של לאנג: מתנשאת, עמוסה, מבלבלת מאוד. ברגע שאנחנו מכירים בעובדה שהיא לא באמת מובנת לנו, שיש פה משהו פנטסטי, קשה מאוד להמלט מהתחושה המאיימת שלה. כלומר, העיר עוברת טרנפורמציה לכדי עולם מומצא, והסיפור (כפי שכתבתי למעלה) מדבר על העולם אותו הוא בורא. לא סתם קוראים לזה 'פנטזיה אורבנית' – כשהמיקוד הוא על המרחב, לא על הגיבור.

אנחנו נוהגים לשייך את הקסם לסרטי דיסני, או לז'אנר הפנטסטי באופן כללי: לפיות, מכשפות, קוסמים. לכל היותר, לגיבורי על. אבל בימי הביניים (נניח, ובוודאי לפני כן) העולם ממילא לא היה מסודר: היער התממש מעבר לגדר, ילדים מתו באקראי, דברים מוזרים התרחשו בכל מקום. את אלה קשה לנו לראות בעולם אורבני ומודרני כשלנו. אבל קסם הוא הרבה יותר מזה: הוא הנכונות להניח לעולם. להשתאות מולו, לפחד ממנו. הפירוק הפוסט מודרניסטי של אשליית הסדר מאפשר לנו להשתמש שוב בקסם, ואחת הדרכים שבהן זה קורה היא הפנטזיה האורבנית. זה, בעצם, הפוך על הפוך: כמו הפוסט סטרוקטורליזם, להראות את נקודות הכשל של העולם המודרני. אבל, בניגוד מוחלט אליו, למלא את נקודות הכשל האלה בקסם.

אנחנו חוזרים לאותה נקודת מסורתיוּת שהוזכרה לעיל, לטוב ולמוטב. ולמרות זאת, בניגוד לפנטזיה קלאסית, משהו בפנטזיה האורבנית מפוכח הרבה יותר. לכן הוא משיק, במקומות רבים, לסיפורי אימה (שגם הם מתרחשים במקומות 'מוכרים). אני מתכוון להגיד שחלוקות מגדריות, נניח, נשברות פעמים רבות. יש לא מעט גיבורות, ולא רק גיבורים. כלומר, זו אינה נסיגה אל הרתיעה מהחידוש, אלא נסיון להשתמש בקסם גם במציאות עכשווית.

וגם:

גילי בר הלל על פנטזיה אורבנית. 1, 2

וכמה סיפורים

ניל גיימן; 'מזכרות ואוצרות, סיפור אהבה'

ניל גיימן; 'המחיר'

קלי לינק; 'כובע המומחה'

קלי לינק; 'ארנק הפיות'